רקע
קארל צ'אפק
טונדה
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: צ'כית
פרטי מהדורת מקור: Fr. Borovy פראג; 1946

1

עם טונדה זה – זה היה כך: באחד הימים הופיעה דודה שלנו, כלומר אחותה של אשתי, וביקשה ממני איזו עצה. אני חושב שזה היה בעניין הסוס. היא רצתה לקנות סוס בשביל המשק ואומרת ככה, אתה, הגיס שלי, אתה בתור עובד רכבת מכיר המון אנשים ואולי גם סוחרים שבאים לשווקים, אז אולי תשאל על איזה סוס כמו שצריך. אני מדבר אתה על כל מיני דברים ובעיקר על המשק ופתאום אני רואה שיש לה משהו בתוך תיק מלא. זה בטח, אני מנחש, איזה אווז קטן. פראנטיק, אני אומר לעצמי, בראשון בשבת הבא יהיה לך אווז לארוחת הצהריים. הגענו לסיכום הדיון עם הדודה, אבל אני כל הזמן חושב על האווז; זה, אני מנחש, יכול להיות במשקל שמונה ליטראות, ואפשר יהיה להוציא מזה גם איזה שומן – מה אומר ומה אדבר, הדודה היא אשה נבונה. ואז היא אומרת ככה, אני הבאתי לך, גיסי, משהו בתמורה לעזרה שלך. והיא שולפת את זה מהתיק. והמשהו הזה מתחיל לצווח, עד שקפצתי ממקומי, ככה נבהלתי.אני רואה, חזרזיר חי, והוא צורח כאילו חותכים אותו בסכינים. חזרזיר יפה מאד, את זה לא תכחיש. מה אומר, הדודה שלנו היא אשה פשוטה; יש מי שיגיד סתם קונדוקטור ברכבת, אבל אשה כזאת מהכפר מסתכלת עליו כמו על מישהו מהשלטונות. קונדוקטור יכול לפתוח את הפה שלו על אנשים ולשלוח אותם מכאן לשם, עד שיתחממו מדה, נו, בקיצור, שלטונות. וככה הדודה המסכנה חשבה שהיא מוכרחה איכשהו להוכיח שהיא אסירת תודה; היא מכבדת אותי, מה שנכון נכון, ואת הילדים שלנו היא אוהבת כמו את שלה – כבר סיפרתי, חזרזיר שכזה הביאה. הא לך, גיסי, זה מהדיר שלנו.

ברור, כשזה התחיל לצווח, מייד באה האשה וגם הילדים – נו, השמחה הייתה גדולה. הילד תפס אותו בזנבו ולא יכול היה לשבוע משמחה, איך זה צורח. אנדולה לקחה את זה והניחה אותו על ברכיה ופינקה אותו כמו תינוק; החזרזיר נרגע והתחיל לחרחר באושר ובסוף נרדם, והילדה – לא תאמין – יושבת כמו פסל, החזרזיר עטוף בסינרה, ועיניה היו פתאום ככה תוהות וקדושות – אני פשוט לא מבין מאין בא לה לזבת חוטם שכזאת מידה כזאת של אמהות. אז אני אומר, אין מה לעשות, ילדים, צריך לפנות את המחסן ולהפוך אותו לדיר בשביל טונדה הקטן. אני לא יודע מדוע הדבקתי לחזרזיר הזה דווקא את השם טונדה. אבל השם הזה נדבק אליו לכל ימי שהותו אצלנו. נכון, כאשר הגיע משקל למעלה מעשרה קילו, כבר אי אפשר היה לומר “הקטן”, ונשאר בסוף רק השם טונדה. טונדה שלנו. קשה להאמין באיזו מהירות חזיר כזה גדל. כשיגיע לשבעה עשר קילו המקובלים, תהיה שחיטה, חשבתי. משהו נאכל מייד, משהו יישמר כשומן וקוטל2 מעושן טוב לשמור לחודשי החורף. וככה האכלנו אותו וטיפחנו את צפיית השחיטה; וטונדה, הוא היה הולך אחרינו עד לתוך החדר וכאילו מבקש שיגרדו אותו מאחורי האוזניים, אני אומר לך, רק חסר היה שידבר. שלא יספרו לי שהחזיר הוא בהמה טיפשה.

עד שיום אחד, לקראת חג המולד, אני אומר לאשתי שצריך להזמין את הקצב.

“בשביל מה?” אומרת האשה.

“נו, בכדי לשחוט את טונדה.”

האשה הסתכלה בי ככה מופתעת; ואני בעצמי הרגשתי שזה מצלצל מוזר. “לשחוט את החזיר” אמרתי מהר.

“את טונדה?” אומרת האשה ומסתכלת בי במבט מוזר.

“זה בשביל מה שגידלנו אותו, לא?” אומר אני.

“אז אסור היה לתת לו שם של בנאדם,” אומרת האשה מניהּ וביהּ. “אני אפילו לא הייתי יכולה להכניס את זה לפה. תתאר לך, נקניק מטונדה, או לאכול את האוזן של טונדה. את זה אתה לא יכול לבקש ממני. וגם לא מהילדים. הבנאדם ירגיש כמו אוכל-אדם, במחילה.”

אתה מבין אדוני: אשה פתייה. גם אמרתי לה את זה, ואל תשאל אותי איך; אבל כשהתחלתי לחשוב על זה בעצמי, הרגשתי מוזר. לכל הרוחות, להרוג את טונדה, לחתוך נתחים מטונדה, לעשן את בשרו של טונדה, זה לא הולך יחד; אפילו לא הייתי נהנה מהאוכל. אתה לא כזה לא-אנושי, הלא כן? אם אין לזה שם, אז זה חזיר כמו כל חזיר אחר; אבל כשזה פתאום טונדה, יש לך אליו יחס אחר. מה אומר לך: מכרתי את טונדה לקצב, והרגשתי כמו סוחר בבני-אדם. אפילו מהכסף לא נהנתי.

אז אני ככה חושב, שבני אדם יכולים להרוג זה את זה כל זמן שלשני אין לדידם שם. אילו ידעו שזה שהרובה שלהם מכוּון אליו הוא פראנצי כך וכך או שם אחר, נגיד ואסיל או טונדה, אני חושב שמשהו בפנים היה אומר להם: לכל הרוחות, אל תירה, הלא זה טונדה! אילו כל האנשים בעולם ידעו להשתמש בשמותיהם הפרטיים, אני חושב שהרבה היה משתנה ביניהם. אלא שכיום אין בני האדם מסוגלים למצוא את שמות זולתם; וזאת הצרה, אדוני.

11.4.1927




  1. “טונדה” היא צורת חיבה של השם אנטונין; הערה זו דרושה להבנת ההקשר של הסיפור כולו (המתרגם).  ↩

  2. כך במקור. צריך להיות “קותל”. הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות