ראיון, אמר המנצח פילאט במשכו את כתפיו. אני נורא מתפלא, בן-אדם, שאתה מאמין להם. לי יש ניסיון משלי עם ראיונות, ואוֹמָר לך: אם כבר נגזר עלי לתת ראיון, אני מעדיף שלא לקרוא אותו אחר-כך. סתם לכעוס לשווא? בעצם הבנאדם היה יכול להתפוצץ מצחוק לפי מה שהוא יכול לקרוא על עצמו במהלך ראיון כזה, ויחד עם זה זה אוכל אותו איזו מלאכה מרושלת ומעוותת העיתונאי הזה עשה. כל עבודה מרושלת ממש אוכלת אותך כשאתה רואה אותה, הלא כן? לפעמים אני נדהם מדוע העיתונאי כל כך בלבל את היוצרות ועיוות את כל מה שאמרתי לו; כאילו בכוונה תחילה הוא הפך את הכל על פיו או סתם כתב אחרת – אבל למה ומדוע, זה עולה על השכל שלי. אילו הייתי פוליטיקאי או אישיות חשובה אחרת, ניחא; אז העניין פוליטי, והבריות יש להם עניין מיוחד להכניס למישהו לפה מה שלא אמר מימיו, או שכל השיחה לא היתה ולא נבראה ובדיה היתה; זה קורה. אבל אני – אני סתם מוזיקאי; לאיש אין עניין להרע אתי, מלבד אולי אצלנו בבית; ולמרות זאת עוד לא קרה לי שבראיון שנתתי ייכתב לפחות חצי ממה שאמרתי באמת.
אז שתדע איך זה קורה. נניח אני בא לנצח בקונצרט גדול בליברפול או בפאריז ברור כאשר בא מאסטרו פילאט לנצח, עושים סוכני הקונצרט איזה רעש. אני בא למלון ועוד לא הספקתי לרחוץ ידיים, והשוער מטלפן שאיזה אדון רוצה לדבר אתי. אומר שהעניין חשוב. אל-אלוהים, אני אומר בלבי, עיתונאי! עליך להבין, העיתונות מתעניינת בך רק ביום הראשון; למחרת אתה כבר לא חדשות, ואם רצונך שיזכירו אותך ולו במלה אחת, אתה צריך להידרס לפחות על ידי מכונית. ובכן, אני מחליט, אניח לו לאדון קצת לחכות – זה איכשהו שייך לעניין; ואחר-כך, בבקשה, מה אני יכול לעשות בשבילך? האיש הצעיר מציג את עצמו, מאסטרו הנכבד, עיתון זה וזה היה רוצה להביא כמה דברים מפיך –
“מה, ראיון?” אומר אני. “אני עקרונית לא נותן שום ראיונות.”
“לא, לא,” מתגונן האיש הצעיר. “רק כמה מלים, שיחה לא מחייבת…”
אני נכנע. “ובכן, אדוני, תתחיל.”
האיש הצעיר מוציא פנקס קטן ונוגע בעיפרון בשיניו. במבט ראשון רואים שהוא לא יודע עלי מאומה, שמוזיקה לא מעניינת אותו ושאין לו מושג על מה עליו לשוחח אתי. שעה קלה הוא מביט בי במבוכה ואחר מתחיל: “לוא סיפרת לי, מאסטרו, משהו על עצמך.”
זה בדרך כלל אוכל אותי. “אני לא יודע על עצמי כלום,” אני אומר לו. “אבל אתה יכול לשוחח אתי על מוזיקה, אם רצונך בכך.”
האיש הצעיר מהנהן לאות תודה ורושם בקדחתנות את ששמע. “מתי התחלת לנגן, מאסטרו?” הוא שואל לבסוף.
“בהיותי ילד קטן,” אני אומר. “בפסנתר”.
האיש הצעיר רושם בהתלהבות. “איפה נולדת?”
“במרשוב.”
“איפה זה?”
“בצ’כיה.”
“סליחה, איפה?”
"בצ’כיה, בהרי " Krkonose.
“סליחה?”
“הרי הענקים,” אני מסביר לו..“Mont Geants. Riesengbirge Giant Mountains”
“אהה,” אומר הצעיר וכותב בקדחתנות. “האם תוכל לומר לי משהו על ילדותך? למשל… מה היה מקצועו של אביך?”
