מר קְנוֹטֶק התעורר במיטת הרווקים שלו בשעה רבע לשעה. אז אני יכול להישאר עוד רבע שעה במיטה, הרהר בשביעות רצון; ולפתע צץ במוחו זכרונו של יום האתמול. זה היה נורא; כמה מעט היה חסר שיקפוץ אל מימי הנהר! אבל לפני כן היה כותב מכתב למנהל המחלקה פוליצקי, שמר פוליצקי מן הסתם לא היה מקשט בו את משרדו. לא, אדון פוליצקי, עד יום מותך לא היית מוצא מנוח על שכך פגעת בבן-אדם. כאן ליד השולחן בפינה ישב מר קנוטק עד השעות הקטנות רכון על נייר שלא היה כתוב בו כלום, נדהם מִכּוֹבֶד העוול והבושה שהיו מנת חלקו בבנק. אידיוט כזה עוד לא היה לנו כאן, צעק מר פוליצקי; אתה, אחד קנוטק, אני כבר אדאג שיעבירו אותך למקום אחר, אבל מה שיעשו שם עם מתנה שכזאת, רק אלוהים יודע; אתה, בן-אדם, אתה העובד הבלתי מוכשר ביותר מזה אלף שנה, ודברים שכאלה. וכל זה קרה, אנא לחשוב, לפני כל הפקידים והעלמות שבמשרד. מר קנוטק עמד שם סמוק ומחוסל, בעוד אדון פוליצקי המשיך לצרוח וזרק לו את המסמך האומלל לפני הרגליים; הוא היה כל כך המום שאפילו לא היה מסוגל להתגונן. שתדע, מר פוליצקי – יכול היה לומר – את החשבון היה לא אני ערכתי, אלא הקולגה שֶמְבֶרָה; אם אתה רוצה, אתה יכול לפתוח פה על שמברה, מר פוליצקי, ואותי תואיל לעזוב; אני כבר עובד פה בבנק שבע עשרה שנה, מר פוליצקי, ועוד לא נפלה שום טעות משמעותית בידי. אבל לפני שמר קנוטק הספיק לומר דבר, טרק מר פוליצקי את הדלת, ובמשרד השתררה דממה כבדה; מר שמברה רכן על ניירותיו באופן שפניו לא ייראו, ומר קנוטק חבש את כובעו כמו גוף בלי נשמה ויצא מהמשרד. אני כבר לא אשוב לכאן, הוא חשב בקהות חושים, זה הסוף. זה הסוף. כל אחרי הצהריים הוא תעה ברחובות; שכח לאכול ואחרי מועד ארוחת הערב התגנב הביתה כמו גנב, לכתוב את המכתב האחרון; אחר-כך יבוא הסוף, ומר פוליצקי ישא על מצפונו הרס חייו של אדם.
מר קנוטק מצמץ מהורהר אל עבר השולחן שלידו ישב עד עומק הלילה. מה בעצם רצה לכתוב? עכשיו לפתע לא היה מסוגל להיזכר באף מלה אחת מכל המלים הנשגבות והמרות שהן חשב להכביד על מצפונו של מר פוליצקי. אמת נכון, לבסוף חש בישיבתו ליד השולחן מועקה וקור, עד שמרוב רחמים עצמיים פרץ בבכי; אחר-כך חש חולשה מרעב ועצבות, אשר על כן נכנס למיטתו ונרדם כמו בול עץ. היה רצוי לכתוב את המכתב כעת, הרהר מר קנוטק במיטתו, אלא שגברה עליו תחושת החום ומין אושר; אחכה עוד קצת, הוא אמר בליבו, ואז אכתוב; עניין כזה צריך שייעשה בשיקול דעת.
