מאת כתבנו הפרלמנטרי

אתמול, לנוכח התעניינות בלתי רגילה ובפני אולם מלא עד אפס מקום, הועלה על סדר היום מחזהו של שייקספיר, המלט. את זכות הדיבור בטרגדיה זו נטל כמובן הנסיך המלט רב המלל; אולם ההתעניינות הכללית התמקדה בצפייה להתערבותו של פולוניוס, המדינאי הדני החשוב וגם נואם סוחף. אל נכון, התבטאויותיו העניקו למחזה שנגלה אתמול חשיבות חריגה והן נשמעו בקשב ללא תקדים. סקירה קצרה על תוכן המחזה תינתן להלן.

לאחר המבוא הפורמלי עם רוח הרפאים נשא דברים ראשון הנואמים, הלא הוא מלך דנמרק; אחריו ביקש את רשות הדיבור המלט שהרעיף כדרכו סיפורים שלא לעניין, ולבסוף עלה על הדוכן פולוניוס והטיל לתוך הדומיה המוחלטת נאום שסנוור בתפיסתו הבהירה וברוחב ראייתו. מתוך דבריו אנו מצטטים:

"העודך כאן לארטס? מהר, עלה על הסיפון!

הרוח כבר דוחף במפרשים

ואתה מתמהמה. חכה, טול ברכתי

וצא אתה ועם מוסר השכל

לדרכך בחלד: אל נא תאמר את שחשבת,

ואל תפעל בלא שיקול הדעת!

ואל תלחץ ידי כל ארחי פרחי

שרק בקע מביצתו; ואנא, גם להישמר

מפתוח בסכסוך; אך אם עליך הוא נכפה,

פעל נא כך שזולתך ממך

יוכרח להיזהר. מלבד זאת לך בדרכך

ככל אשר אונך אתך, אבל

שמור על מידה: תהא יפה, אך אל תבלוט.

ואל תלווה לאיש ומלווה אל תיקח.

היה שלום וברכתי זו תלווך."

ובפנותו לאופליה נשא נאום מזהיר, שממנו נביא:

"מה יש, אופליה? מה הוא אמר לך?

אמת נכון! זה הדבר הולם!

ומספרים לי שלאחרונה

אתו את גם מרבה להיפגש.

ואת, פתיה, לרגשותיו עוד תאמיני?

נגיד זאת בקיצור:

פשוט איני רוצה מכאן והלאה

שידברו בך שאת את עתותייך

עושה רק בשיחות עם המלט הנסיך.

זאת פקודתי. עכשיו לכי!"

בהמשך הדיונים ניסה המלט הנסיך להחליש, על ידי פטפוטים מטופשים ומבולבלים, את הרושם האדיר שהשאיר נאומו של פולוניוס; לא הוא ולא חבריו לא הצליחו בכך, ואפילו הופעתה של רוח הרפאים של אביו שהיתה אמורה לספק אפקט חיצוני, אין בה ודאי כדי לבלבל את דעתו של הציבור הנאור שלנו. אחרי המופע הגועלי הזה שב ונטל את רשות הדיבור פולוניוס, על מנת להרצות, בשיחתו עם ריינלדו, את הערותיו הראויות לתשומת לב על חינוכם האזרחי של הצעירים:

"ובכן, ריינלדו:

הא לך קצת כסף עבורו וגם מכתב.

כן, ריינלדו, היה בכך משום חוכמה

לוא רק ניסית, בטרם תבוא בשעריו

להיוודע קצת מה ואיך

ומה העניינים אצלו.

אתה מבין, רק ענייני דיומא, נו,

המוכרים כשותפים לו

משחררי הנעורים.

המשחקים והקללות; קטטות, דין ודברים,

ומריבות וזנזונות – גם זה לבסוף.

על פי היעץ וההצעות

עשה גם אתה!

וחוץ מזה חרות המעש לו."

ובפנותו לאופליה המשיך:

"ומה, אופליה, מה קורה?

דעתו אך נטרפה מאהבה אליך.

מה הוא אמר?

בואי אתי, ילדה; המלך, נמצאנו.

האהבה היא זאת? זה רק טירוף הדעת.

אל המלך בואי ונלכה."

בשיחה שהתנהלה בעקבות הדברים, אשר בה השתתפו גם המלך והמלכה, התבלט פולוניוס בהערתו החריפה.

"השליחים מנורווגיה הוד מלכותך,

הגיעו בשלום."

אחרי הדברים האלה הגיע רגע השיא שבו קרע פולוניוס ביד בוטחת את המעטה שאפף את התנהגותו המוזרה של המלט הנסיך. באומץ חסר פניות, בהכרה מלאה של כובד אחריותו, הוא הצהיר אל תוך הדומיה המתוחה:

"אהיה קצר. המלט הנסיך מדעתו יצא!

כן, השתגע! כי מה הוא שיגעון –

אם לא טירוף הדעת?

הוא השתגע, זאת האמת; אמת כה מצערת

ומצער שזאת אמת לאמיתה; מעגל מטורף!

ולא אוסיף דבר, אומר רק בפשטות:

הוא השתגע, יהא כך; ולא נותר אלא למצוא

את מקור ההתרחשות, או, אם תמצי לומר,

מקור התאונה; כי כל המתרחש מקור מסתמא יש לו.

אנא חישבו!

הממ, בתי נתנה לי מתוך צייתנות

את זאת, בבקשה. ראו נא ושפטו."

