הפלייטונים המובאים כאן פורסמו לראשונה בעיתונו של המחבר Lidove Noviny בעשור שבין 1938–1927 בתאריכים הנקובים ליד כל אחד מהם ויצאו מחדש לאור ב-1946 במסגרת הקובץ “Bajky Podpovidky” “מעשיות ותת-סיפורים” בהוצאת Fr.Borovy, Praha המבחר נעשה על ידי המתרגם על בסיס הערכתו את הרלוונטיות לימינו או התחולה האוניברסלית שאיננה מצריכה ידיעת תנאים ספציפיים של המקום והזמן

¹

עם טונדה זה – זה היה כך: באחד הימים הופיעה דודה שלנו, כלומר אחותה של אשתי, וביקשה ממני איזו עצה. אני חושב שזה היה בעניין הסוס. היא רצתה לקנות סוס בשביל המשק ואומרת ככה, אתה, הגיס שלי, אתה בתור עובד רכבת מכיר המון אנשים ואולי גם סוחרים שבאים לשווקים, אז אולי תשאל על איזה סוס כמו שצריך. אני מדבר אתה על כל מיני דברים ובעיקר על המשק ופתאום אני רואה שיש לה משהו בתוך תיק מלא. זה בטח, אני מנחש, איזה אווז קטן. פראנטיק, אני אומר לעצמי, בראשון בשבת הבא יהיה לך אווז לארוחת הצהריים. הגענו לסיכום הדיון עם הדודה, אבל אני כל הזמן חושב על האווז; זה, אני מנחש, יכול להיות במשקל שמונה ליטראות, ואפשר יהיה להוציא מזה גם איזה שומן – מה אומר ומה אדבר, הדודה היא אשה נבונה. ואז היא אומרת ככה, אני הבאתי לך, גיסי, משהו בתמורה לעזרה שלך. והיא שולפת את זה מהתיק. והמשהו הזה מתחיל לצווח, עד שקפצתי ממקומי, ככה נבהלתי.אני רואה, חזרזיר חי, והוא צורח כאילו חותכים אותו בסכינים. חזרזיר יפה מאד, את זה לא תכחיש. מה אומר, הדודה שלנו היא אשה פשוטה; יש מי שיגיד סתם קונדוקטור ברכבת, אבל אשה כזאת מהכפר מסתכלת עליו כמו על מישהו מהשלטונות. קונדוקטור יכול לפתוח את הפה שלו על אנשים ולשלוח אותם מכאן לשם, עד שיתחממו מדה², נו, בקיצור, שלטונות. וככה הדודה המסכנה חשבה שהיא מוכרחה איכשהו להוכיח שהיא אסירת תודה; היא מכבדת אותי, מה שנכון נכון, ואת הילדים שלנו היא אוהבת כמו את שלה – כבר סיפרתי, חזרזיר שכזה הביאה. הא לך, גיסי, זה מהדיר שלנו.

ברור, כשזה התחיל לצווח, מייד באה האשה וגם הילדים – נו, השמחה הייתה גדולה. הילד תפס אותו בזנבו ולא יכול היה לשבוע משמחה, איך זה צורח. אנדולה לקחה את זה והניחה אותו על ברכיה ופינקה אותו כמו תינוק; החזרזיר נרגע והתחיל לחרחר באושר ובסוף נרדם, והילדה – לא תאמין – יושבת כמו פסל, החזרזיר עטוף בסינרה, ועיניה היו פתאום ככה תוהות וקדושות – אני פשוט לא מבין מאין בא לה לזבת חוטם שכזאת מידה כזאת של אמהות. אז אני אומר, אין מה לעשות, ילדים, צריך לפנות את המחסן ולהפוך אותו לדיר בשביל טונדה הקטן. אני לא יודע מדוע הדבקתי לחזרזיר הזה דווקא את השם טונדה. אבל השם הזה נדבק אליו לכל ימי שהותו אצלנו. נכון, כאשר הגיע משקל למעלה מעשרה קילו, כבר אי אפשר היה לומר “הקטן”, ונשאר בסוף רק השם טונדה. טונדה שלנו. קשה להאמין באיזו מהירות חזיר כזה גדל. כשיגיע לשבעה עשר קילו המקובלים, תהיה שחיטה, חשבתי. משהו נאכל מייד, משהו יישמר כשומן וקוטל³ מעושן טוב לשמור לחודשי החורף. וככה האכלנו אותו וטיפחנו את צפיית השחיטה; וטונדה, הוא היה הולך אחרינו עד לתוך החדר וכאילו מבקש שיגרדו אותו מאחורי האוזניים, אני אומר לך, רק חסר היה שידבר. שלא יספרו לי שהחזיר הוא בהמה טיפשה.

עד שיום אחד, לקראת חג המולד, אני אומר לאשתי שצריך להזמין את הקצב.

“בשביל מה?” אומרת האשה.

“נו, בכדי לשחוט את טונדה.”

האשה הסתכלה בי ככה מופתעת; ואני בעצמי הרגשתי שזה מצלצל מוזר. “לשחוט את החזיר” אמרתי מהר.

“את טונדה?” אומרת האשה ומסתכלת בי במבט מוזר.

“זה בשביל מה שגידלנו אותו, לא?” אומר אני.

“אז אסור היה לתת לו שם של בנאדם,” אומרת האשה מניהּ וביהּ. “אני אפילו לא הייתי יכולה להכניס את זה לפה. תתאר לך, נקניק מטונדה, או לאכול את האוזן של טונדה. את זה אתה לא יכול לבקש ממני. וגם לא מהילדים. הבנאדם ירגיש כמו אוכל-אדם, במחילה.”

אתה מבין אדוני: אשה פתייה. גם אמרתי לה את זה, ואל תשאל אותי איך; אבל כשהתחלתי לחשוב על זה בעצמי, הרגשתי מוזר. לכל הרוחות, להרוג את טונדה, לחתוך נתחים מטונדה, לעשן את בשרו של טונדה, זה לא הולך יחד; אפילו לא הייתי נהנה מהאוכל. אתה לא כזה לא-אנושי, הלא כן? אם אין לזה שם, אז זה חזיר כמו כל חזיר אחר; אבל כשזה פתאום טונדה, יש לך אליו יחס אחר. מה אומר לך: מכרתי את טונדה לקצב, והרגשתי כמו סוחר בבני-אדם. אפילו מהכסף לא נהנתי.

אז אני ככה חושב, שבני אדם יכולים להרוג זה את זה כל זמן שלשני אין לדידם שם. אילו ידעו שזה שהרובה שלהם מכוּון אליו הוא פראנצי כך וכך או שם אחר, נגיד ואסיל או טונדה, אני חושב שמשהו בפנים היה אומר להם: לכל הרוחות, אל תירה, הלא זה טונדה! אילו כל האנשים בעולם ידעו להשתמש בשמותיהם הפרטיים, אני חושב שהרבה היה משתנה ביניהם. אלא שכיום אין בני האדם מסוגלים למצוא את שמות זולתם; וזאת הצרה, אדוני.

11.4.1927

מאת כתבנו הפרלמנטרי

אתמול, לנוכח התעניינות בלתי רגילה ובפני אולם מלא עד אפס מקום, הועלה על סדר היום מחזהו של שייקספיר, המלט. את זכות הדיבור בטרגדיה זו נטל כמובן הנסיך המלט רב המלל; אולם ההתעניינות הכללית התמקדה בצפייה להתערבותו של פולוניוס, המדינאי הדני החשוב וגם נואם סוחף. אל נכון, התבטאויותיו העניקו למחזה שנגלה אתמול חשיבות חריגה והן נשמעו בקשב ללא תקדים. סקירה קצרה על תוכן המחזה תינתן להלן.

לאחר המבוא הפורמלי עם רוח הרפאים נשא דברים ראשון הנואמים, הלא הוא מלך דנמרק; אחריו ביקש את רשות הדיבור המלט שהרעיף כדרכו סיפורים שלא לעניין, ולבסוף עלה על הדוכן פולוניוס והטיל לתוך הדומיה המוחלטת נאום שסנוור בתפיסתו הבהירה וברוחב ראייתו. מתוך דבריו אנו מצטטים:

"העודך כאן לארטס? מהר, עלה על הסיפון!

הרוח כבר דוחף במפרשים

ואתה מתמהמה. חכה, טול ברכתי

וצא אתה ועם מוסר השכל

לדרכך בחלד: אל נא תאמר את שחשבת,

ואל תפעל בלא שיקול הדעת!

ואל תלחץ ידי כל ארחי פרחי

שרק בקע מביצתו; ואנא, גם להישמר

מפתוח בסכסוך; אך אם עליך הוא נכפה,

פעל נא כך שזולתך ממך

יוכרח להיזהר. מלבד זאת לך בדרכך

ככל אשר אונך אתך, אבל

שמור על מידה: תהא יפה, אך אל תבלוט.

ואל תלווה לאיש ומלווה אל תיקח.

היה שלום וברכתי זו תלווך."

ובפנותו לאופליה נשא נאום מזהיר, שממנו נביא:

"מה יש, אופליה? מה הוא אמר לך?

אמת נכון! זה הדבר הולם!

ומספרים לי שלאחרונה

אתו את גם מרבה להיפגש.

ואת, פתיה, לרגשותיו עוד תאמיני?

נגיד זאת בקיצור:

פשוט איני רוצה מכאן והלאה

שידברו בך שאת את עתותייך

עושה רק בשיחות עם המלט הנסיך.

זאת פקודתי. עכשיו לכי!"

בהמשך הדיונים ניסה המלט הנסיך להחליש, על ידי פטפוטים מטופשים ומבולבלים, את הרושם האדיר שהשאיר נאומו של פולוניוס; לא הוא ולא חבריו לא הצליחו בכך, ואפילו הופעתה של רוח הרפאים של אביו שהיתה אמורה לספק אפקט חיצוני, אין בה ודאי כדי לבלבל את דעתו של הציבור הנאור שלנו. אחרי המופע הגועלי הזה שב ונטל את רשות הדיבור פולוניוס, על מנת להרצות, בשיחתו עם ריינלדו, את הערותיו הראויות לתשומת לב על חינוכם האזרחי של הצעירים:

"ובכן, ריינלדו:

הא לך קצת כסף עבורו וגם מכתב.

כן, ריינלדו, היה בכך משום חוכמה

לוא רק ניסית, בטרם תבוא בשעריו

להיוודע קצת מה ואיך

ומה העניינים אצלו.

אתה מבין, רק ענייני דיומא, נו,

המוכרים כשותפים לו

משחררי הנעורים.

המשחקים והקללות; קטטות, דין ודברים,

ומריבות וזנזונות – גם זה לבסוף.

על פי היעץ וההצעות

עשה גם אתה!

וחוץ מזה חרות המעש לו."

ובפנותו לאופליה המשיך:

"ומה, אופליה, מה קורה?

דעתו אך נטרפה מאהבה אליך.

מה הוא אמר?

בואי אתי, ילדה; המלך, נמצאנו.

האהבה היא זאת? זה רק טירוף הדעת.

אל המלך בואי ונלכה."

בשיחה שהתנהלה בעקבות הדברים, אשר בה השתתפו גם המלך והמלכה, התבלט פולוניוס בהערתו החריפה.

"השליחים מנורווגיה הוד מלכותך,

הגיעו בשלום."

אחרי הדברים האלה הגיע רגע השיא שבו קרע פולוניוס ביד בוטחת את המעטה שאפף את התנהגותו המוזרה של המלט הנסיך. באומץ חסר פניות, בהכרה מלאה של כובד אחריותו, הוא הצהיר אל תוך הדומיה המתוחה:

"אהיה קצר. המלט הנסיך מדעתו יצא!

כן, השתגע! כי מה הוא שיגעון –

אם לא טירוף הדעת?

הוא השתגע, זאת האמת; אמת כה מצערת

ומצער שזאת אמת לאמיתה; מעגל מטורף!

ולא אוסיף דבר, אומר רק בפשטות:

הוא השתגע, יהא כך; ולא נותר אלא למצוא

את מקור ההתרחשות, או, אם תמצי לומר,

מקור התאונה; כי כל המתרחש מקור מסתמא יש לו.

אנא חישבו!

הממ, בתי נתנה לי מתוך צייתנות

את זאת, בבקשה. ראו נא ושפטו."

ותוך שהכל קשובים חסרי נשימה, הוא הקריא את המכתב המרשיע של המלט הנסיך והמשיך:

"מה אנכי לכם? אל העניין הישר ניגשתי

וכך בערך לה אמרתי לעלמה הצעירה:

כי המלט לעולם נסיך הוא, ומורם ממך,

על כן אסור! ומשום כך פקדתי עליה

לנעול דלתה בפניו, לא לקבל תשורות,

לדחות שליחים מטעמו.

היא כמובן צייתה; ואילו הוא –

לומר זאת בקיצור – על שנדחה

הוא נעצב מאד, החל לֶהֱזוֹת

ועד לשיגעון הגיע; בו הוא שרוי כיום.

רוצה אני לדעת אם קרה אי פעם

שכך וכך אמרתי בבהירות:

ככה זה – ולא היה זה כך?"

תוך התרגשות כללית הגיעו הדברים לידי התנגשות חריפה בין המלט ופולוניוס, אשר הדביר את יריבו המגמגם במלים חדות וממוקדות:

"ומה שלום המלט, חביב הנסיכים?

אתה מכיר אותי, נסיך?

ושמא לא, נסיך.

אדם ישר, נסיך?

אמת יציב, נסיך.

אמת שלי, נסיך.

מה אתה קורא, נסיך?

מה העניין, נסיך?

אני נפרד ממך, נסיך, בשיא הענווה.

היה שלום, נסיך.

את המלט הנסיך חיפשת? הנה הוא."

המלט שנמחץ על ידי המלים הקולעות כמהלומות, גמגם משהו במבוכה תוך גילויי אדישות כללית כלפיו; באורח האופייני לו בחוסר תכליתיות הוא ניסה להסיט את השיחה אל שחקן כלשהו, אולם פולוניוס שהגיח ברגע הנכון מבין הקלעים, הושיב אותו על מקומו בכמה מלים:

"חדשות לי בשבילך, נסיך.

הגיעונו שחקנים, נסיך שלי.

דברת כבוד! כי זה ארוך מדי.

יטפלו בהם כראוי להם, נסיך.

בואו, רבותיי!"

לא ייפלא שמר המלט לא העז בעקבות הדברים האלה, שהיו דברים כדרבנות, אלא לפלוט כמה מלים בינו לבין עצמו, שכן הוא פחד בעליל מיריב כה נחוש.

לאחר הפסקה שהוקדשה למשא-ומתן מאחורי הקלעים התערב פולוניוס בנעשה בכמה עצות חשובות:

"אופליה, בואי לכאן! אנחנו, הוד מעלתו,

פה נתחבא. קראי בזה הספר."

לאחר שיחה בארבע עיניים בין המלט הנסיך ואופליה אמר פולוניוס מלים קולעות אלה:

"לכי לך, אופליה!

אין צורך לספר מה הנסיך דיבר:

יודעים אנו הכל."

בינתיים ביים – כמובן באורח בלתי מתאים לנסיבות – המלט הנסיך מחזה כלשהו לשחקנים; במהלך האפיזודה המביכה הזאת התבטא פולוניוס, בצדק, לאמור:

“ראיתם?”

בקשר למעשהו המצער של המלט נתגלעה מריבה סוערת בין פולוניוס והמלט. מהלומותיו החדות כתער של פולוניוס ניחתו בזו אחר זו על ראש המלט:

"המלכה חפצה לדבר אתך, נסיך, ומייד.

ייקחני האופל, באמת; כמו גמל.

גבו כגב סמור.

ממש לווייתן.

אמסור."

המלט המבויש לא יכול היה לפרוק את תחושת ההלקאה המוסרית אלא בשיחה בינו לבין עצמו, על פי הרגלו הבזוי והחף מאומץ.

מתוך המשך מהלך העניינים שבמחזה מן הדין לציין את הצעתו יקרת הערך והזהירה של פולוניוס:

"מלכי, הוא כבר נכנס אל טרקלינה:

עלי לחוש להתחבא בוילונות

להם שם אצותת. היה שלום, כבודך;

אני עוד אחזור בטרם תעלה אל משכבך

לומר מה שאשמע שם."

באוזני המלכה העיר באורח כה קולע:

"מייד יבוא. אני נכנס לכאן.

רק במטותא – במרץ."

בהמשך דקר אותו המלט ברוב עורמה; ואז העיר פולוניוס בערנות ובכנות האופייניות לו:

“או! הנה נרצחתי!”

במותו של פולוניוס שומה היה המחזה להסתיים; כל אשר יבוא מכאן ואילך איננו, בלאו הכי, אלא דיבור עקר בעלמא בלא ראש ורגל; בייחוד המלט הנסיך נטפל לקהל – שהקסם שהיה שרוי בו התפוגג – בשיח אישי מדי ובלתי הולם בינו לבין עצמו, כגון האם עליו להיות או לא להיות. מחציתו של המחזה אפשר היה לשמוט בלא בעיות. אלמלא התבטאויותיו המצוינות של פולוניוס היה זה ערב אבוד.

