מר טומשיק הלך בדרך ההיא ליד בית החולים של הרובע האחד-עשר; זאת היתה הצעדה הקבועה שלו מטעמי בריאות, כי מר טומשיק הקפיד בבריאותו, ובכלל היה ספורטאי נלהב, כשם שהיה צופה נלהב בתחרויות הליגה. הוא צעד פסיעות קלילות וזריזות בדמדומי האביב, תוך שהוא פוגש רק פה ושם בזוג נאהבים או במישהו מהרובע השנים-עשר. הייתי צריך לקנות לי מד-צעד, בכדי לדעת כמה צעדים אני צועד מדי יום. ולפתע הוא נזכר שמזה שלושה לילות הוא חולם את אותו החלום: כי הוא מהלך ברחוב, ופתע פתאם נקרית בדרכו אשה עם עגלת ילדים; אשר על כן הוא רוקע רק כך בקלות בעקב שמאל, והנה הוא מתרומם לגובה של כשלושה מטרים, טס מעל לראש האשה עם עגלת הילדים ונוחת ברכות על הקרקע. בחלום הוא בכלל לא התפלא על כך: זה היה לדידו מובן מאליו ונעים להפליא, ורק נראה לא מצחיק¹ במקצת שעד כה איש לא ניסה את זה. הלא זה כל כך קל; די להניע קצת את הרגליים, כמו ברכיבה באופניים, והנה מר טומשיק שוב מתרומם באוויר, שט בגובה הקומה השניה ובקלילות נוחת על הארץ. די לרקוע ברגל, ושוב הוא מתרומם כמו בנעלי מילין; אין צורך לנגוע באדמה, יעשה תנועת רגליים חפוזה כזאת וממשיך לטוס. מר טומשיק צוחק לו בחלומו בקול רם על שאיש לא מצא עד כה את התעלול. רק לרקוע ברגל באדמה ואתה מעופף. זה הלא קל יותר וטבעי יותר מהליכה, מסיק מר טומשיק בחלומו; אני צריך לנסות את זה מחר כשאהיה ער.

שלושה לילות רצופים הוא חלם את החלום הזה, נזכר מר טומשיק. זהו חלום נעים; הבנאדם מרגיש כזה קליל – ובכן, היה יפה אילו אפשר היה לעופף ככה בלא קשיים; רק לרקוע קלות באדמה – מר טומשיק הסתובב להעיף מבט חטוף לאחור. איש לא הלך בעקבותיו. מר טומשיק פתח בריצת המראה קלה, רק כך לשם צחוק, ורקע ברגל שמאל, כאילו לדלג על שלולית בוץ. בו ברגע התרומם לגובה שלושה מטר וטס, טס בקשת שטוחה מעל פני הקרקע. הוא לא השתומם לרגע; זה היה באמת טבעי, וזה גרם לו רק להנאה מרגשת כמו סיבוב בקרוסלה. מר טומשיק כמעט צעק בשמחת נעורים; אלא שכעבור כשלושים מטר התקרב במעופו ארצה וראה שיש שם בוץ; לפיכך נופף קצת ברגליו כמו בחלום והנה הוא מתרומם מחדש ונוחת בקלילות ובלא זעזוע כחמשה עשר מטר הלאה משם, מאחורי גבו של אדם שהלך בצעדים עגומים לכיוון בית הקברות. האיש הסתובב בחשדנות; בעליל לא מצא חן בעיניו שנמצא בגבו אדם שלא שמע את צעדיו קודם לכן. מר טומשיק עקף אותו ככל שיכול בלי לעורר חשד נוסף; הוא כמעט חשש שצעד נמרץ יותר ינתק אותו מהאדמה והוא ישוב ויעופף.

את זה צריך לנסות באופן שיטתי, אמר מר טומשיק בלבו והתחיל לחזור באותה דרך נטושה בכיוון הביתה; אבל כאילו להכעיס הוא פגש הרבה זוגות נאהבים ועובדי רכבת. אשר על כן נכנס לשביל צדדי, שבו פרקו במשך שנים אשפה; היה כבר חושך, אבל מר טומשיק חשש שמא עד מחר ישכח איך עושים את זה. הוא רקע הפעם בהיסוס מה ולפיכך התרומם רק עד גובה מטר ונחת נחיתה קשה יותר במקצת. הוא ניסה שנית, תוך העזרות בתנועות ידיים כאילו הוא שוחה; הפעם עף למרחק שמונים מטר ומעלה, אפילו בקשת דמוית חצי עיגול, ונחת בקלילות כמו שפירית. רצה לנסות פעם שלישית, אלא שנלכד בחרוט של אור, וקול מחוספס שאל אותו: “מה אתה עושה פה?” היה זה פטרול משטרתי.

