רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
עַל הַכַּעַס – De Ira, Ad Novatum

 

מבוא    🔗

המחברת הרחבה “על הכעס” כתובה לכתחילה לא לרגל מקרה חיצוני, אלא כדי לברר בהשכל ודעת, עם קישוט מליצי ועם דוגמאות מן החיים, תולדות מידה מגונה אחת ולהאיר נתיבותיה בקרב בני־אדם. המחברת כוללת שלשה חלקים או ספרים נבדלים:

א. תכונת הכעס בתור מידה מגונה. ביאור מהוּתו אצל אריסטוטלס (ג) אם הכעס הוא לפי טבעו תשוקה לענוש? – אינו נמצא אצל החיות; המידות הטובות והרעות הן רק נחלת בני אדם. ההבדל בין כעס עובר והכעסנוּת בתור מידה בזוּיה (ד). לב־האדם הוא שלו מטבעו; כנגד תיאופראסטוס (י“ב–י”ד). “האדם נוצר להחזיק ביד חברו” (ה). ההבדל בין משפט־השכל למשפט־הכעס (י“ז, י”ח). אף על חוטאים אין לכעוס אלא לנחותם בדרך ישרה (י“ד–ט”ו). מה שמתרומם בלא יסודות חזקים אינו מתקיים, כן גם הכעס. רק אדם טוב יכול להיות אדם גדול (כ').

ב. אם יסוד הכעס הוא בשיקול־דעתו של אדם או בדחיפה מן החוּץ? – צמיחתה של התפעלוּת־הרגש – ויכוּח עם בעלי־המוּסר המלמדים זכות על הכעס ומוצאים, שהוא עוזר לדרישת־צדק (ו'). – אין לכעוס על רשע כמו שאין לכעוס על מחלה; צריכים לסלוח לכל בני אדם (י'). – ויכוח עם האומרים, שמועיל הוא להרחיק את הבזיון, או שאי־אפשר להכחיד אותו (י“א–י”ב). החינוך במידות טובות באמת אינו קשה כל כך (י"ג). – אין להתיר בשום אופן את הרתחנוּת (י"ד). אין להשוות את האדם לבהמות וחיות, שהרי הוא לבדו מכיר את האלוהוּת (ט"ז). יש לחנך את הילדים ברוח נדיבה ולהרגילם באומץ־לב, לא כדרך בני העשירים והמיוחסים (כ"א). בחינת עניני הכעס כדי להראות, שאין לי יסוד (כ“ו–כ”ז), ביחוד מפני שאין אדם נקי מעוון וגם חובה על אדם לעשות יותר מלפי הדין (כ"ח). תרופות לכעס (כ"ט והלאה).

ג. איך לעקור את הכעס או לצמצם אוֹתוֹ; כנגד אריסטו. – מי שמתרעם על אחרים, שמבזים אוֹתו, מקטין עצמו כנגדם (ה'). – מעלתו של אדם, שאינו כועס לעולם (ו). – עצות טובות להנצל ממידה זו. – שלא להפליג בערכם של דברים קלים (י"ב). איך אפשר לעצור ברוחו; רוָחָה אחת היא ביסורים גדולים: לסבול ולהכנע בפני מה שאין לשנות (ט"ז). פראיות של מושלים אדירים כשהגיעו לידי כעס (ט“ז–כ”א). דוגמאות של מתינות (כ“ב–כ”ד). נחמה לנפשות עלובות, והצורך להתוודות, כי כוּלנו אנשים חטאים (כ“ה–כ”ו). הצורך לתקן ביתר חסד מה שפגמו אחרים, לרדת לסוף־דעתם, להתבונן בנפשם ולמצוא להם זכות (כ“ז–כ”ט).

מתוך הלעג השנון בספר א, פרק ב, על פתגמו של קליגולא “ישנאו אותי ובלבד שיפחדו ממני” מוכיחים בצדק שנכתב ספר זה אחרי שנהרג הקיסר המשוגע (ינואר 41 לסה"נ), ומתוך דבריו על השופט שהוא לפעמים כמו רופא חולים גוזר על פושע לתרופתו שיסבול עול גלות, ניכר כי אז לא היה עדיין הוא בעצמו גולה בארץ שממה (סוף 41). לפי זה שני הספרים הראשונים הם קדומים, אך השלישי ספר בפני עצמו, נכתב שנים אחדות אחרי כן, כי מן המרירות אשר בה מדובר (ג, מ"ג בסוף הספר) על עונש הגלות, ניכר שכבר סבל צרותיו באי קורסיקה. כל ג' הספרים יצאו אחר שנת 44, והם מוקדשים ל“נובאטוס”, אחיו הבכור של המחבר לוציוס אנאוס סנקא, אשר בהסתפחו אחרי כן למשפחת גָליון נקרא על שמה (ראה מכתבי מוסר ק"ד, כרך ב' 132). גליון זה הוא כמוּסכם מי שהיה שופט בשנת 54 בקורינת בתור שר מדינת אכיה ודחה את תלונת היהודים על השליח פאולוס בדבר דרשותיו, באמרו שאין רצונו להיות שופט בריב שנוגע רק בענינים הפּנימיים הדתיים של היהודים (מעשי השליחים, י"ח).


עשירה היא המחברת ברעיונות נעלים על החובות המוסריות, במשלים ובדוגמאות, גם בתמוּנות היסטוריות (כמו תיאור הגרמנים הקדמונים ותקפם וחיבתם להזדיינות, א‘, י"א, ג’) ובציורי התרבות הרומית בזמנו של המחבר (הרשע ועיוות־הדין, ב‘, ח’, ג‘; קלקול־המידות, בצע, קנאה ושנאה, ב’, ח'), בסיפורים על עריצים שונים ושגעונם (כמו על היפיאַס, ב‘, כ"ג; על קאמביזס, ג’, י“ד, וג‘, כ’; על דריוש, כּסרכסס, אלכסנדר, ליסימכוס, ג', ט”ז–י"ז).

בכלל כתוב הספר לא רק בשים לב לדרכיהם של אנשים פרטיים, אלא גם מתוך בחינת דרכי־המושלים ומידותיהם. דבר זה יוצא דרך־אגב מתוך כמה רעיונות, למשל, כשהוא מצייר תהלוכות השוֹפט, על־פי השכל ולא בכעס, על החיים והמות, כי לפעמים הוא מוסר אנשי רשע להמית אותם לעיני־הקהל (א‘, י"ט, ז’–ח’). גם יש בהמשך הדברים ציורי מצב־נפש והגיונות, שמהם ניכר צער החיים בקרבת הקיסרים העריצים, כמו ג', י“ד–ט”ו: כי כבישת הצער נצרכת היא ביחוּד לאנשים, שחיים כאלה נפלו בגורלם והם קרואים לשולחנם של מלכים.

בצד ההוראה להתרומם ברוח נדיבה מעל ליצרים השפלים, עשיר הספר בציורים מפליאים מחיי ההמון הגס השקוע בקנאה ותאוה, כמו (ב‘, ח’): “בין האנשים אשר רואה לבושים בגדי כבוד, אין שלום; בעד בצע קל האחד כורה שוחה לחברו – – על המאושר צופים בקנאה, על האומלל בבוז, על הגדול מהם מתלוננים, על הנמוך מכבידים עולם – – עדה של חיות טורפות הם וההבדל הוא כי החיות שוכנות בשלוה ביניהן לבין עצמן בעת אשר האנשים האלה כל אחד חפץ לשׂבּוֹע מבשר חברו”. רבים גם הזכרונות למעשים האכזריים הנוראים של מושלי פרס ושל עריצי רומא (ג‘, י"ד–כ’).

למותר הוא להעיר על השויון הכללי שבין נטיתה של מחברת זו של סנקא כנגד הכעס ובין הרעיונות של בעלי־המוסר הגדולים בקרב ישראל בכל הדורות, שהתאמצו להציל את נפש־האדם מן החטא החמור של הכעס; די להזכיר את המאמרים התלמודיים: “הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו – משכח תלמודו – מוסיף טפשות” (נדרים, כ"ב); “ג' חייהם אינם חיים: הרתחנין” (פסחים, קי"ג); “ולא הקפדן מלמד” (אבות ב'). בהערות במקומות שונים הבאתי ביחוד השוויות למאמרים של תנאים בני־דורו של סנקא או קרובים לדורו, באופן שיש לחשוב, שהיתה השפעה הדדית – חכמי־ישראל מימי הלל ואחריו ובין הפילוסופים הסטואיים (כמו שכבר העירותי במבוא לתרגום העברי של מרקוס אבריליוס אנטונינוס ובמאמר ברבעון הצרפתי Revue des Etudes Juives משנת 1926 ובמאמר “יהודה ויון בדרכי המליצה והמוסר” כנסת, תרצ"ט).

בחרתי לתרגם שם הספר “על הכעס”, מלה, שהרגילו בה חכמי־התלמוד, מקום “קצף” (על אחרים), בעוד שבמקרא מובנה על פי רוב רק עצב (וכן עוד של קוהלת: “טוב כעס משחוק” – וזה גם אות שאין לאחר את ס' קוהלת עד ימי־התנאים).


 

עַל הַכַּעַס    🔗

ספר ראשון    🔗

א

דרשת ממני, נובאטוס יקירי, לבאר במכתב: איך אפשר לשכּך את הכעס? גם נראה לי, שלא חנם אתה מפחד ביחוד מפני מידה מגונה ושגעונית ביותר זו. בכל שאר המידות יש קצת מנוחה ושלוָה, אבל מידה זו – כל עיקרה אינו אלא תנועה מבוהלת וסיבה למכאובים, תשוקה בלתי־אנושית למלחמות ושפיכת־דמים והריגת־נפשות, רק כדי להזיק לאחרים, בלא שים לב לתוצאות; הזדקרות לקראת אבני־קלע, בלא לחוש אף אם בעקב הנקמה יאבד גם המתנקם. הן בעבור זה יש מן החכמים, שקראו לכעס בשם “שגעון קצר”. כי הכועס הרי כמשוגע אין־אונים הוא למשול ברוחו, שוכח מה שהוא לפי כבודו, אינו זוכר את הענינים, שהוא צריך להם ביותר, מתעקש להחזיק במה שהתחיל, אוטם אזנו משמוע עצה ודבר־שכל, נפעם ומבוהל מתוך סיבות הבל, מחוסר־כשרון לבחון את הנכון והאמתי, דומה לחורבה רעועה, שכשהיא נופלת על אחרים היא עצמה נהרסת.

כדי להכיר, שהכועס אינו אדם בעל שכל בריא, הרי די לראות את תנועותיו החיצוניות. כשם שיש סימנים ידועים למשתגעים: פנים חצופות ומטילות אימה, צללי־יגון על המצח, פרצוף מסורס, צעדים מהירים, ידים רועדות, זיו־פנים משתנה, נשימה תכופה ומתגברת, – כך נמצאים הסימנים הללו אצל הכועסים. העינים קודחות ונוצצות, הפנים מתאדמות מאד, שהרי הדם זורם ועולה מעמקי־הלב; השפה מזדעזעת, השינים מתלכדות, שערות־הראש סומרות כמו מפחד, הרוח נעצר ויוצא בשריקה, אברי־הגוף מתפרקים בקול־רעש, אנחה ונהימה נשמעות, אמרים קטועים יוצאים בהברות, שאינן מובנות, ופעם בפעם עם מחיאת כף אל כף ורקיעה ברגל על הארץ, כל הגוף נרעש ומפיץ פחד סביבו – מחזה מכוער ואיום הוא כשאדם משנה פניו כל־כך ובשרו צבה מכעס. אינך יודע אם נתעב הדבר או מגונה הוא ביותר. את שאר המידות הרעות אפשר לכסות ולפרנס בסתר, אבל הכעס נדחק ויוצא לחוץ, וכמו שהוא מתגדל הוא מתפרסם בעוז ותעצומות. הלא ראית, שכל החיות, כשהן קופצות לפגוע ולהזיק, אותותיהן ניכּרים, גופיהן אובדים את המנוחה, שהרגילו בהן, והפראיוּת שבטבען מתגברת. הקצף יוצא מפיו של חזיר־היער והוא חורק את שיניו; השור מנופף קרניו באויר וזורה בפרסות־רגליו את החול, הכפירים שואגים, הנחשים המתמלאים חימה משרבבים את צואריהם; המראה של כלב שנשתטה מעורר יגון. אין לך חיה איומה ומזקת מטבעה, שאין פראיותה מתרבה כשהיא מתמלאת חימה.

אמנם גם את שאר יצרי־הנפש אין אפשרות להסתיר, גם להתשוּקות הרעות, להפחד, להעזוּת, יש אותות, שלא יתנכרו. הלא אין מחשבה מתעוררת בעוז בקרב אדם בלא שתעשה רושם על פניו. אבל במה ההבדל? – יצרים אחרים נשקפים קצת לחוץ; הכעס כולו בולט.


ב

אם תרצה לשים לב לפעולתו ולנזק, שהוא מביא, תכיר, שאין משחית יותר נורא להגזע האנושי. תוכל לראות חללי חרב ורעל, אנשים מלכלכים איש את חברו באשמות, ערים נהרסות, לאומים שלמים אובדים, נסיכים נמכרים בפומבי למות, אבוקות־תבערה נזרקות לתוך הבתים, והאש אינה נשארת בתוך חומות־הערים, אלא מאירה ביקודה הזועם את מרחבי־הארצות.

התבונן, כמה קטן היה יסודן וכמה גברו המדינות המהוללות – והקצף הפילָן למשואות. התבונן בשממות הנעזבות, שמשתרעות במרחב כמה מילין1 באין יושב: הקצף החריב את הארצות האלו. התבונן בחייהם של כמה משרי־הצבא, שזכרונם יעמוד לדורות למופת למזל קשה: את האחד דקר הקצף בשעה ששכב על משכבו, את השני הרג בין המסוּבּים בחללו זכוּת קרואים לסעוּדה2, את השלישי רצח בשער לעיני העם באמצע עבודתו המשפטית, את דם־הרביעי נתן לשפוך ביד בן סורר מכה־אביו, לפעמים הקים עבד לכרות את ראש אדונו המלך, או לפרק את אבריו של הנרצח על גבי צלב3. ועד כאן אני מדבר רק על הריגת אנשים יחידים. אם תעזוב את האנשים הפרטיים, שכּילה חרון־אף – הלא תוכל להתבונן באסיפות גדולות של בני אדם, שהומתו בחרב, בכנסיות־עם, ששלחו עליהן אנשי־צבא לטבחן, בּלאוּמים שלמים, שהרגו זה את זה.

[הכעס הוא התשוקה להנקם על עוול שנעשה או, כמו שאומר פוסידוניוס, התשוקה לשלם גמול למי שהזיק לך לפי מחשבתך. יש מפרשים אותו באופן זה: הכעס הוא התעוררוּת הרוח להזיק למי שהזיק לך או שחשב לעשות כך].

…כאילו חדלנו להשגיח על עצמנו ואנו מזלזלים במעלת כבודנו4. איך ולמה מתקצף העם על בעלי־הסייף המתגוששים, וחושב בלא משפט, שחטא הוא מצדם אם אינם מתרצים על נקלה ליהרג? העם רואה זאת כעלבון נגדו, ובחזות־פניו ובמועל־כפיו ובחמת־רוחו הוא נהפך מצוֹפה למתנגד. יהא רגש זה מה שיהיה, הן לא נוכל לכנותו בשם קצף; הוא קרוב לקצף, כהרגש של הילדים, שאם נפלו לארץ, רוצים הם שיענשו במכות את הקרקע. לפעמים אינם יודעים גם על מה הם כועסים, ואף־על־פי־כן הם כועסים, בלא סיבה ובלא עוול שנעשה, אבל לרגל דבר קרוב לזה שנפגעו בו, ועם איזו תשוקה, שיענש הפוגע בהם. רגילים לרמות אותם על־ידי שמחַקים מעשי עונש, ועושים כאילו החפצים המוּכּים, שנכשלו בהם. בוכים ומבקשים סליחה. על־ידי הנקמה המדומה מעבירים את כאבם הכוזב5.


ג

על זה משיבים: “והרי פעמים הרבה כועסים אנו לא על אלה שכבר הזיקו, אלא שרוצים להזיק לנו, ומכאן ראיה, שאין העוול מוליד את הכעס” אמנם כן, כועסים אנו על החושבים להזיק, אבל מחשבתם זו כבר היא המזקת לנו, והמכין עצמו לעשות רעה כבר הוא עושה אותה. – “ועוד ראיה”, אומרים, “שאין הכעס תשוקה לענוש: הרי היותר חלשים כועסים לפעמים על התקיפים מהם והם אינם משתוקקים לעונש, שאינם יכולים לקוות, שיבוא על ידם”. – ראשית, הלא אמרנו, שהכעס היא תשוקה, שיגיע עונש, לא היכולת להביאו; משתוקקים בני־אדם גם לדבר, שאינם יכולים לעשותו. אבל אין גם אדם שפל כל־כך ברוחו, שלא יוכל לקוות לעונש אף בנוגע להאדירים ביותר. גם יש בנו תמיד די כוח לגרום נזק לאחרים.

אריסטוטלס ביאר מידה זו באופן לא רחוק מדעתנו. הוא אומר, שהכעס הוּא תשוּקה להחזיר מכאוב. יארך הדבר לפרש מה בין הגדרה זו להגדרה שלנו. כנגד שתיהן אפשר לטעון, שחיות רעות כועסות גם בלא שעוררו אותן לכך על־ידי מעשי־עוול ובלא התשוקה לגרום עונש או מכאוב לאחרים. שהרי גם אם לבסוף הן גורמות לאלה, אין כוונתן בתחילה לכך. צריכים לומר, שהחיות וכל הדומה להן, חוץ מן האדם, הן נעדרות רגש־הכעס. אף־על־פי שהוא כנגד השכל, אין רגש זה מתעורר אלא במקום שהשכל נמצא. לחיות יש יצרים, זעם, נטיה פראית, שאיפה להתנפל – אבל כעס אין להן, כמו שאין להן בקשת יתרון־תענוגים, אף־על־פי שבתאוותיהן הן מתהוללות יותר מן האדם.

אין לקבל דברים ככתבם במה שאמר המשורר:

שָׁכַח אֶת כַּעֲסוֹ חֲזִיר מִיַּעַר, בְּרַגְלָהּ לֹא תִבְטַח

הָאַיָּלָה, וְהַדֹּב לֹא יִרְדּוֹף הַבְּהֵמָה הַגַּסָּה6

כשהוא אומר “כעס” כוונתו לדחיפה וגרוי. לכעוס אין ביד החיות כמו שאין הן יודעות לסלוח. רגשי־אדם אינם נמצאים אצל היצורים האלמים, יש להם רק גירויים קרובים להם. אילו היו מרגישים אהבה, אזי היתה להם גם שנאה, ועם הידידות – איבה, עם הקטטה – הסכמת־הדעות. יש להם כעין רשמים מן הרגשות הללו, אבל בכלל המידות הטובות והרעות הן רק נחלתו של הלב האנושי. רק האדם חוּנן בהשכּל, בצפּיה לעתידות, בזהירות, במחשבה; לחַיוֹת אין המידות הטובות האנושיות, אבל הן גם מחוץ לגדר העוונות. כל צורתן, כהחיצונית כך אף הפנימית, שונה היא מצורת־אדם. בנוגע לכוח המושל או המנהיג7 – הנה כשם שיש להן קול, אבל לא מבורר, בלתי־מסודר וחסר־עצמה לבטא מלים; כשם שיש להן לשון, אבל כבושה ולא חפשית לשינויי־הברוֹת, – כך אף הכוח המנהיג שלהן אין בו אלא מעט מן הדיוק והברוּר8. יצרן מתעורר מתוך ראיית־הדברים ותפיסתם כשהיא מעורפלת ומסוכסכת. מטעם זה קפיצתן והשתערותן נעשות בתוקף. אבל אין בהן יראה ודאגה או יגון וקצף, אלא רק כעין אלה. ולפיכך גם שוככים רגשותיהן מהרה ונהפּכים מן הקצה אל הקצה; תיכף לזעם ולפחד שהפיקו הן לועסות את מאכלן, וסמוכה לשאגתן ומרוצתן המטורפת – מנוּחה שאננה ותרדמה נופלת עליהן.


ד

הנה בארנו ברחבה, מה הוא הכעס, ונקל לראות מה בינו ובין הכעסנוּת: ההבדל הוא כמו בין שתוּי ובין שכּוֹר; בין אדם מפחד ובין פחדן. יכול אדם כועס שלא להיות כעסן מטבעו, והכעסן אי־אפשר לו9 שלא לכעוס.

לא אזכיר את מיני־הקצף השונים, ששמות הרבה להם אצל היוונים ובלשוננו אין להם מלים מיוחדות, אף־על־פי שגם אנו מכנים בני־אדם בשם: מרי־נפש, זועפים, וכן רגזנים, נרגנים, מתלוננים, בעלי־תרעומת ואנשי־מדון – כל אלה הן מחלקות של אנשי הכעס. חשוֹב בתוכם גם את הקפדנים10 – כתה נחמדת בין הכעסנים. יש מיני־כעס, שהם עוברים וכלים על־ידי הצעקה, ויש גם קשי־עורף ומתמידים. יש מהם מאיימים בתנועת־ידיים וממעיטים בדברים, ויש מהם מרבים מלים בקללות וגידופים כזרם שוטף. יש שאינם יוצאים מחוץ לגדר התלונה ודברי־ריבות, ויש עמוקים וקשים ושקועים בקרב ולב. עוד אלף מינים יש למידה רעה זו בתכונותיה השונות.


ה

עד כאן שאלנו, מהו הכעס, אם נמצא הוא לא לבד באדם, אלא גם אצל בהמה וחיה, במה הוא נבדל מן הכעסנות וכמה מינים לו. עתה נשאל: אם הכעס הוא לפי הטבע, אם הוא מועיל, ואם מאיזה צד שהוא כדאי שלא לכבוש אותו?

אם הוא לפי הטבע, יתבאר לנו כשנחקור ונתבונן באדם. וכי אין הוא היצור הרך ביותר כל זמן שרוּחו נכונה? וכי יש דבר יותר אכזרי מן הכעס? וכי אין אדם נוטה ביותר לאהוב אחרים והכעס מעורר ביותר לאיבה? האדם נוצר להחזיק את רעהו והכעס מניע לאַבּדוֹ. האדם חפץ בחברה, והכעס גורם לפירוּד. האדם רוצה להועיל, והכעס גורם להזיק. האדם רוצה לעזור אף לרחוקים, והכעס גורם רעה אף להיותר חביבים. האדם נכון להקריב את עצמו לטובת אחרים, והכעס מסיתו לסַכּן את נפשו רק בשביל להביא סכנה על אחרים. וכי יש, איפוא, טעות יותר גדולה בדרכי־הטבע מלחשוב, שהוא הוא שנטע בלבו של יצורו היותר חשוב ומתוקן את החסרון11 הפראי והמשחית הזה? – הכעס, כמו שכבר אמרנו, שואף לענוש, ובודאי דבר זה פחות מכּל הוא לפי הטבע, שתהא תשוקה־לענוש נטועה בלבו של האדם השלו! הרי כל חיי־האדם עומדים על חסדים ועל קרבת־הלבבות12, ולא בעריצות, אלא באהבת איש לרעהו מתאחדים בני־אדם לאגודה ולעזרה משותפת.


ו

ובכן תאמר, שאין שום צורך לענשים בעולם? – אין לומר כן, אבל צריכים הם לכוָנה רצויה ולשכל טוב. אין תכליתם להזיק, אלא להביא מרפא גם כשהם נראים כמזיקים. כשם שלפעמים בית־יד של חנית, כשנתעקם וצריך תיקוּן, ניתן באֵש ונכבש בין יתדות, לא כדי שישבר, אלא כדי שיתישר, כך מתקנים במכאובי הגוף והנפש את הרוחות, שנתעקמו בעוונותיהם. הנה הרופא מנסה בחלאים קלים מתחילה שלא להפסיק הרבה את ההרגל התמידי, לקבוע סדר במאכלו ובמשתהו ובתנועות־גופו של החולה ולחזק בריאותו רק על־ידי הטבת דרכי־חייו. הנסיון הראשון הוא, שבהתנהגות בקצב ומידה ימצא ישועה. ואם אלה לא יועילו לו, יתחיל הרופא לכרות ולקצץ במקומות הצריכים לכך, וכשגם באלה לא ישיג את התכלית, יאסור על החולה כל מאכל ויגזור עליו תענית. אם היו לשוא התרופות הקלות, הוא מקיז דם או שולח יד באחד מן האברים, כשהחלק ההוא מן הגוף נראה כסיבת הנזק ומרחיב המחלה. אין שום תרופה נראית קשה, אם פעולתה היא להביא ישועה. וכך אף הממונה על שמירת־החוקים ומנהל־המדינה ראוי הוא לכך, שיפעל בדבריו, וככל האפשר בנחת, לרפוּי־הרוחות; שייעץ מה לעשות, שיטע תשוקת היושר והצדק בנפשות ויכניס בהן שנאת העוונות והוקרת מעשים טובים. אחר־כך יעבור לדברים יותר קשים, שבהם יוכיח וייסר. בזמן מאוחר ככל האפשר יבקש סיוע בענשים, וגם אז בקלים שבהם ושאפשר לחזור ולהעבירם. רק על הפשעים החמורים ביותר יגזור משפט־מות, כדי שלא יהרג אדם חוץ ממי שמיתתו לו לעצמו לטובה.

רק בדבר אחד לא יהא דומה לרופא: הרי זה מקל את סוף־החיים לאדם במקום שלא יוכל להצילם, בעוד שגזר־הדין מוסר את הנאשמים למות בבזיון ומוציא אותם מן העולם לעיני־הקהל, לא מפני שהוא משתעשע ביסוריו של מי־שהוא – רחוק מן המשכיל רגש פראי ובלתי־אנושי כזה – רק כדי שיהיו לאות לאחרים וכדי שיהיו, לכל הפחות, במותם לתועלת לצבור לאחר שבחיים לא הועילו בשום דבר.

ובכן אין לומר, שטבע־האדם שואף לעונש, ולפי זה גם הכעס אינו דבר טבעי לאדם, כיון שלענוש תכליתו.

אוסיף עוד את הראיה, שמביא אפלטון (למה לא נשתמש גם בדברי־אחרים כשהם מתאימים לדעותינו?). הוא אומר: "איש טוב אינו גורם נזק; העונש מזיק, לפיכך אין ראוי לאיש טוב לענוש; ולפיכך אין גם הכעס ראוי לו, מאחר שהעונש בא בעקבות־הכעס13. ואם איש טוב אינו שמח בעונש, אין לו חלק גם באותו הרגש, שמוצא שעשועים בעונש – ולפיכך אין הכעס דבר לפי הטבע.


ז

אם אין הכעס דבר טבעי, אפשר, צריכים לסבול אותו מפני שהוא מועיל לפעמים? הרי מרומם הוא את הרוחות ומעוררם; בלעדיו אין הגבורה עושה נפלאות במלחמה, הוא מפיח בה להבה ונותן בה עוקץ עד כדי למסור עצמו באומץ לב לסכנה. מטעם זה יש חושבים, שצריכים לכבוש קצת את הכעס, אבל לא לכלותו; לקצץ את העודף בו ולדחוק אותו לתוך גבולות־התועלת, אבל להחזיק ממנו את הנצרך כדי שלא ילאה המעשה ולא תתרופף הגבורה ועצמת־הנפש.

אולם נקל יותר להכחיד דברים משחיתים מלנהל אותם בנתיבה; נקל לסגור בעדם מלמשול בם לאחר שהכניסום. כי משעה שנעשו מוחזקים במקומות שנחלו, הם גוברים על המושל בם ואינם מניחים, שיקצצו בהם ויפחיתו אותם.

מלבד זה, גם השכל בעצמו, שבידו מסור הרסן, הוא חזק רק כל זמן שאין יצרי־הלב פועלים עליו; אבל אם התערב עם אלה והושפע מהם, לא יכבוש עוד את הכוחות, שהיה יכול לרדות בהם. משעה שנדחף הרוח והועתק ממנוחתו הוא נעשה עבד ליצר הדוחף אותו. יש דברים, שראשיתם בידינו, אבל באחריתם הם סוחפים אותנו בכוחם ואין עוד דרך לשוב אחור. כשם שלגופים הנופלים אין רצון חפשי ואין מעצור ועכוּב להם כשהם מושלכים, שהרי הזריקה הנמרצת מסירה מהם לכתחילה כל אפשרות של חזרה והם מוכרחים להגיע למקום, שלא היו צריכים לבוא אליו: כך הנפש, שנזרקה לתוך הכעס או האהבה ושאר יצרים, שוב אינה חפשית לכבוש את ההפעלה. מן ההכרח, שהיא נמשכת ומטולטלת עד תחתית בכוח־עצמה ועל־פי טבעם של העוונות המורידים מטה־מטה.


ח

טוב ביותר הוא – לזרות הלאה את ראשית ניצני־הכעס, להתנגד לו ברגע צמיחתו ולהתאמץ, שלא יכניענו. שהרי אם רק התחיל לדחות אותנו מן המסילה הנכונה, קשה היא החזרה לצד היושר, מפני שאין עוד מחשבה צלולה במקום שנכנסה ההתרגשות וקבלה ברצוננו הטוב רשות להשתרר – היא תעשה מעתה ככל מה שתרצה, לא ככל מה שתסכים אתה. אני אומר, שצריכים לעצור בעד האויב כבר בראשית הגבול! משעה שנכנס ונדחק לתוך השער, הכל כמו שבויים בידו ולא יקבל מהם חוק. הרי אין הנפש נפרדת וצופה כעומדת מבחוץ על היצרים המתעוררים בתוכה, כדי לעכב אותם מלצעוד הלאה יותר מן הנאות; כי כל עצמה נהפכת ליצר, ולא תוכל עוד במצב כזה להתמלא שנית מאותו, הכוח המועיל ורב־הברכה14, שכבר החלישה ורחקה מתוכה.

אין לרגש ולשכל, כמו שאמרתי, מדור מיוחד ומוגבל לכל אחד, שהרי שניהם הם רק שינויים במצב־הנפש לטובה או לרעה. איך יוכל, איפוא, השכל לשוב ולהתרומם לאחר שכבשוהו העוונות והכניעו אותו כשאך נשתעבד לכעס? או איך ישחרר עצמו מן הערבוביה, שליסוד הרע שהתמזג בה יש שליטה יתירה? –

אומרים: “הלא יש גם מתאפקים ברוב חמתם”. וכי באופן זה אינם עושים עוד כלום ממה שמצווה הכעס, או עושים הם רק מעט? אם אינם עושים כלום, יֵצא מזה, שאין צורך למעשים באותו רגש־הכעס, שאתם קוראים בשמו כאילו יש בו איזה דבר יותר תקיף ממה שבשכל. וגם שואל אני: כלום חזק הוא מן השכל או חלש ממנו? – אם חזק הוא, איך ישים לו השכל גבול, לאחר שרק מי שהוא אין־אונים ביותר רגיל להיכנע. ואם חלש הוא, הרי מספיק השכל גם בלא עזרתו להשלים את הפעולות ואין צורך לו בסיוע מן הפחות ממנו.

“יש רתחנים מושלים בעצמם וכובשים את יצרם”. אימתי? כשכבר עברה הרתיחה וחלפה מעצמה, ולא כשהיא עוד בתקפה; כי אז כוחה גדול מהם. אבל הלא מתרחש גם לפעמים, שמשלחים חפשי בשעת־כעס אף את השנוא בנפש, בלא לנגוע בו, ונמנעים מלגרום לו נזק?" – אמנם, עושים כן; אבל אימתי? כשרגש נלחם ברגש וכשהפחד או התאווה נוגעים בדבר. אז לא ישוּכך הכעס בפעולתו הטובה של השכל, אלא בהשפעתם הגרועה של רגשי־הלב.


ט

היוצא מזה, שאין בכעס שום דבר מועיל ושאף למלחמה אינו משנן את הנפש. מעולם לא היתה הגבורה צריכה לעזרה מצד העוון, כי דיה כשהיא לעצמה15. במקום שיש צורך בהתפעלות, אינה נעשית על־ידי קצף, אלא היא מתרוממת מעצמה, וכפי שהיא חושבת לנחוץ היא מתגברת ומתרופפת, ממש כמו בליסטראות, שיוֹרים מתוך כלי־תותח ושהן ביד הזורק לכונן מעופן כרצונו.

אריסטוטלס אומר: “נצרך הוא הכעס, אין יכולת לגבור במלחמה בלא עזרתו, אם אינו ממלא את הנפש ומצית אש במוחות; אבל צריכים להשתמש בו לא בתור מפקד, אלא בתור איש צבא פשוט”16. הדבר לא נכון! שהרי אם הוא שומע בקול השכל ומתנהג על ידו – שוב אינו הכעס, שכל עיקרו העקשנוּת. ואם הוא מתנגד ואינו נח לפי הפקודה, אלא מוסיף עצמה בקנאתו הפראית, הרי ללא תועלת הוא גם בתור משרת לנפש והוא כאיש־צבא, שאינו משגיח באות שנותנים לו, שישוב אחור. אם הוא סובל, איפוא, שישימו לו גבול, שם אחר יאות לו וכבר חדל להיות כעס, שמשמעותו, לפי דעתי, רגש משוחרר מכל רסן עוצר בו. ואם אינו סובל – משחית הוא, ואין לחשבו בכלל הדברים המביאים עזרה. סוף דבר: או שאינו כעס, או שאינו מועיל. כי מי שהוא דורש משפט־עונש לא מפני שהוא נכסף להענש מצד עצמו, אלא מפני שהוא רואה את עצמו מוכרח לכך, לא יחשב בין הכועסים. אך זהו איש־צבא מועיל, שיודע להקשיב לעצה, שנותנים לו. רגשי־הלב גם בתור משרתים גם בתור מנהיגים הם גרועים.


י

ולפיכך לא יקח לו השכל לעולם לעזרה את הרגשים הפתאומיים והמתפרצים בכוח, שלעומתם לא יוכל להחזיק בחשיבותו ושלא יוכל לכבוש אותם, אם לא על־ידי כוחות דומים להם – את הכעס על־ידי הפחד, את העצלות על־ידי הכעס, את המורא על־ידי התאווה. רחוקה היא מדרך־הישר המידה הרעה, שיבקש לו השכל מפלט אצל העוונות. הן לא תוכל הנפש למצוא באופן זה מנוחה נאמנת; מן ההכרח יהיה, שתחוֹג ותנוע בגלים כשתבקש לה מחסה בצלן של מידות מגוּנות, כשתוכל להיות חזקה רק בעזרתו של הכעס, שוקדת על פעלה רק בסיועה של התאווה, שאננה רק מתוך מורא ופחד. צריכה תהיה לחיות תחת ממשלה עריצית, כשהיא משתעבדת לאיזה רגש, שימשול בה. וכי לא בושה וכלימה היא לזכויות שתעמודנה תחת חסוּתם של העוונות17? אז תּתּם כל יכולת לשכל, כשלא יוכל כלום זולת רגש, וירד למדרגתו ויתחיל להיות דומה לו. מהו ההבדל אם מצד אחד הרגש אינו מיושב ואינו משכיל, ומצד שני השכל הוא אין אונים בלא משען־הרגש? – המצב שוה בשני האפנים, אם לא יוכל האחד להתקיים בלא חברו. אבל מי יסבול את הרעיון להקיש את הרגש לשכל? –

אמרו, ש“רגש מועיל הוא הכעס, כשמשתמשים בו בקצב”. אפשר, אילו היה בטבעו להיות מועיל; אבל אם מסרב הוא לקבל את מרותו של השכל, תהיינה תוצאות הקצב וההגבלה רק: שאם יתמעט יפחת הנזק, שהוא גורם. לפי זה הרגש שהוגבל אינו אלא דבר גרוע שנפחת.


יא

אבל אמרו: “הרי כנגד האויבים נצרך הכעס”. – כאן פחות מבמקום אחר! כאן דוקא אין ההתנפלות רשאית להתפרץ מן הגבולות, אלא צריכה היא להיות כבושה וסרה למשמעת. וכי בשביל מה העמים הלועזיים18, אף־על־פי שהם חזקים הרבה יותר בגופם ורגילים יותר בעבודה קשה, הולכים ונכבשים, אם לא מפני שכעסם הוא אסונם? גם אנשי־הסייף המתגוששים מגינים על עצמם באמנות; כמעט שיתקפם הכעס, יתגלה קלונם.