תיארנו את עלילת המלט בפירוט האפשרי בכדי שהקורא בעל ההכרה יוכל לצייר לעצמו את תמונת המחזה כולו. הקהל, לאחר ששמע בקשב עמוק ביותר את נאומיו המזהירים של פולוניוס, גילה אדישות בולטת כלפי סיום המחזה. רק חבורה בטלה בששים של חסידים שוטים חסרי חוש ביקורת מחאה כף משנסתיימה טחינת המים הריקה מתוכן למשמע הפסוקים הדמגוגיים של המלט. הציבור בעל כושר השיפוט לא ילך כמובן שולל אחרי הצלחה זולה שכזאת.

18.1.31

אני אומר לך, אדוני: בשביל להמציא צריך מתודה מסוימת. אינך יכול לסמוך על מקרה או על מזל או על השראה; כך לא תגיע לעולם לכלום. תחילה אתה חייב לדעת מה בעצם אתה רוצה להמציא. הממציאים לרוב ממציאים משהו, אחר־כך מהרהרים למה זה יכול להיות טוב, ובסוף הם נותנים להמצאתם איזה שם. אני הפכתי את התהליך, אדוני; ככל שהדבר נוגע לי, אני מתחיל בהמצאת שם, ורק אחר־כך אני בונה את הדבר עצמו; בדרך זו מצאתי מקור חדש של השראה טכנולוגית. מהמלים אל הדברים: זה התהליך שלי.

חכה, אני אסביר לך את זה באופן מוחשי. למשל בני האדם כבר מזמן המציאו נפחיות, בתי דפוס, חדרי המתנה, אכסניות, משחטות ודברים שכאלה. חדרי המתנה יש לנו; אלא שהאדם המודרני לעולם אין לו זמן להמתין; סיסמתו היא מהירות, חיפזון, טמפו. ובכן, אני אומר בלבי, מדוע שלא נקים לו מחפּזוֹת? מחפּזה כזאת שומה שתהא מצוידת בממהרים, מלחצים, מזרזים, מרעוֹשים וממהוּמוֹת; כבר רשמתי פטנטים על מיני מחרקוֹת, מצרחוֹת מפריעוֹנים ותקלוּלים; כל אלה כלים ומכשירים חדשים, אדוני, שאיש עוד לא המציא אותם. זה הכל: צריך להמציא מלים חדשות בכדי למצוא דברים חדשים ופתרונות חדשים.

או תסתכל: יש לנו מצנחים ואפילו מכונת נפילה של Atwood ‏; אבל איש עוד לא חשב על תעשיית נפלוּלים, משהו שתמיד ובכל התנאים יפול. מדוע שיפלו לכם תמיד צלחות ואגרטלים, פסלונים וחפצי בית אחרים? רכשו נפלוּל! נופל תמיד, באחריות! נסו ותהיו מרוצים! אספק לכם גם ממעוֹדוֹת בצורות שונות, וכן מקנטים ומרגזים בכל הגדלים ובאריזת דה־לוקס. האם התגלגל ונעלם לכם פעם כפתור זערורי? קנו לכם מגללית! היא תתגלגל לכם באחריות לכל פינות החדר.

הורים, קנו לילדיכם לכלוּכוֹת! תחסכו מהם את עמל ההתלכלכות ולכלוך בגדיהם! לכלוּכה מופקת עם מבחר זהוּמוֹת בשלושים כתר המערכת. לכל מטבח ראוי לשמו שייכת שׂרוֹפת מודרנית. האם תצטיידתם כבר בממעוֹכת ומקרעת לארון הבגדים שלכם? לכבוד משרדי הממשלה אנחנו ממליצים על מדחה החלטות אוטומטי. בשום משק בית מודרני בל תחסר משבּרה יעילה ומאחרה דייקנית ומהימנה! לא תחמיצו שום הזדמנות לאחר!

האם אתם שוגים מדי פעם? כמובן, שכן כל אדם שוגה. אבל למה שתעמלו קשה בשגיאותיכם? המשגגה שלנו המוגנת בפטנטים תעשה את השגיאות במקומכם! המשגגה החדשה שלנו מודל 1303 FV מגיעה לשיא של 699 שגיאות ליום! – אתם מתכוננים למסע? אל תשכחו לכלול בזוודכם מתּעיה שלנו! זול, מהימן, פרקטי. אתם מתבטלים? רכשו את הבּטוֹלת שלנו. הילוך שקט, הוצאות תפעול נמוכות. פטנט בכל ארצות תבל. – קנו ליקיריכם את המתנה הפופולרית – השעמוֹמת. מקור שעמום נפלא! סדרו לכם בבית משעמה משלכם! קניתם כבר מפגעה מתוצרתנו? אין לה תחליף בבתי הספר, במשרדים במפעלים גדולים וגם במשק הבית – ההמצאה הסנסציונית ביותר של תקופתנו: מעצרה! שום גלגל לא יסתובב! חדש! מומלץ לכל המפעלים שנקלעו לקשיים בעקבות המשבר הכלכלי. – לא עוד הפסדים! להפסדיך הקטנים ידאג המעלוֹם הזול או המפסדה בציפוי ניקל. להפסדים של מפעלים גדולים יותר אנחנו ממליצים על המחפשׂה המכנית או המאבּוֹדת האוטומטית היעילה ביותר, המסדרת במהימנות גם את ההפסדים הגדולים ביותר. רכשו את המחבּוֹלת האוניברסלית שלנו! היא תחבל לכם בכל, באחריות מלאה, בבית ובדרך, בעבודה ובחיי החברה. אתה מגמגם? קנה לך גמגוֹמת, בצורת גלולה או אבקה. תגמגם בלא כל מאמץ. רופאים ממליצים. מכתבי הערכה במאות אלפים. – אתה עצבני. עצביך עייפו מהרעש הבלתי פוסק שהוא קללת תקופתנו. הזמן לך עוד היום את המשתּקה החדשה שלנו! המשתּקה היא מכשיר שלא יוצא ממנו שום קול. הקשב למשתּקה שלנו ועצביך יבואו אל המנוחה. הטיפוס החדש ביותר של משתּקה, נתונה בקופסת מהגוני מרהיבה, עם חיבור לחשמל, רק 1795 כתרים. המלה האחרונה בטכנולוגיית הרדיו.

כן, אדוני, כך צריך לעשות את זה. מצא לך מלה, ואחר־כך כבר קל לבנות מציאות שתתאים לה. זה מה שאני קורא קידמה מדעית, אדוני. אז שלום לך, אדוני, אני אין לי זמן: אני עובד עכשיו על קלקוֹלת אוניברסלית. מזה אפשר יהיה לעשות כסף גדול, הלא כן?

15.3.1936

זה קרה במשחק רעים בין קבוצת בית הספר הממלכתי שברובע התשיעי נגד קבוצת כיתה ח' של הגימנסיה העירונית שברובע האחד עשר. על אף העבודה המצוינת של ההגנה שבה התבלט במיוחד פרדי זאפוטוצקי פיגרה נבחרת הממלכתי לקראת סוף המחצית השניה שניים-אפס ושערה היה נתון להתקפה מתמשכת. ואז, ברגע שלעברו של השער טס כדור בלתי ניתן לעצירה של זְדֶנֶק פּוֹפֶּר מכיתה ח‘, המכונה קאדיה, אירע משהו מוזר: הכדור נעצר באויר, הסתובב המהירות מסחררת, ולאחר רגע של היסוס טס בחזרה, ונפל כמו קלע מן השמיים לתוך רשת היריב. היה זה ארבע דקות לפני סיום המחצית השניה. איש לא ראה אל נכון מה בעצם קרה, ולפיכך נמשך המשחק; זדנק פופר המזהיר השתלט שוב על הכדור, חדר דרך קווי ההגנה ושלח פגז צמוד לקרקע מקרוב אל תוך הרשת של הממלכתי ט’. שלושים צופים, אוהדי הגימנסיה, כבר פתחו בתרועות ניצחון; אבל הכדור נעלם; כל השחקנים התחילו לחפש אותו, עד אשר השוער של כיתה ח' של הגימנסיה העירונית של רובע י"א גילה את הכדור האבוד, מונח בשלווה ברשת שערו. בינתיים שרק השופט לסיום המשחק. קבוצת כיתה ח' אמנם מחתה על הגול הבלתי תקני, אבל לא היה מה לעשות: תוצאת המשחק היתה שתיים-שתיים.

מאותו יום ואילך צעדה קבוצת הכדורגל של הממלכתי ט' מחיל אל חיל. את ממלכתי י“ג הדבירו שלוש-אפס; את כיתה י' של הריאלי י”ג קרעו ארבע-אחת; את כיתה י“א של הגימנסיה העיר קולין ניצחו ביחס שערים שניים לאחד (יחס הפצועים – שניים לשניים); ולאחר ניצחונותיה על הריאלי של רובע י”ט, קבוצת הנוער של מועדון הספורט סלאביה, ממלכתי י"ז והגימנסיה הגרמנית ב' נועד לה משחק עם קבוצת הספורט האוניברסיטאית. היתה זאת הצלחה ללא תקדים בתולדות האנושות.

אך אפילו בקרב הקבוצה המנצחת לא היה איש מודע לכך, שבמצעד התהילה של ממלכתי ט' היה תמיד נוכח תלמיד כיתה ה' של בית הספר, בוהומיל סמוטני. איש לא דיבר אתו בכלל, כי הנער היה שקט וירא שמיים. איש לא שם לב אליו, לא בבית הספר ולא בשדה הכבוד. רק זדנק פופר האמור לעיל (שנהג, מתוך טינה וקנאה, ללוות את קבוצת האויב בכל שדות הקרב) שם לב אל הצופה הצנוע והנאמן; וירא שבוהומיל סמוטני היה מסתלק ברגעים קריטיים על מנת להתכרבל מאחורי קיר מעקה או שיח קרוב, כורע על ברכיו ומתפלל בדבקות ובלחש: “אלוהים שבשמיים, חוס ורחם! עשה שאנשינו יבקיעו גול!” אותו רגע היה הכדור נעצר במעופו ופונה אל שער היריב; או שהיה נעלם לפתע ונחלץ משער הצד שכנגד; או שהיה מתגלגל לאטו במגרש, בעוד שכוחות האויב כושלים ונופלים, כאילו כופת כוח מסתורי את רגליהם וזדנק פופר, המכונה קאדיה, סיפר על כך לאחיו הבכור, הסטודנט לרפואה זאביש פופר ממועדון הספורט האוניברסיטאי.

ביום לפני הקרב ההיסטורי בין ממלכתי ט' לבין מועדון הספורט האוניברסיטאי חיכה איש צעיר לתלמיד בוהומיל סמוטני. הוא הציג עצמו כזאביש פופר, תלמיד רפואה וספורטאי, ויאמר לו: “אני יודע, מר סמוטני, שאתה ספורטאי נלהב; סיפר לי זדנק שלנו, שאתה אוהב לצפות במשחקי כדורגל. אבל נדמה לי שאתה לא מכיר די הצורך את כללי המשחק; חבר יקר, אתה צריך לדעת את הכללים בכדי שתוכל ליהנות מהמשחק! וכיון שיש לי במקרה קצת זמן פנוי, אמרתי בלבי לספר לך משהו על כדורגל בכדי שתדע איך מתנהל המשחק כתקנו.”

אותו יום טייל הסטודנט לרפואה זאביש פופר במשך שלוש שעות עם בוהומיל סמוטני ברחובות הרובע התשיעי והסביר לו מה זה קרן, אזור עונשין, נבדל, יד, התקפה והגנה, הגשה, משחק הוגן ומשחק לא-הוגן, בעיטת עונשין, עבירה וכן הלאה. בוהומיל סמוטני הנהן ורק אמר מפעם בפעם: “כן, הבנתי. כן, אני מבין. כן, אדוני, אזכור זאת.” ובסוף הודה מקרב לב, כי הוא היה נער טוב ומנומס ולא פרחח שכזה, כמו צעירים רבים בימינו.

למחרת נערך המשחק בין ממלכתי ט' לבין הספורט האוניברסיטאי, במהלך המחצית השניה הוביל הספורט האוניברסיטאי שש-אפס. בקהל הצופים ישב בוהומיל סמוטני, הזיע מרוב אימה, ידיו שלובות בתפילה וכה יתפלל: “אלוהים אדירים, חוס ורחם ועשה משהו…אבל בהתאם לכללים…שאנשים יבקיעו גול תקני…עשה נס, אבל fair!”

לקראת סוף המחצית השניה הוביל הספורט האוניברסיטאי אחת-עשרה – אפס; והסטודנט לרפואה לחש באוזני אחיו: “אתה רואה, ברגע שיש כללים תקפים, אי אפשר לעשות שום נסים.”

22.3.36

– – – אני נכנס לי בשמונים¹ לסיבוב, ואני חושב שמאחוריו יש לי דרך פנויה; זאת היתה כמובן שטות גמורה; רק קצת הפחתתי גאז, ואני נכנס שמח וטוב לב לסיבוב. ופתע פתאם אני רואה – הכביש נחצה על ידי תהלוכה. הלוויה. התהלוכה מסתובבת ופניה אל שער בית הקברות. אז אני מוריד רגל על הבלם, ושמעו – איזו החלקה! אני רק זוכר שארבעת הצעירים שנשאו את הארון, השליכו אותו ארצה וקפצו לתעלה, וטראח! המכונית שלי פוגעת באחוריה בארון שהיה מונח בכביש, והארון עף מעבר לבנקט לתוך השדה.

אני יוצא החוצה ואומר לעצמי: אלוהים אדירים, אם פגעתי גם בכומר ובקהל האבלים, זאת תהיה איזו חגיגה! אלא שלא קרה כלום; בצד אחד של הכביש עמד שוליית הכומר עם הצלב ובצד השני הכומר בכבודו ובעצמו והאבלים; הם נראו כמו בובות עשויות שעווה. רק כעבור רגע התחיל הכומר לרעוד ומברבר בהתרגשות: “בן־אדם, בן־אדם, אין לך כבר כבוד למת?” ואני רק שמחתי שלא הרגתי שום אדם חי! ואחר־כך התחילו האנשים להתאושש מהבהלה. חלקם קיללו אותי וחלקם רצו לעזור לנפטר שבארון השבור; זהו – נדמה לי – אינסטינקט שכזה. ופתאום הם זורמים בחזרה וצורחים בבהלה. מתוך שברי הארון מטפס לו אדם חי, מגשש בידיו ורוצה להתיישב. “מה זה, מה זה,” הוא אומר ומתאמץ כל הזמן לשבת.

אני הייתי לידו לפני שהיית מספיק לומר “ג’ק”. “סבא,” אני אומר, “הלא כמעט שהיו קוברים אותך.” ואני עוזר לו לצאת מבין הקרשים. הוא רק ממצמץ ומגמגם: “מה? מה? מה?” אבל לקום לא הצליח; אני חושב שהוא שבר קרסול או משהו כזה מהחבטה. מה אומר ומה אספר; העמסתי את הסבא ואת הכומר לתוך המכונית והבאתי אותם לבית האבלים; בעקבותינו הלכו שוליית הכומר עם הצלב וקהל המתאבלים. והתזמורת כמובן; אבל הם לא ניגנו, כי לא ידעו מה יהיה עם התשלום. “בעד הארון אשלם,” אמרתי, “וגם לרופא; אבל לגבי היתר אתם יכולים להודות לי שלא קברתם אדם חי.” ונסעתי; לומר את האמת, שמחתי שהעניין מאחורי ושלא קרה דבר גרוע יותר.

אלא שזאת היתה רק ההתחלה. תחילה כתב לי ראש המועצה המקומית מכתב מנומס: שמשפחתו של המת החי, אחד אנטונין ברטוש, עובד רכבת בדימוס, היא חסרת אמצעים; שהיא עשתה מאמץ להביא את סבא לקבר בכבוד בחסכונותיה האחרונים; ושעכשיו, לאחר שסבא קם לתחייה כתוצאה מנהיגתי הבלתי זהירה, ייאלצו בבוא היום לקבור את סבא פעם נוספת, דבר שאין בכוחם לעשותו בּעניים. אשר על כן אני מתבקש לפצות אותם על ההלוויה שקלקלתי להם, יחד עם תשלום לכומר, לתזמורת, לקברן ולסעודת האבלים.

אחר־כך הגיע מכתב מעורך דין בשם הסבא; לאמור כי ברטוש אנטונין, עובד רכבת בדימוס, תובע שיפוי על תכריכים שנתכלו כליל; ועוד כמה מאות בעבור הוצאות ריפוי של הקרסול השבור; וחמשת אלפים דמי סבל בגין התאונה שאירעה לו בעטיי. זה נראה לי כבר קצת מוגזם.

אחר־כך מכתב נוסף: שהסבא היה מקבל גמלה משירותו ברכבת; עכשיו השלטונות עצרו כמובן את תשלום הגמלה, כי בידם אישור של הרופא המחוזי שהוא נפטר. ונכתב לי שסבא יתבע ממני בדין תשלום של קצבה לכל ימי חייו – פיצוי לגמלה שנשללה ממנו.

ועוד תזכורת: שסבא, מאז שהקמתי אותו לתחייה, נפל למשכב ויש להגיש לו מזון חזק יותר. ושאני בכלל גרמתי לו נכות; מאז שהוא קם לתחייה, זה כבר לא הוא כמימים ימימה והוא לא טוב לשום דבר. סופר לי גם שהוא כל הזמן אומר: “זה כבר היה מאחורי, ועכשיו אני צריך למות עוד פעם! אני לא אוותר לו, הוא צריך לשלם לי בעד זה, אחרת אביא את זה עד בית המשפט העליון. ככה לפגוע באדם עני! על זה צריך להיות עונש כמו על הריגה.” וכן הלאה.

הגרוע מכל הוא שהביטוח שלי פג וחברת הביטוח פטורה מכל התחייבות. אז מה תגיד, אצטרך לשלם את הכל?

5.4.1936

אז מה לקנות היום, שקל בלבו מר מיכל; שוב בשר מעושן… בשר מעושן גורם לפודגרה. ומה בדבר גבינה ובננות? אמת נכון, גבינה אכלתי אתמול; מזון חד גווני גם הוא לא עושה טוב. וגבינה מונחת בקיבה עד הבוקר. אל-אלוהים, כמה זה טיפשי שהבנאדם צריך לאכול.

“אדוני כבר הזמין?” שאל לפתע המוכר מאחורי הדלפק, בעוד הוא אורז עלי בשר קטלי חזיר ורודים. מר מיכל נבהל ובלע רוק. נכון, אני צריך להזמין משהו. “תן לי, נגיד…ממרח כבד,” הוא אמר ובפיו התאסף רוק. ממרח כבד, כן זה הדבר הנכון. “ממרח כבד,” הוא חזר בהחלטיות.

“ממרח כבד, בבקשה רבה,” צייץ המוכר. "תוצרת פראג עם כמהה, ממרח כבד, אווז, שטראסבורג – "

“שטראסבורג,” החליט מר מיכל.

“ומלפפונים?” "

“כ– כן, מלפפונים,” הסכים מר מיכל “וגם לחמנייה.” הוא העיף מבט נמרץ סביב החנות, כאילו מחפש מה עוד להזמין.

“ומה עוד, אדוני?” שאל המוכר מתוך צפייה. מר מיכל הניד קלות את ראשו, כרוצה לומר: לא, תודה, אין לכם פה עוד דבר עבורי, אל נא תטרח. “כלום,” אמר. “כמה זה עולה?”

הוא נבהל קצת מהמחיר שהמוכר נקב בגין קופסת הפח האדומה. אלוהים אדירים, איזה יוקר, הוא הרהר בדרכו הביתה; כנראה שזה ממרח אמתי משטראסבורג. חי נפשי, מימי עוד לא אכלתי את זה; הון תועפות הם לוקחים בעד זה! אבל מה לעשות; קורה שלבנאדם מתחשק ממרח כבד. אני הלא לא צריך לגמור את הכל בבת אחת, התנחם מר מיכל. אשאיר משהו למחר; בין כה וכה זה מכביד על הקיבה.

“תראה מה זה, אמן,” הודיע מר מיכל בפתחו את דלת ביתו, “זה מה שאני מביא לארוחת ערב.” החתול אמן הניד את זנבו ופלט יללת אושר. “אהה,” אמר מר מיכל, “גם אתה היית רוצה ממרח כבד, שובב שכמותך, מה? איפה, זה בלתי אפשרי. ממרח כבד הוא אוכל יקר, חבר, אני בעצמי עוד לא אכלתי את זה מימיי. ממרח שטראסבורג, חביבי זה רק בשביל אניני טעם; אבל שלא תגיד, אתן לך לרחרח.” מר מיכל הכין לעצמו צלחת ופתח, בקשיים מסוימים, את קופסת השימורים ובה הממרח; אחר כך שלף את עיתון הערב ובהרגשה חגיגית כלשהי התיישב לאכול את ארוחת הערב. החתול אמן קפץ, על פי מנהגו, על השולחן, קיפל בקפידה את זנבו מתחתיו ותקע ציפורני טלפיו הקדמיים במפת השולחן באי סבלנות של נהנתן.

“להריח אתן לך,” חזר מר מיכל על דבריו, בהעלותו קמצוץ מהממרח על מזלג, “שתדע איך זה מריח. נו, קח לך.” אמן הזקיף את שפמו וניגש בזהירות לרחרח את הממרח. מר מיכל הזקף: “מה, לא לטעמך? ממרח כזה יקר, טמבל שכמוך!” החתול העווה את פניו והמשיך לרחרח, כשקמטי אפו מכונסים.

מר מיכל נתקף קצת באי שקט והתכופף להריח את הממרח בעצמו. “הנה, הריח טוב, אמן! רק תריח! ריח נהדר בן-אדם.” אמן העביר את כובד משקל גופו מצד אל צד, ותקע את ציפורניו במפת השולחן. “אתה רוצה חתיכונת?” שאל מר מיכל. החתול הניד את זנבו בתנועה עצבנית ופלט רמז של יללה שקטה וצרודה.

“מה? מה יש?” נדהם מר מיכל.“אתה רוצה לומר שהממרח לא טוב?” הריח בזהירות אבל לא הרגיש כלום. השד יודע, אולי יש לחתול שכזה אף יותר טוב ממני. אומרים שבממרחים האלה יש, איך קוראים לזה, בוטולין. רעל נורא, אדוני. לא מסריח ואין לו טעם רע, אבל מרעיל את הבנאדם. מר מיכל חש לחץ מכוער אי שם בסביבות הלב. השבח לאל שעוד לא הכנסתי את הממרח הזה לפה. שמא החתול הזה הבחין בחוש הריח או באינסטינקט שלו שמשהו בממרח הזה לא בסדר. מוטב לא אוכל את זה; אבל זה עלה סכום כסף נורא שכזה – –

“תסתכל, אמן,” אמר מר מיכל. “אני אתן לך לטעום מזה טיפה. זהו הממרח היקר ביותר לאניני טעם, ישר משטראסבורג, אבל שפעם יהיה לך משהו באמת טוב.” נטל בפינה את פנכתו של החתול ושם לתוכה חתיכת ממרח. “אז בוא הנה , אמן!”

אמן קפץ מעל השולחן עד שנשמעה מעין חבטה, ובכשכשו בזנבו התקרב לפנכה, התיישב לידה ורחרח בזהירות את הממרח. לא אוכל, אמר מר מיכל בלבו באימה. הוא מקולקל.

החתול אמן כשכש בזנבו והתחיל לאכול לאט ובקפידה מהממרח, כאילו נגעל ממנו. “אתה רואה,” נשם מר מיכל לרווחה, “שלא חסר בו דבר!”

החתול גמר את הממרח והתחיל לנקות את שפמו ואת ראשו בטלפו. מר מיכל התבונן בו בעין חקרנית. ראה גם ראה, לא הורעל, לא חסר לו כלום. “נו, ומה אתך,” הוא אמר כמי שמיטיב עם זולתו. “היה טעים, מה? אתה עושה חיים, אתה!” והוא התיישב ליד השולחן בנחת. איפה, בן-אדם, ממרח כזה יקר, זה לא יכול להיות מקולקל. הוא הריח תוך שהוא עוצם את עיניו למחצה, כנהנה הנאה רבה. ריח נפלא. אבל ייתכן שהרעלת בוטולין כזאת לא מתגלה מייד, עלה לפתע על דעתו. יכול להיות שיבואו עליו על אמן עוויתות – – –

מר מיכל דחף את צלחתו הצדה והלך לראות באנציקלופדיה, כרך ב – בוטוליזם, או אלאנטיאזיס… מתגלה לאחר עשרים וארבע עד שלושים ושש שעות (לכל הרוחות!)… וסימניו הם: שיתוק של שרירי העיניים, הפרעות ראייה, יובש בגרון, ריריות סמוקות, חוסר רוק בולט (מר מיכל בלע כלאחר יד את רוקו), צרידות, עצירת שתן ועצירות, במקרים קשים עוויתות, שיתוק ומוות ( תודה רבה!). מר מיכל איכשהו איבד את תיאבונו; את הממרח הוא נעל בארון ולעס לאטו את הלחמנייה ואת המלפפונים. מסכן, אמן, הוא אמר בלבו; חיה מטומטמת שכזאת תאכל ממרח מקולקל ותתפגר כמו כלב. בלב מלא צער הוא הרים את החתול והושיב אותו על ברכיו. אמן התחיל לנהום את נהימת החתולים האופיינית, תוך עצימת עיניים חלקית מתוך תחושת אושר; ומר מיכל ישב ללא ניע וליטף אותו שהוא ממצמץ בעצב לכיוון העיתון שלא קראו.

אותו לילה הכניס את אמן למיטתו. שמא הוא כבר לא יהא מחר; אז שייהנה בינתיים. כל אותו הלילה הוא לא ישן, התיישב פעם¹ בפעם, לגעת בחתול בידו. לא, אין לו כלום. אפו קריר. בכל פעם התחיל החתול לנהום את נהימתו כמעט בקול רם.

“אתה רואה,” אמר מר מיכל בבוקר. “הממרח היה טוב, הלא כן? אבל בערב אוכל אותו לבד, שתדע. אל תחשוב שמכאן ואילך אאכיל אותך בממרח כבד.” החתול אמן פתח את פיו לילל יללה עדינה וצרודה. “שמע,” אמר מר מיכל בטון חריף, " האם אתה לא צרוד? תראה את העיניים!" החתול הביט בו בעיניו הזהובות והמקובעות. שמא זהו שיתוק שרירי העיניים, נרתע מר מיכל לאחור. צרידות ויובש בגרון – עוד מזל שלא נגעתי בממרח הזה. והוא הריח כל כך טוב.

בשוב מר מיכל אותו ערב הביתה, נחר אמן החתול נחירה ממושכת ונטפל ארוכות לרגלו. “שמע,” אמר מר מיכל, "אתה לא מרגיש כלום? תראה את העיניים! אמן כשכש בזנבו והראה את עיניו השחורות והזהובות. “הניצחון עוד לא שלך,” שח מר מיכל. “לפעמים זה לוקח שלושים ושש שעות, אתה מבין? ומה עצירות אין לך?” אמן החתול שוב נטפל לרגלו ופלט יללה צרודה ומתוקה. מר מיכל הניח על השולחן את הממרח ואת עיתון הערב. אמן קפץ על השולחן, החליף רגליים וקרע בציפורניו את המפה.

מר מיכל הריח את הממרח; ריחו טוב, אבל השד יודע, ריח קצת שונה מזה של אתמול. “תריח, אמן,” אמר, “האם הממרח טוב?” החתול קירב את אפו הקצר והריח בחשדנות. מר מיכל נבהל. אולי לזרוק את הממרח, הרהר בלבו. החתול הזה מרגיש שמשהו לא בסדר. לא אני לא אוכל את זה. ככה סתם ללקות בהרעלה? אני אזרוק אותו, ודי.

מר מיכל ניגש לחלון וחיפש מקום לאן לזרוק את הממרח. שם, לחצר השכן, ליד העץ. חבל על הממרח, חשב בלבו מר מיכל הוא היה כל כך יקר.. . אמיתי משטראסבורג. כזה עוד אף פעם לא אכלתי. ואולי בכלל לא מקולקל, אבל. .. אני לא אוכל את זה; אלא שהוצאתי עליו הון תועפות כזה… רציתי פעם לאכול את זה. לפחות פעם אחת בחיים. ממרח שטראסבורג, חביבי, זה מטעם עולמי. חבל, אל-אלוהים, חבל כל כך, אמר מר מיכל בלבו בצער. ככה סתם לזרוק את זה. ..

מר מיכל הפנה את פניו. אמן החתול ישב על השולחן ונהם. חברי היחיד, חש מר מיכל מתוך התרגשות. חי נפש², לא הייתי רוצה לאבד אותו. אלא שחבל על הממרח, הוא עלה הון תועפות כזה. שטראסבורג אמיתי, בן-אדם: כך כתוב עליו: תסתכל.

אמן החתול ילל בעדינות.

מר מיכל תפס את קופסת השימורים האדומה והציב אותה דומם על הרצפה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה, נבלה. תאכל או תניח לו; רק שחבל לזרוק את זה. אני עצמי לא אכלתי את זה בימיי. מה שנוגע לי, אני מסתפק בלי דברים מיותרים שכאלה; תן לי ככר לחם, ואני לא רוצה יותר. בשביל מה שאוכל ממרח כבד כל כך יקר? אבל לזרוק את זה – זה ממש חטא. הון תועפות זה עולה, חבר. לזרוק – ככה לא עושים.

אמן החתול קפץ מעל השולחן והלך לרחרח את הממרח. הוא בדק אותו שעה ארוכה, ואחר כך בלע אותו בהיסוס.

“אז אתה רואה,” נהם מר מיכל. “לשום חתול בעולם לא שפר חלקו כמו לך. יש כאלה שיש להם מזל בחיים. מה שנוגע לי, אתה רואה, לי אין מזל שכזה.”

אותו לילה קם כחמש פעמים לגעת באמן. החתול נהם, עד שכמעט נשנק.

מאותו יום נהג מר מיכל לזעום על חתולו. “לך,” היה אומר מתוך טרוניה, “אתה זללת את הממרח שלי.”

3.5.1936

מר לדרר שרך את דרכו דרך הגן הציבורי, שקוע כולו בדאגותיו; ושם הוא התוודע אל האדם ההוא. לא היה בו שום דבר מיוחד, מלבד שהוא האכיל אנקורים; סביבו היה מקובץ להק שלם, פלא שלא נכנסו לכיסיו. מר לדרר הסתכל בזה בעונג מסוים. הנה, עיניך הרואות, הוא הרהר בלבו, שיש עוד אנשים טובי לב בעולם. לפתע הביט בו האיש בביישנות והסתלק משם מהר.

לאחר שעה קלה מצא אותו מר לדרר יושב על ספסל; וכיון שמלבד דאגותיו משלו לא היה למר לדרר מה לעשות, הוא התיישב לידו. האיש מדד אותו בעיניו בחשדנות, והתרחק ממנו במקצת.

“ובכן, אתה אוהב אנקורים,” השמיע מר לדרר, לאחר שתיקת מה, את קולו.

“לא אוהב,” אמר האיש, זעוף פנים.

“לא?”

“לא. ובכלל,” צעק האיש, נרגן, “אני לא יכול לסבול אותם. שתדע, כך.”

“אני רק חשבתי כיון שהאכלת אותם,” אמר מר לדרר.

“לא האכלתי אותם, רק זרקתי פירורים מכיסי. תבין, אני עקרונית לא מאכיל ציפורים. שיתפרנסו בכוחות עצמן, נבלות! מה איכפת לי מהן?”

“ובכן, ככה זה,” נהם מר לדרר המאוכזב, ולא ידע כיצד להמשיך.

האיש מלמל בלחש משהו בין שפתיו. “ובכן אתה חבר בעמותה להאכלת אנקורים, מה?” פלט לפתע.

“לא,” התגונן מר לדרר.

“אז אתה מהעמותה להגנה על ציפורי שיר!”

“גם לא.”

“בן־אדם, אז מאיזו עמותה אתה,” התפלא האלמוני.

“שום עמותה,” אמר מר לדרר. כלומר… אני חבר בעמותה לקבורה. בעמותה היהודית."

“אהה,” נהם האיש בחשדנות. “אבל אני לא רוצה עוד להיקבר. מלבד זאת אני קתולי, שתדע. וציפורים אינני מאכיל, וגם כלב תחש אין לי יותר.”

“אני מחזיק בבית כלב גריפין,” נידב מר לדרר מידע. “כזה שובב שעיר.”

“אז עליך להצטרף לעמותה לגידול כלבים שעירים,” הכריז האיש בנימה של תקיפות.

“מדוע?”

“ככה. יבואו אליך, ואתה חד־שתיים בפנים. אני פעם קיבלתי במתנה ציפור קנרי; תוך שלושה ימים הצטרפתי כחבר לעמותה לגידול ציפורי קנרי שמוצאם מחבל הרץ שבגרמניה בעיר החדשה העלית. אמרו לי שאנחנו, בעלי הקנרי צריכים להתארגן וכן הלאה. כך זה התחיל. לפני שש שנים היה לי כלב תחש; כעבור חודש נפטרתי ממנו, אבל אני חייב להישאר חבר בעמותה לגידול וטיפוח כלבי צייד טהורי גזע. כל שנה שולחים לך שובר תשלום ותעודת חבר. מה הבנאדם יכול לעשות,” מלמל האיש מתוך דכאונו. “אני חבר בתשע עשרה עמותות.”

“זה הרבה,” פסק מר לדרר.

"אכן. עמית אחד שלי הוא חבר בעשרים ושלוש; הוא מתעניין בשלום ובצילום. סלח לי, אבל אני חשבתי שאתה מאיזו עמותה לתמיכה בציפורים. פעם למשל נתתי נדבה לקבצן עיוור, ותוך חצי שנה הייתי חבר בשבע עמותות הומניטריות.

“בהכירנו את לבך הפתוח לזולת, אנחנו פונים אליך' וגו'. אבל עוד יותר גרוע אם יש לך דעות נאצלות, על דעות נאצלות יש המון עמותות, אדוני. ואם אולי נולדת באיזה מקום, יש מייד עמותת בני המקום, עמותת ותיקי המקום, עמותת מזרח בוהמיה ומי יודע מה עוד. יש באיזה מקום רשימה של העמותות שאני חבר בהן,” אמר האיש וחיטט בכיסיו. אני לא יודע, אבל צריך היה לשים גבול לתופעה. אתה מבין, בכדי שהבנאדם לא יצטרך להיות חבר בכל כך הרבה עמותות. היה צריך למצוא בשביל זה איזו הגנה או לחוקק חוק. למשל, שאסור להכריח בן־אדם להיות חבר ביותר מתריסר עמותות."

