רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
תַּנְחוּמִים לְמַרְצִיָּה – De Consolatione, ad Marciam
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ה

 

מבוא

מרציה היתה בת הסופר הרומי קרמוציוס קורדוס, אשר בימי הקיסר טיבריוס משך עליו את קצף המושל העריץ וסיעתו של סיאנוס בעבור אשר בספריו שיבח ויהלל את ברוטוס וקסיוס, גדולי רומי מתקופת החרות המדינית. טציטוס בקורות השנים (אַנַלס, ד', ל“ד–ל”ה) מספר כי הציגו אותו למשפט על זה וכה הצטדק בפני שופטיו: “הנה מאשימים אתם אותי על דברי, או הוּא כי במעשי לא מצאתם דפי. אבל הדברים שכתבתי הרי אינם מעליבים את המושל או משפחתו, אשר להם מתכוון ‘החוק לכבוד המלכות’ (lex majestatis). אני שיבחתי גדולי המדינה מימי קדם, אשר גם טיטוס ליוויוס המהולל כסופר מצויין ונאמן מרומם אותם” – וכן הוא מביא עוד דוגמאות מאנשים שנזכרו לתהלה בספרות, כמו קאטו בכתבי ציצרו, אעפ"י שלא היה זה לפי רוּח מושלי הדור, ואלה לא נגעו בהם לרעה – אולי לא רק בעבור סבלנותם כי אם בעבור שהשכילו והבינו שיקטן העלבון אם יבוזו לו, ויגדל יותר אם יעמדו עליו. וכן היה הדבר גם אצל היוונים, הסופרים יכלו לכתוב בחופש דעות על אנשים מדורות קדומים. “ההיסטוריה – אמר – שופטת על איש כמעשהו בצדק, ואם יאשימוני עתה השופטים, עוד יהיו בימים הבאים סופרים אשר יזכרו לא רק את ברוטוס וקסיוס כי אם גם אותי לטובה”. אף על פי כן לא שככה כנראה חמת התקיפים, את ספריו דנו לשריפה והוא אמנם לא נהרג אבל מת מרצון מיתת רעב “באין מפלט אחר מהעבדות”. בתו מרציה שמרה העתקים מכתביו ואחרי מות טיבריוס הפיצה אותם (בכל זאת אבדו ורק פרקים נותרו). שנים אחדו אחרי מות אביה השיג אותה עוד אסון קשה כי מת בנה מטיליוס, אדם חשוב, אבי משפחה וכהן. סנקא ערך אליה את אגרת התנחומים כפי הנראה אחרי שובו מארץ גלותו, והתאמץ להרים את רוחה ברעיונות נעלים על החיים ועל המות ובדוגמאות מגבורי רוח אשר כבשו את צערם.

הוא מציב בתחלה זו לעומת זו ממאורעות ימי הקיסרים ברומא דוגמא של אם נואשה ודוגמא של אם כובשת את צערה (ב–ג), מביא רעיונות הפילוסוף אריוס (זה שנודע גם לחכמי התלמוד) ומזכיר כי את הצער בכל אופן מפיג הזמן, אבל המשכיל עושה לו קץ מרצונו. מוצא הצער על פגעים רעים הוא מתוך בטחון עודף בטובה וחסרון בינה בתהפוכות המקרים (ט). כל הטובות אשר בידינו הם דברים שאולים שצריכים להחזיר, וכל החיים ראויים שיבכו עליהם (יא). דוגמאות מאדירי עולם אשר סבלו יסורים ואיך התגברו עליהם (יג–יד) וכן נשים שהתנהגו בגבורה (טז). אדם צריך לדעת שנולד ליסורים, כמי שמתעתד לנסיעה לסירקוסא צריך לדעת שיש בה נפלאות הטבע אבל גם דברים רעים מאד (יז–יח). אין רעה למתים, השאול רק אגדה, המות הוא פתרון וסוף כל המכאובים, שלום נצחי; תהלות ותשבחות לו (יט–כ). לעומת הסכנות בחיים הוא לפעמים מפלט והיותר מאושר הוא מי שלא נולד (כא–כב). על הנפש להשתחרר מהענינים האנושיים למען התנשא לצור מחצבתה (כג). רק תמונת הנפטר אבדה ונפשו נצחית, מה שנשאר בקבר הוא העפר הנמוך, הנפש טהורה וזכה צופה ממרום על מערכות השמים ודורות עולם (כד–כה). גם זאת נחמה כי בכלל אין דבר עומד בעולם וכולו עתיד להחרב (כו).

גם באגרת הזאת כמה רעיונות מקבילים לרעיונות חכמי ישראל ועל אחדים מהם הערנו במקומם. ציורים מזעזעים מחיי אדם דומים לפרקים מאיוב וקהלת (ביחוד פרק יא), וסיפורים על מסירות נפש כהנים בעבודת הקדש וגיבורי מלחמה באהבת עמם (יג) מקבילים לדברים ידועים לנו מקדמוניות עמנו.


 

תַּנְחוּמִים לְמַרְצִיָּה

א

לולא ידעתי, מרציה, כי רחוקה אַת מחולשת הנפש, המסוגלת לנשים, כמו משאר חסרונות, וכי לפי מדותיך הנך כדוגמא מימי קדם, לא הייתי מרהיב עוז לצאת בטענות כנגד צערך, אשר לפי גדלו יוכל לתקוף ולהכניע אף גברים, ולא היתה תקוה מתחוללה בקרבי כי בשעה שלא נאותה, כשעה זו, ולעומת הזעם על הגורל ואשמה רבת־איבה כנגדו עוד אוכל לפעול עליך שתנוח דעתך בגורלך. אולם רב בטחוני בגבורת נפשך, אשר כבר התגלתה, ובטבעך הנעלה אשר כבר התנסה בנסיון קשה. הכל יודעים, איך התנהגת עם אביך, אשר חבתך אליו לא היתה פחותה מחבתך לילדיך – רק שלא חפצת שיאריך ימים עליהם (וגם זה עוד בספק, כי גדולה החבה להורים כל כך, שהיא מקפחת לפעמים מדות טובות אחרות). עד כמה שהיה אפשר לך עצרת בעד מות אביך אולוס קרמוציוס קורדוס. כאשר גילה לך כי בפני שוטרי סיאנוס אין לו מפלט אחר מהעבדות, אמנם לא הסכמת לעצתו, אבל נכנעת, ועיניך זלגו דמעות. בפני הבריות הסתרת את אנחותיך, אבל לא כסית את צערך להתראות כצוהלה ושמחה בזמן ההוא, כשנחשבה לזכות יתרה במדינה שלא להשגיח כלל בחובת הלב. אחרי כן, כאשר אך השתנו העתים והזדמנה נתיבה, החזרת לאור עולם את רוח אביך אשר נדון להריגה, והצלת אותו באמת מן המות בזה שפרסמת ברבים למזכרת נצח את הספרים אשר כתב אדם אמיץ־לב זה בדמי לבו. אף כי חלק גדול מהם נשרף, עוד רבה הזכות אשר קנית לך בספרות הרומית ובפני הדורות הבאים, אשר אליהם תגיע רשימת קורות הימים כתובה באמונה, ותפארת תהיה לכותב אותה. ואת הזכות היותר נעלה רכשת לך בפני אביך בעצמו, אשר זכרונו יעמיד ויפרח כל זמן שידיעת קורות רומא תהיה דבר חשוב, כל זמן שישתוקק איש לשוב לפעלי האבות ויחפוץ להבין משמעות הכנוי “איש רומי”, ולהשכיל איך, בזמן כפיפת כל הצוארים והכנעתם תחת עול סיאנוס, היה יכול אדם להשאר בלתי כפוף, חפשי ברוחו, בנפשו ובפעלו. באמת ואמונה, הפסד גדול היה זה לכל המדינה לולא הוצאת אותו לאור, אחרי אשר בשביל שני דברים יפים בספריו, המליצה הרמה וחבת החרות, נדון על ידי העריצים לשכחה. עתה קוראים אותו ומכבדים אותו ומחזיקים בו ושמים לב אליו ועל דבריו אין לחשוש שהתישנו, אבל זכרון התליינים ורשעתם – כדאי היה שלא לשכוח אותם – הוא לא יתקיים.

בשימי לב לאומץ רוחך, לא אשגיח על מינך1 ולא על העצב אשר זה כמה שנים עטף את עיניך ולא עזב אותן. ראי, כי לא בכחש וכמתגנב אני מנסה לפעול על רגשי לבבך; בעצמי אני מעורר בנפשך את הצער הנושן, ואם תרצי לדעת איך לרפא את המחץ – מפצע דומה לו אני מראה לך הצלקת. ינסו נא אחרים לדבר דברים רכים ובשפתי חלקות; אני לפגוע ביגונך כוונתי, ולעצור למען האמת בעד שפעת דמעותיך הזולגות מתוך עינים דואבות ועוששות אולי יותר מתוך ההרגל מאשר לפי הצורך, עד אשר, אם אפשר לרצונך, או אפילו כנגד רצונך, תתפייסי עם סם המרפא בעודך אוחזת במכאובך אשר אימצת לך בחיבה תחת בנך אשר אבדת.

כי מה יהיה סוף הדבר, אחרי אשר כל הנסיונות היו לשוא ונלאו כל הידידים מלהגיד דברי תנחומים? תוכחת אנשים נכבדים וקרובים אליך לא הועילו, וגם ללימודים, שהם לך נחלה יקרה מאביך, אטמת אזנך ואינם פועלים עליך מאומה או רק בזמן קצר שאת עוסקת בהם. אף הזמן, הידוע כמרפא טבעי, ואשר לכמה פצעים קשים הוא צרי ומזור, בך לבדך אבד כחו. הנה עברה כבר השנה השלישית ולא נפחת מאומה מהצער אשר תקף אותך בתחלה, הוא מתחדש ומגביר יום יום את אבלך וכאילו במשך הזמן קנה לו זכות על זה ויחשוב לו לחרפה לעזוב את מקומו. כמו שכל החטאים משרישים עמוק בטבע האדם אם אינו ממהר לעקור אותם בראשית צמיחתם, כן גם היגון והמדוה ודכדוך־הנפש סופם להתגדל מתוך המרירות עצמה, והכאב הנמשך נהפך לנפש האומללה למין עונג. הייתי חפץ להתחיל בתחבולות לרפואה כבר בימים הראשונים, אז בסמים יותר קלים היתה יכולה המחלה להכבש כשהיא נושנה, קשה להלחם בה. גם פצעי הגוף בשעה שהם מתחוללים מתוך הדם על נקלה הם נבחנים באצבע ונרפאים בצריבה או בכבישה, אבל כשהם נעשים לספחת קשה ועתיקה יכבד להביא מרפא, כי לעומת מכאוב כה נושן לא אוכל עוד להתנהג בנחת ובנעימות; אני נאלץ לבער ולכלות אותו בכל תוקף.