מר קנוטק התכסה עד גובה הסנטר. מה בעצם עלי לכתוב? ובכן, ראשית, שאת החשבון ההוא ערך שמברה. אבל את זאת אי אפשר לכתוב, נבהל מר קנוטק. שמברה הוא אמנם לא-יוצלח, אבל יש לו שלושה ילדים ואשה שהיא איכשהו חולנית; רק לפני ששה שבועות השיג את המשרה בבנק – חביבי, איך זה היה עף מפה! אין מה לעשות, שמברה, היה אומר מר פוליצקי, אבל פקידים כאלה לא יעבדו אצלנו בבנק. – אז אולי אכתוב סתם את החשבון הזה לא אני ערכתי, שקל מר קנוטק; אלא שאז אולי יפתח מר פוליצקי בחקירה לקבוע מי אשם בפשלה, ושמברה ממילא יאבד את משרתו. אני לא הייתי נוטה לקחת את זה על עצמי, הרהר מר קנוטק בצער. את שמברה צריך איכשהו להוציא מזה. אכתוב למר פוליצקי רק זאת, שהוא עשה לי עוול ושאני ארבץ על מצפונו – מר קנוטק התיישב במיטה. מישהו צריך לשים עין על שמברה זה. נניח שאגיד לו: תסתכל, קולגה, זה צריך לעשות כך וכך; אתה יודע מה, אני מוטב אעזור לך בכל פעם – אלא שאני כבר לא אהיה שם, זאת הצרה; והטמבל הזה שמברה יעוף כמו טיל ויאבד את משרתו. המצב הזה טיפשי, תוהה מר קנוטק, תוך שהוא מחבק את ברכיו; בעצם הייתי צריך להישאר שם – ואולי לסלוח למר פוליצקי שהיה גס כל כך כלפי, לא? ולמה לא? מר פוליצקי הוא הלא פרא-אדם, אבל הוא לא מתכוון לרע; כעבור שעה קלה כבר לא יודע על מה הוא כעס. מחמיר – זה כן, אבל במחלקה שלו יש סדר, בזה צריך להודות. מר קנוטק חש מתוך תמיהה, שבעצם הוא כבר לא כל כך מרגיש נעלב; דעתו התאזנה עליו והשתלט עליו כמעט נועם. אז אני אסלח לפוליצקי, הוא לחש בינו ובין עצמו, ואראה לשמברה איך צריך לעשות –
רבע לשמונה. מר קנוטק קפץ ממיטתו ורץ את הכיור. לא נותר כבר זמן להתגלח, בקושי ללבוש את הבגדים ולרוץ. מר קנוטק יורד במדרגות בריצה, קל לו לפתע וליבו שמחה, כנראה כיון שאיזן את הדברים בתוך תוכו; הוא רץ, כובעו בידו, ונפשו אומרת שירה. עכשיו הוא יזמין לנו קפה במסעדה, יציץ בעיתונים וילך לבנק, כאילו כלום –
מר קנוטק שלח את ידו אל ראשו. מה זה שהאנשים סביב מסתכלים בי ככה? אולי יש משהו בכובע שלו. לא, הלא את הכובע הוא נושא ביד. ברחוב עוברת מונית; פתאום הנהג מסתובב ומביט במר קנוטק, וכמעט עולה על המדרכה. מר קנוטק מסב את ראשו, מצד אחד להביע תרעומת, ומצד שני לאותת שאיננו זקוק למונית. נדמה לו שהבריות נעצרים בדרכם ושולחים בו מבטים; אשר על כן הוא ממשש בחיפזון, האם כל כפתוריו רכוסים, והאם לא שכח לענוב עניבה. לא, השבח לאל, הכל על מקומו; ומר קנוטק נכנס בדעה צלולה לבית הקפה שלו.
שוליית המלצר תקע בו מבט מבוהל.
“קפה ועיתון,” פקד מר קנוטק והתנחל ליד שולחנו. המלצר מביא את הקפה ותוקע בו את מבטו קצת מעל לקרחתו החלקה של מר קנוטק. בדלת המטבח מופיעים כמה ראשים ומבטיהם הנדהמים נתונים בראשו של מר קנוטק.