“זה קשה,” סבר מר לדרר. “על ידי חוק לא ניתן כנראה לתקן את זה; יש אצלנו, איך אומרים את זה, חופש ההתאגדות…”

“איזה חופש,” אמר האיש במרירות. “ואתה לא יכול לעשות שום דבר בלי שתתקל בעמותה כלשהי. אני אומר. צריך היה לארגן את זה. שיתאספו כל אלה שנמאס להם מהעמותות, בכדי להשיג שיונמך הרף של חובת ההתאגדות. תריסר עמותות היו מספיק, לא כן? אני חושב שאפשר היה לארגן משהו כזה…”

“איך?”

“צריך להקים עמותה חדשה,” אמר האיש ממעמקי הרהוריו. “אני חושב שהיו מצטרפים המונים. צריך פשוט להתארגן… להקים עמותה פעילה או ליגה… ולפתוח ביטאון חדש של העמותה שיגן על האינטרסים של חבריה נפגעי החובות המוגזמות המוטלות על ידי העמותות. בקיצור להקים עמותה כמו שצריך, אדוני!”

10.5.1936

" – – אמת נכון, עוד אינני יודע איך לבצע את זה מבחינה טכנית; אבל פתרון טכני תמיד יימצא אם קיים רעיון טוב המבטיח ריווח הוגן. והרעיון שלי, אדוני, ישא רווחים כבירים, ודרוש רק שמישהו יעזור לי למצוא אי אלה פרטים מעשיים לביצועו בפועל ללא תקלה. אבל זה, כפי שאמרתי, יבוא מעצמו.

איך לומר זאת בצורה מובנת – תסתכל: נגיד שלא מוצא חן בעיניך הרחוב שאתה גר בו; יכול להיות שיש שם ריחות ממפעל השוקולד הסמוך, או יותר מדי רעש שלא נותן לישון, או שיש שם בכלל בושות, אינני יודע; בקיצור יום אחד אתה גומר אומר שזה לא בשבילך. מה תעשה במקרה כזה? תבחר לך דירה ברחוב אחר, תזמין מכונית הובלה ותעבור לגור בדירה אחרת, הלא כן? פשוט לגמרי. כל רעיון טוב, אדוני, הוא ביסודו פשוט לחלוטין.

ועכשיו תאמר בלבך שלא מוצא חן בעיניך, או בעיני מישהו אחר, לחיות במאה הנוכחית. יש בני אדם האוהבים שקט ושלווה; יש אנשים שקיבתם מתהפכת מקריאה בעיתון לאמור שיש או תהיה מלחמה, ששם או שם מוציאים את מישהו להורג, או שבמקום פלוני נטבחו כמה מאות או כמה אלפי אנשים. זה עניין של עצבים, אדוני; יש מי שלא סובל את זה. יש מי שאינם אוהבים שכל יום מוקדח אי שם בעולם איזה תבשיל אלים, והם חושבים למה זה מגיע לי להסתכל על זה; אני בן־אדם כזה מתורבת, מתון ואיש משפחה, יש לי ילדים ולא הייתי רוצה שהם יגדלו בעולם – איך לומר זאת? – מעורער ומסוכן, הלא כן? אדוני, האנשים האלה רבים מאד; ואם לקחת את הדברים כהווייתם, אז באמת לא נשאר לבנאדם שום דבר בטוח; לא חייו ולא מעמדו ולא כסף, ואפילו לא המשפחה; מה לעשות, מקודם היה יותר ביטחון בעולם. בקיצור יש אנשים סולידיים כאלה שהתקופה שלנו לא מוצאת חן בעיניהם; ויש גם כאלה שכל כך נמאס להם והם אומללים כאילו נגזר עליהם לחיות ברחוב אלים ורע, שלתוכו מוטב שלא לדחוף אפילו את האף. אין מושיע ואין מה לעשות; אבל חיים כאלה ראויים רק לבריחה.

והנה מופיע אנכי, אדוני, ותוחב לידו של איש כזה פרוספקט של המפעל שלי: לא מוצא חן בעיניך לחיות במאה העשרים? פנה אלי! אעביר אותך לכל עידן אחר בעבר, במובילות שהותקנו במיוחד למטרה זו! לא טיול, אלא התיישבות קבע! בחר לך מאה שבה היו החיים טובים יותר, ואני אעביר אותך לשם בעזרת צוות מיומן במיוחד, מהר, בזול ובביטחון, יחד עם משפחתך ועם כל כבודה אחרת! המובילות שלי מסוגלות להעביר אותך לכל תקופה עד שלוש מאות שנה מכאן; אבל אנחנו מכינים עכשיו מובילות שטווח פעולתן יגיע מעבר לאלפיים עד שלושת אלפים שנה. עבור כל שנה שתפסח עליה תשלם לכל קילוגרם מטען כך וכך כתר – – –

כמה זה יעלה בפועל את זאת אני בינתיים לא יודע; כלומר אין לי עוד המובילות המסוגלות לנוע בזמן; אבל אל דאגה, זה כבר יימצא, די אם תיקח עיפרון ולחשב כמה אפשר להרוויח בזה. מלבד המובילות הארורות האלה יש לי מתווה ארגוני מחושב היטב. למשל יבוא אלי אדון אחד, היה רוצה להעתיק את מגוריו מהמאה הארורה הזאת; נמאס לו עד גובה הצוואר, ממש עד הצוואר, ממלחמת גזים, חימוש, בולשביזם, פשיזם ובכלל כל הקידמה הזאת. אני מניח לו לקלל, אדוני, ואז אני מראה לו: לבחירתך אדוני; לפניך פרוספקטים של המאות השונות נגיד כאן: המאה התשע עשרה. עידן משכיל, דיכוי מתון. מלחמות מנוהלות בהגינות ובקנה מידה מוגבל; פריחה נהדרת של המדעים, הזדמנויות פז להתפשטות והצלחה כלכלית; מומלץ במיוחד עידנו של המושל באך בשל השקט העמוק והיחס האנושי למדי לבני אדם. או המאה השמונה עשרה, המתאימה במיוחד למעוניינים בערכים רוחניים וחירות המחשבה; מתאים במיוחד להוגים נכבדים ואינטלקטואלים. או, לבקשתכם, הנה המאה הששית לספירה; אמת נכון, השתוללו אז ההונים, אבל אפשר היה להסתתר במעבה היער; חיים אידיליים, אוויר עשיר באוזון, דייג וענפי ספורט אחרים. או מה שקרוי רדיפת הנוצרים, עידן מתורבת מאד יחסית; קטקומבות חמות ונוחות, סובלנות דתית ואחרת ניכרת, בלא מחנות ריכוז וכן הלאה. בקיצור, הייתי מתפלא אם בן המאה העשרים לא יבחר לו עידן אחר שבו יוכל לחיות בחירות ואנושיות משופרת; והוא יאמר לי: אדוני, אם תיתן הנחה, אעדיף לעבור לתקופת האבן הקדומה. אבל אני אוֹמָר: מצטער, המחירים שלנו קבועים; אנא ראה כמה הזמנות יש לנו לימי קדם; לשם אנו מעבירים את הלקוחות רק בקבוצות ובהגבלת משקל הזווד לשתים עשרה ליטראות הראש; אחרת, מצטער, אי אפשר לעמוד בלחץ הביקוש. המקום הפנוי הקרוב ביותר רשום בקבוצה היוצאת לתקופת האבן המוקדמת בשלושה עשר במארס הקרוב; אם אתה רוצה אשמור לך את המקום כבר עכשיו – – –

מה אומר לך ומה אספר, אדוני; יהיה זה עסק מצויין; הייתי רוצה להתחיל בשלוש עשרה מובילות מטען וששה אוטובוסים עממיים. שום דבר לא חסר לי להשלמת העסקה מלבד הרכב שינוע בציר הזמן; אבל את אלה כבר מישהו ימציא; הלא היום או מחר זה יהיה, אם כך לומר, הכרח קיומי לעולמנו המשכיל!"

25.10.1936

אב בית הדין: רבותיי, היום נגזר עלינו לצערנו לעסוק במקרה רציני מאד. השתדלתי אמנם לדחות את הדיון, אבל קיים לחץ דעת הקהל, הנסערת בצדק… (מעלעל). כלומר התביעה טוענת שביום בהיר בוצע ברחוב רצח במהלך שוד. לעיניהם של עדים הותקף עובר אורח שליו… אבל אתם תתוודעו לפרטים המלאים במהלך חקירת העדים…

*

אב בית הדין: האם את אלמנת הנרצח?

האלמנה: כן.

אב בית הדין: בית הדין מביע את השתתפותו העמוקה בצערך. העדה, את היית נוכחת באותו… אירוע ביש המזל? התוכלי לומר לנו איך זה התרחש?

האלמנה: כן (מראה באצבע.) הרוצח הזה עשה את זה!

אדון בעל פטמית באפו: מתנגד להטחת עלבונות בפרהסיה!

אב בית הדין: גברתי העדה, אסור לך להצביע אל עבר אנשים. ובכן את טוענת שהרצח בוצע על ידי אלמוני?

האדון בעל הפטמית באפו (שולח את ידו לעבר כובעו): רבותיי, אני לא אוכל להמשיך לשבת פה, אם עוד פעם אחת תיאמר המלה “רצח”. זאת היתה פעולה במסגרת הזכות להגנה עצמית מוצדקת.

אב בית הדין: אני מסכים להגדרה קולעת זו. ובכן, בעלך, גברתי, הלך לתומו ברחוב – – –

האדון בעל הפטמית באפו: סליחה, טעות. הוא לא הלך לתומו. בחוצפה נשא אתו איזה כסף בדרכו אל הבנק – ומבע פניו היה מעליב.

אב בית הדין: כיצד מעליב?

האדון בעל הפטמית באפו: הוא הפגין שהוא לא מפחד. נדמה לי שהוא היה אפילו חמוש.

האלמנה: זה לא נכון! הוא לא היה חמוש!

אב בית הדין: זה היה כמובן חוסר זהירות גדול, גברתי. אילו היה חמוש, היה יכול לחסוך מאתנו את קבלת ההחלטה השיפוטית המביכה של היום. אפשר היה למנוע את ה… תקרית הבלתי נעימה (נאנח במעין הכנעה). אני מבקש את העד הבא.

־ אדוני, אתה היית נוכח –

העד: כן. הייתי נוכח כאשר אדון אחד עם פטמית באפו התנפל ברחוב על המנוח…

האדון בעל הפטמית באפו: ומי היה האדון הזה? אולי תרצה לנקוב בשמו?

העד: לא. מוטב לא.

האדון בעל הפטמית באפו: מקובל. אני לא הייתי מייעץ לאיש לעשות זאת.

אב בית הדין: אולי מוטב שהעדים לא יציינו איש במפגיע. בכך יקלו מאד על בית הדין להגיע להכרעת דין עניינית וצודקת. אני מבקש לקרוא לעד הבא.

*

אב בית הדין:… רבותיי, לאחר שמיעת כל העדים מותר לנו לראות כמוכח שאדם מסוים… שזהותו לא צוינה… השתמש ברחוב – במטרה להעביר לרשותו ארנק כלשהו – בכלי ירייה… דבר שגרר סיומו של מסלול חיים אחד. בשים לב לכך… שמקרים מצערים מסוג זה מתרחשים בזמן האחרון לעתים יותר ויותר קרובות, החליט בית דין נכבד זה לפסוק את הדין לחומרה. בשם זכויות האדם! מבלי לרצות לפגוע באיש, אנו מכריזים קבל עם ועדה… שבמקרה הבא הדומה למקרה שלפנינו ניאלץ לצערנו העמוק להתכנס מחדש… ולציין מחדש, מבלי לקרוא לאיש בשמו, מקרים כאלה כאירוע לא רצוי… הנוגד את סדר הדברים התקף. זה הכל.

האדון בעל הפטמית באפו: פסק דין זה הוא כמובן בלתי קביל וממש מעליב. אני מסתייג עקרונית מכל פסק דין שינסה לקבוע, בשם זכויות האדם, מה רצוי ומה לא רצוי. ובפעם הבאה אני כבר לא אבוא. אין לי זמן לכך.

אב בית הדין: אנחנו מאד מצטערים, אדוני. לא היינו רוצים להפסיד את שיתוף פעולתך היקר מפז בהגנה על זכויות האדם… והסדר הציבורי. בית דין זה רוצה להבטיחך שכבודך יקר לו…

*

רשם בית המשפט: נדמה לי, קולגה, שמוטב היה אילו נמנענו במקרים כה רציניים כמו רצח במהלך שוד מלגרור את העניין לכאן.

17.10.1937

מר קְנוֹטֶק התעורר במיטת הרווקים שלו בשעה רבע לשעה. אז אני יכול להישאר עוד רבע שעה במיטה, הרהר בשביעות רצון; ולפתע צץ במוחו זכרונו של יום האתמול. זה היה נורא; כמה מעט היה חסר שיקפוץ אל מימי הנהר! אבל לפני כן היה כותב מכתב למנהל המחלקה פוליצקי, שמר פוליצקי מן הסתם לא היה מקשט בו את משרדו. לא, אדון פוליצקי, עד יום מותך לא היית מוצא מנוח על שכך פגעת בבן-אדם. כאן ליד השולחן בפינה ישב מר קנוטק עד השעות הקטנות רכון על נייר שלא היה כתוב בו כלום, נדהם מִכּוֹבֶד העוול והבושה שהיו מנת חלקו בבנק. אידיוט כזה עוד לא היה לנו כאן, צעק מר פוליצקי; אתה, אחד קנוטק, אני כבר אדאג שיעבירו אותך למקום אחר, אבל מה שיעשו שם עם מתנה שכזאת, רק אלוהים יודע; אתה, בן-אדם, אתה העובד הבלתי מוכשר ביותר מזה אלף שנה, ודברים שכאלה. וכל זה קרה, אנא לחשוב, לפני כל הפקידים והעלמות שבמשרד. מר קנוטק עמד שם סמוק ומחוסל, בעוד אדון פוליצקי המשיך לצרוח וזרק לו את המסמך האומלל לפני הרגליים; הוא היה כל כך המום שאפילו לא היה מסוגל להתגונן. שתדע, מר פוליצקי – יכול היה לומר – את החשבון היה לא אני ערכתי, אלא הקולגה שֶמְבֶרָה; אם אתה רוצה, אתה יכול לפתוח פה על שמברה, מר פוליצקי, ואותי תואיל לעזוב; אני כבר עובד פה בבנק שבע עשרה שנה, מר פוליצקי, ועוד לא נפלה שום טעות משמעותית בידי. אבל לפני שמר קנוטק הספיק לומר דבר, טרק מר פוליצקי את הדלת, ובמשרד השתררה דממה כבדה; מר שמברה רכן על ניירותיו באופן שפניו לא ייראו, ומר קנוטק חבש את כובעו כמו גוף בלי נשמה ויצא מהמשרד. אני כבר לא אשוב לכאן, הוא חשב בקהות חושים, זה הסוף. זה הסוף. כל אחרי הצהריים הוא תעה ברחובות; שכח לאכול ואחרי מועד ארוחת הערב התגנב הביתה כמו גנב, לכתוב את המכתב האחרון; אחר-כך יבוא הסוף, ומר פוליצקי ישא על מצפונו הרס חייו של אדם.

מר קנוטק מצמץ מהורהר אל עבר השולחן שלידו ישב עד עומק הלילה. מה בעצם רצה לכתוב? עכשיו לפתע לא היה מסוגל להיזכר באף מלה אחת מכל המלים הנשגבות והמרות שהן חשב להכביד על מצפונו של מר פוליצקי. אמת נכון, לבסוף חש בישיבתו ליד השולחן מועקה וקור, עד שמרוב רחמים עצמיים פרץ בבכי; אחר-כך חש חולשה מרעב ועצבות, אשר על כן נכנס למיטתו ונרדם כמו בול עץ. היה רצוי לכתוב את המכתב כעת, הרהר מר קנוטק במיטתו, אלא שגברה עליו תחושת החום ומין אושר; אחכה עוד קצת, הוא אמר בליבו, ואז אכתוב; עניין כזה צריך שייעשה בשיקול דעת.