ב

ידעתי כי כן דרכם של המוכיחים להתחיל בדברי מוסר ולסיים בדוגמאות. לפעמים טוב להפוך הסדר, כי לא כל האנשים שוים. יש נמשכים אחרי השכל, ויש שצריכים לעורר בפניהם זכר אנשי שם ויראת־הכבוד שאינה מניחה חופש לרוח מרוב השתוממות. שתי דוגמאות אציע לפנַיך, קרובות לך מצד המין ומצד הזמן: מה שאירע לאשה אחת שהיתה שקועה ברגשי מכאובה, ומה שסבלה אשה אחרת במאורע דומה לזה ובהיות הנזק עוד יותר גדול, מבלי שנכנעה תחת ממשלת הצער, כי מיהרה למצוא מרגוע לרוחה. אוקטביה וליוויה, האחת אחות אבגוסטוס והשניה אשתו, שתיהן שכלו בניהן בעודם בימי העלומים וכשהיו עתידים להיות מושלים בארץ: אוקטביה את מרצלוס2, אשר דודו וחותנו התחיל לבטוח בו שיהיה יורש ממשלתו, עלם כביר־רוח ורב־כשרונות ומצויין ביותר בפשטות מדותיו וכבישת־היצר, בשים לב לשנות־חייו ולעשרו, מטה שכמו לסבול עבודה ומתרחק מן התאוות, מתעתד, אם אפשר לומר כן, לשאת את הבנין אשר חשב דודו לבנות עליו, וחזק היה היסוד הזה אשר בחר ולא נוח להתמוטט תחת הסבל. כל ימי חייה לא נתנה אמו פוגת לדמעות ולאנחות, לא חפצה לשמוע דבר של נחומים, לא סבלה כל היסח הדעת מן האבל, את כל הגיגה ריכזה בו ובכל נפשה דבקה בצער במשך ימי חייה כמו ביום הקבורה. לא רק להתעודד מעצמה סרבה, כי גם לא נתנה שיעודדו אותה אחרים, כאילו תשכול שנית את בנה אם תחדל מלבכות. לא חפצה שיציגו לעיניה את תמונת בנה היקר או שיזכירו את שמו בפניה. שנאה התחוללה בקרבה על כל האמהות, וביחוד כעסה על ליוויה, אשר נראתה לה כנוחלת על־ידי בנה את כל האושר הרב אשר היא חשבה לנחלתה. בחושך ובבדידות חשקה, אף בפני אחיה נמנעה מהסתכל, בחלה בשירי־זכרון אשר חיברו לכבוד מרצלוס ובכל מה שהתאמצו לעשות לתהלתו, את אזניה אטמה משמוע מה שיפיג את יגונה. מאסיפות אֵבל ותנחומים התרחקה ותתעב אף את הגדולה המזהירה אשר לאחיה, כי בחרה להטמן ולהסתר מעין כל. אף כי בנים ובני בנים היו סביב לה, לא הסירה את שמלת אבלה, ויהי הדבר לעלבון לבני משפחתה, כי בעודם חיים התהלכה היא כמתאבלת.


ג

ליוויה אבדה את בנה דרוסוס, אשר קיוו שיהיה למושל אדיר וגם כבר היה לשר־צבא גדול3. הוא חדר אל לב גרמניה וינופף את דגל מלכות רומי במקומות שלא נודע לפני זה כי ישנם רומיים בעולם. כמנצח מת במלחמה ואף האויבים רחשו לו כבוד בימי חליו ויהיו נוטים לשלום ולא נועזו לדרוש כל מה שהיה נחוץ לטובתם. לרגלי המות הזה, אשר השיג במסרו נפשו על המדינה, התעורר ברב עז רגש האזרחים ותושבי כל מדינות איטליה, וגויתו הובלה כמו בתהלוכת נצחון לעיר רומי, וכל הערים והמושבות התאחדו באבל כבד. לא זכתה אמו לקבל את הנשיקה האחרונה מאת בנה ולספוג את נעימות קולו מפיו ביומו האחרון. בדרך ארוכה נלותה להלוית שרידי גופו של דרוסוס חביבה, ואף כי בכל מקום באיטליה שרפו עליו משרפות־אבל4, והיא התרגשה בכל מקום כאילו אבדה אותו מחדש, כבשה רוחה על מותו ותגבר על מכאובה ולא התאבלה יותר ממה שיאות לבן משפחת הקיסר וממה שראוי לאם אומללה. לא חדלה מלרומם את זכר בנה הגבור, לחזות את תמונתו בביתה ובכל אשר התהלכה, מלדבר בו בחיבה ולשמוע אודותיו – בעוד אשר את זכר בן האשה האחרת לא יכלו להעלות מבלי לחדש את יגון אמו.

בחרי נא איפוא משתי הדוגמאות את היותר רצויה! אם בראשונה תבחרי, עזבי חברת אנשים חיים, תרחיקי מעליך לא רק זרים כי אם גם את בנַיך, לפי רצונך תהיי לסמל יגון לכל האמהות, תתעבי בכל ששון כשר וראוי, כאילו הוא לחרפה לאבלך, בשנאה תביטי על אור היום ותכעסי על ימַיך אשר לא חשו להכרת ולהגיע עד קצם. לא לכבוד יהיה לך וגם כנגד מעלת רוחך החשובה יהיה מה שיכירו בך כי לחיים אין לך חפץ, ולמות אין יכולת. אך אם את האשה הגדולה השנית תקחי לך למופת בדרך יותר כבושה ורצויה, לא תהיי שקועה ביגון ולא תשחיתי נפשך ביסורים. הן רעה רבה היא וסכלות, שיעניש איש את עצמו על האסון אשר הגיעו ויוסיף מרצונו מכאוב על מכאוביו, כמו שבכל חייך שמרת את ישרך וענוָתך, כי ינחוך אף עתה המדות הללו; גם לצער יש חובת הענוה5. לעלם ההוא בעצמו תהיה מעלה יתרה ויתר כבוד, אם בזכרך אותו ובהגותך בו יניח את רוחך, ואם בהתעורר תמונתו כמו בחייו ישמח ויעלוץ לב אמו.


ד

לא חוק קשה אני מתכוון להטיל עליך, שתבליגי בכח לא־אנושי על יסורי אנוש וכי גם ביום זכרון מותו תמנעי עיניך מדמעה. רק על זה נוָכח וזאת בלבד תהי השאלה: אם גדול יהיה צערך או נצחי. בטוח אני כי תבחרי בליוויה אוגוסטה למופת, אשר קרובה היתה לך וכבוד לה רחשת. היא קוראת לך ונותנת לך עצה. היא בבהלה הראשונה, בשעה שגברו עליה היסורים בכל אכזרותם פנתה לאריוס, הפילוסוף שהיה רגיל אצל בעלה6, והעידה אחרי כן כי הועיל לה יותר מכל עם רומי, אשר לא חפצה להטיל עליו את אבלה, ויותר מאבגוסטוס, אשר באבדו את משענתו היה כמתמוטט ונזהרו מלצער אותו עוד ביסורי קרוביו, ויותר מטיבריוס בנה, אשר חיבתו לאמו גרמה כי ביום האבל המר כשספד כל העם למת, לה היה רק הרגש שהופחת מספר בניה. החכם ההוא, כך אני משער שהתחיל דבריו אל האשה הכבודה ומכלכלת תהלוכותיה במשפט: “עד היום הזה, גברתי, היית חברה נאמנה לבעלך אשר, כפי שאני יודע, לא רק כל הדברים הגלויים לכל כי אם גם רגשי נפשותיכם החבויים לא נסתרו ממנו; מתאמצת היית, שלא ימצא בך דבר שיוכל מי שיהיה לגַנות. לא רק בדברים חשובים, כי גם בהיותר פחותים, נזהרת מלעשות מעשה שיוכל להצטרך להעלמת עין בשים לב לשיחת־הבריות, המרבה להתעסק בגדולי המדינה. ואני אומר, כי הדבר היותר יפה לאנשים רמי המעלה הוא שיהיו מרבים בסליחה לאחרים על כמה דברים ולא יהיו צריכים שיסלחו להם אחרים. לכן גם הפעם חובתך היא להשאר נאמנה לעצמך ושלא לעשות מה שתוכלי להתחרט עליו”.


ה

“לכן7 אני מבקש ממך ומשביעך שלא תתרחקי מידידים ולא תתעקשי כנגדם. הן צריכה את לדעת כי נבוכים הם ומפקפקים, איך להתנהג, הידברו בפנַיך על דרוסוס, וחטאו בזה נגדך, או ישכחו את העלם המהולל, ויחטאו לזכרו. כשאנחנו נאספים לבדנו אנחנו משבחים את פעלו ואת דבריו בכל הכבוד אשר זכה לו, וכשאנחנו עומדים לפניך עלינו מוטלת דומיה עמוקה. בזה את משתמטת מן ההנאה העצומה לשמוע תהלות בנך, אשר בלי ספק, לו היה רק ביכלתך, היית מקריבה את נפשך כדי לשמור אותן לדורות עולם. הלא טוב שתסבלי וגם תעוררי בעצמך את השיחות עליו ושתהיינה אזניך קשובות לכל מה שמפאר שם בנך וזכרו, לא שיקשה הדבר עליך וכדרך אחרים תחשבי את דברי התנחומים כאילו הם חלק מן האסון. עתה שוקעת את לצד אחר, שוכחת כל טוב ורואָה את גורלך מן הצד היותר גרוע. אין אתּ מַפנה את רוּחך אל הימים אשר התהלַכת עם בנך, אל הפגישות הנעימות עמו, אל פטפוטו החביב בימי ילדותו, אל השתלמותו בלמודים – רק את סוף תמונת הדברים את תופסת, ואין די לך במה שהיא נוראה לעצמה, כי את מַגדלת עוד אותה. אני משביעך, אל תשתוקקי לאותה התהלה הנפתלה, להחשב כהאשה היותר מדוכאה ביסורים! זכרי גם כי אין זה דבר גדול להתחזק ברבות הטובה, כשהחיים מתנהגים כסדרם בנעימות; גם הקברניט אינו מראה את כחו כשהים שליו והרוחות שוקטים; פגע רע צריך להתרחש, למען תבחן הנפש. אז עליה להתאמץ שלא תתמוטט, לצעוד בצעדי עוז, לשאת בכח מה שנטל עליה, אם גם נבהלה בתחילה מן השאון. כדי להחליש את הפגעים8 אין לך סגולה טובה משלוַת הרוח”.

אחרי הדברים האלה בודאי הזכיר לנחמתה את בנה החי ואת הבנים אשר הניח הבן שהיא מתאבלת עליו.


ו

עליך נאמרו הדברים הללו, מרציה, ולך התכוון אריוס! שני רק את השם, והתנחומים הם למענך. אף אם תחשבי כי נגזל ממך יותר משאבדה מעולם כל אשה אחרת – הרי אין אני חס עליך ואינני מקטין את אסונך – ואם בדמעות אפשר לבטל את הגזרה9, נבכה נא יחד, נבלה כל היום באנחות ובלילה תדד שנתנו מרוב יגון, נשרוט שרטת בבשרנו ונשחית את פנינו בחמה ויתגעש נא האֵבל באכזריות ככל אשר יוכל, לו רק ישיג מטרתו. אבל אם כל מספד ובכיה לא יעוררו את המתים, אם לא ימוש הגורל והאסון אשר קרה עומד לנצח ולא ישתנה, והמות לא ישיב את אשר חטף – תפוגינה נא הדמעות הנגרות לבטלה! עלינו למשול בהן ולא להכנע ולהסחף מממשלתן. עלוב הוא הקברניט, אם השטף גורף מידו את המשוט ואם הוא עוזב את נס האניה להטרף ברוח ואת ספינתו להתגלגל בסערה; ולעומתו מהולל יהיה אף הטובע בים אם החזיק בכל עוז במשוט ונלחם בגלים.


ז

אבל הגעגועים לבני המשפחה מן הדברים הטבעיים הם”. לא יכחד זאת איש – כל זמן שהם במדה. גם להפרד מנפשות אהובות. לא רק לאבוד אותן, מטיל בהכרח עצבון עד שהלבבות היותר חזקים מתכווצים. אולם הדמיון מוסיף הרבה על מה שמטיל הטבע. הביטי וראי איך אצל הבהמות אשר אין להן שכל הגעגועים היותר חזקים פוסקים בזמן קצר. הפרה גועה יום או יומים, ולא יותר תארך מרוצת הסוס הנה והנה כשהוא שובב מצער. החיה משוטטת ביערים ומחפשת עקבות ילדיה וחוזרת כמה פעמים אל רבצה אשר התרוקן, אבל בזמן קצר תשכך חמתה. העוף מרחף סביב לקנו השדוד והומה נכאים, אך כרגע הוא מתנחם וחוזר ומתעופף. אין אף אחד מיצורי הטבע מאריך בגעגועיו על ילדיו, כמו האדם, שהוא מתדבק במכאובו ומתפעל ממנו לא רק במדה שהוא מרגישו כי אם במדה שהוא משוה אותו לנגד עיניו10. למען דעת כי לא הטבע הוא שדורש להיות אדם רצוץ מן הצער, התבונני איך פצעי השכוֹל יותר קשים לנשים מאשר לאנשים, יותר לגויי־נכר11 מאשר לבני עמים שלוים ומשכילים, יותר לחסרי תבונה מאשר לחכמים. הן מה שהטבע גורם, משפיע על הכל בשוה; יוצא מזה, כי המשתנה אינו דבר טבעי. האש שורפת אנשים מכל גיל ונכוים בה תושבי כל מדינה, אנשים ונשים בשוה. הברזל מראה את סגולתו להכות בכל גוף שיהיה. מדוע? מפני שהכחות הללו מהטבע נתונים הם והוא אינו מבחין בין בני אדם. אבל את העני, את האֵבל, או את תשוקת הכבוד מרגיש איש ואיש באופן שונה לפי מה שתקף אותו ההרגל. המשפט־הקדום12 הוא המפחיד ומחליש כח אדם וכשרונו לסבול דברים שאינם נוראים מצד עצמם.


