רקע
פניה ברגשטיין
מַעֲשֶׂה בְּחוּמְקָה וּבְבִתָּהּ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; 1976

לֹא! חוּמְקָה אֵינֶנָּהּ עֵז כְּכָל הָעִזִּים, בְּהֶחְלֵט לֹא. מִיָּד בְּהִוָּלְדָהּ, בִּהְיוֹתָהּ עוֹד גְּדִיָּה רַכָּה וּקְטַנְטֹנֶת – הִשְׁתּוֹמְמוּ כֻּלָּם לְיָפְיָהּ. הִיא הָיְתָה כָּל־כָּךְ חוּמָה־זְהַבְהֶבֶת, כָּל־כָּךְ חֲבִיבָה וּזְרִיזָה. שְׁתֵּי אָזְנֶיהָ הָאֲרֻכּוֹת, הָרַכּוֹת וְהַמַּבְרִיקוֹת כַּמֶּשִׁי הָיוּ תְּלוּיוֹת לְצִדֵּי רֹאשָׁה כִּשְׁנֵי תַּלְתַּלִים אֲרֻכִּים. וְסַנְטֵר הָיָה לָהּ קָטָן וְנֶחְמָד, וְעֵינַיִם נְבוֹנוֹת – כֻּלָּהּ מַחְמָדִּים. כְּבָר אָז אָמְרָה חוּמְקָה לִהְיוֹת לֹא כְּכָל הָעִזִּים. כָּךְ חָשְׁבוּ כָּל הַיְּלָדִים, כָּךְ חָשְׁבוּ כָּל הַחֲבֵרִים שֶׁבָּאוּ לַדִּיר לִרְאוֹת בַּטְּלָאִים וּבַגְּדִיּוֹת, כָּךְ חָשְׁבוּ בְּקֶרֶב לִבָּם גַּם הָרוֹעִים שֶׁבַּדִּיר, אִם־כִּי לֹא גִלּוּ זֹאת. לֹא נָאֶה הָיָה לָהֶם לְהִתְפַּעֵל מִגְּדִיָּה רַכָּה, גְּדִיָּה כְּכָל הַגְּדִיּוֹת. עֵז תִּהְיֶה כְּכָל הָעִזִּים. וְלֹא צָרִיךְ סְתָם לְפַנֵּק אוֹתָהּ.

אֲבָל בְּכָל־זֹאת פִּנְּקוּ אוֹתָהּ. כִּי הִיא הָיְתָה הַנֶּחְמָדָה בְּכָל הָעֵדֶר. וְהַיְלָדִים עָמְדוּ עַל־יַד גֶּדֶר הַדִּיר וְחִנְּנוּ קוֹלָם בְּמַקְהֵלָה וּבִיחִידוּת וְזֶה אַחַר זֶה:

– חוּמָה!

– חוּמְקָה!

– חוּמְקָה’לֶה!

– בּוֹאִי, בּוֹאִי־בּוֹאִי, חוּמְקָה’לֶה!

וְחוּמְקָה אָמְנָם הִכִּירָה בִּמְהֵרָה בְּעֶרְכָּה, הִיא הִתְרַגְּלָה לַחִבָּה הָרַבָּה שֶׁהִשְׁפִּיעוּ עָלֶיהָ הַיְלָדִים, וְלָמְדָה לַעֲבֹר בִּקְפִיצָה אֶת גֶּדֶר חֲצַר הַדִּיר וּלְטַיֵּל עַל־פְּנֵי כָּל חֲצַר הַמֶּשֶׁק. דַּי לָהּ שֶׁפַּעַם אַחַת הֵרִים אוֹתָהּ אַרְיֵה הָרוֹעֶה וְהֶעֱבִירָה מֵעַל הַגָּדֵר אֶל יְדֵי הַיְלָדִים הַצּוֹהֲלִים – וּכְבָר יָדְעָה אֶת הַדֶּרֶךְ. מֵאָז אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת חוּמְקָה מְטַיֶּלֶת לְאֹרֶךְ הֶחָצֵר. מְצִיצָה לְכָל מָקוֹם, טוֹעֶמֶת מִכָּל דָּבָר – נֶהֱנֵית מִזִּיווֹ שֶׁל עוֹלָם.