מר טומשיק נבהל נורא וגמגם שהוא מתאמן פה במשהו. “אז תלך להתאמן במקום אחר,” התכעס השוטר, “אבל לא פה.” מר טומשיק אמנם לא הבין מדוע הוא יכול להתאמן במקום אחר, אבל לא פה; אבל בהיותו אזרח שומר חוק, אחל לשוטר לילה טוב והסתלק משם מהר, מלא חששות שהוא עלול להתרומם לפתע פתאום; זה עלול להיות חשוד בעיני המשטרה. רק בהגיעו למכון הממלכתי לבריאות הוא שוב קפץ לאוויר, דילג בקלות על גדר התיל ובעזרת ידיו המתנופפות עף מעל לגן המכון אל העבר השני, הלא הוא רחוב הכתר, ושם נחת ממש ליד עוזרת בית שהיתה בדרכה עם כד בירה. היא פלטה צעקה ופתחה במנוסה. מר טומשיק העריך את אורך הטיסה שלו למאתיים מטר בערך; היתה זאת בעיניו התחלה נפלאה.

בימים שלאחר מכן הוא התאמן בטיסה, כמובן רק בלילה ובמקומות מבודדים, במיוחד בסביבת בית הקברות היהודי ברובע אולשני. הוא ניסה סגנונות שונים, כגון התרוממות אחרי ריצת המראה או התרוממות אנכית מהמקום; הוא הגיע בקלות, תוך נפנוף רגליו בלבד, לגובה של מאה מטר ומעלה, אבל לעלות יותר לא העיז. כמו כן הוא רכש ניסיון בדרכי נחיתה שונות, כגון גלישה חלקה או צניחה אנכית מואטת, דבר שהיה תלוי בעבודת הזרועות; הוא גם למד לשלוט במהירות הטיסה ולשנות כיוון באוויר, לטוס נגד הרוח, לטוס עם משקולות, להוסיף או להפחית גובה על פי הצורך ודברים דומים. זה היה קל לגמרי; פליאתו של מר טומשיק על שהבריות לא הגיעו לכך עד כה גברה והלכה; ככל הנראה איש לא ניסה לרקוע פשוט ברגל ולהתרומם. פעם אחת הוא הצליח להישאר באוויר שבע עשרה דקות מלאות, אבל לבסוף הסתבך באיזה חוטי טלפון והעדיף לרדת. לילה אחד הוא ניסה לטוס לאורך שדרות רוסיה; הוא טס בגובה של ארבעה מטר כאשר גילה מתחתיו שני שוטרים; לפיכך הסיט את מסלולו לגני הווילות, בעוד אשר נשמעות שריקותיהן החדות של משרוקיות משטרתיות. כעבור שעה קלה הוא חזר למקום ברגל וראה ששה שוטרים מחפשים בפנסים חשמליים דלוקים בשטח הגן, כנראה גנב שלדבריהם ראו אותו מטפס על הגדר.

רק עכשיו עלה על דעתו של מר טומשיק שהטיסה מזמנת לו הזדמנויות למכביר, אבל לא העלה בדעתו שום דבר הגיוני. באחד הלילות פיתה אותו חלון פתוח בקומה הרביעית בכיכר לובּקוביץ; מר טומשיק המריא לשם ברקיעה קלה, התיישב בחלון ולא ידע מה הלאה. הוא שמע מבפנים קולות אדם ישן ונוחר בכבדות; לפיכך הוא נכנס לחדר, אבל כיון שלא התכוון לגנוב, הוא נשאר על עומדו מתוך הרגשת מבוכה מדכאה המתעוררת בכניסתנו לכל דירה זרה. מר טומשיק נאנח ועלה שוב על אדן החלון; אולם, על מנת להשאיר עדות ומשהו כמו הוכחה למבצעו הספורטיבי, הוא שלף מכיסו דף נייר ורשם עליו בעיפרון: “הייתי פה!! הנוקם x.” את הנייר הניח על שידת המיטה של הישן וגלש בשקט מהקומה הרביעית. רק בבית גילה שהנייר היה מעטפה שנשאה את כתובתו, אבל לא היה לו האומץ לחזור לקחתה. כמה ימים עברו עליו בפחד נורא שהמשטרה תחקור את העניין; אך למרבית הפלא לא קרה דבר.

*

כעבור כמה זמן הרגיש מר טומשיק שהמשא של טיפוח כושר הטיסה כשעשוע אישי וחשאי – כבד מנשוא; אלא שלא ידע כיצד למסור את תגליתו לרשות הרבים. הלא הדבר כל כך קל; די לרקוע ברגל ולעזור קצת בתנועת הזרועות, ואתה יכול לעוף כמו ציפור. אולי זה יתפתח לענף ספורט חדש; או שאפשר יהיה להקל על העומס בדרכים ולהלך באוויר. ולא יהיה צורך בבניית מעליות. ובכלל, יכולה להיות לעניין משמעות אדירה; מר טומשיק אמנם לא ידע בדיוק איזו משמעות, אבל זה כבר יתפתח מעצמו. כל תגלית חדשה נראית בראשיתה כמו צעצוע לשמו.

למר טומשיק היה שכן בבית, כזה אדם צעיר ושמן, בשם וויטה; האיש היה מישהו בעיתונות. כן; עורך מדור הספורט או מדור אחר. אז לאדון וויטה זה ניגש מר טומשיק באחד הימים, ואחר כמה דיבורים סחור-סחור הוא פלט לפתע שהוא יכול להראות לו משהו מעניין. הוא עטף את זה במעטה סודיות ומסתורין, עד שמר וויטה חשב “אלוהים אדירים” או משהו כזה. אף על פי כן הוא הסכים להתלוות אל מר טומשיק בסביבת תשע בערב לבית הקברות היהודי.

“אז תסתכל, אדוני העורך,” אמר מר טומשיק, רקע ברגל והתרומם לגובה כחמשה מטר. שם הוא ביצע תרגילים שונים, הנמיך עד לקרבת הקרקע, ושוב התרומם תוך שהוא מנופף את זרועותיו, ואפילו נשאר תלוי באוויר ללא ניע למשך שמונה שניות לפחות. מר וויטה הרצין מאד והתחיל לחקור כיצד מר טומשיק עושה את זה. מר טומשיק הראה לו בסבלנות רבה: רק לרקוע ברגל והולכים; לא, אין בזה שום צד ספיריטואליסטי; לא, אין צורך בשום כוחות עליונים, גם לא כוח רצון מיוחד, ולא מאמץ שרירים; די לקפוץ ולעופף. “תנסה בעצמך, אדוני העורך,” הוא הפציר, אבל מר וויטה הניד את ראשו, ואמר, מהורהר, שוודאי יש בזה איזה טריק מיוחד. אני כבר אגלה אותו, אמר. וביקש שמר טומשיק לא יראה את הדבר לעת עתה לאדם אחר.

בפגישתם הבאה נתבקש מר טומשיק לעופף כשמשקולות בנות חמישה קילוגרם מוחזקות בידיו; זה הכביד והוא הגיע רק לשלושה מטר גובה, אבל מר וויטה היה מרוצה. לאחר ניסוי הטיסה השלישי אמר מר וויטה: “אז תשמע, מר טומשיק, אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל העניין הזה הוא מאד רציני. לטיסת אדם בכוחות עצמו עשויה להיות משמעות רבה. למשל, להגנת המדינה, אתה מבין? את זה צריך להפקיד בידי מומחים. אתה יודע מה, מר טומשיק, אתה צריך להציג את זה בפני איזה מומחים. אני כבר אדאג לזה.”

*

ובכן, כך קרה, שיום אחד ניצב מר טומשיק לבוש מכנסי התעמלות מול קבוצת ארבעה אדונים בחצר המכון הממלכתי לחינוך גופני. הוא התבייש נורא בשל הופעתו העירומה-למחצה, סבל מאימת הציבור ורעד מקור, אבל מר וויטה לא ויתר: שום כלום בלי מכנסי ההתעמלות, צריך שייראה לעין איך עושים את זה. אחד האדונים האלה, החסון והקרח, היה פרופסור לחינוך גופני באוניברסיטה; הוא נראה כמסרב להאמין; אפשר היה לראות ממראה אפו שמבחינת המדע הכל הבל. בחוסר סבלנות הוא הציץ בשעונו ונהם.

“כך, מר טומשיק,” אמר מר וויטה בקול רועד קמעה, “תראה לנו את זה: תחילה בריצת המראה.”