מר קנוטק התכסה עד גובה הסנטר. מה בעצם עלי לכתוב? ובכן, ראשית, שאת החשבון ההוא ערך שמברה. אבל את זאת אי אפשר לכתוב, נבהל מר קנוטק. שמברה הוא אמנם לא-יוצלח, אבל יש לו שלושה ילדים ואשה שהיא איכשהו חולנית; רק לפני ששה שבועות השיג את המשרה בבנק – חביבי, איך זה היה עף מפה! אין מה לעשות, שמברה, היה אומר מר פוליצקי, אבל פקידים כאלה לא יעבדו אצלנו בבנק. – אז אולי אכתוב סתם את החשבון הזה לא אני ערכתי, שקל מר קנוטק; אלא שאז אולי יפתח מר פוליצקי בחקירה לקבוע מי אשם בפשלה, ושמברה ממילא יאבד את משרתו. אני לא הייתי נוטה לקחת את זה על עצמי, הרהר מר קנוטק בצער. את שמברה צריך איכשהו להוציא מזה. אכתוב למר פוליצקי רק זאת, שהוא עשה לי עוול ושאני ארבץ על מצפונו – מר קנוטק התיישב במיטה. מישהו צריך לשים עין על שמברה זה. נניח שאגיד לו: תסתכל, קולגה, זה צריך לעשות כך וכך; אתה יודע מה, אני מוטב אעזור לך בכל פעם – אלא שאני כבר לא אהיה שם, זאת הצרה; והטמבל הזה שמברה יעוף כמו טיל ויאבד את משרתו. המצב הזה טיפשי, תוהה מר קנוטק, תוך שהוא מחבק את ברכיו; בעצם הייתי צריך להישאר שם – ואולי לסלוח למר פוליצקי שהיה גס כל כך כלפי, לא? ולמה לא? מר פוליצקי הוא הלא פרא-אדם, אבל הוא לא מתכוון לרע; כעבור שעה קלה כבר לא יודע על מה הוא כעס. מחמיר – זה כן, אבל במחלקה שלו יש סדר, בזה צריך להודות. מר קנוטק חש מתוך תמיהה, שבעצם הוא כבר לא כל כך מרגיש נעלב; דעתו התאזנה עליו והשתלט עליו כמעט נועם. אז אני אסלח לפוליצקי, הוא לחש בינו ובין עצמו, ואראה לשמברה איך צריך לעשות –

רבע לשמונה. מר קנוטק קפץ ממיטתו ורץ את הכיור. לא נותר כבר זמן להתגלח, בקושי ללבוש את הבגדים ולרוץ. מר קנוטק יורד במדרגות בריצה, קל לו לפתע וליבו שמחה, כנראה כיון שאיזן את הדברים בתוך תוכו; הוא רץ, כובעו בידו, ונפשו אומרת שירה. עכשיו הוא יזמין לנו קפה במסעדה, יציץ בעיתונים וילך לבנק, כאילו כלום –

מר קנוטק שלח את ידו אל ראשו. מה זה שהאנשים סביב מסתכלים בי ככה? אולי יש משהו בכובע שלו. לא, הלא את הכובע הוא נושא ביד. ברחוב עוברת מונית; פתאום הנהג מסתובב ומביט במר קנוטק, וכמעט עולה על המדרכה. מר קנוטק מסב את ראשו, מצד אחד להביע תרעומת, ומצד שני לאותת שאיננו זקוק למונית. נדמה לו שהבריות נעצרים בדרכם ושולחים בו מבטים; אשר על כן הוא ממשש בחיפזון, האם כל כפתוריו רכוסים, והאם לא שכח לענוב עניבה. לא, השבח לאל, הכל על מקומו; ומר קנוטק נכנס בדעה צלולה לבית הקפה שלו.

שוליית המלצר תקע בו מבט מבוהל.

“קפה ועיתון,” פקד מר קנוטק והתנחל ליד שולחנו. המלצר מביא את הקפה ותוקע בו את מבטו קצת מעל לקרחתו החלקה של מר קנוטק. בדלת המטבח מופיעים כמה ראשים ומבטיהם הנדהמים נתונים בראשו של מר קנוטק.

מר קנוטק איבד את שלוותו. “מה יש לכם?”

המלצר השתעל במבוכה. “לאדוני יש משהו על הראש.”

מר קנוטק שב ומישש את ראשו; כלום, הוא יבש וחלק כמו תמיד.

“מה יש לי על הראש?” התפרץ.

“זה נראה כמו מין זוהר,” גמגם המלצר בהיסוס. "אני מסתכל כל הזמן – "

מר קנוטק הזעיף את פניו; כנראה שהם לועגים לקרחת שלו. “תתעסקו בשלכם,” הוא אמר בנימה חריפה ונפנה לשתות את הקפה שלו. לשם ביטחון הוא הפנה את פניו בזהירות לבל יעורר תשומת לב וגילה את ראשו במראה; הוא ראה את קרחתו הסולידית, וסביבה משהו כמו עיגול מזהב. מר קנוטק קם מהר והתקרב את המראה. טבעת הזהב הלכה אתו. מר קנוטק שלח את ידיו למשש אותה, אבל לא נתקלה במאומה; ידיו עברו דרך טבעת האור – טבעת נטולת חומר שחיממה במעט-קצת את האצבע החודרת בעדה.

“איך זה קרה לאדוני?” שאל המלצר מתוך התעניינות מרחמת.

“אני לא יודע,” ענה מר קנוטק אובד עצות, ולפתע נחרד. עם זה הלא לא אוכל להיכנס לבנק! מה יגיד אדון פוליצקי! מר קנוטק, הוא יאמר, את זה תואיל להשאיר בבית; עניינים שכאלה לא נוכל לסבול בבנק. מה לעשות, חשב מר קנוטק בתחושת אימה; להוריד את זה אי אפשר וגם בכובע אי אפשר להסתיר את זה; אילו רק יכולתי להגיע הבית – “תגיד לי,” אמר מהר, “אין לכם פה איזו מטריה? אולי אצליח להסתיר את זה תחת מטריה.”

בן אדם הרץ בבוקר אביבי ברחוב מתחת למטריה פתוחה הוא בלי ספק חזיון בולט לעין, אבל בכל זאת פחות מאדם הצועד כשזוהר קודש מעטר את ראשו. מר קנוטק הגיע לביתו בלי תקריות מיוחדות, ורק עוזרת הבית של השכנים שנקרתה בדרכו פלטה זעקת אימה ושמטה את תיק הקניות; שכן בחדר המדרגות החשוך בולט הזוהר בבהירות מיוחדת. בבית הסתגר מר קנוטק ורץ את המראה. כן, סביב ראשו זרח זוהר בקוטר גדול ממצלתיים, בעוצמת אור של כארבעים נרות; אי אפשר היה לכבות את זה, גם לאחר שהזרים על ראשו קילוח מים. בלבד זאת זה לא הפריע לו בתנועותיו. איך לתרץ את זה בבנק, הוגיע מר קנוטק את מוחו; אני צריך לדווח על מחלה, כך הלא אי אפשר להופיע שם. אשר על כן רץ אל אם הבית וקרא אליה בעד חריץ בדלת: “תואילי לטלפן לבנק שאני לא יכול להגיע לעבודה, אני חולה קשה.” למזלו לא פגש איש בחדר המדרגות. בבית הוא שב והתסגר וניסה לקרוא משהו; אבל כל כמה דקות קם וניגש למראה. טבעת הזהב סביב ראשו האירה בשלווה ובבהירות.

לאחר שעת הצהריים הוא הרגיש רעב נורא; אבל הלא לא יוכל להיכנס עם זה למסעדה ולאכול. אפילו סבלנותו לקרוא פקעה; הוא ישב על מקומו ללא ניע ומלמל לעצמו: זה הסוף. אני כבר לעולם לא אוכל להיות בקרב הבריות. עדיף היה לו אתמול הטבעתי את עצמי.

צלצול בדלת.

“מי זה?” קרא מר קנוטק.

" דוקטור ואניאסֶק. שלחו אותי מהבנק. אתה יכול לפתוח לי?"

מר קנוטק נאנח מתוך הקלה ללא שיעור. אולי הרופא יעזור לו. ודוקטור ואניאסק הוא רופא כללי נבון ומנוסה כל כך –

“אז מה חסר לנו?” תוקע הדוקטור בקול מהדהד בעודו ניצב בדלת, “מה כואב?”

“תסתכל, דוקטור,” נשם מר קנוטק, “מה קרה לי.”

“איפה?”

“כאן, סביב לראש.”

“אוהו,” אמר הדוקטור בפליאה והתחיל לבדוק. “אני לא מבין,” הוא נהם. “בן-אדם, יקירי, איפה חטפת את זה?”

“מה זה?” שאל מר קנוטק בנימת דאגה.

“זה נראה כמו gloriola¹,” אמר הדוקטור הותיק כאילו הוא אומר variola². “אני עוד לא ראיתי דבר כזה, ידידי. חכה, אני עוד אסתכל על הרפלקסים הפטלריים שלך – הממ, האישונים מגיבים באופן נורמלי. ומה ביחס להוריך, ידידי, היו בריאים? כן? לא שום התעלויות דתיות או משהו כזה? כלום? וחזיונות שכאלה ודברים דומים לא אהבת?” דוקטור ואניאסק צחצח את משקפיו בחגיגיות כלשהי. “שמע, זה מקרה מיוחד. אני הייתי שולח אותך לקליניקה למחלות עצבים, שיחקרו את זה בשיטה מדעית. כותבים כיום על כל מיני זרמים חשמליים במוח – השד יודע, כנראה שזאת איזה קרינה חשמלית. יש פה ריח אוזון חריף. בן-אדם, אתה תהיה מקרה מדעי מפורסם!”

“אני מבקש, דוקטור, זה לא,” פלט מר קנוטק בבהלה. “אצלנו בבנק לא היו רואים את זה בעין יפה אם יכתבו עלי בעיתונים – בבקשה דוקטור, אתה לא יכול להוציא אותי מזה?”

דוקטור ואניאסק שקע בהרהורים. “זה עניין קשה, ידידי. אני ארשום לך ברום, אבל – נו, אינני יודע. שמע, אני בתור דוקטור אינני מאמין בתופעות העל-טבעיות האלה. זה בטח רק עניין של עצבים, אבל – תשמע, מר קנוטק, האם עשית במקרה איזה מעשה של קדושה?”

“מה פירוש קדושה?” התפלא מר קנוטק.

“נו, משהו בלתי רגיל. מעשה שבמצווה או דבר דומה.”

“אני לא יודע על שום דבר שכזה, דוקטור;” מר קנוטק התקשה לנשום; “אלא העובדה שלא אכלתי כל היום.”

“אולי זה יעזור אחרי שתאכל,” נהם הדוקטור הזקן. “אני אדווח בבנק שיש לך שפעת – תשמע, אני הייתי מנסה כפירה בעיקר.”

“כפירה בעיקר?”

“כן. או איזה שהוא חטא. להזיק זה לא יכול, ושווה לנסות. אולי זה יעלם מעצמו. נו, ומחר אבוא שוב לראות אותך.”

מר קנוטק נשאר לבדו וניסה לכפור בעיקר בעומדו מול המראה. כנראה שלכפירה בעיקר ראויה לשמה הוא חסר מידה של דמיון, או מי יודע מה; מכל מקום טבעת האור סביב ראשו אפילו לא רעדה. מר קנוטק לא ידע עוד כיצד לכפור בעיקר, אשר על כן הוא חרץ את לשונו כלפי בבואתו במראה והתיישב כמי שחרב עליו עולמו. הוא היה רעב וחלוש, כמעט עד בכי. לי כבר לא יעזור דבר, הוא אמר בלבו בדכדוך. וכל זה בא עלי כיון שסלחתי לכלב הזה, פוליצקי. כאילו שהוא שווה את זה. גס רוח כלפי אנשים וקרייריסט שאין כמוהו. כמובן, על הבחורות במשרד לא יפתח את הפה. הייתי רוצה לדעת, אדון פוליצקי, בשביל מה אתה מזמן את המזכירה הג’ינג’ית ההיא לעתים כל כך קרובות לקבל הכתבה. לא שהייתי חושד במשהו, אדון פוליצקי; אבל קשיש שכמוך כבר לא צריך להיות זקוק לזה. זה עולה ביוקר, אדון פוליצקי; בחורה צעירה כזאת, בשביל זה צריך הרבה כסף. ואז מנהל מחלקה כזה משקיע בבורסה, והבנק ניזוק. ככה זה קורה, אדון פוליצקי, ואדם כמוני צריך סתם להסתכל על זה? מישהו היה צריך להסב את תשומת לב מועצת המנהלים, שישימו עין על מנהל המחלקה. וגם על הכתבנית הג’ינג’ית. אולי תשאלו אותה מאין יש לה כסף בשביל הפרכוסים שלה וגרבי המשי - - האם זה הולם, גרביים כאלה בבנק? האם אני גורב גרבי משי? מובן בחורה כזאת הולכת לבנק רק לצוד לה איזה מנהל; אחר-כך היא מאפרת את הפה שלה במקום לעשות את העבודה. כולן אותו הדבר, הרהר מר קנוטק בהתקף של כעס; אילו אני מנהל המחלקה, אני הייתי עושה שם סדר, חביבי –

או שמברה זה, חשב לו מר קנוטק. הגיע אלינו בפרוטקציה, ולא יודע לסכם שתיים ושתיים. לך אני אעזור, בטח ברנש כזה מנייר, אבל ילדים לעשות מוכרח. אני לא יכול להרשות לעצמי אשה וילדים, בחורי; איפה, עם המשכורת שלי! אנשים קלי דעת כאלה הבנק לא היה צריך בכלל להעסיק. ומה שנוגע למחלת אשתך, אדון שמברה, הלא ידוע ממה. ברור, היא נזקקה לעזרה מסוימת מאד, ועל זה יש בית סוהר אם מישהו יוציא את המרצע מהשק. לא, לא, עוד פעם לא אחפה עליך אחרי ששוב תבלבל את היוצרות. שכל אחד ידאג לעצמו, ודי. בנק איננו קיים בשביל לעזור למישהו. עוד יגידו לי, מר קנוטק, אתה יודע מהי החובה שלך? להסב תשומת לב לכל שגיאה, ולא לחפות עליה. זה יכול לעכב את הקידום שלך, מר קנוטק; דאג לענייניך ואל תסתכל ימינה או שמאלה. מי שרוצה להגיע למשהו בל יטפח חמלה שלא במקומה. האם מנהל המחלקה פוליצקי או המנכ"ל מטפחים רגשי חמלה? הנה, אתה רואה, מר קנוטק!

מר קנוטק פיהק מרעב וחולשה. אל-אלוהים, לוא לפחות יכולתי לצאת החוצה! מרוב צער על עצמו קם והלך להסתכל במראה. הוא ראה שם רק פנים מרוגזים של בן-אדם, וסביבם לא-כלום, שום כלום. אפילו לא זכר לאיזה זוהר. מר קנוטק כמעט נגע באפו במראה, אבל לא גילה שום דבר מלבד שיער מדולדל וכמה קמטים סביב העיניים; במקום טבעת הזהב נראתה רק אפלולית ויתמותו של חדר לא מלבב.

מר קנוטק נשם לרווחה בהקלת אין קץ. אז מחר בבוקר אפשר לחזור לבנק.

24.4.1938

מר טומשיק הלך בדרך ההיא ליד בית החולים של הרובע האחד-עשר; זאת היתה הצעדה הקבועה שלו מטעמי בריאות, כי מר טומשיק הקפיד בבריאותו, ובכלל היה ספורטאי נלהב, כשם שהיה צופה נלהב בתחרויות הליגה. הוא צעד פסיעות קלילות וזריזות בדמדומי האביב, תוך שהוא פוגש רק פה ושם בזוג נאהבים או במישהו מהרובע השנים-עשר. הייתי צריך לקנות לי מד-צעד, בכדי לדעת כמה צעדים אני צועד מדי יום. ולפתע הוא נזכר שמזה שלושה לילות הוא חולם את אותו החלום: כי הוא מהלך ברחוב, ופתע פתאם נקרית בדרכו אשה עם עגלת ילדים; אשר על כן הוא רוקע רק כך בקלות בעקב שמאל, והנה הוא מתרומם לגובה של כשלושה מטרים, טס מעל לראש האשה עם עגלת הילדים ונוחת ברכות על הקרקע. בחלום הוא בכלל לא התפלא על כך: זה היה לדידו מובן מאליו ונעים להפליא, ורק נראה לא מצחיק¹ במקצת שעד כה איש לא ניסה את זה. הלא זה כל כך קל; די להניע קצת את הרגליים, כמו ברכיבה באופניים, והנה מר טומשיק שוב מתרומם באוויר, שט בגובה הקומה השניה ובקלילות נוחת על הארץ. די לרקוע ברגל, ושוב הוא מתרומם כמו בנעלי מילין; אין צורך לנגוע באדמה, יעשה תנועת רגליים חפוזה כזאת וממשיך לטוס. מר טומשיק צוחק לו בחלומו בקול רם על שאיש לא מצא עד כה את התעלול. רק לרקוע ברגל באדמה ואתה מעופף. זה הלא קל יותר וטבעי יותר מהליכה, מסיק מר טומשיק בחלומו; אני צריך לנסות את זה מחר כשאהיה ער.

שלושה לילות רצופים הוא חלם את החלום הזה, נזכר מר טומשיק. זהו חלום נעים; הבנאדם מרגיש כזה קליל – ובכן, היה יפה אילו אפשר היה לעופף ככה בלא קשיים; רק לרקוע קלות באדמה – מר טומשיק הסתובב להעיף מבט חטוף לאחור. איש לא הלך בעקבותיו. מר טומשיק פתח בריצת המראה קלה, רק כך לשם צחוק, ורקע ברגל שמאל, כאילו לדלג על שלולית בוץ. בו ברגע התרומם לגובה שלושה מטר וטס, טס בקשת שטוחה מעל פני הקרקע. הוא לא השתומם לרגע; זה היה באמת טבעי, וזה גרם לו רק להנאה מרגשת כמו סיבוב בקרוסלה. מר טומשיק כמעט צעק בשמחת נעורים; אלא שכעבור כשלושים מטר התקרב במעופו ארצה וראה שיש שם בוץ; לפיכך נופף קצת ברגליו כמו בחלום והנה הוא מתרומם מחדש ונוחת בקלילות ובלא זעזוע כחמשה עשר מטר הלאה משם, מאחורי גבו של אדם שהלך בצעדים עגומים לכיוון בית הקברות. האיש הסתובב בחשדנות; בעליל לא מצא חן בעיניו שנמצא בגבו אדם שלא שמע את צעדיו קודם לכן. מר טומשיק עקף אותו ככל שיכול בלי לעורר חשד נוסף; הוא כמעט חשש שצעד נמרץ יותר ינתק אותו מהאדמה והוא ישוב ויעופף.

את זה צריך לנסות באופן שיטתי, אמר מר טומשיק בלבו והתחיל לחזור באותה דרך נטושה בכיוון הביתה; אבל כאילו להכעיס הוא פגש הרבה זוגות נאהבים ועובדי רכבת. אשר על כן נכנס לשביל צדדי, שבו פרקו במשך שנים אשפה; היה כבר חושך, אבל מר טומשיק חשש שמא עד מחר ישכח איך עושים את זה. הוא רקע הפעם בהיסוס מה ולפיכך התרומם רק עד גובה מטר ונחת נחיתה קשה יותר במקצת. הוא ניסה שנית, תוך העזרות בתנועות ידיים כאילו הוא שוחה; הפעם עף למרחק שמונים מטר ומעלה, אפילו בקשת דמוית חצי עיגול, ונחת בקלילות כמו שפירית. רצה לנסות פעם שלישית, אלא שנלכד בחרוט של אור, וקול מחוספס שאל אותו: “מה אתה עושה פה?” היה זה פטרול משטרתי.

מר טומשיק נבהל נורא וגמגם שהוא מתאמן פה במשהו. “אז תלך להתאמן במקום אחר,” התכעס השוטר, “אבל לא פה.” מר טומשיק אמנם לא הבין מדוע הוא יכול להתאמן במקום אחר, אבל לא פה; אבל בהיותו אזרח שומר חוק, אחל לשוטר לילה טוב והסתלק משם מהר, מלא חששות שהוא עלול להתרומם לפתע פתאום; זה עלול להיות חשוד בעיני המשטרה. רק בהגיעו למכון הממלכתי לבריאות הוא שוב קפץ לאוויר, דילג בקלות על גדר התיל ובעזרת ידיו המתנופפות עף מעל לגן המכון אל העבר השני, הלא הוא רחוב הכתר, ושם נחת ממש ליד עוזרת בית שהיתה בדרכה עם כד בירה. היא פלטה צעקה ופתחה במנוסה. מר טומשיק העריך את אורך הטיסה שלו למאתיים מטר בערך; היתה זאת בעיניו התחלה נפלאה.

בימים שלאחר מכן הוא התאמן בטיסה, כמובן רק בלילה ובמקומות מבודדים, במיוחד בסביבת בית הקברות היהודי ברובע אולשני. הוא ניסה סגנונות שונים, כגון התרוממות אחרי ריצת המראה או התרוממות אנכית מהמקום; הוא הגיע בקלות, תוך נפנוף רגליו בלבד, לגובה של מאה מטר ומעלה, אבל לעלות יותר לא העיז. כמו כן הוא רכש ניסיון בדרכי נחיתה שונות, כגון גלישה חלקה או צניחה אנכית מואטת, דבר שהיה תלוי בעבודת הזרועות; הוא גם למד לשלוט במהירות הטיסה ולשנות כיוון באוויר, לטוס נגד הרוח, לטוס עם משקולות, להוסיף או להפחית גובה על פי הצורך ודברים דומים. זה היה קל לגמרי; פליאתו של מר טומשיק על שהבריות לא הגיעו לכך עד כה גברה והלכה; ככל הנראה איש לא ניסה לרקוע פשוט ברגל ולהתרומם. פעם אחת הוא הצליח להישאר באוויר שבע עשרה דקות מלאות, אבל לבסוף הסתבך באיזה חוטי טלפון והעדיף לרדת. לילה אחד הוא ניסה לטוס לאורך שדרות רוסיה; הוא טס בגובה של ארבעה מטר כאשר גילה מתחתיו שני שוטרים; לפיכך הסיט את מסלולו לגני הווילות, בעוד אשר נשמעות שריקותיהן החדות של משרוקיות משטרתיות. כעבור שעה קלה הוא חזר למקום ברגל וראה ששה שוטרים מחפשים בפנסים חשמליים דלוקים בשטח הגן, כנראה גנב שלדבריהם ראו אותו מטפס על הגדר.

רק עכשיו עלה על דעתו של מר טומשיק שהטיסה מזמנת לו הזדמנויות למכביר, אבל לא העלה בדעתו שום דבר הגיוני. באחד הלילות פיתה אותו חלון פתוח בקומה הרביעית בכיכר לובּקוביץ; מר טומשיק המריא לשם ברקיעה קלה, התיישב בחלון ולא ידע מה הלאה. הוא שמע מבפנים קולות אדם ישן ונוחר בכבדות; לפיכך הוא נכנס לחדר, אבל כיון שלא התכוון לגנוב, הוא נשאר על עומדו מתוך הרגשת מבוכה מדכאה המתעוררת בכניסתנו לכל דירה זרה. מר טומשיק נאנח ועלה שוב על אדן החלון; אולם, על מנת להשאיר עדות ומשהו כמו הוכחה למבצעו הספורטיבי, הוא שלף מכיסו דף נייר ורשם עליו בעיפרון: “הייתי פה!! הנוקם x.” את הנייר הניח על שידת המיטה של הישן וגלש בשקט מהקומה הרביעית. רק בבית גילה שהנייר היה מעטפה שנשאה את כתובתו, אבל לא היה לו האומץ לחזור לקחתה. כמה ימים עברו עליו בפחד נורא שהמשטרה תחקור את העניין; אך למרבית הפלא לא קרה דבר.

*

כעבור כמה זמן הרגיש מר טומשיק שהמשא של טיפוח כושר הטיסה כשעשוע אישי וחשאי – כבד מנשוא; אלא שלא ידע כיצד למסור את תגליתו לרשות הרבים. הלא הדבר כל כך קל; די לרקוע ברגל ולעזור קצת בתנועת הזרועות, ואתה יכול לעוף כמו ציפור. אולי זה יתפתח לענף ספורט חדש; או שאפשר יהיה להקל על העומס בדרכים ולהלך באוויר. ולא יהיה צורך בבניית מעליות. ובכלל, יכולה להיות לעניין משמעות אדירה; מר טומשיק אמנם לא ידע בדיוק איזו משמעות, אבל זה כבר יתפתח מעצמו. כל תגלית חדשה נראית בראשיתה כמו צעצוע לשמו.

למר טומשיק היה שכן בבית, כזה אדם צעיר ושמן, בשם וויטה; האיש היה מישהו בעיתונות. כן; עורך מדור הספורט או מדור אחר. אז לאדון וויטה זה ניגש מר טומשיק באחד הימים, ואחר כמה דיבורים סחור-סחור הוא פלט לפתע שהוא יכול להראות לו משהו מעניין. הוא עטף את זה במעטה סודיות ומסתורין, עד שמר וויטה חשב “אלוהים אדירים” או משהו כזה. אף על פי כן הוא הסכים להתלוות אל מר טומשיק בסביבת תשע בערב לבית הקברות היהודי.

“אז תסתכל, אדוני העורך,” אמר מר טומשיק, רקע ברגל והתרומם לגובה כחמשה מטר. שם הוא ביצע תרגילים שונים, הנמיך עד לקרבת הקרקע, ושוב התרומם תוך שהוא מנופף את זרועותיו, ואפילו נשאר תלוי באוויר ללא ניע למשך שמונה שניות לפחות. מר וויטה הרצין מאד והתחיל לחקור כיצד מר טומשיק עושה את זה. מר טומשיק הראה לו בסבלנות רבה: רק לרקוע ברגל והולכים; לא, אין בזה שום צד ספיריטואליסטי; לא, אין צורך בשום כוחות עליונים, גם לא כוח רצון מיוחד, ולא מאמץ שרירים; די לקפוץ ולעופף. “תנסה בעצמך, אדוני העורך,” הוא הפציר, אבל מר וויטה הניד את ראשו, ואמר, מהורהר, שוודאי יש בזה איזה טריק מיוחד. אני כבר אגלה אותו, אמר. וביקש שמר טומשיק לא יראה את הדבר לעת עתה לאדם אחר.

בפגישתם הבאה נתבקש מר טומשיק לעופף כשמשקולות בנות חמישה קילוגרם מוחזקות בידיו; זה הכביד והוא הגיע רק לשלושה מטר גובה, אבל מר וויטה היה מרוצה. לאחר ניסוי הטיסה השלישי אמר מר וויטה: “אז תשמע, מר טומשיק, אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל העניין הזה הוא מאד רציני. לטיסת אדם בכוחות עצמו עשויה להיות משמעות רבה. למשל, להגנת המדינה, אתה מבין? את זה צריך להפקיד בידי מומחים. אתה יודע מה, מר טומשיק, אתה צריך להציג את זה בפני איזה מומחים. אני כבר אדאג לזה.”

*

ובכן, כך קרה, שיום אחד ניצב מר טומשיק לבוש מכנסי התעמלות מול קבוצת ארבעה אדונים בחצר המכון הממלכתי לחינוך גופני. הוא התבייש נורא בשל הופעתו העירומה-למחצה, סבל מאימת הציבור ורעד מקור, אבל מר וויטה לא ויתר: שום כלום בלי מכנסי ההתעמלות, צריך שייראה לעין איך עושים את זה. אחד האדונים האלה, החסון והקרח, היה פרופסור לחינוך גופני באוניברסיטה; הוא נראה כמסרב להאמין; אפשר היה לראות ממראה אפו שמבחינת המדע הכל הבל. בחוסר סבלנות הוא הציץ בשעונו ונהם.

“כך, מר טומשיק,” אמר מר וויטה בקול רועד קמעה, “תראה לנו את זה: תחילה בריצת המראה.”

מר טומשיק נבהל ופתח בשני צעדי ריצה.

“חכה,” עצר בעדו מומחה. “הריצה שלך איננה נכונה. אתה צריך להעביר את כובד משקל הגוף על הרגל השמאלית, אתה מבין? עוד פעם!”

מר טומשיק חזר וניסה להעביר את כובד משקל הגוף על רגל שמאל.

“והידיים, אדוני,” לימד אותו המומחה. “אתה לא יודע מה לעשות בידיים. עליך להחזיק את הזרועות כך שבית החזה שלך יהיה חופשי. וקודם גם עצרת את נשימתך תוך כדי הריצה, זה אסור. אתה צריך לנשום בחופשיות ובעומק. אז עוד פעם!”

מר טומשיק היה מבולבל; עכשיו הוא באמת לא ידע מה לעשות בידיים וכיצד לנשום; הוא פרכס באי ביטחון וחיפש היכן נקודת הכובד של גופו.

“עכשיו,” צעק מר וויטה.

מר טומשיק התנענע במבוכה ופתח בריצה; בדיוק כשעמד להמריא, אמר המומחה: “לא טוב! אתה צריך עוד לחכות!”

מר טומשיק רצה להיעצר, אבל לא יכול היה עוד: רק רקע ברגל שמאל רקיעה חלושה והתרומם לגובה מטר; אבל כיון שרצה להשביע רצון, הנמיך את טיסתו, נחת ונשאר עומד.

“רע, לגמרי רע,” צעק המומחה. “אתה צריך לנחות בשפיפה! אתה צריך לגעת בקרקע בבהונותיך ואחר-כך להתייצב בגמישות בשפיפה! והידיים צריכות להיות מושטות קדימה, אתה מבין? הידיים שלך הלא צריכות לשאת את גורם האינרציה, אדוני; זאת תנועה טבעית. חכה,” אמר המומחה, “אני אראה לך איך צריך לקפוץ. תסתכל טוב מה אני עושה.” ואחרי שזרק את מעילו הוא ניגש להמראה. “ראה, אדוני: נקודת הכובד נחה על רגל שמאל; הרגל כפופה במקצת והגוף נטוי קדימה; את המרפקים אני מחזיק מאחור, בכדי להרחיב את בית החזה. תעשה כמוני!”

מר טומשיק עשה כמוהו; מימיו לא הרגיש כל כך מעוקם ולא נוח.

“אתה צריך להתאמן בזה,” שח המומחה. "ועכשיו תסתכל! רגל שמאל נזרקת קדימה – " המומחה זרק אותה קדימה, רץ ששה צעדים, רקע ברגלו וקפץ, תוך שהוא מצייר בזרועותיו עיגול יפהפה באוויר; אחר־כך נחת בשפיפה כשזרועותיו מושטות קדימה. “כך עושים את זה,” אמר ומשך את מכנסיו כלפי מעלה. “תעשה את זה בדיוק לפי ההדגמה שלי.”

מר טומשיק שלח מבט שואל ואומלל אל עבר מר וויטה. האם זה באמת מוכרח להיות?

“אז עוד פעם,” אמר מר וויטה ומר טומשיק סובב את אבריו לפי ההנחיה. “עכשיו!”

מר טומשיק התבלבל ברגליו; הוא הקדים את שמאלו, אבל אולי זה לא חשוב. רק להצליח עם השפיפה והזרועות המושטות קדימה, חשב במועקה תוך כדי ריצה. כמעט שכח לקפוץ; אשר על כן רקע מהר – רק להצליח עם השפיפה, הבזיק לו בראש. הוא התרומם כחצי מטר ונחת במרחק של כמטר וחצי. אחר-כך עבר מהר למצב שפיפה והושיט את זרועותיו קדימה.

“אבל אתה לא עפת, מר טומשיק!” צעק מר וויטה. “בבקשה, עוד פעם!”

מר טומשיק פתח בריצה מחודשת. הקפיצה היתה רק מטר וארבעים, אבל הוא נחת בשפיפה וזרועותיו מושטות קדימה. הוא היה שטוף זיעה והרגיש את לבו הולם בפיו. אל אלוהים, שכבר יניחו לי, חשב, כולו מדוכדך.

אותו יום הוא קפץ עוד פעמיים; אחר-כך נאלצו להפסיק.

*

מאותו יום לא ידע מר טומשיק עוד לעופף.

1.5.1938

אינני יודע האם אתם זוכרים את המבול הגדול האחרון – ככל שאפשר לשער אינכם זוכרים, כיון שהבריות נוטים לשכוח דברים שכאלה, כגון עונש ראוי; אלא שלאו נפקא מינה: אני אזכיר לכם. זה היה פשוט כך: אלוהים קצף על החמס שמלא את הארץ והחליט שאין הוא יכול עוד לראות את המתרחש. ויפתח את ארובות השמיים ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה; המכון המטאורולוגי הממלכתי אמנם טען שזאת זרימת אוויר לח מכיון האוקיאנוס שנגרם על ידי שקע המתהווה מעל היבשת, אבל כאשר מי נהר הוולטבה הגיעו עד פתח המוזיאון הלאומי, התחילו הבריות לרנן שזה לא סתם מעצמו ושבטח זה מבשר את סוף העולם. וזה אכן בא. חלק מהאוכלוסייה חיפשו את ישועתם בכנסיות, אחרים רצו לבנקים למשוך את פקדונותיהם (במה זה יכול להועיל להם בסוף העולם, את זאת רק אלוהים יודע), ועוד אחרים התהוללו וחיו ברמה מעל ליכולתם, כמו קודם; ואכן רבים טבעו דווקא בברים. בני דעת אמנם סברו שצריך לעשות משהו נגד המבול, למשל לבנות סכרים, והתנדבו בהמוניהם לעבודה; אלא שתוכניות הסכרים נשארו מונחות במשרדי מחלקת העבודות הציבוריות ולא טופלו כנראה עד היום. בסוף ניגשו האנשים לעבודה בגפם והתחילו לבנות סכרים, כל אחד היכן שנראה לו; אבל איפה סכרים, לאחר שפני המים הגיעו עד מורדות שכונת בַּרַנְדוֹב והמשיכו לעלות בהתמדה. בערים ובארצות ובחלקי תבל האחרים זה לא היה יותר טוב; בפשטות, שוב חזר המבול, כמו שכתוב בספר. ואיש לא יכול היה לבנות תיבה כיון שכך נגזר. האזור שמתחת למצוקים שקע ראשון, והבריות ברובע האחד-עשר או התשעה-עשר אינם יודעים לבנות אפילו רפסודה, לא כל שכן תיבה; זה ככה בעמי היבשה. לא היה מה לעשות. מבול הוא מבול.

בימים ההם חי בארץ אדון קשיש אחד בשם קירכנר או בּזדיצ’ק או שם דומה; והוא, בהיותו גמלאי, התחיל לעסוק בארכאולוגיה וחיפש בכל אתר וכל הזמן עתיקות פרהיסטוריות. פעם הוא חפר ליד הכפר הלוֹבּייטין ומצא שברי חרסים עם משהו כמו חריצים או פגימות; בסך הכל כעשרים חתיכות. אז אותו מר קירכנר (או בּזדיצ’ק) הגה את הרעיון שהסימנים האלה הם כתבי סתרים קדומים, והחליט לפענח אותם. במהלך הפענוח יצאה לו המילה “סאמו” ועוד כמה מילים מוזרות; אזי הוא, מרוב שמחה, יצא קצת מדעתו, והוא חיבר ספר “על שברי סאמו” שבו הוכיח שהשברים האלה מקורם בתיבת אפרו של המנהיג הדגול סאמו, מנצח האווארים, ושבשברים רשומות בכתב סתר תולדות חייו של סאמו בלשונם של הבויים הקלטיים, אשר עברה מזמן מן העולם. מובן מאליו שהארכאולוגים המלומדים קיבלו את ההשערה הזאת בתרועות לעג וזיהו את כתב הסתר כביכול כקווי קישוט בלתי מוצלחים. מאותה עת זיכה מר בּזדיצ’ק (או קירכנר) את כל הארכאולוגים המלומדים במשטמה עד מוות והוא יצא להוכיח במאמרים ובקונטרסים שהם חבורת בורים, ושהשברים שלו הם שרידי תיבת האפר של סאמו. הוא התעמק בלשונות הקלטים וטען שהמלים שהוא פענח מקורן בשורשים קלטיים. אבל ברור לכם – נסה לשכנע אנשי מדע בדבר שלא הם מצאו! המדע פשוט לא התייחס להוכחותיו של מר קירכנר (או בּזדיצ’ק); וזה, מר בּזדיצ’ק, הרגיש נעלב אישית והמשיך לנהל את הקרב המר נגד הארכאולוגים. שום דבר אחר לא היה קיים בעולמו מלבד הכתובות המוצפנות בשברים ומלחמתו לטיהור הארכאולוגיה שלנו. ובדיוק באותה עת נפל על העולם המבול הזה.