וּבֵינְתַיִם גָּדְלָה חוּמְקָה. הַחֹרֶף חוֹלֵף, הַקַּיִץ בָּא. עוֹד מְעַט וְחוּמְקָה – עֵז, וְהִיא עוֹד נוֹהֶגֶת לְטַיֵּל עַל־פְּנֵי חוּצוֹת הַמֶּשֶׁק. וְיָפֶה בֶּחָצַר, מְעַנְיֵן. מֵעֵבֶר מִזֶּה הַדִּיר. וּמֵעֵבֶר מִזֶּה הָרְפָתוֹת. בִּנְיָנִים גְּדוֹלִים־גְּדוֹלִים וּבָהֶם הַיְצוּרִים הַכְּבֵדִים, הַמְסֻרְבָּלִים, הָאִטִּיִים, שֶׁלְּשׁוֹנָם מְשֻׁנָּה וְחַסְרַת חֵן: מוּ־מוּ־וּ־וּ לְאַט־לְאַט וּבִמְשִׁיכָה, וְאֵין הֵן יוֹדְעוֹת לִגְעוֹת קַלּוֹת וּבְחֵן מֶה־מֶה־מֶה. אֲבָל רֵיחַ שָׁם… רֵיחַ נִיחוֹחַ! יֶרֶק טָרִי וְחָצִיר – מַעֲדַנֵּי מְלָכִים מַמָּשׁ.

חוּמְקָה נִצֶּבֶת מֵרָחוֹק וּמְרִיחָה, נְחִירֶיהָ הַדַּקִּים מְרַטְּטִים, הִיא מְנִיעָה זְקָנָה הַחוּם וּמְנַסָּה לְהִתְקָרֵב אֶל פֶּתַח הָרֶפֶת. הִיא נִגֶּשֶׁת בַּלָּאט לַדֶּלֶת וְנִצֶּבֶת עַל הַמִּפְתָּן. וְשָׁם נִגְלָה הַמַּרְאָה הַנִּפְלָא. לְיַד כָּל פָּרָה מַעֲדַנֵּי מְלָכִים. לִבָּהּ שֶׁל חוּמְקָה נִצְבַּט בְּקִרְבָּהּ. הִיא רוֹצָה לִטְעֹם מִן הַמַּאֲכָלִים הַנִּפְלָאִים.

מֶה – – – – מַשְׁמִיעָה חוּמְקָה בְּקוֹל חֲרִישִׁי וּמְהַסֵּס. מֶה?.. אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס לִטְעֹם קְצָת?

מוּ־מוּ – עוֹנָה לֻּעָּמָּתָהּ פָּרָה אַחַת שְׁחוֹרָה וּכְבֵדָה הַמְּצִיצָה אֵלֶיהָ בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם עֲגֻלּוֹת וּתְמֵהוֹת. “מַה לָּךְ פֹּה, עִזָּה? שׁוּבִי לְכִי אֶל בֵּיתֵךְ”.

חוּמְקָה נֶעֱלֶבֶת. הִיא מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת צַעַד אֶחָד קָדִימָה, אֲבָל כָּאן מוֹפִיעָה לְפָנֶיהָ לְפֶתַע דְּמוּת אֲרֻכָּה וּצְנוּמָה. מָרְדְּכַי הָרַפְתָן עִם הַדְּלִי בַּיָּד מִסְתַּכֵּל בָּהּ – וּרְאוּ זֶה פֶּלֶא! הַפַּעַם בְּלֹא חִבָּה יְתֵרֶה. שָׁכַח כְּבָר מָרְדְּכַי אֶת הַיָּמִים כַּאֲשֶׁר לִטֵּף אוֹתָהּ וְהִרְכִּיבָה עַל כְּתֵפוֹ לְשִׂמְחַת לִבָּהּ שֶׁל בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה. עַכְשָׁו הִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּקַפְּדָנוּת וּפָקַד: “חוּמְקָה, לַדִּיר, לַדִּיר מַהֵר! נוּ, יַלְלָה, יַלְלָה!” חוּמְקָה נֶעֶצְבָה מְאֹד אֶל לִבָּהּ. הִיא פָּנְתָה מִן הָרֶפֶת אֶל הֶחָצֵר, וְגָעֲתָה חֶרֶשׁ: מֶה… רָצְתָה לְסַפֵּר לְכֻלָּם עַל הָעֶלְבּוֹן שֶׁנֶּעֶלְבָה, וְעַל הַמַּאֲכָלִים הַטּוֹבִים שֶׁחָשְׁקָה בָּהֶם נַפְשָׁהּ, וְאֵין נוֹתְנִים לָהּ אֲפִלּוּ לִטְעֹם מֵהֶם.