וגם למה הוא הכעס, אם מה שהוא עושה יעשה השכל? – מה דעתך, כלום הציד קוצף על החיות, שהוא רודף? ואף־על־פי־כן הוא משיגן כשהן מתקרבות ורץ אחריהן כשהן נסות, ואת כל אלה עושה בלא קצף השכל לבדו. מהו הדבר, שהכחיד מן הארץ את שבטי הקימברים והטבטונים כשבאו לרבבות כנחל שוטף מעבר להררי־האַלפּים, עד שלא להשאיר להם אף רץ אחד מגיד, ורק השמועה עברה להודיע את מפלתם לבני־עמם? – הלא קצפם היה בעוכרם, שבחרו בו במקום גבורה, כי הוא, אמנם, כמה פעמים דורס ומזיק מה שהוא פוגש בדרכו, אבל כמו־כן הוא מוריד גם את עצמו לאבדון. – והגרמנים, מה רב אומץ־רוחם! מי יותר תקיף מהם בהתנפלות? מי מחבב יותר מהם את ההזדיינוּת? – הלא עליה הם גדלים ומתחנכים, דאגתם האחת והיחידה היא עד כדי לבזות את כל שאר הדברים! מי מחוסן יותר מהם בגופו לסבול תלאות? – הלא ברובם אף מכסה לגופם אינם מכינים ולא מפלט ומחסה כנגד האויר, שהוא קשה אצלם בתמידות. ואף־על־פי־כן מכים אותם ההיספנים והגלים ואנשי אסיה וסוריה החלשים במלחמה, עוד קודם שפגע בהם לגיון; רק מטעם אחד: שצף־קצפם הוא המחלישם. נס־נא ותן תבונה, תן הרגל לעצור ברוחם19 לבעלי הגופות והנפשות הללו, שאינם יודעים עוד חיי נועם ומותרות ועושר – אז (אשמרה נא שפתי מלומר יותר!) לשוא נבקש עוד את המידות הנעלות של הרומיים.

במה הצליח פאביוס לחַדש את כוחות הממשלה שנהרסו, אם לא במה שהשכיל להתמהמה, למשוך ולהמתין – דבר, שאין הכעסנים יודעים לעשות? המלכות היתה אובדת, לאחר שהגיעה בימים ההם לסכנה קיצונית, אילו היה פאביוס מרשה לעצמו לעשות כפי מה שלחש לו הכעס. אבל הוא התבונן היטב במצבה של המדינה ושקל בפלס את הכוחות, שלא יכול לוותר עוד על אחד מהם בלא שיאבד הכל, ועל־כן הרחיק מנפשו רגשי צער ונקמה. הוא כונן את רוחו להכיר רק את המועיל והנצרך באותה שעה, והתגבר על כעסו קודם שגבר על חַניבעל. ומה עשה סציפיון? וכי לא הניח את חניבעל וכל המחנה של קרת־חדשה ומה שהיה צריך לעשות מטרה לזעמו, והעביר את המלחמה לארצות־אפריקה, וכל זה – במתינות מרובה כל־כך, עד שנתן לשׂוטניו מקום לחשוד אותו בנטיה לחיי תפנוקים ועצלות? וסציפיון השני? וכי לא התעכב וחנה ימים רבים על נוּמאנטיה ונשא באומץ־לב את צערו וצער כל העם על שארך כבוש־נומאנטיה יותר מכבושה של קרת־חדשה? בעוד שסבב את האויבים וסגר בעדם לחץ אותם, שיפלו איש בחרב רעהו.

על־כן אין למצוא תועלת בכעס אף לא בשעת קרב ומלחמה. הוא נוטה למעשי־מהומה, ובעוד שהוא רוצה להביא סכנה על אחרים אינו נזהר בפני עצמו. הגבורה היותר נאמנת היא הצופיה הרבה מסביב ומתנהגת בזהירות ומתקדמת לאִטה, אבל בשיטה ישרה.


יב

“אם כן”, יאמרו, “לא יכעס איש טוב אפילו בשעה שהוא רואה, שהורגים את אביו ושובים את אמו?” – אמנם כן, הוא לא יכעס, אלא ינקום, או יגן. וכי מה ימריצך שתפחד, שמא לא יהיה כיבוד־הורים20, עוקץ מספיק גם בלי הקצף? – צא ושאל כך: וכי איש טוב, כשהוא רואה, שחותכים אביו או את בנו לגזרים, לא יבכה ולא יתעלף, כמו שרגילים אנו לראות אצל הנשים, שכל סכנה קלה המתרחשת מדכאת את רוּחן? – באמת איש טוב ממלא כל חובה מוּטלת עליו בלא מהומה ובלא פחד. הוא עושה מה שהוא כדאי לאיש טוב ונמנע מעשות דבר שאינו ראוי לגבר. אם האב מוּבל ליהרג – אני עומד להגן עליו. אם כבר נהרג – הנני לנקום דמו, רק מפני שכך נחוץ, לא מפני המכאוב.

במה שאתה אומר, תיאופראסטוס, אתה מבקש לתת לשמצה את לקח־המוסר המרומם ביותר. על־כן אתה עוזב את הראויים לדין בדבר כזה ופונה אל ההמון הנאסף21. כיון שכל אחד כועס אם מעשה כזה מתרחש לאחד מקרוביו, אתה חושב, שישפטו בני־האדם, שבאמת צריך להעשות מה שהם רגילים לעשות. כמעט כל אחד חושב את ההרגשה, שהוא רגיל בה, לצודקת. האנשים הטובים כועסים על העוולה, שנעשתה לקרוביהם – אבל הרי הם כועסים גם כשהמים החמים אינם מוּשטים להם כהוגן, כשנשבר הכלי, שהם שותים מתוכו, כשהנעל ברגלם נתלכלכה בטיט. לא הכבוד והחבה מולידים את הכעס ההוא, כי מן החולשה מוצאו, כמו שהילדים בוכים באופן אחד כשאבדו הוריהם או כשאבדו אגוזים. לכעוס על מה שהגיע לקרוביו אינו מדרכה של נפש חובבת, אלא דרך נפש חלשה.

יפה והגון הוא רק להתיצב כמגן על הורים, או בנים, או ידידים, או תושבי־המדינה, להתנהל בזה על־ידי רגש החובה, בחפץ כביר, במשפט זך, בזהירות הצריכה, לא בבהלה וחרון־אף. אמנם, אין רגש שואף יותר מן הכעס לקחת נקם, אבל דוקא מפני־כן אינו מסוגל, שישתמשו בו לצרכי הנקמה, כי מהיר הוא ומעכב את שיקול־הדעת, כמו שכמעט כל תאוה מניחה בעצמה מכשולים על דרכה, שהיא חשה ללכת בו. על־כן לא הביא מעולם טובה, לא בזמן של שלום ולא במלחמה. כי את השלום הוא משנה ועושה אותו דומה למלחמה, ובשעת־חירום הוא שוכח, שהכל תלויים בחסדיו של מארס22, והוא מתמכר לכוח חיצוני למשול בו ואינו אדון לעצמו.

אף אין זה טעם מספיק להשתמש בדברים משחיתים מפני שלפעמים הם גורמים קצת תועלת. גם הקדחת גורמת לפעמים להקל חלאים שונים, ואף־על־פי־כן בודאי טוב יותר, שלא יהא בנו ממנה ולא מקצתה. מין נתעב של רפואה הוא כשנצרכים להרפא על־ידי מחלה! כן גם הכעס, אף אם כמו הרעל, וכמו קפיצה מגבוה למעמקים, וכמו שבר־ספינה, יכול הוא בדרך מקרה לגרום תועלת, לא יוכל להחשב כדבר מועיל. הן קרה לפעמים, שגם דבר הווֹת גרם תועלת.


יג

אף לזאת נשים לב: מה שנחשב בין הדברים הטובים, כדאי ונעים לנו שיתרבה. אם הצדק דבר טוב הוא, לא יאמר אדם, שיגדל ערכו אם יפחתו ממנו קצת; אם הגבורה דבר טוב היא, לא יבקש אדם, שימעיטו אותה באיזה צד; לפי זה היינו צריכים לומר, שגם הכעס הולך וטוב במידה שהוא מתרבה. מי הוא האיש, שימאס בהוספה על דבר מועיל? – וכשאנו מוצאים, שהוספה לכעס אינה לתועלת, הרי הוא בכלל ללא תועלת. מה שנעשה רע כשהוא מתרבה לא היה מעולם טוב23.

אומרים: “תועלת יש בכעס, שהוא מגביר את התשוקה למלחמה”. באופן זה הן אפשר לומר גם על השכּרון, שהוא מעורר עזות וחוצפה, ורבים הצליחו יותר בחרבם כשלא הגיעו לפכחוּת. כך תוכל לגזור גם־כן, שהשגעון וטירוף־הדעת נחוצים להוספת־כוח, מפני שלפעמים גדל כוחם של אנשים כאלה ברבות חמתם. וכי לא נהפך כמה פעמים גם הפחד למקור של אומץ־רוח, ולא דחפה הרעדה מפני המות את האנשים הנרפים ביותר לערוך קרב? – הן ברור, שהכעס, השכרון והפחד וכאלה הם רק אמצעים חריפים מגונים ומקריים, שאינם מכוננים באמת לקראת גבורת־הנפש, הבוחלת במשען מצד מידות מקולקלות, אלא מנשאים הם זעיר שם את הרוח מתרדמה ושפלות. אין אדם נעשה אמיץ יותר בעזרת הכעס, אם לא שחסר לו כל ואומץ־לב בלא הכעס. אם כן, אין הכעס בא לסייע למידה טובה, אלא לנחול את מקומה! – הגע בעצמך, אילו היה הכעס דבר טוב, הן היה מלוה כל אדם שלם בדרכו; אבל באמת הרתחנים הם על־פי־רוב ילדים, זקנים או חולים. כל מי שאינו שלם בכוחו, הוא נוטה להתאונן.


יד

תיאופראסטוס אמר: “אי־אפשר שלא יכעס הצדיק על הרשעים”. באופן זה, הלא לפי רוב־הצדק יגדל הכעס? – אבל ראוי הוא, אדרבה, שהשלוה תגדל וההשתחררות מקנאה ושנאה. ובנוגע לחוטאים, למה ישנא אותם אם המשגה דחה אותם להכשל בעוונות? אין כדאי לאיש־תבונה, שישנא את התועים, כי אז היה צריך לשנוא את עצמו. יחשוב־נא, כמה דברים עשה כנגד הטוב והנכון, ועל כמה דברים שעשה הוא צריך לסליחה, ואז יתמלא חימה על נפשו. אבל דיין־אמת לא יוציא משפט שונה על עצמו ממה שהוא שופט על אחרים. אני אומר, שלא ימצא שום אדם, שיוכל לחשוב את עצמו לזכאי, ושכּל האומר, שהוא נקי, כוונתו רק למַה שתלוּי בעדים, לא למַה שהוא יודע בלבו. כמה יותר אנושית היא המידה להיות רך ועטוף ברחמי־אב לעומת החוטאים ולא לרדוף אותם, אלא להחזירם בתשובה24! אם תועה אדם על פני השדות בלא דעת הדרך, טוב יותר לנחותו בדרך ישרה מלגרש אותו.


טו

צריכים, איפוא, לתקן את דרכי־החוטא, אם בתוכחה או בתוקף בנעימות או בעצמה, כדי שיזכּה פעלו לטובת עצמו ולטובת אחרים, גם ייסרו אותו כשיש צורך בדבר, אבל בלא כעס. וכי כועסים על מי שמרפאים אותו מחליו? ואם אי־אפשר לתקן אותם ואינם נוחים עוד אף במקצת ואין עוד תקוה נשקפת מהם, – יבערו אותם מתוך חברת בני־אדם, כדי שלא ישחיתו את כל הקרוב אליהם, ובדרך האחת, שיכולים לעשות זאת, יכריחו אותם לחדול מרעתם. – אבל כל זה בלא שנאה. למה אשנא את האיש, שאני מביא לו את התועלת הגדולה ביותר כשאני מציל אותו מיד־עצמו? וכי שונא אדם את אברי־גופו כשהוא קוצץ אותם? – אין כאן כעס, אלא תרופה מתוך דכדוך־הנפש25. את הכלבים השוטים אנו עורפים, ואת השור הנגח, שאינו מקבל מרוּת, אנו הורגים, על הבהמה החולה אנו מניפים ברזל כדי שלא יתפס במגעה כל העדר, צורה משונה שנולדה אנו מעבירים מן העולם, ואפילו ילדים, שנולדו בעלי־מום ובפרצוף שלא כדרך הטבע, אנו מטביעים במים. אין כאן כעס, אלא דבר־שכל, להבדיל את היתר מן הדברים הבריאים. פחות מכל ראוי הוא הכעס למי שמטיל עונש, שהרי במידה יתירה יצליח העונש לפעול תיקון אם יטילו אותו בישוב־הדעת. מכאן מה שאמר סוקראטס לעבדו: "הייתי מכה אותך אילמלא הייתי כועס26! – לשעה יותר רצויה דחה את תוכחת־עבדו, כי בשעה ההיא ערך תוכחה לעצמו. מי האיש, אשר יעצור ברגשותיו, אם גם סוקראטס לא בטח בהם כדי למסור אותם בידי הקצף? –


טז

ובכן אין צורך במעניש מתוך כעס כדי לעצור בעד התועים והפושעים. הכעס עצמו חטאת היא לנפש, ואין צורך לתקן עוונות על ידי עוון. – היתכן, איפוא, שלא אכעס על שודד? היתכן, שלא אקצוף על מוזג סם־מות? – לא! הרי אין אף אני כועס על עצמי בשעת הקזת דם. ובכל מיני־עונש אני משתמש רק כמו ברפוּאות. אם אתה עומד עוד במדרגה ראשונה של השגיאות ולא נכשלת בדברים קשים, אפילו אם הרבה פעמים עוית – גערה צנועה, אחר כך גם גלויה, תנסה לתקן עוַתתךָ, אם כבר הרחקת ללכת ולא תוכל להרפא עוד בדברים: יעצרוך על־ידי שיעטו עליך בושה. ואם מן הצורך להביא עליך עונש יותר קשה, שלא תמנע מלהרגיש את תקפו: אל הגולה, לארץ נכריה ישלחוך. ואם כך חזקה וגברה בך העולה, עד שצריכים אמצעים יותר חריפים – בית־הכלא המדיני והמסגר יוכנו לך.

ואם אין עוד תרופה לנפשך ואתה מוסיף חטא על פשע, ואתה נמשך לחטוא לא עוד על־ידי סיבות חיצוניות, – שאינן חסרות לעולם לאדם רע, – אלא החטא עצמו נעשה לך סיבה מספקת לגרור עוד חטאים27; אם כל־כך כבר רוית עוול ופשע וכל־כך נכנסו בקרבך ובעצמותיך, עד שאין עוד לעקור אותם. מתוכם, ואתה שואף למות מות־נבל, – נכונים אנו לעשות דבר תועלתך, לקחת ממך את השגעון המציק לך, ולאחר שהתגלגלת עד עתה לאסונך ולאסון אחרים, נמציא לך את הטובה האחת, שנשארה לך, את המות. למה אכעס על אדם, שאני מביא לו תועלת גדולה כזו? לפעמים הדרך הטובה ביותר לרחמים, היא להמית28.

אילו נכנסתי בתור אדם בקי ומומחה לבית־חולים או לדירה מרוּוחת של עשירים29, לא הייתי מצוה לתת תרופות שוות לכל החולים השונים. מַדוי־נפש שונים לפנַי, ועלי החובה מוטלת לעסוק בתרופתם של תושבי המדינה: אף כאן צריך לבקש את המרפא לפי חָליו של כל אחד ואחד. את האחד תבריא הצניעות, את השני – היציאה מן הארץ, השלישי ירפא על־ידי יסורים, הרביעי – על־ידי דלוּת, החמישי – על־ידי מיתה בחרב. ולפיכך אף אם מוכרח אהיה להתעטף בטלית בלתי־ראויה30 של מוציא גזר־דין וליתן אות לאספה של יושבי־המקום, אבוא למקום־המשפט בלא חימה וזעם, ורק בפנים מסבירות את החוק, ואת המלים, שחובתן להאמר בקול רם31, אתאמץ לבטא בנחת וברצינות, ולא כמתרעם, וכשאתן צו, שיעשה המעשה, לא אהיה כאדם כועס, אלא כחזק בדעתו. כשאצוה, שיכרתו את ראשו של הנדון למיתה, או כשאתן לתפור בתוך שק את רוצח־אבותיו32, או כשאמסור איש־צבא להריגה, או אתן לדחות אחד מן הבוגדים או צוררי המדינה מן הסלע הטרפּיִי, לא יהיה בי קצף, ובחזות־פני ובמצב־נפשי אהיה רק כהורג נחשים ומכלה חיות מסוכנות.

“הרתחנות צריכה להטלת עונש!” – כיצד? כלום רואה אתה את החוק כאילו מלא הוא כעס על בני־אדם, שלא ידע, שלא ראה ושלא פילל שיהיו בעולם? הלא צריכה לפעול עלינו כוונתו של החוק: לא לכעוס, אלא לצוות מה שיאות. אילו היה ראוי לאדם כשר לכעוס על מעשי־רשע, היו ראויים לו גם רגשי־קנאה על שהרשעים חיים בטובה. מה יוכל להעלות את חמתנו יותר מן המחזה המעציב, בפרוח באשרם אנשים ראויים לכל מיני קללה ובהשתמשם לרעה בהצלחה, שאינם ראויים לה? – אבל יש לנו לראות את הצלחתם בלא קנאה, וכן גם את רשעתם בלא קצף. שופט־צדיק מרשיע את החוטא, אבל אינו שונא אותו.

אם כן, כשיבוא דבר כזה לידי איש משכיל, לא יהא מדוכא ברוחו ולא יתרגש כעל דבר בלתי־רגיל? – אני מודה, שירגיש תנועה קלה ועוקצת קצת בקרב נפשו. כי, כמו שאומר החכם זנוֹן: גם בלב המשכיל, כשהפצע נרפא, עוד צלקת נשארה33. אמנם, יתעורר בקרבו דמיון של צער, תתראה בבואה של רגש־קנאה – רגש זה עצמו לא יהיה בלבו.


יז

אריסטוטלס אומר, שיש התרגשות, שהמשתמש בה כהוגן הוא כמשתמש בכלי־זין. דבר זה היה נכון אילו היה אפשר גם לחגור ולפשוט את ההתרגשות ברצון חפשי ככלי־מלחמה. יש כלי־זין, שאריסטוטלס חושב אותם כנחלת המידות הטובות, נלחמים מעצמם ואינם צריכים ליד מחזקת בהם; הם נושאים אותנו ולא אנו נושאים אותם. אין שום צורך בכלים אחרים; די במַה שנתן לנו הטבע את השכל. בזה יצר לנו כלי־תותח חזק, מתמיד. נקל להשתמש בו, לא מסוכן34 ולא מתהפך וחוזר על ראש־בעליו. לא רק לשמור אותנו, אלא גם לנהל את כל המעשים מספיק השכל לבדו. וכי לא שטות יתירה היא, אם יבקש לו עזר מצד הכעס? חיזוק של דבר קיים על־ידי דבר משתנה, של הנאמן – על ידי הכוזב, של הבריא – על־ידי החולה? הרי אפילו בשביל מעשים, שלהם נראית צריכה מידת־הרתחנוּת, השכל בפני עצמו הרבה יותר חזק הוא. כי הוא, כשגמר אומר לעשות דבר, הוא עומד בדעתו; הן לא ימצא דבר טוב ממנו, שיוכל לשנות את דעתו, ועל כן מחזיק הוא במשפט שחרץ. אבל הקצף לפעמים נדחף אחור על־ידי רגש הרחמים. בחוסר יסוד חזק, כל עיקרו אינו אלא התגעשות ריקה ופתאומית, ממש כמו הרוחות המתנשאות על פני האדמה וכשהן מגיעות לנהרות ולאגמים עדיין הן מנשבות בחזקה, אבל לא בעקשנות; כך מתחיל הוא בדחיפה עזה, אחר כך הוא מתיגע ורופף קודם זמנו, ולאחר שהגה באכזריות רק על מיני ענשים חדשים – התעיף־עינך בו והנה כבר נשבר ותש כוחו. ההרגשה חולפת מהר, על כנו נשאר רק השכל.

זולת זה, הרי אף כשהכעס מתקיים וכשהיה חושב, שרבים הם הראויים ליהרג, כמה פעמים לאחר ששפך דמי שנים־שלשה אנשים הוא פוסק ממלאכתו. רק מכותיו הראשונות חריפות הן, כארס־הנחשים המזיק ביותר כשאך הגיחו מרבצם, אבל שיניהם הולכות וקהות במידה שעיפו מרוב נשיכה. מפני כן אינם סובלים מחמתו בשוה אלה שפשעיהם דומים, ולפעמים מי פשעיו פחותים סובל יותר מפני שנתפס בעוד הכעס חדש. בכלל אינו מתנהג בשיטה ישרה, פעם הוא מפליג ללכת ופעם הוא נשאר הרחק מן המטרה הראויה, מאחר שהוא כנושא פנים לעצמו ושופט כפי נטיה מקרית, אינו רוצה לשמוע, אינו מניח מקום לסניגוריה, מחזיק רק במה שתפס ואינו מרשה. שיגזלו ממנו את המשפט שחרץ, אף אם בשקר יסודו.


יח

משפט השכל נותן פנאי לכל אחד מבעלי־הדין, מסתייע גם בעצמו בהוראתם של טוענים בקיאים, כדי שיהא אפשר לו לחקור דבר לאמתו; אבל הקצף ממהר. השכל רוצה להוציא משפט, שיהיה ישר; הכעס [אינו] רוצה, שיחָשב כדבר ישר; מה ששפט השכל אינו צופה לשום דבר זולת־מה שעומד לדין; הכעס נמשך אחר דברים ריקים, שהם מחוץ לענין הנדון. פנים של בטחון, קול צלול, דיבוּר חפשי קצת, התנהגות יותר נימוסית, סיוע מצד טוען חשוב ביותר, חיבה מצד העם – כל אלה מאזרים זיקות הקצף35. לפעמים הוא מוציא גזרה קשה על הנאשם מפני שיש לו. איבה על המגין עליו, וגם כשהאמת בולטת ונראית לעינים הוא מחבב את השקר ומחזיק בו. אין הוא רוצה בהוכחה, ובדבר שהתחיל בטעות נראית לו יותר ראויה לתהלה העקשנות להמשיכו מן החרטה כדי לחזור בו.

גניוס פיזוֹן היה מן האנשים הידועים בדורנו, אדם חפשי מכמה מידות מגונות, אבל עיקש, וקפדנותו היתה חביבה לו כסימן לדעה חזקה36. פעם אחת כעס על איש צבא, שחזר בלא חברו משליחותו להביא מזונות, וגזר להמיתו מפני שחשד בו, שהרג את חברו, שלא בירר מה היה לו37. הוא לא רצה אף לעשות כבקשתו של הנאשם, לקצוב לו זמן קצר כדי שיחפש את חברו. את הנידון הוציאו מחוץ לחומה וכבר הושיט את צוארו למיתה, – והנה הופיע פתאום החבר, שנחשב בנהרגים! ציוה הקנטריון38, המוליכו למיתה, את הספקולַטור39, שיאסוף את חרבו; הוליך את הנדון לחזרה אצל פיזון, כדי להסיר ממנו את עוון־המשפט, לאחר שעוונו הוסר על־ידי ההצלחה. מתקבץ המון רב, ובתוך שמחה גדולה במחנות מובלים שני החברים שלובי זרוע. אבל הנה פיזון מתמלא חימה, עולה ויושב על כסא דין ומצוה להוליך את שניהם למיתה, גם את איש הצבא שלא הרג, גם את חברו שלא נהרג.

כלום יש דבר יותר נתעב? – משום שנמצא אחד נקי מעוון צריכים היו לגווע שנים! ועוד שלישי הוסיף עליהם פיזון, שהרי גם את הפקיד שהחזיר את הנידון, ציוה להמית. בגלל צדקת איש אחד נגזרה במקום הההוא כּליה על שלשה אנשים. מה חריפה היא הרתחנוּת להמציא טעמים כדי לשפוך את החימה! “אותך – היא אומרת – אני מצוה להמית, מפני שנחרץ משפטך; ואותך – מפני שהיית הגורם לגזר־דינו של חברך; ואותך – מפני שמצוּוה היית להרוג ולא מילאת אחר דברו של שר הצבא”. הוא התחכם איך ליצור שלשה חטאים, מפני שלא יכול למצוא אף אחד.


יט

הנה זאת היא, כאשר אמרתי, רעה חולה בכעס: הוא אינו רוצה, שימשלו בו. גם על האמת הוא כועס, כשהיא מתיצבת נגד תשוקתו. בזעקות וצווחות ותנועות משונות בגוף הוא מתנפל על האנשים, ששם לו למטרה, ומטיל עליהם זלזולים וקללות. כן לא יעשה השכל; כי, כשיש נחיצות בדבר, הוא נותץ בדומיה ובמנוחה בתים שלמים עד היסוד, משמיד משפחות מזיקות למדינה על נשיהן וטפיהן, עוקר את הבנינים עד היסוד והופך אותם לתל־ שממה, מכחיד כל שם וזכר לבני־אדם, שנעשו אויבים להחירות, – את כל אלה הוא עושה לא בחריקת־שינים ולא בתנועה מבהלת של הראש ובהתנהגות, שאינה לפי כבודו של השופט, שפניו צריכים להיות שלוים ושאננים ביותר בשעה שהוא מוציא אמרים חשובים משפתיו. “למה לך לנשוך תחילה את שפתיך”, היה היאֶרוֹנימוס אומר40, “כשבדעתך להכות איש”? – מה היה מוסיף, אילו היה רואה את הפרוקונסול קופץ ממקום־המשפט, חוטף את צרור השבטים מיד הליקטור וקורע את בגדיו בחימה, מפני שמתמהמהים בקריעת בגדי־אחרים? איזה צורך יש בהפיכת־השולחן, בניפוץ־הכוסות, בהתנפלות על העמודים, בתלישת שער־ראשו, בהכאה על שוק ועל לב? – מה נורא הוא הכעס, כשהוא מענה את בעליו, מפני שאין ביכלתו להתפרץ במהירות הרצויה על ראש אחרים! העומדים מסביב צריכים להחזיק בידי אנשים כאלה ולהתחנן לפניהם, שלא יעשו רעה לעצמם. אין אדם עושה מעשים כאלה כשהוא חפשי מן הכעס וזומם רק לענוש את האשם לפי מעשיו. לפעמים הוא גם סולח לאיש, שמצא בו עוון, כשהוא רואה אותו מתחרט על מה שעשה ויכול לקוות ממנו טובות, או כשהוא מכיר, שאין העוולה נובעת ממעמקים, אלא היא מרחפת, כמו שאומרים, על פני השטח של נפשו. הוא יתן אותו לצאת נקי כשלא יזיק הדבר לא לבעל העוון ולא למוחל עליו. לפעמים לא יחמיר לפקוד עוונות קשים כחטאים קלים מהם כשיכיר, שהללו נעשו במשגה ולא בזדון, והללו מיוסדים בשנאה כבושה ונושנת. חטא שוה מצד שני בני־אדם לא יענש באופן דומה, אם האחד חטא רק מתוך, התרשלות והשני – בצדיה וכדי להזיק. בכל עונש, שהוא מטיל, יזכור תמיד, שיוּכל לפעול או לתקן את המידות של החוטא, או להעביר את הרעה; אם לזה או לזה יתכוון, בכל אופן לא העבר, אלא העתיד יהיה לנגד עיניו. כמו שכבר אמר אפלטון, “אין איש־תבונות מטיל עונש בעבור החטא, שכבר נעשה, אלא כדי שלא יעשה עוד; הנעשה אין להשיב, אבל להבא אפשר למנוע”. את בני־האדם, שהם צריכים להיות לאות על התוצאות הרעות של מעשי־רשע, יתן להמית לעיני הקהל, לא כדי שיאבדו כשהם לעצמם, אלא כדי שיהיו באָבדנם אזהרה לאחרים. אתה רואה, שמי שצריך לשקול ולערוך דברים כאלה מחויב לגשת בלב משוחרר מהתרגשות לעבודה זו, שדורשת זהירות יתירה, לעבודת השלטון בחיים ובמות. מסוכן הוא לתת חרב בידי בעל־כעס.


כ

אל יחשוב אדם גם־כן, שהכעס מוסיף קצת גדלות לנפש. גדלות זו רק מין ניפוּח הוא, כמו שגם גופות מלאים ליחה נשחתת נראים כמתרחבים בשעה שהם מתנפחים בחליים המזיק. כל בני־האדם, ששגעון־רוח מנשא אותם מעל למחשבות אנושיות, מאמינים, שאיזה דבר רם ונעלה ממלא את רוחם, ובאמת אין כל בסיס לדבר, ונכון ליפּוֹל על נקלה מה שהתרומם בלא שהיו לו יסודות חזקים. כן אין לו, לכעס, על מה שיסמוך; אין מוצאו מדבר חזק וקיים, כי הבל ותוהו הוא, ורחוק הוא מגדלות־הנפש כרחוק עזוּת־הפנים מן הגבורה, והחוצפה – מן הנאמנות, היגון – מן הרצינות והאכזריות – ממיצוי־הדין.

הבדל גדול יש, לפי דעתי, בין רוממות־הנפש וגאותה. הרתחנות אינה שואפת לעשות דברים נעלים ויפים. לעומת זה נראה לי, שממידתה של נפש מדוכאה ונענה, היודעת את חולשתה היא, שהיא מפלגת בהרגשת־מכאובים, כמו שגם הגופות הפצועים והחולים נאנקים מפני המגעים הקלים ביותר. כן אפשר לחשוב את הכעס למידה מגונה ביותר של נשים וקטנים, ואם אמנם הוא מתרחש גם אצל גברים, הרי זה מפני שלפעמים גם לגברים רוח של נשים וקטנים.

אבל, כלום אין קולות נשמעים לפעמים מפי בעלי־כעס כאילו הם יוצאים מתוך נפש גדולה? – מפי בני־אדם, שאינם מכירים את הגדלות האמתית41. הנה, למשל, המאמר הנורא והנתעב: “ישנאו, ובלבד שיפחדו!”42. הדבר נמסר, כידוע, מימי סוּלא, איני יודע, מה גרוע יותר במַה שחיכה לנפשו: השנאה או הפחד. "ישנאו אותי!" – על דעתו עלה, שיבוא יום, שיקללו אותו, יארבו לו, יתגברו עליו. מה הוא מוסיף לפי זה? – כה יעשו לו האלהים רעה – הוא מוצא תרופה הגונה כנגד השנאה. “ישנאו אותי!” – ובלבד? – שיקשיבו לדברי? לא! – שיסכימו לי לא! – אם כן מה הוא התנאי? “ובלבד שיפחדו ממני” – בתנאי כזה אפילו להאָהב לא הייתי רוצה. ואתה חושב, שפתגם כזה יוצא מתוך רוח־בינה גדולה? – מאד אתה טועה. אין כאן גדלות, אלא פראות. – אין לתת אמון בדברים הנאמרים מתוך כעס; הם יוצאים ברעש גדול ומאיימים על השומע, אבל מאחוריהם שוכנת רוח נבהלת.

אל תחשוב גם לדבר־אמת מה שנאמר אצל ליויוּס, הרגיל להשתמש בדברי־מליצה: “אדם, שהיה יותר גדל־דעה משהיה בעל לב טוב”. באמת אין להבדיל בין שתים אלה; או שאדם הוא גם טוב, או שאינו גדול. את גדלות־הנפש אני מבין רק בתור מצב, שאינו מתמוטט ומבוסס מתוכו ושוה וחזק בקרבו – וכל זה אי־אפשר לאנשים רעים בטבעם.

אנשים כאלה יכולים להיות נוראים ומרעישים ומפילים אימה סביבם, אבל גדלות, שביסודה טוב וחסד, אין בקרבם. אפשר, אמנם, שבתהלוכותיהם, במעשיהם ובהופעתם החיצונית יעשו רושם של גדלות. יש שיאמרו דרך מליצה אמרים, שתחשוב לגדולים, כמו קיוס קיסר43, שהתקצף על השמים מפני שלא הראו פנים שוחקות למשחק־הריקוּדים – כשהיה הוא בעצמו בין המשחקים ולא בין הרואים – ועל שהבהילו ברעמים את תהלוכת־החג, אף־על־פי שלא הציבו להם הרעמים את המטרה הנכונה44, ואז קרא את יוּפּיטר למלחמה בלא חסד וכפרה45 בהכריזו בחרוז של הומירוס:

"אוֹ שֶׁתַּכְרִיתֵנִי – אוֹ אָנֹכִי אוֹתְךָ46

כמה גדול היה שגעונו! הוא חשב, שגם יופּיטר לא יוכל להזיק לו, או שהוא יכול להזיק גם ליופּיטר. לפי דעתי, הועיל זה הרבה לעורר את רוח הקושרים כנגדו, כי פקעה סבלנותם וראו, שאין לשאת עול של אדם, שאף את עולו של יופּיטר אינו נושא.


כא

אין, איפוא, דבר גדול בכעס, אף בשעה שהוא מתראה נורא וכמביט בשאט־נפש אל אלהים ואנשים; אין בו דבר־אצילות. אם יאמרו, שהכעס מביא לידי גדלות־הנפש, יוכלו לומר זאת גם על האהבה למותרות ותענוגים: רוצה היא לנוח במיטות־שש, להתעטף בארגמן, ללבוש עדי־זהב, להעביר

אוצרות מארץ לארץ, לשים גבולות לימים, ליצור אשדות־נחלים, לנטוע גנים יונים במרומים. גם על צבירת־ההון אפשר לומר כן: שוכבים הקמצנים על תלי זהבם וכספם, רוכשים להם אחוזות, שהן כמדינות שלמות, ובתור מושבות בכפרים הם מרחיבים את גבולות־אדמתם במידה, שלא נפלה לחבל אף לקונסולים למשול בה. וכן היו צריכים לומר גם על התאוה המינית, שהיא מביאה לידי גדלוּת־נפש: הרי שוֹחה היא לפעמים מעבר לימים, עושה מחנות של נערים לסריסים, גורמת לאשה, שתבוז למות ותמסור את נפשה להדקר בחרב־בעלה. – גם רדיפת הכבוד יכולה להראות כמביאה לגדלות־הנפש: אין די לה בשררה מתחלפת שנה־שנה, היא רוצה ככל האפשר, שרק שם אחד ימלא את לוח־השנה ושבכל כדור־העולם47 יכבדוהו בכתובות־זכרון.

אחת היא, עד כמה אפשר לתשוקות הללו להתרחב ולהתעצם – הן צרות, בזויות ונמוכות. רק הטוב והחסד הם נעלים ונשגבים, ואין דבר גדול בעולם, אם אינו מביא גם שלוה לבעליו.


ספר שני    🔗

א

בספר הראשון, נובאטוס יקירי, היה החומר נוח מאד לעסוק בו. הן נקל לתפוס את התאוות בדרך החלקלקות שהן מתגלגלות בו. עתה אני מגיע לדברים קצת יותר דקים. השאלה היא: אם יסוד הכעס הוא בשקול דעתנו או בדחיפה מן החוץ; זאת אומרת, אם יוצא הוא מתוך רצון חפשי או, כמו כמה הרגשות נפשנו, הוא מתעורר בלי ידיעתנו. צריכה החקירה לרדת לעומק הדברים האלה, למען תוכל להתרומם לשאלות יותר רמות. הלא גם ביצירת הגוף העצמות והגידים והאברים, יסוד־בנינו ואשיות חייו, אף על פי שאין בהם תפארת לעינים, מסתדרים בתחילה, אחרי כן נוצר מה שמתראה בתור יפיו החיצוני, ואחרי אלה לבסוף, כשהגוף כבר שלם, בא הצבע המרהיב את העינים.

אין ספק, שהכעס מתעורר על ידי מראה דמוּת העוולה המתרחשת, אבל השאלה היא, אם הוא מתעורר תיכף רק כסיבת העוולה, בלי שילוה אליו הגיון־הרוח48, או רק על פי הסכמתו. הנראה לנו הוא, שאין הכעס נועז לעשות דבר מעצמו, אם לא קבל רשיון מהגיון־הרוח. כי מה שאנו מקבלים רושם מהעוול הנעשה, ומשתוקקים להנקם על זה, ומה שאנו מחברים שני הדברים: שלא היינו צריכים לקבל עלבון ושאנחנו צריכים לשלם גמול בעבורו – אין כל זה נעשה מתוך דחיפה חיצונית מבלי שתעורר אותה כוונת הרצון. הנטיה הטבעית היא פשוטה, וכאן דבר מורכב ומכיל יסודות שונים: התבונן אדם במעשה, התרעם על זה, חרץ משפט, ומבקש נקם – כל אלה לא יוכלו להעשות, אם אין הגיון הרוח משתתף במה שהתרחש לאדם זה.


ב

אתה שואל: “מה תכלית כל החקירה הזאת?” – למען נדע, מה הוא הכעס. כי אם נולד הוא בקרבנו בלי רצוננו, אזי לא יכנע לעולם בפני השכל. הן כל רגשותינו המתחוללים מחוץ לרצון, אין להתגבר עליהם ואין להפטר מהם, כמו רעידת הגוף בעקבות זריקת מים קרים, רגש התיעוב לרגל מגע דברים נמאסים, הסתמרות שערותינו מפני שמועות רעות, התאדמות פנינו בשמענו דברי־ניבוּל ואחוז אותונו פלצות כשאנו מביטים ממקום רם ותלוּל. כל אלה אינם ברשותנו ואין השכל משפיע להפחית כוח רגש ממין זה. אולם הכעס נדחה על ידי מוסר־השכל, כי הוא חטא יוצא מרצונו של אדם ואין התחוללותו מוכרחת מתוך תנאי הטבע האנושי, עד שיצטרך להתרחש גם אצל גדולי המשכילים, כמו נקיפת־הנפש ברגע ראשון כשאנו מתבוננים באיזה עוול שנעשה. התעוררות כזאת אמנם מצויה היא גם אצל הרואים במחזות־שחוק במערכה ואצל קוראים ספורי מעשיות עתיקים: לפעמים כאילו אנחנו מתרעמים על קלודיוס בעבור שהגלה את ציצרו, ועל אנטוניוס בעבור אשר המיתו. מי לא יתעורר כנגד עריצות מריוס או כנגד החרמות אשר גזר סוּלא? מי לא יתמלא זעם על תיאודוטוס ועל אכילס ואפילו על אותו הנער עצמו אשר נועז לעשות נבלה שאינה מעשה־נערות כלל49? יש אשר זמר והגבהת קול בנגינה מכעיסים את הרוח, וקול־תרועה אדיר וחזק עושה רושם על הנפש, וכן ציור נורא או המחזה המדאיב של מיתה על פי משפט בית דין. לכן גם משתתפים אנחנו בשחוק עם השוחקים, ודואבת נפשנו במסיבת אבלים, ומתלהבים אנחנו למחזה מלחמות אנשים זרים. בכל אלה אין רגש הכעס, כמו שאין אבלות במה שפנינו נעשים זועפים למראה שבר־אניה בחזיון של משחקים, וכמו שאין פחד במה שמעורר נפש הקורא בספר כי חניבעל בא אחרי מלחמת קאנא לשים מצור על העיר. כל אלה הן התרגשוּיות בלתי מכוּונות, לא התפעלות הנפש כי אם כעין הקדמות והכנות אליה. כן איש צבא היושב כבר לבוש בגדי אזרחים מתעורר עוד כשקול שופר מגיע לאזניו, וסוסי־מלחמה קופצים ממקום כשחרבות מצלצלות. אומרים היו על אלכסנדר, כי כאשר אך שמע קול נגינה של כסנופנטוס, שם תיכף את ידו על חרבו.


ג

מה שמעורר את הנפש לפתע־פתאום אינו צריך להקרא בשם התפעלות רגשנית50; הנפש סובלת יותר – אפשר לומר – דברים כאלה, משהיא פועלת בהם, התפעלות רגשנית איננה תנועת הנפש מתוך הסתכלות בחזיונות נוכחים, כי אם התמכרות אליהם והשתעבדות לתנועה מקרית כזאת. הן אם יחשוב אדם את חורת הפנים, דמעות נוצצות, זיבת ליחה מכוערה, כובד הנשימה, מבט פתאומי בעיני זעם, ועוד כאלה, כסימנים להתפעלות רגשנית ואות למצב הנפש, הוא בודאי יהיה טועה, באשר לא יבין כי תנועות מקריות של הגוף הן. מתרחש לפעמים כי גם האדיר באנשי החיל, כשהוא חוגר חרבו, פניו מחוירים, וכי העז שבאנשי הצבא ברכיו רועדות קצת בהנתן אות לקרב, וגם לגבור הגדול מפקד הצבא לב נפעם בשעה שמחנות עומדות הכן להשתער זו על זו, והמליץ היותר מצוין ידיו ורגליו51 קופאות מאימה כשהוא מתקן עצמו להתחיל דבריו. אבל הכעס אינו צריך לתנועה המחוללה אותו בלבד, כי אם גם למטרה שהוא רודף אחריה; הוא מתנפל על דבר, ואין התנפלות בלתי הסכמת הרוח ההוגה. דבר שאי אפשר הוא, לחשוב על נקמה ועונש מבלי שידע זאת הרוח. אם ראה אדם עצמו עלוב וחפץ להנקם, אבל איזו סיבה הניעה אותו פתאום להניח את דעתו – אין כאן קצף, רק תנוּעת נפש נכנעת לשכל. לזה אני קורא קצף, כשהרגש פורץ את גדרי השכל ומושך אותו אחריו.

לפי זה, ההתרגשות הנפשית הראשונה למראה עוול אשר נעשה, אינה ראויה יותר להקרא בשם כעס משאפשר לקרוא בשם זה למראה העוול בעצמו; רק הכוונה הבאה אחריה, לא רק לקבל את העוול הנעשה, כי אם גם להתחשב עמו, היא הנעשית לכעס ומעוררת את הרוח לבקש נקמה מרצונו ומתוך משפטו החפשי. הלא אין שום ספק בדבר, כי הפחד נס והכעס רודף. צא איפוא וראה אם אפשר מבלעדי הסכמת הרוח לשאוף לדבר או להתרחק ממנו.


ד

ולמען תדע באיזה אופן מתחילות התפעלוּיות הרגש וצומחות ומתנשאות, הנה זאת אגיד:

תנועת־הנפש הראשונה אינה מתחוללת מרצון והיא רק כהכנה להתרגשות ושינוּי מתוך השפעה חיצונית. בעקבותיה באה תנועה קשורה ברצון, אבל בלתי עומד עוד על דעתו: כאילו רק צורך יש שאנקם בעבור שנעלבתי, או שיוּטל עונש בעבור הפשע אשר נעשה. אחרי כן תנועה שלישית מתעוררת, שאינה יכולה עוד לכבוש את עצמה, ואינה מבקשת עוד הנקמה בעבור שיש צורך בזה, כי אם מושלת בלי גבול ועוקרת את הטעם השכלי. את פגיעת התנועה הראשונה לא נוכל למנוע בעזרת השכל, כמו שלא נוכל להשמר ממקרי־הגוף אשר זכרנו למעלה, שלא נבוא לידי פיהוק כשמפהקים אחרים ושלא נעצום עינינו אם אצבעות מתכוננות ומתקרבות אליהן פתאום. על כגון אלה אין השכל שולט; אפשר שהרגל והזהירות התמידית יפחיתו השפעתם. אבל התנועה השניה, המתחוללה במשפט השכל, היא תוכל גם לעבור על פי השכל52.


ה

עוד דבר זה צריך להתברר, אם האנשים שהם בכלל אכזרים ומשתוקקים לשפיכת דמים הם כועסים בשעה שהם הורגים אנשים אשר לא עשו להם רעה, כמו שהיה מעשה באפולודורוס או בפלַריס53. אין זאת רתחנוּת, כי אם פראות, היא אינה מזיקה בעבור אשר עשו רעה, כי אם נכונה לסבול בעצמה רעה, אם רק תוכל עם זה להזיק לאחרים; היא אינה מתאוה להכות ולרצוח נפשות בשביל נקמה, כי אם בשביל תענוג. מה אנחנו רואים מזה? שורש מידה זו הוא ברגש כעס, אבל כשמשתמשים בו הרבה והנפש רווה ממנו, רגש החנינה משתכח מן הלב וכל קשר מידה אנושית ניתק ברוח האדם השוקע בסוף באכזריות נמרצה. אנשים כאלה שוחקים ושמחים ושבעים עונג רב, כשהם עושים מעשי אכזריות מתוך בטלה. ואין להם כלל פני אנשים כעסנים. אמרו עליו על חניבעל, כי בראותו בור מלא דם־אדם קרא: “מה יפה המחזה הזה!” לעיניו היה המחזה בודאי יפה עוד הרבה יותר, לוּא מלא בדמים נחל או אגם! למה נתפלא כשאדם מוצא נחת ביותר במחזה כזה, אם מילדוּתו היה חי בין שופכי דמים ורואה מנעוריו רק רציחות? אם המזל מלווה אדם כזה במשך עשרים שנה ועוזר לו באכזריות ונותן לו מחזות נעימים כאלה, וּמראה אותם לו על יד הים הטרסימאֶני, ואצל קאנאֶ, ולאחרונה בסביבות קרתגו?

וולזוס, מי שהיה זה לא כבר בימי אבגוסטוס האלוהי54 פרוקונסול באסיא, נתן ביום אחד לכרות בגרזן ראשי שלש מאות אנשים, אחרי כן התהלך בין הפגרים בפנים מפיקות גאוה כאילו עשה דבר נעלה ונהדר, ויקרא בלשון יונית: “אך זה הוא מפעל ראוי למלך!” – מה היה אדם זה עושה אילו היה מלך באמת? – בודאי לא היה כאן שום כעס, אבל מחלת־נפש רעה עוד יותר אשר אין לה תרוּפה.


ו

“הצדק” – אומרים – “כמו שהוא רוחש טוב למעשי יושר, כן הוא צריך לכעוס על מעשי קלון”. האין זה כאילו נאמר שהצדק צריך להיות שפל ונעלה כאחד? באמת כוונת מאמר כזה הוא להרים אותו למעלה ולהוריד אותו גם למטה, כי הששון על מעשי יושר הוא מהולל ונשגב, אבל הכעס על חטאי אחרים הוא דבר נבאש וראוי לקטני המוח.

הצדק לא יסכים לעולם לחקות את הרשעה, בשעה שהוא כובש אותה. את הכעס עצמו הוא מתאמץ להכניע, מפני שהמידה הזאת איננה טובה מהפשעים אשר עליהם כועסים, ולפעמים היא גם גרוּעה מהם. לשׂיש ולשמוח הוא מעצמיות הצדק ומטבעו55; לכעוס – אינו לפי כבודו, לא יותר מאשר להתאבל. היגון הוא גם מלוה את הרתחנות בדרכה ואליו היא שבה תמיד, אם אחרי החרטה או כשלא השיגה את מטרתה. גם היה צריך המשכיל, לוא היה דרכו לכעוס על חטאים, להגדיל כעסו לפי גדלם ולהתמיד את כעסו, והיה יוצא מזה שלא היה המשכיל כועס לפרקים בלבד, כי אם רתחן נצחי. ואם אנחנו מוצאים כנגד זה, שאין כעס גדול ולא מתמיד מוצא מקום בנפש המשכיל, למה לא נשחרר אותו מכל וכל מן הרגש ההוא? הלא אי אפשר ליתן הדבר לשיעורין. לוּא היה כעסו יוצא לפי ערך כל מעשה, או שהיה אז מתנהג שלא בצדק, בכעסו באופן שוה על פשעים שאינם שוים, או שהיה נראה רתחן ביותר בחרות אפו בכל פעם שהסתכל בחטאים ראויים לקצוף עליהם.


ז

היש בזיון יותר גדול, משיהיוּ רגשי המשכיל תלויים ברשעת אחרים? באופן זה לא יהיה אפשר לאדם כסוקרטס לשוב לביתו ופניו אתו כמו בשעה שיצא. באמת, אם המשכיל צריך לקצוף על מעשי חרפה ולהתעורר ולהתאבל על פשעם, אין לך אדם נדכא כהמשכיל, כי כל חייו יעברו בכעס ויגון. מתי ימצא אף רגע אחד שלא יראה בו דברים ראויים לגנות? בכל פעם שיצא מביתו יהיה נאלץ לעבור על פני פושעים ורודפי ממון ובעלי הנאה ואנשי זימה הששים בפעליהם המגונים. לשום מקום לא יוכל להסב את עיניו מבלי שיפגוש דברים שיתרעם עליהם. אם יבוא לדרוש כעס מלבו, במידה שימצא סיבות לזה, לא יספיק לעולם.

הנה אלפי האנשים המשכימים בבוקר לרוץ לשער העיר, מה מגונים דברי ריבותיהם ונבזים עוד יותר עורכי הדין שהם פונים אליהם. האחד קובל על צוואת אביו, אף על פי שהיה די לו, לוא זכה לה כמו שהיא. השני בא במשפט עם אמו. השלישי בא במסירה על דבר פשע אשר נקל להכיר, כי הוא בעצמו אשם בו. ולדיין נבחר מי שיושב ומחייב על מעשי־עוול אשר עשה בעצמו, והעדה הסובבת משוחדה מקולו היפה של הסניגור לטובת הצד של הרשע.


ח

למה אדבר על פרטים? כשאתה רואה בכלל את הרחוב56 מלא המון העם, ובמקום האספות לפנים מן הגדרים57 אוּכלוסין צפופים, ואת הקרקוס שם, אשר בו מראה העם את החלק היותר גדול מהמונו, – דע לך, כי כמספר האנשים רב שם מספר החטאים. בין האנשים אשר אתה רואה שם לבושים בגדי כבוד, אין שלום. בעד בצע קל, כל אחד כורה שוחה לחברו. כל אחד מתאמץ להשתכר במה שמפסיד חברו. על המאושר צופים בשנאה, על האומלל בבוז; על הגדול מהם מתלוננים, על הנמוך מהם מכבידים עולם. נדחפים הם מתאוות מתנגדות זו לזו, ומאבדים כל מה שיש להם למען מצוא כשלל רב איזה תענוג נבזה. חייהם הם ממש כמחזה בעלי־הסייף המתגוששים: המתהלכים יחד, הם גם הנלחמים זה בזה. עדה של חיות טורפות הם, וההבדל בזה כי החיות הללו שוכנות בשלוה ביניהן לבין עצמן ואינן נושכות אשה את רעותה, בעת אשר האנשים האלה כל אחד מהם חפץ לשבוע מבשר חברו. וביחוד עוד בזה הם נבדלים מן החיות, שהללו נעשות נוחות לבעליהן המכלכלים אותן בעת אשר בני אדם מכלים בחמתם גם את הנותנים להם פרנסתם.


ט

לוּא יתחיל איש משכיל להתקצף, לא יוכל לחדול עוד מזה לעולם; כי הכל מלא פשעים ועוונות. רבים הם החטאים הנעשים – על התרופה אשר אפשר להמציא למען הפחית מספרם. התחרות נוראה היא שמתחרים במעשי־רשע: בכל יום ויום התאוה לעוונות גוברת והבוּשה פוחתת. אין רוחשים עוד כבוד לטוב ולישר; היצר הרע פורש רשתו בכל מקום שהוא חפץ. אין גם הפשעים נחבאים עוד בסתר, הם מתהלכים לעין כל, והרשעה כבר כה התאזרחה במדינה והתעצמה בלב כל התושבים, עד שיראת־חטא איננה עוד דבר בלתי־נפרץ בלבד, כי אם חדלה בכלל.

הכי רק יחידים ומעטים הם פורצי גדר החוקים? כאילו ניתן אות, התרוממו מכל עברים לעשות טוב לרע ורע לטוב.

– בְּבַעַל־בֵּיתוֹ לֹא יִבְטַח אוֹרֵחַ,

לֹא בַחֲתָנוֹ הַחוֹתֵן, וּבֵין אַחִים אֵין חֲנִינָה וָחֶסֶד,

מֵכִין מוֹת אִשְׁתּוֹ הַגֶּבֶר, וְאִשָּׁה לְבַעֲלָה אוֹרֶבֶת.

אֶל כּוֹס הַכַּלָּה חֲמוֹתָהּ הָרַעַל הָאָיֹם מוֹסֶכֶת,

צוֹפֶה לְמוֹת אָבִיו הַבֵּן, מָתַי יִקְרַב לוֹ יוֹם אֵבֶל?58

ומה קטון עוד החלק הזה מן הפשעים! לא נזכרו כאן המחנות המתנגדות בקרב מפלגה אחת, ואיך אבות ובנים נשבעים שבועות־מלחמה זה כנגד זה, איך יד אזרח מציתה אש בעיר מולדתו, איך גדודי רוכבים סובבים בעברה וזעם לחפש את האנשים המוחרמים במחבואם, איך מרעילים בסמי מות את הבארות ועושים מגפות בידים, איך חופרים חפירות מסביב למצור אשר שמוּ על הורים, איך בתי הכלא מתמלאים אסירים, ושרפות מכלות ערים שלמות, ושלטונים מרבים צרה ונזק, ומועצות מתאספות במסתרים למען הביא שואה על ממשלות ומדינות, ואיך מרוממים בתהילה את המעשים שהיו נחשבים לפשעים כל זמן שהיה אפשר לעצור בעדם – חטיפות ואינוס נשים, ומעשי זימה המשקצים אף את חזות הפנים.

הוסף על אלה את חילוּל השבועות מצד העמים מטעמים מדיניים, ואת הפרת הבריתות, ואיך עושים לבז ולמשיסה ביד החזקים את כל מי שאינו יכול לעמוד על נפשו, ואת כל ההתנקשויות והגנבות וההונאות ומעשי־המעל, אשר גם לוּא רבו בתי־הדינין פי שלשה לא היו מספיקים להם. אם חפץ אתה, כי על כל אלה יכעס המשכיל במידה שדורשים זאת הפשעים הנבזים, אזי לא לידי כעס יגיע כי אם לטרוּף־הדעת!


י

הלא טוב יותר שתחשוב, כי אין לכעוס על שגיאות בני אדם! הכי נכעס על אנשים צועדים בחושך ותועים קצת במהלכם? הכי נכעס על חרשים שאינם שומעים מה שמצווים להם, או על נערים, אשר תחת למלאות את חובתם הם פונים בדמיונם לשעשועים ולמשחקי־הבל של חבריהם? הכי יעלה על דעתך שתכעס על אנשים שבאו לידי מחלה או לידי זקנה או לידי תשישות־כוח? ככל חסרונות בני אדם ההולכים־למוּת, הוא גם הערפל המכסה את הרוּחות, ולא רק השגיאות הן דבר הכרחי כי אם אהבת השוגגים59. לבלתי קצוף על אנשים יחידים, צריכים אנחנו לסלוח לכל בני אדם, למחול לעוונות כל הגזע האנושי. אם בא אתה לכעוס על נערים וזקנים בעבור שחטאו – קצוף גם על הילדים בעבור שעתידים הם לחטוא! מי הוא שיכעס על נערים שאינם יודעים עוד לפי שנותיהם להבחין בדברים? – התנצלוּת יותר רבה ויותר צודקת היא: להיות אדם, מלהיות נער! הלא כן נוצרנו מלידה, כיצורים אשר חלאי הנפש שולטים בהם לא פחות מחלאי הגוף; לא קהים וחסרי־רגש, אבל משתמשים רק מעט בשכל החד אשר ניתן לנו, ונעשים איש לרעהו למופת במידות מגונות. כל אחד יוצא בעקבות הקודם לו התועה בדרכו; האין זאת התנצלות, אם תועה אדם בדרך פתוחה לרבים אשר הכל תועים בה? – אנשי צבא יחידים ייסר המפקד בזעמו; אבל אם כל הצבא נס מן המערכה, הלא הכרחית היא הסליחה. איך כובש המשכיל את כעסו? כשהוא מסתכל בהמון הרב של החוטאים! הוא מבין כי לא מן היושר הוא, וגם כי סכנה בדבר, לכעוס על חטא שהכל נכשלים בו. החכם הרקליטוס60 כשיצא לחוץ וראה סביבו בני אדם חיים ברעה, או יותר נכון: גוועים ברעה, זלגו עיניו דמעות, וצר היה לו לפגוש כל האנשים אשר התראו כשמחים ומאושרים. בעל נפש רכה היה, אבל חסרת אונים, ובעצמו נחשב בין האנשים אשר ראוי להתעצב עליהם. לעומת זאת מספרים על דמוקריטוס, שלא התהלך מעולם בין האנשים בלי שחוק על שפתיו; עד כה מצא פחות־ערך61 כל מה שנעשה לעיניו בכובד ראש. איה איפוא מקום לכעס, אם על הכל כדאי לשחוק או לבכות?

המשכיל לא יכעס על החוטאים. מדוע? בעבור שיודע הוא, כי אין אדם נולד משכיל, כי אם נעשה משכיל. הוא יודע כי בכל דור ודור מעטים הם המגיעים להשכלה, כי חודר הוא בהסתכלותו לתנאי החיים האנושיים, ואין איש תבונה קוצף על דבר שבטבע. הכי יתפלא על אשר אין פירות גדלים בסבכי היער? הכי יתפלא על אשר קוצים ודרדרים אינם מוציאים פרי תנובה? אין מקום לכעס, כשהטבע מגין על החסרון. לכן יוצא המשכיל בכל יום לדרכו שלו ברוחו ושופט במישרים על שגיאות אחרים, לא שונא לחוטאים כי אם מתקן עותתם, ואומר בלבבו: “רבים יהיו השכורים אשר אפגוש, ובעלי תאוה רבים, וכפויי טובה רבים, ורודפי ממון ודפוקים מתקושת הכבוד”. על כל אלה יהיה צופה בחנינה כמו הרופא על החולים המסורים לו62. הכי יכעס אדם על האניה או על המלחים, אם בהפתח סדקים בדבק הלוחות המים מבצבצים לתוך האניה? אדרבא, עושה הוא כנגד זה כל מה שביכלתו, ועוצר בעד כניסת גלים חדשים ומגרש את המים שכבר נכנסוּ, פוקק את הנקבים הגלויים ועמל בכל עוז כנגד הנסתרים, שלא יוסיפו להכניס עוד מים בחשאי, ולא יחדל מעמלו אף על פי שבמידה שהוא שואב ומרוקן את האניה המים חוזרים ונקוים בה. עזרה אטית ומתמידה נחוצה כנגד הרעות התדירות הפרות ורבות, לא כדי שתעבורנה מן העולם, כי אם כדי שלא תחזקנה עלינו.


יא

יש אומרים: “מועיל הוא הכעס להרחיק את הבזיון ולשים חתית בלב הרשעים”.

תשובה ראשונה על זה: אם הכעס פועל כל מה שהוא מאיים, הרי הוא נעשה שנוּא בעבור פעולתו הנוראה עצמה. אבל מסוכן יותר להיות נורא מלהיות בזוּי. ואם אין בכוחו לפעול כרצונו, הרי הוא גורם עוד יותר לבזיון ואי אפשר שלא ישחקו עליו. היש דבר יותר חלש מן הקצף המתעורר ברעש ויוצא לבטלה? – שנית יש להשיב, כי אין הדברים, אשר הם נוראים, נעשים בעבור זה יותר חזקים. אינני רואה בזה טובת המשכיל, שיפול לחבלו מה שהוא כלי זין גם לחיות רעות: להיות נורא. הן יראים אנחנו מפני הקדחת, מפני הפּודגרא ומפני הספחת: הכי בעבור זה נמצא דבר טוב באלה? להיפך, נבזים ומכוערים ונבאשים הם אצלנו הדברים על ידי מה שמעוררים מורא. כן הכעס מצד עצמו הוא רק מכוער ולא מעורר פחד כלל, אבל רבים יראים מפניו רק כמו שילדים קטנים מפחדים מפני פרצוף משונה.

הלא תמיד גם הפחד מתגלגל וחוזר על בעליו, ואין אדם מפיץ פחד אם הוא בעצמו שוכן במבטחים. אזכיר לך כאן חרוז ידוע של לבריוס63, אשר נאמר פעם אחת בתיאטרון באמצע מלחמת האזרחים ועורר אז שימת־לב מצד כל העם כאילו נשמע קול דעת הקהל:

“צָרִיךְ לִפְחוֹד מֵרַבִּים, מִי שֶׁרַבִּים פּוֹחֲדִים מִפָּנָיו”.

כך שם הטבע לחוק: מי שהוא גדול על ידי מורא אחרים מפניו, בעצמו אינו נקי ממורא. מפני הקולות היותר דקים ירעד לב הארי, והחיות האכזריות נרתעות מפני צל או רעש או ריח פתאומי64. מה שמעורר בהלה, נבהל גם בעצמו. לכן אין כדאי למשכיל, שיבקש לו להיות נורא על סביבו. לפי זה אין גם לחשוב את הכעס לדבר גדול, בעבור שהוא מעורר פחד, כיון שגם הדברים הנבזים ביותר מעוררים פחד, כמו סמי רעל ועצמות מגפה ונשיכות מסוכנות. אין להתפלא אם צורת־בד מקושטה בנוצות מבריחה המוני חיות מן השדה או מגרשת אותן לתוך המצודה (מתוך פעולתה קוראים לצורה זו: מפלצת בלהות): דבר ריק נהפך לבהלה ליצירים חסרי אונים65, רעש עגלה קטנה ומראה אופנים סובבים מגרשים את הארי אל מעונתו. הפיל נבהל מנחרתו של חזיר. כן הוא הפחד מפני הכעס – כפחד התינוקות מפני הצל, וכפחד החיות מפני הנוצה האדומה, אין לו לעצמו שום חוזק ויסוד והוא מכניס בהלה רק בלבבות חסרים כל אומץ.


יב

אומרים: “צריך אתה לכלות כל מעשה רשעה מן הטבע, אם חפצך לכלות את הכעס”. (על זה אני משיב) בראשונה: יכול אדם לעשות שלא יצטנן, אפילו אם שולט החורף בטבע, ושלא יסבול חום, אפילו אם חדשי הקיץ הגיעו; אם במצאו מחסה כנגד האויר הקשה במקום המסוגל לכך בזמן ההוא, או על ידי שהרגיל את גופו לגבור על רגשי הקור והחום.

שנית: הן תוכל להפוך המאמר. צריכים לכלות מתחילה כל מידה טובה מקרב הנפש קודם שתכניס את הכעס; כי החטאים לא ישכנוּ יחד עם המידות הטובות. ואין אדם יכול להיות בזמן אחד כעסן ובעל מידות טובות כמו שלא יוכל להיות חולה ובריא כאחד.

אומרים: “דבר שאי אפשר הוא להעביר את הכעס כולו מן הלב; אין טבע אדם סובל זאת”. אבל אין דבר קשה ונבצר כל כך, שלא יוכל רוח האדם לכבוש אותו ולהתרגל בו על ידי תחבולות תדיריות, ואין התפעלוּיות־הרגש כה פראיות ועקשניות, שלא יוכלו לרדות בהן על ידי למוד. מה שהנפש מצוה לעצמה, היא משיגה. יש שהגיעו לכך, שאינם שוחקים; יש שאסרו על נפשם את היין, או חמדת נשים, או כל משקה שיהיה. יש שהרגילו להסתפק בשינה קצרה עד שיכלו להשאר עֵרים כל הלילה בלי עיפות, ויש אשר למדו לרוץ על חבלים דקים מאד ומתוחים מלמטה למעלה, לשאת משא כביר על שכמם כמעט למעלה מכוח אנוש, או לרדת למעמקי ים ולעצור כוח מתחת למים בלי נשימה כסדרה.

כן עוד אלפי דברים יש, אשר קשיות העורף גברה בהם על כל המכשולים והוכיחה כי אין דבר קשה, אם רוח האדם עושה לו את הסבלנות לחוק. האנשים הללו אשר דיברתי עליהם לא קיבלו כל שכר בעמלם המתמיד, או לא קיבלו שכר ראוי להם. כי מה היא הגדוּלה הרבה הצפונה למי שהתחנך להתהלך על גבי חבלים מתוחים? או למי שלמד להעמיס סבל כבד מאד על שכמו? או שלא לתת תנומה לעפעפיו? או לרדת למעמקי ים? ובכל זאת מגיע העמל, אף בלי תשלומין מרובים, למטרת הפעולה. ואנחנו לא נבקש לנו סעד מצד ההתמדה, אם שכר גדול כל כך צפון לנו, שנגיע למנוחה שלמה של נפש מאושרה? הכי לא דבר גדול הוא, להפטר מן הרעה הגדולה, מן הקצף, ועמו גם מן הרתחנות, מן הפראיות, מן האכזריות, מבלבול הדעת ומכל שאר הדברים המכוערים המלוים אותו?


יג

אין לנו לבקש סניגוריה על התפעלות־הרגש הזאת ולקבל התנצלות עליה, באמרנו שיש בה תועלת או שאי אפשר לחדול ממנה. הכי יש איזה חטא שלא יוכל להימצא לו מליץ יושר? אין יסוד לומר, כי אין ביכלתנו לעקור מידה מגונה זו. חולים אנחנוּ במחלות שיש להן תרופה, וכמו שנולדנו להיות ישרים66, כן תומך אותנו הטבע בחפצנו לתקן עצמנו67. גם אין הדרך למידות טובות דרך תלולה וקשה, כמו שחשבו אחדים, כי במישור מגיעים אליהן. לא דבר ריק הוא שאני בא להגיד לכם68, כי נוחה היא המסילה לחיים מאושרים; רק התחילו ללכת בה בתקוה טובה ובעזרת האלהים בעצמם. יותר קשה הוא לעשות, מה שאתם עושים. כי במה אנחנו מוצאים מרגוע יותר טוב מאשר במנוחת הנפש, ומה מטריח אותנו יותר מהכעס? מה נוח יותר מהחנינה ומה מעסיק אותנו יותר מהאכזריות? הצניעוּת שלוה, החציפוּת טרוּדה מאד69. בקצרה: החינוך במידות טובות נקל, וטיפּוּח העבירות עולה במחיר רב.

כי צריכים להסיר את הכעס – על דבר זה מודים כבר במקצת גם האומרים, שנחוץ להמעיט אותו. אבל את כולו צריכים לגרש, כי שום תועלת לא יביא. בלעדיו נקל יותר וכדאי יותר להעביר את הפשעים, לענוש את החוטאים ולהחזירם למוטב. המשכיל יעשה כל מה שמוטל עליו בלי עזרת דבר רע, ולא ישתף בפעולתו שום דבר שיש לדאוג פן יגדיש בו את הסאה.


יד

לכן אין להתיר לעולם את הרתחנות. לפעמים יכולים להראותה כלפי חוץ, למען העיר מעצלותם את רוחות השומעים, כמו שדופקים בעקרב70 ובאש צורבת את הסוסים המתרשלים במרוצתם. לפעמים נחוץ להטיל אימה על אנשים, אשר השכל אינם מלמדם להועיל; אבל בכעס עצמו אין תועלת כמו שאינה נמצאת ביגון ובפחד.

"היתכן? הכי אין מעשים מתרחשים שמביאים בהכרח לידי כעס? " אמנם כן, אבל דווקא אז צריכים להתחזק כנגדו בכל עוז. ואין זה קשה כל כך לכבוש את יצרו, בראותנו את האתלטים איך הם משתדלים להרגיל את חלקי גופם היותר נבזים ומקבלים מכות וסובלים יסורים, עד שיכלו כוחות המכים, ומצדם אינם משתמשים באגרופם לפי עלות חמתם כי אם לפי שעת הכושר. אמרו עליו על פירהוס71 המורה הגדול בחנוך להתגוששות, שהיה רגיל להורות לחניכיו: להזהר מן הכעס. כי הכעס מפיר את חוקי האמנות, בהתמכרו לכוונה האחת: איך להזיק. כמה פעמים יועץ השכל: סבלנות; אבל הקצף דורש נקמה. ואם בתחילה עוד היינו יכולים להפטר מן ההרפתקאות, לבסוף הן משתרגות עלינו ביתר עוז. היו אנשים אשר מפני מלה אחת של כלימה, שלא יכלו נשוא ברוח שאננה, נאלצו לבסוף לצאת בגולה; והיוּ כאלה, אשר סירבו לשאת עוול קל בשתיקה, ונידונו אחרי כן ביסורים קשים, או שחרה להם על שגרעו דבר קטן מזכויות חירוּתם הרחבות – ולבסוף משכו על שכמם עבדות גמורה.


טו

יש גם אומרים: “בכל זאת דבר גדול הוא הכעס; תדע לך, שכן אנחנו רואים עמים חפשים כעסנים מאד, כמו הגרמנים והסקיתים”. שורש הדבר הוא, כי רוחות בני אדם חזקים ואמיצים מטבעם נוטים אל הכעס, כל זמן שלא הרך החינוך את מזגם. יש אמנם מידות משגשגות אף בקרב היותר טובים בבני אדם, שהן כמו גזעי־עץ חזקים הששים לצמוח מתוך אדמה שלא נעבדה כלל, אבל שונה הוא מראה היער הצומח על אדמה פוריה, כן יש רוחות חזקים מטבעם המולידים את הכעס, ובהיותם בעצמם בוערים כאש אינם תופסים קיום מה שהוא דק וחלש. אבל הכוח ההוא אינו מפותח אצלם, כמו שחסרה השלמות לכל הדברים הגדלים על פי הטבע לבדו, כשאין האמנות משכללה אותם. הללו, אם אין מקדימים להביא אותם בעול, תחת הגבורה שהיו עלולים לה, הם מגיעים רק לעזות וחוצפה. – אמנם, בנפשות יותר נוחות קשורים לפעמים חסרונות אחרים קלים מאלה, כמו שיש למצוא גם בצד החנינה, האהבה והצניעוּת, כן אני יכול להראות לך לפעמים את הטבע הטוב שבאדם גם על פי החסרונות שבו. בעבור זה אינם חדלים מהיות חסרונות, אם הם סימנים לטבע יותר טוב. – אבל לענין האומות הללו החפשיות ומתנהגות בדרך פראי אנחנו מוצאים גם שהן כמו הכפירים והזאבים: כשם שאין ביכלתן לשאת עול, כן גם לשלוט אינן יכולות. חסר להן הכוח שברוח האנושי, ויש להן רק הכוח הפראי ושאינו מסתגל. אבל אין אדם יכול להיות מושל אם אינו יכול לקבל עליו ממשלה72, לכן בדרך כלל הממשלה היא ביד אותם העמים השוכנים בארצות אשר אוירן יותר נוח. העמים הקרובים יותר אל הקרח הצפוני הם בעלי רוחות קשים להתחנך, וכמאמר המשורר:

“לרוּחות מקומם הם דומים”73.


טז

משיבים עוד: “הרי חושבים את החיות המרבות להתקצף כנדיבות ביותר”. – אבל כל מי ששם אותן למופת לאדם אינו אלא טועה, כי להן פחז־הרוגז הוא במקום השכל, ולאדם ניתן השכל במקום פחז־הרוגז. ואף החיות בעצמן אינן מוצאות תועלתן במידה שוה: הכפירים מסתייעים ברתחנותם, הצבי בחרדתו, הנץ בפחז־רוּגזו והיונה במנוּסתה. אך הלא אין זאת אמת כלל כי החיות היותר טובות הן הכעסניות. נכון הדבר לענין החיות הטורפות, המתפרנסות ממה שהן חוטפות, וכרבות כעסן כן הן יותר אדירות; אבל אצל הבהמות ואצל הסוסים הנמשכים במתג ורסן משבח אני את הסבלנות. אולם למה נקח בכלל למופת לאדם – יצורים עלובים כאלה, בעוד אשר כל התבל לפניך, ואלהים יש, אשר האדם לבדו מכל היצורים מכיר אותו כדי שילך הוא לבדו בעקבותיו74?

יש אומרים: “הכועסים נחשבים לאנשים היותר תמימים”. אמנם כשמדמים אותם להרמאים והחצופים, הם נראים כתמימים, מפני שנקל לרדות בם. אולם נכון יותר לכנותם לא תמימים, אלא בלתי־נזהרים. בשם הזה עלינו לכנות גם את הכסילים וההוללים והמבזבזים ממונם ואת כל בעלי העברות אשר חסרה להם הערמומיות.


יז

אומרים עוד: “למדבר בקהל־עם נאה לפעמים שיהיה כועס”. אמנם כן: נאה שיציג עצמו כאילו הוא כועס. גם המשחקים הדוברים מעל הבמה עושים רושם על הקהל לא בהיותם כועסים, אלא בהציגם היטב את תמונת הכועס. כן גם לפני הדיינים ובאספת־עם ובכל מקום שעלינו לפעול על נפשות זרים שיקבלו את דעתנו – עלינו להביע כלפי חוץ פעם כעס, פעם מורא, פעם רגשי חנינה, למען יתפעלו אחרים כרצוננו, ויש אשר חיקוי ההתפעלות עושה רושם יותר גדול ממה שיכולה לעשות ההתרגשות האמתית.

ויש אומרים: “נפש חלשה היא מי שחסרים לו רגשי הכעס!” – אמת היא – אם אין בה דבר יותר חזק מן הכעס. אין צריך שיהיה אדם שודד ולא שיהיה למשיסה; לא רך־הלב ולא אכזרי. זה חלש ביותר וזה קשה יותר מדי, אבל המשכיל צריך להיות ממוזג, ולמעשים הצריכים לאומץ לב תנהל אותו הגבורה, לא הרתחנות.


יח

אחר שביררנו במחקרנו ענין הכעס, נעבור עכשיו לעיין בתרופה שכנגד.

