א. עֻזִּי אוֹהֵב אֶת כָּל הַצְּבָעִים    🔗

כָּל הַיְלָדִים בַּכִּתָּה רָקְמוּ וְסָרְגוּ וְצִיְּרוּ. כֻּלָּם הֵכִינוּ מַתָּנוֹת וְכָתְבוּ מִכְתָּבִים וְהִשְׁתַּתְּפוּ כָּל אֶחָד עַל־פִּי דַרְכּוֹ בְּשַׁי לַחַיָּל לִכְבוֹד הֶחָג. אֲבָל הַמַּתָּנָה שֶׁהֵכִין עֻזִּי הָיְתָה תְּמוּהָה בְּיוֹתֵר. הוּא רָקַם מַפִּית גְּדוֹלָה, מַפִּית בְּמִשְׁבָּצוֹת.

לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא הִתְכַּוֵּן עֻזִּי בִּתְחִלָּה כְּלָל וּכְלָל לְשַׁי לְחַיָּל. הוּא הִתְחִיל לִרְקֹם מַפִּית בַּכִּתָּה. וְאַחַר־כָּךְ הִמְשִׁיךְ גַּם בִּשְׁעוֹת הַפְּנָאי, וְגַם בְּחֹפֶשׁ חֲנֻכָּה. וְרַק אַחַר־כָּךְ הֶחְלִיט לִשְׁלֹחַ אוֹתָהּ לְדוֹדוֹ יַעֲקֹב שַׁי.

גַּם בְּנוֹגֵעַ לְצִבְעֵי הָרִקְמָה לֹא הָיָה בָּרוּר לְעֻזִּי בַּמֶּה יִבְחַר וְכֵיצַד יְצָרֵף. הוּא אָמַר לִיהוּדִית הַמּוֹרָה:

– אֲנִי אֶרְקֹם בִּצְבָעִים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב.

– טוֹב. וּבְכֵן, אֵיזֶה צְבָעִים נְחוּצִים לְךָ? מַה לָּתֵת לְךָ?

– אֶת הַצְּבָעִים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב: אָדֹם וְיָרֹק, וְכָחֹל וְצָהֹב, וְחוּם וְאָפוֹר…

– כָּל זֶה אַתָּה אוֹהֵב? – שָׁאֲלָה יְהוּדִית.

– כֵּן. כָּל הַצְּבָעִים הָאֵלֶּה אֲנִי אוֹהֵב. וְגַם שָׁחוֹר, וְגַם לָבָן וְסָגֹל וְכָתֹם…

– חַכֵּה, חַכֵּה, – צָחֲקָה יְהוּדִית. – הֵא לֵךְ כָּאן כָּל קֻפְסַת הַחוּטִים וְתִקַּח לְךָ אֶת אֲשֶׁר תֹּאהַב. אֲבָל אַל תְּבַלְבֵּל אֶת הַחוּטִים, אַל תְּסַכְסְכֵם וּתְסַבְּכֵם אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְאַל תְּבַזְבֵּז.

עֻזִּי הִבְטִיחַ לֹא לְבַלְבֵּל וְלֹא לְסַכְסֵךְ, לֹא לְסַבֵּךְ וְלֹא לְבַזְבֵּז, וְנִגַּשׁ אֶל הַמְּלָאכָה.

קֹדֶם־כֹּל הוּא רָקַם מִשְׁבֶּצֶת אֲדֻמָּה וְחָשַׁב שֶׁכָּךְ יָפֶה. כִּי הָעַגְבָנִיָּה אֲדֻמָּה. כִּי הַשֶּׁמֶשׁ בַּבֹּקֶר אֲדֻמָּה. כִּי הַסֶּרֶט שֶׁל דָּלִיָּה אָדֹם. וּבְאֶחָד בְּמַאי יֵשׁ דֶּגֶל אָדֹם עַל הַגַּג. וּמִפְּנֵי שֶׁלְּאִמָּא יֵשׁ חֻלְצָה אֲדֻמָּה וְיָפָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ זֶה יָפֶה.