מר בּזדיצ’ק (או קירכנר) היה גר ברובע האחד-עשר ליד מפעל המים; לא היה לו איכפת שבחוץ גשם זלעפות, כי הוא היה ישוב ליד שולחן עבודתו וכתב פולמוס קוצף נגד אחד פרופסור אונדרייצ’ק (או איך שקראו למומחה ההוא בקברי הקלטים). ובכן הוא כתב ולא התעסק בשום דבר אחר; וכאשר עוזרת הבית אמרה לו שכנראה מתקרב סוף העולם, הוא רק נהם שתעזוב אותו ושאין לו זמן לשטויות כאלה; מה איכפת לו, הוא אמר, מאיזה סוף עולם? אני אראה לאונדרייצ’ק, אמר; הפעם אקרע אותו כמו דג מלוח. הקברים שלו שבכפר אוהוליץ, אינם קברים קלטיים בכלל, אלא חלקות קבר טאוטוניים סתם; ואידיוט כזה מנסה ללמד אותי על שברי סאמו! – ואחר-כך זרק את העוזרת באומרו שאין לו זמן לברבורים שלה, והמשיך לכתוב.

אחר כך בא אליו שכן אחד, למסור לו שכל דיירי הבית החליטו להקים סכר שם למטה ליד קראבין נגד אסון הטבע הקרב; וקרא למר קירכנר להצטרף להקמת הסכר. איזה סכר, אדוני, אמר מר בּזדיצ’ק; מה לי ולסכר שלכם, אדוני. אני כאן עסוק בלימוד לקח למטומטם הזה, המדען המדומה אונדרייצ’ק, כזה שלא יתאושש מזה כל ימי חייו. אני מוכרח לעשות אותו לחוכא ואטלולא; זה עניינה של הארכאולוגיה, אדוני. בור ועם הארץ שכזה אסור להניח לו לחלל את שם העממים שעברו מן העולם, צעק מר קירכנר (או בּזדיצ’ק). המבול שלכם לא מעניין אותי, אדוני; אני מבקש ממך שלא להטריד אותי בגינו. והתיישב והמשיך לכתוב. פני המים הגיעו עד מרגלות פסלו של הסופר סוואטופלוק צ’ך.

אז באה אל מר קירכנר דודניתו משכונת פלורה; היא הייתה חברה בכת שהיתה מתכנסת אצל סתת מצבות אחד באולשני ועסקה שם בפולחן ובתפילות, נסים ודברי נבואה. הדודנית הזאת בישרה למר בּזדיצ’ק שהגיעה שעת הרת עולם ותחיית המתים, ככתוב בספרי הקודש; ושהוא, מר בּזדיצ’ק היה מיטיב לעשות לוא הצטרף אליהם והמתין אתם לשירת מלאכי שרת וניצחון הצדיקים. איזה צדיקים, הכריז מר בּזדיצ’ק; להתפלל, זה כן, אבל ללחום נגד מדע-התעתועים מבית מדרשו של אונדרייצ’ק זה, לא ולא. והניחו לי כבר עם סוף העולם שלכם. מצדי שייחרבו עשרה עולמות; העיקר שאצליח כבר לקרוע את המסווה מפרצופו של זה אונדרייצ’ק עם הקברים הקלטיים שלו. אחר-כך נעל את הדלת, בכדי שלא יפריעו לו בעבודה.

אחרי הדברים האלה עלו פני המים, עד אשר כיסו את העולם כולו; המין האנושי נכחד; ככל הנראה זה הגיע לו.

כאשר פני המים ירדו שוב וחזרו והגיעו לכיכר הרובע האחד-עשר, הופיע ברחוב המכוסה בבוץ אדון קירכנר או בֶּזְדִיצֶ’ק; הוא היה יבש כמו דרדר ונשא מתחת לבית השחי את כתב היד של פולמוסו נגד פרופסור אונרייצ’ק¹; והוא כעס נורא שאין הוא מוצא שום מדפיס שידפיס לו את הקונטרס שלו.

כאשר לאחר שנים התחיל המין האנושי שוב להתרבות, התפלאו הבריות החדשים כיצד זה הצליח מר קירכנר או בֶּזְדִיצֶ’ק לשרוד במבול הנורא; אבל כאשר שאלו אותו במפגיע, הוא פער את עיני בפליאה ויאמר: “איזה מבול? אני לא יודע על שום מבול. אני רק לחמתי בבור ההוא נגד אונדרייצ’ק. – שוו בנפשכם, העם-הארץ הזה התבטא בגנות כתבי הסתר שלי!”

בינינו לבין עצמנו, בהישרדותו של מר בֶּזְדִיצֶ’ק לא היה שום דבר מיוחד. הלא ידוע לנו מזמן, שזעמם של בני אדם וקנאויותיהם שורדים בכל האסונות והפורענויות; ואפילו סוף העולם לא יגע בהם.

5.6.1938

אז שוו בנפשכם, אמר מר דיביש, זה מה שקרה לי באחד הימים האלה. אני מקבל מפעם בפעם, זאת לדעת, מזה כמה שנים, מכתבים – אהממ, אנונימיים. מקורם, על פי כתב היד, הנייר ועוד – שלושה או ארבעה אנשים; שניים כותבים במכונת כתיבה ושניים ביד; משניים אלה אחד כותב בכתיב גרוע שבגרוע ועושה בכלל רושם תת-קרקעי, בעוד שהאחר כותב ממש בכתיבה תמה, בכתב-יד כזה מצוייר וקפדני – זה צריך להיות כרוך בעבודת פרך. מדוע בחרו הארבעה דווקא בי כמטרה, את זאת לא אוכל לאמר; אינני עוסק בפוליטיקה, אולי מלבד העובדה שאני כותב מאמרים לעיתונות על צורכיהם ותפקידיהם של משק החלב ותעשיית הגבינות שלנו; הלא ברור, כשהבנאדם מגיע לקצת התמחות במשהו, אז זה כבר לא מניח לו והוא אנוס לצאת עם קצת הידע שלו לציבור ולעורר את עמנו, וליידע את הציבור המשכיל וכיוצא בזה. מימיי גם לא חשבתי שהצעות להעלאת קרנן של תעשיות הגבינה עלולות לפגוע ברגשות של מישהו; אבל לֵךְ תדע. אחד המתכתבים האנונימיים שלי הוא ככל הנראה קצב הנלחם למעמד מקצועו; אחרי כל מאמר שלי הוא שולח לי מכתב כתוב במכונת כתיבה, שבו הוא מתריס כנגדי, שאני רוצה להסריח בגבינותיי את הציבור הנאור ולחבל בכוחות עמנו. האנונים האחר, הכותב על מכונה ישנה מתוצרת רמינגטון, מודיע לי בדרך כלל שאני, כידוע לכל, מקבל תשלום של מיליונים בעד המאמרים שלי מידי בעלי אינטרסים מסוימים, שרכשתי כבר בכספי בגידתי שלוש אחוזות ורצוני הוא רק לבלבל את עמנו, בכדי שיסבא תמורת הגרושים שהרוויח בדמו את החלב המדולל המהול במים נושאי טיפוס. מבין האנונימיים הידניים – התת-קרקעי הזה כותב דברים גועליים שכאלה על אשתי; נו, אני לא אפרט, אבל… זה איום ונורא, כמה רוגז ושנאה מצטברים לפעמים בבני אדם. כנראה שזאת איזו גברת כבודה המכירה אותנו ומכתיבה את המכתבים האלה לעוזרת הבית שלה או לכובסת. לבסוף, האנונים בעל הכתיבה התמה פונה אלי בנימה מאיימת “אדוני!” ודורש בתוקף לחדול ולהניח לכל עם החלב שלי; לעמנו יש לדבריו דאגות אחרות, והוא יידע לטפל על פי אמות הצדק במי שמנסים להסיט את תשומת לבו מהשחיתות והחומרנות, וחותרים תחת האידיאליזם שלו. אתה תיתלה, בין הראשונים, על פנס רחוב, מודיע לי האנונים שלי בעל הכתיבה התמה, ברגע שעמנו ירד לעומקם של דברים יבין את טיב רקמת הרמאות וקנוניות המבישות הנפרשות לרגליו בידי בוגדים ומכורים לדבר עבירה שכמוך ובני בריתך אתך, וכן הלאה. זה לא כל כך חשוב; אתם הלא יודעים שהמכתבים האנונימיים כולם נכתבים כמו שטנץ, כאילו הועתקו מקונטרס “מזכיר האהבה” או “מדריך למכתבים לדוגמא”. אותי יותר עניין, מי הם האנשים הכותבים כך; חשבתי בלבי – כנראה איזה ידיד נפש השופך בעמל שכזה את רגשותיו האישיים ורוצה להתנקם בי על משהו – על מה, את זאת לא הצלחתי לגלות; אבל ככל הנראה זה מישהו שאני מכיר או שהיה לי אתו קשר כלשהו. זאת לדעת שאני שונא לכתוב מכתבים; לכן אני סבור שמוכרח להיות לאדם מניע חזק במיוחד בכדי להתיישב ולכתוב למישהו מכתב.

זה נמשך שנים; מה שמוזר הוא שבימים הסוערים לאחרונה תפחו המכתבים האלה בכמותם ובאלימותם. הקצב ההוא השש לקרב התחיל לכתוב לי בגוף שני יחיד וכתב לי: בשבילך, חזיר מפוטם שכמוך, יש לי כבר סכין מושחזת במיוחד, ודברים כאלה. ההוא בעל הרמינגטון התחיל לחתום “ליגת הטיהור” ויעץ לי להיפרד מהאחוזות שלי – אתם הלא יודעים שמה שנוגע לקרקעות יש לי רק אדנית עם פֶּלִרְגוֹנִיוֹת בחלון – כי המוני העמלים כבר הוציאו את גזר דינם של פרזיטים שכמוני. במכתבים הנבערים על אודות אשתי נוסף אולי עוד נופך נוסף של גסות; והאנונים בעל הכתיבה התמה הטיח בי אשם אישי על כל מה שקרה, וסיים במלים: “ברח אל מעבר לגבול, נבל שכמוך, כל עוד לא מאוחר! הפעם אני חותם: מטיל האימה.” כמובן שנכתב עוד הרבה יותר; אבל זה בערך הסגנון הנמרץ שלו. אני חושב שזמנים טרופים מגבירים בבני אדם את יצר הכתיבה והצורך להתבטא; אני רק התפלאתי כיצד זה בן-אדם פחות או יותר משעמם כמוני יכול להיות למוקד התעניינות כל כך טעונת רגשות של מישהו; ככל הנראה יש בזה נימה אישית נורא… אולי העלבתי את מישהו, או שאני עומד בדרכו של מישהו – מה כבר יודע הבנאדם על מכריו! רק ברור, אתם מבינים, קצת מביך להסתכל בכל אדם שאתה מושיט לו יד ולחשוב בקורטוב של אי בטחון: חבר, אולי זה אתה?

לפני כמה ימים לפנות ערב הלכתי לשוטט לשעה קלה ברחובות; נקיתי את הראש מהכל ורק התבוננתי איך חיים אנשים בסך הכל כפי שחיו בימים שלא היו היסטוריים. אני אפילו לא זוכר את שם הרחוב – כזה רחוב שקט ליד גני גרבוב. לפניי הלך אדם צולע, גוץ, לבוש שכמייה – היה כנראה מצנן נורא לפי התעטשויותיו ושיעוליו וחיטוטיו המתמידים אחרי ממחטה בכיסיו. תוך כדי החיטוטים האלה נפלה מכיסו מעטפה; אבל הוא לא שם לב והמשיך ללכת. הרמתי אותה ובדקתי האם כדאי לרדוף אתה אחרי הגוץ. על המעטפה היתה רשומה כתובתי. והיא נכתבה באותה כתיבה תמה וקפדנית של האנונים הרביעי שלי.

אני מחיש את צעדי וקורא לו: “היי, אדוני, האם המכתב הזה לא שלך?”

האיש מתחת לשכמייה עצר מלכת וממשש את כיסיו. “תראה לי!” הוא אמר. “כן, זה מכתב שלי. תודה רבה לך, אדוני. תודה רבה.”

אני נשארתי על עומדי כאילו פגע בי ברק. אתם הלא יודעים שיש לי זיכרון לפרצופים, אבל את האיש הזה לא ראיתי מימיי. היה זה כזה גמד בזוי, צווארון מלוכלך נורא, מכנסיים משופשפים לגמרי, במקום עניבה איזה קשר עקום, בקיצור עלוב; הגרוגרת מקפצת בגרונו, עיניים דומעות, בלחי חבורה בולטת, ונוסף לכל זה רגל אחת לא ישרה –

“אני מודה לך מאד, אדוני,” אמר באדיבות נוגעת ללב וקד קידה עמוקה כמנהגו של עולם שנעלם. “היית אדיב מאד.” בהתרחקו בצליעה במין הדר מיוחד נופף אלי עוד פעם בכובעו.

אומר לכם, נשארתי תקוע במקומי ועקבתי אחריו בפה פעור. אז זה האנונים שלי! מישהו שמימיי לא פגשתי אותו ולא פגעתי בו במאומה. והאיש הזה מתכתב אתי ועוד בדואר דחוף! אלוהים אדירים, במה זה מגיע לי – איך זה הגיע אליו? אני חשבתי לתומי, איזה אויב מסתורי, והנה – רציתי לרוץ בעקבותיו ולשאול אותו מי הוא, אבל איכשהו לא יכולתי; הסתובבתי על עומדי ושרכתי את דרכי הביתה. אתם מבינים, אני ריחמתי עליו לפתע פתאום. חשבתי בלבי, אם זה גורם לו תענוג – אבל לפחות שיחסוך מעצמו את הוצאות הדואר! הייתי צריך לומר לו, בן אדם, אתה יכול לשלוח לי את זה בלתי מבוייל; כל כך הרבה עבודה אתה משקיע בזה ועוד הוצאות כאלה –

בבוקר למחרת קיבלתי את המכתב בדואר דחוף, והוא עודו מלוכלך בשל נפילתו על המדרכה הרטובה. היו שם דברים נוראים: להעמיד אותי לקיר, לתלות על עץ גבוה, ואני כבר לא זוכר מה עוד. אלא שאני הרגשתי רק עצב. אתם מבינים, מסכן שכזה, הבן-אדם; כמה זה צריך לאכול אותו, שוו בנפשכם, איזה חיים רעים ומוזרים…

6.11.1938

ראיון, אמר המנצח פילאט במשכו את כתפיו. אני נורא מתפלא, בן-אדם, שאתה מאמין להם. לי יש ניסיון משלי עם ראיונות, ואוֹמָר לך: אם כבר נגזר עלי לתת ראיון, אני מעדיף שלא לקרוא אותו אחר-כך. סתם לכעוס לשווא? בעצם הבנאדם היה יכול להתפוצץ מצחוק לפי מה שהוא יכול לקרוא על עצמו במהלך ראיון כזה, ויחד עם זה זה אוכל אותו איזו מלאכה מרושלת ומעוותת העיתונאי הזה עשה. כל עבודה מרושלת ממש אוכלת אותך כשאתה רואה אותה, הלא כן? לפעמים אני נדהם מדוע העיתונאי כל כך בלבל את היוצרות ועיוות את כל מה שאמרתי לו; כאילו בכוונה תחילה הוא הפך את הכל על פיו או סתם כתב אחרת – אבל למה ומדוע, זה עולה על השכל שלי. אילו הייתי פוליטיקאי או אישיות חשובה אחרת, ניחא; אז העניין פוליטי, והבריות יש להם עניין מיוחד להכניס למישהו לפה מה שלא אמר מימיו, או שכל השיחה לא היתה ולא נבראה ובדיה היתה; זה קורה. אבל אני – אני סתם מוזיקאי; לאיש אין עניין להרע אתי, מלבד אולי אצלנו בבית; ולמרות זאת עוד לא קרה לי שבראיון שנתתי ייכתב לפחות חצי ממה שאמרתי באמת.