ח

ועוד זאת אנחנו רואים: הדבר הטבעי אינו פוחת כשהוא נמשך, אבל את הצער מפיג הזמן. אם גם הרבה יתעקש ויום יום ימרוד ויתגעש כנגד התרופות שמזמינים לו, בכל זאת מתישה את כחו העת אשר זה דרכה להחליש כל תוקף. אף בך, מרציה, שולט עוד עצבון כביר וכאילו הגליד ונקרש, ואם אינו הומה עוד כמו בתחלה, אבל חזק וקשה־עורף הוא. אך הזמן צריך להפחיתו לאט לאט. כל ענין אחר אשר תעסקי בו יניח קצת את רוחך. לא תוכלי לשים עליך משמר. הבדל גדול הוא, אם רק תרשי לעצמך את האֵבל, או אם תשימי אותו לך לחוק, הלא יאות יותר לרוממות מדת מוסרך, שתעשי בעצמך קץ לאבל משתחכי שיבוא בהיסח הדעת. תחת לצפות ליום שיעזבך הצער מבלי משים, טוב שתוותרי עליו מרצונך.


ט

מאין לנו תעצומות הצער על הפגעים שאנו סובלים, אם אין זה מדרכי הטבע? – מפני שאין אנו משוים לעינינו את הפגעים קודם שהם מתרחשים, כי הולכים אנחנו ברוב בטחון ושלוה בדרכנו ולא לוקחים מוסר מן המקרים הפוגעים באחרים שהם דברים השוים לכל. כמה תהלוכות־אבל עוברים על בתינו – ואין אנחנו חושבים על דבר המות. כמה אסונות מרים ונוראים – ואנחנו משקיעים רוחנו בתלבושת ילדינו הבוגרים13, בעבודתם בצבא או בסידור ירושתם. כמה אדירי־הון מתרוששים לעינינו, ועל רוחנו לא עולה כי גם הנכסים אשר לנו יכולים להתגלגל במורד. דבר מוכרח הוא לפי זה שאנחנו כושלים ונופלים לארץ אם כמו לפתע פתאום איד בא עלינו. דברים שצופים להם מרחוק אינם מפתיעים את האדם, אם רוצה הוא להכיר, איך הוא מוכן תמיד לכל צרה שתוכל לבוא ואיך החצים אשר נכנסו בלב אחרים גם סביב ראשו הם מעופפים – יראה עצמו כאילו הוא עומד בלי מגן לפני חומה או מבצר אשר קשה לעלות אליו, ורבים שם האויבים הנלחמים בו, יחכה לפצע, ויחשוב כי כל האבנים והחצים וכלי המות כדי לפגוע בו הם מושלכים. ובכל פעם שהם נופלים צדה או מאחוריו, יקרא: “אותי לא תשלה, הגורל! לא תפגע בי כשאני בבטחון ומסיח דעתי מן הרעה; אני יודע מה שאתה זומם, ואם באיש אחר פגעת לי הנך מתכוון”. – מי הוא המסתכל במה שיש לו כבדבר האבד? למי מכם יש די אומץ לחשוב על דבר גלות, עניות או מיתה. מי מכם אשר אם מזכירים אותו ומעלים במחשבותיו דברים כאלה, אינו דוחה אותו כסימן רע ואומר שיבואו על ראש משנאיו ועל ראש המוכיח בעצמו?– [מתאונן אדם:] “לא האמנתי שיהיה כזאת”. – היתכן שלא האמנת כי יהיה לך מה שיכול להתרחש, כפי שידעת, לרבים אחרים, ומה שכבר הגיע באמת לרבים אשר ראית בעיניך? ישנו חרוז יפה וכדאי שלא ישכח בפי העם:14

“עַל כָּל אִישׁ יָכוֹל לָבוֹא מַה שֶׁלָּאֶחָד הִגִּיעַ.”

זה אבד את בניו – גם אתה תוכל לאבוד אותם. זה נאשם במשפט – גם צדקתך שרויה בסכנה. מרמים אנחנו את עצמנו מפני הפחד15, והוא מתיש את כחנו כשאנו נאלצים לסבול מה שלא פיללנו. מחליש אדם את היסורים אם חזה מראש את אשר יוכל לבוא16.


י

כל אלה הדברים, מרציה, הסובבים אותנו כהנאות מקריות מזהירות: הבנים, הכבוד, ההון, דירות רחבות ופרוזדורים מלאים אנשים מבקשי־טובות שאין מניחים אותם להכנס, אשת־חן כבודה ומהוללה, וכל מה שתלוי בגורל הנעלם והמתחלף – כל אלה רק דברים חיצוניים הם ושאולים בידינו; אין מזה דבר נתון במתנה. הרי זו כבימה מקושטה בכלים לקוחים ממקומות שונים ועתידים לחזור ליד בעליהם. את אלה יחזירו היום, את האחרים מחר, מעטים ישארו עד סוף [ההצגות]. לפי זה אין לנו רשות לראות את הדברים כאילו שלנו הם; הרי רק השאילום לנו. יכולים אנו ליהנות מפירותיהם במשך הזמן אשר יקצוב אדון המתנות הללו, וצריכים להיות מוזמנים להחזיר מה שניתן לנו לזמן בלתי קצוב, ולעשות זאת בשעה שיבוקש בלי כל טענה. לוֹוה רשע הוא, מי שעושה אז קטטה למַלוה! את הקרובים אלינו במשפחה – את אלה אשר לפי חוקי התולדה צריכים לחיות עוד אחרינו, ואת אלה אשר לפי תקות עצמם הצודקת יקדימו אותנו במות17 – עלינו לאהוב כאילו לא הובטח לנו מאומה על קיום חייהם או אורך ימיהם18. תמיד עלינו להזכיר את נפשנו שתאהוב את הקרובים לה כעתידים לחלוף, יותר נכון: כחולפים והולכים. במה שנתן המזל צריכים להחזיק כמו בלי זכות בעלים. מהרו ליהנות מילדיכם וישמחו הילדים בכם מצדם, אל תדחו את הששון. אף למשך לילה אחד לא הובטח לכם מאומה – וכבר הגזמתי בזה; כי באמת אף לשעה אחת אין בטחון. צריכים למהר מאד. מאחורינו דוחקים, הנה כבר מתפזרים בני הלויה, קול נשמע פתאם ובני החבורה מתפרדים. חטופה היא ההנאה19. הוי אומללים, האינכם יודעים כי החיים הם כמנוסה? אם מתאבל אתה על מות בנך, על היום שנולד אתה מתלונן, כי ביום ההוא כבר נועד למות. בתנאי זה בא לעולם הגזרה הזאת שלטה בו מבטן. תחת מלכות הגורל אנו חונים, והיא קשה ובצורה, ולפי משפטה עלינו לסבול את אשר ישר או לא ישר בעינינו, היא תמשול בבשרנו בזדון, בעזות, באכזריות; את אלה תשרוף באש – אם לעשות שפטים או להביא מרפא – ואת אחרים תאסור בזקים. דברים אלה יעשו על ידי אויבים או על ידי אזרחים בתוכנו. ועוד אחרים יגורשו ערומים בלי לבוש וישוטו על פני גלי הים המסוכנים ואחרי תלאות רבות אף לא לשממות חול או לסלע יושלכו כי אם בבטן אחד התנינים הגדולים יקברו. ועוד אחרים יהיו מעוּנים בכל מיני חלאים רעים ויהיו תלויים בין החיים ובין המות. מלכות־הגורל הזאת כאשת־תהפוכות ועקשת־לב אף על עבדיה אינה חומלת ועונש או שכר היא מפזרת בלי משפט.


יא

למה נספוד על יחידים? על כל החיים צריכים לספוד. צרות חדשות מתחוללות בעוד אנו מצטערים על הראשונות. לכן ראוי לכבוש הצער, ביותר היא חובתכן, מפני שאתן רגילות להפליג בו ולחַלק רגשי לבבכן לפחד ולמכאובים.

איך תשכחי את ארחות החיים בכלל, אשר גם בגורלך נפלו? נולדת כיצור הולך למות, ובנים הולכי למות ילדת. הכי קוית כי הגויה הרקובה והרופפת והנפגעת בכל מיני פגעים היא תהיה ליתד לתלות בה דברים חזקים ונצחיים? בנך מת – זאת אומרת: הוא רץ והגיע למטרה אשר אותה ישיגו גם אלה שאת חושבת ליותר מאושרים מבנך. שמה יגיעו גם – אם יקדימו או יאחרו – כל ההמונים המתקוטטים ברחוב, היושבים בתיאטראות או מתפללים בהיכלות. אשר את מכבדת ואשר את בוזה – לעפר ואפר יהיו יחד. הוא הדבר אשר יצא מפי הנביאה הפּיתּית: דע את עצמך!

מה הוא האדם? ככלי נשבר ונתוץ כשמטלטלים אותו. אין צורך בסערה גדולה כדי להרסו, בכל מקום שנתקל הוא מתפורר. מה הוא האדם? גוף חלש וכואב, עירום וחסר־כח מטבעו, צריך לעזר מצד אחרים צפוי לכל בושה וכלימה, וגם אם יבטח בזרועו לא ינצל מהיות טרף לשיני חיה רעה, קרבן לכל מקרה; כלי חומר רפה וחולף על נקלה, אם גם מזהיר בתארו החיצוני, אין־אונים לשאת קור וחום או עבודה קשה, הולך ונרקב אף אם הוא נח ואינו זז ממקומו, שרוי בסכנה גם מצד מזונותיו, כי העודף בם והמחסור ממיטים עליו שואה; תלוי בהשגחה וזהירות, ואף נשימת־אפו המרפרפת כמתנת חסד בלתי בטוחה היא לו20, וכל בהלה פתאומית וקול מרעיש יכולים להפסיקה. יש אשר נעשה לעצמו לסם מזיק ולא מועיל. ואנחנו מתפלאים על מות איש אחד, בעוד המות הכרח לכל איש ואיש? הכי הרבה הוא מה שנצרך למען שים קץ לחיינו. הריח והטעם, הלאות והעֵרוּת והמשתה והמאכל והדברים היותר נחוּצים בחיים נעשים למלאכי־מות. בכל אשר ילך אדם יכיר את חולשתו, לא לכל איקלים הוא מסתגל, לא כל מים וכל אויר נוחים לו, וכל שינוי מגלגל עליו חולי – כה נרקב הוא, כה מסור לכל פגעים. בבכיה הוא נכנס לחיים, והיצור הנבזה הזה איך הוא מרעיש את העולם! מה המחשבות אשר הוא הוגה בשכחו את מצבו הדל! על חפצים נצחיים וקיימים לדורות הוא חושב ומצווה לבניו ובני בניו אחריו, ובעודו צופה לעתידות יתקפהו המות, ומה שקוראים בשם זקנה אינו אלא מחזור של שנים מעטות.


יב

אם נשפוט את אבלך לפי השכל, נשאל: הכי על מה שהגיע לעצמו הוא צופה או על מה שהגיע לנפטר21. האם הוא מתעורר, בעבור שלא נהנית ממנו בחייו או בעבור שהיית יכולה לקבל ממנו הנאות יתרות, לו האריך עוד ימים בחיים? – אם לא נהנית ממנו, הלא תקטן בזה האבדה ויקל לנשוא אותה, כי אין מתגעגעים על מה שלא היה לנו לנחת ולששון. אבל אם תודי כי הרבה נהנית מבנך בחייו, אין רשות לך להתאבל על מה שנגרע ממך במותו, כי חייבת את להכיר טובה על מה שקיבלת. הן די בשכר הטוב אשר ראית כפרי עמלך בחינוכו – אם לא כמגדלי כלבים ועופות וחיות קטנות המשתעשעים להתבונן בהם, למששם, לגפפם ולחבבם, כן דרכך, בלי שים לב כי למגדלי ילדים החינוך מצד עצמו הוא פריו היותר יקר.