מר טומשיק נבהל ופתח בשני צעדי ריצה.

“חכה,” עצר בעדו מומחה. “הריצה שלך איננה נכונה. אתה צריך להעביר את כובד משקל הגוף על הרגל השמאלית, אתה מבין? עוד פעם!”

מר טומשיק חזר וניסה להעביר את כובד משקל הגוף על רגל שמאל.

“והידיים, אדוני,” לימד אותו המומחה. “אתה לא יודע מה לעשות בידיים. עליך להחזיק את הזרועות כך שבית החזה שלך יהיה חופשי. וקודם גם עצרת את נשימתך תוך כדי הריצה, זה אסור. אתה צריך לנשום בחופשיות ובעומק. אז עוד פעם!”

מר טומשיק היה מבולבל; עכשיו הוא באמת לא ידע מה לעשות בידיים וכיצד לנשום; הוא פרכס באי ביטחון וחיפש היכן נקודת הכובד של גופו.

“עכשיו,” צעק מר וויטה.

מר טומשיק התנענע במבוכה ופתח בריצה; בדיוק כשעמד להמריא, אמר המומחה: “לא טוב! אתה צריך עוד לחכות!”

מר טומשיק רצה להיעצר, אבל לא יכול היה עוד: רק רקע ברגל שמאל רקיעה חלושה והתרומם לגובה מטר; אבל כיון שרצה להשביע רצון, הנמיך את טיסתו, נחת ונשאר עומד.

“רע, לגמרי רע,” צעק המומחה. “אתה צריך לנחות בשפיפה! אתה צריך לגעת בקרקע בבהונותיך ואחר-כך להתייצב בגמישות בשפיפה! והידיים צריכות להיות מושטות קדימה, אתה מבין? הידיים שלך הלא צריכות לשאת את גורם האינרציה, אדוני; זאת תנועה טבעית. חכה,” אמר המומחה, “אני אראה לך איך צריך לקפוץ. תסתכל טוב מה אני עושה.” ואחרי שזרק את מעילו הוא ניגש להמראה. “ראה, אדוני: נקודת הכובד נחה על רגל שמאל; הרגל כפופה במקצת והגוף נטוי קדימה; את המרפקים אני מחזיק מאחור, בכדי להרחיב את בית החזה. תעשה כמוני!”

מר טומשיק עשה כמוהו; מימיו לא הרגיש כל כך מעוקם ולא נוח.

“אתה צריך להתאמן בזה,” שח המומחה. "ועכשיו תסתכל! רגל שמאל נזרקת קדימה – " המומחה זרק אותה קדימה, רץ ששה צעדים, רקע ברגלו וקפץ, תוך שהוא מצייר בזרועותיו עיגול יפהפה באוויר; אחר־כך נחת בשפיפה כשזרועותיו מושטות קדימה. “כך עושים את זה,” אמר ומשך את מכנסיו כלפי מעלה. “תעשה את זה בדיוק לפי ההדגמה שלי.”

מר טומשיק שלח מבט שואל ואומלל אל עבר מר וויטה. האם זה באמת מוכרח להיות?

“אז עוד פעם,” אמר מר וויטה ומר טומשיק סובב את אבריו לפי ההנחיה. “עכשיו!”

מר טומשיק התבלבל ברגליו; הוא הקדים את שמאלו, אבל אולי זה לא חשוב. רק להצליח עם השפיפה והזרועות המושטות קדימה, חשב במועקה תוך כדי ריצה. כמעט שכח לקפוץ; אשר על כן רקע מהר – רק להצליח עם השפיפה, הבזיק לו בראש. הוא התרומם כחצי מטר ונחת במרחק של כמטר וחצי. אחר-כך עבר מהר למצב שפיפה והושיט את זרועותיו קדימה.

“אבל אתה לא עפת, מר טומשיק!” צעק מר וויטה. “בבקשה, עוד פעם!”

מר טומשיק פתח בריצה מחודשת. הקפיצה היתה רק מטר וארבעים, אבל הוא נחת בשפיפה וזרועותיו מושטות קדימה. הוא היה שטוף זיעה והרגיש את לבו הולם בפיו. אל אלוהים, שכבר יניחו לי, חשב, כולו מדוכדך.

אותו יום הוא קפץ עוד פעמיים; אחר-כך נאלצו להפסיק.

*

מאותו יום לא ידע מר טומשיק עוד לעופף.

1.5.1938