אַחַר־כָּךְ הוּא עָשָׂה מִשְׁבֶּצֶת צְהֻבָּה. כְּמוֹ עוֹר שֶׁל כַּדּוּרֶגֶל חָדָשׁ. כְּמוֹ הַחַרְצִיּוֹת הַיָּפוֹת. וּכְמוֹ הַדְּבַשׁ שֶׁמּוֹרְחִים עַל הַלֶּחֶם.

וְאַחַר זֶה מִשְׁבֶּצֶת יְרֻקָּה. כַּעֲלֵי הַגִּנָּה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַחַלּוֹן. כְּמוֹ הַנְּבָטִים הַקְּטַנִּים שֶׁל הַשְּׁעוּעִית שֶׁבַּעֲרוּגָתוֹ. וּכְמוֹ הַתִּלְתָּן שֶׁאַבָּא קוֹצֵר תָּמִיר.

וְאַחַר הַיְּרֻקָּה – מִשְׁבֶּצֶת לְבָנָה. כְּצִבְעוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַחֶרְמוֹן הַנִּרְאֶה מֵרָחוֹק. כְּמוֹ הַדַּף הֶחָלָק שֶׁל הַמַּחְבֶּרֶת לִפְנֵי שֶׁמְּצַיְּרִים עָלֶיהָ. וּכְמוֹ הֶחָלָב הַלָּבָן שֶׁבַּכּוֹסוֹת, וְהַלֶּבֶּן בַּצִּנְצֶנֶת.

וְעַל־יַד הַלְּבָנָה – מִשְׁבֶּצֶת תְּכֻלָּה. וְהַתְּכֵלֶת – כְּשָּׁמַיִם קְטַנִּים וּכְמֵי הַבְּרֵכָה. כְּעֵינֵי

אֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה, הַתִּינֹקֶת. וּשְׁתֵּי הַמִּשְׁבָּצוֹת זוֹ עַל יַד זוֹ דָּמוּ לְדֶגֶל קָטָן וְיָפֶה שֶׁמְּנִיפִים בִּימֵי הֶחָג.

כָּךְ חָשַׁב עֻזִּי כְּשֶׁהִתְחִיל לִרְקֹם אֶת הַמַּפִּית שֶׁלּוֹ מִשְׁבָּצוֹת־מִשְׁבָּצוֹת.

ב. שַׁי־פֶּלֶא לְחַיָּל    🔗

כָּל הַיְלָדִים אָמְרוּ שֶׁהַדֻּגְמָה אֵינָהּ יָפָה. יוֹתֵר יָפֶה לִרְקֹם עֵצִים, בָּתִּים אוֹ אוֹטוֹמוֹבִּילִים. הַיְלָדוֹת אָמְרוּ שֶׁיּוֹתֵר יָפֶה לִרְקֹם פְּרָחִים, פַּרְפָּרִים וְצִפֳּרִים.

אֲבָל עֻזִּי לֹא הִצְטַעֵר שֶׁרִקְמָתוֹ לֹא מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵי הַיְלָדִים, וְהִמְשִׁיךְ לִרְקֹם. כִּי בְּעֵינָיו הִיא הָיְתָה יָפָה, אַךְ הוּא לֹא יֶדַע עֲדַיִן לְמָה הִיא תְּשַׁמֵּשׁ לוֹ.

תְּחִלָּה חָשַׁב שֶׁתִּהְיֶה לוֹ פָּשׁוּט מַפִּית לַאֲרֻחוֹת בַּחֲדַר־הָאֹכֶל. אַחַר־כָּךְ – שֶׁיִּתְּנֶנָּה לַחֶדֶר שֶׁל אִמָּא, וּלְבַסּוֹף הֶחְלִיט לְתִתָּהּ מַתָּנָה לְדוֹדוֹ הַחַיָּל, לְיַעֲקֹב, הַנִּמְצָא רָחוֹק־רָחוֹק, בַּמִּדְבָּר.

וְכָךְ גַּם אָמַר לְאִמָּא:

– אִמָּא, אֲנִי רוֹקֵם מַפִּית לְיַעֲקֹב, לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת. בְּחַג־הַפֶּסַח כְּשֶׁיִּהְיֶה לוֹ יוֹם־הֻלֶּדֶת, אֶתֵּן לוֹ מַתָּנָה.

– יָפֶה, יַלְדִּי. אֲבָל יַעֲקֹב לֹא יָבוֹא לַחֹפֶשׁ לְחַג־הַפֶּסַח, כָּךְ הוּא כָּתַב לָנוּ, וְאֵיךְ תַּגִּישׁ לוֹ?

– אֶשְׁלַח לוֹ. אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת חֲבִילָה?

– בְּוַדַּאי, יַלְדִּי, הִסְכִּימָה אִמָּא. – אֲבָל לְשֵׁם מָה לוֹ בְּעֶצֶם מַפִּית?

– לְשֵׁם מָה? פָּשׁוּט, הוּא יִפְרֹשׂ אוֹתָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן אֶצְלוֹ וְזֶה יִהְיֶה יָפֶה. וְהוּא יִשְׂמַח.

אִמָּא חִיְּכָה:

– לֹא, בְּנִי. אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיַּעֲקֹב בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לוֹ שָׁם שֻׁלְחָן, וְלָמָּה לוֹ מַפִּית?

אֲבָל עֻזִּי לֹא הִצְטַעֵר. הוּא הֶחְלִיט בְּלִבּוֹ שֶׁהַמַּפִּית תִּהְיֶה לְיַעֲקֹב בִּמְקוֹם שֻׁלְחָן. הִיא תִּהְיֶה מַפִּית “עִרְכִי אֶת עַצְמֵךְ”. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּפּוּר שֶׁקָּרָא בְּסֵפֶר. אֲבָל הַמַּפִּית שֶׁלּוֹ אַחֶרֶת. כִּי יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁבָּצוֹת. וּבִזְמַן שֶׁעֻזִּי רוֹקֵם בָּהּ כָּל מִשְׁבֶּצֶת, הוּא חוֹשֵׁב עַל צִבְעָהּ, וְעַל הַמַּאֲכָלִים הַשּׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בְּצֶבַע זֶה. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר בָּטוּחַ הוּא שֶׁהַמַּפִּית הַזֹּאת תְּשָׁרֵת אֶת דּוֹדוֹ בֶּאֱמוּנָה.

כְּשֶׁהַדּוֹד יִהְיֶה רָעֵב שָׁם בַּמִּדְבָּר, יוֹצִיא אֶת הַמַּפִּית, יִפְתַּח אוֹתָהּ, וְיָשִׂים אֶת אֶצְבָּעוֹ עַל מִשְׁבֶּצֶת:

אִם יַצְבִּיעַ עַל הַמִּשְׁבֶּצֶת הַלְּבָנָה, יְקַפְּצוּ עַל הַמַּפִּית – גְּבִינָה וְחָלָב וְלֶבֶּן וְחָלָה.

וְאִם יָשִׂים אֶצְבָּעוֹ עַל מִשְׁבֶּצֶת חוּמָה – יוֹפִיעוּ שׁוֹקוֹלַדָּה וְעוּגַת־דְּבַשׁ.

בְּמִשְׁבֶּצֶת יְרֻקָּה – חַסָּה וְזֵיתִים וּמְלָפְפוֹנִים, וְגַם עֲנָבִים וְתַפּוּחִים וְאַגָּסִים.

בַּמִּשְׁבֶּצֶת הָאֲדֻמָּה – עַגְבָנִיּוֹת וְנַקְנִיקִים וַאֲבַטִּיחַ.

וּבַצֶּבַע הַצָּהֹב – תַּפּוּחֵי זָהָב וְאֶשְׁכּוֹלִיּוֹת, וַחֲבִיתוֹת וְעוּגוֹת.

וּבְחוּם־בָּהִיר – לֶחֶם וּלְבִיבוֹת שֶׁל חֲנֻכָּה, וֶאֱגוֹזִים.

וּבַצֶּבַע הַוָּרֹד – גְּלִידָה. וּבַתְּכֵלֶת – מַיִם טוֹבִים וְקָרִים לִשְׁתִיָּה.

כָּךְ הָיָה חוֹשֵׁב עֻזִּי בִּזְמַן שֶׁרָקַם אֶת הַמַּפִּית שֶׁלּוֹ. וּכְשֶׁהִשְׁלִים אֶת הַמְּלָאכָה יָדַע שֶׁזּוֹהִי מַפִּית־פֶּלֶא, אֲשֶׁר דוֹדוֹ יִשְׂמַח בָּהּ שִׂמְחָה רַבָּה, וְהִיא תַּגִּישׁ לוֹ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה אֹכֶל עַד שֶׁיַּסְפִּיק לַכֹּל, לְכָל הַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים, וּלְיֶתֶר הַחַיָּלִים הַטּוֹבִים שֶׁנִּלְחָמִים נֶגֶד הִיטְלֶר.

ג. עֻזִּי כּוֹתֵב מִכְתָּב קָצָר    🔗

כָּל זֶה רָצָה עֻזִּי לִכְתֹּב לְדוֹדוֹ יַעֲקֹב בְּמִכְתָּב, כְּשֶׁהַמַּפִּית הָיְתָה מוּכָנָה לְמִשְׁלוֹחַ. אֲבָל מִהֵר וְהִסְתַּפֵּק בְּמִלִּים סְפוּרוֹת וְכָתַב לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן:

לְדוֹדִי הַיָּקָר יַעֲקֹב, שָׁלוֹם!

מַה שְּׁלוֹמְךָ? אֲנִי מַרְגִּישׁ טוֹב. אֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ מַפִּית שֶׁרָקַמְתִּי. הִיא מַפִּית־פֶּלֶא שֶׁבְּכָל מִשְׁבֶּצֶת מְקַבְּלִים מַאֲכָלִים שֶׁאוֹהֲבִים, מֵאוֹתוֹ הַצֶּבַע. רַק שָׂמִים אֶצְבַּע אַחַת. וְיִהְיֶה הַרְבֵּה וְיַסְפִּיק לְךָ וּלְכָל הַחַיָּלִים.

שָׁלוֹם מֵאִמָּא וּמֵאַבָּא.

עֻזִּי

כְּשֶׁעֻזִּי גָּמַר אֶת הַמִּכְתָּב וְקָרָא בּוֹ פַּעַם וּפַעֲמַיִם, הָיָה מְרֻצֶּה מְאֹד. אוּלָם דָּבָר אֶחָד עָכַר אֶת רוּחוֹ – וְזֶה הַצַּד הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַמַּפִּית. מִצַד יָמִין נִתְקַבְּלוּ מִשְׁבָּצוֹת חֲלָקוֹת, יָפוֹת וְנֶחְמָדוֹת, וְאַחֲרֵי שֶׁאִמָּא כִּבְּסָה אֶת הַמַּפִּית וְגִהֲצָה אוֹתָהּ יָפֶה – הָיְתָה הַמַּפִּית מַמָּשׁ יֹפִי! אֲבָל מִצַּד שְׂמֹאל לֹא הָיָה יָפֶה. הָיוּ סִבּוּכִים וּקְשָׁרִים גְּדוֹלִים וּקְצָת קִשְׁקוּשִׁים. אֶת הַצַּד הַשְּׂמָאלִי לֹא רָצָה עֻזִּי לִרְאוֹת, וְהוּא קִפֵּל אוֹתָהּ כָּכָה שֶׁרָאוּ רַק אֶת הַצַּד הַיְמָנִי, הַיָּפֶה, וְאִמָּה אָרְזָה וְשָׁלְחָה בַּדֹּאַר.

אַחֲרֵי־כֵן חִכָּה עֻזִּי לְמִכְתָּב מִיַּעֲקֹב. וְאָמְנָם כַּעֲבֹר שְׁבוּעַיִם וָחֵצִי הִגִּיעָה הַתְּשׁוּבָה. יַעֲקֹב שָׂמַח מְאֹד בַּמַּפִּית וְהִבְטִיחַ לְעֻזִּי שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ תָּמִיד, וְשֶׁהִיא בְּוַדַּאי גַּם תַּעֲזֹר לְהָבִיא אֶת הַנִּצָּחוֹן. כָּךְ כָּתַב יַעֲקֹב בְּפֵרוּשׁ.

אֲבָל אַחַר־כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים לֹא כָּל־כָּךְ טוֹבִים. הָאֲנָשִׁים הָיוּ בָּאִים מִן הָרַדְיוֹ בְּפָנִים מַדְאִיגִים. וְהַמִּכְתָּבִים שֶׁל יַעֲקֹב אַף הֵם לֹא הִגִּיעוּ בְּסֵדֶר.

וּכְשֶׁהִגִּיעוּ – הָיוּ אַבָּא וְאִמָּא לֹא כָּל־כָּךְ שְׂמֵחִים כְּמוֹ תָּמִיד.

בְּאַחַד הָעֲרָבִים, כְּשֶׁשָּׁכַב עֻזִּי לִישׁוֹן וְהֵחֵל לְהַרְהֵר בְּדוֹדוֹ וּבַמִּלְחָמָה, נִתְעַצֵּב קְצָת.

כְּנִרְאֶה, שֶׁהַדּוֹד יַעֲקֹב וְכָל הַבַּחוּרִים אֵינָם מְנַצְּחִים עַכְשָׁו. כִּי לָמָּה דוֹאֲגִים כֻּלָּם? וְאוּלַי הֵם נְסוֹגִים? עֻזִּי שָׁמַע פַּעַם שֶׁדִּבְּרוּ עַל כָּךְ. זֶה בְּוַדַּאי מַרְגִּיז מְאֹד כְּשֶׁצְּרִיכִים לָסֶגֶת. וְעֻזִּי מְתָאֵר לוֹ אֶת דּוֹדוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְרַגֵּז. כֵּיצַד הוּא רוֹקֵעַ בְּרַגְלוֹ, פּוֹרֵעַ בְּיָדוֹ אֶת בְּלוֹרִיתוֹ הַשְּׁחוֹרָה וְקוֹרֵא: לַעֲזָאזֵל! לַעֲזָאזֵל!

עֻזִּי מִצְטַעֵר מְאֹד שֶׁיַּעֲקֹב מִתְרַגֵּז. אֲבָל הוּא נִזְכַּר בַּמַּפִּית וּבַתְּשׁוּבָה שֶׁל יַעֲקֹב: “אֲנִי תָּמִיד אֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, וְהִיא גַם תַּעֲזֹר לַנִּצָּחוֹן”. וּכְשֶׁנִּזְכַּר – יָרְדָה עַל עֻזִּי שַׁלְוָה כָּזֹאת וּבִטָּחוֹן כָּזֶה, שֶׁיַּעֲקֹב וְכָל הַבַּחוּרִים יְנַצְּחוּ – עַד שֶׁחָדַל לִדְאֹג לְגַמְרֵי.

וּכְשֶׁעֵינֵי עֻזִּי הִתְחִילוּ נֶעֱצָמוֹת – נִזְכַּר פִּתְאֹם שֶׁבִּקְצֵה הַמַּפִּית רָקַם אֶת שְׁמוֹ: עֻזִּי בְּאוֹתִיּוֹת עֲגֻלּוֹת וְיָפוֹת. וּמַה יִהְיֶה אִם יַעֲקֹב יָשִׂים אֶת אֶצְבָּעוֹ עַל הַשֵּׁם?.. אָז הוּא יָבוֹא אֶל יַעֲקֹב! יוֹפִיעַ פִּתְאֹם וְיִרְאֶה אֶת הַמִּלְחָמָה!

הוֹ! כַּמָּה זֶה טוֹב שֶׁהוּא לֹא שָׁכַח לִרְקֹם אֶת שְׁמוֹ. מְצֻיָּן! – וְעֻזִּי מִתְנַמְנֵם בְּעוֹדוֹ מִתְכַּרְבֵּל בִּשְׂמִיכָתוֹ הַחַמָּה, וְהוּא מִתְכַּרְבֵּל בָּהּ, וּמִתְכַּרְבֵּל, עַד אֲשֶׁר הוּא נֶעְלָם כֻּלּוֹ בְּתוֹכָהּ וַהֲרֵיהוּ כְּאִלּוּ סָגוּר בְּתוֹךְ מַעֲטָפָה אוֹ תַּרְמִיל. וְהַתַּרְמִיל חַם וְסָגוּר וָטוֹב. וְהוּא מִתְנוֹדֵד קִמְעָה־קִמְעָה. וְעֻזִּי הוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵעַ בְּתַרְדֵּמָה עֲמֻקָּה וּמְתוּקָה.

ד. עֻזִּי בַּמִּלְחָמָה    🔗

כְּשֶׁעֻזִּי מִתְעוֹרֵר הוּא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ תַּרְמִיל חַם וָרַךְ וּמִתְנוֹעֵעַ לְאַט וּבְקֶצֶב. הוּא אֵינוֹ מִתְפַּלֵּא כְּלָל. הוּא מֵבִין מִיָּד שֶׁהוּא נִשָּׂא עַל גַּבּוֹ שֶׁל דּוֹדוֹ יַעֲקֹב וְהוּא מְחַכֶּה בְּשֶׁקֶט לַבָּאוֹת. וְהִנֵּה – פִּתְאֹם נִפְסַק הַנִּדְנוּד, הַתַּרְמִיל נִפְתַּח – וְעֻזִּי יוֹצֵא…

וְהוּא רוֹאֶה אֶת יַעֲקֹב דּוֹדוֹ, וְעוֹד אִישׁ אֶחָד, גַּם הוּא חַיָּל, יוֹשְׁבִים בַּמִּדְבָּר, עַל הַחוֹל, וְשׁוֹתִים חָלָב. וְיַעֲקֹב מַחֲזִיק אֶצְבַּע אַחַת עַל מִשְׁבֶּצֶת לְבָנָה, וְאַחַת עַל שְׁמוֹ הָרָקוּם. עֻזִּי מֵבִין מִיָּד:

– רָצִיתָ לִרְאוֹת אוֹתִי, יַעֲקֹב?

– כֵּן, עֻזִּי, – עוֹנֶה יַעֲקֹב. – מַה שְּׁלוֹמְךָ?

– טוֹב. וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂים? אֵיפֹה כָּל הַחַיָּלִים שֶׁלָּכֶם?

יַעֲקֹב שׁוֹתֶה חָלָב. הַרְבֵּה־הַרְבֵּה חָלָב לָבָן, וּמְסַפֵּר לְעֻזִּי שֶׁהוּא וַחֲבֵרוֹ נִשְׁלְחוּ מִן הַגְּדוּד שֶׁלָּהֶם לַעֲקֹב אַחַר הָאוֹיֵב, וּלְהוֹדִיעַ לַגְּדוּד עַל הַכֹּל. וְאָז יוּכְלוּ לְהִתְקַדֵּם וּלְנַצֵּחַ.

עֻזִּי מַקְשִׁיב רַב־קֶשֶׁב:

– וְאַתֶּם… אַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים, כֵּן?

– כֵּן. אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים. אֲבָל תָּעִינוּ בַּדֶּרֶךְ וְעוֹד לֹא מָצָאנוּ אֶת הַגְּדוּד שֶׁלָּנוּ. בֵּינְתַיִם כָּל־כָּךְ עָיַפְנוּ וְהָיִינוּ רְעֵבִים וּצְמֵאִים… וּמִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָנוּ, לוּלֵא הַמַּפִּית שֶׁלְּךָ. אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת, עֻזִּי, כֵּן?

– כֵּן! – עוֹנֶה עֻזִּי בְּשִׂמְחָה.

– וּמָה אַתָּה רוֹצֶה, עֻזִּי?

עֻזִּי רוֹצֶה שׁוֹקוֹלַדָּה וֶאֱגוֹזִים. הוּא שָׂם אֶצְבַּע עַל מִשְׁבֶּצֶת חוּמָה, וּמִיָּד מוֹפִיעַ הַכֹּל. וּשְׁלָשְׁתָּם אוֹכְלִים שׁוֹקוֹלַדָּה וְשׁוֹתִים חָלָב וּמְפַצְּחִים אֱגוֹזִים.