מר קנוטק איבד את שלוותו. “מה יש לכם?”
המלצר השתעל במבוכה. “לאדוני יש משהו על הראש.”
מר קנוטק שב ומישש את ראשו; כלום, הוא יבש וחלק כמו תמיד.
“מה יש לי על הראש?” התפרץ.
“זה נראה כמו מין זוהר,” גמגם המלצר בהיסוס. "אני מסתכל כל הזמן – "
מר קנוטק הזעיף את פניו; כנראה שהם לועגים לקרחת שלו. “תתעסקו בשלכם,” הוא אמר בנימה חריפה ונפנה לשתות את הקפה שלו. לשם ביטחון הוא הפנה את פניו בזהירות לבל יעורר תשומת לב וגילה את ראשו במראה; הוא ראה את קרחתו הסולידית, וסביבה משהו כמו עיגול מזהב. מר קנוטק קם מהר והתקרב את המראה. טבעת הזהב הלכה אתו. מר קנוטק שלח את ידיו למשש אותה, אבל לא נתקלה במאומה; ידיו עברו דרך טבעת האור – טבעת נטולת חומר שחיממה במעט-קצת את האצבע החודרת בעדה.
“איך זה קרה לאדוני?” שאל המלצר מתוך התעניינות מרחמת.
“אני לא יודע,” ענה מר קנוטק אובד עצות, ולפתע נחרד. עם זה הלא לא אוכל להיכנס לבנק! מה יגיד אדון פוליצקי! מר קנוטק, הוא יאמר, את זה תואיל להשאיר בבית; עניינים שכאלה לא נוכל לסבול בבנק. מה לעשות, חשב מר קנוטק בתחושת אימה; להוריד את זה אי אפשר וגם בכובע אי אפשר להסתיר את זה; אילו רק יכולתי להגיע הבית – “תגיד לי,” אמר מהר, “אין לכם פה איזו מטריה? אולי אצליח להסתיר את זה תחת מטריה.”
בן אדם הרץ בבוקר אביבי ברחוב מתחת למטריה פתוחה הוא בלי ספק חזיון בולט לעין, אבל בכל זאת פחות מאדם הצועד כשזוהר קודש מעטר את ראשו. מר קנוטק הגיע לביתו בלי תקריות מיוחדות, ורק עוזרת הבית של השכנים שנקרתה בדרכו פלטה זעקת אימה ושמטה את תיק הקניות; שכן בחדר המדרגות החשוך בולט הזוהר בבהירות מיוחדת. בבית הסתגר מר קנוטק ורץ את המראה. כן, סביב ראשו זרח זוהר בקוטר גדול ממצלתיים, בעוצמת אור של כארבעים נרות; אי אפשר היה לכבות את זה, גם לאחר שהזרים על ראשו קילוח מים. בלבד זאת זה לא הפריע לו בתנועותיו. איך לתרץ את זה בבנק, הוגיע מר קנוטק את מוחו; אני צריך לדווח על מחלה, כך הלא אי אפשר להופיע שם. אשר על כן רץ אל אם הבית וקרא אליה בעד חריץ בדלת: “תואילי לטלפן לבנק שאני לא יכול להגיע לעבודה, אני חולה קשה.” למזלו לא פגש איש בחדר המדרגות. בבית הוא שב והתסגר וניסה לקרוא משהו; אבל כל כמה דקות קם וניגש למראה. טבעת הזהב סביב ראשו האירה בשלווה ובבהירות.
לאחר שעת הצהריים הוא הרגיש רעב נורא; אבל הלא לא יוכל להיכנס עם זה למסעדה ולאכול. אפילו סבלנותו לקרוא פקעה; הוא ישב על מקומו ללא ניע ומלמל לעצמו: זה הסוף. אני כבר לעולם לא אוכל להיות בקרב הבריות. עדיף היה לו אתמול הטבעתי את עצמי.