“מורה. הוא היה מנגן בעוגב בכנסייה. אלה היו הרשמים המוזיקליים הראשונים שלי,” אני אומר בכדי להגיע למוזיקה. “אתה מבין, מלמד כזה צ’כי, מנגן בטבעו – אצלנו זאת מסורת משפחתית.” וכן הלאה. האדון הצעיר כותב ומהנהן מתוך שביעות רצון. זה בדיוק מה שהעיתון שלו צריך. בראבו, מאסטרו!
סוף-סוף אני מצליח להיפטר ממנו ואני נושם לרווחה. כך, זה מאחורינו. אתה יודע, אני אוהב לשוטט בערים זרות; שם איש לא יכיר אותך… אומר לך, יש והייתי רוצה, תוך כדי ניצוח, לזרוק את השרביט; אוחזת בי אימה נוראה מעצם העובדה שכל כך הרבה אנשים מסתכלים בי. מי שאין בו לפחות קצת מאופיו של ליצן, היה רצוי שיימנע מלהיחשף לציבור. אבל זה כבר פרק אחר.
למחרת בבוקר אני מקבל את העיתון. כותרת שמנה “שיחה עם מאסטרו פילאט”. טוב. “המאסטרו קיבל את סופרנו בסוויטה המפוארת של מלון X.” רגע, אני הלא דיברתי עם הצעיר הזה בלובי! “בקונטראסט מובהק עם האווירה המפוארת, הרכרוכית כלשהו, ניצבה לפנינו דמותו המגושמת המקושטת ברעמת ענק, האומרת כולה חוסר ריסון.” אני – גובה גופי בקושי מטר שבעים, ומה שנוגע לרעמה – נו, נעזוב את זה. "הוא קיבל את פנינו בלבביות בלתי רגילה, ממש שופעת – ". איי-איי-איי, אני חושב בלבי.
הוא העביר את אצבעותיו מבעד לרעמה הכסופה ופניו השזופים קדרו. מוצאי, הוא אמר, שרוי במסתורין; אינני יכול לספר על עצמי הרבה. אני רק יודע שנולדתי בהונגריה, ליד ורשה, בגיא עמוק שבלב הרי ענקים פראיים. מעל למקום הולדתי המו יערות עבותים ורעמו מפלי מים כמו עוגב בכנסייה. זה היה הרושם המוזיקלי הראשון בחיי. אגלה לך, שאבי היה צועני זקן. הוא חי חיי טבע כמו מאות ואלפים של אבותינו. המסורת המשפחתית היא צייד לא חוקי, חירות ונגינה פראית בכינור ובצלצל. עד היום אני אוהב להעלם לזמן מה במחנה בני עמי ולנגן בכינור ליד המדורה את מנגינות ילדותי. – ”
מה אומר לך: פתחתי בריצה למערכת העיתון ואני מחפש את העורך. אני חושב שקצת תופפתי על השולחן, כי בסוף הסיר האדון שם את משקפיו ואמר בפליאה: “אבל, אדוני, אנחנו הרי כותבים לעיתון! אנחנו צריכים להגיש את העובדות באורח מעניין, אתה לא חושב? אני בכלל לא מבין מה מרגיז אותך…”
היום זה כבר לא היה מרגיז אותי; הבנאדם מתרגל… וחוץ מזה, אני חושב, זה כנראה לא הולך אחרת; אתה חי את חייך, אבל התמונה המצטיירת אודותיך בעיני הבריות היא עניין אחר לגמרי; מה עוד אם התמונה הזאת עוברת לפני עיני הציבור! אני כבר לא זוכר האם הראיון הזה היה בליברפול או ברוטרדם, או אולי במקום אחר; אבל אני משוכנע שברגע שעליתי לדוכן המנצחים, ראה בי הקהל באמת דמות של פרא ענק בלתי מרוסן שבלוריתו מתעופפת אל על, החורק במיתרי כינור בידיו מעל מדורת צוענים. - - זאת לדעת שהיתה לי שם הצלחה כבירה, פנטסטית, בן-אדם. אז אני לא יודע האם הצעיר ההוא מהעיתון לא צדק בעצם על פי דרכו… אתה מבין, לפחות בכל הנוגע לאמת כפי שהיא מצטיירת בעיני העם והציבור.
13.11.1938
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.