נניח כי פעלו לא הועיל לך במאומה, זריזותו לא הביאה לך יתרון ומחכמתו לא היה לך רווח – האין די במה שנהנית כי שלך היה ואהוב היה לך? – תאמרי: למה לא נמשכה הנאה זו עוד יותר? – הלא טוב יותר שהיתה וחלפה, מהיותה נעדרה ממך בכלל. אם הבחירה בידינו, לשמוח זמן קצר על הטובה או לוותר עליה לגמרה, הלא נבחר שהאושר יגיע ויעבור משלא יגיע כלל. הכי נוח היה לך בן סורר, שיהיה לו רק שם ומספר בקרב הבנים, תחת בנך בעל הכשרונות הנעלים אשר נפטר? הצעיר הזה מיהר להשתלם בחכמתו. מיהר לכבד הוריו, מיהר להיות בעל ואב ושוקד על כל עבודה, מיהר להיות כהן, הוא היה זריז בכל דבר. אין אדם זוכה לאושר גדול וגם קיים ומתמיד. רק הטובות המגיעות לאטן מאריכות את קיומן. בעבור שלא התכוונו האֵלים במרום ליתן לך את בנך לזמן רב, נתנוהו לך תיכף כאיש מושלם מימים רבים, לא תוכלי גם להתאונן כי בך בחרו האֵלים לעשותך לאֵם אשר לא תשמח בבנה. שאי עיניך והביטי אל האנשים הידועים או בלתי־ידועים לך, בכל מקום תמצאי סובלי יסורים יותר קשים. מסובלים ביסורים גם שרי צבא גדולים ושרים אדירים, לפי האגדה גם האֵלים אינם חפשים מהם22, ולנחמה הוא באבלנו אם גם האלהות כושלת ונופלה. הביטי סביבך, לא תמצאי בית שרוי בצער אשר לא ימצא בצער יותר גדול של אחרים תנחומים לעצמו. ואני, בחיי ראשי, לא כך גרוע משפטי על מדת־ישרך כדי שאחשוב כי יקל לך נשוא את יגונך אם אעביר לפניך המון גדול של אבלים אחרים, הרי זו נחמה של רע־עין, כשמתנחמים בצרת רבים. אבל אחדים אזכיר, לא למען תדעי כי כאלה וכאלה מעשים מתרחשים – הלא לשחוק הוא להביא דוגמאות למקרי מות – כי אם להראות לך, כי רבים הקלו את יגונם הקשה בסבל חרישי. אתחיל באחד האנשים “המאושרים”. ליציוס סוּלַא23 אבד את בנו. דבר זה לא המעיט את אבירותו ואת חזקת רוחו במלחמה ובריב האזרחים, ואף לא גרם לחשוב שקיבל את הכינוי עוד בחיי בנו, כי רק אחרי מותו התעטר בו. הוא לא ירא שנאת האנשים, אשר על כשלונם יסד את אשרו הגדול, ולא את קנאת האֵלים, אשר בעיניהם נחשב לעוון כינויו “המאושר”. עוד לא הוברר הדבר, איך לשפוט על מדותיו של סולא, אבל גם שונאיו יודו כי טוב עשה בצאתו למלחמה וטוב עשה בהניחו את כלי זינו. מה שאני דן עליו בזה הוא כי לא יוכל להחשב לאסון היותר קשה מה שהגיע גם לעומדים במרום פסגת האושר.


יג

לבל תגדל ביותר השתוממות ארץ יון על אותו האב24, אשר בהודע לו מות בנו בעודו מקריב את קרבנו, אמר רק לבעל החליל שישתוק והסיר את הנזר מעל ראשו אבל המשיך את עבודתו – קרה מקרה הכהן פולווילוס. בעמדו על דוכנו לחנוכת הקפּיטול, הודיעו לו כי מת בנו. הוא עשה כאילו לא שמע ויוסף לברך את ברכותיו החגיגיות מבלי להפסיק אף באנחה, ובשם בנו התחנן לחסדי יופיטר25. הלא תראי כי גם לאבל כזה יש גבול, אם ביום ראשון ובהתקיף אותו שמועת האבל האב אינו מפסיק עבודת הקודש אצל המזבח בפני הציבור! ראוי היה באמת האדם הזה לעבודת החינוך, ראוי היה למעלת הכהונה, אם לא חדל מלכבד את האֵלים אף בהראותם לו פנים של זעם. בשובו לביתו אמנם לא עצר את דמעותיו וירם קולו בבכי, אבל אחרי שהתנהג באבלות כפי הרגיל, שב והעמיד פניו בתור כהן הקפיטול.

פאולוס26 קרוב לימי נצחונו הגדול, אשר בו הוליך בזקים לפני מרכבתו את המלך פרסס המהולל, נתן שנים מבניו להתיחס על משפחות אחרות, ואת השנים האחרים קבר. ומה חשובים היו שנים אלה, אם אחד מהשנים האחרים היה סציפיון! המה לב כל העם ברומי, בראותו את מרכבת פאולוס ריקה, אך הוא קם וידבר אל העם ויאמר כי משבח הוא את האֵלים שעשו לו כרצונו, יען כה היתה תפלתו, כי אם תהי קנאה ממרומים על נצחונו הכביר, יבחר שתבוא עליו רעה משתבוא על העם! בנדיבות כה רבה נשא את אסונו, עד שהתברך בלבבו על אבדו את בניו, אף כי בודאי לא סבל איש צער יותר מדכא ממנו, באבדו את נחמתו ועזרו בחיים. אבל לא נתן לפרסס את הששון, לראות אותו מתאבל!


יד

למה אנהגך עוד על פני שורה של דוגמאות מגדולי ארץ אין מספר למען הראות לך אומללים, כאילו לא יותר קשה הדבר לבקש מאושרים? מה מעט מספר הבתים אשר נשארו נכונים על תלם עד סופם מבלי שנפל בהם פרץ? בחרי לך בכל שנה אשר תרצי והביטי על השרים אשר משלו אז. הנה למשל ביבולוס וקיוס קיסר, חברים במשרה, שונאים זה לזה, ומקרה אחד לשניהם. לביבולוס, שהיה יותר נדיב־לב משהיה גבור, נהרגו שני בניו במצרים בהתעלל שם בהם אנשי הצבא המצרים, עד אשר צריך היה לבכות לא רק על מות בניו, כי אם גם על אופן הרציחה. אך ביבולוס, אשר במשך כל שנת משרתו נאלץ היה להסתר מפני שנאת חברו אליו, יצא ביום אחרי הגיע אליו השמועה על דבר האֵבל הכפול, לעסוק בעניני המדינה. הן פחות מיום אחד לא יכול היה להקדיש לאבל על שני בנים. כה מיהר להשלים את אבלו, האיש אשר שנה תמימה סבל בעבור משרתו. – קיוס קיסר, בעברו דרך ארץ בריטניה, כי לא די היה לו באשרו עד גבול אוקינוס, שמע כי בתו מתה, אשר בה היתה תלויה גם טובת המלכות27. קנאה היתה בינו ובין פומפיוס, אשר לא סבל שיהיה עוד אחד גדול במדינה, מי שיוכל לשים גבול להתעלותו, דבר שהיה לו קשה לנשוא, גם אם שניהם יחד יתעלו. אחרי שלושת ימי אבל חזר לעבודתו כמפקד צבא החיל וכדרכו בכל דבר התגבר חיש גם על מכאוביו.


טו

למה אספר לך עוד על מקרי־אבל במשפחת הקיסרים? נראה כאילו התכוון הגורל באסונות שהביא עליהם להוכיח, כי גם בזה הם צריכים להועיל לגזע האדם, בהיותם לאות כי אין הם, בני אלהים ואבות אֵלים כביכול28, כה שולטים בגורל עצמם כמו בשל אחרים! אבגוסטוס האלהי, אחרי אבדו את בניו ונכדיו ומות כל המון בני משפחת קיסר, מלא את ביתו ביחסו אליו בנים זרים. אבל את אסונו נשא בגבורה, כיון שהיה כבר נוגע בדבר וצריך לזה שלא יתאוננו על האלים29. טיבריוס קיסר אבד גם את בנו גם את הבן אשר התיחס עליו, ולתהלת בנו נשא בעצמו משא־הספד בפני הקהל, בהיותו עומד והמת מוטל לפניו ועליו נתון מכסה, כדי שלא יסתכלו הכהנים במת, ובעוד העם הרומי בוכה לא שינה הוא את פניו – למען יכיר סיאנוס העומד אצלו, כי יכול הוא לשאת את אבדן בניו בלי התרגשות.

הנך רואָה, מה רב מספר גדולי ארץ, אשר זכו בכמה יתרונות רוח ובכמה מעלות הכבוד בחייהם הפרטיים ובקהל, והמקרים השולטים בכל פגעו גם בם. כן דרך הסערה העוברת בעולם, שאינה מבחינה והורסת הכל וחוטפת הכל כאילו שלה הוא. אם ישוו איש ואיש את אשר נפל בחלקם, ימצאו שאין אף אחד נולד להית שאנן.


טז

ידעתי שתעני על זה: “שכחת כי לאשה תנחומותיך, ואתה מביא דוגמאות מגברים”. מי יאמר כי הטבע צר עין הוא בנוגע לנפשות הנשים וכי כשרונותיהן יצאו מקופחים? האמיני לי, גם גבורתן לא פחותה היא ושוים הם כשרונותיהם לכל יקר וכבוד הרצויים להן. גם לתלאות וצרות הן מתרגלות בשוה וסובלות אותן. וכי באיזו עיר, אלהים במרום, אנחנו עומדים ומדברים? הלא בזאת העיר רומי, אשר בה לוקרציה עם ברוטוס שמו קץ לממשלת מלך. לברוטוס אנחנו חייבים תודה בעד החופש, ללוקרציה בעד ברוטוס. בעיר, אשר בה קלוליה30 לעגה לאויב ולשטף הנהר ובעוז רוחה כמעט נחשבה בין הגברים. פסל מוצג לכבודה במקום מהולל, ב“מסלת הקדש”, והיא רוכבת על סוס – לתוכחה לצעירינו הענוגים שנושאים אותם ברחובות במטותיהם, למען ילמדו איך להתנהג בעיר אשר בה אף לנשים יש פסל פרש.

ואם דוגמאות את מבקשת לנשים אשר בעוז רוח נשאו אֵבל בני ביתן, אין צורך לחזור מפתח לפתח: מקרב משפחה אחת הנה לך שתי קורנליות31. האחת בת סציפיון, אֵם הגרככים. שנים עשר ילדה, וכל הילדים מתו. אם נקל היה להתנחם על רובם, אשר לא הרגישה המדינה בחייהם ובמותם, אבל גם את טיבריוס גרככוס ואת קיוס אחיו (אשר יכיר כאנשים גדולים גם מי שלא יחשוב אותם לאנשים טובים) ראתה כהרוגים שלא הגיעו לקבורה32. כשניחמו אותה ונדו לה, אמרה: “אני לעולם לא אראה עצמי כאומללה, אחרי שילדתי את הגרככים!” – השנית היא קורנליה אשת ליוויוס דרוסוס, אשר בנה המהולל ורב הכשרונות הלך בעקבות הגרככים, אבל בעבור השתדלותו בהצעות [לטובת ההמון] שלא נתקבלו נרצח בחדרי ביתו מבלי שנודע הרוצח. את מות בנה, אשר נשאר בלי נקם, נשאה היא ברוח נדיבה, כאותה הנדיבות שהראה הנרצח בהצעת החוקים.