צלצול בדלת.
“מי זה?” קרא מר קנוטק.
" דוקטור ואניאסֶק. שלחו אותי מהבנק. אתה יכול לפתוח לי?"
מר קנוטק נאנח מתוך הקלה ללא שיעור. אולי הרופא יעזור לו. ודוקטור ואניאסק הוא רופא כללי נבון ומנוסה כל כך –
“אז מה חסר לנו?” תוקע הדוקטור בקול מהדהד בעודו ניצב בדלת, “מה כואב?”
“תסתכל, דוקטור,” נשם מר קנוטק, “מה קרה לי.”
“איפה?”
“כאן, סביב לראש.”
“אוהו,” אמר הדוקטור בפליאה והתחיל לבדוק. “אני לא מבין,” הוא נהם. “בן-אדם, יקירי, איפה חטפת את זה?”
“מה זה?” שאל מר קנוטק בנימת דאגה.
“זה נראה כמו gloriola1,” אמר הדוקטור הותיק כאילו הוא אומר variola2. “אני עוד לא ראיתי דבר כזה, ידידי. חכה, אני עוד אסתכל על הרפלקסים הפטלריים שלך – הממ, האישונים מגיבים באופן נורמלי. ומה ביחס להוריך, ידידי, היו בריאים? כן? לא שום התעלויות דתיות או משהו כזה? כלום? וחזיונות שכאלה ודברים דומים לא אהבת?” דוקטור ואניאסק צחצח את משקפיו בחגיגיות כלשהי. “שמע, זה מקרה מיוחד. אני הייתי שולח אותך לקליניקה למחלות עצבים, שיחקרו את זה בשיטה מדעית. כותבים כיום על כל מיני זרמים חשמליים במוח – השד יודע, כנראה שזאת איזה קרינה חשמלית. יש פה ריח אוזון חריף. בן-אדם, אתה תהיה מקרה מדעי מפורסם!”
“אני מבקש, דוקטור, זה לא,” פלט מר קנוטק בבהלה. “אצלנו בבנק לא היו רואים את זה בעין יפה אם יכתבו עלי בעיתונים – בבקשה דוקטור, אתה לא יכול להוציא אותי מזה?”
דוקטור ואניאסק שקע בהרהורים. “זה עניין קשה, ידידי. אני ארשום לך ברום, אבל – נו, אינני יודע. שמע, אני בתור דוקטור אינני מאמין בתופעות העל-טבעיות האלה. זה בטח רק עניין של עצבים, אבל – תשמע, מר קנוטק, האם עשית במקרה איזה מעשה של קדושה?”
“מה פירוש קדושה?” התפלא מר קנוטק.
“נו, משהו בלתי רגיל. מעשה שבמצווה או דבר דומה.”
“אני לא יודע על שום דבר שכזה, דוקטור;” מר קנוטק התקשה לנשום; “אלא העובדה שלא אכלתי כל היום.”
“אולי זה יעזור אחרי שתאכל,” נהם הדוקטור הזקן. “אני אדווח בבנק שיש לך שפעת – תשמע, אני הייתי מנסה כפירה בעיקר.”
“כפירה בעיקר?”
“כן. או איזה שהוא חטא. להזיק זה לא יכול, ושווה לנסות. אולי זה יעלם מעצמו. נו, ומחר אבוא שוב לראות אותך.”