ותוך שהכל קשובים חסרי נשימה, הוא הקריא את המכתב המרשיע של המלט הנסיך והמשיך:

"מה אנכי לכם? אל העניין הישר ניגשתי

וכך בערך לה אמרתי לעלמה הצעירה:

כי המלט לעולם נסיך הוא, ומורם ממך,

על כן אסור! ומשום כך פקדתי עליה

לנעול דלתה בפניו, לא לקבל תשורות,

לדחות שליחים מטעמו.

היא כמובן צייתה; ואילו הוא –

לומר זאת בקיצור – על שנדחה

הוא נעצב מאד, החל לֶהֱזוֹת

ועד לשיגעון הגיע; בו הוא שרוי כיום.

רוצה אני לדעת אם קרה אי פעם

שכך וכך אמרתי בבהירות:

ככה זה – ולא היה זה כך?"

תוך התרגשות כללית הגיעו הדברים לידי התנגשות חריפה בין המלט ופולוניוס, אשר הדביר את יריבו המגמגם במלים חדות וממוקדות:

"ומה שלום המלט, חביב הנסיכים?

אתה מכיר אותי, נסיך?

ושמא לא, נסיך.

אדם ישר, נסיך?

אמת יציב, נסיך.

אמת שלי, נסיך.

מה אתה קורא, נסיך?

מה העניין, נסיך?

אני נפרד ממך, נסיך, בשיא הענווה.

היה שלום, נסיך.

את המלט הנסיך חיפשת? הנה הוא."

המלט שנמחץ על ידי המלים הקולעות כמהלומות, גמגם משהו במבוכה תוך גילויי אדישות כללית כלפיו; באורח האופייני לו בחוסר תכליתיות הוא ניסה להסיט את השיחה אל שחקן כלשהו, אולם פולוניוס שהגיח ברגע הנכון מבין הקלעים, הושיב אותו על מקומו בכמה מלים:

"חדשות לי בשבילך, נסיך.

הגיעונו שחקנים, נסיך שלי.

דברת כבוד! כי זה ארוך מדי.

יטפלו בהם כראוי להם, נסיך.

בואו, רבותיי!"

לא ייפלא שמר המלט לא העז בעקבות הדברים האלה, שהיו דברים כדרבנות, אלא לפלוט כמה מלים בינו לבין עצמו, שכן הוא פחד בעליל מיריב כה נחוש.

לאחר הפסקה שהוקדשה למשא-ומתן מאחורי הקלעים התערב פולוניוס בנעשה בכמה עצות חשובות:

"אופליה, בואי לכאן! אנחנו, הוד מעלתו,

פה נתחבא. קראי בזה הספר."

לאחר שיחה בארבע עיניים בין המלט הנסיך ואופליה אמר פולוניוס מלים קולעות אלה:

"לכי לך, אופליה!

אין צורך לספר מה הנסיך דיבר:

יודעים אנו הכל."

בינתיים ביים – כמובן באורח בלתי מתאים לנסיבות – המלט הנסיך מחזה כלשהו לשחקנים; במהלך האפיזודה המביכה הזאת התבטא פולוניוס, בצדק, לאמור:

“ראיתם?”

בקשר למעשהו המצער של המלט נתגלעה מריבה סוערת בין פולוניוס והמלט. מהלומותיו החדות כתער של פולוניוס ניחתו בזו אחר זו על ראש המלט:

"המלכה חפצה לדבר אתך, נסיך, ומייד.

ייקחני האופל, באמת; כמו גמל.

גבו כגב סמור.

ממש לווייתן.

אמסור."

המלט המבויש לא יכול היה לפרוק את תחושת ההלקאה המוסרית אלא בשיחה בינו לבין עצמו, על פי הרגלו הבזוי והחף מאומץ.

מתוך המשך מהלך העניינים שבמחזה מן הדין לציין את הצעתו יקרת הערך והזהירה של פולוניוס:

"מלכי, הוא כבר נכנס אל טרקלינה:

עלי לחוש להתחבא בוילונות

להם שם אצותת. היה שלום, כבודך;

אני עוד אחזור בטרם תעלה אל משכבך

לומר מה שאשמע שם."

באוזני המלכה העיר באורח כה קולע:

"מייד יבוא. אני נכנס לכאן.

רק במטותא – במרץ."

בהמשך דקר אותו המלט ברוב עורמה; ואז העיר פולוניוס בערנות ובכנות האופייניות לו:

“או! הנה נרצחתי!”

במותו של פולוניוס שומה היה המחזה להסתיים; כל אשר יבוא מכאן ואילך איננו, בלאו הכי, אלא דיבור עקר בעלמא בלא ראש ורגל; בייחוד המלט הנסיך נטפל לקהל – שהקסם שהיה שרוי בו התפוגג – בשיח אישי מדי ובלתי הולם בינו לבין עצמו, כגון האם עליו להיות או לא להיות. מחציתו של המחזה אפשר היה לשמוט בלא בעיות. אלמלא התבטאויותיו המצוינות של פולוניוס היה זה ערב אבוד.

תיארנו את עלילת המלט בפירוט האפשרי בכדי שהקורא בעל ההכרה יוכל לצייר לעצמו את תמונת המחזה כולו. הקהל, לאחר ששמע בקשב עמוק ביותר את נאומיו המזהירים של פולוניוס, גילה אדישות בולטת כלפי סיום המחזה. רק חבורה בטלה בששים של חסידים שוטים חסרי חוש ביקורת מחאה כף משנסתיימה טחינת המים הריקה מתוכן למשמע הפסוקים הדמגוגיים של המלט. הציבור בעל כושר השיפוט לא ילך כמובן שולל אחרי הצלחה זולה שכזאת.

18.1.31