תתפייסי איפוא, מרציה, עם הגורל, אם את החצים אשר ירה אל לב בני סציפיון, אל לב אמהות ובנים כונן גם כנגדך. מלאים פגעים רעים ושונים הם החיים, אין שלום לזמן ארוך כנגדם, אף לא הפסקת־מלחמה. ארבעה ילדת, מרציה. אומרים כי אין חץ נופל לבטלה, אם ירו אותו לתוך אסיפה צפופה; הכי לפלא הוא אם קיבוץ כזה לא ניצל מעין רעה ונזק? – תאמרי, כי הגדיל הגורל את רעתו ולא רק לקח ממך בנים כי אם את הנבחרים שבהם. אבל אין זה סלף משפט, אם מי שתקיף ממך חלק עמך בשוה, הניח לך שתי בנות, ומהן אף נכדים. ואף את זה, אשר את מרבה להתאבל עליו כאילו אחיו כבר נשכח מלב, הן לא כולו אבדת; שתי בנות שהשאיר לך, אם לא תתגברי על יגונך תהיינה עליך למשא, ואם תתגברי תהיינה לך לנחמה. הוא המריץ אותך, כי כשתראי את הילָדות, תזכרי את בנך ולא את האֵבל עליו. מה עושה איש האדמה כשנעקרו ברוח סערה עצים מן השורש או כשהפכה אותם הסופה ושיברה אותם? הוא מגַדל את הענפים שנותרו ונוטע זרעים וזמורות מן העצים שאבדו, וכרגע הם פורחים ומנחמים מן האבדה, כי הזמן שהוא מהיר להשחית הוא גם מהיר וזריז לגדֵל. אמצי לך איפוא את בנות מטיליוס במקומו, ולאבל אחד יהיו לך תנחומים כפולים. אמנם דרך בני אנוש הוא לחבב ביותר מה שאבד להם ומתוך געגועים על מה שאין להם עוד, הם עושים עוול למה שישנו. אבל אם רק תתבונני איך חס עליך הגורל גם באכזריותו, תמצאי נחמות די והותר: כמה נכדים, שתי בנות. גם זאת תאמרי: “מאד הייתי נפעמה, לו היו המקרים פוגעים בכל איש כמעללו ולא הגיעה לעולם רעה לצדיקים, אבל רואה אני כי הטובים והרעים נדחפים בלי הבדל”.


יז

“אבל קשה היא האבדה, אם הנפטר היה עלם צעיר, לאביו ולאמו משען ותפארה”. מי יאמר שאין זו אבדה קשה? אבל גורל אנושי הוא. לזה נולדנו, שנאַבֵּד ושנחלוף, שנקוה ושנפחד, שנטריד את אחרים ואת עצמנו, שנירא את המות ונבקש אותו, ומה שהוא רע מכל: שלא נכיר לעולם את מצבנו. הרי זה כאילו נוסע אדם לסירקוסא ואומרים לו: "דע מתחלה את כל ההרפתקאות ואת כל ההנאות הכרוכות בנסיעתך העתידה, אחרי כן תרד לאניה! – הנה מה שיהיה בעיניך לפלא: תראה בראשונה את האי בעצמו, אשר רק תעלה צרה מפרידה אותו מאיטליה, כי לפנים היה דבוק ליבשה, ויפרוץ שמה הים

וּמִסִּיצִילְיָה כָּרַת אֶת צִדָּהּ הַהֶסְפֵּרִי33.

אחרי כן, בהיות הרשות בידך לסוב שם על משברי הים הסוער, תראה את כרבּדיס הנפלאה34 רובצת במנוחה כל זמן שאין סופת־הנגב מעוררת אותה, אבל אם רוח נושב בעוז, היא בולעת אניות ומורידה אותן לתהומות. תראה את מעין ארתּוּסא המהולל בשירי זמרה35, ממנו נובעים מי־ים קרים וזכים ושקוּפים עד התהום, אחת היא אם שם הוא יוצא בתחלה או אם נהר זך שוטף מתחת לימים ואינו מתערב במים רעים, מחַדש את המעין. תראה את החוף היותר שקט אשר הכין הטבע למפלט לאניות או אשר תיקנו בני אדם, והוא כה בטוח, שגם הסערות היותר קשות אינן לו לסכנה. תראה את המקום אשר בו נשבר גאון בני־אתונא וכמה אלפים אַסירים מהם נשבוּ והושמו בבור חצוב עמוק בסלעים, ואת העיר הגדולה סירקוסא בעצמה תראה, המשתרעת על שטח הרבה יותר רחב מגבולות ערים רבות, וימי החורף בה נעימים ואין בה יום בלי קרני שמש. אבל אחרי ראותך את כל אלה – והנה חום הקיץ הקשה והמזיק לבריאות מקפח שם את הטובה של החורף; והנה העריץ דיוניסיוס אשר משל שם, עוקר כל חופש וצדק ומשפט, גם אחרי אשר התגורר אצלו אפלטון, שואף רק לממשלה ולחיי־עוז גם אחרי אשר גרשוהו, שורף אנשים ומלקה אותם ודן אולם להריגה על כל פשע קל, מתעולל בגברים ובנשים לתאותו, ובתוך המון תועבותיו המלכויות הנקל בעיניו לעשות מעשה זמה גם עם שני אנשים יחד. הנה הגידו לך מה שיוכל למשוך אותך שמה, ומה שיעכב; עתה תוכל לנסוע או לחדול!"

אחרי אזהרה כזאת, אם יחפוץ איש לבוא לסירקוסא היוכל להתאונן על איזה דבר אם לא על עצמו, כיון שלא הגיע שמה במקרה וידע להיכן הוא הולך? כן יצא דבר אלינו מאת הטבע: “אין אני מרמה אדם. אם בנים יהיו לך, יוכלו להיות יפים, אבל גם בעלי־מוּם, יוכלו להיות מעטים או רבים, ויוכל אחד מהם להיות מעוז למולדתו והאחר בוגד. הרשות בידך לקוות, שיהיו נכבדים כל כך, עד שלא יעיז איש לקלל אותך בעבורם; אבל חשוב גם לאפשר, שיֵצאוּ כל כך לתרבות רעה, שיהיו בעצמם לך לקללה. אין זה מן הנמנע, כי הם יכבדוך ביום אחרון ויספדו עליך; אבל היה מוכן גם למקרה, שימסר בנך לשריפה בפניך בעודו ילד, או נער, או זקן. הרי מספר השנים אינו מעכב, ורע ומר תמיד כשההורים הולכים אחרי המיטה”. אם בתנאים כאלה גידלת בנים, חפשים האֵלים מכל אחריות, כי לא ערבו לך בעד שום דבר.


יח

נחזור אל המשל אשר זכרתי ונדבר על הכניסה לחיים בכלל. בדעתך עלה לבקר את סירקוסא, ואני הצעתי לפניך מה שיוכל לשעשע שם נפשך ומה שיהיה למורת רוחך. חשבי כי נועצת עמי ביום הוָלדך, בהיותך מתכוננת לבוא לעיר הזאת, לעולם זה המשותף לאלהים ואנשים והכל בו צרור בחוקים בצורים ונצחיים ועליו נטל לשרת בלי לאוּת בעבודת אלהי מרום36. תראי בו את הכוכבים הרבים, תתפלאי כי נוגה כוכב אחד מזהיר על פני כולם, כי השמש במרוצתו קובע עתות יום ולילה ומחלק בסבובו השנתי זמני קיץ וחורף. תראי את חליפות הירח בלילה, איך הוא שואל בפגישתו עם אחיו את אורו הקלוש והמשתנה, לפעמים מסתתר ולפעמים הופך פניו המזהירים בשלמות כלפי הארץ והולך ומתחלף לתמונה אחרת משהיה. תראי עוד חמשה כוכבים הולכים במסלות שונות מנגד למרוצת העולם בכללו, ובתנועתם הקלה תלוי גורל עמים וכל דבר גדול או קטן בעולם מקבל צורתו לפי שהמזלות נוטים לחסד או לרעה37. תתפלאי על העננים הצרורים ועל המטר הזורם ועל הברקים ועל הרעמים. ואחרי אשר תשבע עינך מהנפלאות במרום, תביטי לארץ ומחזות אחרים ירהיבו את נפשך. תראי שדות ובקעות משתרעים במרחב בלי גבול, ורכסי הרים מתרוממים עד שמים ועליהם מכסה שלג, ונחלים יוצאים, וממעין אחד זורמים נהרות למזרח ולמערב, ועצים בחורש בראש גבעה, ויערים עם חיות ועופות מתכוונים לצרף קולם בשירי זמרה. והנה הערים השונות לפי מקומותיהן והלאומים הנפרדים לפי ההכרח של גבולות ארצם38, מהם מתגדרים במרום הרים, מהם מבצרים להם מקום אחורי חוף ימים ואגמים ובקעות. והנה שדות תנובה ועצים נושאים פרי מעצמם ופלגים מתפתלים בנאות שדה, ומפרצי־ימים נעימים וחופי אניות, ואיים רבים פזורים במרחב הים ועושים בו מחיצות. ועוד יותר מזה: התנוססות אבנים יקרות ופנינים, וזהב משטף נהרות תחת החול39, וכמו אבני־אש מתראות בקרב הארץ ובלב ים, וים אוקינוס הסובב את הארצות, מחבר את העמים בשלשה מפרצים40 וסוער בגאון גליו כנגד היבשה. בשטפי מימיו המתנועעים תמיד אף בלי נשיבת רוח תראי תנינים עולים בגדלם על חית־היבשה, מהם כבדים ביותר וצריכים למנהיג בתנועתם41, ומהם קלים ומהירים יותר מאניות, מהם סופגים לתוכם הגלים ומקיאים אותם ומביאים בזה את נוסעי־הים בסכנה, תראי אניות נוסעות למקומות לא נודעים, ותתבונני כי אין דבר שלא ינסה האדם בעוז־רוחו, ובעצמך גם צופיה וגם משתתפת תהיי למעשים הכבירים. תלמדי וגם תלַמדי את החכמות והאומנויות הנותנות תוכן לחיים, ומקשטות אותם ומנהיגות אותם.

אך גם אלף דברים תמצאי משחיתים גוף ונפש: מלחמה ושוד וסם המות ואניות נטרפות, וחסרון חוק לרוחות המנשבות ולמקרי הגוף, והגעגועים המרים לנפשות יקרות, והמות, שאין אנו יודעים אם קל יהיה או, כמו לעונש לנו, ביסורים. שיתי איפוא עצות בנפשך וגזרי אומר, במה תבחרי? אם תכנסי לחיים – תלכי עד סופם. שמא תאמרי: אני חפצה חיים! למה לא אחפוץ? אבל כמדומה לי כי גם לא תאבי לאחוז בדבר, אשר אם יקצץ חלק ממנו יהיה לך למכאוב. חיי איפוא בתנאי אשר הסכמת לו! ואם תאמרי: איש לא שאלני כשנולדתי! – אבל הורינו הם כאילו נשאלו אודותינו ום בידעם את תנאי החיים הכניסו אותנו לתוכם.


יט

נחזור אתה לענין התנחומים, נתבונן בראשונה מה תכליתם ואחרי כן: איך נגיע אליהם. המתאבל הוא מתגעגע על איש אשר אהב. דבר זה, כמדומה, יכולים לסבול. הרי אין אנחנו בוכים לרחוקים מאתנו או לעומדים להתרחק, אם רק עודם חיים, אף כי לא נתהלך עמהם והם נשמטים מחוג ראייתנו. מה שמציק לנו הוא הדמיון, וכחו הוא רק כפי הערך שאנו נותנים לו, וברשותנו הוא למצוא לו תרופה. הכי משאת־שוא היא אם נשער בנפשנו, כי רק (לפי שעה) אינם אתנו? שלחנום מאתנו – זאת אומרת: לפנינו, כי אנחנו נבוא אחריהם42.