מר קנוטק נשאר לבדו וניסה לכפור בעיקר בעומדו מול המראה. כנראה שלכפירה בעיקר ראויה לשמה הוא חסר מידה של דמיון, או מי יודע מה; מכל מקום טבעת האור סביב ראשו אפילו לא רעדה. מר קנוטק לא ידע עוד כיצד לכפור בעיקר, אשר על כן הוא חרץ את לשונו כלפי בבואתו במראה והתיישב כמי שחרב עליו עולמו. הוא היה רעב וחלוש, כמעט עד בכי. לי כבר לא יעזור דבר, הוא אמר בלבו בדכדוך. וכל זה בא עלי כיון שסלחתי לכלב הזה, פוליצקי. כאילו שהוא שווה את זה. גס רוח כלפי אנשים וקרייריסט שאין כמוהו. כמובן, על הבחורות במשרד לא יפתח את הפה. הייתי רוצה לדעת, אדון פוליצקי, בשביל מה אתה מזמן את המזכירה הג’ינג’ית ההיא לעתים כל כך קרובות לקבל הכתבה. לא שהייתי חושד במשהו, אדון פוליצקי; אבל קשיש שכמוך כבר לא צריך להיות זקוק לזה. זה עולה ביוקר, אדון פוליצקי; בחורה צעירה כזאת, בשביל זה צריך הרבה כסף. ואז מנהל מחלקה כזה משקיע בבורסה, והבנק ניזוק. ככה זה קורה, אדון פוליצקי, ואדם כמוני צריך סתם להסתכל על זה? מישהו היה צריך להסב את תשומת לב מועצת המנהלים, שישימו עין על מנהל המחלקה. וגם על הכתבנית הג’ינג’ית. אולי תשאלו אותה מאין יש לה כסף בשביל הפרכוסים שלה וגרבי המשי - - האם זה הולם, גרביים כאלה בבנק? האם אני גורב גרבי משי? מובן בחורה כזאת הולכת לבנק רק לצוד לה איזה מנהל; אחר-כך היא מאפרת את הפה שלה במקום לעשות את העבודה. כולן אותו הדבר, הרהר מר קנוטק בהתקף של כעס; אילו אני מנהל המחלקה, אני הייתי עושה שם סדר, חביבי –
או שמברה זה, חשב לו מר קנוטק. הגיע אלינו בפרוטקציה, ולא יודע לסכם שתיים ושתיים. לך אני אעזור, בטח ברנש כזה מנייר, אבל ילדים לעשות מוכרח. אני לא יכול להרשות לעצמי אשה וילדים, בחורי; איפה, עם המשכורת שלי! אנשים קלי דעת כאלה הבנק לא היה צריך בכלל להעסיק. ומה שנוגע למחלת אשתך, אדון שמברה, הלא ידוע ממה. ברור, היא נזקקה לעזרה מסוימת מאד, ועל זה יש בית סוהר אם מישהו יוציא את המרצע מהשק. לא, לא, עוד פעם לא אחפה עליך אחרי ששוב תבלבל את היוצרות. שכל אחד ידאג לעצמו, ודי. בנק איננו קיים בשביל לעזור למישהו. עוד יגידו לי, מר קנוטק, אתה יודע מהי החובה שלך? להסב תשומת לב לכל שגיאה, ולא לחפות עליה. זה יכול לעכב את הקידום שלך, מר קנוטק; דאג לענייניך ואל תסתכל ימינה או שמאלה. מי שרוצה להגיע למשהו בל יטפח חמלה שלא במקומה. האם מנהל המחלקה פוליצקי או המנכ"ל מטפחים רגשי חמלה? הנה, אתה רואה, מר קנוטק!
מר קנוטק פיהק מרעב וחולשה. אל-אלוהים, לוא לפחות יכולתי לצאת החוצה! מרוב צער על עצמו קם והלך להסתכל במראה. הוא ראה שם רק פנים מרוגזים של בן-אדם, וסביבם לא-כלום, שום כלום. אפילו לא זכר לאיזה זוהר. מר קנוטק כמעט נגע באפו במראה, אבל לא גילה שום דבר מלבד שיער מדולדל וכמה קמטים סביב העיניים; במקום טבעת הזהב נראתה רק אפלולית ויתמותו של חדר לא מלבב.
מר קנוטק נשם לרווחה בהקלת אין קץ. אז מחר בבוקר אפשר לחזור לבנק.
24.4.1938
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.