לשני דברים צריכים לשים לב לפי דעתי: שלא להגיע לידי כעס, ושלא לחטוא מתוך כעס. כמו שבהשגחה על כוחות הגוף ישנן מצד אחד תחבולות לשמירת הבריאות ומצד אחר להשיבה לאיתנה, כן ענין אחד הוא להרחיק את הכעס, וענין אחר למשול בו. ישנן עצות שצריכים להורות בכל משך החיים, והן נחלקות ללקח הניתן בימי החינוך ולמה שיש להורות בזמני החיים אחרי כן.

החינוך צריך לזהירות יתירה, והיא תועיל לו ביותר. כי דבר נקל הוא לנהל את הנפשות הרכות, אבל קשה לעקור את המידות המגונות אשר גדלו אתנו.


יט

נטיה יתירה לרתחנות נמצאת בנפשות בעלות מזג חם. כי כמו שישנם ארבעה יסודות בטבע, אש, מים, רוח, עפר, כן יש תכוּנות שוות להם בנפשות: חמות, קרות, יבשות, לחות. המזג השונה של היסודות הוא הגורם לשינוּיי המקומות כמו לשינויי טבע היצורים בגופם ובדרך חייהם. במידה אשר בה אחד היסודות גובר, רוח היצורים מושפע ממנו יותר. אנחנו מכנים ארצות שונות לחות או יבשות, חמות או קרות, וכן אנחנו מבדילים גם בין סוגי החיות ובני אדם. עיקר גדול הוא כמה יש מן הלחות וכמה מן החום בכל אחד. לפי שלטון חלק מהיסוד האחד, תווצר תכונת רוחו. המזג החם של הנפש עושה את הכעסנים; האש קודחת בהם ולא שוקעת על נקלה. המזג הקר עושה את רכי־הלב; הקור גורם לעצלות ולהתכווצות. יש מחברינו אומרים כי הכעס נולד בלב75, כשהדם זורם סביבו הוא מתחמם. הטעם שקובעים כאן את מקום מושבו של הכעס הוא רק זה, כי מכל אברי הגוף הלב הוא היותר חם. אצל אנשים אשר רב בקרבם היסוד הלח, הכעס מתגדל לאטו, כי החום איננו מוכן אצלם לכתחילה, הוא מתרבה לאט על ידי התנועה. כן אצל נשים וקטנים הכעס הוא יותר חד מאשר הוא קשה, וקל הוא בראשיתו. בזמני החיים, אשר היובש מתרבה בהם, הקצף הוא אדיר וחזק, אבל אינו צומח, גם אינו מוסיף אומץ, כי החום מפחית וקור נכנס תחתיו לתוך הגוף. הזקנים הם זועפים ומתאוננים כמו חולים ואנשים שבים לאיתנם וכל האנשים אשר יסוד החום בקרבם הולך ופוחת על ידי עייפות או התמעטות הדם בגופם. כן גם דרך המתקצפים מתוך רעב וצמא, בהיות גופם חסר־דם, ניזון בדחקות וכוחו מתמעט. היין מצית אש הכעס בהרבותו את החום לפי טבע איש ואיש. יש מתמלאים חימה כשהם שיכורים, ויש כשהם פצועים76. אין גם טעם אחר לזה, שאנשים בעלי שערות צהובות או אדמונים הם כעסנים ביותר, והטבע נתן להם כבר את הצבע הבא לאחרים בשעת כעסם, כי דמם מהיר ורועש ביותר.


כ

אבל כמו שיש אנשים אשר הטבע נתן להם נטיה לכעס, כן יש סיבות רבות הגורמות לנטיה זו במקום הטבע. יש אשר חלאים ומדוי הגוף הביאום לכך, ויש אשר מרוב עמל והיותם עֵרים בלילות ומלאים דאגות וכליון נפש ואהבים הגיעו לזה. כן גם כל מה שמזיק לגוף ולנפש מביא את הרוח החולנית לידי תרעומות.

כל אלה הן התחלות וסיבות. אבל מה שפועל ביותר הוא ההרגל, ואם הוא גרוע הוא נותן מזון לכל מידה מגוּנה. אמנם קשה לשנות את הטבע ואין להפוך את מזג היסודות אשר נחלנו מלידה. אבל ידיעת הדברים כהוייתם תוכל להיות לתועלת, למען נמנע למשל את היין מאנשים בעלי מזג חם, כמו שחושב אפלטון שאין לתת אותו לנערים כלל והוא אוסר להוסיף בזה אש על אִשם. גם במזונות אין למלא בטנם ביותר, כי גופם מתרחב על ידי זה וביחד עמו הרוח מתנפח. עבודה צריכים להטיל עליהם עד גבוּלות העייפוּת, למען יפחת חומם מבלי שיכלה, והאש העודפת לקדוח בהם תשקע מעט. גם המשחקים מועילים להם, כי עונג קצוב מרחיב את הדעת ונותן מידה נכונה לנפש77. לבעלי המזג הלח ביותר או היבש ביותר, וכן לאנשים בעלי טבע קר, אין סכנת הכעס, אבל עליהם להזהר מפני חסרונות אחרים מגונים מאד: פחדנות, אבדן־עצה, יאוש, נטיה לחשוד כל אדם. את רוחות אנשים כאלה צריכים לנהל בנעימות וחבה ולעורר בקרבם ששון. צריכים להשתמש בתרופות נבדלות כנגד הכעס וכנגד היגון, ולא רק שונות זו מזו כי אם גם מתנגדות זו לזו, ולפעול תמיד כנגד מה שנשתרש בטבע.


כא

לפי דעתי לתועלת רבה יהיה, אם יתחילו לחנך את הבנים מילדותם בדרך נכונה. הנהלתם היא קשה רק מפני שצריכים לשים לב מצד אחד שלא לגדל את הכעס, ומצד אחר שלא להקהות את כשרונותיהם. הדבר צריך להתבוננות בשקידה רבה, כי לשני הצדדים, למה שצריכים לטפּח אצלם ולמה שצריכים לעקור מתכוּנת רוחם, מובילים דרכים דומים, ודמיון הדברים מביא על נקלה גם את הזהירים לידי טעות. החופש מרומם את הרוח, והעבדוּת מחלישה אותו78. הוא מתנשא כשמהללים אותו ומגיע לתקוה טובה על עתידותיו, אבל דבר זה בעצמו מצמיח גם את החוצפה ואת הרגזנוּת. על כן צריכים לנהלו בתווך בין שני הדרכים ולהשתמש פעם במתג ורסן, ופעם בדפיקה מעוררת, ולעולם אין להשפיל אותו ולהטיל עליו עבדות. אל יאלצו אותו לעולם לבקש דבר בהכנעה יתירה, ואל תהיה לו בקשה כזאת לתועלת; טוב יותר לתת לו לכתחילה כפי מעלתו, לפי מעשיו הקודמים ולפי מה שיקיים ממנו בעתיד. כשהוא מתחרה עם חברים אל יתנו לו להכנע, אבל גם לא להתמלא חימה. עלינו להתאמץ שיהיה קרוב בדעתו לאלה שהוא נלחם בם ושיתרגל לשים לו למטרת מלחמתו לא להזיק, רק לנצח. בכל פעם שגבר ועשה דבר ראוי לתהילה, נרשה לו להתעלות, אבל לא שתזוח עליו דעתו. כי הששון מביא לידי התפארות, ההתפארות מביאה לידי זחיחות הלב והרמת ערך עצמו. נרשה לו גם להנפש בקצבה, מבלי שישקע בעצלות ובטלה, ונרחיק אותו מהיתּפס בהנאות בלתי נאותות. כי אין לך דבר מגדל אנשים רגזנים כמו החינוך ברכּוּת יתירה ובמשוא פּנים; מטעם זה הבנים היחידים, כל מה שירבו לתת להם מאויי לבם, והילדים החביבים, כל יותר שירשו להם חפצם, מתקלקלים יותר ברוחם. לא ילמד להגן על עצמו נגד מתקוממים, מי שלא סרבו לו מעולם בשום דבר, מי שאֵם רחמניה מחתה תמיד את דמעותיו, מי שהצדיקו אותו תמיד נגד המורה. האינך רואה כי כרבות ההצלחה כן תגדל גם הרגזנות? היא מופיעה ביחוד אצל העשירים, אצל המיוּחסים ובעלי המשרה, כי כל מה שיש מן ההבל והריקנוּת בנפש מבצבץ ועולה כשהשעה משחקת לאדם. ההצלחה מולידה את הקפדנות, כשהמון החנפים תוקע בשופרו באזני הגאיוֹנים: "אין זה כדאי לך, אין אתה מחשב מעלתך כרום ערכה, אתה משפּיל את כבודך! " ועוד כאלה דברים, אשר אף שכל בריא ונשען על יסודות חזקים לא יעמוד בפניהם תמיד. לכן צריכים להרחיק מאד את החנפים מן הנוער. ישמע נא את האמת, יהיה נא דואג לפעמים ורגיל בענוה; יכנע מפני הגדולים, ואל ישיג מבוקשו על ידי רגזנות. מה שמסרבים לו כשהוא בוכה, יתנו לו כשהוא שקט. יוכל להסתכל בעושר אבותיו, אבל לא יהיה מסור בידו להשתמש בו. אם עשה מעשים שלא כהוגן, צריכים לגנותם.

כלל גדול הוא, לתת לתינוקות מורים ומלמדים בעלי סבר פנים יפות79. כל מה שהוא רך, מסתגל למה שקרוב לו וצומח באופן דומה להסובב אותו. מטעם זה נכנסת על נקלה בילדים תכונת הרוח של המיניקות והמלמדים אשר להם. נער אחד אשר התחנך אצל אפּלטון הובא לבית הוריו וראה פעם אחת את אביו מתמלא חימה עזה; אמר: “כזאת לא ראיתי מעולם אצל אפּלטון”80 בודאי דבק מהרה בדרכי אביו יותר משדבק בדרכי אפלטון.

צריכים קודם כל להרגיל את הילדים במזון פשוט ובמלבושים לא יקרים ולמנוע אותם מהתהדרות יתירה בפני בני גילם. מי שנתגדל מילדוּתו באופן שראה עצמו דומה לרבים, הוא לא יכעס אחרי כן כשיחפוץ אחר להיות דומה לו.


כב

כל זה נוגע לילדינו. בנוגע לעצמנו, אין לענין מה שנפל בגורלנו מלידה ועל ידי החינוך מקום לחשוב עוונות או ליתן עצות; רק על מה שצריך להיות להבא עלינו לפקוח עינינו.

צריכים אנחנו להלחם נגד הסיבות הראשונות. הסיבה לחרון אף היא המחשבה כי פעל איש לנו רעה, אבל אין להאמין בזה על נקלה. אפילו אם הדבר ברור וגלוי אין לקבלו מיד, כי יש דברים שאינם נכונים אף אם הם אמתיים למראה עין. צריכים לחכות איזה זמן במתינות. לפעמים הזמן מגלה האמת81. אל תט אזנך על נקלה לקול המאשימים. עלינו להביט לכתחילה בחשד על עוון זה הידוע לנו בטבע בני אדם, כי ממהרים אנחנו להאמין מה שלא נעים לנו לשמוע82, ועוד טרם יעלה בידינו לבחון – וכבר אנחנו כועסים. הן לא רק אשמות ברורות, אלא גם חשדים מעלים חמתנו, ולפעמים את עקימת שפתיו או את שחוקו של אדם אנחנו מפרשים לכף חובה וכועסים בשביל זה על נקיים. לכן צריך אתה ללמד סניגוריה כנגד עצמך לטובת מי שאינו כאן ולעצור בכעסך שיהיה תלוי ועומד. את העונש שנדחה יכולים להטיל עוד בזמן מאוחר, אבל אם כבר הטילו אותו, אי אפשר להשיבו.


כג

ידוע המעשה במי שבא לרצוח את העריץ ונתפס קודם גמר פעלו83. כשעינה אותו היפיאס למען יגלה שמות שאר הקושרים, קרא בשמות ידידיו של העריץ העומדים שם, אשר ידע כי חייו יקרים להם מכל. ואחרי אשר נהרגו אחד אחד כל אלה במצות העריץ על פי מסירה זו, שאל המושל אם נשאר עוד אחד? – “אתה לבדך!” ענה הנתפס, “כי לא השארת לך עוד איש אחר בעולם אשר חייך יקרים לו”. כה פעל הכעס, שמסר העריץ ביד הקושר עליו לעשות כרצונו, וכי בעצמו הרג את האנשים שהיו לו למחסה. כמה גדל עליו אלכסנדר בתכונת נפשו, אשר אחרי קראו במכתב מאת אמו אזהרה, שישמור נפשו מפני סם המות המוכן לו על ידי הרופא פיליפוס, לא פחד מלשתות את הכוס אשר קיבל; הוא נשען על אמוּנה יתירה בידידו זה, וכדאי היה84 שימצא אותו זכאי ושיכיר בו שהוא נקי. תהילה יתירה היא זאת לאלכסנדר, כי לא היה אדם נוטה כמוהו להתמלא חימה, ויותר שהדבר יקר הוא אצל המושלים, לעצור ברוחם, כן הוא ראוי יותר לתהילה. כן התנהג גם יוליוס קיסר, אשר אחרי נצחונו במלחמת האזרחים הרבה להתנהג בחנינה. כאשר קיבל תיק מכתבים ערוכים לגניוס פומפיוס85 מאת אנשים אשר לפי הנראה היו בני מפלגה אחרת או בלי כל מפלגה – שרף את המכתבים. כי אף על פי שהיה רגיל לשים קצבה לכעסו, בחר לסדר הדבר שלא יוכל לכעוס כלל. הוא חשב זאת למעלה היותר רמה בסליחת עוון: להמנע מלדעת במה חטא איש כנגדו.


כד

ההפסד היותר גדול נגרם על ידי קלות האמונה. כמה פעמים טוב יותר שלא להקשיב כלל, כי יש ענינים אשר טוב יותר להיות נתעה בשוא אודותם, מלהיות אובד בטחון. צריכים להכחיד מתוך הנפש את החשדים והאסמכתות, שהן סיבות כוזבות מאד להתרגשות כעסנית. “הנה אדם זה לא נתן לי ברכת שלום כראוי; הלז לא החזיר לי נשיקתי; איש פלוני מיהר להפסיק שיחה שהתחלנו; זה לא הזמין אותי לשולחנו, וזה הראה לי פּנים של תרעומות”. לא יחסרו טעמים למען עורר חשד. מטעם זה נחוצה קצת תמימות ושיקול הדברים לכף זכות86. רק מה שאנחנו רואים בחוש והוא גלוי לכל, עלינו להאמין בו87, ובכל פעם שהכרנו טעותנו באיזה חשד, עלינו להתבייש בקלות אמונתנו, ועונש זה ירגיל אותנו שלא להוסיף ולהאמין על נקלה.


כה

יוצא מזה גם שלא נמרר נפשנו בדברים קטנים ופעוטים מאד. אם המשרת אינו מהיר במלאכתו, או המים פושרים ביותר מכדי שתיה, או המיטה אינה מוצעת כהלכה, או השולחן אינו ערוך בסדר נכון – רעות רוח היא להתעורר על זה. אדם חולה הוא ובעל גוף עלוב, מי שמצטנן בכל רוח מצויה. חולות הן העינים הכואבות מצבע לבן שבבגדים. דכא ורפה־כוח הוא, מי שחש באברי גופו כשהוא רואה בעמל אחרים. אמרו עליו על מינדירידס, איש ממדינת הסיבריטים88, כי בראותו אדם חופר באדמה ומרים קרדומו למעלה, התאונן כי דבר זה מייגע אותו ואסר על האיש לעשות מלאכתו בפניו. הוא גם התאונן כמה פעמים על יסורים, מפני שהתקפלו עלי־השושנים אשר עליהם רוּפד יצוּעו. כשנתקלקלו הנפש והגוף יחד על ידי רדיפת התענוגים, אין עוד דבר נקל להם לנשוא; לא בשביל שהדברים נעשו קשים, אלא מפני שהסובל אותם נעשה רך וּמפוּנק ביותר. למה נתמלא חימה מפני השיעול או העיטוש של אדם בפנינו, או בשביל שלא הבריחו היטב את הזבובים מלפנינו, או בשביל שפגע בנו כלב, או שנפל המפתח מידי העבד המתרשל? איך ישא אדם זה את הריבות והמדנים האזרחיים בנפש שאננה, או את החרפות והקללות באספות עם ובבתי המשרה, אם כבר קול ספסל נגרר מכאיב את אזניו? איך יסבול רעב וצמא במסעות בחום קיץ, אם הוא כועס על המשרת בעבור שלא צינן לו את משקהו היטב במי־שלג? – אין לך דבר שהכעסנוּת ניזונה ממנו כמו בקשת התענוגים בלי מעצור ובלי סבלנוּת. צריך אדם להרגיל את רוחו בחיים קשים, כדי שלא ירגיש בצרה הבאה עליו, אם איננה נוראה ביותר.


כו

על מה אנחנו כועסים? א) על הדברים שאין אנו יכולים לקבל מהם רעה, או ב) על אלה שאנו יכולים לקבל מהם רעה.

מן הראשונים, יש שהם חסרי־רגש, כמו הספר הכתוב באותיות זעירות מאד שאנו זורקים לפעמים מידינו, או שאנו קורעים מפני שהוא מלא שגיאות, וכמו הבגדים שאנו פורמים אם לא ישרו בעינינו89. הלא סכלות היא לכעוס על דברים כאלה שלא פעלו עוולה כדי להצדיק את חרוננו, וגם אינם מרגישים בו.

“אבל המכעיסים אותנו באמת הם עושי הדברים האלה”. – ראשית, כועסים אנחנו על הרוב עוד קודם שנסינו להבחין בין העושים והמעשים. והשנית, אפשר כי גם האוּמן יוכל לנקות עצמו בהצטדקות: או שיאמר, כי לא יכול לעשות באופן אחר משעשה ולא למען הכעיס המעיט בלימוד מלאכתו; או שיאמר, כי לא עשה זאת בכוונה למען העליב אותך. ובכלל, האין זה שגעון גדול מאד, לכלות את חמתו כנגד אנשים – בדברים שאין בהם רוח חיים?

וכמו שאין זה דרך בעל שכל לכעוס על דברים שאינם בעלי נפש, כן הוא גם לענין הבהמות שאין בהן תבונה ואשר לא יכלו לעשות לנו רעה, כי אין להן רצון. הלא אין עוול נעשה שאין יסודו בכוונה. מטעם זה הן יכולות להזיק לנו רק כמו הברזל או האבן, אבל לעשות לנו עוול אינן יכולות. ובכל זאת יש אנשים שמוצאים עלבון בזה לנפשם, אם הסוסים הללו נשמעים לרוכב אחד ומסרבים לרוכב אחר, כאילו מתוך משפט־שכל ולא לפי ההרגל או מתוך לימודם הגיעו להכנע ביותר מפני האחד ולמרוד באחר. ומעתה, כמו שסכלות היא לכעוס על יצורים כאלה, כן הדבר גם לענין ילדים, וכל האנשים שאינם רחוקים בתבונתם ממדרגת ילדים. הן מכל החטאים שאתה מוצא בהם יצדיק אותם השופט במישרים בראותו אותם כמו פרי חסרון התבוּנה.


כז

יש גם דברים שאינם יכולים להיות מזיקים ושאין להם כוח אחר זולת להרבות טובה וחסד, כדרך האלהים החיים וקיימים, אשר אין ברצונם ולא ביכלתם להביא נזק. כי בטבעם היא הנעימות והחנינה, ורחוק טבעם זה מלגרום עוולה לאחרים כמו לעצמם. טפשים הם איפוא האנשים ונבערים מהכיר האמת, התולים בחיי עצמם את שאון גלי הים או את הגשמים היורדים בזעף או את ימי החורף הקשים, בעת אשר אין אחד מהדברים המזיקים האלה, או המועילים, מכוון ביחוד אלינו90. כי אין אנחנו תכלית היצירה וחילופי קיץ וחורף. לדברים אלה ישנם חוקים מיוחדים אשר בהם מתמלא חפץ האלהים. אנחנו מרוממים עצמנו יותר מדי, אם מוצאים אנו את עצמנו ראויים שבשבילנו יתנועעו הכוחות העצומים האלה. לכן אין דבר מהדברים האלה נעשה למען יגרום לנו הפסד, אלא להיפך: הכל נעשה רק לטובתנו91.

כפי שאמרנו, יש שאינם יכולים להזיק לנו, ויש שאין כוונתם לכך. בגדר זה הם השלטונות הטובים, ההורים, המורים, השופטים אשר גם כשהם מייסרים צריכים לקבל גזר־דינם כמו איזמל הרופא. כן גם הנזירות92 וכל מה שמטיל עלינו עינוי למען היטיב לנו באחריתנו. אם הוטל עלינו עונש, אל נשים לב למה שאנחנו סובלים בלבד, אלא גם למה שעשינו, נחפוש ונחקור בעניני חיינו93, ואם רק נחפוץ להודות על האמת נמצא כי ראויים היינו לעונש יותר גדול.


כח

אם חפצים אנחנו לשפוט במישרים על הדברים הנעשים, עלינו לברר לעצמנו בתחילה, כי אין אחד מאתנו נקי מכל אשמה. הן מכאן מוצא רוב תרעומות בני אדם. “אני לא חטאתי, מאומה לא עשיתי”, באמת רק אינך מודה שעשית. רוגזים אנחנו על המייסרים אותנו בדברי תוכחה או בגלל עונש, ובאותה שעה אנחנו מוסיפים לחטוא בהגדילנו את פשעינו על ידי הגאוה והעקשנות.

מי הוא האיש שיוכל לומר כי נקי הוא מעוון כנגד איזה חוק שיהיה? ואם גם נניח כי כן הדבר – מה עלובה היא נקיות זו, להיות זכאי רק כפי החוק! וכי לא חובה יתירה הרבה מוטלת על האדם ממה שמחייב הדין94? המעט הוא מה שדורשת החסידוּת, אהבת האדם, הנדיבות ובקשת צדק ואמונה – כל המידות שהן מחוץ למה שחקוק על לוחות המשפט האזרחי?

אבל אפילו בפני הדרישה המצומצמת של הנקיות מעוון לפי החוק, לא נוכל להתקיים, כי מחשבותינו לא היו מתאימות למעשינו. מה שהשתדלנו בו לא היה מה שביקשנו, ויש דברים שנשארנו בהם נקיים מפני שלא הצליח חפץ העוון. כשנבין את זאת נשפוט במישרים את בעלי־החטא ונהיה נוחים להתרצות למחרפים אותנו. הלואי שלא נכעס על עצמנו (ואם לא על עצמנו, על אחרים על אחת כמה וכמה), ופחות מזה על האלהים, כי לא על פי החוק אשר קבעו הם, אלא על פי חוק בני־תמותה אנחנו סובלים כל רעה המתרחשת. חלאים ומכאובים באים עלינו – מה בכך? הלא איזוֹ דרך צריכה להיות לפנינו לברוח מבית־החומר הנרקב אשר נפל בגורלנו.

אם אומרים על אדם שדיבר עליך רעה, חשוב אם לא הקדמת לעשות כן מצדך. זכור, על כמה אנשים דיברת רעה. אני אומר שצריכים אנו לזכור, כי רבים לא עושים לנו עוול, רק משיבים לנו כפעלנו. יש גם מתכוונים לטובה, יש עושים מאונס, יש בבלי דעת. וגם אלה העושים מדעת ובכוונה, לא את העוולה עצמה הם מבקשים בפועל־האוון כנגדנו. מהם אשר נכשלו בפעלם זה רק בחפצם להתחבב על אחרים, מהם אשר עשו מעשיהם לא למען הזיק לנו, כי אם מפני שלא יכלו להגיע למטרתם בלתי אם דחפו אותנו אחור. לפעמים החונפים מעליבים בחנופתם. כל אדם צריך לזכור, כמה פעמים נכשל כבר בחשד־חנם, וכמה פעמים היה הוא מתכוון לעבודות־חסד, והמקרה אִינה שנראו המעשים כעלבון לאחרים, וכמה אנשים חזר לאהוב אחרי אשר שנא אותם – אז לא יהיה מהיר בכעסו, ביחוד כשיודה בלבבו בכל פעם שימצא עצמו נעלב: כאלה עשיתי גם אני!

אבל איפוא תמצא איש שופט כך במישרים? יש מי שעוגב אחרי אשת כל איש אחר, וסיבה מספיקה היא לו לאהוב אשה רק בשביל שהיא ברשות רעהו, ובעצמו לא יסבול אף שיביט אדם על אשתו. יש דורש במפגיע נאמנות, והוא בעצמו מחלל אמונתו; יש פוקד עוון כל דבר־כזב, ובעצמו הוא נשבע לשקר, ויש רגיל להלשין על אחרים בבית־דין ובעצמו קשה לו לסבול שדורשים ממנו משפט. יש אשר על צניעות עצמו אינו משגיח כל כך, ואינו מרשה שיביאו את צניעות עבדיו לידי נסיון. חטאי אחרים בולטים ונראים לעינינו; החטאים שלנו נשארים במסתר מאחורינו. מטעם זה יש אב מייסר את בנו על דבר משתאות שאינם נאותים, והוא בעצמו גרוע מבנו; ואדם שאינו מוותר על שום הנאה מצדו אינו מוחל לאחרים את הנאתם. כן גם יש עריץ מתרעם על רוצח נפש, ובוזז מקדשים מעניש אחרים על גניבות. רב מאד מספר האנשים שאינם כועסים על החטאים, כי אם על החוטאים95. ענותנותנו תגדל מעט, אם נשים לב לדרכי עצמנו ונשאל: הכי לא עשינו גם אנחנו לפעמים כעין זה? הכי לא תעינו גם אנחנו באופן דומה? היש תועלת בדבר למעננו אם נחייב אחרים על עוונות כאלה?


כט

התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש ממנו בתחילה, לא שיסלח תיכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה – יחדל. אל תנסה מתחילה להכחיד אותו כולו, כי ראשיתו התרגשות קשה; אם תקרא ממנו חלקים, לבסוף תנצחהו בשלמות.

בדברים שאנחנו נעלבים מהם עלינו להבדיל בין מה שמספרים אחרים באזנינו ובין מה ששמענו וראינו בעצמנו. למה שמספרים אחרים אין אנחנו צריכים להאמין תיכף. יש משקרים כדי לרמות אותנו, ויש אשר נתעו בעצמם בשוא. לפעמים יגנוב איש את לבך בהאשימו את עצמו ובהתראותו כאילו פעל לך עוולה למען תכיר בו שהוא מתחרט על זה. יש פועלי־אוון שואפים להפריד בין ידידים דבקים זה בזה. הם זורעים חשדים ומתענגים כמו צופים מחוץ על משחקים ומחכים ממקומם השאנן על מחזה המשטמה אשר העירו. כשהדבר נוגע לממון הקל ואתה בא לדון עליו, אין אתה מאמין לדבר שאין עליו עדות, והעד אינו נחשב בעיניך בלי שבועה, ולכל אחד מבעלי־הדין אתה נותן מליץ־יושר ופנאי לטענותיו, ולא רק פעם אחת אתה שומע אותן, כי האמת יוצאת לאור יותר בהיר כל מה שמוסיפים למשמש בה – אבל את ידידך אתה דן לחובה תיכף ומיד, מבלי ששמעת טענותיו, מבלי שחקרת, ועליו אתה כועס עוד קודם שניתנה לו רשות להכיר את המקטרג עליו ואת החטא אשר עשה? הכי כבר נטית אוזן והקשבת מה שיאמרו שני הצדדים? האדם ההוא בעצמו המביא אליך דיבה, הוא יחזור מדבריו אם יהיה נאלץ להביא ראיה עליהם. “לא תוכל למשוך אותי להעיד בבית־דין”, הוא אומר: “אם תמשכני – אכפור! אם כן אתה עושה, לא אוסיף לספּר לך דבר!” ברגע אחד הוא המסית והוא גם הפוטר עצמו מן הדין. כל מי שאינו אומר לך דבר זולתי בסוד, הוא אינו אומר לך כלום. הכי אין זה כנגד היושר, להאמין בסתר ולכעוס בגלוי?


ל

לענין כמה אנשים אנחנו בעצמנו העדים; עלינו רק לבדוק בטבע האנשים הפועלים ובכוונתם. אם העושה הוא נער – עליך לתלות הדבר בשנותיו. איננו יודע שהוא חוטא. אם אביך הוא – הן כמה כבר הועיל לך, עד שיש לו רשות גם לעשות לך עוול; או אפשר גם כי זכות היא לו מה שמביא אותנו לידי תרעומות. – או אשה היא – שמא בשגגה עשתה. – או אדם העושה כפי שנצטווה: האין זה כנגד היושר לרגוז על מעשה אונס? – או העושה הוא מי שנעלב על ידך – הלא אין כאן עוולה, לסבול תוצאות מה שאתה הקדמת לעשות. – או שופט הוא: סמוך על משפטו יותר ממה שאתה חושב בעצמך. – או מלך הוא: אם באשמתך העניש אותך, קבל עליך הדין; ואם שלא בצדק – קבל את הגזרה96. – או בהמה נבערה מדעת היא, ומי שדומה לה: הן תהיה כמותה אם תכעס עליה. – או מחלה היא וכל פגע רע: ככל אשר תתחזק ותסבול, כן ימהרו לחלוף. – או אלהים הוא: אזי לשוא יהיה עמלך בהתרגזך עליו, כמו שיהיה לשוא אם תתחנן לו שיכעס על אחרים. – אם איש טוב הוא אשר עשה לך עוולה: אל תאמין בזה! אם אדם רע – אל תשתומם. בודאי יענש על ידי אחר בעונש שהוא ראוי לקבל ממך, וגם לעצמו כבר גרם רע במה שחטא.


לא

שני דברים הם, כאמור למעלה, המעוררים את חמתנו. האחד הוא, כשעושים לנו רעה לפי מחשבתנו – על זה כבר דיברנו הרבה. השני, כשאנו חושבים שהתנהגו עמנו כנגד היושר. על זה יש לדבר עוד.

האנשים חושבים כי כנגד היושר הוא מה שלא היו צריכים לסבול, או מה שלא קיווּ שיגיע אליהם. אנחנו חושבים מקרים לבלתי ראויים לנו, אם באו עלינו בהיסח הדעת, ולכן מרגיזים אותנו ביותר מעשים שהתרחשו כנגד מה שפיללנו וחכינו. רק זה הוא הטעם, כי בעניני הבית מעלים חמתנו מקרים פעוטים מאד, וכי מצד ידידינו כל משגה קטן נקרא בשם עלבון.

“מפני מה מרגיזים אותנו מעשי־עלבון מצד שונאינו?” – מפני שלא חכינו להם, או לכל הפחות לכל תקפם. אבל זה הוא רק מפני אהבתנו היתירה לעצמנו. אנחנו חושבים כי לנגוע בנו היה צריך להיות דבר אסור אף לשונאינו. כל אחד מאתנו הוא בקרב נפשו כמלך: לעצמו הוא נותן כל רשות שהוא חפץ: כנגד עצמו – לא כלום! אם כן רק בערוּת היא מצדנו או חוצפה היא המביאה אותנו לידי רתחנוּת. בערוּת כיצד? הכי דבר פלא הוא כי הרשעים עושים מעשה רשע? הכי דבר חדש הוא, שהשונא מזיק, או האוהב מעליב, או הבן נכשל, או העבד חוטא? פביוס היה אומר: החרפה היותר גדולה היא לשר צבא התנצלות: “כזאת לא פיללתי!” ואני אומר כי החרפה הזאת היא לכל אדם. הכל צריך לעלות במחשבתך, לכל דבר אתה צריך להיות נכון, גם במקום מידות טובות ימצא לפעמים דבר תקלה. הטבע האנושי הוא שגורם, כי יש ערמימות בנפשות, יש כפיית־טובה, יש תאוות, יש נבלה. כשאתה בא לשפוט על מידות אדם אחד, עליך לזכור תמיד מה שנמצא במידות כל החברה, במקום שתרבה לשמוח, עליך גם לפחוד הרבה. כשהכל נראה לך שאנן ושלו, בודאי יש גם מה שמוכן להזיק, והוא רק נח לפי שעה. חשוב תמיד כי יש דבר מוּעד להזיק לך! קברניטה של ספינה איננו פורש לעולם נס בבטחון גמור, מבלי שיהיו הכלים מוכנים לכנוס אותו בשעת הצורך, וקודם כל שים זאת על לבך: מכוער וארור הוא הכוח המזיק, ומוּזר הוא לטבע האדם, אשר בהשפעתו גם החיות המדבריות נעשות לביתיות. הביטה וראה, איך צואר השור מובא בעול, ועל גבו של הפיל דורסים וקופצים בלי מורא ילדים ונשים; בשעת המשתה נותנים את הנחשים לזחול על החזה מבלי לפחוד מפני נזק, ובתוך ביתו מחליק אדם בידו על פני דובים ואריות, והחיות נכנעות בשלוה מפני אדוניהם המשתעשעים בהן. הלא חרפה היא, להחליף מידות האדם באותן של החיות!

אם פשע הוא להזיק למולדת – הוא הדין לכל אזרח, כי הוא חלק מהמולדת. כל החלקים צריכים להיות קדושים אם בפני הכלל אתה רוחש מורא וכבוד! דבר זה נוגע איפוא לכל אדם, כי אזרח חבר הוא לך בעיר היותר גדולה97. מה היה, אילו ביקשו הידים להזיק לרגלים, או העינים לידים? כמו שיש רגש משותף לכל אברי הגוף ושמירת החלקים היא לתועלת הכלל, כן צריכים בני אדם לחוּס על כל יחיד, בהיותם עשויים לחיים ציבוּריים. החברה לא תוכל לחיות בשלום מבלי שינצרו ויחבבו החלקים זה את זה.

אף את הפתנים והצפעונים וכל מה שנושך או דורס ומזיק אין אנו רשאים להשמיד אם אפשר לעשותם בני תרבות כשאר חיות או לסדר באופן שלא יהיו מסוכנים לנו ולאחרים. לכן אין אנו רשאים גם לגרום נזק לאדם בעבור שחטא, כי אם רק כדי שלא יחטא; לא על העבר כי אם על העתיד יהיה מוסב העונש. לא מתוך כעס יוטל, אלא מתוך זהירות. כי אם היו באים לענוש את כל מי שבקרבו הווֹת ורשע, לא היה שום אדם ניצול מפורענות.


לב

“אבל קצת תענוג יש בקצף, ונעים הוא לשלם גמול למי שגרם לנו כאב”.

חלילה! אין זה כמו במעשי חסד, שנחשב לכבוד להחזיר טובה לאיש כפי מה שזכה, כך בתשלום גמול מעשי־עוול. שם החרפה היא להינצח, כאן – לנצוח. יש מלה שהיא כנגד הרוח האנושי, ואף על פי כן חושבים כי צדק מונח בה: הנקמה! באמת אין היא שונה מן העוולה זולתי בסדר המעשים: המשלם גמול הכאב הוא רק חוטא שיש לו קצת התנצלות. כשדחף אדם בשגגה בלי דעת את מ' קאטו בהיותו במרחץ (וכי מי היה יכול להעליב אדם כמותו בכוונה?) אמר לו אחרי כן קאטו על התנצלותו: “אינני זוכר כלל שדחפת אותי”. הוא חשב ליותר נכון, שלא לשים לב כלל לעלבון, מאשר להתרעם בשבילו. ואם תשאל: “הכי לא נעשתה רעה לאדם זה אחרי הנבלה הזאת?” אדרבה, טובה רבה נהיתה לו: כי הכיר לדעת את קאטו. בעל נפש יקרה יבוז למעשי־עוול, הנקמה היותר מכלימה היא, שלא לחשוב את החוטא ראוּי לקחת ממנו נקם. לפעמים עוולה קטנה נשרשת עמוק בלב, דווקא בעבור שהוא נוקם. אדם גדול ונדיב הוא רק מי ששומע כדרך החיות האדירות ברוח שאננה את נבחת הכלבים הקטנים.


לג

יש אומרים: “לא יבזו לנו כל כך, כשנשלם לעושה עוולה את גמוּלם”. אם רק בתור תרופה אנו באים לעשות כן, נעשה נא זאת בלי קצף; לא כאילו מתוק הוא להנקם, כי אם בעבור שהוא מועיל. אבל כמה פעמים טוב יותר לעשות עצמו אינו־מרגיש, מלבקש נקם. את מעשי־העוולה מצד תקיפים טוב לשאת בפנים יפות, ולא רק לסבול אותם באומץ לב; הן הם יעשו הדבר שנית, אם יאמינו שהשיגו חפצם. זאת היא הרעה היותר רבה מצד האנשים אשר רם לבבם מתוך הצלחתם: את אשר הם מדכאים, הם גם שונאים. ידוע הוא מה שאמר אדם אחד אשר הזקין בתור עבד למלכים. כששאלו אותו, איך הגיע לדבר זה אשר כה קשה להשיג אותו בחצר המלך – לזקנה, ענה: “על ידי שקיבלתי מעשי עוולה ועניתי בדברי תודה”. פעמים הנקמה בעד עלבון היא כה רחוקה מהביא תועלת, עד שאין כדאי אף להודות, שהיה כאן עלבון.