המתאבל מתאונן עוד: אבד ממני מגן ועומד לימיני כנגד עלבון שיגיע לי! – על זה יש נחמה מוזרה קצת אבל נכונה: במדינתנו איש נעזב מוצא יותר חסד מאשר נגרע ממנו. הנה כן הבדידות, אשר דרכה לגרום צער רב לזקנים, הועילה לרבים מהם להגיע למעלת תקיפים, עד אשר היה מעשה שעוררו זקנים בערמה שנאה בקרב ביתם והתכחשו לבניהם למען יתראו כנעזבים. אמנם את תאמרי: “לא על הנזק ידאב לבי; אין איש כדאי לנחמה, אם על בנו אשר נפטר הוא מצטער רק כמו על עבד אשר אבד לו, ויש לו פנאי באבלו לחשוב עוד על דבר מחוץ לבנו בעצמו”. אם כן על מה את דואבת, מרציה? על אשר בנך מת או על אשר לא האריך ימים? אִם על מותו – על זה תמיד היית צריכה להצטער, כי ידעת שימות. תהי נא מחשבתך, כי הנפטר לא יסבול כל רעה, כי רק אגדה היא מה שתארו לנו את השאול כדבר נורא. אין למתים מאפליה ולא מאסר ולא נחלי־אש ולא נהר־נשיה ולא בתי דינים ונאשמים, ובחופש ובדרור אשר להם לא ישיגום עריצים חדשים, כמו שהמציאו הפייטנים להבל למען הטיל עלינו אימה. המות הוא פתרון וסוף לכל המכאובים, אין יסורינו נמשכים מעבר לגבולו, כי הוא המחזיר אותנו למנוחה אשר בה שכבנו קודם שנולדנו43. אם ינוד איש למתים – ינוד גם לאשר לא נולדו. המות איננו לא טובה ולא רעה, כי טובה או רעה יכונה רק דבר הוֹוה, ומה שאיננו מאומה מצד עצמו ועושה הכל לאַיִן, הוא אינו מוסר אותנו לשום מקרה ופגע. הטובות והרעות דבקות באיזה חומר, ואין שלטון למקרה בדבר שהשתחרר מן הטבע, גם לא יוכל להיות אומלל מי שאָפס ואיננו. בנך יצא מחוץ לגבולות העבדות, הוא נכנס לשערי השלום הגדול והנצחי. לא תציקהו עוד יראת העוני ולא דאגת העושר, לא ידחקהו דרבן התאוות שהוא כסילוֹן לנפשות, לא תבוא בלבו קנאה על גדולת אחרים ולא יירא שיקנאו אחרים באשר לו, אזניו הצנועות לא תשמענה עוד קול מחרף לא יפחד עוד משואה כי תבוא על הכלל או על ביתו, איננו דואג ותולה עוד בעתידות ואינו צופה עוד מתוך ההווֹת אל הבאות שאין בהן בטחון. הוא הגיע לבסוף אל המקום אשר משם לא יגרשהו ולא יחרידהו שום דבר.


כ

הוי חסרי בינה ביסורי חייהם ואינם משבחים את המות ואינם צופים עליו כעל ההמצאה היותר נעימה של הטבע! אם את האושר הוא נוצר או שם קץ לצרות, אם את הקץ בחייו ויגע מזוקן הוא אוסף, או קוטף הוא את הנער באִבּוֹ בעודו משתעשע בתקוות, או את הילד לפני עלותו במעלות המסוכנות שבחלדו – לַכּל הוא קץ, לרבים תרופה, יש אשר אליו הם נושאים את נפשם, וטוב ומיטיב הוא ביותר לאלה אשר טרם יקראו והוא ממהר ובא אליהם. הוא הפודה מעבדות כנגד רצונו של האדון, הוא המסיר כבלי הברזל והמשחרר מבית כלאם גם את אלה, אשר מושל עריץ לא יתנם לצאת מן המאסר. הוא המראה לגולים, הנושאים לבם ועיניהם אל מולדתם, כי אין הבדל במקום אשר ישכבו. הוא אשר, בהחלק במדה לא נכונה הנחלה המשותפת לבני אדם ולכולם בה זכות שוה מלידה, ואם שלט איש בשל אחרים, מחזיר לכולם את השויון הראוי להם. הוא הגוזר, אשר אין אחריו עוד משפט אחר, והוא האדיר אשר בפניו לא יבוש איש בשפלותו. הוא לא יחת מפני כל, הוא אשר אליו נכסף גם אביך, מרציה. רק בשבילו לא פורענות היא לאדם שנולד, בשבילו אין צורך להתיאש מפני אימת פגעים רעים ויכול אדם לשמור עוז רוחו וחופש דעתו – כי יש לו מפלט.

הנה לנגד עיני צלבים ליסורים לא מין אחד כי אם עשויים באפנים שונים. ישנם תליינים הופכים את הנתלה בראשו לארץ, ויש תוחבים את העץ לתוך ערוָתו, ויש פושטים זרועות הנתלה משני עברי הצלב. אני רואה כלי עינויים וכלי מלקות, לכל אבר שבאדם ולכל גיד המציאו חבולות מיתה מיוחדות – והנה לעומתם המות44! הנה צוררים אכזרים, אזרחים גאיונים – והנה שם המות! אין סבל העבדות קשה כל כך, אם, כשתקוץ נפשך באדון, בצעד אחד תגיע לחרות. כנגד עלבון החיים45 יש חסד במות. שימי לבך, כמה טובות מביא לפעמים המות בעתו, ולכמה אנשים הפסד הוא כשהם מאריכים ימים. לו מת גנאוס פומפיוס, תפארת המדינה הזאת ומעוזה, עוד בהיותו בניאפולי, בחליו על משכבו – אזי היה נשאר בודאי הראשון לעם רומי. הזמן הקצר שנוסף לו בחייו הורידו מגדולתו. בעיניו ראה את מפלת לגיונותיו, ואחרי המלחמה ההיא, אשר הסינאט בעצמו עמד בה בשורה ראשונה – מה עלוב היה השריד, כאשר נותר שר הצבא לבדו! בעיניו ראה את רוצחו המצרי46, את חייו, אשר אף המנצחים לא היו נועזים לנגוע בם, נאלץ להפקיד ביד משרתו, ולו גם ניצל ממות, לא היה מוצא עוד נחת בחייו, כי העלבון היותר גדול היה לו לחיות בחסדי המלך (המצרי).

ולו נפל ציצרו חלל, ביום אשר נמלט מן הסייף של קטילינא המכוון כנגדו וכנגד המולדת, הן אז בהנצל המדינה היה הוא נחשב לגואלה. לו רק גוע אחרי מות בתו, היה יכול עוד להחשב למאושר. אזי לא היה רואה את הפוגיונות הלטושים כנגד האזרחים ואת נחלת הנרצחים נחלקה בין המרצחים – המשלמים בעד הריגתם – ולא את הרומח אשר הונף כסימן למכירה פומבית של שרידי המשרה הקונסולרית, ולא את שפיכת הדמים המרובים וחכירת אחוזות השדודים ומלחמות וגזלות מכופלות ממה שעשה קטילינא.

לו טבע מרקוס קאטו בים בשובו מן האי קפריסין אחרי שסודרו עניני ירושת המלכות (של בית תלמי במצרים לטובת הרומיים), יחד עם הכסף אשר הביא למען מלחמת האזרחים, הכי לא טוב היה לו? לכל הפחות היה מרויח בזה שלא היו מרהיבים לפשוע בעודו בחיים. אבל עברו רק שנים מעטות, והאדם הזה, אשר נולד לא רק למען חרות עצמו כי אם גם למען חרות כל העם, נאלץ לברוח מפני קיסר ולתמוך בפומפיוס. מותו המוקדם לא גרם איפוא רעה גם לבנו47, כי על ידי זה ניצל מלסבול כמה צרות.


כא

“אך גוע קודם זמנו, עודנו באבו”. שערי נא בנפשך שהיה נשאר עוד בחיים ומדת ימיו היתה היותר ארוכה אשר לאדם: כמה הם הימים האלה? לזמן קצר נולדנו, ותנאי הותנה שנמהר לעזוב את המקום, אשר רק כגרים אנחנו בו, אני מדבר על ימי חיינו החולפים במהירות אשר לא תאָמן; אבל גם אם את ימי קיום המדינות תחשבי, תמצאי כי המתהללות שהן היותר עתיקות לא מימים רבים הן קיימות, כל הענינים האנושיים הם קצרים וחולפים וחלקם בזמן אשר אין לו סוף הוא כמעט אפס. את כל האדמה הזאת עם המדינות והעמים והנהרות ורוחב הימים אנחנו רואים כנקודה לעומת תבל כולה, ופחות מנקודה הוא זמן חיינו בערך לזמן בכללו, אשר הוא גדול מן העולם כי בתוכו העולם כמה פעמים חוזר, מה יועיל איפוא להמשיך החיים, אם בכל אריכותם כמעט אין ואפס הם? רבים ימי אדם רק אם די לו בהם. הואילי נא וקראי בשם אנשים אשר רב חלקם בחיים, אשר הגיעו לשיבה מפורסמה, למאה ועשר שנים: אם תעלי על דעת את הזמן בכללו, לא יהיה ההבדל גדול בין החיים היותר ארוכים והיותר קצרים, וכן אם תתבונני במדת הימים אשר היה אדם חי ותשוי אותה עם מדת הימים אשר לא היה בחיים. חייו נמשכו במדה שהיה צריך לה, לא נשאר לו דבר מחוץ להם. לא שוה היא הזקנה לבני אדם, גם לא לבהמה וחיה. יש מהם אשר בארבע עשרה שנה יחלש כחם, ומשך חיים זה הוא להם היותר גדול, ולאדם רק תחלת חייו. שונים הם כחות החיים. אין אדם מת קודם זמנו, כי לא יכול לחיות יותר מאשר חי. גבול ניתן לכל אחד והוא נשאר במקום שנקבע, כל השתדלות ותחנה לא תסיג אותו ממקומו. כן נגזר, לא יאמר איש תבונה כי אבד דבר48, את שלו קיבל,

“לִגְבוּל יְמֵי חֶלְדּוֹ הִגִּיעַ”.

אל נא יציק לך איפוא הרעיון: “יכול היה להאריך עוד ימים”. חייו לא נפסקו והמקרה לא שלט בשנותיו. מתקיים לאיש ואיש מה שהובטח לו. במסלתו דורך המזל. אינו מוסיף דבר ואינו גורע ממה שהבטיח. לשוא כל התפלות וכל העמל, לכל איש יהיה רק מה שנגזר עליו ביום הראשון. מיום צאתו לראות אור החיים דרך בנתיבת המות ועל כרחו קרב אליו, ואף השנים אשר נחשבו על ימי הנעורים מן החיים הם נגרעים. זאת היא טעותנו הגדולה, שאין אנו רואים עצמנו נוטים כלפי המות עד שאנו מזקינים והולכים שחוח, בעוד אשר כבר הילדות והנוער וכל ימי חלדנו מובילים אליו. מתחכם המזל בפעלו ומעלים מאתנו את רגש האפיסה, את המות הוא מסתיר בשם החיים, למען יקל לו להתגנב אלינו. הנעורים סופגים את הילדות, הבגרות את הנעורים, הזקנה מקפחת את שנות הבגרות. הצופה היטב מוצא, כי גידולו של אדם היא אבדתו.


כב

מתאוננת את, מרציה, כי בנך לא האריך ימים כפי שהיה יכול. מהיכן את יודעת, כי טוב היה לו אם נוספו לו חיים וכי מותו לא הצלחה היא לו? התמצאי כיום איש אשר עניניו כה מסודרים ובצורים, שלא יפחד מפני הימים הבאים? הן מתמוטטים וחולפים כל הענינים האנושיים, והדברים היותר נעימים לנו הם היותר חלשים ושרויים בסכנה, עד שצריכים לראות כמאושרים את המגיעים עד שערי מות, כי בתוך החליפות והמהומה בכל, רק מה שכבר עבר הוא העומד וקיים. מי היה ערב בדבר כי גוו היפה של בנך, אשר שמר את צניעותו לעיני הקריה ההומיה והסוררת, היה יכול להנצל מחלאים רעים ולעמוד עד זקנה מבלי להשחית את מראהו? זכרי גם את פגעי הנפש. הן אף האנשים היותר מוכשרים מטבעם אינם נוצרים עד זקנה ושיבה את משאות נפשם מנוער; על הרוב הן נהרסות בזמן מאוחר כשמתחילה למשול בם באופן מכוער רדיפת ההנאות ומנַוולת את שאיפותיהם הראשונות, או כשהם נגררים אחרי זוללים וסובאים בבתי מרזח ולעיקר הגיגם נעשית השאלה: מה יאכלו ומה ישתו. הוסיפי על זה עוד סכנת השריפות, החורבנות, טירוף האניות והניתוחים שעושים הרופאים בגוף האדם במשכם עצמות מתוך הבשר החי, בתחבם ידיהם לתוך המעים ובגרמם מכאובים קשים כדי לרפא מחלה שבצנעה. אל תשכחי גם את סכנת הגלות – הן בנך לא היה יותר נקי מעוון משהיה רוטיליוס (שדנוהו לגלות); את סכנת המאסר – הן לא היה חכם יותר מסוקרטס; את שליחת היד בנפשו – הן לא היה נעלה במדותיו על קאטו. אם בכל אלה תתבונני, אזי תכירי כי לפעמים טוב עושה הטבע לאנשים, אשר אולי שכר כזה צפוּן להם, אם הוא מקדים להכין להם מפלט. אין דבר כוזב כמו חיי האדם, ואין מארב יותר מסוכן מהם, וברור הוא כי לא היה איש חפץ לקבל אותם, לו ניתנו לו מדעתו. לכן, אם היותר מאושר הוא מי שלא נולד, קרוב אליו לפי דעתי מי שנפטר בדמי ימיו ומיהר לחזור לשלוָתו הקודמת.