וּפִתְאֹם נִשְׁמַע רַעַשׁ גָּדוֹל. וּבָא מַחֲנֶה רַב, עִם טַנְקִים וְעִם תּוֹתָחִים, וְעִם מְכוֹנוֹת־יְרִיָּה. וְגַם אֲוִירוֹנִים בָּאִים. הָאוֹיֵב הוֹפִיעַ.

בְּרֶגַע זֶה נִרְאִים מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי חַיָּלִים שֶׁלָּנוּ, גַּם הֵם עִם תּוֹתָחִים וְעִם טַנְקִים. יַעֲקֹב וַחֲבֵרוֹ רוֹצִים לִמְסֹר לָהֶם אֶת הַיְדִיעוֹת. אֲבָל הַגְּדוּדִים שֶׁל הָאוֹיֵב הִקְדִּימוּ וְעוֹמְדִים בֵּין שְׁנֵי הַבַּחוּרִים וּבֵין הַגְּדוּד שֶׁלָּהֶם, וּמַתְחִילָה מִלְחָמָה. וְאִי־אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ שׁוּם דָּבָר. וְיַעֲקֹב פּוֹרֵעַ אֶת בְּלוֹרִיתוֹ וְקוֹרֵא: לַעֲזָאזֵל! לַעֲזָאזֵל!

אָז אוֹמֵר עֻזִּי לְיַעֲקֹב: “חַכֵּה, אַל תִּצְעַק. וְתֵכֶף תִּרְאֶה”. הוּא הוֹפֵךְ אֶת מַפִּיתוֹ הַיָּפָה לְצַד שְׂמֹאל, אֶל הַצַּד הֲלֹא־יָפֶה, עִם הַקִּשְׁקוּשִׁים וְהַקְּשָׁרִים וְהַסִּבּוּכִים. הִנֵּה שָׂם עֻזִּי אֶצְבַּע עַל הַמִּשְׁבֶּצֶת הָאֲדֻמָּה – וְאֵשׁ אֲדֻמָּה נוֹפֶלֶת עַל מַחֲנֵה הָאוֹיֵב, וְהַטַּנְקִים מַתְחִילִים לִבְעֹר.

וְאַחַר־כָּךְ שָׂם עֻזִּי אֶת אֶצְבָּעוֹ עַל מִשְׁבֶּצֶת צְהֻבָּה – וְסַעֲרַת־חוֹל אֲיֻמָּה מַתְחִילָה לְהִשְׁתּוֹלֵל בַּמִּדְבָּר.

וְגַם נֶגֶד הָאֲוִירוֹנִים שֶׁל הָאוֹיֵב יֵשׁ לוֹ עֵצָה. הוּא שָׂם אֶת אֶצְבָּעוֹ עַל הַמִּשְׁבֶּצֶת הַלְּבָנָה, וְאָז בָּאִים עֲנָנִים לְבָנִים וּגְדוֹלִים וּמְכַסִּים אֶת כָּל הָאֲוִירוֹנִים וְהֵם מִתְבַּלְבְּלִים.

וּבְסוֹף, כְּשֶׁהָאוֹיֵב נֶחֱלָשׁ מְאֹד, שָׂם עֻזִּי אֶת אֶצְבָּעוֹ עַל מִשְׁבֶּצֶת הַתְּכֵלֶת – וּמַיִם רַבִּים מְכַסִּים אֶת כָּל הַחַיָּלִים הָרָעִים וְהַתּוֹתָחִים שֶׁלָּהֶם, אֶת הָאֲוִירוֹנִים שֶׁנָּפְלוּ וְהַטַּנְקִים שֶׁנִּשְׂרְפוּ. אֲגַם מַיִם תְּכֻלִים וְיָפִים מְכַסֶּה אֶת הַמָּקוֹם בּוֹ עָמַד צְבָא הָאוֹיֵב. וְעַכְשָׁו יָכוֹל כְּבָר עֻזִּי לַהֲפֹךְ אֶת מַפִּיתוֹ שׁוּב לַצַּד הַיָּפֶה, הַיְמָנִי, וְהָאֲגַם הַכָּחֹל בַּמִּדְבָּר הַצָּהֹב יָפֶה כָּל־כָּךְ וְשָׁקֵט.

וּמִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הָאֲגַם עוֹמְדִים כָּל חֲבֵרָיו שֶׁל יַעֲקֹב, עִם הַקְּצִינִים וְהַמְפַקְּדִים. כֻּלָּם בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים, כֻּלָּם צוֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים, הֵם מְנוֹפְפִים לְעֻמָּתָם בְּדִגִלֵיהֶם וְעֻזִּי מֵנִיף לִכְבוֹדָם אֶת מַפִּיתוֹ.

וְהִנֵּה הוּא רוֹאֶה סִירָה קְטַנָּה וְלָהּ מִפְרָשׂ לָבָן, וְהִיא מַפְלִיגָה מִשָּׁם מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, מְקוֹם־שָׁם עוֹמֵד הַגְּדוּד שֶׁל יַעֲקֹב. הַסִּירָה שָׁטָה וּמִתְקָרֶבֶת וּמִפְרָשָׂה הַלָּבָן מַבְהִיר בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.

– לְמִי הַסִּירָה הַזֹּאת? – שׁוֹאֵל עֻזִּי אֶת יַעֲקֹב, – וּלְאָן הִיא שָׁטָה?

– הִיא שָׁטָה אֵלֵינוּ. חֲבֵרֵינוּ בָּאִים לָקַחַת אוֹתָנוּ אֶל הַגְּדוּד.

– וְגַם אוֹתִי? – שׁוֹאֵל עֻזִּי. – גַּם אוֹתִי?

– כֵּן. בְּוַדַּאי. כִּי אַתָּה נִצַּחְתָּ בַּקְּרָב. וְהַכֹּל רוֹצִים לְבָרֵךְ אוֹתְךָ וְלִשְׂמֹחַ יַחַד אִתְּךָ.

קָרְבָה הַסִּירָה. הֵם נִכְנָסִים, וְהַסִּירָה שָׁטָה חֶרֶשׁ עַל־פְּנֵי מֵי הָאֲגַם הַחֲלָקִים, הַיָּפִים.

וְיַעֲקֹב אוֹמֵר:

– עֻזִּי, אַתָּה כָּל־כָּךְ עָיֵף. אַתָּה נִצַּחְתָּ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה חַיָּלִים רָעִים. כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה. נִצָּחוֹן גָּדוֹל כָּזֶה נִצַּחְתָּ. עַכְשָׁו אַתָּה צָרִיךְ לָנוּחַ, עֻזִּי. נָכוֹן?

– נָכוֹן. – מַסְכִּים עֻזִּי. – אֲבָל כְּשֶׁנָּבוֹא לְשָׁם תָּעִיר אוֹתִי, אָז נִתֵּן לְכָל הַחַיָּלִים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְגַם גְּלִידָה. הַרְבֵּה מָנוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל גְּלִידָה.

– טוֹב! – אוֹמֵר יַעֲקֹב, וּמְסַדֵּר לְעֻזִּי מַצָּע רַךְ עַל קַרְקַע הַסִּירָה. וְעֻזִּי נִרְדָּם בְּשֶׁקֶט, בְּשֶׁקֶט. הַסִּירָה מִתְנוֹעַעַת לְאַט־לְאַט. לְעֻזִּי חַם וָטוֹב, וְהוּא יָשֵׁן שֵׁנָה טוֹבָה, שְׁנַת גִּבּוֹר מְנַצֵּחַ.

בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁנִּתְקַבְּלוּ הָעִתּוֹנִים וְהַכֹּל שָׂמְחוּ עַל בְּשׂוֹרוֹת הַנִּצָּחוֹן בַּמִּדְבָּר – הִתְפַּלֵּא עֻזִּי עַל דָּבָר אֶחָד.

מִנַּיִן הַכֹּל כְּבָר יוֹדְעִים? וְהֵן הוּא לֹא סִפֵּר עֲדַיִן לְאִישׁ, לְשׁוּם אִישׁ?