בימי קיוס קיסר98 הובא לבית הכלא בנו של פסטור, פרש נאדר ברומא, בעבור שהתרעם עליו הקיסר על היותו מתקשט ומסלסל בשערו. כשביקש האב חנינה לנפש בנו, מיהר העריץ – כאילו נזכר על ידי הבקשה מה שצריך לעשות – ויצו להרוג אותו מיד. אבל כדי שלא יתראה כאילו אינו נושא פנים כלל לאב, קרא אותו ביום ההוא לסעוד עמו על שולחנו. פסטור בא אליו ובפניו לא היה ניכר כל אות אי־רצון. הקיסר ציוה למזוג לו כוס ויפקיד איש צופה לשבת על ידו99. עצר ברוחו האומלל, אף על פי שנדמה לו כאילו את דמי בנו הוא שותה. ציוה הקיסר לתת לו שמן לסוך ועצי בשמים, ולהשגיח אם ישתמש בהם. והוא השתמש בם! באותו היום שהוציא את בנו לקבורה, או אשר אף לקבורה לא הוציאו עוד, ישב הזקן חולה־הפודגרא ההוא בתוך מאה מסובים וישתה, לרויה משקים, אשר אף לימי הולדת בניו לא היה שותה כמותם, ואף דמעה לא זלגה מעיניו וכל אות לאבלו לא נתן לפרוץ מעל פניו. הוא השתתף בסעודה, כאילו נמלאה לטובה בקשתו לנפש בנו. וכי תשאל: מפני מה עשה כן? – מפני שהיה לו עוד בן אחד100.

ואיך היה הדבר אצל פריאמוס? הכי לא כבש את כעסו והתנפל בתחנונים לרגלי המלך101? ביד הארורה, הרטובה מדם בנו, החזיק, וישק אותה בשפתיו, וישב לסעוד. אבל לו לא הושיטו שמן ונזר, והאויב האיום הפציר בו רק בדברי תנחומים שיאכל לחם, אבל לא הכריחו להריק אל פיו כוסות גדולות, בהושיבו שומר על ידו להשגיח עליו. הוא היה בז לאב, הירא רק לנפשו, וברגש כבוד לזכר המת שם מעצור לכעסו. כדאי היה לכך, שהרשה לו (אכילס) לקוּם מעל השולחן וללכת לאסוף את עצמות בנו. אבל (קליגולא) הצעיר, אשר לפעמים התראה כחנון ונדיב, גם זאת לא הרשה, להפיג קצת את יגונו של האב על ידי השתיה עמו, כי אם הפליג להזכירו את יגונו למען הרגיזו. כנגד זה התראה (פסטור) בכוונה שמח וטוב לב וכאילו לא ידע, מה שנעשה ביום ההוא; כי גם בנו השני היה אובד, לו לא ישרה התנהגותו בתור אורח בעיני העריץ איש הדמים.


לד

לכן יתרחק אדם מן הכעס, אחת היא אם האיש שמרגיזים אותו על ידי זה הוא שווה לנו או גדול ממנו או נמוך במדרגה. להתחרות עם מי שכוחו שווה, הוא דבר אשר תוצאותיו מוטלות בספק; להתחרות עם גדול, שגעון; עם נמוּך – מעשה נבזה. ענין אדם פעוט ושפל הוא, לחזור ולנשוך את הנושך אותו. כן דרך העכברים והנמלים, כי כשאתה נוגע בם באצבע, הם מזדקרים כנגדך בראשם. היצורים החלשים רואים את עצמם כניזוקים, כשרק נוגעים בהם.

לפעמים תנוח קצת דעתנו, אם נתבונן במה שהביא לנו כבר לעתים תועלת, מי שאנחנו כועסים עליו ברגע זה, וזכיותיו תכפרנה על עוונותיו. אל נא נשכח גם, איך השם היוצא לנו לתהילה על ידי חנינתנו נעשה למליץ יושר בעדנו בפני כל אדם, וכמה אוהבים מועילים נרכוש לנו בהיותנו נוחים לרצות.

ואל נעביר לעולם את הקצף על בניהם של אויבינו או צוררי ארצנו. ממעשי האכזריות הנודעים שעשה סוּלא הוא, כי גם את בניהם של המוחרמים גירש מקרב המדינה. אין לך דבר מתנגד יותר לצדק, מלעשות איש ליורש השנאה שאנו רוחשים לאביו. בכל פעם שקשה לנו לסלוח, נעלה נא בדעתנו, אם מועיל היה הדבר לנו, לו היו הכל גם כנגדנו קשים כל כך לרצות. כמה פעמים מבקש בעצמו חנינה אדם שמסרב לתת אותה לאחרים! כמה פעמים אירע, שכרע אדם לפני מי שדחה מעל פניו בימים שעברו! וכי אין זה ראוי לתהילה רבה, להפוך את הרוגז לידידוּת? הכי לא נעשו לעם־רומא לבעלי־בריתו היותר נאמנים, אותם האנשים שהיו לפני זה צורריו היותר קשים? מה עלובה היתה בזמננו זה ממשלת כל המדינה, לולא השכילה הזהירות לערבב את המנצחים והמנוּצחים.

אם מראה לך אדם את כעסו, התחרה אתו מצדך במעשי־חסד. הריב חדל מהר, כשצד אחד עוזב אותו. כשאין חפץ משני הצדדים, אין מלחמה. משני עברים מתמרמר הכעס, האחד מתגבר על רעהו, אבל מי הוא הטוב מחברו? מי שנסוג בראשונה לאחור! מנוּצח הוא מי שניצח את חברו. אם דחף אותך איש – סוב לאחוריך; כי אם תשיב לו בדחיפה, תתן הזדמנות למכות נוספות או להתנצלות עליהן, ולא תוכל להפטר עוד כאשר תחפוץ.


לה

הכי יחפוץ איש להכות את אויבו מכה כל כך נמרצה, עד שתשאר ידו בתוך הפצע ולא יוכל עוד להשיבה אחרי שפגע בחברו? וכלי־מלחמה כזה הוא הקצף; כמעט אי אפשר למשוך אותו לחזרה. בוחרים אנחנו בכלי זין נקלים להשתמש בהם, בחרב נוחה לשלוף אותה. הכי לא נחדל מהשתמש ברגשי נפש הללו הקשים והמשחיתים אשר קשה לחזור בהם? אני מוקיר את המהירות, כל זמן שיש בכוחה לעצור צעדיה ככל אשר ידרשו ממנה, וכשאינה רצה עד כדי לעבור על המטרה, ואפשר לנהל אותה ולהחזירה מן המרוצה אל המתינות. אנחנו יודעים כי עורקינו חולים, אם תופסת אותם תנועה שלא כרצוננו. זקן או בעל גוף חלש הוא, שנאנס לרוץ כשהוא חפץ להתהלך לאטו. בין רגשי־הנפש רק את אלה אנו חושבים לבריאים ומתוּקנים, המתחוללים לפי משפטנו ולא מתפרצים כחפצם. ואין לך דבר מביא תועלת יותר רבה מהתבוננוּת בכיעוּר הרגשות בתחילה, קודם שנראה ההיזק שהם מביאים. הרי אין לך רגש שמשנה יותר פני האדם לרעה (מהכעס). הפנים היותר יפות נעשות מכוערות, את הצורה היותר שלוה הוא הופך למבהילה.

“חוֹלֵף מֵהֶם כְּבוֹדָם”102

מאנשי הכעס. גם אם תהיה טליתם עשויה כפי החוק, יגררו עטיפתם מאחוריהם ולא ישגיחו בתהלוכתם; אם תהיינה שערות ראשיהם מתחילה מסודרות יפה באופן טבעי או מלאכותי – תסמרנה מבהלה בהתרגשות נפשם. הגידים מתרחבים, החזה מתפרץ מתוך נשימות תכופות, והקול הנעקר ומשתמט לצאת בזעם משסע את הגרון; כל האברים מזדעזעים, הידים רועדות וכל הגוף כולו מטולטל. מה אתה חושב, איך היא הנפש בפנים, אם תמוּנת הגוף מחוץ נעשית כה מכוערה? מה נורא מחזה הבהלה אשר בקרב ולב, איך מתחמץ הרוח, איך דרוכה כקשת החימה וקרובה להתפקע אם לא תתפרץ? כמראה האויבים במלחמה או חיות רעות מלוכלכות בדם חללים או מתנפלות על טרפן; כמראה מפלצות־שאול אשר תיארו המשוררים, צפעונים סביב להן ואש מפיהן תאכל; כמראה הרפאים הנתעבים היוצאים מן התופת לגרות מלחמה, לעשות מדנים בין עמים ולקרוע את השלום לגזרים – כן עלינו לצייר לנו את הכעס בעיניו המאזרות זיקות, שורק ונוהם ונאנק וחורק שינים ומרעים בכל מיני קולות איוּמים, זורק חציו מימין ומשמאל. אין חפצו כלל לכסות על מגמתו, הוא צועד בפנים של זעם, אשר נכתמו מדמים והוריקו מחבורות וממכות, בצעדי שגעון, מעולף בערפל, נדחף ועושה שמות, רודף הכל וסובל שנאת הכל, גם שנאת עצמו ביותר, ובמקום אשר אזלת ידו להזיק בכוחו, לא יחדל מהשתוקק לראות באבדן ארצות וימים ושמים ממעל, בהיותו שונא הכל כמו שהוא שנוא לכל. או לכשתרצה אפשר לתארו בדברי חוזנוּ:

"צוֹעֵד בְּנַחַת הַמָּדוֹן, לָבוּשׁ שִׂמְלָתוֹ הַקְּרוּעָה,

אַחֲרָיו מִלְחָמָה רוֹדֶפֶת וְשׁוֹט הַדָּמִים בְּיָדָהּ"103

או בכל תמונה נוראה שתעלה במחשבה לערוך בה את הרגש הנפשי ההוא הנורא.


לו

“לכמה מן הכעסנים”, אומר סכסטיוס, “היה לתועלת, כשהסתכלו לתוֹך מראה; השתנות צורתם במידה מרובה הביאה אותם במבוכה, כי לא הכירו את עצמם לפי מצבם הנוכחי”. ומה קטן היה החלק מכיעורם האמתי, אשר הופיע כנגדם בפרצופם מתוך המראה! לו היה אפשר לחזות את הנפש ולו יכול תארה לחדור בעד החומר, כי אז היתה מבהילה אותנו בצביונה האפל והמזוהם, רותח ומטורף וצבה. אם עתה היא כל כך מכוערה, בהיות העצמים והבשר ושאר חלקי הגוף עוצרים בעדה מהופיע לחוץ, מה היה, לו יכלה להתראות בלי לבוש! שמא תאמר, על ידי ההסתכלות במראה לא נבהל עוד איש עד כדי לחזור מכעסו? באמת מי שניגש אל המראה, כדי לחזור בו, הרי כבר חזר. אבל להכעסנים בודאי אין צורה נראית יותר יפה מצורה של אכזריות ואיום, וכמו שהם בפועל כן הם חפצים שיחזו אותם.

יותר עלינו לשים לב, לכמה אנשים כבר הזיק הכעס מצד עצמו. יש אשר פקעו גידיהם מרוב רתיחת אפם, ואשר ירקו דם בהתגבר צעקתם מעל לכוחותיהם, ואשר נפגם מאור־עיניהם מפני הזרם אשר חדר אליהן בעוז, ואשר בתורת חולים קרובים לאיתנם חזרו ונפלו למשכב. גם אין לך דבר מקרב יותר את השגעון; וכן אירע לרבים שבהמשך כעסם נטרפה דעתם, ואת השכל הישר אשר גירשו מקרבם לא קיבלו עוד לחזרה. את אַיאכס הביא השגעון לשערי מות, כמו שהקצף הביאו לידי שגעון. כליון הם גורמים לילדיהם, עניות לעצמם, חורבן לביתם – ואינם מכירים בכעסם כמו שאין המשוגעים מכירים בטרוּף דעתם. לידידיהם הם נעשים שונאים, והיותר חביבים עליהם צריכים לברוח מהם; את החוקים – מלבד דיני נזקים – אינם זוכרים ועל כל דבר קטן הם מתרגשים. אין זה נקל לבוא בשיחה עמהם או להתקרב להם במעשה חסד. לעשות הכל בחזקה הם שואפים, הם נכונים רק להלחם בסייף ולנפול בעצמם לפי חרב. הרעה היותר רבה והגדולה על כל העוונות תקפה אותם. כל שאר העוונות נכנסים לאטם, אבל זה בא פתאום. ובכוח תופס את הכל; הוא רודה תחת רגליו כל שאר התשוקות וגם על האהבה היותר עזה הוא מתגבר"104. כן היה מעשה שדקרו את אהובי נפשם, ואחרי כן השתטחו ויחבקו את אשר המיתו. אפילו את הקמצנות, החטא הנוקשה אשר לא נקל להתיש כוחו, הוא דורס ברגליו, כי אינו זז עד שהוא משליך אוצרותיו לחוץ ומבעיר את ביתו ומצית אש בכל כליו הצבורים. הכי לא היה מעשה, כי אדם אוהב כבוד השליך לארץ את אותות־היקר המפוארים אשר היו לו וזרה הלאה את הגדוּלה אשר באו להנחיל אותו? אין תשוקה בנפש האדם, שלא פרש הכעס את שלטונו עליה.


ספר שלישי    🔗

א

עתה ננסה לעשות, נובאטוס יקירי, מה שהיה חפצך היותר אדיר: לעקור את הכעס מתוך הנפש, או לכל הפחות לצמצם אותו ולשים מעצור לשליטתו. לפעמים צריכים לעשות זאת בגלוי ובדרך ישרה: במקום שאין עוד הרעה תקיפה כל כך; לפעמים מערימים בחשאי, כשהתלקחה בעוז ותוכל להתמרמר ולהתגדל על ידי כל מעצור שמכינים לה. צריכים איפוא לדעת, מה כוחו של הכעס ועד כמה כוח זה חדש עוד, כדי להבין אם יש לאנוס אותו ולדחפו לחזרה, או לעשות לו בתחלה הנחות עד שיחלוף הזעם הראשון, כדי שלא יסחוף עמו גם את התרופה עצמה.

צריכים למצוא עצה ותחבולה לפי תכונת איש ואיש. ישנם אנשים שהתחנונים פועלים עליהם. יש שמתעקשים עוד יותר ונעשים חצופים כנגד מי שנכנע בפניהם. יש מתפייסים כשמאיימים עליהם, ויש עוזבים דרכם על ידי תוכחות, על ידי ודוּיים, על ידי בושה ממעשיהם. יש אשר הזמן מביא תרוּפה להם – סגוּלה אִטית היא למכה כה נמהרה, ורק לאחרונה, באין ברירה, משתמשים בה. כי כל שאר רגשות־הנפש סובלים דחיה ויכולים לאחר זמן תרופתם, אבל הכעס כשהוא מתעורר בתקפו שוב אינו יכול למשול בעצמו, ולא לאט לאט הוא מתגבר, כי אם ברגע שהתחיל הוא כבר שלם בעזוּזו. ולא ככל שאר המידות המגונות הוא רק מבלבל את הנפש, כי אם סוחף הוא אותה ומטרידה עד שלא תוכל להתאפק ותשאף לכליון גמור, גם לא כנגד מה ששם לו למטרה בלבד הוא משתער, כי אם נגד כל מה שהוא פוגש בדרכו. כל שאר העוונות דוחפים את הנפש, הכעס מפיל אותה למשואות. ההתרגשויות האחרות, אם אי אפשר להתחזק ולעמוד בפניהן, על כל פּנים להן בעצמן יש עתות מנוחה; הכעס הוא ממש כמו חזיז ורעם וכל דבר שאין מעצור לו, בעבור שאינו מתהלך, כי אם מתנפל לפתע ועזוּזו מתרבה יותר ויותר. כל שאר העוונות מוַתרים רק על השכל, הכעס – גם על בריאות הגוף. כל שאר העוונות גידוּלם קימעא קימעא וצמיחתם מתעלמת מן העין105, אל תוך הכעס מזדקרת הנפש כולה. אין כמוהו רגש מטריד ומבהיל ומביא את האדם לבזבוז כוחו, לגאוה יתירה כשחפצו מצליח ולטרוּף הדעת כשלא הצליח. כשהוא נאלץ ליסוג אחור, אינו קץ מפני התנהגוּתו, כי אם מתנגדו משתמט ממנו, הוא חוזר ומכונן עקיצתו כנגד עצמו. מה בכך, אם קטנה הסיבה למוצאו; מתוך הבל ותוהו הוא קופץ ועולה למרום.


ב

הוא אינו מדלג על כל תקופה בחיי האדם ואינו מוציא כל עם ושבט מן הכלל. ישנם עמים אשר בזכות עניוּתם106 אינם יודעים חיי הוללות. יש מהם, שאין עצלות בתוכם, מפני שהם מיטלטלים ונודדים. ויש אשר אין נימוסיהם מתוּקנים כל כך ודרכי חייהם פשוטים, לכן רחוקה מהם הערמוּמיות והרמאות וכל רעה אשר גידוּלה ברחובות הכרך. אבל אין עם, שלא יהיה הכעס תוקפו, ודבר זה אצל היוָנים הוא כמו בקרב עם לועז, הוא עושה שמות בקרב עמים נכנעים מפני חוקים, לא פחות משהוא מזיק במקומות אשר רק כוח התקיף יסוד למשפטים. כללו של דבר: שאר העוונות משחיתים חיי היחידים, הרגש הזה לבדו תוקף לפעמים מדינה שלמה. מעולם לא התלקחה אהבת אשה בקרב עם שלם, ולא תלתה מדינה שלמה את תקוָתה בממון ובבצע, גם בקשת־הכבוד שולטת על אדם יחיד בפני עצמו וקלקוּל המידות לא ענין צבורי הוא; אבל בשביל הכעס יוצאים על הרוב הכל בשורה. אנשים, נשים, זקנים, נערים, שרים והמון העם מתחברים בעצה אחת, כל העם הרב מתעורר על ידי דברים אחדים וקופץ ועובר אף לפני האדם המעוררו. לפעמים הם רצים פתאום ותופסים כלי זין ולפידי אש ומתגרים מלחמה בשכניהם או באזרחים היושבים עמם. בתים שלמים ויושביהם נשרפים ונעקרים מן השורש, ויש אשר על אדם מכובד בתור מליץ בשער קהל השומעים מטיל פתאום את זעמו, יש אשר הלגיונות מטילים חניתותיהם כנגד שר הצבא. לפעמים התפרץ כל ההמון מפני זקני העיר. יש אשר מועצת המדינה, ועד הזקנים, מבלי לחכות לבחירת מנהיגים, מבלי למנות מפקד הצבא, עשה פתאום שליחים לכעסו לתפוס אנשים רמי המעלה בקרב בתיהם ולהרוג אותם בידיהם. היה מעשה, שחיללו אף את המשפט השולט בין העמים ושלחו יד במלאכי גויים נכרים והביאו מתוך זעם שואה על כל אזרחי המדינה. לא אבו לשהות קצת זמן, כדי להקל התנפחות הזעם הצבורי; האניות היו צריכות לצאת תיכף מן החוף, עמוסות אנשי־חיל מתלקטים בחפזון107. בלי מוסר, בלי השגחה יצא העם, ורק הכעס היה מנהיגו, מה שהזדמן לו במקרה ומה שחטף נשא בתור כלי זין. לבסוף היתה מפלה גדולה תשלום גמול זדונו של הכעס החצוף. כן אובדים העמים הלועזים הקופצים למלחמות פתאומיות. אם רק דמות מעשה עוולה נצנצה בדעתם הקלה, מיד הם מזדעזעים, ובמקום שהצער מושך אותם, לשם הם נופלים בלי סדרים, בלי דאגה ובלי זהירות, כנפול חרבות בתים על פני האדמה, ונאחזים בפח הסכנות שהכינו לעצמם. שמחים הם במכות שהם מקבלים, בחרב שהם נופלים בה, בחניתות הדוקרות את בשרם וחולפות בעד פצעי גופם.


ג

ועתה הנך אומר: “אמנם אין ספק, שהכעס דבר איום הוא ומביא מארה לעולם; על כן הראה נא לנו, איך היא התרופה כנגדו”. – אולם, כמו שהגדתי כבר בספרים הראשונים, אריסטוטלס עומד למגן בפני הכעס ואוסר עלינו לעקור אותו! הוא רואה אותו כמו עוקץ למעשים טובים; אם יסירו אותו, תשאר ריקנות בנפש ותשוב להיות עצלה ומתרשלת בכל מפעל כביר.

מטעם זה מוכרחים אנחנו להוכיח את כל נוולוּתו ופראותו ולהראות לעין כל, איזו בריה משונה הוא האדם המתמרמר על אדם כמותו, ואיך מתגברה חמתו להשחית אחרים ונעשה למזיק, ובאותה שעה גם לניזוק, ומאבד דברים, אשר בהשתקעם יאבד גם המשקיע אותם. הכי אפשר לומר על אדם ששכלו בריא, אם אינו הולך מרצונו כי אם נדחה כאילו עקרה אותו רוח סערה ממקומו, ונעשה משרת לכוח מסוכן התוקף אותו108? אינו מוסר את נקמתו ביד אחר, כי אם בעצמו הוא מתנקם, ברוחו אשר בקרבו ובזרוע ימינו הוא מכלה זעם ונעשה לרוצח מחמדי לבו, אשר מהרה יבכה עליהם. התרגשות כזאת חפצים לעשות לסעד ולמשענת למעשים טובים, אף על פי שהיא מבלבלת את השכל אשר בלעדיו אי אפשר לעשות דבר טוב. מה עלוּבים וכוזבים ועוזרים לרעה הכוחות, אשר רק המחלה והקדחת מעוררות בקרב החולה!

אין לך לחשוב שאני מבלה זמני לריק בהציגי את הכעס כדבר נתעב, כאילו היה המשפט עליו מוטל בספק; אבל הנה נמצא מי שאומר – והוא מן הפילוסופים המהוללים – כי יש תפקיד נאה לרגש זה וכאילו הוא מועיל ומחזק את הרוחות במלחמה, כאילו הוא נחוץ למען חולל פעולות ולעשות מעשים הצריכים לקצת התלהבות. כדי שלא יתעה אדם לחשוב, כי באמת הוא דבר מועיל באיזה זמן ובאיזה מקום, צריכים לתאר את שגעונו הפרוץ והמבהיל; צריכים לספח לו את כל מה שתלוי בו: סוסי־העץ הקטנים העשוּיים לעינוּיים, החבלים לתליה, בתי־הכלא והצלבים והאש הנתוּנה על גבי גופות קבורים, והיתדות שמושכין בהן גויות מתות, כל מיני כבלים וכל יסורי הגוף, ריטוש האברים, אותות צרובים על מצח וגוב חיות רעות. באמצע כליו הללו צריכים להציג את הכעס כמו שהוא שורק וּמפיץ זוועה ואיום מצד עצמו עוד יותר מכלי־זעמו.


ד

אם בשאר דברים אפשר לחלוק, אבל לענין מראהו החיצוני בודאי אין לך גרוע מן הרגש הזה, כמו שכבר תיארנוהו בספרים הקודמים בקשיוֹ וחידוּדו, איך הוא ברגע אחד חיוור, כשהדם נסוג אחור ובורח, וברגע שני אדום כדם, כשכל החום והרוח הכביר זורם לתוך הפנים; כשהגידים צבים והעינים רגע רועדות ומזדקרות ורגע כמו קבועות במסמרים ומכוונות לנקודה אחת. הוסף על זה את חריקת השינים כמי שחפץ לבלוע את חברו, והקול הוא כמו של חזיר מיער המתחכך ולוטש שיניו; הוסף על זה את שאון אצילי הידים המתרופפות מעצמן, ואיך הוא סופק כף על לבו, נושם במהירות ונאנח אנחות עמוּקות וממוּשכות, מתנודד בגוּפו, צוֹוח פתאום מלים שאינן מוּבנות, השפתים מזדעזעות וכפעם בפעם נלחצות ואנקה איומה מתפרצת מתוכן – בחיי ראשי, פני החיות, אשר הרעב טורדן או גרזן תחוב במעיהן וגם כשהן כבר קרובות למות ותופסות בנשיכתן האחרונה את הצייד, אינן מכוערות כל כך כפני אדם אשר חמתו בוערת בו! הנה, אם יש בידך להבין רמיזות ואזהרות, כך הן המלים היוצאות מתוך נפש נענה! – הכי לא יתחיל להתרחק כל אדם מן הכעס, אם יתבונן כי קלקולו הראשון הוא לו לבדו? התחפוץ שלא אוכיח את האנשים, אשר פעולת כעסם יוצאת בכל תוקף והם חושבים כי הוא סימן לכוח גבר, ואת הנקמה שהם נכונים תמיד לקחת הם רואים כאחד מהחסדים היותר גדולים של הצלחה כבירה? הכי לא אברר להם, כי לא גבור ואף לא חפשי הוא, מי שכעסו שולט בו? התחפוץ שלא אוכיח – למען ישקוד כל אדם יותר וישגיח על תקנת עצמו – כי אם שאר העוונות דבקים באנשים היותר רעים, הרתחנות מתגנבת גם ללב אנשים בעלי השכלה ושלמים בשאר מידותיהם, עד שהיה מי שחשב אותה כסימן לתמימות ורבים מאמינים שהיא ביותר נחלת אנשים טובי לב.


ה

“מה היוצא לנו מזה?” אתה שואל. יוצא מזה, שלא יחשוב שום אדם את עצמו בטוח משלטון הכעס, כי לפעמים גם את בעלי טבע נוח ושאנן הוא ממלא ברתיחה ואכזריות. כמו שלעומת המגפה אין יתרון לגוף חזק ולמי ששוקד ומשגיח על בריאותו, כי מכריתה היא בלי הבדל חלשים וגבורים, כן סכנה נשקפה מצד הכעס גם לאנשים חסרי־שלום מטבעם, גם לאנשים שלוים וענוים, ולאלה החרפה וההפסד עוד יותר גדולים מפני שטבעם משתנה יותר.

אבל אם עלינו להתאמץ בתחילה שלא לבוא לידי כעס, שנית: לכבוש את הכעס, שלישית: לרפאות אחרים ממחלה זו, הנני לדבר כאן בראשונה, איך נשמר מנפול ברשת הכעס, אחרי כן: איך ננצל ממנו, ולאחרונה: איך נשדל ונפייס את הכעסן ונחזירו לישוב־הדעת.

שלא לכעוס יעלה בידינו, אם נשווה לעינינו את כל הדברים המגונים שבכעס ונערוך אותו כערכו. צריכים להעמיד אותו במשפט, למען יצא חייב. צריכים לחקור ולדרוש אחרי מגרעותיו ולהוקיע אותן לעיני השמש. למען תוָדע גנותו, צריכים להציג אותו לעומת הדברים היותר רעים: הנה אהבת־הממון רוכשת וצוברת אוצרות, אשר אולי איש יותר טוב יגיע להשתמש בם; אבל הכעס מכלה אותם, ורחוקה ממנו תועלת. אדון שהוא כועס, כמה עבדים הוא מבריח? כמה הוא שולח למות? ומה רב מה שהפסיד בכעסו על ערך הענין אשר בשבילו בא בכעס? בעקבות הכעס הגיעו כמה אבות לימי אֵבל, כמה גברים לגירושין, כמה שלטונות לעורר שנאה, כמה מבקשי־שררה להפסד זכוּיותיהם. – כן גרוע הוא גם מרדיפת ההנאות, כי היא טועמת את תענוגי עצמה, בעת שהכעס נהנה ממכאובי אחרים. גרוע הוא מן העין הרעה ומן הקנאה, כי אלה חפצות רק שתבוא שואה על אדם, והוא משתוקק להמיט אותה עליו; הן שמחות רק כשהמקרה מביא רעה, וזה אינו יכול לחכות למקרה; הוא רוצה להזיק לשנוא־נפשו, לא רק שיהיה זה ניזק. אין לך דבר קשה משנאת אחים – הכעס יוצר אותה. אין לך דבר יותר משחית מהמלחמה – לה גורם כעס האדירים. אבל גם הכעס של המון העם ושל אנשים פרטים הוא כעין מלחמה, אף על פי שהוא חלש וחסר אונים. חוץ לזה, גם אם נעלים עין מן ההפסדים הכרוכים בו, מן הרדיפות, מן ההרפתקאות המשתרגות תמיד לשני הצדדים על ידי הריבות – הכעס נענש בשעה שהוא מעניש. בטבע האנושי הוא בוגד, כי זה מלמד אהבה והוּא מחולל שנאה, זה מצווה להועיל, והוא – להזיק.

חוץ מזה, אף כי לפי התרעומות נראה שהוא מגדיל ערך עצמו וכי רחב לבב הוא, באמת הוא פעוט ודל מאד. כי אין לך אדם שאינו פחות בערכו ממי שהוא חושב עצמו נבזה על ידו109, אבל בעל נפש גדולה ומכבד עצמו באמת, אינו נוקם בעולבים אותו, כי אינו מרגיש בעלבון. כמו שהחצים חוזרים אחור בפגעם בדבר קשה, וכמו שהמַכּה דבר חזק – את עצמו הוא נוקף, כן לא יוכל שום עלבון לכוף נפש גדולה שתרגיש בו, כי רפה הוא מהשיג המטרה. הכי לא יפה הרבה יותר שתזרה ממך הלאה כלימות וגדופים ותעמוד כמי שלא יוכל כל חץ לפגוע בו? המתנקם מודה שסבל כאב, ולא גדולה היא הנפש אשר העוול מדכא אותה. או שהמבזה אותך הוא תקיף ממך, או שהוא חלוש ממך: אם חלוש הוא – חוס עליו, ואם תקיף – חוס עליך.


ו

אין מופת יותר נאמן למעלתו של אדם, זולתי שלא יוכל להתרחש דבר המקניט אותו110. במרומי־עולם המתוקנים ביותר, בקרבת הכוכבים, אין עננים מתכנסים ואין סערות נצררות ואין סוּפה שרויה; שם נעדרת המהומה, כי רק בשפלה הם הזיקים והזועות. כן גם נפש נעלה היא שלוָה תמיד ונמצאת במצב של מנוחה, היא כובשת בקרבה מה שנותן מוצא לקצף, נשארת בענותנותה ובהגינותה111 – מה שאין כן אצל הבא בכעס. כי מי האיש, אשר בהיותו מסור לצער או לזעם, אינו משליך מעליו את רגש הכבוד? מי הוא, אשר בהסחפו בחימה להתנפל על אחר, אינו אובד קצת מהצניעות שהיתה בו? מי הוא, אשר בבואו לידי קטטה עוד יספור וישמור את סדרי חובותיו? מי ינצור אז את לשונו? מי ישגיח אז על תנועת אברי גופו? מי ישלוט בעצמו אחרי אשר שלח רסן מנפשו? – לתועלת תהיה לנו אִמרת דמוקריטוס הצרופה: כי מנוחת הנפש ניכּרת בזה, שאין אנו נוטלים על שכמנו לא בענינינו הפרטיים ולא בעניני הצבור דברים יותר רבים ויותר כבדים מכפי כוחותינו. על מי שעוסק בענינים רבים אין היום עובר כך בשלום112, שלא תצמח לו מצד האנשים או המעשים איזו תקלה המחוללת כעס לנפש. כמו שבעברנו בעיר בחפזון, במקום שהאנשים צפופים, אנחנו נתקלים ברבים מהם, ומן ההכרח הוא כי פעם אנו נדחפים, פעם נעצרים, ופעם מלוכלכים: כן בדרך חיים מפוזרים ותועים נמצאים מכשולים רבים ומדנים רבים. אדם אחד מכזיב תוחלתנו, השני גורם להיותה ממושכה, השלישי חוטף מה שהיה מוכן למעננו. אין התקוות מתקיימות כפי מה שחשבנו בלבנו. אין ההצלחה שוחקת כל כך לאדם, עד שאם הוא עושה נסיונות רבים, תהיה נשמעת לו בכל מקום. דבר זה גורם, כי מי שהתרחש לו מאורע מתנגד למה שהתכוון, מתרעם על האנשים והמעשים, ומפני סיבות קלות הוא קוצף פעם על אדם, פעם על עסק, פעם על מקום, פעם על הגורל ופעם על עצמו.

מטעם זה וכדי שתהיה הנפש שלוה, אין עליה לתפוס בכל ולא – כמו שכבר אמרתי – להשקיע כוחה בדברים רבים מיגעים ולא בדברים קשים ושהם למעלה מיכלתה. כדאי הוא לאדם שיכוון משא קל לפי שכמו113 ויטלטל אותו לצד זה או לצד אחר מבלי להכשל; אבל אם אחרים עמסו עלינו נטל ואנחנו נלאים מנשוא אותו, כשכבד עלינו – אנחנו זורקים אותו על שכם מי שיהיה, וכל זמן שאנחנו סובלים המעמסה, אנחנו נעים תחתיה באין די כוח.


ז

עליך לדעת כי כן הוא גם בענינים האזרחיים ובצרכי הבית. כשהעסקים קלים ונוחים הם הולכים כחפץ עושיהם, אבל אם כבירים הם ועודפים על מידתו של המתעסק אין הם נעשים על נקלה, ומי שקיבל אותם על עצמו נדחק מהם ונכפף על ידיהם וגם כשהוא חושב להחזיק בהם הם נופלים עמו יחד. כן לפעמים יקרה, שיהיה לשוא רצונו הטוב של אדם, אם לא קיבל עליו מה שהוא יכול לעשות114, כי אם חפץ הוא שיוכלו הדברים להעשות בעבור שקיבלם עליו. בכל פעם שאתה ניגש לעשות דבר, עליך לַמוד בתחילה את עצמך ואת המעשה המכוון ואת מי שאתה עושה בשבילו. כי החרטה, כאשר לא ישלם המפעל, תביאך לידי תרעומות. יש להבחין בין בעל מזג חם ובין בעל מזג קר ושפל רוח; האחד, כשתופר מחשבתו, יבטא רגשותיו בכעס, השני בחולשתו ישא אותם בעצב. על כן אין פעלינו צריכים להיות לא פחותים ולא נועזים ביותר115 ולא יוצאים מגדר היושר116. תקותנו צריכה לצאת עד גבולות קרובים. אין עלינו לגשת למפעל, אשר תיכף, גם אם נשיג המטרה, נשתומם על שהצלחנו בו.


ח

עלינו להשתדל שלא נגיע לקבל מעשי־עוולה, אשר לא נוכל נשוא אותם. עלינו להתהלך עם אנשים שלווים ומתוּנים ורחוקים מעקשוּת ומרגזנוּת. מושפעים אנחנו ממידותיהם של המתהלכים עמנו, וכמו שיש אשר מומי הגוף מתדבקים על ידי נגיעה, כן גם בנפש מתדבקים מומים מצד הקרובים אליה. השיכּור מושך לב המסובים לאהוב את היין; מושב אנשי זימה עושה את החזק ואפילו גבר־בעוז לאדם חלש; רודף ממון מטיל ארסו בלב כל שכניו. הוא הדין להיפך גם במידות טובות, שהן משפּיעות נועם על כל הנלוה אליהן. אין ארץ טובה ושמים מבורכים מועילים כל כך לבריאות הגוף, כמו שחברת אנשים טובים מועילה לנפשות שאינן אמיצות כל כך. עד היכן הדבר מגיע, תוכל להתבונן מזה, כי אפילו חיות מדבריות נעשות לביתיות על ידי ההרגל בחברתנו, ואין לך חיה פראית כל כך, שלא תסור חתיתה בהאריך ימי שבתה עם האדם. כל מה שהוא קשה מתרכך קצת ואובד חריפותו במגעו עם מה שנוח מטבעו. מלבד זה, מי שחי בקרב אנשים שאננים לא רק למופת הם לו להיטיב מידותיו, כי אם גם סיבה איננו מוצא להתמלא כעס ולהיכשל בעוון זה. לכן ימנע אדם מחברת אנשים, שיודע בהם, כי יעוררו חמתו. – מי המה אלה? תשאל. – רבים הם, אשר מטעמים שונים יכולים לעשות זאת. איש בעל גאוה ירעימך במבט־בוז, הלץ בדבור מכלים, הזד בגידופים, המקנא בעין רעה, הנרגן בקטטה, הפוחז והשקרן בפטפוט הבל. לא תוכל נשוא מורא המפחד ממך, עקשות המכניעך, לעג השאננים כנגדך. בחר לך אנשים תמימים, ישרים, מתונים, אשר חמתך לא יעוררו וגם [בהתעוררה] ישאו אותה במנוחה. עוד יותר יועילו לך הענוים, אנשי חסד ונועם אבל לא שיהיו חנפים. כי גם הרבות בהסכמה הוא דבר מרגיז את הנוטים לכעוס. לי בעצמי היה ידיד, איש טוב אבל מהיר חימה, אשר בפניו צריכים היו להיזהר מדברי חנופה כמו מגידוּפים. ידוע כי המליץ קוליוס117 היה כעסן ביותר. אמרו עליו, כי פעם אחת סעד עמו בחדרו אחד מהחוסים בו, בעל סבלנות יתירה; אבל מן הנמנע היה למי שבא באיזה קשר עם המליץ ההוא, להיפטר מדברי ריבות עמו. חשב אדם זה לעצה טובה, לקבל כל דבריו ולהסכים לו בכל. אבל קוליוס לא יכול נשוא את ההסכמות ויקרא: “הגד איזה דבר כנגדי, למען נהיה שנים!” בכל זאת גם הוא, אשר רגז רק בעבור שלא הרגיזו אותו, נח מהרה מזעפו מחסרון מתנגד. לכן אם יודעים אנחנו שאנו נוחים לכעוס, טוב שנבחר בחברת אנשים המכירים על נקלה כוונתנו ושמים לב למוצא פינו. אמנם הם יעשו אותנו למפונקים ויביאו אותנו להרגל רע, שלא נשמע דבר מתנגד לחפצנו, אבל כדאי הוא שתהיה לנו משך איזה זמן רווחה מן המידה המגונה. גם אדם הפכפך ובעל טבע עיקש נוח לו לשמוע דברי חנוּפה. על ידי החלקות מתמוגג הקושי והאיום שבטבעו.

בכל פעם שהריב נמשך ומסתבך, נמהר להפסיקו קודם שיגדל כוחו118. כי הקטטה ניזונה מעצמה, וכל המשתקע בתוכה נשאר תפוס בה119. נקל יותר להתרחק מריב, מאשר לצאת מתוכו.


ט

מי שנוח לכעוס אל יעסוק גם בלימודים קשים, ובכל אופן יעזוב אותם כשהוּא עייף ויגע, ולא יטריד נפשו בענינים רבים, רק במלאכות וחכמות120 שהן משעשעות. קריאת שירים תוכל להניח דעתו, האגדות שבדברי הימים תאמצנה את רוחו, ברוך ובנעימות צריכים להתהלך עמו. פיתגורס היה רגיל להמציא מנוחה להתרגשות נפשו בפרטו על הנבל. אבל כל איש יודע, כי בשופרות וצלצלי תרועה מעוררים ביותר את הנפש, בעת אשר זמירות נעימות ישנן שהן מביאות השקט ושלוה לרוח. לעינים כהות נוח להביט בירק דשא, ויש מי שראייתו קלושה ונוחים לו רק צבעים ידועים וזוהר צבעים אחרים מזיק לו: כן מביאים לימוּדי־שעשועים מרפא לנפשות חולות. עלינו להתרחק מדברי ריבות, מעורכי דינים וממשפטים, וכן מכל מה שמגביר הנטיה המוּשחתה; עלינו להיזהר מיגיעה יתירה לגוף, כי היא משכחת את הנעימות והשקט שאנו מוכשרים להם, ומטילה עלינו רוגז.

כן מי שהוא חושש באיצטומכא שלו, כשהוא יוצא לעסקים חשובים יסעד לבו בתחילה כדי להקל על מררתו, אשר היגיעה מטרידה אותה, אם מפני שהיא מכנסת את החום שבגוף ומזיקה למרוץ הדם על ידי עבודת פרך של הגידים, או בעבור שהגוף הנחלש ואין אונים נהפך למשא על הנפש. בודאי זאת היא גם הסיבה, כי אנשים שבריאותם רופפת או הזקנה החלישה אותם נוטים יותר לכעס. לכן יש להזהר גם מן הרעב והצמא, שהנפש מתקצפת ומתרגשת על ידם121. פתגם עתיק הוא, כי “היעֵף מבקש ריבות”; כן גם הרעֵב והצמא וכל אדם אשר איזה רגש צורב בקרבו. כמו שהספחת כואבת במגע היותר קל, ואפילו רק מתוך מורא של נגיעה, כן נפש נענה נעלבת מכל דבר קטון, עד שלפעמים ברכת שלום, או מכתב, או מאמר, או שאלה אחת מספיקה כדי לעורר קטטה.


י

באבר חולה אי אפשר לנגוע מבלי להכאיב; לכן טוב מאד להחיש מרפא לעצמו בראשית הרגשת הרעה, לצמצם ככל האפשר את חופש הדיבור לעצמו ולהתאפק מהתפרצות חימה. אמנם נקל הוא להכיר את ההרגשות תיכף בהתחוללן, כי יש סימנים קודמים לחלאים אלה. כמו שלסערות ולגשמים יש אותות מבשרים את בואם, כן יש לקצף, לאהבה, ולכל אותן הסוּפות המדכאות את הנפש, סימנים מכריזים עליהן מראש. האנשים הנתפסים מאותה המחלה הפוסלת להשתתף באספות122, מתחילים להרגיש את בואה כשחום הגוף פוסק מן האברים הקיצונים, ועיניהם נעשות כבדות, ועורקיהם רועדים, וכוח זכרונם נחלש, וראשם מתנועע. אז יחישו לפעול בתרופות הרגילות כנגד סיבות המחלה, יריחו או יטעמו איזה דבר כדי לדחות אותו הכוח הנעלם הבא לשלול את דעתם; או ישתמשו בכלים להחם עצמם כנגד הקרח והקור המתנפל עליהם; ואם התרופות אינן מועילות כלום – יתרחקו מתוך המון העם ויתנפלו במקום שאין אדם רואה. לתועלת היא לאדם שיכיר את מחלתו, כדי שיחליש את כוחה קודם שתתפשט. עלינו להתבונן, מה הוא הדבר המקניט אותנו ביותר? יש לך אדם נעלב על ידי דברים, ויש נעלב על ידי מעשים; האחד דורש שיחוסו ביותר על כבוד משפחתו, והשני – על צורתו הנאה. זה חפץ להיות מוחזק למהודר, וזה – למלומד ביותר. האחד אינו יכול לסבול את גאוות רעהו, השני – את עקשנוּתו. האחד אינו חושב את עבדיו כראויים לכעוס עליהם, השני הוא עריץ בביתו ומתון בחוץ. האחד חושד את רעהו בקנאה כשהוא מבקש ממנו דבר, השני רואה עצמו נעלב בעבור שאין מבקשים ממנו. לא כל האנשים סובלים מצד אחד את מחץ מכתם. צריך אתה איפוא לדעת את הצד החלש בקרבך, כדי להגן עליו.


יא

לא טוב גם לראות הכל ולשמוע הכל. יש דברי־נאצות, אשר טוב שיעברו בלי משים; מהם רבים שאינם נוגעים כלל באדם, כיון שלא נודעו לו. אינך חפץ להיות כעסן? אל תהי סקרני ביותר123! מי שחוקר לשמוע כל מה שמדובר אודותיו, מי שמתאוה לדעת כל דברי לשון הרע שהגידו עליו בסתר – הוא גוזל בעצמו את מנוחתו. לפעמים רק הפירוש הוא הגורם שיעשה הדבר לנאצה. יש דברים שצריכים לדחות מלקבלם, יש שצריכים לשחוק עליהם ויש שצריכים לסלוח להם.

הרבה דרכים יש כדי לצמצם את הכעס. כמה פעמים אפשר להפוך הדברים לשחוק ולבדיחה. אמרו עליו על סוקרטס שסטרו אותו פעם אחת על ראשו, והוא לא אמר דבר זולתי: “בלתי נעים הוא, שאין אדם יודע, מתי צריך לצאת חבוש כובע לחוץ”. אין השאלה, איך נעשתה הנאצה, כי אם: איך נשאת אותה? ואין אני רואה שיקשה הדבר לשכך רוחו, אחרי שאני יודע כי אפילו עריצים, אשר גבהה רוחם מאד מתוך הצלחה ומתוך פריצות, יכלו לכבוש את נטיתם הפראית.

לכל הפחות על פיסיסטרטוס, העריץ האתוני, מספרים, כי אחד מהמסובים לשולחנו אחרי אשר שתה לשכרה חירף אותו על אכזריוּתו; לא חסרו שם אנשים נכונים לשלוח יד באדם זה וכל אחד מצדו הוסיף להצית חמת השליט כנגד מחרפו, אבל הוא הקשיב את הדברים במנוחה, ולמקנאים לו השיב: “אין אני מתרעם על זה יותר, מאשר לו היה אדם רץ בעינים מכוסות ודוחף אותי”.


יב

כמה פעמים אדם גורם בעצמו לקטטה על ידי שהוא חושד על דבר שוא או מפליג בערך דברים קלים. לפעמים הכעס בא אלינו, לפעמים אנחנו הולכים אליו. לעולם אין אנו רשאים למשוך אותו, וכשהוא מזדמן, חובתנו לדחות אותו. אין איש אומר לעצמו: “הדבר שאני כועס עליו, אני עשיתיו או יכול הייתי לעשותו”. אין שם לב להכוונה; רק את המעשה הוא רואה. אבל הרי צריכים לבחון אם מרצון נעשה הדבר או במקרה, אם באונס או בשגגה, אם השנאה גרמה לכך או אהבת הבצע, אם רצון העושה בעצמו הוא או נעשה כלי שמוּש לאחרים. יש עוונות שצריכים לערוך קצת לפי שנותיו של אדם, ויש שהם לפי מצבו בחיים, עד אשר לשאת ולסבול אותם לפעמים יחשב לחסד ולפעמים לבזיון. עלינו להתיצב במקום ההוא, אשר שם נמצא מי שאנחנו מתרעמים עליו124. אבל הנה אנחנו כועסים מחסרון משפט צדק על עצמנו, ומה שהיינו רוצים לעשות מצדנו אין אנחנו יכולים לסבול מצד אחרים!

אין מתעכב במשפטו; ובכל זאת התרופה היותר נמרצה היא כנגד הכעס: להתעכב, כדי שיחלש הזעם הראשון ויתנדף או יקלש קצת הערפל המכסה את השכל. הרבה ממה שהעלה חמתך יאבד את חריפותו במשך שעה אחת, קל וחומר במשך יום תמים; הרבה מזה יכלה ויהיה לאפס. אם לא יועיל לך הזמן כלום בבקשך עזרתו, לכל הפחות תשפוט על פי השכל ולא מתוך כעס. רצונך להכיר טבעו של איזה דבר – מסרהו למשך הזמן! בשעה שהדברים חולפים אי אפשר להכירם היטב.

מעשה היה באפלטון שכעס על עבדו ולא הספיק לאצול לעצמו פנאי, כי אם פקד תיכף על העבד להסיר את מעילו ולהושיט את גבו למלקות, והוא חפץ להלקות אותו בידו. אך כאשר הרגיש בעצמו שהוא שרוי בכעס, עצר את זרועו פתאום כמו שהיתה נטויה בהרימו אותה למעלה, ויעמוד כמי שנכון להלקות בה. כששאל אותו אחרי כן ידידו, אשר עבר שם במקרה, מה הוא עושה? ענה: “חפצי לייסר אדם כועס!” כאיש נדהם נשאר החכם הזה במצבו הבזוי של איש נכון לכלות את חמתו; הוא לא זכר עוד את העבד, כי אדם אחר נמצא לו הראוי יותר למלקות. מטעם זה הניח מידו את השלטון בבני ביתו, וכשהתרחש עוד שרגז על עוון אחד, אמר: “לך נא, ספאוסיפוס יקירי, וייסר את העבד הזה – כי אני כועס עליו!” מן הטעם הזה עצמו, שאדם אחר מייסר, נמנע הוא מלעשות זאת. “אני כועס”, אמר; אפשר שאעשה יותר ממה שצריך; הייתי חפץ מאד לעשות זאת – אבל, אל יפול עבד זה ביד אדם, שאינו מושל ברוחו125! מי יחפוץ עוד שתנתן לכועס רשות לנקמה, אם אפלטון בעצמו ויתר על שלטונו? אין שום רשות לך בהיותך כועס! למה? בעבור חפצך להיות רשאי לעשות הכל!


יג

הילחם בעצמך; אם לא תכבוש את הכעס, הוא יתחיל לכבוש אותך. אם הוא נשאר טמון ומוצא לא ניתן לו, נכסה על כל אות מציאותו וככל האפשר נחזיק אותו גנוז ונסתר. דבר זה יעמוס עלינו טרדה יתירה; כי שואף הוא לקפוץ לחוץ, להצית אש בעינים ולשנות מראה הפנים. אבל באותה שעה שנותנים לו רשות להתראות מחוץ לאדם, הוא כבר למעלה ממנו. בירכתי הלב צריך הוא להיות חבוש בטמון, כדי שיהיה נשוא ולא נושא126. אף את כל אותותיו צריכים להפוך למה שמתנגד להם: מראה הפנים יהיה יותר נוח, הקול יותר נעים, הצעד יותר מתון; עם השתנות הצורה החיצונית לטובה, תשתנה לאט גם הפנימית.

אצל סוקרטס היה זה אות על כעסו, כשהנעים קצת קולו והתחיל לקמץ בדבריו; מזה היה ניכּר שהוא עוצר ברוחו. הקרובים אליו הרגישו בזה והוכיחו אותו, והתוכחה לא היתה מקניטה אותו על שהוא מסתיר את רגשותיו; הלא נעים היה לו, כי אמנם רבים הבינו את כעסו, אבל לא אחד נפגע בו. בודאי היו נפגעים על ידו, לולא נתן רשות לידידיו להוכיח אותו, כמו שלקח גם לעצמו הרשות הזאת כנגד ידידיו. על אחת כמה וכמה כי עלינו לעשות כן: עלינו לבקש את כל אחד מאוהבינו, שישתמש כנגדנו בחופש הדברים דוקא באותה שעה כשאין אנחנו נוטים לסבול אותם, ושלא יסכים להניח אותנוּ שרויים בכעס. כנגד מידה מגונה וקשה המוצאת חן בעינינו ואורבת לשלוט בנו, עלינו לבקש עזרה כל עוד אנחנו צופים בעין פקוחה ומושלים ברוחנו. אנשים אשר שתיית יין קשה להם, והם מפחדים שיתראו כהוללים ופרועים לשמצה בשעת שכרונם, מבקשים את קרוביהם להוציא אותם מתוך המסובים. מי שיודע בעצמו שלא יוכל לשלוט ברוחו בזמן חליו, פוקד שלא לשמוע בקולו כשידרוש דבר בשעת המחלה. טוב מאד לבקש מתחילה מעצורים למידות מגוּנות הידוּעות לנוּ בנפשנו, וקודם כל: לכבוש את רוחו באופן שגם המאורעות היותר קשים ופתאומיים לא יביאו בפגיעתם לידי כעס כלל, או – כשעוולה עצומה ומפתיעה גרמה לו – יוכל להלחץ למעמקי הנפש, שלא תהיה ההרגשה ניכרת לחוץ. איך יוכל דבר זה להעשות, יכירו על נקלה, כשאביא מתוך המון המעשים אחדים מהם למשל, אשר מהם ילמדו לקח כפול; מה רבה רעת הכעס כשהוא אוחז בכל גבורתו של אדם תקיף; ואיך הוא יכול לכבוש את עצמו, כשהוא נסוג אחור מפני מורא שהוא יותר עצום ממנו.


יד

את המלך קמביזס, אשר אהב יותר מדי את היין, הוכיח פראֶכסספס, אחד מחביביו, שלא ירבה כל כך בשתיה, כי לחרפה היא למלך, אשר עיני כל ואזני כל נטויות אליו, להיות שתוי שכור. על זה ענה השליט: “למען תדע, איך לא אחדל מלעצור ברוחי, הנני להראות לך כי גם אחרי שתיית יין תעשינה עיני וידי את חובתן”. אחרי כן הרבה עוד יותר לשתות, מתוך כלים יותר גדולים, וכאשר רווה מן היין והיה סבוא מאד, פקד על בנו של המוכיח אותו שיצא מחוץ לסף הבית ויתיצב הכן בהרימו את ידו השמאלית ממעל לראשו. אז דרך את קשתו ויור במישור אל לב העלם – באמרו כי אותו שם לו למטרה – ויצו אחרי כן לפלח את בשרו, למען הראות כי החץ נתחב בקרב לבו, ובשימו פניו אל האב שאל אותו, אם מסכים הוא כי ידו בטוחה היטב? – זה הודה לו, כי אפולון בעצמו לא היה יכול לשלוח חצו בבטחה יותר רבה127. קללת אלהים תחול על אדם זה, שהיה עבד לפי תכונת רוחו עוד יותר מאשר היה על פי מצבו! הוא יכול היה להלל דבר, אשר אפילו להיות צופה בו בלבד היה קשה מנשוא! סיבה לדברי חנופה נמצאת לו במראה כבדו של בנו המפולח לשני חלקים ולבבו הרועד עוד מפצעי המות! חובתו היתה להתנגד למהלל הרוצח ולדרוש ממנו שיורה חצו שנית ושיואיל המלך להוכיח במופת יותר נאמן כי ידו בטוחה, בשימו את האב למטרה לקשתו. אוי לו למלך איש־הדמים הזה, אשר כדאי היה כי כל קרוביו יכוננו קשתם כנגדו! אבל אם ארור הוא לנו, בעבור אשר לרגל משתה תענוגיו מילא תאוותו ברציחות והריגות, הנה עוון יותר נורא הוא מהלל יריית אותו החץ, מן המעשה מצד עצמו. אבל אין זה לפי שעה מעניננו לבחון, איך היה צריך להתנהג האב בעמדו על גוית בנו המת וכעֵד רואה את רציחתו וצופה את סיבתה. מה שאנו עוסקים בו כאן, הוא היוֹצא ברור מהמעשה הזה, איך אפשר לכבוש את הכעס.

האומלל ההוּא לא קילל את המלך, לא אמר אף מלה אחת כדי לגלות את צרת נפשו, אף על פי שבודאי הרגיש גם את לבו דקור כמו לב בנו. אפשר לומר, כי טוב עשה להבליע את הדברים בגרונו; כי לו גם היה דבר יוצא מפיו מתוך כעס, הן לא היה שום מעשה יכול להעשות על ידו מתוך רחמי אב. נוכל לומר גם, כי בשעה זו התנהג יותר כחכם, משהתנהג בשעה שהוכיח את המלך על סבאו. לזה הן טוב היה לסבוא יין מלרוות דם, והכל היה יוצא בשלום לו נשארו ידיו עסוקות בכוסות המשתה. על ידי המעשה ההוא נוספה דוגמא אחת למספר האנשים אשר ביסוריהם המרובים הם מלמדים אותנו, מה רב לאוהבי המלכים מחיר עצה טובה שהם נותנים להם!


טו

אין ספק כי גם הרפּגוּס נתן עצה טובה כזאת למלכו ומלך הפרסים128, אשר מפני קצפו עליה הציג לפניו בשר ילדיו לאכול ויאלצהו בשאלה: אם התבשיל נעים לחכו. לבסוף, כאשר ראה שהוא כבר שבע מן המזון הארור, ציוָה להביא את ראשי הילדים וישאל את האורח, מה דעתו על קבלת־הפנים שהכין לו? והאומלל הזה, לא אבדו מלים מלשונו ולא נאלם דומיה, כי אם ענה ואמר: “על שולחן המלך כל סעודה נעימה לחך!” – מה הועילה לו החנופה הזאת? שלא הוזמן לאכול עוד מאכלים כאלה שהשאירו למענו. אינני אומר, שלא היה צריך האב להוציא זעמו על אשר עולל לו המלך; אינני אומר, שלא היה צריך לבקש נקמה מתאימה למפלצת פראית כזאת; אבל בין כך ובין כך אני לומד מזה, כי גם הקצף הצומח מתוך שערוריה איומה יכו להסתר וכי יכולים לכוף אותו למלים שהם כנגד כוונתו. כבישת הצער היא נחוצה ביחוד לאנשים אשר חיים כאלה נפלו בגורלם והם קרואים לשולחנם של מלכים. כן אוכלים אצלם, כן שותים, כן עונים! מי שמתו מוטל לפניו נאלץ לשחוק! אם כה רב ערך החיים – זו היא שאלה אחרת. אין אנחנו אומרים תנחומים לאסירי עבדות בזויה זו, אין אנחנו מעוררים לקבל פקודי מושלים תליינים; כוונתנו רק להראות כי כנגד כל ההכנעה עוד דרך פתוחה לחירות. אם הנפש חולה ודוָה מעווֹנה129, הרשות בידה לשים קץ לה ולצרותיה. מי שעלה בגורלו להיות בסביבת מלך המוֹרה חציו ללב אהובי נפשו, ומי שאדונו משביע את האבות בבשר בניהם – להם אני אומר: מה תאנחו, טפּשים, או תחכו שיבוא איזה צר לנקום נקמתכם באבדן מולדתכם, או שיחיש מרחוק מלך גבור לעזור לכם? בכל מקום שתביט סביבותיך, שם תוכל למצוא קץ ליסוריך! רואה אתה שם הר גבוה? משם נתיבה יורדת לחירות! רואה אתה שם את הים, הנהר, הבאר? שם במעמקים יושב החופש! רואה אתה את העץ הנמוך, היבש ושאינו עושה פרי? בו תלוי השחרוּר! רואה אתה את גרונך, את צוארך, את לבך? מקומות מקלט והצלה הם מן העבדות! ואם המוצאות האלה, שאני מראה לך, דורשים יגיעה יתירה וצריכים לגבורה נפשית רבה, ואתה שואל עוד: אי הדרך לחירות? – כל אחד מן הגידים שבגוף130!


טז

אבל כל זמן שאין דבר נראה לנו קשה כל כך לסבול, עד שיגרש אותנו מן החיים, עלינו להרחיק מאתנו את הכעס בכל מקום שנהיה. מסוכן הוא לאנשים משועבדים לאחרים, כי כל התרעמוּת תגדיל את צרותיו, והפיקודים יהיו יותר קשים במידה שיתעקש כנגדם הסובל. כן החיה הניצודה מהדקת בעצמה את קשרי הפח במידה שהיא מתנועעת בתוכו. כן מכניסים העופות לכל מרחבי כנפיהם את הסם מן הרשת, על ידי שהם עמלים לזרות אותו. אין עול מצר כל כך, שלא יהיה נקל יותר לשכמי המושך בו מאשר למנסה לפרוק אותו. רווחה אחת היא ביסורים גדולים: לסבול ולהכנע בפני מה שאין לשנות!

ואם למשועבדים מועילה כבישת ההרגשות וביחוד עצירת רגש הקצף הפרוע – מועילה עוד יותר למושלים. הכל אובד, אם מתירים הם לעצמם בהצלחתם כל מה שלוחש להם הכעס, ואין שלטון מאריך ימים אם משתמשים בו לרעת הרבים. נוטה הוא לנפול בשעה שכל הנאנחים לבדד מתאחדים על ידי הפחד המשותף. ככה נרצחו מושלים רבים ביד יחידים או על ידי הקהל, כשיסורי הכלל גרמו לשפוך חמתו על היחיד. מצד אחר התרחש גם, שהשתמשו ברגש הכעס כאילו הוא מסימני המלכות. כן היה מעשה בדריוש, אשר אחרי קבלו מלכותן מיד המגוש131 נעשה לשליט במדינת פרס ובחלק גדול מארץ המזרח. כאשר יצא למלחמה על הסקיתים, השוכנים בסביבות המזרח, ביקש ממנו אואָבצוס132, אחד מזקני האצילים, שיניח לו משלשת בניו בן אחד לשעשועיו, ויקח לו רק את השנים לעבוד לפניו. המלך ענה, שיעשה יותר מהמבוקש ויפטור לו את כל השלשה: הרג אותם לעיני אביהם וישליכם לפניו. לאכזריות היתה נחשבה לו, לו לקח את כולם לצבא!

מה רבה לעומת זאת חנינת כּסרכּסס! כשביקש ממנו פיתיוס, אב לחמשה בנים, שיפטור אחד מהם מן הצבא, הרשה לו לבחור מהם מי שיחפוץ. אחרי כן ציוה לבתר את הנבחר לשני בתרים ולהניחם לעברי הדרך – זה היה קרבנו לכפר על הצבא! סופו של הצבא היה אמנם כראוי לו: מנוצח ומפוזר לכל עבר, צפה בכל המקומות את ענויי חוּרבנו ויתהלך לו בין פגרי החללים.


יז

כה היו פראים בכעסם מלכי העמים הנכרים, אשר כל הלימוּדים וחיבת המדע היו זרים להם. אבל בוא נא ואראך את איש חיקו של אריסטוטלס, את המלך אלכסנדר133, אשר דקר בידו את חביבו וחברו מנוער קליטוס, בהיותו מסב עמו בסעודה, על אשר לא הרבה להחניף לו ולא אץ להתהפך מאיש מוקדוני חפשי לעבד פרסי134! את ליסימכוס, שהיה גם כן ידיד קרוב לו, ציוה להשליך לפני ארי. אבל ליסימכוס זה אשר בדרך נס135 ניצל משיני אריות, הכי היה שליט יותר חנון בימי מלכותו? את ידידו טלספורוס מארץ רהודוס עשה לבעל מום באפנים שונים, את אזניו ואת חטמו כרת, ויושב אותו בסוגר כמין עוף פלאי ובלתי מצוי, ושם כלכל זמן רב את האסיר, אשר בהיות פניו מקוצצות ונשחתות חדל להיות לו מראה אדם. על זה נוספו עוד הרעב והסחי וחלאת הגוף אשר הניחוהו מוּטל בטינוּפו. ברכיו וגם ידיו, אשר במושבו הצר נאלץ להשתמש בהן כמו ברגליו, נתמלאו חבורות, ובצדי גופו, אשר התחכך בהם, רבו פצעים, ובכל צורתו נעשה מכוער ואיום למראה. אחרי שנהפך על ידי ענויו זה למפלצת, חדלו גם לרחם עליו. אבל אם מי שסבל כל אלה חדל להיות דומה לאדם, מי שעשה לו אלה בודאי לא לאדם דמה.


יח

מי יתן ונשארה אכזריות כזאת רק למשל אצל עמי הנכר ולא נכנסה המידה הפראית של רציחות ורתחנות עם שאר חטאים מארצות זרות לתוך דרכי החיים של הרומאים! אבל על מרקוס מריוס, אשר העם הציב לו בכל מקום פסילים לתפארה ויכבד אותו בלבונה וביין, פקד לוציוס סולא שיקפחו את שוקיו, שינקרו את עיניו ויקצצו את ידיו, וכאילו חפץ להרוג אותו בכל פצע ופצע שהטיל בו, ציוה לחתוך לאט לאט את אברי גופו לחתיכות.

ומי היה הממלא את הפקודה הזאת? לא אחר זולתי קטילינא, אשר כבר בימים ההם היתה ידו בכל תועבה. הוא קרע את האומלל לגזרים אצל קברו של קטוּלוס – לעלבון עפרו של אדם זה שהיה נוח לבריות; שם שתת דמו של הנהרג, אשר אם גם לא יכול להיות למופת במידותיו, אבל קרוב היה לעם ברוחו וחביב אצלו ביותר גם הגון קצת לזה. כדאי היה מריוס לסבול כאלה, סולא לצוות אותם, קטילינא לעשותם – אבל למדינה לא היה כדאי, כי מצד אחד יבתקו אותה שונאיה בחרבותם ומצד אחר המתנקמים בהם!

אך למה לי לבדוק במעשים קדמונים? הנה זה לא כּבּיר פקד קיוס קיסר [קליגולא] להלקות את סכסטוס פפיניוס בן מי שהיה קונסול, ואת בּטיליאנוס בסוּס, מי שהיה פקיד גבוה ובן פרוקורטור, ועוד סנטורים ופרשים רומאים, ביום אחד בשוטים, ולענות אותם ביסורים קשים, לא כדי לפקוד על עוונם, כי אם לשעשוע רוחו. ועד כה לא יכול להתאפק ולדחות את תענוגו זה, אשר דרשה אכזריותו להעשות תיכף, שבעודו מתהלך באכסדרא שבגן אמו, בין העמודים וחוף הים, ציוה לכרות לאור המנורה אחדים מראשי המטרוניתות והסנטורים. למה אץ כל כך? איזו סכנה היתה צפוּיה במשך לילה אחד לו או למדינה? וכי מה היה חסר, לו חיכה עד אור היום, כדי שלא להרוג זקני עם רומא בהיותו לבוש סנדליו?


יט

נוגע הדבר לענין שלפנינו להזכיר, מה גדלה אכזריותו של עריץ זה, אף על פי שנראה כאילו אני מתרחק מן הענין ונוטה הצדה. אבל דוקא כאן תמצא פרשה מיוחדה של הכעס האכזרי היוצא מן הגדר הרגיל.

הוא הלקה את הסנטורים בשוטים, ובעצמו גרם שיכלו לומר: כך דרכו לעשות. הוא עינה אותם בכל מיני יסורים נוראים, בחבלים, בלבושי־ברזל, בסוסים קטנים של מתכת, באש צורבת – ובמבטי־לעגו. שמא יאמרו: מה בכך, אם קרע אדם זה לגזרים כעבדים נבזים במלקות ובאש יוקדת שלשה סנטורים, אחרי שהיתה מחשבתו לרצוח את כל זקני הסנאט, ומשאת נפשו היתה, שיהיה לכל עם רומא צואר אחד, למען יוכל לחבר את כל מעשי־עריצותו ביום אחד למכת־מות אחת? במה הדבר נורא כל כך, כי דן דין מות בלילה? אף כי רק מעשי שוד מתכסים בערפלי נשף, וענשי החוטאים רגילים להעשות באופן שיוָדעו בקהל ויועילו להשכיל להיטיב.

גם כאן אולי יאמרו לי: “למה אתה מתפלא כל כך? הלא כן דרכה של חיה רעה לעשות בכל יום. כן דרך חייה, כן היא שוקדת על טרפה, כן עבודתה בלילות”. אבל בודאי לא ימצא אחר, אשר יצווה על האנשים, היוצאים להענש בפקודתו, שיתחבו ספוגין לתוך פיהם כדי לסתום אותם ולא יהיה אפשר להם להוציא קול הברה. מי הוא שלא הניח להוליך למות את החופש להיו נאנח? העריץ פחד, שמא יגרום הכאב הקיצוני לפלוט איזו מלה חפשית ויצטרך לשמוע מה שאינו רצוי לו. הוא ידע, כי יש דברים אין מספר, אשר להגיד לו בפניו יעוז רק אדם נכון לאבדון. – אם לא נמצא לו ספוג מוכן, ציוה לקרוע את בגדי האומללים ולמלאות את פיהם בבלואי הסחבות. מי ישער תוקף אכזריות זו! הלא רשות צריכה להנתן, לנשום נשימה אחרונה; הלא מקום צריך להיות פנוי ליציאת הנפש, שלא תצטרך להדחק לחוץ דרך הפצע.

למותר הוא לספּר, כי גם את אבות ההרוגים מסר בלילה ההוא למות על ידי קנטוריונים אשר שלח לבתיהם; בודאי צריכים לבאר מעשה זה, כי ברחמיו הרבים חפץ להצילם מאבלם! אבל לא את אכזריות הקיסר קיוס, כי אם את הכעס כוונתי לתאר, אשר לא רק על אנשים יחידים התנפל ולא רק עמים שלמים כילה, כי אם גם ערים ונהרות ודברים שאינם מרגישים כלל בכאב היה מייסר בחימה.


כ

כן היה מעשה במלך פרסי, אשר כרת חטמיהם של כל בני עם אחד, ועל זה נקרא שם מקומם רהינוקולוּרא136. התחשוב כי חס עליהם ולכן לא כרת את ראשיהם? הוא רק התענג באופן העונש אשר המציא.

כזה בודאי נכון היה להיות עונש אנשי ארץ כוש, אשר מפני אורך ימי חייהם נקראו בשם מַקרוביוטים. על אלה חרה אף קמביזס מאד, בעבור שלא קיבלו עליהם את השעבוד בידים כפותות מאחוריהם, והעיזו לענות כבני חורין לצירים אשר שלח אליהם, דברים אשר המלכים רואים אותם כדברי חוצפה. מבלי להכין צידה לדרך ומבלי לתור מתחילה את הדרכים, נהג אז המלך את כל המונו המוכשר למלחמה בארצות ציה ושממה, במקומות אשר כבר בתחילת המסע חסרו להם צרכי החיים הנחוּצים, כי לא הוציאה כל פרי ארץ מלחה זו ולא צמח בה דבר ולא עבר אדם שם מעולם. בתחילה השקיטו את רעבונם בעלי העץ הרכים ובקצות הענפים, אחרי כן בקליפה מן העץ אשר ריככו באש, ובל מה שגרם הלחץ להשתמש בו במקום מאכל. ואחרי אשר גם שיחים ועשב לא נמצאו להם בין החולות וגם מכל דבר חי היתה ריקה הארץ השוממה ההיא, התחילו להטיל גורל על כל עשירי מהם שיהיה למאכל – למזון יותר נורא מהרעב. ועוד הוסיף הכעס לנהוג הלאה את המלך, אף כי כבר אבד חלק מאנשי חילו, וחלק מהם היה למאכל, עד אשר לאחרונה פחד, שמא גם עליו יפול הגורל: אז נתן אות לחזור. בינתיים היו שמורים למענו עופות יקרים, וכלי מזון לסעודותיו הובילו על גמלים – בעת אשר צבא חילו הטיל גורלות, את מי למסור למות האיום, ואת מי להניח בחיים עוד יותר איומים.


כא

אם אדם זה כעס על עם, אשר לא ידע אותו, אשר לא עשה עוול כדי להענש, ואשר העונש גרם לו יסורים – הנה כּוֹרש כעס על נהר! כי כאשר יצא למלחמה כדי לכבוש את בבל – וזה עלה בידו על פי מקרים מוצלחים – ניסה לעבור במקום לא־עמוק את הנהר גינדס אשר פרץ על גדותיו. המעבר הוא בסכנה גם בימי הקיץ כשמימיו נמוכים. והנה נסחף אחד מן הסוסים הלבנים שהיו רגילים למשוך את הקרון של המלך, והדבר הרגיז מאד את המלך. אז נשבע, כי את הנהר ההוא אשר סחף את סוסו, יכניע כל כך, שתוכלנה גם נשים לדרוך בו ולעבור בתוכו. אחרי כן ציוה להביא שמה את כל כלי המלחמה ולעשות שם במלאכה עד החָלק שבולת המים למאה ושמונים תעלות כדי לשטוף בשלש מאוד וששים נחלים וישאר הנהר יבש בשטוף המים לעבריו השונים137. סוף דבר היה, שאבד הזמן – אבדה גדולה ביחס למפעלים גדולים – ושקעה התלהבות אנשי הצבא, כי נחלשה בעבודה שאינה מועילה, וחלפה שעת הכושר להתנפל לפתע פתאום על האויבים – בעת אשר הוא נלחם את מלחמתו כהבטחתו בגלי הנהר.

שגעון כזה – או איך אכנה אותו? – תפס גם מושלים רומאים, קיוס קיסר החריב נוה־קיץ יפה בהרקוּלאנוּם, בעבור שהיתה בזמן קדום אמו כלואה שם במשמר. על ידי זה עשה את הבית ההוא לשם ולתהילה, כי כמו שלפנים כשעמד הבנין עברנו על פניו באניות, כן חוקרים עתה על דבר חורבנו.


כב

כמו שצריכים לשים לב למעשים, אשר ראוי להתרחק מהדומה להם, כן כדאי להסתכל להיפך במעשים של מתינות ונועם הצריכים להיות למופת, אף במקום שהיתה סיבה מצויה לכעוס ויכולת לקחת נקם.

הכי היה לאנטיגנוס דבר יותר נקל, מלדון למות שני עבדים מחיל הצבא, אשר בשכבם אצל אהל המלך עשו, מה שרגילים בני אדם לעשות בחיבה יתרה ולמרות הסכנה – להוציא משפטים של לעז על מלכם? אנטיגנוס שמע את הכל, יען כי רק וילון היה תלוי בין הדוברים ובין השומע שיחתם; הוא רק הרים אותו קצת ויאמר: לכו לכם מכאן, כדי שלא ישמע המלך!" – פעם אחת בלילה, כששמע אנשי צבא אחדים מקללים את המלך בכל מיני קללות בעבור שנהג אותם בדרך זו וישקיעם בטיט היון, התקרב לאלה אשר סבלו ביותר, ואחרי אשר חלץ אותם מבלי שידעו מי הוא העוזר להם, אמר להם: “עתה קללו עוד את אנטיגנוס, אשר באשמתו באו עליכם הצרות האלה, אבל ברכו גם את האיש אשר הוציא אתכם מתוך ביצה זו”.

הוא גם את קללות אויביו נשא בנחת, כמו שסבל אותם מפי בני עמו. מעשה היה שהניח יוונים אחדים במשמר בבית כלא קטן, והם בטחו במקום שישבו בו והטיחו דברים כנגד אויבם והרשו לעצמם להתלוצץ בצורה המכוערה של אנטיגנוס, לשחוק קצת על קומתו הנמוכה וקצת על חטמו המעוך. אז אמר להם: “שמח אני ומקוה טובות מזה, כשאני רואה במחנה אדם כמו סילנוס138”. אחרי אשר הכניע ברעב את מחרפיו אלה, התנהג עם שבוייו באופן שהכניס את כל הראויים לצבא לתוך שורות חייליו, ואת השאר נתן להמכר בפומבי, ויאמר כי גם זאת הוא עושה רק לטובתם, כדי שיהיה להם אדון, בהיות להם לשון רעה כל כך.


כג

נגד אדם זה היה אלכסנדר139, אשר דקר בחנית את המסובים אתו, ואשר משני ידידיו השליך – כאשר סיפרתי – את האחד לטרף לשיני חיות ואת השני טרף בעצמו; ורק זה שהושלך לפני הארי נשאר בחיים. מידה רעה זו לא היתה ירושת דורות קדומים וגם לא מאביו קיבל אותה. כי היה דרך ישר לפיליפוס, הרי זה הוא, שנשא בסבלנות גם דברי חרפות – מידה מועילה מאד להגן על כסא מלכות! פעם אחת באו אליו שלוחי אתונא ובתוכם דמוכרס, אשר בעבור עוז רוחו בשיחה מרובה היה מכונה פרהסיוס140. פיליפוס הקשיב לדברי השלוחים ברוב חסד, אחרי כן שאל: “הגידו לי, מה אוכל לעשות אשר ינעם לאנשי אתונא?” קפץ דמוכרס והשיב: “לתלות את עצמך!” – כל העומדים התקצפו בשמעם מענה גס כזה, אבל פיליפוס ציוה שירגיעו את רוחם ויניחו את המנאץ141 ההוא לצאת בשלום ובלי עונש. “ואתם, שאר השלוחים, – הוסיף לדבר אליהם – הגידו לאנשי אתונא, כי גאוה יתירה היא להוציא מפיו דברים כאלה, מלשמוע אותם בלי עונש”.

גם על אבגוסטוס האלוהי142 סיפרו דברים ומעשים ראויים לזכרון, אשר מתוכם נקל להכיר, כי לא היה הקצף שליט עליו. טימַגנס, סופר דברי הימים143, הגיד לפעמים דברים שלא לכבודו ולא לכבוד אשתו וכל ביתו של הקיסר, והדברים לא אבדו מתוך הקהל, כי כן דרך דברי עזות הנאמרים בהלצה144 שהם חוזרים וסובבים ביותר מפה לפה. כמה פעמים התרה בו הקיסר, שיהיה זהיר יותר בלשונו, ובהוסיפו לפשוע אסר עליו לבוא לפניו. טימגנס בילה אחרי כן את שאר ימיו בקרבת אסיניוס פוליון145. מה שנזף בו הקיסר, לא סגר כל דלת בפניו. את קורות הימים אשר כתב היה רגיל אחרי כן לקרוא בקהל ולשרוף אותם, ואת הספרים על מעשי הקיסר השליך באש146. אף על פי שהיתה איבה בין הקיסר ובינו, לא פחד איש מפני ידידותו ולא נסו מפניו כמפני מוחרם מזעמו של המושל. אף על פי שהיתה נפילתו קשה, יכלו לקרבו ולהראות לו חיבה. והקיסר נשא וסבל הכל, כאמור, וגם על זה לא התרעם ברוחו, ששלח הלז ידו בספרים מגידים תהילתו ועלילותיו. הוא לא התאונן מעולם על מי שנעשה למכניס־אורח לאויבו; רק פעם אחת אמר לאסיניוס פוליון: “אתה מגדל חיה רעה!”147 כאשר חפץ זה להתנצל, מיאן לשמוע ויאמר לו: “יהיה נא אתך, פוליון, להנאתך!” – “אם תצווה”, ענה פוליון, “אגרש אותו תיכף מביתי”. –“התחשוב, כי אני אעשה כזאת?” אמר הקיסר: “הן אני החזרתי לכם את ידידותכם”. כי פוליון היה לפנים כועס על טימגנס ולא היתה לו סיבה אחרת להתרצות עמו, רק במה שהסב הקיסר.


כד

לכן יאמר כל אדם כשמקניטים אותו: וכי אדיר אני מפיליפוס? הוא נשא קללות ולא העניש. וכי גדול כוחי בביתי יותר מכוח אבגיסטוס בממשלתו על כל הארצות? הן לו די היה במה שהתרחק מן המגדף אותו. מאיזה טעם צריך אני לכפר על תשובה מחוצפה קצת של עבדי, או על עקשנות הנראית מפניו או על לחש שפתיו שלא הגיע לאזני – במלקות ובכבלי ברזל? מי אני, שיהיה אסור להעליב בשום דבר את אזני? כמה אנשים סלחו לאויביהם ואני לא אסלח לאנשים שהם רק עצלים, מתרשלים, פטפטנים? על הנער תלמד זכות ילדותו, על האשה – מינה, על איש נכרי – נימוס החופש, על בן בית – ההרגל. אם הקניטך בפעם הראשונה – זכור כי זמן רב היה רצוי לך. ואם כמה פעמים אותך ואת אחרים הקניט – הן צריכים לשאת מה שנשאו כבר מלפנים. אם ידיד הוא: בודאי מה שעשה הוא לא כרצונו. ואם שונא הוא – הן עשה מה שהיה צריך לעשות. לחכם נַראה אות אֵמון; עם הכסיל אין כדאי לדקדק. לזכותו של כל אדם נשוה בנפשנו, כי גם היותר משכילים נכשלים לפעמים בעוון ואין איש מעיין כל כך במעשיו עד שלא תאבד לפעמים זהירותו; אין איש בוגר כל כך, שלא יוכל להתרחש מקרה דוחה אותו משאֵתו ומביאו לידי מעשה רתיחה; ואין איש צנוע כל כך וחושש לעלבון אחרים, שלא יכשל לפעמים בעוון זה דוקא בשעה שהוא מתרחק ממנו.


כה

כמו שהיא נחמה לאביוני אדם ביום צרתם, כי גם אָשרם של גדולי עולם מט ורופף, וכמו שירוַח קצת לנפש אדם בוכה בקרן זוית על בנו המת, אם הוא רואה כי גם מארמנות מלכים מוציאים מתים באֵבל גדול – כן ירוַח קצת לנפש אשר העליב אותה אדם או עטה עליה בושה, אם תתבונן, כי אין אדיר בארץ שלא יוכל לפגוע בו עלבון. – ואם גם היותר חכמים נכשלים בעוון, איך לא יקל משפטנו על משגה של כל אדם? – נזכור נא גם את ילדותנו בעצמנו, כמה פעמים לא היתה זהירה למלאות חובותיה, כמה פעמים חסרה לה הענוָה בדברים, ההסתפקות במשתה היין. – אם אדם כועס לפנינו, נתן לו זמן כדי שיכיר בעצמו מה שעשה; אולי ייסר את עצמו. סוף סוף יוכל גם להשאר חייב העונש; אין נחוץ שנדרוש תשלומין ממנו.

דבר זה ברור, כי הבּז לכל המקניטים אותו מוציא את עצמו מן ההמון וקונה לו מקום למעלה ממנו. ממידותיו של אדם גדל באמת הוא, שלא להרגיש בעלבון. כן צופה החיה האדירה במתינות על הכלבים הנובחים; כן נתקל הגל לחנם בסלע העצום. מי שאינו כועס, עומד הכן מבלי להתמוטט על ידי המעליבים; הכועס הוא המתמוטט. וזה האיש אשר תארתי, המרומם על כל דבר עלול לפגוע בו, הוא כאילו חובק בזרועותיו את האושר היותר נעלה. הוא לא רק לכל אדם, כי אם לשלשלת המקרים148 בעצמה עונה ואומר: “תוכלי לעשות כחפצך; קטונת מהעיב את שמי רוחי. שכלי לא יתנך לעשות זאת, כי בידו הפקדתי את חיי. הכעס יוכל להזיק לי יותר מן העלבון; למה יותר? כי לעלבון יש גבול, ועל הכעס אין לשער, עד היכן יטריד את הנפש”.


כו

אתה אומר: “לא אוכל לסבול! קשה לנשוא את העוולָה”… שקר אתה דובר. מי זה לא יוכל נשוא עוולה, אם את הקצף הוא סובל? גם לזאת שים לבך, כי לפי דרכך אתה צריך לסבול את העוולה ואת הקצף גם יחד. ולמה אתה סובל דברי חימה של שכיב־מרע וזעקת משוגע וחוצפה של נערים? הלא בעבור שאתה מכיר, כי אינם יודעים מה שהם עושים. ומה הבדל, מאיזה טעם אבד איש את שכלו? חוסר דעת מגין כתריס שווה בכל מקום שהוא. – “אם כן, לפי דעתך, אניח את העוול בלי עונש?” – חשוב כי בחפצך לעשות כן – אבל כחפצך לא יהיה. כי העונש היותר גדול למעשה עוולה הוא: כי נעשתה, ואין סובל באופן יותר קשה ממי שנמסר ליסורים של החרטה.

סוף סוף צריכים לשים לב גם לטבע האדם, כדי שנשפוט במישרים על כל המקרים. אין זה מן היושר, להעמיס עוון כללי על שכמי היחיד. צבע עור הכושי אינו מצטיין ביחוד לעומת צבע כל שאר בני עמו, וכן לא לבזיון לאיש השער הצהוב149, הכרוך בקשר, אצל הגרמנים. אין בכגון אלה דברים ראויים לבושה, כיון שהם מצויים בקרב כל העם ההוא. והרי על דברים אלה שהזכרתי מגין רק ההרגל במדינה אחת ובפינה אחת מן העולם: צא וחשוב, עד היכן צדקה יותר ההתנצלות על דברים שהם רגילים בקרב כל הגזע האנושי! הן כולנו אנחנו נמהרים ובלתי־זהירים, כולנו בלתי־נאמנים, נרגנים, רודפי כבוד – אבל למה אכסה במעטה מלים דקות על החַבּוּרה הכללית שבגופנו: אנשים רעים אנחנו כולנו! מה שיפסול אדם איפוא אצל אחרים, ימצא כל אחד ואחד בחיקו150. למה תשתומם על חוורת פניו של זה, או על עצמותיו המשופות של אחר – אם בכלל הדבר בעיר? על כרחנו עלינו להיות נוחים יותר זה לזה; אנחנו רשעים החיים בקרב רשעים. רק דבר אחד יוכל להכניס שלום בנפשנו: שנשא פנים איש לרעהו. – “אדם זה כבר הזיק לי, ואני עוד לא עשיתי לו מאומה”. – אבל למי שיהיה בודאי כבר הריעות, או מתכונן אתה לעשות רעה. אין צורך להביא בחשבון רק שעה זו והיום הזה; על כל תכונת רוחך צריך אתה להביט. אם גם לא עשית עוד רעה, אבל יכול אתה לעשותה.


כז

כמה משובחת היא המידה, לתקן מעשה־האוון מלהתנקם בעבורו. הנקמה דורשת זמן רב ומתכוננת לקלקלות רבות בעודה מצטערת על האחת. כעסנו נמשך תמיד יותר מצערנו. וכי לא טוב לבקש דרך אחרת, תחת לגמול בעוון על עוונות? הכי יחשוב איש עצמו למתנהג כשורה, אם יבעוט בפרד בועט, או יחזיר נשיכה לכלב נושך? תאמר, כי אלה אינם יודעים שהם חוטאים. אבל ראשית: מה עלובה מידת היושר באדם, אם לפי דעתו, כדי לקבל סליחה, גריעות היא להיות אדם. והשנית: אם לשאר היצורים מגן הוא בפני כעסך, שהם חסרי בינה, הנח עמהם בשורה אחת את כל מי שבינתו חסרה. מה בכך, אם לענין אחר הוא שונה מן הבהמות, אם בדבר אחד הוא דומה להן, במה שמרחיק מהן עונש החטא – בערפל המעטה את רוחו?

הוא עשה עוול! הכי בפעם הראשונה? או בפעם האחרונה? אל תאמין לו, גם אם יאמר שלא יחזור ויעשה. הוא בעצמו יוסיף לחטוא, וגם אחר כנגדו, וכן כל חיינו יעברו בחטאים. בחסד צריכים לתקן קלקלת חסרון חסד. מה שרגילים לומר לאבלים, והוא פועל עליהם, יכולים לומר גם לכועסים: הלא סוף סוף תחדל ולא לנצח תצטער. ואם יבוא זמן שתחדל – הלא טוב יותר לעזוב חימה משתעזוב היא אותך. או אפשר שתעמוד לעולם במחשבתך? ראה נא, איך עתידים חייך להיות רצוצים על ידי זה, מה תוחלתם אם תהיה כל הימים מתגעש מחרון! – כנגד זה, אם תעצור ברוחך ולא תחדש בעצמך את זכרון סיבות חמתך – מעצמה תחדל לאט וכל יום ימעיט את כוחה. הכי לא נאה יותר שתגבר אתה עליה משתהי הולכת וכלה מאליה?


כח

אתה כועס על אדם זה או על אחר; על משועבדים או על בני חורין; על הוריך או על ילדיך; על אנשים ידועים או על שאינם ידועים. סיבות ישנן די והותר בכל מקום, אם אין נפש תאֵבה־לשלום דוחה אותן. חרון אפך יטלטל אותך מצד זה לצד זה ומשם למקום אחר, ודברים חדשים לבקרים יקניטו אותך וימשיכו את חמתך. ומתי תרחש אהבה בלבך, אדם אומלל? איך אתה מאבד את הזמן היקר בדבר רע! וכי לא יפה הרבה מזה היית עושה, לרכוש לך ידידים, לשכך חמת השונאים, לעסוק בצרכי המדינה, לעמול לטובת ביתך – מאשר לכונן מחשבותיך למטרה, איך תעשה רעה לאדם אחד ואיך תזיק לו בכבודו, בממונו או בגוּפו, דבר שלא יצלח לך בלי מריבה וסכנה, אפילו אם אתה מתחרה במי שקטן ממך, אפילו אם יהיה אסור לפניך בכבלים ותהיה חפשי לייסר אותו כרצונך – לפעמים הביא עמלו הרב את המייסר לידי ריסוּק אברים או פקעו גידיו בשעה שהקהה שיניו של חברו. רבים נעשו בעלי מומין מתוך כעסם, רבים הרסו מצב בריאותם, גם אם הכריחו את הנענש לסבול מה שהטילו עליו. זכור גם, כי אין בעולם דבר כה חלש בטבעו, שיאבד בלי שום סכנה למאבד אותו. היותר חלשים מתהפכים ליותר חזקים – אם על ידי הכאב או על ידי המקרה.

ומה גם, אם רוב הדברים המכעיסים אותנו אינם עושים לנו באמת רעה כל כך, והם רק פוגעים קצת בכבודנו. הלא צריכים גם להבדיל היטב בין המתקומם לכתחילה כנגד רצוננו ובין מי שהוא רק חולק עליו151; בין מי שגוזל דבר או רק חדל מלָתת אותו. אבל רגילים אנחנו לשפוט בשוה את העושק ואת המונע טובה, את המכזיב תוחלתנו ואת מי שהוא רק מַדחה אותנו, את מי שפועל כנגדנו או רק לטובת עצמו, מאהבתו לאחרים או משנאתו אלינו. והרי יש ביניהם גם אנשים, אשר לא רק טעמים מספיקים מצויים להם, כי אם גם טעמים של יושר, כדי להתיצב כנגדנו. יש מי שמתכוון בזה להגן על זכות אביו או אחיו או מולדתו או ידידו – ואנחנו איננו סולחים למעשים, אף על פי שבאמת היינו מגנים את האנשים אם לא היו עושים אותם! כמעט דבר שלא יאמן הוא, כי לפעמים המעשה מצד עצמו יפה בעינינו ובכל זאת העושה נדון לכף חובה! – יכול אני להבטיח, כי אדם גדול ואיש־צדק יכבד דוקא את היותר אמיץ בשונאיו ואת מי שמתראה כקשה־עורף ביותר בהגינו על חופש ארץ מולדתו, ואנשים כאלה יבקש לו כאזרחים וכאנשי צבא במדינתו.


כט

לחרפה היא, כששונאים אדם הראוי לתהילה. האם לא גדולה עוד יותר החרפה, כששונאים אדם על דבר, אשר בעבורו הוא ראוי לרחמים? אם למשל שבוי בבית־אסורים, אשר לפתע פתאום נדחק למצב עבדות, עודנו מחזיק בשארית חירוּתו ואינו מתרצה לעבוד עבודות קשות ונבזות; אם אדם שהרגיל בעצלות מתוך שִפלות ידים לא יוכל להתחרות עוד בסוס ורכב של אדונו; אם מי שהוא עייף מאשמורות רבות בלי שינה נתקף מתרדמה בעל כרחו; אם עבד שהיה רגיל בעיר בשירות נוחה של פיגוּר – כשהוא נעתק לכפר הוא מסרב בעבודה קשה ומפרכת. להבחין אתה צריך, אם הנדון אינו יכול או אינו רוצה; רבים יצאו זכאים, אם נשפוט בתחילה בצדק קודם שנכעוס עליהם. אבל הולכים אנחנו בעקבות הרושם הראשון, וכשאנו רואים אחרי כן כי לשוא התרגשנו, איננו חדלים מעשות זאת כדי שלא יכירו כי ההתחלה היתה בלי סיבה. והעוול עוד יותר גדול על ידי זה, כי דוקא חסרון היושר בכעסנו עושה אותנו לקשי־עורף. אנחנו מחזיקים בו ומגדילים אותו, כאילו הוא אות ומופת על צדקת הכעס אם הוּא עז ביותר.


ל

הכי לא טוב יותר להתבונן בראשית הדברים, מה קלילים הם ורחוקים מהביא נזק? מה שתמצא לפעמים אצל הבהמות, תחזה גם בקרב בני אדם: הם מתרגשים על ידי דברים של שטות ואשר אין בהם ממש. השור מתמלא חימה מפני צבע אדמדם, הצפעוני מפני הצל, הדוּבים והאריות מתרגזים כשמניפים סודר152. כל מי שהוא פרא וזועם מטבעו, נרתע על כל הבל. כן הוא גם רוחם של אנשים נרגזים וסכלים. כשהם רק חושדים דבר, הם כבר נפגעים בו, עד אשר לפעמים אפילו כשעושים עמהם חסד במידה קצובה הם רואים הדבר כפגם בכבודם ומוצאים בזה על נקלה חומר לעברתם הקשה. הלא כך אנחנו כועסים על החביבים לנו ביותר, מפני שנתנו לנו פחות ממה שחכינו מצדם וממה שנהנו מהם אחרים. ובכל זאת הן לשתי התלונות יש תרופה: אם לאחרים נתנו הנאה יתירה – נשמח נא בשלנו ואל נשווה ונדמה. לעולם לא יהיה אדם מאוּשר, אם יהיה נכווה מיתרון אשרו של חברו153. – ואם יש לי פחות ממה שקויתי: שמא קויתי ליותר ממה שמגיע לי? – מן הצד הזה יש לפחוד ביותר, משם מוצא הכעס הגורם לרעות איומות ונוגע במה שנעלה ונשגב לנו. ביוליוס קיסר המרומם לאלוהות154 לא פגעו כל כך אויבים, כי אם אוהבים אשר לא מילא את תקוותיהם הנפרזות. אמנם הוא מצדו חפץ למלאותן, כי מעולם לא השתמש איש בנצחון ברוח יותר נדיבה ולא ביקש ממנו155 כל הנאה לעצמו זולתי הזכות והיכולת לחַלק מנות לאחרים. אך איך היה אפשר למלאות בקשות כה נפתלות, אם הכל השתוקקו להשיג, מה שהיה אפשר רק לאדם אחד לקבל? רק בעבור זה ראה פתאום את כסאו מוקף מחבריו־במלחמה וחרבות שלופות בידיהם, ובתוכם גם טוליוס צימבר, אשר מעט קודם לזה היה מבני־מפלגתו היותר נלהבים, ועוד אחרים אשר רק חרי מות פומפיוס עברו למפלגתו של זה. סיבות כאלה גרמו כמה פעמים כי כלי־זינם של מלכים נהפכו להלחם נגדם, והביאו את היותר נאמנים לבקש את מות אדוניהם אשר נשבעו להם להקריב נפשם בעבורם ולמות קודם להם.


לא

מי שנושא עיניו מה שיש לאחרים, אינו מוצא נחת במה שיש לו. לכן זועפים אנחנו על אלהים בעבור שאין אנחנו עולים על אחרים, ושוכחים כמה אנשים יותר נמוכים נשארו מאחורינו; ובעוד שאנחנו מקנאים במעטים, איננו משגיחים ברבים אשר קנאתם ערוכה כנגדנו. זחיחות הדעת כה גברה באדם, עד שגם מי שיש לו הרבה רואה עצמו כנעלב, בעבור שחושב הוא כי היכולת לו לקבל יותר. מינוּ אותי לפראֶטור; אבל לי היתה תקוה להיות לקונסול. – נתנו לי שנים עשר השבטים156, אל לא עשו אותי לקונסול קבוע. – זכיתי שיהיו מונים את השנים מממשלתי – אבל לא הגעתי לכהונה! – נבחרתי לחבר הועד – אבל למה רק לועד אחד? – הרימו אותי למשרה עליונה; אבל לא הגדילו את נחלתי. – נתנו לי, מה שנאלצו לתת למי שיהיה; משלהם157 לא הוסיפו כלום! – הכי לא נכון יותר לתת תודה על מה שכבר קיבלתי, לחכות לשאר, ולשמוח על זה שלא מלאה עוד הסאה. גם זה מן התענוגים, כי נותר לך מה לקוות158. אם ניצחת את הכל, הוה שמח להיות היותר חביב ללב חברך; אם רבים ניצחוּך, חשוב שאתה קודם לרבים אשר לא הגיעו עוד למעלתך. מבקש אתה לדעת, מה חסרונך היותר גדול? זהו, שאתה עושה חשבונות לא נכונים. אתה מגדיל ערך מה שנתת, ומקטין מה שקיבלת.


לב

שונים הם הדברים הצריכים לעצור אותנו מן הכעס: לפעמים מורא, לפעמים כבוד, לפעמים בוז. הנה למשל כבר מעשה רב הוא בלי ספק, כשאנחנו מייסרים עבד גרוע בעבודת פרך. למה לנו למהר עוד לדונו במלקות, לקפח תיכף את שוקיו? אין אנחנו אובדים ממשלתנו עליו, אם נחכה בזה. התאפק עד שיבוא הזמן, שנוכל להוציא פקודה בשם עצמנו, כי לפי שעה אנחנו מדברים רק בשם הכעס. אם יעבור, אז נשכיל לקצוב את העונש, כי בכגון זה אנחנו טועים ביותר: אנחנו תופסים בברזל, גוזרים עונש מיתה או כבלים ומאסר או רעב, במקום אשר מכות קלות הן תוכחה מספיקה.

תאמר: איך תדרוש מאתנו, שנראה כל מה שמעליב אותנו כדבר שפל ונמוך ומעשה ילדות? – אמנם אין אני מוצא דרך יותר ישרה לאדם, מלהזדיין בנפש כבירה ולראות כל אותם הדברים, אשר בעבורם אנחנו מדיינים, רצים ומבלים כוחותינו, מה נבזים ושפלים הם וכי לא כדאי לבעל שכל רם ונעלה שישים לב אליהם.


לג

הזעקה היותר רבה היא בשביל הכסף, הוא המעסיק ביותר את בתי הדינים, מביא קטטה בין אבות ובנים, מטיל ארס ונותן חרב בידי הרוצחים ואנשי הלגיונות. מגואל הוא בדם; בשבילו אנשים ונשים מעבירים לילותיהם בריב ומצה, המוני אדם נדחקים בשערי המשפט, המלכים נעשים אכזרים וחמסנים והורסים מדינות אשר נבנו בעמל כמה דורות, כדי לחפש זהב וכסף באפר הערים השרופות.

לא תשבענה העינים מלהביט באמתחות הכסף המונחות בזוית. בעבורן הם צועקים כל כך עד שעיניהם יוצאות מחוריהן, הבסיליקאות ואולמי המשפט הומים מן השאון, שופטים באים ממחוזות רחוקים לדון בדבר – רדיפת־הממון של מי היא היותר צודקת?

ומה אם הענין אינו אפילו של אמתחת כסף, כי אם של מלוא־כף פרוטות נחושת, או של דינר אחד אשר העדיף העבד בחשבונו, ובעבור זה פוקעת בטנו של אדם זקן ההולך למות בלא יורשים! ומה אם מלווה־ברבית ידוע־חולי, שאינו יכול אף להתיצב לפני הדיינים ברגליו וידיו הצומקות, צועק על חלק אחד מני אלף מן הנשך שהוא דורש, ובעוד שתוקפת אותו מחלתו הוא משתדל בערכאות להשיג את פרוטותיו? – אם תמשוך לי ממעמקי ההרים, שמרבים לחפור בהם, כל הממון אשר תשיג, ואם תניח לפני כל אותם האוצרות – אשר הקמצנים חוזרים וטומנים אותם באדמה, שמשם הוציאו אותם לרעתם – לא הייתי חושב את כל התל הזה כדאי שיעקם עליו אדם ישר את מצחו. איך ראוי לשחוק על כל אותם הדברים, הגורמים לנו שפיכת דמעות!


לד

עתה בוא וראה שאר הדברים, את המאכל והמשתה וכל ההשתדלות הרבה בעבורם, את הקישוטים, הפטפוטים והחרפות, תנועות הגוף שלא בדרך כבוד, חשדים, בהמה שאינה נשמעת או עבדים עצלים, פירושים־לכף־חובה על דברי אחרים, – כל מה שגורם לנו לראות את שפת בני אדם כאחד מן הפגעים הרעים אשר נתן לנו הטבע: האמינה לי, כי דברים קלים הם, אשר בעבורם אנחנו בוערים בקנאה קשה, כדרך הילדים המסתבכים בתגרות וקטטות. אין שום דבר מכל אלה שאנחנו עוסקים בהם בכובד ראש, ראוי לזה באמת. אין בהם דבר גדול. מקור הכעס והחרון, אני אומר, הוא שאתם חושבים דברים קלים לגדולים. פלוני חפץ לגזול ממני ירושתי; אדם אחר הכזיב תוחלתי הממושכה על ידי האשמות אשר הטיל כנגדי; עוד אחר חשק בפילגשי. מה שהיה צריך להיות לקשר של אהבה, נעשה סיבה למדנים ואיבה: השאיפה לדבר אחד! משעול צר מעורר ריב בין העוברים159; בדרך רחבת ידים ופתוחה לרווחה גם ההמונים אינם נתקלים זה בזה. מה שאתם שואפים אליו גורם לריב וקטטה עם שאר התאבים לו, מפני שהוא קטן כל כך ואינו יכול לבוא לידי אדם אחד מבלי שיעקר מרשות האחר.


לה

אתה מתרעם על אשר עבדך, או עבד משוחרר, או אשתך, או אחד מהתלויים בך, משיבים על דבריך. ואחרי כן אתה מתאונן על אשר אפסה החירות בקרב המדינה – אותה החירות שאינך סובל בביתך! בפעם אחרת, כשאחד שותק על שאלתך, אתה מוצא בזה קשיות עורף. – ידבר או ישתוק או ישחק – אתה תתמרמר: “בפני בעל הבית! ועוד בפני ראש המשפחה!” – למה אתה צועק וזועם? למה אתה תופס את הרצועה באמצע הסעודה בעבור שהעבדים מפטפטים, אבל במקום אשר ההמון מתכנס לאספה אין שתיקה מוחלטת מצויה? הכי ניתנו לך האזנים רק למען תשמע מנגינות נעימות וקול זמרה ערוכה במתיקות? הלא גם להקשיב לקול שחוק ובכי, לדברי חנופה וריבות, לדברים קשים ומעציבים, לקול בני אדם, לגעית בהמות ונביחת כלבים הן עשויות. למה אתה מזדעזע, אדם אומלל, מפני קול עבד, מצלצול חתיכת מתכת או מדפיקה בדלת – הן אפילו אם איסטניס אתה, הנך צריך לשמוע גם את הרעמים.

מה שאמרתי לענין האזנים, הוא הדין לעינים שהן נפגעות וסובלות על נקלה עלבון כשאינן מחונכות כהוגן. הן נתקלות ברבב ובקצת לכלוכית, וכשאין כלי־הכסף נוצצים כל כך או כלי־הבדיל אינם ממורטים. העינים הללו שאינן סובלות מראה רצפּת־שש בלתי מזהירה בצבעים שונים ומשופשפה בעמל שאינו פוסק, ושאינן יכולות לראות שולחן בלתי מפואר בגווני העץ, והמשתוקקות להשתעשע בבית רק במחזה זהב וכל כלי חמדה – הנה בחוץ הן רואות במנוחה שלמה את הסימטות העקוּבּות והמטונפות, וסובלות מחזה רוב הולכי הדרכים בבזיונם, וקירות הבתים המקולקלים, הבקועים והעקומים. ומפני מה משפטם שונה, ובחוץ אין מעליב אותם מה שמרגיז אותם בבית? הלא רק בעבור כי מחשבותיהם שם יותר נוחות ומתוּנות ובבית הן יותר זועפות ורגזניות.


לו

את כל החושים אפשר להרגיל לגבורה, כי מן הטבע הם עשויים להתחנך, אם רק רוח האדם חדל מלהשחית אותם; לכן צריכים לדרוש ממנו על זה יום יום דין וחשבון. סכסטיוס היה רגיל לעשות כן, אשר בסוף כל יום, כששכב לנוח על מיטתו, דרכו היה לשאול את עצמו: איזה מחלאי נפשך ריפאת היום? באיזו מידה מגונה נלחמת? כיצד תיקנת מעשיך? – הכעס יחלש ויתרופף אם יֶדע שיעמוד בכל יום לתת דין לפני שופטו. היש לך דבר יותר יפה מן ההרגל הזה, לחקור במעשה יום יום? ומה נעימה השינה אחרי חקירה ודרישה כזאת, מה שלוה ועמוקה ומנוקה היא, אחרי שנתנה הנפש שבח או תוכחה לעצמה כמו עֵד ודיין נסתר לדרכה ופעולותיה!

אני משתמש ביכולת זו ונעשה בכל יום שופט לנפשי. כשכבר הסירו את המנורה מנגד עיני, ואשתי היודעת כבר את מנהגי חדלה מדבּר, אני בודק בטובו של היום כולו ושוקל את מעשי ואת דברי בו. אינני מסתיר דבר מעצמי ואינני דולג על שום דבר. למה אירא מפני אחת משגגותי, אם יכול אני לומר לנפשי: הוה זהיר שלא תוסיף לעשות כן; בפעם הזאת אני סולח לך! בשעת הויכוּח ההוא דיברת קצת כאיש נרגן; אל תוסיף להוָעֵד עם אנשים נבערים; מי שלא למד מעולם, הוא גם לא יחפוץ ללמוד עוד. את פלוני הוכחת בדברים יותר קשים משהיית צריך! באופן זה לא תיקנת אותו ורק העלבתו. לעתיד עליך להשגיח לא רק שיהיה דבר־אמת מה שאתה אומר, כי אם גם שיוכל השומע לקבל את האמת ההיא. אדם טוב אוהב את התוכחות160, ובמידה שטבע האדם גרוע, כן יקשה לו לסבול את המתקן אותו.


לז

שמא אֵירע כי בשעת סעודה פגעו בכבודך מהתלות של מסוּבים או דברים אשר הטיחו כנגדך: זכור כי עליך להתרחק מחברת אנשים פחותים. החוצפה מתרבה ביותר במשתה היין, אם לבני אדם הללו כבר בהיותם בלתי שתויים חסרה הבושה. שמא ראית את ידידך כועס על שומר הפתח בבית עורך דין או בבית אחד העשירים על אשר לא נתן לו להכנס, ומלאת בעצמך חימה על העבד השפל הזה. אולם, הכדאי לכעוס על כלב קשור בשלשלת? גם מי שמרבה לנבוח, מתפייס כשזורקים לו מה לבלוע. סור משם ומַלא שחוק פיך! על נקלה יתגאה בן־אדם זה, בעבור שהוא שומר הסף במקום שרבים נדחקים בעניני ריבות; על נקלה יראה עצמו האדון ההוא, השוכן בתוך הבית, מאושר ומרומם, ויחשוב זאת לסימן לאשרו וגדולתו, כי קשה להכנס בשערי ביתו. הוא אינו משים אל לבו, מה גרוע הוא לשכון אחורי שער בית אסוּרים.

חשוב בלבך, כי כמה דברים צריך אתה לסבול. מי הוא זה שיתפלא על שהוא סובל קור בחורף או מחלת הים באניה או על שהוא נדחף בחוץ? יש אומץ בנפש לעומת כל דבר שהתעתדה לקראתו. – אם לא הושיבוך במקום הראוי לפי כבודך, אתה מתחיל להתרעם על בעל המשתה, על המזמין אותך וגם על מי שהקדימו אותו עליך. סכל! מה בכך באיזה חלק מהמיטה אתה מסב? הכי הכר יכול להגדיל כבודך או להפחית ערכך161 – או נתת עיניך באדם אשר דיבר רעה על כשרונותיך. התוּכל לחשוב, כי הדין נותן כן? הן לפי זה צריך המשורר אֶניוס162 לשנוא אותך, אם אינו נעים לך, והורטנזיוס יהיה לך לצורר, וציצרו ישמור לך איבה, בעבור שאתה שוחק על חרוזיו. הן אם אתה מבקש משרה, עליך לקבל במתינוּת את הסכּמות הבוחרים בך.


לח

אם גרם לך אדם בזיון – הכי גדול הוא ממה שאירע לפילוסוף הסטואי דיוגנס163? – היה מעשה כי בשעה שדרש זה על הכעס עמד איש צעיר חצוף וירק בפניו. כחכם־לב קיבל את הדבר בנחת ויאמר: “אמנם אין אני כועס, אבל ספק אצלי, אם אין מן הצורך לכעוס על זה”. – הרבה יפה מזה עשה קאטו שלנו. פעם אחת, כשהיה דן בדבר משפט, עמד לנטוּלוּס, אדם אשר גם מדורות קדומים לא נודע כמוהו טרחן וגס רוח, ויירק במצחו רוק שמן ואגור ברוב כוח מפיו. אבל זה הנגיב רק את פניו ויאמר: “אני נכון להעיד בפני כל אדם, לנטולוס, כי שקר דוברים כל האומרים שאין לך פה!”164


לט

הנה עלה בידינו, נובאטוס, לשכּך את נפשנו, כדי שלא תתרגש מכעס או שתתגבר עליו. אבל צריכים אנו לחשוב גם איך להקל חמת אחרים. לא רק בריאות לנפשנו אנחנו מבקשים, כי אם גם להביא מרפא.

בראשית התחוללות הכעס אין אנחנו מרהיבים להתיש כוחו, כי חרש הוא ואינו שומע לדברי שכל. ניתן לו פנאי. במשך ההפסקות תוכלנה סגוּלות להביא תועלת. כל זמן שהעינים צבות לא נוכל למשש בהן, כדי שלא נעורר אותן עוד יותר המדוה הקפוא שבהן; כן גם לענין שאר התנועות המשונות בשעה שהן מתגלות. בתחילת כל מחלה – המנוחה קצת רפוּאה. – אם תאמר: “מה תועלת יש בסגולתך אם היא משכּכת רק את הכעס החדל מעצמו?” – ראשית היא מועילה, שימהר לחדול; שנית היא מגינה, שלא ישוב. וגם את ההתפרצות אשר לא נרהב להחליש נוכל להכזיב: מרחיקים אנחנו את הכלים שמשתמשים בהם לנקמה; מתראים כמשתתפים בכעס, כעוזרים ומסכימים לרגשי העצב למען תגדל השפעתנו להביא עצה. קושרים מתינות במתינות165, וכמבקשים עונש יותר גדול, עושים שהעונש המכוּון ידחה לפי שעה. בכל האמצעים פועלים על הרתיחה שתשתקע. ואם קשה היא ביותר, נתפוס את מי שאינו נוח לרצות ברגש הכבוד או המורא. אם אינה קשה כל כך, נתחיל בדברי שיחה ונספר ענינים נעימים או מפליאים, למען הטות אותו על ידי תאבות־דעת לצד אחר. אמרו עליו על רופא אחד שהיה צריך להביא ארוכה לבת־מלך ולא יכול לעשות זאת בלי חיתוך בברזל. מה עשה? אחרי אשר חימם קצת את השד הצבה, תחב בה את הסכין שהיה מכוסה בספוג. לו הקריב אותו בגלוּי, היתה העלמה מתקוממת כנגד החיתוּך לרפואה, אבל כיון שנעשה הדבר מבלי שחיכתה לזה, סבלה את הכאב. לפעמים אי אפשר לאדם להרפא בלתי אם כשהוא מרומה.