זכרי את היום המר אשר בו מסר סיאנוס לידידו סַטריוס סקונדוס כמתן שכר49 את אביך. הקצף יצא עליו בעבור איזה דבר חפשי אשר דיבר, הוא לא יכול נשוא בדומיה, כי אדם כסיאנוס לא רק הורכב לראשנו כי אם התנשא מעצמו לראש. הפקודה יצאה להציג לו מצבת זכרון בתיאטרון של פומפיוס, אשר חידש הקיסר (טיבריוס) אחרי שנשרף הבית. אז קרא קורדוס: “עתה באמת תיאטרון זה נחרב!” אמנם כן, הלא יפקע איש מכעס, אם על עפרו של גנאוס פומפיוס מתרומם אדם כסיאנוס ובהיכל הזכרון לשר־החיל היותר מהולל מתבצר מקדש לאיש צבא בוגד! ומחנכים מצבה זו על ידי שמגָרים כלבים רעים, ניזונים מדם אדם, ואשר הרגילו אותם להיות נוחים לאדונם לבדו ולהתנפל בחימה על אחרים, ושולחים אותם כנגד הנדון למיתה. מה היה לו לעשות? על חייו היה צריך לבקש רחמים מאת סיאנוס; על מותו – מאת בתו. ושניהם לא היו נוטים לרחמים. אז גמר בלבו להתנהג בערמה כנגד בתו. השתמש באמבטי, כדי שיחלש יותר, הלך אל חדרו כאילו חפץ לסעוד, שלח את משרתיו, זרק פרורים בעד החלון, למען יאמינו שאכל. אחר כן בשעת הסעודה לא טעם עוד כלום, כאילו כבר אכל בחדרו. כן עשה גם ביום השני וביום השלישי. ביום הרביעי התגלתה כבר חולשתו והוכר אבדן כחותיו. אז חבק אותך ויאמר לך: “בתי היקרה, זאת הפעם האחת בחַייִךְ אשר הסתרתי ממך דבר! בדרך המות אני הולך וכבר עברתי את מחציתו, אל תחזירי אותי וגם לא תוכלי לעשות זאת”. אז צוה לסגור בעד המאורות ויסתתר בחושך. – כשנודעה ערמתו בקהל שמחו על זה, כי ממלתעות הזאבים הוצל הטרף אשר שאפו לו. הקטיגורים פנו בפקודת סיאנוס לבתי־הדינים של הקונסולים ויתאוננו על אשר קורדוס הולך למות – כאילו ביקשו לעכב מה שהטילו עליו באונס. כה נראה להם הנאשם כמשתמט. הרבה עסקו אז בחיקור הדין, אם יש רשות לנאשמים למות, אבל בעודם נועצים על זה וחוזרים לשאול בבתי דינים – הלז כבר השתחרר. הנך רואה, מרציה, כי משפטנו על המקרים המתרחשים לנו יוכל להשתנות לפי הזמנים. כעת את בוכה על אשר אחדים מבני משפחתך מתו; אבל היה מעשה שלא ניתנה רשות למות!


כג

מלבד מה שכל עתידות אדם מוטלות בספק, הדרך היותר קלה לנפשו להגיע למרום היא כשהן ממהרות להשתחרר מעבותות הדברים האנושיים. בזה הן מפחיתות ככל האפשר את נטל הקוּבּעת שהם גוררים עמהם. קודם שהן משתקעות בענינים הארציים וסופגות אותם עמוק בקרבן, קל להן יותר להתעופף כבנות חורין ולשוב אל צור מחצבתן ולמחות מעצמן כל חלאה וכיעור. גם אין לגדולי הרוח חביב כל כך אורך ישיבתם בבית החומר, הם שואפים לצאת ולהתפרץ ממאסרם הצר והקשה עליהם50, להיות מרחפים ברום עולם וצופים ממרום על מעשי בני אדם. לכן אומר אפלטון: נפש המשכילים נוטה כולה כלפי המות, בו היא חפצה ובו הגיגה, ובתשוקתה אליו היא שואפת לחוץ. כאשר ראית בבנך הצעיר דעת זקנים, רוח גובר על כל התאוות, מתרחק מן החטא, אינו מרבה ביותר לרדוף אחרי העושר והכבוד והנאות הגוף – הכי יכולת לחשוב שישאר בחיים לימים רבים? מה שהגיע לשיא גבהו, הוא קרוב לסופו. הצדיקים השלמים51 משתמטים וחולפים מנגד עינינו, וכל אשר שקד ובגר איננו מחכה לימים אחרונים. האש ממהרת לכבות כשהלהבה זכה ביותר, ומאריכה היא להתקיים כשהיא דבוקה בחומר עבה וקשה והעשן רובץ עליה ואורה עכור. כי על ידי שהיא נזונה באופן גרוע קיומה נמשך. כן גם רוחות בני אדם, כגודל מעלתן כן קוצר ימיהן. כשאין עוד מקום לגידול, קרובה הגוויעה. פביאנוס מספר שהיה ברומי ילד בעל קומת איש גדול (גם אבותינו ראו אותו) והוא מיהר למות; הכל חזו זאת מראש, שלא יחיה הרבה שנים, כי הקדים להשיג בנעוריו תקופת חיים מאוחרה. וכן הוא תמיד: אות לכליון קרוב היא הבגרות, והקץ הולך וקרב כשהגידול השתלם.


כד

אם תנסי לבחון את חייו לפי מעלותיו, לא לפי שניו, תמצאי כי דים היו ימי חייו. כשנשאר יתום מאביו עמד עד שנת הארבע עשרה לחייו תחת הנהגת משגיחים, אבל לא יצא מתחת השגחת אמו. אף כשהיתה לו כבר מזוזת ביתו לו לבדו52, לא אבה לעזוב את ביתך ונשאר בהכנעה תחת מורא אמו. בהיותו עלם מצויין בקומה, ביופי ובגבורה, כמו נולד להיות לבן־חיל, לא יצא לצבא כדי שלא להפרד ממך. צאי וחשבי, מרציה, איך האמהות האחרות רואות רק לפרקים את בניהן היושבים בבתים נפרדים, וכמה שנים הן מפסידות על ידי זה מחיי בניהן, וכמה הן בדאגה עליהם כשהם בצבא – ותדעי כמה הרוַחת במה שלא אבד לך. הן אף רגע לא סר מנגיד עיניך, בפניך שקד על למודיו ויהי נכון בכשרונו הגדול להגיע למעלת אבי אמו, לולי ענותנותו הרבה אשר העלימה בדומיה את יתרונותיו. בהיותו עלם יפה תואר מאד וסביביו המון נשים מסיתות ומדיחות. לא נתן תקוה אף לאחת מהן שתכשילו, ואם נמצאו ביניהן אחדות אשר בחוצפתן הביאו אותו לידי נסיון, אדמו פניו מבשת, כאילו כבר חטא במה שמצא חן בעיניהן. קדושה זו במדותיו53 גרמה לי בעודו נער מצאו אותו מוכשר לכהונה, ובלי ספק גם אמו השתדלה בזה, אבל השפעתה לא היתה מועילה לולי היה הבן הגון לכך. התבונני במעלות האלה אשר היו לו ושאי אותן בלבך וראי אותו כאילו עתה הוא כולו שלך! עתה אין עוד דבר אשר יפריד אותו, עתה לא יגרום לך עוד דאגה ויגון. את המכאוב האחד אשר יכולת לסבול מאת הבן הנחמד הזה – הנה כבר סבלת; בכל השאר לא ישלוט עוד כל פגע, רק עונג יהיה לך, אם רק תדעי איך להתנהג עם בנך ותתבונני במה שהיה היותר יקר בחייו. הן רק תמונת בנך אבדה, ואף תמונה לא דומה, והוא בעצמו נצחי ובמצב יותר טוב עתה, נקי מסבל דברים זרים נשאר לנפשו. כי הדברים הנראים לעין, העצמות והגידים והעור הקרום עליהם והפנים והידים המשרתות את הגוף וכל החומר אשר אנחנו לבושים בו – כל זה רק מאסר לרוח ונטל מחשכים. הרוח שוקע בדברים הללו, מתלכלך ונפגע מהם, מתרחק על ידיהם מן האמת וטובע בשקר. זה כל מלחמתו הקשה בחיי הבשר, שלא להמשך ולהדבק בהם הוא שואף למקום מוצאו, שם צפויה לו מנוחת עולמים, ובמקום הענינים המבולבלים והגסים יחזה שם מחזות טהורים וזכים.


כה

לכן אין כדאי לך גם לרוץ אל קבר בנך. שם טמונים הדברים היותר גרועים ופחותים ממנו, העצמות והעפר, שהם רק באותה מדה חלק ממנו כמו שהיו המלבושים ועטיפת הגוף. אבל הוא בשלמותו, מבלי לעזוב דבר על האדמה, הלך מאתנו, כולו התעופף, ואחרי שהותו זמן קצר למעלה מאתנו, אחרי הטהרו והזדככו מן העוונות ומן המצב הכללי של חיי הגוף, יתנשא למרומים למעלת הנפשות המאושרות54. שם יקבל פניו המחנה הנקדש, אנשים כסציפיון וכקטו, אשר בזו לחיי האדמה והשתחררו על ידי המות. גם אביך, מרציה, יחבק שם את נכדו הבא לשמוח באור החיים החדשים (אף כי שם במרום כל הנשמות קרובות זו לזו), שם יורהו את מסלות הכוכבים, אשר יכיר לא לפי השערות כי אם לפי ידיעה נכונה, ושם ילַמדהו באהבה את סודות הטבע. כמו שנעים לאיש זר בעיר נכריה למצוא מורה דרך, כן ינעם למתבונן במערכות השמים כשימצא מדריך חביב. ישמח להשקיף משמים על האדמה אשר עזב ולהסתכל מלמעלה על מעמקי ארץ. ראי עצמך איפוא, מרציה, כאילו את עומדת בפני אביך ובפני בנך לא כמו שהיו ידועים לך לפנים, כי אם כשהם יותר נעלים ונשאים; אז תבושי מכל דבר נמוך ושפל, ואף מלבכות על חליפתם לטוב להם. ראי אותם כאילו נשלחו דרך שטחים חפשים ורחבים אל הנצחיות ואין מעצור בדרכם, לא זרמי מים שוטפים ולא רכסי הרים ולא בקעות שוממות או שרטונות מסוכנים. מסלות ישרות נפתחות להם לכל עבר, פנויות ונקלות לעבור בהן ומשיגות כל אחת את רעותה בעד כוכבים מזהירים.


