רקע
פניה ברגשטיין
מַעֲשֶׂה בְּנַפָּח
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; 1976

 

א


יוֹם תָּמִים עוֹבֵד הַנַּפָּח שָׁחוֹר וּמְלֻכְלָךְ, מְיֻזָּע וּמְפֻיָּח. חָזָק הַנַּפָּח וְגִבּוֹר, כְּתֵפָיו כִּדְלָתוֹת, זְרוֹעוֹתָיו אֵיתָנוֹת וְרַגְלָיו כִּמְטִילִים. מִנִּי שַׁחַר בָּהִיר וְעַד בּוֹא הַחַמָּה יַעֲמֹל וְיִיגַע. וּלְעֵת־עֶרֶב הָאֵשׁ יְכַבֶּה, יַנִּיחַ לַמַּפּוּחַ וְיֵשֵׁב בְּפֶתַח בִּקְתָּתוֹ לָנוּחַ. אָז תָּבוֹא הָרוּחַ לָפוּחַ בִּפְנֵי הַנַּפָּח, עַל רֹאשׁוֹ הַמְסֻלְסָל תְּלַטְּפֶנּוּ, בְּכַפּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת תְּדַגְדְּגֶנּוּ, עַל אָזְנוֹ תְּזַמְזֵם חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ, וְשִׁירִים לוֹ תַּנְעִים.

עָיֵף הַנַּפָּח וְטוֹב לוֹ לָנוּחַ. אֲפִלּוּ אֶת הַפִּיחַ מִבִּגְדוֹ הַמְלֻכְלָךְ לֹא יָסִיר. יֵשֵׁב וְיַקְשִׁיב לְדוּמִיַּת הָעֶרֶב.

עוֹבְרִים יְלָדִים קְטַנִּים:

– נַפָּח, נַפָּח, שַׂחֵק אִתָּנוּ!

– טוֹב, – אוֹמֵר הַנַּפָּח. מֵנִיף יֶלֶד אַחַר יֶלֶד בָּאֲוִיר וּמַעֲלֵהוּ עַל כְּתֵפָיו. שְׂמֵחִים הַיְלָדִים וְצוֹהֲלִים, וְהָאִמָּהוֹת – צָרָה מָרָה, צָרָה צְרוּרָה: חוֹזְרִים הַיְלָדִים הַבַּיְתָה וִידֵיהֶם שְׁחוֹרוֹת, בִּגְדֵיהֶם מְפֻיָּחִים וּפְנֵיהֶם מְכֻתָּמוֹת.

כּוֹעֲסוֹת הָאִמָּהוֹת:

– אֵיפֹה הִתְלַכְלַכְתֶּם?

– עִם הַנַּפָּח שִׂחַקְנוּ, עַל כְּתֵפָיו יָשַׁבְנוּ, עַל גַּבּוֹ רָכַבְנוּ, הַרְבֵּה שָׂמַחְנוּ וּקְצָת הִתְלַכְלַכְנוּ.

קָמוּ הָאִמָּהוֹת, הָלְכוּ אֶל הַנַּפָּח וְאָמְרוּ:

– נַפָּח, נַפָּח, אֶת לִבֵּנוּ שַׂמַּח, עֶרֶב־עֶרֶב הַחֲלֵף אֶת בְּגָדֶיךָ, וְאֶת יְלָדֵינוּ אַל תְּלַכְלֵכָה.

אָמַר הַנַּפָּח: “טוֹב!” וּבְלִבּוֹ חָשַׁב: “מָה הַחֲלֵף אַחֲלִיף, וְלִי רַק בֶּגֶד אֶחָד וְיָחִיד?” וְהִנֵּה מָצָא עֵצָה: לְעֵת־עֶרֶב הָלַךְ אֶל הַנַּחַל, פָּשַׁט אֶת בִּגְדוֹ וְכִבְּסָהוּ, וְתָלָהוּ עַל הַשִּׂיחַ. יָשַׁב בֵּין הַשִּׂיחִים וְחִכָּה.