אֲבָל אִישׁ לֹא הִקְשִׁיב לִדְבָרֶיהָ, אִישׁ לֹא הֵבִין לְרוּחָהּ. כָּל אֶחָד הִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּחִבָּה, חִיֵּךְ אֵלֶיהָ וְקָרָא:

– חוּמְקָה’לֶה, שׁוּבִי לַדִּיר, חוּמְקָה, מַהֵר!

אֲבֵלָה וַחֲפוּיַת־רֹאשׁ חָזְרָה חוּמְקָה הַבַּיְתָה, אֶל חֲצַר הַדִּיר. כָּל הַלַּיְלָה הֱצִיקוּהָ חֲלוֹמוֹת וְרֵיחוֹת מְבֻשָּׂמִים. לְבַסּוֹף לֹא עָצְרָה כֹּחַ, קָפְצָה וְדָלְגָה מֵעַל לַגָּדֵר וּפָנְתָה אֶל הָרֶפֶת.

הָיָה חֹשֶׁךְ, כּוֹכָבִים הֵאִירוּ בִּמְרוֹמֵי הָרָקִיעַ. הַשּׁוֹמֵר לֹא נִרְאָה. בְּחֹשֶׁךְ קָשֶׁה הָיָה לִרְאוֹת אֶת הָרֶפֶת, אֲבָל חוּמְקָה הָלְכָה אַחַר הָרֵיחַ וְהִגִּיעָה אֶל הַמַּחְסָן הַקָּטָן שֶׁלְּיַד רֶפֶת הָעֲגָלוֹת. הַפֶּתַח הָיָה פָּתוּחַ. אַחַת וּשְׁתַּיִם – וחוּמְקָה בִּפְנִים. הֲרֵי כָּאן יֶרֶק רַעֲנָן וַעֲסִיסִי, וַהֲרֵי חָצִיר רֵיחָנִי.

חוּמְקָה שׁוֹכַחַת עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ. הִיא לוֹעֶסֶת וְלוֹעֶסֶת וְנֶהֱנֵית הֲנָאָה מְרֻבָּה. לָזֶה יִקָּרֵא אֲכִילָה, וְלֹא לַקַּשׁ הַיָּבֵשׁ וּשְׂדוֹת־הַשֶּׁלֶף שֶׁבָּהֶם הִיא רוֹעָה עִם כָּל עֵדֶר הַצֹּאן.

חוּמְקָה לָעֲסָה וְחָשְׁבָה בְּלִבָּהּ: מָחָר הִיא תּוֹבִיל הֵנָּה אֶת כָּל הָעֵדֶר. יֹאכְלוּ וְיֵהָנוּ הַמִּסְכֵּנִים, סְעֻדַּת־חַג תַּעֲרֹךְ לָהֶם חוּמְקָה, לְכָל הָעֵדֶר.

יִתָּכֵן שָׁאַף הָיְתָה עוֹשָׂה זֹאת, לוּלֵא נִזְדַּמֵּן פִּתְאֹם הַשּׁוֹמֵר אֲשֶׁר קָרַב לַפֶּתַח, הִקְשִׁיב לָרִשְׁרוּשׁ וְהֵאִיר בְּפַנָּסוֹ – מִי שָׁם, הָהּ?

חוּמְקָה הִתְבַּלְבְּלָה. הִיא נִבְהֲלָה מְאֹד. לִבְרֹחַ! – הָיְתָה מַחֲשַׁבְתָּהּ הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל כָּאן שָׁמְעָה פִּתְאֹם קוֹל צְחוֹק מֻכָּר וְחָבִיב, וְיָד חַמָּה נָחָה בִּלְטִיפָה עַל רֹאשָׁה.