כו

שערי איפוא בנפשך, מרציה, כי ממִשגָבּוֹ במרומים אביך מדבר אליך, הוא אשר כה גדל כבודו בעיניך, כמו שנכבדת את בעיני בנך, ודבריו אינם נובעים כעת מתוך רגש צערו על מלחמת האזרחים אשר בו החרים הוא לנצח את המחרימים, כי אם רמים ונשאים הם כגובה מקום שבתו, והוא אומר: "למה כה תרבי להתעצב, בתי? למה כה מתרחקת את מהכרת האמת, שתחשבי כי עוול נעשה לבנך, יען אשר כתום ימי חלדו יצא בשלום להאסף אל אבותיו? הכי לא תדעי איך סערות המקרים מפרקות הכל בעולם, וכי אין גורל החיים קל ונוח כי אם למי שממעט להשען עליו. האקרא לך בשם את המלכים, שהיו מאושרים מאד, לו הקדים המות להציל אותם מן הרעות שהגיעו להם? או שרי צבא רומיים, אשר לא היה חסר דבר לגדולתם לו רק נגרע מעט משנות חייהם? או אצילי ארץ, אנשים ידועים לתהלה, אשר יש מהם תמונות איך הושיטו את צוארם לחרב חילים? הביטי על אביך ועל אבי אביך: הוא נהרג ביד איש זר – אני לא הרשיתי לאדם אחר לנגוע בי, ובחרתי למות בהמנעי ממאכל, והראיתי אומץ לבי כמו בכל מה שכתבתי. למה יארך בביתנו האבל ביותר על מי שמת בדרך היותר מאושרה? הנה נפגשים אנחנו שם יחד, ולא עטופים בחשכת לילה55; אצלכם לא כמו שאתם סבורים, הכל כתיקונו, אין אצלכם דבר רם ונהדר, כי אם שפל וקשה ומלא דאגה הכל, ומעט הוא מה שמכוּון אל האור אשר במשכננו. הכי יש צורך להגיד, כי פה אין כלי־זין מתמרמרים אלה כנגד אלה, ואין אניות מהרסות אניות שכנגדן, ואין אנשים זוממים ומתכוונים לרצוח את אבותיהם, ואין שערי עיר הומים כל היום מדברי ריבות, אין פה דבר נעשה במסתרים, גלויות הן הרוחות ופתוחים הלבבות, החיים נראים לכל, וכל הדור ואשר יבוא אחריו צפוי וידוע. בימי חיי על האדמה נעים היה לי לרשום מעשי דור אחד בחלק זה האחרון שבתבל כולה, ורק מה שפעלו אנשים מעטים במספר; עתה על כמה דורות, על כמה תקופות משתלשלות ועל משך כמה שנים אני צופה! רשות לי לראות ממלכות מתרוממות וממלכות נופלות, ערים גדולות נחרבו וימים זורמים בנתיבות חדשות.

“כי – אם תוכלי למצוא נחמה לדאבונך בגורל הכלל – הנה אין דבר בעולם עומד על מקומו. הזמן סוחף ועוקר הכל, ולא רק בבני אדם, שהם גרגר קטן במשחק המקרים, כי אם בארצות שלמות ובחלקי תבל הוא מתעלל. כמה הרים הוא משפיל ובמקומות אחרים הוא מגביה סלעים חדשים למעלה. שטפי ימים הוא בולע ונהרות הוא מטה מנתיבתם וסחר העמים הוא נותק ואת חברת בני אדם ומשאם ומתנם הוא מבטל. במקומות אחרים ערים שוקעות לתהום רבה, הארץ מתגעשת ורוח דבר ומגפה יוצא מתוכה ומבול מים שם קץ ליקום, וממית כל חיה בהתמוטט האדמה, או אש יוצאת ובוערת ושורפת כל אשר בו רוח חיים. וכשיגיע הזמן להתחדש הארץ אחרי חורבנה, אז יכלה הכל מכח עצמו, כוכבים יהיו נתקלים בכוכבים ובהיות כל הענינים החמריים בוערים באש יהיה העולם המסודר והמזהיר כולו לשרפה. גם אנחנו הנפשות המאושרות56 אשר זכינו למעלת הנצח, אם יהיה רצון האֵל להתחיל הכל מחדש, בנפול הכל נחזור גם אנו ליסודותינו הראשונים ונוסיף בזה מעט משלנו אל החורבן הכביר”.

אשרי בנך, מרציה, אשר כל אלה הוא כבר יודע.


[תרצ"ה]


  1. שאַתּ אשה ולא גבר.  ↩

  2. היה חביב לדודו הקיסר, מת בן י"ז שנה.  ↩

  3. דרוסוס בן ליוויה מבעלה הראשון, בן חורג של אבגוסטוס, נולד בשנת ל“ח לפני סה”נ, בשנות י"ב–ט‘ נלחם בגרמנים וירחיב גבולות מלכות רומי עד נהר רהינוס. בשנת ט’ מת במלחמה בנפלו מעל הסוס. אחד מבניו היה אחרי כן הקיסר קלודיוס.  ↩

  4. ardentibus rogis – כמו ירמיה ל"ד, ה'.  ↩

  5. est enim quaedam et dolendi modestia  ↩

  6. אריוס הפילוסוף (areus) נזכר גם בספרי (דברים, סי‘ י“ג – ומשם הביא רש”י את שיחתו בפ’ דברים) ששאל את ר‘ יוסי איזהו חכם ואיזהו נבון, וכיון שהיה החכם הזה באלכסנדריה בימי אבגוסטוס אולי ר’ יוסי זה הוא אבא יוסי בן חנין.  ↩

  7. המשך דברי אריוס.  ↩

  8. “להקניט את הגורל”. Nulla re major invidia fortunae fit quam aequo animo  ↩

  9. fata  ↩

  10. זהו רעיון קהלת: יוסיף דעת יוסיף מכאוב.  ↩

  11. barbaros  ↩

  12. praesumpta opinio  ↩

  13. toga infantium המעיל אשר לבשו לתפארה הצעירים אשר בגרו.  ↩

  14. e populo ויש גורסים Publio וחושבים כי החרוז הוא מהמשורר פובליוס הסורי.  ↩

  15. כפי הגירסא terror  ↩

  16. qui future prospexit – השוה קהלת ב, יד: החכם עיניו בראשו (תרגום: חכימה מסתכל ברישא מה דעתיד למיהוי בסוף)  ↩

  17. את הבנים או ההורים.  ↩

  18. עם הרעיון הזה מתאים מה שמסופר במדרש משלי על ברוריה אשת ר‘ מאיר (שני דורות אחרי סנקא) שניחמה את בעלה על מות שני בניה בהזכירה שצריכים להחזיר פקדון. אבל הרעיון נמצא כבר הרבה קודם לזה אצל אפיקטט: אם אבדת דבר, צריך אתה לומר: החזרתיו. כן הוא נמצא גם אצל פילון (על אברהם, מ"ד) ובאבות דר’ נתן (סוף פרק י"ד).  ↩

  19. השוה שמואל (עירובין נ"ד): חטוף ואכול! ואצל הורציוס: carpe diem  ↩

  20. precarii spiritus et male haerentis  ↩

  21. sua spectat incommoda an ejus qui decessit השוה סנה' מו, ע"ב: הספידא יקרא דחיי או יקרא דשכיבי?  ↩

  22. השוה משנה סנהדרין ו, ה: אמר ר“מ בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי, ומאמרי במאסף הצרפתי REJ שנת 1926 עמ' 244–249 ובכנסת לזכר ביאליק, תרצ”ט 354–357, על דעות ר"מ הקרובות לדעות חכמי יוון ורומא.  ↩

  23. אחרי שנצח את מתרדתּס ניתן לו הכינוי “מאושר” והיה לשליט יחיד (דיקטטור).  ↩

  24. כסנופין אבי גרילוס אשר מת במלחמת מנטינאה. מקריבי הקרבנות לא הפסיקו עבודתם גם באבל על מת.  ↩

  25. ליוויוס מזכיר מאורע זה (ב, ח) ומניח הדבר בספק אם הכהן (או: קונסול) לא שמע היטב או גבר על רגשותיו.  ↩

  26. אמיליוס פאולוס, אבי סציפיון האפריקני הצעיר, אשר הכניע את ארץ יוון, ויוליך את מלך מוקדון האחרון בשבי, 168 לפני התאריך, שני בניו הנותרים מתו, האחד ימים אחדים לפני נצחונו, השני אחרי כן.  ↩

  27. בתו היתה ארוסה לפומפיוס ובמותה נשתנה יחס קיוס אליו.  ↩

  28. או: הנקראים בני אלהים וכ' qui dis geniti deosque genituri dicantur  ↩

  29. אירוניה באבגוסטוס, כי צפה שיתנו גם לו כבוד אלהים!  ↩

  30. Cloelia היתה שבויה ומילטה נפשה על סוס דרך הנהר. על שתי האגדות: ליוויוס, ב, יג; א, נח.  ↩

  31. שתי נשים אשר שמותיהן קורנליה. הראשונה נזכרה גם באגרת להלוויה ט“ז, ושם נאמר כי מן י”ב ילדיה מתו עשרה.  ↩

  32. שניהם נלחמו בעוז כנגד האזרחים בעד תיקון חוקים אגרריים לטובת ההמונים שאין להם נחלה, ושניהם נהרגו.  ↩

  33. כפי ווירגיליוס, אָנאידה ג', תי"ח.  ↩

  34. סלע אצל תעלת סיציליה מצד האי, ולעומתו מצד איטליה: סצילא.  ↩

  35. לפי האגדה, נימפה אשר חשק בה אלפיוס, ברחה לאי אורטיגיה אצל סירקוסא ושם נהפכה למעין. יש גם אגדה כי אלפיוס זה אֵל־נהר הוא אשר רדף מתחת לארץ אחרי אהובתו מעין ארתוסא.  ↩

  36. או: הכחות השמימיים indefatigata coelestium officia volventem  ↩

  37. אמונה זו היתה רווחת וכן מספר גם טציטוס על הקיסר טיבריוס שהאמין באסטרולוגיה של הכשדים ושאל חוזה בכוכבים על העתידות Annal. VI, 21))  ↩

  38. לפי קושיות מקומותיהם seclusae locorum difficultate – הוא ההכרח הגיאופוליטי.  ↩

  39. השוה איוב כח, ה–יא.  ↩

  40. הים התיכון, הים הערבי והים הפרסי.  ↩

  41. פליניוס (תולדות הטבע ט, ס"ב) מספר על תנין אשר דג שוחה לפניו כדי שלא יתקל בשרטון.  ↩

  42. ברומית המלים קרובות dimisimus – immo consecuturi praemisimus  ↩

  43. השוה איוב ג', י–יח: ושם ינוּחו יגיעי כח – – לא שמעוּ קול נגשׂ; קהלת ט, י: כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול. אבל היו אף אצל הרומיים עוד דעות אחרות ויותר מחשיבות את הנפש אחר המות.  ↩

  44. כפודה ומציל.  ↩

  45. לפי הגירסא: contra injurias vitae, beneficium  ↩

  46. אחרי מלחמת פרסַלוס ונצחון יוליוס קיסר ביקש פומפיוס מפלט במצרים, אבל קודם עלותו ליבשה שלח המלך תלמי לרצחו ולהשליך גויתו לים (קרוב, כי על זה מוסב מה שנמסה מהלל בן דורו: “אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים, אָמר על דאטפת אטיפוך”). ראה גם “על הכעס” ב, ג.  ↩

  47. כפי ג'י ליפסיוס: filio (תחת illi)  ↩

  48. כן נראה לי לפרש. החרוז להלן הוא מן ווירגיליוס, אֶניאדה, 472, X.  ↩

  49. את נכסיו של קרמוציוס קורדוס אבי מרציה הנדון למיתה בעבור “עלבון המלכות” נתנו במתנה לסטריוס.  ↩

  50. הגוף הוא בית־כלא לנפש – רעיון אפלטון, פאידון 64c.  ↩

  51. ברומית הנושא הוא השם המופשט: perfecta virtus – הצדק השלם, או המדות הטובות שהשתלמו.  ↩

  52. penates האֵלים אשר הם מחסה לבית משכן.  ↩

  53. hac sanctitate morum ­–אף בזמן הפריצות הכללית לא חדלה הצניעות להחשב למדה קדושה ומכשירה ביותר לכהונה.  ↩

  54. השקפה קרובה לזו שבישראל מזמן בית שני ותקופת המשנה, כי המתים נדונים בתחלה כדי להטהר מן העוונות הקשורים בחיי הגוף, ואח"כ הם –כשזוכים לזה – מתנשאים למעלת נשמות טהורות.  ↩

  55. לפי הגירסא: non alta nocte וגירסא אחרת: vos, שהכוונה בה: אתם (הנשארים) הנכם בחשכת לילה.  ↩

  56. כל זה מדברי אבי מרציה במרומים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות