רקע
קארל צ'אפק
האנונים
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: צ'כית
פרטי מהדורת מקור: Fr. Borovy פראג; 1946

אז שוו בנפשכם, אמר מר דיביש, זה מה שקרה לי באחד הימים האלה. אני מקבל מפעם בפעם, זאת לדעת, מזה כמה שנים, מכתבים – אהממ, אנונימיים. מקורם, על פי כתב היד, הנייר ועוד – שלושה או ארבעה אנשים; שניים כותבים במכונת כתיבה ושניים ביד; משניים אלה אחד כותב בכתיב גרוע שבגרוע ועושה בכלל רושם תת-קרקעי, בעוד שהאחר כותב ממש בכתיבה תמה, בכתב-יד כזה מצוייר וקפדני – זה צריך להיות כרוך בעבודת פרך. מדוע בחרו הארבעה דווקא בי כמטרה, את זאת לא אוכל לאמר; אינני עוסק בפוליטיקה, אולי מלבד העובדה שאני כותב מאמרים לעיתונות על צורכיהם ותפקידיהם של משק החלב ותעשיית הגבינות שלנו; הלא ברור, כשהבנאדם מגיע לקצת התמחות במשהו, אז זה כבר לא מניח לו והוא אנוס לצאת עם קצת הידע שלו לציבור ולעורר את עמנו, וליידע את הציבור המשכיל וכיוצא בזה. מימיי גם לא חשבתי שהצעות להעלאת קרנן של תעשיות הגבינה עלולות לפגוע ברגשות של מישהו; אבל לֵךְ תדע. אחד המתכתבים האנונימיים שלי הוא ככל הנראה קצב הנלחם למעמד מקצועו; אחרי כל מאמר שלי הוא שולח לי מכתב כתוב במכונת כתיבה, שבו הוא מתריס כנגדי, שאני רוצה להסריח בגבינותיי את הציבור הנאור ולחבל בכוחות עמנו. האנונים האחר, הכותב על מכונה ישנה מתוצרת רמינגטון, מודיע לי בדרך כלל שאני, כידוע לכל, מקבל תשלום של מיליונים בעד המאמרים שלי מידי בעלי אינטרסים מסוימים, שרכשתי כבר בכספי בגידתי שלוש אחוזות ורצוני הוא רק לבלבל את עמנו, בכדי שיסבא תמורת הגרושים שהרוויח בדמו את החלב המדולל המהול במים נושאי טיפוס. מבין האנונימיים הידניים – התת-קרקעי הזה כותב דברים גועליים שכאלה על אשתי; נו, אני לא אפרט, אבל… זה איום ונורא, כמה רוגז ושנאה מצטברים לפעמים בבני אדם. כנראה שזאת איזו גברת כבודה המכירה אותנו ומכתיבה את המכתבים האלה לעוזרת הבית שלה או לכובסת. לבסוף, האנונים בעל הכתיבה התמה פונה אלי בנימה מאיימת “אדוני!” ודורש בתוקף לחדול ולהניח לכל עם החלב שלי; לעמנו יש לדבריו דאגות אחרות, והוא יידע לטפל על פי אמות הצדק במי שמנסים להסיט את תשומת לבו מהשחיתות והחומרנות, וחותרים תחת האידיאליזם שלו. אתה תיתלה, בין הראשונים, על פנס רחוב, מודיע לי האנונים שלי בעל הכתיבה התמה, ברגע שעמנו ירד לעומקם של דברים יבין את טיב רקמת הרמאות וקנוניות המבישות הנפרשות לרגליו בידי בוגדים ומכורים לדבר עבירה שכמוך ובני בריתך אתך, וכן הלאה. זה לא כל כך חשוב; אתם הלא יודעים שהמכתבים האנונימיים כולם נכתבים כמו שטנץ, כאילו הועתקו מקונטרס “מזכיר האהבה” או “מדריך למכתבים לדוגמא”. אותי יותר עניין, מי הם האנשים הכותבים כך; חשבתי בלבי – כנראה איזה ידיד נפש השופך בעמל שכזה את רגשותיו האישיים ורוצה להתנקם בי על משהו – על מה, את זאת לא הצלחתי לגלות; אבל ככל הנראה זה מישהו שאני מכיר או שהיה לי אתו קשר כלשהו. זאת לדעת שאני שונא לכתוב מכתבים; לכן אני סבור שמוכרח להיות לאדם מניע חזק במיוחד בכדי להתיישב ולכתוב למישהו מכתב.