– חוּמְקָה’לֶה, הַחֲכָמָה שֶׁלִּי! אֵיךְ הִגַּעַתְּ הֵנָּה, בַּת־חַיִל שֶׁכְּמוֹתֵךְ!

חוּמְקָה הִכִּירָה אֶת הַקּוֹל וְאֶת הַיָּד. הֲלֹא זֶה הָיָה אַרְיֵה שֶׁלָּהּ, אַרְיֵה הָרוֹעֶה. הָהּ, מִי עוֹד כָּמוֹהוּ יָבִין לְרוּחַ עֵז לַקְקָנִית?

– אָכַלְתְּ, שָׂבַעַתְּ, חוּמְקָה? כֵּן? אֲבָל עַכְשָׁו לְכִי לָךְ חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ, לְבַל יִמְצָאֵךְ כָּאן מָרְדְּכַי. אוֹי וַאֲבוֹי יִהְיֶה לָךְ וְלִי גַם יַחַד.

חוּמְקָה הֵבִינָה. כְּשֶׁאַרְיֵה הִזְכִּיר אֶת מָרְדְּכַי, הִיא רָאֲתָה לְפָנֶיהָ אֶת הָרַפְתָן הַגָּבֹהַּ, הָרָזֶה, שֶׁגֵּרֵשׁ אוֹתָהּ מִן הָרֶפֶת.

מֵאָז הִתְחִילָה חוּמְקָה לְבַקֵּר יוֹם־יוֹם בָּרֶפֶת. הִיא יָדְעָה אֶת הַפִּנּוֹת בָּהֶן הִסְתִּירוּ אֶת הַיֶּרֶק, אֶת תַּפּוּחֵי־הַזָּהָב, הָאֶשְׁכֹּלִיּוֹת וְאֶת הֶחָצִיר. וּכְשֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לְמָרְדְּכַי וּלְכָל הָרַפְתָּנִים וְהֵם כָּעֲסוּ עַל אַרְיֵה – אָמַר לָהֶם:

– סִגְרוּ אֶת הַדֶּלֶת, לָמָּה תַּשְׁאִירוּהָ פְּתוּחָה?

מֶה עָשׂוּ? סָגְרוּ אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ. מֶה עָשְׂתָה חוּמְקָה? נִכְנְסָה בְּעַד פִּרְצָה בַּגָּדֵר, אוֹ שֶׁפָּשׁוּט דָּלְגָה עָלֶיהָ, וּכְשֶׁסִּדְּרוּ אֶת הָאַסְפָּקָה בִּפְנִים הָרֶפֶת, נִכְנְסָה בְּעַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.

– מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי? – טָעַן אַרְיֵה. – הִיא בְּעַצְמָהּ מוֹצֵאת לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ, וְכִי אֲנִי אַחְרַאי לְכָךְ?

הָרַפְתָּנִים בְּכָל־זֹאת רָגְזוּ. כִּי שָׂרָה הָרַפְתָּנִית סִפְּרָה שֶׁבְּמוֹ־עֵינֶיהָ רָאֲתָה אֶת אַרְיֵה יוֹצֵא עִם הָעֵדֶר לְמִרְעֶה, וְחוּמְקָה פּוֹנָה לָהּ בְּנַחַת אֶל עֵבֶר הָרֶפֶת, – וְאַרְיֵה אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְנַסֶּה לְצָרְפָהּ אֶל הָעֵדֶר, וְצוֹחֵק אֵלֶיהָ בְּחִבָּה.

וּלְיָמִים, כְּשֶׁחוּמְקָה הִמְלִיטָה גְדִיָה – הָיְתָה הַקְּטַנְטַנָּה נֶחְמָדָה כָּמוֹהָ, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה חוּמָה־בְּהִירָה, וּכְתָמִים לְבָנִים חֲמוּדִים עַל מִצְחָהּ וְאָזְנֶיהָ. וּלְחוּמְקָה – חָלָב בְּשֶׁפַע.

– מָה הַפֶּלֶא, – הָיָה אוֹמֵר אַרְיֵה בְּחָלְבוֹ אוֹתָהּ. – כְּשֶׁהִיא אוֹכֶלֶת שָׁם, הֲרֵי בָּרוּר שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה חָלָב כָּאן. חֲכָמָה הִיא חוּמְקָה מֵאֵין כָּמוֹהָ.

