רקע
פניה ברגשטיין
הַבֻּבָּה שֶׁל תָּמָר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; 1976

כָּל הַיּוֹם הָיְתָה הַבֻּבָּה שֶׁל תָּמָר טוֹבָה.

אָכְלָה, שָׁתְתָה, טִיְּלָה בָּעֲגָלָה הַקְּטַנָּה וְעָשְׂתָה הַכֹּל־הַכֹּל כְּפִי שֶׁתָּמָר הִגִּידָה לָהּ.

וְתָמָר שָׂמְחָה בָּהּ, וְלִטְּפָה אֶת תַּלְתַּלֶּיהָ, וְחִבְּקָה אוֹתָהּ וְאָמְרָה לָהּ:

– בֻּבָּתִי שֶׁלִּי, חֲבִיבָתִי שֶׁלִּי. יַלְדָּה טוֹבָה אַתְּ, יַלְדָּה נֶחְמָדָה אַתְּ, אַתְּ הַבֻּבָּה הֲכִי טוֹבָה בָּעוֹלָם.

וּפִתְאֹם, בָּעֶרֶב, הִתְחִילָה הַבֻּבָּה לְהַרְגִּיז אֶת תָּמָר.

הִנֵּה סָרְקָה תָּמָר אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ, הִפְשִׁיטָה אֶת בְּגָדֶיהָ, הִלְבִּישָׁה לָהּ אֶת הַכְּתֹנֶת הַלְבָנָה וְהַיָפָה וְהִשְׁכִּיבָה אוֹתָהּ בְּמִטָּתָהּ.

מִטָּה יָפָה לַבֻּבָּה. מִטָּה מַמָּשׁ, עִם מִזְרָן, וְעִם כַּר, וְעִם שְׂמִיכָה.

– אֲבָל עַכְשָׁו חַם, בֻּבָּתִי, – אָמְרָה לָהּ תָּמָר. – עַכְשָׁו חַם מְאֹד, חֲבִיבָתִי. תִּשְׁנִי עַל הַמִּרְפֶּסֶת, וַאֲכַסֶּה אוֹתָךְ רַק בְּסָדִין. פֹּה טוֹב, פֹּה קָרִיר.

הוֹצִיאָה תָּמָר אֶת הַמִּטָּה לַמִּרְפֶּסֶת, הִשְׁכִּיבָה אֶת בֻּבָּתָהּ, כִּסְּתָה בְּסָדִין אֶת רַגְלֶיהָ הַקְּטַנּוֹת וְשָׁרָה לָהּ שִׁיר־עֶרֶשׂ.

וְעַל־יַד הַמִּרְפֶּסֶת עֵץ גָּדוֹל, גָּבֹהַּ־גָּבֹהַּ. עֵץ־אֱגוֹז עֲנָקִי. אָמְרָה תָּמָר:

– לַיְלָה טוֹב, בֻּבָּתִי. נִרְדַּם גַּם הָעֵץ, יְשֵׁנִים כֻּלָּם. לַיְלָה טוֹב. חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים.

קָמָה וְהָלְכָה.

וּפִתְאֹם: דְּפֹק!

מַה קָּרָה?

הַבֻּבָּה נָפְלָה מֵהַמִּטָּה אָרְצָה.

נִבְהֲלָה תָּמָר. – מַה כּוֹאֵב לָךְ בֻּבָּתִי? מַדוּעַ נָפַלְתְּ?

וְאֵין לַבֻּבָּה פֶּצַע וְאֵין לָהּ מַכָּה. הַכֹּל בְּסֵדֶר.

הִשְׁכִּיבָה אוֹתָהּ תָּמָר שׁוּב בַּמִּטָּה, כִּסְּתָה אוֹתָהּ יָפֶה־יָפֶה וְאָמְרָה:

– עַכְשָׁו לִישֹׁן, לִישֹׁן בֶּאֳמֶת!

דַּי.

וְנָשְׁקָה לַבֻּבָּה עַל מִצְחָהּ וְהָלְכָה.

וְשׁוּב: דְּפֹק!

מַה קָּרָה?

שׁוּב נָפְלָה הַבֻּבָּה מִן הַמִּטָּה.

– מָה אִתֵּךְ, בֻּבָּתִי? מָה אַתְּ נוֹפֶלֶת כָּל רֶגַע? וְאוּלַי אַתְּ סְתָם קוֹפֶצֶת? כִּי פֶּצַע אֵין לָךְ, וְאֵין מַכָּה, הַכֹּל בְּסֵדֶר. סְתָם אַתְּ שׁוֹבֵבָה! שִׁכְבִי, בֻּבָּתִי, לִישֹׁן!

אַתְּ לֹא טוֹבָה. אֲנִי כּוֹעֶסֶת עָלַיִךְ. אַתְּ בֻּבָּה רָעָה, וְאֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ. דַּי! וּתְקַבְּלִי עֹנֶשׁ, וְכָל הַלַּיְלָה תִּישְׁנִי עַל הָרִצְפָּה.

וְלֹא אָמְרָה לָהּ “שָׁלוֹם”, וְלֹא אָמְרָה לָהּ “לַיְלָה טוֹב”.

שָׁכְבָה הַבֻּבָּה עַל הָרִצְפָּה וּבָכְתָה.

בָּאָה אִמָּא שֶׁל תָּמָר וְאָמְרָה:

– תָּמָר, הַבֻּבָּה שֶׁלָּךְ בּוֹכָה.

– שֶׁתִּבְכֶּה. הִיא לֹא טוֹבָה. – וְסִפְּרָה לְאִמָּא הַכֹּל.

שָׁאֲלָה אִמָּא:

– אוּלַי הִיא רְעֵבָה?

– לֹא, הִיא אָכְלָה מַסְפִּיק, כְּמוֹ תָּמִיד. וְגַם הוֹסָפָה נָתַתִּי לָהּ.

– אוּלַי הִיא צְמֵאָה?

– לֹא. הִיא שָׁתְתָה מַסְפִּיק, וְגַם מִיץ הִשְׁקֵיתִי אוֹתָהּ.

– וְאוּלַי הַמִּטָּה שֶׁלָּה לֹא בְּסֵדֶר?

שָׁתְקָה תָּמָר וְשָׁתְקָה וְאַחַר־כָּךְ אָמְרָה:

– אוּלַי. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת.

– לְכִי, בִּתִּי, וְהִסְתַּכְּלִי, אָמְרָה אִמָּא. – אוּלַי מַשֶּׁהוּ מַפְרִיעַ לָהּ.

הָלְכָה תָּמָר, הִסְתַּכְּלָה וּמָצְאָה אֱגוֹז בְּתוֹךְ הַמִּטָּה. מִן הָעֵץ נָפַל הָאֱגוֹז, לָחַץ לַבֻּבָּה וְהִפְרִיעַ לָהּ לִישֹׁן.

פִּצְּחָה תָּמָר אֶת הָאֱגוֹז, מַחֲצִיתוֹ נָתְנָה לַבֻּבָּה, וּמַחֲצִיתוֹ אָכְלָה בְּעַצְמָה.

שָׁבָה תָּמָר וְהִשְׁכִּיבָה אֶת הַבֻּבָּה בְּמִטָּתָהּ, נָשְׁקָה עַל מִצְחָהּ, עַל לְחָיֶיהָ וְאָמְרָה:

– סְלִיחָה, בֻּבָּתִי, הַטוֹבָה, הַנֶחְמָדָה! אַתְּ הַבֻּבָּה הַחֲמוּדָה בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. לַיְלָה טוֹב!

המלצות קוראים
תגיות