טָסָה־בָּאָה כְּנַף הָרוּחַ, מִהֲרָה לְנַשֵּׁב, לָפוּחַ, וּמִיָּד יִבְּשָׁה אֶת הַבֶּגֶד. לָבַשׁ הַנַּפָּח אֶת בִּגְדוֹ, וְשָׁב וְיָשַׁב עַל סַף בִּקְתָּתוֹ.

בָּאוּ יְלָדִים קְטַנִּים וּבִקְשׁוּהוּ:

– נַפָּח, נַפָּח, שַׂחֵק אִתָּנוּ!

הִרְכִּיבָם הַנַּפָּח עַל כְּתֵפָיו, הִרְקִידָם עַל בִּרְכָּיו, נִדְנְדָם עַל רַגְלָיו, וְכֻלָּם שָׂמְחוּ וְחָזְרוּ הַבַּיְתָה נְקִיִּים־נְקִיִּים. וְהָיוּ כֻּלָּם מְרֻצִּים: הָאִמָּהוֹת וְהַיְלָדִים וְהַנַּפָּח וְהָרוּחַ.


 

ב

יוֹם אֶחָד הָלְכָה נַעֲרָה לְכַבֵּס אֶת שִׂמְלַת־הַחַג אֲשֶׁר לָהּ בְּמֵי הַנַּחַל. וְהִנֵּה זוֹרְמִים לִקְרָאתָהּ הַמַּיִם וְהֵם שְׁחוֹרִים מִשְּׁחוֹר.

קָרְאָה הַנַּעֲרָה:

– נַחַל, נַחַל, מֶה הָיָה לְמֵימֶיךָ הַזַּכִּים, מַה קָּרָה לְמֵימֶיךָ הַצְּלוּלִים?

עָנָה לָהּ הַנַּחַל:

– אֶת בֶּגֶד הַנַּפָּח כִּבַּסְתִּי, אֶת כָּל הַפִּיחַ מֵעָלָיו הֵסַרְתִּי, וְאֵין מֵימַי צְלוּלִים עוֹד וְזַכִּים כַּאֲשֶׁר הָיוּ.

נֶעֶצְבָה הַנַּעֲרָה:

– וּמָה אֶעֱשֶׂה עַתָּה? אֵיךְ אֲכַבֵּס אֶת שִׂמְלַת־הַחַג אֲשֶׁר לִי?

אָמַר הַנַּחַל:

– חוֹפַי אֲרֻכִּים וְרַגְלַיִךְ קַלּוֹת, שָׂאִין, נַעֲרָה, וּלְכִי אֶל מֵעֵבֶר לַשִּׂיחִים הַשְׁלשָׁה, שָׁם מִתַּחַת לָעֵצִים הַשְּׁנַיִם שׁוּב צְלוּלִים וְזַכִּים הַמַּיִם. שָׁם תְּכַבְּסִי שִׂמְלָתֵךְ.

הָלְכָה הַנַּעֲרָה וְהִנֵּה בָּא הַנַּפָּח לִקְרָאתָהּ.

אָמְרָה הַנַּעֲרָה:

– אִישׁ רַע אַתָּה, לָמָּה בָּאתָ לְלַכְלֵךְ כָּאן אֶת הַמַּיִם?

עָנָה הַנַּפָּח:

– נַעֲרָה, נַעֲרָה, וְאֵיךְ אֲשַׂחֵק עִם הַיְלָדִים – וּבִגְדִי מְלֻכְלָךְ וְשָׁחוֹר כָּל־כָּךְ?

– וְאַתָּה, הַנַּפָּח, בַּעֲצָתִי שְׁמַע, וַעֲשֵׂה כָּךְ: מָחָר יִהְיֶה יוֹם־הַשּׁוּק הַגָּדוֹל, שָׁם אֶפְשָׁר לִקְנוֹת הַכֹּל. לֵךְ וּקְנֵה לְךָ בֶּגֶד חָדָשׁ, וְלֹא תָּבוֹא עוֹד לְכַבֵּס פֹּה יוֹם־יוֹם, וְלֹא תְּלַכְלֵךְ אֶת הַמַּיִם.

– יָפֶה, – הִסְכִּים הַנַּפָּח. – אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֵךְ.


 

ג

לְמָחֳרָת לָקַח הַנַּפָּח אֶת כַּסְפּוֹ וְהָלַךְ לַשּׁוּק לִקְנוֹת לוֹ בֶּגֶד חָדָשׁ.

וּבַשּׁוּק נִדְחָקִים הַכֹּל וְהָרַעַשׁ גָּדוֹל, הַמּוֹכְרִים מוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים קוֹנִים, זֶה אֶת זֶה דוֹחֵף, זֶה אֶת זֶה הוֹדֵף.

עָבַר הַנַּפָּח בֵּין הָאֲנָשִׁים וּמִיָּד קָמָה צָעֲקָה וְהֵחֵלּוּ מְרִיבִים בֵּינֵיהֶם:

– לִכְלַכְתָּ אֶת בִּגְדִי!

– הִשְׁחַרְתָּ אֶת יָדִי!

– הִכְתַּמְתָּ אַדַּרְתִּי!

– פִּזַּרְתָּ פִּיחַ עַל מִטְפַּחְתִּי!

וְהַמּוֹכְרִים חָדְלוּ לִמְכֹּר, וְהַקּוֹנִים חָדְלוּ לִקְנוֹת. זָעֲקוּ כֻּלָּם יַחַד וּבְקוֹלֵי־קוֹלוֹת.

– נַפָּח נַפָּח, שָׁחוֹר מִפִּיחַ, כָּאן אַל תִּדָחֵק, מִשָּׁם הִתְרַחֵק, מִסָּבִיב תֵּלֵךְ, כִּי אַתָּה מְלַכְלֵךְ!

אָמַר לָהֶם הַנַּפָּח:

– אֵין לִי פְּנַאי וּמְלַאכְתִּי מְרֻבָּה, לִקְנוֹת לִי בֶּגֶד חָדָשׁ אֲנִי בָּא. פַּנּוּ לִי דֶרֶךְ, תְּנוּ לַעֲבֹר, מְמַהֵר אֲנִי הַבַּיְתָה לַחֲזֹר.

חָדְלוּ כֻּלָּם לָרִיב, חָדְלוּ כֻּלָּם לִצְעֹק וּפִנּוּ לוֹ דֶרֶךְ. עָבַר הַנַּפָּח בֵּין כָּל הַחֲנֻיּוֹת, בִּקֵּשׁ לוֹ בֶּגֶד יָפֶה לִקְנוֹת. וּבְכָל הַחֲנֻיּוֹת בְּגָדִים חֲמוּדִים, וּבְכָל הַחֲנֻיּוֹת בְּגָדִים נָאִים, וְרַק לַנַּפָּח אֵין בֶּגֶד מַתְאִים. הָאֶחָד צַר וְהַשֵּׁנִי קָצָר, זֶה לוֹחֵץ וְזֶה מִתְכַּוֵּץ, וְזֶה – בְּכָל תְּפָרָיו מִתְפּוֹצֵץ. כִּי הָיָה הַנַּפָּח גִּבּוֹר וְחָזָק, כִּי הָיָה הַנַּפָּח גָּדוֹל וַעֲנָק, כְּתֵפָיו כִּדְלָתוֹת, זְרוֹעוֹתָיו אֵיתָנוֹת, וְלֹא נִמְצָא בַּשּׁוּק כֻּלּוֹ בֶּגֶד חָדָשׁ בִּשְׁבִילוֹ.

הִתְעַצֵּב הַנַּפָּח מְאֹד, הָלַךְ הַבַּיְתָה וְשָׁב אֶל מַפַּחְתּוֹ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ.


 

ד

כָּל הַיּוֹם עָבַד הַנַּפָּח, נָפַח בַּמַּפּוּחַ, הָלַם בַּקֻּרְנָס, וּכְשֶׁגָּמַר לֹא יָצָא לָשֶׁבֶת אֶל פֶּתַח בִּקְתָּתוֹ.

בָּאוּ הַיְלָדִים לְשַׂחֵק עִם הַנַּפָּח – וְאֵינֶנּוּ. עָמְדוּ עַל־יַד בִּקְתָּתוֹ, חִכּוּ וְחִכּוּ לוֹ, קָרְאוּ וְקָרְאוּ לוֹ, וְלֹא יָצָא אֲלֵיהֶם.

הָלְכוּ הַיְלָדִים עֲצוּבִים לְבָתֵּיהֶם וְלֹא רָצוּ לֶאֱכֹל וְלֹא רָצוּ לִישׁוֹן.

נִבְהֲלוּ הָאִמָּהוֹת:

– מַה קָּרָה, יְלָדִים? מַה קָּרָה, חֲמוּדִים? מַדּוּעַ אֵינְכֶם אוֹכְלִים וְאֵינְכֶם שׁוֹתִים? וְאוּלַי אַתֶּם חוֹלִים?

– לֹא! – אָמְרוּ הַיְלָדִים, – אֵינֶנּוּ חוֹלִים, אֲנַחְנוּ עֲצוּבִים. הָלַכְנוּ אֶל הַנַּפָּח – וְהַנַּפָּח אֵינֶנּוּ. רָצִינוּ שֶׁיְּשַׂחֵק אִתָּנוּ – וְלֹא מְצָאנוּהוּ, חִכִּינוּ לוֹ – וְלֹא בָּא, קָרָאנוּ לוֹ – וְלֹא עָנָה, וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ עֲצוּבִים מְאֹד, לֹא רוֹצִים לֶאֱכֹל, לֹא רוֹצִים לִשְׁתּוֹת.

רָצוּ הָאִמָּהוֹת אֶל בִּקְתַּת הַנַּפָּח וְהִתְחַנְּנוּ:

– נַפָּח, נַפָּח, אֶת לִבֵּנוּ שַׂמַּח, מַדּוּעַ אֵינְךָ אוֹהֵב אֶת יְלָדֵינוּ, מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה לְשַׂחֵק עִם קְטַנֵּינוּ? הִנֵּה הֵם כֻּלָּם עֲצוּבִים, אֵינָם שׁוֹתִים וְאֵינָם אוֹכְלִים, עוֹד מְעַט וְיִהְיוּ חוֹלִים.

לֹא יָצָא אֲלֵיהֶן הַנַּפָּח, אֶת דַּלְתּוֹ לִפְנֵיהֶן לֹא פָּתַח, וְרַק קָרָא מִתּוֹךְ בִּקְתָּתוֹ וְעָנָה:

– אֵיךְ אֵצֵא לְשַׂחֵק עִם בְּנֵיכֶן, וּבִגְדִי מְלֻכְלָךְ וְשָׁחוֹר כָּל־כָּךְ?

– וּמַדּוּעַ לֹא תְּכַבֵּס אֶת הַבֶּגֶד בְּמֵי הַנַּחַל כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ?

– אֵיךְ אֲכַבֵּס אֶת הַבֶּגֶד, וּמֵי הַנַּחַל מַשְׁחִירִים, וְהַנַּעֲרָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְכַבֵּס אֶת שִׂמְלָתָהּ?