וחוּמְקָה שׁוֹמַעַת שִׁבְחָהּ וְנֶהֱנֵית. הִיא אֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹגַעַת בָּאֹכֶל הַנִּתָּן בַּדִּיר לְכָל הָעִזִּים וְהַכְּבָשִׂים, הִיא כְּבָר שָׂבְעָה מַעֲדַנִּים אֲחֵרִים, הִיא בָּאָה לַדִּיר רַק כְּדֵי שֶׁאַרְיֵה אוֹ יוֹנָה יַחַלְבוּהָ וִיהַלְלוּהָ, וּכְדֵי לִרְאוֹת אֶת בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה הַנֶּחְמָדָה.

כָּךְ נָהֲגָה חוּמְקָה יָמִים רַבִּים. וְהַכֹּל הִתְרַגְּלוּ לְכָךְ, אֲפִלּוּ הָרַפְתָּנִים יָדְעוּ שֶׁכָּךְ מֻכְרָח לִהְיוֹת, וְאֵין עֵצָה כְּנֶגֶד עֵז זוֹ. כִּי הֲרֵי אֵין זוֹ עֵז כְּכָל הָעִזִּים. עַד שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים בָּא אָסוֹן. לְפֶתַע־פִּתְאֹם חָלְתָה חוּמְקָה וָמֵתָה. פָּשׁוּט, חָלְתָה וָמֵתָה. אוּלַי אָכְלָה יוֹתֵר מִדַּי? – אָמְרוּ הָרַפְתָּנִים. אוּלַי בָּלְעָה מַשֶּׁהוּ? – תָּמְהוּ הָרוֹעִים. אוּלַי מִישֶׁהוּ פָּגַע בָּהּ? – הִתְאַבְּלוּ הַיְלָדִים.

– חֲבָל, חֲבָל! – אָמְרוּ כֻּלָּם, וְגַם הָרַפְתָּנִים. וַאֲפִלּוּ מָרְדְּכַי הַגָּבֹהַּ אָמַר שֶׁהוּא כָּל־כָּךְ רָגִיל כְּבָר לְחוּמְקָה, שֶׁפָּשׁוּט תֶּחְסַר לוֹ הָעֵז שֶׁיּוֹם־יוֹם סָחֲבָה אֹכֶל מִפָּרוֹתָיו. קָשֶׁה לוֹ לְהִתְרַגֵּל לְכָךְ שֶׁלֹּא תָּבוֹא עוֹד.

אֲבָל מָרְדְּכַי עָתִיד הָיָה לְהִתְנַחֵם. כִּי בְּאַחַד הַיָּמִים הוֹפִיעָה גְדִיָּה בְּתָא הַהַסְפָּקָה שֶׁבָּרֶפֶת וְהֵחֵלָּה בְּשֶׁקֶט לוֹעֶסֶת מִן הַיֶּרֶק הַטָּרִי.

זוֹ הָיְתָה לְבָנָה, הַגְּדִיָּה שֶׁל חוּמְקָה. וְהָיָה הַדָּבָר לְפֶלֶא בְּעֵינֵי הַכֹּל. אֵיךְ יָדְעָה זוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ?

אֵין זֹאת כִּי הִשְׁאִירָה לָהּ אִמָּהּ צַוָּאָה, וְהַבַּת מְמַלֵּאת אַחֲרֶיהָ בֶּאֱמוּנָה.

יוֹם־יוֹם בָּאָה לְבָנָה לָרֶפֶת לֶאֱכֹל מִן הַיֶּרֶק וְהֶחָצִיר, וְהָרַפְתָּנִים אֵינָם מַפְרִיעִים בָּעֲדָהּ. וַאֲפִלּוּ מָרְדְּכַי מְחֵיֵּךְ וְאוֹמֵר:

– מַגִּיעַ לָהּ, מַגִּיעַ לָהּ בִּירֻשָּׁה…

וְזֶהוּ הַמַּעֲשֶׂה בְּחוּמְקָה הָעֵז וּבְבִתָּהּ.


המלצות קוראים
תגיות