אז שתדע איך זה קורה. נניח אני בא לנצח בקונצרט גדול בליברפול או בפאריז ברור כאשר בא מאסטרו פילאט לנצח, עושים סוכני הקונצרט איזה רעש. אני בא למלון ועוד לא הספקתי לרחוץ ידיים, והשוער מטלפן שאיזה אדון רוצה לדבר אתי. אומר שהעניין חשוב. אל-אלוהים, אני אומר בלבי, עיתונאי! עליך להבין, העיתונות מתעניינת בך רק ביום הראשון; למחרת אתה כבר לא חדשות, ואם רצונך שיזכירו אותך ולו במלה אחת, אתה צריך להידרס לפחות על ידי מכונית. ובכן, אני מחליט, אניח לו לאדון קצת לחכות – זה איכשהו שייך לעניין; ואחר-כך, בבקשה, מה אני יכול לעשות בשבילך? האיש הצעיר מציג את עצמו, מאסטרו הנכבד, עיתון זה וזה היה רוצה להביא כמה דברים מפיך –

“מה, ראיון?” אומר אני. “אני עקרונית לא נותן שום ראיונות.”

“לא, לא,” מתגונן האיש הצעיר. “רק כמה מלים, שיחה לא מחייבת…”

אני נכנע. “ובכן, אדוני, תתחיל.”

האיש הצעיר מוציא פנקס קטן ונוגע בעיפרון בשיניו. במבט ראשון רואים שהוא לא יודע עלי מאומה, שמוזיקה לא מעניינת אותו ושאין לו מושג על מה עליו לשוחח אתי. שעה קלה הוא מביט בי במבוכה ואחר מתחיל: “לוא סיפרת לי, מאסטרו, משהו על עצמך.”

זה בדרך כלל אוכל אותי. “אני לא יודע על עצמי כלום,” אני אומר לו. “אבל אתה יכול לשוחח אתי על מוזיקה, אם רצונך בכך.”

האיש הצעיר מהנהן לאות תודה ורושם בקדחתנות את ששמע. “מתי התחלת לנגן, מאסטרו?” הוא שואל לבסוף.

“בהיותי ילד קטן,” אני אומר. “בפסנתר”.

האיש הצעיר רושם בהתלהבות. “איפה נולדת?”

“במרשוב.”

“איפה זה?”

“בצ’כיה.”

“סליחה, איפה?”

"בצ’כיה, בהרי " Krkonose.

“סליחה?”

“הרי הענקים,” אני מסביר לו..“Mont Geants. Riesengbirge Giant Mountains”

“אהה,” אומר הצעיר וכותב בקדחתנות. “האם תוכל לומר לי משהו על ילדותך? למשל… מה היה מקצועו של אביך?”

“מורה. הוא היה מנגן בעוגב בכנסייה. אלה היו הרשמים המוזיקליים הראשונים שלי,” אני אומר בכדי להגיע למוזיקה. “אתה מבין, מלמד כזה צ’כי, מנגן בטבעו – אצלנו זאת מסורת משפחתית.” וכן הלאה. האדון הצעיר כותב ומהנהן מתוך שביעות רצון. זה בדיוק מה שהעיתון שלו צריך. בראבו, מאסטרו!

סוף-סוף אני מצליח להיפטר ממנו ואני נושם לרווחה. כך, זה מאחורינו. אתה יודע, אני אוהב לשוטט בערים זרות; שם איש לא יכיר אותך… אומר לך, יש והייתי רוצה, תוך כדי ניצוח, לזרוק את השרביט; אוחזת בי אימה נוראה מעצם העובדה שכל כך הרבה אנשים מסתכלים בי. מי שאין בו לפחות קצת מאופיו של ליצן, היה רצוי שיימנע מלהיחשף לציבור. אבל זה כבר פרק אחר.

למחרת בבוקר אני מקבל את העיתון. כותרת שמנה “שיחה עם מאסטרו פילאט”. טוב. “המאסטרו קיבל את סופרנו בסוויטה המפוארת של מלון X.” רגע, אני הלא דיברתי עם הצעיר הזה בלובי! “בקונטראסט מובהק עם האווירה המפוארת, הרכרוכית כלשהו, ניצבה לפנינו דמותו המגושמת המקושטת ברעמת ענק, האומרת כולה חוסר ריסון.” אני – גובה גופי בקושי מטר שבעים, ומה שנוגע לרעמה – נו, נעזוב את זה. "הוא קיבל את פנינו בלבביות בלתי רגילה, ממש שופעת – ". איי-איי-איי, אני חושב בלבי.

הוא העביר את אצבעותיו מבעד לרעמה הכסופה ופניו השזופים קדרו. מוצאי, הוא אמר, שרוי במסתורין; אינני יכול לספר על עצמי הרבה. אני רק יודע שנולדתי בהונגריה, ליד ורשה, בגיא עמוק שבלב הרי ענקים פראיים. מעל למקום הולדתי המו יערות עבותים ורעמו מפלי מים כמו עוגב בכנסייה. זה היה הרושם המוזיקלי הראשון בחיי. אגלה לך, שאבי היה צועני זקן. הוא חי חיי טבע כמו מאות ואלפים של אבותינו. המסורת המשפחתית היא צייד לא חוקי, חירות ונגינה פראית בכינור ובצלצל. עד היום אני אוהב להעלם לזמן מה במחנה בני עמי ולנגן בכינור ליד המדורה את מנגינות ילדותי. – ”

מה אומר לך: פתחתי בריצה למערכת העיתון ואני מחפש את העורך. אני חושב שקצת תופפתי על השולחן, כי בסוף הסיר האדון שם את משקפיו ואמר בפליאה: “אבל, אדוני, אנחנו הרי כותבים לעיתון! אנחנו צריכים להגיש את העובדות באורח מעניין, אתה לא חושב? אני בכלל לא מבין מה מרגיז אותך…”

היום זה כבר לא היה מרגיז אותי; הבנאדם מתרגל… וחוץ מזה, אני חושב, זה כנראה לא הולך אחרת; אתה חי את חייך, אבל התמונה המצטיירת אודותיך בעיני הבריות היא עניין אחר לגמרי; מה עוד אם התמונה הזאת עוברת לפני עיני הציבור! אני כבר לא זוכר האם הראיון הזה היה בליברפול או ברוטרדם, או אולי במקום אחר; אבל אני משוכנע שברגע שעליתי לדוכן המנצחים, ראה בי הקהל באמת דמות של פרא ענק בלתי מרוסן שבלוריתו מתעופפת אל על, החורק במיתרי כינור בידיו מעל מדורת צוענים. - - זאת לדעת שהיתה לי שם הצלחה כבירה, פנטסטית, בן-אדם. אז אני לא יודע האם הצעיר ההוא מהעיתון לא צדק בעצם על פי דרכו… אתה מבין, לפחות בכל הנוגע לאמת כפי שהיא מצטיירת בעיני העם והציבור.

13.11.1938

איפה, זה לא היה אצלנו; אצלנו הלא לא כותבים כך בשום עיתון, וגם דעת הקהל, העם, הרחוב או איך שלא תקראו לזה, אין דרכם לסובב את דעותיהם כמו שבשבת. זה היה בליסבון במהלך אחת התהפוכות הפוליטיות דשם; משטר אחד נפל וקבוצה אחרת תפסה את השלטון, כפי שקורה גם בארצות אחרות. Senhor Manoel Varga לא היה מודאג מכך יתר על המידה, כי הפוליטיקה לא היתה תחום עיסוקו; רק קצת הטריד אותו ונאנח במתינות בשל אי השקט המשתלט על דעתם של הבריות ומסיט אותם מעניינים מועילים ונאצלים יותר. Don Manoel אהב את השקט ואת עבודתו; הוא היה יושב ראש האגודה לקידום השכלת העם, והוא האמין אמונה איתנה כסלע שההשכלה פותחת בפני האומה את שערי השגשוג והחירות, שעבודה היא חיינו ודברים דומים. אותו בוקר הוא עסק בחליפת המכתבים הנוגעת לקורס העממי באסטרונומיה ב-Monsaras והרצאות בדבר היגיינת היילודים בעיירה Monra, שעה שעוזרת הבית שלו חזרה מהקניות וגלגלה את עיניה, כולה סמוקה כמו עגבניה.

“הא לך, אדוני”, הכריזה וזרקה עיתון מעוך על השולחן. “אני עוזבת, אדוני! אני אשה הגונה ובמקום שכזה לא אעבוד!”

“מה העניין, מה העניין”, השתומם מר ורגה וזרק מבט מעבר למשקפיו אל העיתון. לרגע קט הוא נדהם; הנה בעמוד הראשון גילה כותרת שמנה: "הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!!! "

Senhor Varga לא האמין למראה עיניו. “איפה לקחת את זה, אשה?” הוא פלט.

אצל הקצב, היא אומרת. הקצב הראה לה את זה וכולם כבר מדברים על זה. וכולם אומרים שאי אפשר להשאיר את זה ככה, ושבוגד נבזה וכלב שכזה כמו Don Varga לא עוד יגור ברחוב שלהם.

“איזה כולם?” שואל מר ורגה כלא מבין.

כולם, היא אומרת; הגבירות, עוזרות הבית, הקצב והאופה – “ואני לא אשאר פה”, פרצה בבכי מיילל וזועם. “בטח יבואו הנה וישרפו את המקום – והם צודקים! הנה זה כתוב בעיתון, מה עושה מי ומה מאחורי כל זה… זה מה שהבנאדם מקבל בעבור שירות נאמן!”

“אני מבקש ממך, הניחי לי עכשיו”, אמר Don Manoel בדכדוך. “אבל אם את רוצה לעזוב, אני לא אעכב בעדך”.

רק עכשיו יכול היה לקרוא את הכתוב בעיתון. “הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!” אולי זה ורגה אחר, עלה על דעתו מתוך תחושת הקלה של רגע; והוא המשיך לקרוא. לא, זה בכל זאת מתכוון אליו. "העם כבר יסגור חשבון אתך, עם הפעילות השכלת-העם שלך, אדון ורגה, שבה הרעלת במשך שנים את נפש עמנו! העם איננו חפץ בהשכלה הרקובה של תרבות רעה וזרה הזורעת בשורותיו רק ריקבון מוסרי, חולשה והפקרות פנימית; והוא לא יניח לך להמשיך להפיץ תחת מסווה של ידענות מועילה כביכול את השקפותיך החתרניות בקרב הנוער ופשוטי העם – "

מר Manoel Varga הניח את העיתון ונעצב. איכשהו הוא התקשה להבין מה החתרנות באסטרונומיה עממית או היגיינת היילודים, ואפילו לא ניסה להבין. הוא פשוט האמין בהשכלה ואהב את הבריות; זה היה כל¹. כל כך הרבה אנשים הלכו לשמוע את ההרצאות, וכאן כותבים שהעם איננו רוצה בהן ודוחה אותן מתוך גועל. מר ורגה הניד את ראשו וניסה להמשיך לקרוא. “אם השלטונות לא ישימו סכר בפני השתוללותך, יעשה זאת העם שהתעורר בכוחות עצמו; ואזי שמור על עצמך, Manoel Varga!”

Senhor Manoel Varga קיפל את העיתון בקפידה והחליק עליו בידו. אז זה הסוף, הוא אמר בלבו. אמנם הוא לא יכול היה לתפוס, מה לפתע נשתנה בעולם ובבריות, ומדוע מה שהיה טוב אתמול, היה פתאום בהינף יד מזיק וחתרני; אבל עוד פחות יכול היה להבין, מאין לפתע פתאום כמות כזאת של שנאה בלבות הבריות! Don Manoel הזקן הניד את ראשו והתבונן בעד החלון החוצה, על רובע Sao Joao. הרובע היה ענוג וחביב כמימים ימימה; אפשר היה לשמוע רק את קריאות השמחה של הילדים ונביחותיו של הכלב – מר ורגה הסיר את משקפיו וצחצח אותם לאטו. כמה שנאה, אלוהים אדירים! מה זה קרה לבני האדם! ככל הנראה נשתנה הכל בן לילה. גם עוזרת הבית; כל כך הרבה שנים עבדה פה… מר ורגה נזכר מתוך עצב וגעגועים באלמנותו. אילו המנוחה היתה עוד בחיים – היא הלוא לא היתה משתנה?

Senhor Manoel Varga נאנח והרים את הטלפון. אתקשר עם חברי הותיק de Souza, גמר אומר בלבו; אולי הוא ייעץ לי –

“הלו, כאן ורגה”.

רגע של דומיה. “סוזה. מה אדוני מבקש?”

נשימתו של מר ורגה נעצרה לרגע. “רק… לשאול. קראת את המאמר?”

“קראתי”.

“אני מבקש ממך… מה לעשות בזה?”

היסוס מה. “כלום. עליך להבין, ש –… שהתנאים נשתנו, נכון? ככה זה. תתארגן לפי זה”. קליק. מר ורגה התקשה למצוא את עריסת הטלפון. זה, ובכן, חברו הקרוב. איך הכל משתנה! תתארגן לפי זה – אבל איך? איך מתארגנים לכך שמישהו שונא אותך? שמא עליך להתחיל לשנוא גם כן? או מה? איך להתארגן לשנאה, כאשר כל ימי חייו למד לאהוב?

ובכן, עלי להתארגן לכך – לפחות פורמלית, החליט Don Manoel; אשר על כן ישב אל שולחנו וכתב בקפידה שהוא מתפטר מתפקיד יושב הראש של האגודה להשכלת העם. בשים לב לתנאים שנשתנו, וכן הלאה. מר ורגה נאנח ולקח את כובעו; אביא את זה לשם אישית, שזה ייגמר יותר מהר.

הוא הולך ברחובו של הרובע בהרגשה שהבתים מתבוננים בו אחרת, כמעט באיבה, אולי גם הם בשים לב לתנאים שנשתנו. השכנים כנראה מתלחשים – זהו ורגה המרעיל את נשמת העם. אולי בינתיים מישהו ילכלך את שער ביתו – לא ייפלא הדבר. מר ורגה מחיש את צעדיו, גם זאת בשים לב לתנאים שנשתנו. אולי אצטרך לעבור לגור במקום אחר, הוא מהרהר, למכור את הבית… בקיצור להתארגן לפי זה, הלא כן?

מר ורגה עולה על חשמלית ומתיישב בפינה. שני אנשים, שלושה, קוראים בעיתון הזה. הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga. אם הם יזהו אותי, מהרהר Don Manoel – ההוא, המזעיף פנים כנראה יצביע אלי: אתם רואים אותו? זהו הוַרְגָה הזה, שהפיץ השקפות חתרניות! והוא לא מתבייש לבוא בקהל! – כנראה אצטרך לרדת מהחשמלית, חושב מר ורגה בלבו, והרגיש בגבו את מבטי השנאה… אל-אלוהים, כמה יכולות עיני בני אדם לשנוא!

“כרטיס, אדוני”, נשמע קולו של הקונדוקטור. מר ורגה כמעט נבהל, ומנסה לשלוף מכיסו כמה מעות; תוך כדי כך נפלה מידו מטבע של עשרה סנטבוס והתגלגלה אל מתחת לספסל.

הקונדוקטור מסתכל בו. “עזוב את זה”, אומר מר ורגה מהר וסופר את דמי הנסיעה; הוא איכשהו מנסה להימנע מלעורר תשומת לב.

האיש המזעיף פנים מקפל את העיתון ומתכופף לחלץ את המטבע שמתחת לספסל. “באמת, אדוני, זה לא כדאי”, מפציר בו Don Manoel כמעט בעצבנות.

האיש נוהם משהו וזוחל בעקבות המטבע אל מתחת לספסל; יתר הנוסעים עוקבים אחריו בעניין ובהבנה.

“אני חושב שהיא נפלה פה”, ממלמל אדם אחר ומתיישב בשפיפה לחפש. מר ורגה כולו על קוצים. “תודה… תודה”, הוא מגמגם, אבל באמת אין צורך –"

“הנה היא”, מודיע האיש האחר שמתחת לספסל, “אבל נפלה בין הקרשים, הנבלה. אין לך אולר?”

“אין לי”, מתנצל Don Manoel, "אבל באמת… זה לא מצדיק את המאמץ – "

Senhor שלישי מניח את העיתון ומחטט בלא אומר ודברים בכיסו; הוא שולף נרתיק עור וחולץ ממנו אולר נוצץ. “תן לי”, הוא אומר לאיש השני, “אני אוציא אותה”.

כל נוסעי החשמלית מסתכלים במתח באיש השלישי החופר בלהב האולר בחריץ שבין הקרשים. “היא כבר זזה”, הוא נוהם בשביעות רצון, ותוך כדי כך קופצת המטבע החוצה ומתגלגלת לכיוון אחר. אדון רביעי מתכופף ונובר מתחת לספסל. “הנה היא”, הוא מכריז בצהלת ניצחון וקם, סמוק ממאמץ. “הא לך, אדוני”, הוא מתנשף ומגיש את המטבע למר ורגה.

“תודה… אני מודה לך, אדוני”, מפטפט Senhor Manoel Varga בהתרגשות. “היית אדיב מאד, וגם האדונים האחרים”, הוא מוסיף וקד קידת הוקרה לכל עבר.

“זה כלום”, נוהם האדון השלישי. “בשמחה”, אומר השני. “העיקר שמצאנו אותה”, משלים הראשון.

נוסעי החשמלית מחייכים ומהנהנים. העיקר שהמטבע נמצאה, הידד! Senhor Manoel Varga שסומק של מבוכה עלה בלחייו, על אשר עורר תשומת לב כזאת, יושב, ואינו מעז למצמץ; אולם הוא מספיק לראות שהאיש השלישי, זה עם האולר, מרים את העיתון ומתחיל לקרוא את המאמר ההוא: הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!

כאשר מר ורגה ירד מהחשמלית, נופפו אליו יושביה בידידות; גם קוראי העיתון הרימו מבטיהם ונהמו: “Adios, senhor!”

20.11.1938