מ

לאחד תאמר: הזהר שלא יהיה קצפך לשחוק לאויביך! – לאחר תאמר: הזהר שלא יפחות בלב רבים רגש־הכבוד שרוחשים לאומץ רוחך ולגבורתך. אמור: “בחיי ראשי, אני מתרעם מאד וכמעט שלא אוכל נשוא את עצבי; אבל צריכים לחכות, בודאי ימצא את ענשו. שמור הדבר בלבך; כשיזדמן, תשלום לו גמולו במתינות”. אבל לייסר את הכועס ולהתנגד לו אי אפשר מבלי להגדיל את חמתו. באפנים שונים תוכל להשפּיע עליו ובדברים נעימים – אם לא שאתה אדם גדול ותוכל להכחיד חימה כדרך שעשה זאת אבגוסטוס האלוהי. אצל וודיוס פוליון היה מסב בסעודה, ואחד מן העבדים שבר כלי של בדולח. פקד וודיוס שיסחבו אותו למיתה ויהרגוהו באופן בלתי רגיל: נצטווּ להשליך אותו למאכל לדגים הגדולים אשר שטו שם באגם המים. היה אפשר לחשוב, שיצאה פקודה זו מתוך גאוה, אבל באמת היתה רק מתוך אכזריות. נמלט הנער ויתנפל לרגלי הקיסר ולא התחנן לשום דבר רק שימיתוהו באופן אחר ולא יתנוהו למאכל לדגים. הקיסר התרגש על ידי האכזריות המפליאה הזאת ויתן צו, שלא יגעו בעבד, אבל ישברו בפניו את כל כלי הבדולח וישליכום לאגם. כן חשב הקיסר לנחוץ לייסר את ידידו; הוא היטיב להשתמש בכוח שהיה בידו. אתה יושב בסעודה ומפקד שידונו אנשים במיתה משונה. ברציחה בלתי רגילה? בעבור אשר כוסך נשברה, יקרעו בני־מעים מבטן אדם? כה נכבד אתה בעיניך, עד אשר לעיני הקיסר אתה דן אדם להריגה?


מא

אם יש למי שיהיה הכוח לזה, שייסר את הכעס מגבוה – יעשה כן בלי לחוס, אבל רק כשזה מתגלה באופן שסיפרתי, בפראות, באכזריות שואפת לדם – כעס שאין לו תקנה, אם לא בכוח מרומם ונעלה עליו166. –

עלינו להביא שלוה לנפש. זאת נשיג על ידי מחשבה מתמידה בתורת־מוסר מועילה, על ידי התנהגות ישרה והדרכת הרוח להשתוקק רק למה שהוא ראוי לתפארת. דיוֹ לאדם בהכרתו הפנימית לעצמו, אין אנו רשאים לפעול בשביל תהילה מאת אחרים. תצא לנו רעה ממעשינו, ובלבד שנהיה ראויים בשבילם לטובה!

“אבל הרי ההמון מפאֵר את עזי־הנפש ונותן כבוד לאמיצי הלב, ואת שלוי־עולם הוא חושב למתרשלים!” – אפשר כי כן הוא בהשקפה ראשונה. אבל אחרי שמתברר לו מתוך ההתנהגות במדה שוָה בחיים כי רק אהבת־שלום היא ולא חולשה, העם הזה בעצמו מכבד ומעריץ אותם. לכן אין שום דבר מועיל ברגש המכוער והמלא־איבה ההוא, אבל יש בו כל דבר רע, מן החרב ומן האש. את הבושה הוא רומס לארץ, וברציחה הוא מגאֵל את ידיו ואברי ילדים רטושים הוא מפזר. אין מקום פנוי נשאר לו מחטאת, אין דעתו לבקש תהילה ואין לו מורא מפני הכלימה, אין לו כל תקנה בשעה שהקצף מתאבן ונעשה לשנאה כבושה.


מב

נעביר נא מקרבנו עוון זה, נטהר את רוחנו ונעקור מן השורש את המידות המגונות, אשר אף אם רק קימעה קימעה הן מתחוללות מאיזה מקום, הן חוזרות ומשגשגות. לא להחליש את הכעס נתאמץ, כי אם לבער אותו כולו. מה יש להחליש בדבר שהוא כולו גרוע? גם יכול נוכל, אם רק נשתמש בכל כוחנו.

גם שום דבר לא יועיל כל כך כזכרון יום המיתה167. יאמר אדם לעצמו וגם לאחרים: מה יצא לנו מזה אם נקצוף איש על רעהו, כאילו לנצח ימי חיינו, ובינתיים נבלה לריק את שנותינו הקצרות כל כך? מה יצא לנו מזה, אם את השעות, אשר אפשר למלאות בתענוגים ישרים, נכלה במה שנגרום יגון ועינוּיים לאחרים? אין כדאי לאַבד הטובה הרבה, ואין לנו פנאי רב כל כך בחיים, שנחַסר אותו. למה אנחנו קופצים למלחמה? למה אנחנו שואפים לקרבות? למה אנחנו שוכחים חולשתנו ומזדיינים בשנאה עצומה, ובעוד אנחנו בעצמנו כחרס הנשבר נרוץ לשבור אחרים? את רגשי־שנאה הללו, שאנחנו נושאים בחיקנו מבלי להתפייס, תבטל פתאום הקדחת או מחלה אחרת שתתנפל על גופנו. בין שני הצוררים היותר קשים מהרה יפריד המות! למה אנחנו רוגשים וממלאים את החיים שאון ובהלה? הן מעל לראשנו מרחפת הגזרה הנסתרה168, צועדת ומתקרבת היא, והימים שאבדנו מובאים לנו בחשבון. באותה שעה אשר יעדת למות אדם אחר, אפשר כי בה הגיע הקץ לחייך.


מג

הכי לא טוב יותר לקבץ את ימי החיים הקצרים ולעשות אותם נוחים לך ולשאר בני אדם? למה לא תעשה אותך אהוב לכל אדם בימי חייך ויהיה זכרונך חביב גם אחרי מותך? למה אתה זומם להשפיל את כל מי שמתנשא עליך ביותר? למה אתה משתדל להראות תקפך ולהבעית את המתקומם עליך, אם הוא שפל ונבזה וגם נמאס ושנוא על הגבוהים עליו? למה אתה כועס על העבד, על האדון, על המלך, או על מי שחוסה בצלך? חכה נא מעט! הנה המות בא, ותהיו שוים בפניו. – רגילים אנחנו להשתעשע בבוקר במחזה המשחקים אשר בזירה, כשהשור מסתבך בדוב ועושה עמו קרב; אחרי אשר הרבה האחד לענות את רעהו, בא מאחוריהם ההורג וממית את זה ואת זה. הלא כן גם מעשנו בעולם. אנחנו מתנפלים על מי שהתעבר בנו, בעת אשר על המנצח ועל המנוּצח אורב קץ החיים. נבלה נא בהשקט ושלוה את ימינו המעטים שנשארו לנו על אדמות! אל תהי שנאת שום איש רובצת על גויתנו המתה. לפעמים ריב נפסק מפני שאון שרפה שהתחוללה בשכונה, ויש אשר שודד ועובר אורח נפרדים מפני חיה רעה שקפצה עליהם פתאום. אין פנאי לטפל בסכנות קטנות, במקום שצץ פחד סכנה גדולה. למה המלחמה והרדיפה? המבקש אתה, למי שכעסת עליו, רעה יותר גדולה מהמות? הוא יבוא עליו, מבלי שתעשה דבר. הן יגיעך לריק: אתה חפץ לעשות מה שעתיד להיות מאליו.

או אומר אתה: “לאו דוקא להמיתו אני חפץ, כי אם לגרום לו עונש גלות או חרפה או נזק”. אבל אני סולח יותר למי שמבקש לשונאו מכת רצח, מאשר למי שמבקש לו אבעבועות169; כי לזה אין נפש רעה כל כך כמו שדעתו קצרה. – אבל אם ענויים קשים או קלים אתה דורש בשבילו – מה מעטים הם הימים, אשר יסבול הוא את העונש או אשר אתה תתענג על זה? בעוד שאנחנו מושכים את חפצנו, רוחנו יוצאת מקרבנו.

כל זמן שאנחנו חיים בין בני אדם, נשתלם נא באנושיוּת170. אל נא נגרום פחד ולא סכנה לשום אדם. נבוז נא לכל נזק, לכלימה וחרפות ועקיצות, ובאומץ רוח נשא נא ונסבול גם הדברים הקשים החולפים. התעיף עיניך – כמו שרגילים לומר – או תביט מאחריך – והנה חיי הנצח הגיעו.



  1. מיל רומי=אלף פסיעות (mille passuum)  ↩

  2. ברומית: inter sacra mensae fura “הזכויות הקדושות של (מסובים אל) שולחן”.  ↩

  3. im cruces membra diffindere – כאן זכר רציחות אכזריות, שהיו מתרחשות אצל הרומיים, ושעל־פיהן נתרקמה האגדה שלא במקומה על משפט של עינויים קשים, אשר כאילו נעשו בישו.  ↩

  4. ההמשך כאן משובש ותיקונים נעשו ביסוד הרומי כבר במהדורות של המאה השש־עשרה. לפי גירסה אחת: “כאילו חדלו האֵלים להשגיח… והם מזלזלים”… אחרים סוברים כי בין הגדרות הכעס למעלה חסרה אחת, שהוא הגבה על עלבון ועל זה מוסב “מזלזלים במעלת כבודנו” בקצף העם על המתגוששים.  ↩

  5. falsa ultione falsus dolor tollitur  ↩

  6. Non aper irasci meminit, non fidere cursu

    Cerva.nec armentis incurrere fortibus ursi (אובידיוס, 545, VII Metamorph, על ימי המגפה באי אֶגינה)  ↩

  7. הוא “השכל המנהיג” (הגמוניקון) הנעלה שבכוחות־האדם לפי שיטת־הסטוֹאים, ועליו מדבר גם מרקוס אַבריליוּס, רעיונות, ז', ט"ז, ובשאר מקומות.  ↩

  8. parum subtile, parum exactum  ↩

  9. יש מי שאינם גורסים את המלה "non'' ביסוד הרומי, ותהיה הכוונה: אפשר לו.  ↩

  10. morosum  ↩

  11. או: המידה המגונה, הנטיה הרעה (vitium)  ↩

  12. beneficiis enim humana vita constat et Concordia השוה: “העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד, שנאמר: ”עולם חסד יבנה" (אבות דר‘ נתן, ד’, ה').  ↩

  13. השוה: שבת קמ“ט, ע”ב, מאמרו של ר‘ יעקב ברה דבת יעקב [אפשר, ממשפּחת גרים ומחונך בידיעת המוסר של חכמי־יוון; לפי קבלת רש"י, עירובין, פ’ ע“ב, לא נזכר שם אביו ”מפני שלא היה הגון“; אבל אין פירוש זה מספיק, שהרי היה אפשר לכנות אותו על שם מקומו]: ”כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב“ה”. ובתור מקור לזה בא המקרא במשלי, י“ז: ”גם ענוש לצדיק לא טוב“; אין לא טוב אלא רע [רש”י: צדיק המעניש לא טוב, וכיון דאינו טוב הרי הוא רע, וְכתיב לא יגורך רע]". פתוחו של הרעיון מזכיר את דבריו של אפלטון המובאים כאן.  ↩

  14. utilem et salutarem  ↩

  15. ברומית המלים המקבילות הן vitium–virtus אשר כוונתן, מצד אחד, גבורת־אנשים וכל מידה טובה, ומצד שני כל מידה מגונה ועוון אשר חטא.  ↩

  16. אריסטוטלס מורה, כידוע, לבחור בדרך־הממוצע (והרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות־דעות הולך בנתיבתו). בספר המידות הניקומכי (ה, י"א) הוא אומר, שגם לענין הרתחנות יש דרך־הממוצע, שהיא ענותנות, לכעוס רק במידה, במקום הראוי וכנגד מי שראוי. שיטתו של סנקא מתנגדת לזה בכל תוקף (גם במכתבי המוסר, מכתב פ"ה).  ↩

  17. גם כאן viitia – virtutes  ↩

  18. Barbaros – העמים הנכרים נחשבו אצל היונים ואח"כ אצל הרומיים לעמים פראים.  ↩

  19. disciplina  ↩

  20. ברומית pietas, היא המלה, שעברה גם ללשונות החדשות ועיקר כוונתה: רגש של חסידות. קרוב לזה הוא המושג, שהוטבע בעברית, “חסד, שעושים עם המתים” על־פי בראשית, מ“ז, כ”ט: “ועשית עמדי חסד ואמת”, אבל ביטוי זה לא נתיחד לרגשי האֵבל וההערצה שבלבות הבנים להוריהם שנפטרו, ואין אחר רגיל בעברית, ועל כן צריכים אנו כאן ולהלן להעזר בביטוי; כיבוד הורים.  ↩

  21. ad coronam – סנקא מתווכח בזה עם הפילוסוף תיאופראסטוס, אחד מתלמידי־אריסטו, שכתב כנגד דרכי החכמים הציניים בעלי הענוותנות היתירה, ונסתייע בחַוַת־דעתו של המון־העם.  ↩

  22. אלהי־המלחמה.  ↩

  23. גזירה הגיונית של הבאי בדרך הסופיסטים, כי באמת יש דברים, שמיעוטם יפה ורובם קשה.  ↩

  24. השוה מאמרה של ברוריה לר‘ מאיר על “יתמו חטאים” וגו’: “בעי רחמי עילוייהו דלהדרו בתשובה” (ברכות, י'); ולענין החובה להפוך בזכותו של החוטא – דבריו של ר' בחיי ב“חובות־הלבבות”: “ואם הוא בנראֵהו רע, אפשר שגרם לו זה סכלותו… ועוד, כשאטריד לבי לפקוד מומי־בני־אדם ולעיין במדותיהם הרעות, ימנעני זה מלעיין בחסרוני ומלעמוד על מומי־עצמי, שהוא יותר צריך לי ואני חייב בו יותר” (שער הכניעה, ה').  ↩

  25. misera curatio  ↩

  26. מעשה זה עבר, לפי הנראה, דרך ספרי־המוסר של הערביים בימי־הביניים ונכנס דרך שם בקצת שינוי לספר “חובות־הלבבות” (שער הכניעה, פרק א'): “כאשר נאמר על אחד המלכים, שאמר למי שנתחייב אצלו לאחר שהביאו השוט: חי ה', לולא חזקת כעסי עליך הייתי נוקם ממך נקמה גדולה! ↩

  27. satis tibi est magna ad peccandum causa – peccare – קרוב למאמר זה אמר בן עזאי: “עברה גוררת עברה”.  ↩

  28. השוה מאמר של ר‘ נחמן בשם רבה בר אבוה (סנהדרין, מ"ה): ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה (בתוספתא, סנהדרין, ט' י"א, בא מאמר זה בשמו של התנא רבי יהודה). רבה בר אבוה היה תלמידו של רב, ורב קיבל כמה דברים מר’ מאיר (עי' “סוף אומץ לב המשכילים”).  ↩

  29. שיש בה חדרים מוקצים לבני־בית חולים.  ↩

  30. perversa – שאינה ראויה ושהיא כנגד רצוני. כשהוציאו את הנדונים למיתה, היו השופטים פושטים את בגדי־השרד ולובשים בגדים של אנשים מדלת־העם, וגם היו נותנים אות, שיתאסף הקהל.  ↩

  31. באופן חגיגי, sollemnia  ↩

  32. מיתות בית דין אצל הרומאים היו: 1) בעד רצח־אבות (parricidium) תחבו את הרוצח לתוך שק והשליכו אותו לתוך הנהר; 2) הריגה בקרדום (מיתה בזויה) או בחרב על־ידי איש צבא; 3) תליה; 4) דחיה מן הסלע (כעין סקילה שבמשנה); 5) צליבה (crux), שהיתה ביחוד מיתת־עבדים.  ↩

  33. קרוב לזה מה שאומר פילון (כשהוא מדבר על זונות וחללות האסורות לכהנים, על החוקים, ספר א', 103): “גם בלב בעלי־תשובה עוד נשארה צלקת ונמצא בו רושם מן החטאים, שחטאו מקודם”. ואפשר, ששאב גם פילון את הדברים מאת הסטואי זנון.  ↩

  34. מלוטש משני צדדיו, נוטה לכאן ולכאן, לא־נאמן (anceps)  ↩

  35. אפשר לראות בזה זכרון מעשה שהיה, שהתקצף הקיסר קיוס קליגולה כשדיבר סנקא לפני זקני־הסינאט ורכש לו תהילה וכבוד.  ↩

  36. placebat pro constantia rigor  ↩

  37. שני אנשי־צבא, שהלכו בשליחות, היו אחראים זה על זה.  ↩

  38. centurio  ↩

  39. איש־הצבא הממית את הנידון.  ↩

  40. פילוסוף באי רהודוס בזמנו של תלמי פילאדלפוס, מתלמידי אריסטו'; חיבר ספר על השכרון ועוד כתבים שאבדו.  ↩

  41. המלים veram ignorantibus magnitudinem מחוברות במהדורת Haase עם הפסוק הקודם, ונראה יותר נכון לקבען בתוך התשובה: רק מפי בני אדם אלה, שאינם וכו'.  ↩

  42. “oderint dum metuant” חרוז הוא מטראגדיה רומית, ולפי מה שמביא סוויטוניוס על קליגולה (פרק 30), היה עריץ זה רגיל לומר כן.  ↩

  43. קאליגולה.  ↩

  44. היה להם להתכונן כנגד העריץ!  ↩

  45. sine missione ־ לחיים או למות.  ↩

  46. Н μ‘ αναειρ’ η εγω σε. איליאדה כ"ג, 724 (הספור הוא אצל סוויטוניוס, 22).  ↩

  47. per omnem orbem – בכל השטח העגול העולמי. אבל יש חושבים כי כבר בזמן עתיק היתה השערה על הצורה הכדורית של העולם.  ↩

  48. סנקא משתמש כאן במלת “אנימוס” אשר בכמה מקומות אחרים כוונתנו: נפש; על ידי זה אין הדברים ברומית ברוּרים כל צרכם.  ↩

  49. הכוונה להריגת פומפיוס בבקשו מפלט בארץ מצרים וקודם שירד עוד מן האניה, במצות מלך תלמי הנער על ידי אכילס ועל פי עצת תיאודוטוס מורהו של המלך (מסופר אצל פלוטרך, חיי פומפיוס, ע"ז–פ').  ↩

  50. Adfectus, המחבר משתמש במלה זו למצב רגשני שאינו עובר כרגע.  ↩

  51. אבריו הקיצוניים, “סוממא”, הרגש שמדובר עליו כאן הוא גם הידוע בשם “אימת צבוּר”.  ↩

  52. על השלישית אינו מדבר עוד, כי כבר בשניה צריך השכל להלחם.  ↩

  53. אפולודורוס, עריץ בעיר קסנדריא במדינת מוקדון, רצח אנשים רבים. פלריס, עריץ בעיר אגריגנט, ציוה לעשות שור גדול של מתכת ולתוך בטנו תחב אנשים להשרף שם חיים; על צעקת האומללים התענג בהיותה דומה לגעית השור (ציצרו ב, ז; ג, ו De officiis)  ↩

  54. “דיווּס” – התעלה למעלת אלהים, על וולָזוס מסאלא: טציטוס, קורות השנים, ג', ס"ח.  ↩

  55. gaudere laetarique proprium et naturale virtutis est השוה: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, תהלים צ“ז, י”א.  ↩

  56. מקום המשפט, “פורום”.  ↩

  57. septa, גבוּלים לחלק הפורוּם אשר בו התאספו הועדים (קומיטיה).  ↩

  58. משירי המטמורפוזות לאובידיוס (א, קמ"ד והלאה), ציור קלקול המידות ברומא. אמנם תמונה כעין זו נמצאת כבר בשירת הסיודוס “המעשים והימים” (עברית: בשבועון “מאזנים”, תרצ“ג, גליון מ”ט–נ'), חרוז 185 והלאה, מתקופה קדומה אצל היונים, ובאותה תקופה ממש חזה בין העברים גם הנביא מיכה (ז') קלקוּל־מידות דומה לזה.  ↩

  59. כאן מברר סנקא את הרעיון המוסרי של אהבת החוטאים, אשר רק יותר מדור שלם אחרי כן החלו להפיץ אותו בתור לקחו של ישו. – להרעיון כי פשעי בני אדם נעשים על ידי “ערפל מכסה את הרוּחות” נמצאת דוגמא בדברי חז“ל (מאוּחרים לסנקא): ”אין אדם עובר עבירה אא“כ נכנסה בו רוח שטות”, ושורש רעיון זה הוא כבר בלקח סוקרטס, כי הדעת היא בסיס לכל מידות טובות והבערוּת מקור הרשעה.  ↩

  60. הפילוסוף הידוע בהשקפתו על עצב החיים.  ↩

  61. או: חסר־רצינוּת: “ניהול סיריוזום” – עפ"י שתי התכוּנות האלה, לבכות או לשחוק על הבלי העולם, כפי שהיו רגילים הדרשנים הסטואים לתאר בשם החכמים, בארתי במקום אחר את הספור על ר' עקיבא אשר שחק בעת אשר שאר החכמים בכו (גם בחרוים “לשחוק ולא לבכות” בקובץ שירי “רזי עולם”).  ↩

  62. ברעיונות אלה של סנקא מיוסדים לפי הנראה דברי מרקוס אבריליוס (ב, א, בתרגומי, הוצ' שטיבל, עמוד 10): “בבוקר השכם אמור לנפשך: היום אפגוש אדם יהיר, כפוי טובה, עז פנים, זד… אבל כל רשעת זה היא בעבור שלא ידע להבחין בין טוב לרע”. במבוא שם העירותי, כי ניכר כאן יחס לתפלת רבינו הקדוש “שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע… בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית”, אבל אין כאן הסכם, כי אין הפילוסוף הסטואי מבקש להנצל מהאדם הרע, כי אם הוא מלמד עליו זכות ורואה אותו כראות הרופא את החולה והוא מתאמץ לרפאותו ואינו משתמט ממנו.  ↩

  63. Laberius משחק רומי בימי יוליוס קיסר.  ↩

  64. אולי זה הוא גם הפירוש הנכון למאמר חז“ל (שבת ע"ז, ב') אימת חלש על גבור, אימת מפגיע על ארי: קול יללת האדם המתפלל בלחש שיצילהו אלהים, או גם קול איזה רעש דק הפוגע בו, פי' רש”י והערוך: “חיה קטנה” הוא עפ"י השערה ואין לו על מה לסמוך.  ↩

  65. החיות, במידה שהן נוראות, הן באמת חסרות כוח ויראות, לפי הרעיון המבואר למעלה. ביסוד הרומי המליצה מצומצמת: vanis vana terrori sunt – להרעיון בעצמו השוה מאמר אפלטון, המוּבא מאת ר‘ משה אבן עזרא בכתאב אלמחאצרה ואלמד’אכרה (בתרגום הלפר, “שירת ישראל”, עמוד ע"א): “מי שכעסו גובר עליו… סימן שנפשו חלשה מאד”.  ↩

  66. In rectum genitos השוה קהלת ז', כ“ט: ”אשר עשה האלהים את האדם ישר".  ↩

  67. בדברי חז“ל: ”הבא לטהר מסייעין אותו" (ריש לקיש, שבת ק"ד).  ↩

  68. יש לנו על מה להשען בזה.  ↩

  69. Libido occupatissima est  ↩

  70. סטימולוס.  ↩

  71. מלמד מפורסם לגימנסתיקא.  ↩

  72. Nemo autem regere potest, nisi qui et regi  ↩

  73. Suoque simillima coelo  ↩

  74. Cum habeas mundum deumque,quem ex omnibus animalibus ut solus imiteter, solus intellegit. הוא הרעיון של פירוש חז“ל לההליכה בדרכי ה' שבתורה כי כוונתה לחקות מידותיו והיא imitatio שהחזיקו בה גם בעלי המוסר הנוצרים, אבל סנקא לא מהם ולא מכה”ק הושפע.  ↩

  75. ביסוד: in pectore  ↩

  76. לפי הגירסא ebrii – saucii  ↩

  77. זאת היא ההשפעה הרצויה של תרגילי הספורט.  ↩

  78. Crescit licentia spiritus, servitute comminuitur  ↩

  79. placidos  ↩

  80. השוה האגדה על ענוותנותו של הלל, אשר לא יכלו להביאו לידי כעס.  ↩

  81. כעין זה מאמר ר' יהושע בן פרחיה: “הוי דן כל אדם לכף זכות” (אבות, א) והסיפורים הנספחים למאמר זה בברייתא (שבת קכ"ז, ב), כמו המעשה בגליל העליון בבעל־בית שקיפח באופן גס שכר פועלו ודברים רבים הצטרפו לאות על רשעתו, אך כעבור זמן נתגלתה האמת כי אנוס היה, וכי צדק הפועל אשר דן אותו לכף זכות.  ↩

  82. דברי חרפות ומלשינות עלינו.  ↩

  83. אריסטוגיטון קשר יחד עם הרמודיוס על העריצים היפרכוס והיפיאס. אחד מהקושרים נהרג ואחד נמלט (514 לפני סה"נ). לשניהם הקימו אחרי כן מצבות זכרון לתהילה במעלה האקרופוליס באתונא.  ↩

  84. ראוי לכך, dignus fuit  ↩

  85. מתנגדו הגדול במלחמה ההיא.  ↩

  86. Benigna rerum aestimatio  ↩

  87. וגם זה, כמו שנאמר למעלה בפ' כ"ב, לפעמים אינו נכון.  ↩

  88. הרודוטוס, ספר ו', קכ"ז.  ↩

  89. השוה: המקרע בגדיו בחמתו כעובד ע"ז (ר' יוחנן בן נורי, שבת ק"ה, ב).  ↩

  90. לפי סנקא אין האדם מרכז היצירה ותכליתה, ובזה נוטה הוא מרעיון תורת משה ומשוררי תהלים שהוא גם רעיון רוב האגדות התלמודיות.  ↩

  91. השוה פתגמו של נחום איש “גם זו” ואחריו ר' עקיבא: גם זו לטובה.  ↩

  92. abstinentia  ↩

  93. השוה: הרואה יסורים באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה, א).  ↩

  94. Quam angusta innocentia est, ad legem bonum esse! Quanto latius officiorum patet quam iuris regula!

    השוה הוראת רב (בבא מציעא, פ"ג) להתנהג לפנים משורת הדין, “למען תלך בדרך טובים”.  ↩

  95. השוה דבר ברוריה אשת ר' מאיר על “יתמו חטאים” שהכוונה לחטאים ולא לחוטאים.  ↩

  96. את המזל או המקרה שאין להנצל ממנו (cede fortunae)  ↩

  97. Sanctae partes sunt, si universum venerabile est; ergo et homini (sc. nefas nocere), nam hic in maiore tibi urbe civis est. כן גם מרקוס אבריליוס (ד' כ"ג): כל העולם הוּא “עיר אלהים החביבה”.  ↩

  98. קליגולא; בגאותו ורוע לבו לא יכול נשוא מראה צעירים מבני גדולי רומא מתהדרים בחוץ, ודרכו היה גם להתעולל באומללים אשר התאכזר כנגדם.  ↩

  99. להתבונן איך יתנהג האב בשעת צערו.  ↩

  100. וגם את זה היה קליגולה ממית, לו ראה רושם אֵבל על פני האב.  ↩

  101. לרגלי אכילס בהתחננו על עצמות בנו הקטור.  ↩

  102. השוה רעיונות מרקוס אבריליוס, ז, כ"ד: פנים זועפות הן מאד כנגד הטבע.  ↩

  103. ווירגיליוס, בשירי האנאידה (ח', 703־702) בחזון המהפכות והקרבות: כאן אצל סנקא (לפי הגירסא שביסוד מהדורת האאזע) שני החרוזים הפוכים, גם נשתנו קצת, ותרגומנו הוא לפי הנוסחא העיקרית.  ↩

  104. השוה נדרים כ"ב, א, בשם ר‘ יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו; ר’ ירמיהו: משכח תלמודו ומוסיף טפשות; רב נחמן בר יצחק: בידוע שעוונותיו מרובין מזכיותיו, שנא' וּבעל חמה רב פשע.  ↩

  105. Accessus lenes habent et incrementa fallentia  ↩

  106. beneficio egestatis“” השוה מאמר אליהו לבר הא־הא (חגיגה ט, ב): “בחרתיך בכור עוֹני, מלמד שחזר הקב”ה על כל מידות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות", וכן יאה עניותא וכ' (במדרש רבה פ‘ בחקותי בשם ר’ עקיבא).  ↩

  107. tumultuario milite  ↩

  108. Tempestate correptus… furenti malo servit  ↩

  109. Nemo enim non eo, a quo se contemptum indicat, minor est (השוה מאמר רב: המיוחס בבבל הוא השותק כשמעליבים אותו, קדושין ע"א).  ↩

  110. השוה תהילת הלל, שלא היה שום אדם יכול להקניט אותו.  ↩

  111. ראויה לכבוד, venerabilis  ↩

  112. אפשר כי זה הוא המכוון במאמר “הוה ממעט בעסק!” בפרקי אבות ובמאמר הדומה לו ברעיונות מרקוס אבריליוס “oliga presse” (ד', כ“ד, בשם חכם אחד, ונוסף: ”אם תחפוץ להשאר שמח וטוב לב". בתרגומי העברי עמוד 26), וראה גם סוף הפרק הזה.  ↩

  113. רומית: לפי ערפו cervicibus aptare  ↩

  114. ברומית facilia מן facere (עשה) הם הדברים “היכולים להעשות” ועל ידי זה: דברים קלים.  ↩

  115. audaces  ↩

  116. inprobae  ↩

  117. Coelius  ↩

  118. ולפני התגלע הריב נטוש (משלי י“ז, י”ד).  ↩

  119. Alit se ipsa contention et demissos altius tenet  ↩

  120. artes  ↩

  121. “והיה כי ירעב והתקצף” (ישעיה ח', כ"א).  ↩

  122. חלי נופל.  ↩

  123. תאב לדעת הנעלם Non vis esse iracundus? Ne fueris curiosus.  ↩

  124. הלל אומר (אבות ב, ה): “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”.  ↩

  125. “שאינו ביד עצמו”.  ↩

  126. feraturque, non ferat הכוונה: צריכים לשאתו בסבלנות, ולא שיטלטל ויטריד את האדם.  ↩

  127. הרודוט מספר את המעשה האיום הזה בספרו ג', לד־ל"ה, אחרי תארו את שגעונו ואת רוע מעלליו של קמביזס בן כרש מלך פרס בהיותו בארץ מצרים. פרכסספס הנזכר כאן היה גם הציר אשר שלח קמביזס להרוג את אחיו סמרדיס.  ↩

  128. הרפגוס קיבל פקודה מאת המלך אסטיאגס להרוג את הילד כרש בן בתו מאנדאנה, יען ראה בחלומו שידיחהו נכדו זה מכסאו. הוא חמל על הילד ויצילהו, ובהיוָדע זאת לאסטיאגס התנקם באכזריות, כי זימן אותו לסעודה, אשר בה נתן לו בשר בנו למאכל. כאשר גדל כרש, הסיתו הרפגוס להנקם באסטיאגס.  ↩

  129. נוסחא אחרת: שלא מעוונה: non suo vitio  ↩

  130. פתיחת הגידים כדי שיהיה הדם שותת; הוא המות אשר בחר סנקא לעצמו כאשר קצף עליו הקיסר נירון מפני חשש השתתפות במרידה. לפי התיאור המזעזע כאן ולהלן מן האכזריות הפראית של העריצים מובן איך לא מצא הצלה אחרת.  ↩

  131. magus  ↩

  132. Oeobazus  ↩

  133. אלכסנדר המוקדוני אשר חינך אותו אריסטוטלס.  ↩

  134. אמנם רצח אכזרי הוא, אחד מן הכתמים השחורים בחיי אלכסנדר, שמזכיר כאן סנקא. המלך בעצמו התחרט אחרי המעשה ולא אבה להנחם על מעשהו ועל מות שר הצבא קליטוס, אשר היה גם מציל נפשו מסכנה ביום מלחמת גרניקוּס. אבל הסיבה לא היתה פשוטה כל כך כמו שמסופר כאן, כי קליטוס, אחד ממנהלי הצבא המוקדוני הלאומי, היה מתנגד לדרכי אלכסנדר ברדיפת כבוד ותהילה, ובשעה של ויכוח הרשה לעצמו להזכיר, כי בעיקר הדבר הצבא האדיר הוא שגרם לכיבוש הארצות וכי השרים מתעטרים בנצחון הבא ביגיע אנשי החיל. זה היה בוז לכל מפעל חייו. הניגוד היה עמוק וטרגי כמו בין ברוטוס ויוליוס קיסר, אלא שכאן להפך היחיד שעשה גדולות והאמין בזכותו לתהילה נעשה לרוצח של המגין על זכויות הרבים.  ↩

  135. “על פי איזה אושר”.  ↩

  136. דבר כזה מספרים דיודור מסיציליה ופליניוס על המלך אלטישאנס מארץ כוש. נמצאו אז שודדים רבים בעיירות שכבש במצרים, ואת אלה שתפס ייסר בקציצת החוטם ושלחם למקום שנקרא על ידי זה “קציצת החוטם” = רהינוקולורא ביונית.  ↩

  137. השוה ישעיה, י“א, ט”ו “והכהו לשבעה נחלים, והדריך בנעלים”.  ↩

  138. אחד הגבורים האגדיים או שעירי השדה המלווים את האֵל דיוניססוס (הוא בכּכוס).  ↩

  139. לפי קבלה אחרת היה שם אבי אביו: אמינטאס.  ↩

  140. “פרהסיא” ביונית – דיבוּר חפשי בפני הקהל.  ↩

  141. את “תרסיטס” זה – על שם המגדף הנודע משירי הומירוס.  ↩

  142. divus  ↩

  143. הובא בין שבויי מלחמה לרומא, שם חי כאחד העבדים ונעשה בן בית אצל הקיסר.  ↩

  144. temeraria urbanitas  ↩

  145. אחד מן השרים גדולי המדע, משורר ומליץ מפואר בדור אבגוסטוס.  ↩

  146. כדי שלא להפיץ תהילת הקיסר לדורות.  ↩

  147. theriotropheis (בלשון יונית שהיתה רגילה אצל גדולי העם ברומא כמו בארץ ישראל).  ↩

  148. fortuna  ↩

  149. “אדמדם”, rufus  ↩

  150. השוה: “כל הפוסל במומו פוסל” (שמואל, קדושין ע‘, ב’).  ↩

  151. Obstet, an desit  ↩

  152. או “מפה” mappa  ↩

  153. Numquam erit felix, quem torquebit felicior (השוה: “כל אחד נכווה מחופתו של חברו – אוי לה לאותה בושה”, בבא בתרא, ע"ה, א').  ↩

  154. divus  ↩

  155. מן הנצחון.  ↩

  156. fasces – אות המשרה. למעלה ממשרת קונסול לפרקים היתה זו של קונסול קבוע או סידורי (ordinarius) אשר משל מראשית השנה ומנו את השנים מממשלתו.  ↩

  157. בכל ההמשך היסוד הרומי מדבר בלי יחיד והכוונה לקיסר הממנה שרים ונותן הון ונחלה.  ↩

  158. Inter voluptates est, superesse quod speres  ↩

  159. iter angustum rixas transeuntium concitat  ↩

  160. איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות (רבי, אבות דר' נתן).  ↩

  161. לא מקומו של אדם מכבדו (ר‘ יוסי, תענית כ"א, ב’, ומכילתא יתרו).  ↩

  162. Ennius חיבור שירים שלא התחבבו ביותר על הקוראים, וכן הורטנזיוס וכן ציצרו.  ↩

  163. המכונה הבבלי (אין זה דיוגנס של כת הציניים).  ↩

  164. ברומית os habere הוא גם: לעמוד בעזות מצח, והיתה כוונתו גם: “שאינך חצוף”.  ↩

  165. מתאמצים, שיחכה הכועס שעה אחר שעה. – השוה לכל הפרק גם מאמר ר‘ שמעון בן אלעזר, אבות ד’, “אל תרצה את חברך בשעת כעסו”.  ↩

  166. חסר כאן המשך.  ↩

  167. כן גם אצל ר“ש בן לקיש (ברכות ה, ב) בסוף שורת האמצעים להרגיז יצר טוב על יצר הרע. ”ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה".  ↩

  168. fatum  ↩

  169. pusulam (ויש גירסא אחרת insulam – אי בודד למקום גלותו ורומז לגלות עצמו; ראה המבוא).  ↩

  170. Dum inter homines sumus, colamus humanitatem  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!