מִהֲרוּ הָאִמָּהוֹת אֶל הַנַּעֲרָה וְאָמְרוּ לָהּ:

– נַעֲרָה, נַעֲרָה, בִּגְלָלְךָ כָּל הַצָּרָה, בִּגְלַל שִׂמְלָתֵךְ אֵין הַנַּפָּח יָכוֹל לְכַבֵּס אֶת הַבֶּגֶד וְאֵינוֹ מְשַׂחֵק עִם יְלָדֵינוּ. וְעַכְשָׁו הֵם עֲצוּבִים, אֵינָם שׁוֹתִים וְאֵינָם אוֹכְלִים, עוֹד מְעַט וְיִהְיוּ חוֹלִים.

הָלְכָה הַנַּעֲרָה, דָּפְקָה עַל חַלּוֹן הַנַּפָּח וְשָׁאֲלָה:

– נַפָּח נַפָּח, הֲשָׁכַחְתָּ אֶת אֲשֶׁר יְעַצְתִּיךָ אֶתְמוֹל?

– לֹא, נַעֲרָה, לֹא שָׁכַחְתִּי, אֶל הַשּׁוּק הָלַכְתִּי, אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים בְּפִיחַ לִכְלַכְתִּי, וּבֶגֶד חָדָשׁ לִקְנוֹת לֹא הִצְלַחְתִּי. עַכְשָׁו אֲנִי כּוֹעֵס מְאֹד, לֹא אֵלֵךְ עוֹד לַשּׁוּק בֶּגֶד לִקְנוֹת.

אָמְרָה לוֹ הַנַּעֲרָה:

– נַפָּח, נַפָּח, אַל תִּכְעַס כָּל־כָּךְ, נַפָּח נַפָּח, אַל תִּרְגַּז כָּל־כָּךְ, הָיֹה יִהְיֶה לְךָ בֶּגֶד חָדָשׁ.

כָּךְ אָמְרָה וּבְלִבָּהּ חָשְׁבָה: “שָׁנִים עַל שָׁנִים חוּטִים טָוִיתִי, שָׁנִים עַל שָׁנִים אֲרִיגִים אָרַגְתִּי, מֶלְתַּחְתִּי מְלֵאָה וְיֵשׁ לִי רַב, הִנְנִי וְאֶתְפֹּר לַנַּפָּח בֶּגֶד יָפֶה, בֶּגֶד חָדָשׁ”.

אָמְרָה וְעָשְׂתָה. מִהֲרָה לְבֵיתָהּ וּבַמְּלָאכָה הִתְחִילָה. אֲרִיגִים גָּזְרָה וְחוּטִים הִשְׁחִילָה, תְּפִירוֹת תָּפְרָה, כַּפְתּוֹרִים חִבְּרָה, וְהַבֶּגֶד גָּמְרָה.

הֵבִיאָה הַנַּעֲרָה אֶת הַבֶּגֶד לַנַּפָּח וְקָרְאָה:

– נַפָּח, נַפָּח, דַּלְתוֹתֶיךָ פְּתַח, הִנֵּה הֵבֵאתִי לְךָ בֶּגֶד חָדָשׁ, בֶּגֶד נֶחְמָד. הִתְלַבֵּשׁ, הַנַּפָּח, תִּתְחַדֵּשׁ, הַנַּפָּח!

לָבַשׁ הַנַּפָּח אֶת הַבֶּגֶד וְהוּא שִׁבְעָתַיִם יָפֶה מִכָּל הַבְּגָדִים שֶׁבַּשּׁוּק, וְנָאֶה וְנֶחְמָד וּמַתְאִים לוֹ בְּדִיּוּק.

שָׂמַח הַנַּפָּח מְאֹד־מְאֹד, שָׂמְחָה הַנַּעֲרָה וְשָׂמְחוּ הָאִמָּהוֹת, וְעַל כֻּלָּם שָׂמְחוּ הַטָּף, שָׁרוּ שִׁירִים וּמָחֲאוּ כַּף אֶל כַּף.


המלצות קוראים
תגיות