זה נמשך שנים; מה שמוזר הוא שבימים הסוערים לאחרונה תפחו המכתבים האלה בכמותם ובאלימותם. הקצב ההוא השש לקרב התחיל לכתוב לי בגוף שני יחיד וכתב לי: בשבילך, חזיר מפוטם שכמוך, יש לי כבר סכין מושחזת במיוחד, ודברים כאלה. ההוא בעל הרמינגטון התחיל לחתום “ליגת הטיהור” ויעץ לי להיפרד מהאחוזות שלי – אתם הלא יודעים שמה שנוגע לקרקעות יש לי רק אדנית עם פֶּלִרְגוֹנִיוֹת בחלון – כי המוני העמלים כבר הוציאו את גזר דינם של פרזיטים שכמוני. במכתבים הנבערים על אודות אשתי נוסף אולי עוד נופך נוסף של גסות; והאנונים בעל הכתיבה התמה הטיח בי אשם אישי על כל מה שקרה, וסיים במלים: “ברח אל מעבר לגבול, נבל שכמוך, כל עוד לא מאוחר! הפעם אני חותם: מטיל האימה.” כמובן שנכתב עוד הרבה יותר; אבל זה בערך הסגנון הנמרץ שלו. אני חושב שזמנים טרופים מגבירים בבני אדם את יצר הכתיבה והצורך להתבטא; אני רק התפלאתי כיצד זה בן-אדם פחות או יותר משעמם כמוני יכול להיות למוקד התעניינות כל כך טעונת רגשות של מישהו; ככל הנראה יש בזה נימה אישית נורא… אולי העלבתי את מישהו, או שאני עומד בדרכו של מישהו – מה כבר יודע הבנאדם על מכריו! רק ברור, אתם מבינים, קצת מביך להסתכל בכל אדם שאתה מושיט לו יד ולחשוב בקורטוב של אי בטחון: חבר, אולי זה אתה?

לפני כמה ימים לפנות ערב הלכתי לשוטט לשעה קלה ברחובות; נקיתי את הראש מהכל ורק התבוננתי איך חיים אנשים בסך הכל כפי שחיו בימים שלא היו היסטוריים. אני אפילו לא זוכר את שם הרחוב – כזה רחוב שקט ליד גני גרבוב. לפניי הלך אדם צולע, גוץ, לבוש שכמייה – היה כנראה מצנן נורא לפי התעטשויותיו ושיעוליו וחיטוטיו המתמידים אחרי ממחטה בכיסיו. תוך כדי החיטוטים האלה נפלה מכיסו מעטפה; אבל הוא לא שם לב והמשיך ללכת. הרמתי אותה ובדקתי האם כדאי לרדוף אתה אחרי הגוץ. על המעטפה היתה רשומה כתובתי. והיא נכתבה באותה כתיבה תמה וקפדנית של האנונים הרביעי שלי.

אני מחיש את צעדי וקורא לו: “היי, אדוני, האם המכתב הזה לא שלך?”

האיש מתחת לשכמייה עצר מלכת וממשש את כיסיו. “תראה לי!” הוא אמר. “כן, זה מכתב שלי. תודה רבה לך, אדוני. תודה רבה.”

אני נשארתי על עומדי כאילו פגע בי ברק. אתם הלא יודעים שיש לי זיכרון לפרצופים, אבל את האיש הזה לא ראיתי מימיי. היה זה כזה גמד בזוי, צווארון מלוכלך נורא, מכנסיים משופשפים לגמרי, במקום עניבה איזה קשר עקום, בקיצור עלוב; הגרוגרת מקפצת בגרונו, עיניים דומעות, בלחי חבורה בולטת, ונוסף לכל זה רגל אחת לא ישרה –

“אני מודה לך מאד, אדוני,” אמר באדיבות נוגעת ללב וקד קידה עמוקה כמנהגו של עולם שנעלם. “היית אדיב מאד.” בהתרחקו בצליעה במין הדר מיוחד נופף אלי עוד פעם בכובעו.

אומר לכם, נשארתי תקוע במקומי ועקבתי אחריו בפה פעור. אז זה האנונים שלי! מישהו שמימיי לא פגשתי אותו ולא פגעתי בו במאומה. והאיש הזה מתכתב אתי ועוד בדואר דחוף! אלוהים אדירים, במה זה מגיע לי – איך זה הגיע אליו? אני חשבתי לתומי, איזה אויב מסתורי, והנה – רציתי לרוץ בעקבותיו ולשאול אותו מי הוא, אבל איכשהו לא יכולתי; הסתובבתי על עומדי ושרכתי את דרכי הביתה. אתם מבינים, אני ריחמתי עליו לפתע פתאום. חשבתי בלבי, אם זה גורם לו תענוג – אבל לפחות שיחסוך מעצמו את הוצאות הדואר! הייתי צריך לומר לו, בן אדם, אתה יכול לשלוח לי את זה בלתי מבוייל; כל כך הרבה עבודה אתה משקיע בזה ועוד הוצאות כאלה –

בבוקר למחרת קיבלתי את המכתב בדואר דחוף, והוא עודו מלוכלך בשל נפילתו על המדרכה הרטובה. היו שם דברים נוראים: להעמיד אותי לקיר, לתלות על עץ גבוה, ואני כבר לא זוכר מה עוד. אלא שאני הרגשתי רק עצב. אתם מבינים, מסכן שכזה, הבן-אדם; כמה זה צריך לאכול אותו, שוו בנפשכם, איזה חיים רעים ומוזרים…

6.11.1938

המלצות קוראים
תגיות