רקע
קארל צ'אפק
עשרת הסנטבוס
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

איפה, זה לא היה אצלנו; אצלנו הלא לא כותבים כך בשום עיתון, וגם דעת הקהל, העם, הרחוב או איך שלא תקראו לזה, אין דרכם לסובב את דעותיהם כמו שבשבת. זה היה בליסבון במהלך אחת התהפוכות הפוליטיות דשם; משטר אחד נפל וקבוצה אחרת תפסה את השלטון, כפי שקורה גם בארצות אחרות. Senhor Manoel Varga לא היה מודאג מכך יתר על המידה, כי הפוליטיקה לא היתה תחום עיסוקו; רק קצת הטריד אותו ונאנח במתינות בשל אי השקט המשתלט על דעתם של הבריות ומסיט אותם מעניינים מועילים ונאצלים יותר. Don Manoel אהב את השקט ואת עבודתו; הוא היה יושב ראש האגודה לקידום השכלת העם, והוא האמין אמונה איתנה כסלע שההשכלה פותחת בפני האומה את שערי השגשוג והחירות, שעבודה היא חיינו ודברים דומים. אותו בוקר הוא עסק בחליפת המכתבים הנוגעת לקורס העממי באסטרונומיה ב-Monsaras והרצאות בדבר היגיינת היילודים בעיירה Monra, שעה שעוזרת הבית שלו חזרה מהקניות וגלגלה את עיניה, כולה סמוקה כמו עגבניה.

“הא לך, אדוני”, הכריזה וזרקה עיתון מעוך על השולחן. “אני עוזבת, אדוני! אני אשה הגונה ובמקום שכזה לא אעבוד!”

“מה העניין, מה העניין”, השתומם מר ורגה וזרק מבט מעבר למשקפיו אל העיתון. לרגע קט הוא נדהם; הנה בעמוד הראשון גילה כותרת שמנה: "הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!!! "

Senhor Varga לא האמין למראה עיניו. “איפה לקחת את זה, אשה?” הוא פלט.

אצל הקצב, היא אומרת. הקצב הראה לה את זה וכולם כבר מדברים על זה. וכולם אומרים שאי אפשר להשאיר את זה ככה, ושבוגד נבזה וכלב שכזה כמו Don Varga לא עוד יגור ברחוב שלהם.

“איזה כולם?” שואל מר ורגה כלא מבין.

כולם, היא אומרת; הגבירות, עוזרות הבית, הקצב והאופה – “ואני לא אשאר פה”, פרצה בבכי מיילל וזועם. “בטח יבואו הנה וישרפו את המקום – והם צודקים! הנה זה כתוב בעיתון, מה עושה מי ומה מאחורי כל זה… זה מה שהבנאדם מקבל בעבור שירות נאמן!”

“אני מבקש ממך, הניחי לי עכשיו”, אמר Don Manoel בדכדוך. “אבל אם את רוצה לעזוב, אני לא אעכב בעדך”.

רק עכשיו יכול היה לקרוא את הכתוב בעיתון. “הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!” אולי זה ורגה אחר, עלה על דעתו מתוך תחושת הקלה של רגע; והוא המשיך לקרוא. לא, זה בכל זאת מתכוון אליו. "העם כבר יסגור חשבון אתך, עם הפעילות השכלת-העם שלך, אדון ורגה, שבה הרעלת במשך שנים את נפש עמנו! העם איננו חפץ בהשכלה הרקובה של תרבות רעה וזרה הזורעת בשורותיו רק ריקבון מוסרי, חולשה והפקרות פנימית; והוא לא יניח לך להמשיך להפיץ תחת מסווה של ידענות מועילה כביכול את השקפותיך החתרניות בקרב הנוער ופשוטי העם – "

מר Manoel Varga הניח את העיתון ונעצב. איכשהו הוא התקשה להבין מה החתרנות באסטרונומיה עממית או היגיינת היילודים, ואפילו לא ניסה להבין. הוא פשוט האמין בהשכלה ואהב את הבריות; זה היה כל1. כל כך הרבה אנשים הלכו לשמוע את ההרצאות, וכאן כותבים שהעם איננו רוצה בהן ודוחה אותן מתוך גועל. מר ורגה הניד את ראשו וניסה להמשיך לקרוא. “אם השלטונות לא ישימו סכר בפני השתוללותך, יעשה זאת העם שהתעורר בכוחות עצמו; ואזי שמור על עצמך, Manoel Varga!”

Senhor Manoel Varga קיפל את העיתון בקפידה והחליק עליו בידו. אז זה הסוף, הוא אמר בלבו. אמנם הוא לא יכול היה לתפוס, מה לפתע נשתנה בעולם ובבריות, ומדוע מה שהיה טוב אתמול, היה פתאום בהינף יד מזיק וחתרני; אבל עוד פחות יכול היה להבין, מאין לפתע פתאום כמות כזאת של שנאה בלבות הבריות! Don Manoel הזקן הניד את ראשו והתבונן בעד החלון החוצה, על רובע Sao Joao. הרובע היה ענוג וחביב כמימים ימימה; אפשר היה לשמוע רק את קריאות השמחה של הילדים ונביחותיו של הכלב – מר ורגה הסיר את משקפיו וצחצח אותם לאטו. כמה שנאה, אלוהים אדירים! מה זה קרה לבני האדם! ככל הנראה נשתנה הכל בן לילה. גם עוזרת הבית; כל כך הרבה שנים עבדה פה… מר ורגה נזכר מתוך עצב וגעגועים באלמנותו. אילו המנוחה היתה עוד בחיים – היא הלוא לא היתה משתנה?

Senhor Manoel Varga נאנח והרים את הטלפון. אתקשר עם חברי הותיק de Souza, גמר אומר בלבו; אולי הוא ייעץ לי –

“הלו, כאן ורגה”.

רגע של דומיה. “סוזה. מה אדוני מבקש?”

נשימתו של מר ורגה נעצרה לרגע. “רק… לשאול. קראת את המאמר?”

“קראתי”.

“אני מבקש ממך… מה לעשות בזה?”

היסוס מה. “כלום. עליך להבין, ש –… שהתנאים נשתנו, נכון? ככה זה. תתארגן לפי זה”. קליק. מר ורגה התקשה למצוא את עריסת הטלפון. זה, ובכן, חברו הקרוב. איך הכל משתנה! תתארגן לפי זה – אבל איך? איך מתארגנים לכך שמישהו שונא אותך? שמא עליך להתחיל לשנוא גם כן? או מה? איך להתארגן לשנאה, כאשר כל ימי חייו למד לאהוב?

ובכן, עלי להתארגן לכך – לפחות פורמלית, החליט Don Manoel; אשר על כן ישב אל שולחנו וכתב בקפידה שהוא מתפטר מתפקיד יושב הראש של האגודה להשכלת העם. בשים לב לתנאים שנשתנו, וכן הלאה. מר ורגה נאנח ולקח את כובעו; אביא את זה לשם אישית, שזה ייגמר יותר מהר.

הוא הולך ברחובו של הרובע בהרגשה שהבתים מתבוננים בו אחרת, כמעט באיבה, אולי גם הם בשים לב לתנאים שנשתנו. השכנים כנראה מתלחשים – זהו ורגה המרעיל את נשמת העם. אולי בינתיים מישהו ילכלך את שער ביתו – לא ייפלא הדבר. מר ורגה מחיש את צעדיו, גם זאת בשים לב לתנאים שנשתנו. אולי אצטרך לעבור לגור במקום אחר, הוא מהרהר, למכור את הבית… בקיצור להתארגן לפי זה, הלא כן?

מר ורגה עולה על חשמלית ומתיישב בפינה. שני אנשים, שלושה, קוראים בעיתון הזה. הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga. אם הם יזהו אותי, מהרהר Don Manoel – ההוא, המזעיף פנים כנראה יצביע אלי: אתם רואים אותו? זהו הוַרְגָה הזה, שהפיץ השקפות חתרניות! והוא לא מתבייש לבוא בקהל! – כנראה אצטרך לרדת מהחשמלית, חושב מר ורגה בלבו, והרגיש בגבו את מבטי השנאה… אל-אלוהים, כמה יכולות עיני בני אדם לשנוא!

“כרטיס, אדוני”, נשמע קולו של הקונדוקטור. מר ורגה כמעט נבהל, ומנסה לשלוף מכיסו כמה מעות; תוך כדי כך נפלה מידו מטבע של עשרה סנטבוס והתגלגלה אל מתחת לספסל.

הקונדוקטור מסתכל בו. “עזוב את זה”, אומר מר ורגה מהר וסופר את דמי הנסיעה; הוא איכשהו מנסה להימנע מלעורר תשומת לב.

האיש המזעיף פנים מקפל את העיתון ומתכופף לחלץ את המטבע שמתחת לספסל. “באמת, אדוני, זה לא כדאי”, מפציר בו Don Manoel כמעט בעצבנות.

האיש נוהם משהו וזוחל בעקבות המטבע אל מתחת לספסל; יתר הנוסעים עוקבים אחריו בעניין ובהבנה.

“אני חושב שהיא נפלה פה”, ממלמל אדם אחר ומתיישב בשפיפה לחפש. מר ורגה כולו על קוצים. “תודה… תודה”, הוא מגמגם, אבל באמת אין צורך –"

“הנה היא”, מודיע האיש האחר שמתחת לספסל, “אבל נפלה בין הקרשים, הנבלה. אין לך אולר?”

“אין לי”, מתנצל Don Manoel, "אבל באמת… זה לא מצדיק את המאמץ – "

Senhor שלישי מניח את העיתון ומחטט בלא אומר ודברים בכיסו; הוא שולף נרתיק עור וחולץ ממנו אולר נוצץ. “תן לי”, הוא אומר לאיש השני, “אני אוציא אותה”.

כל נוסעי החשמלית מסתכלים במתח באיש השלישי החופר בלהב האולר בחריץ שבין הקרשים. “היא כבר זזה”, הוא נוהם בשביעות רצון, ותוך כדי כך קופצת המטבע החוצה ומתגלגלת לכיוון אחר. אדון רביעי מתכופף ונובר מתחת לספסל. “הנה היא”, הוא מכריז בצהלת ניצחון וקם, סמוק ממאמץ. “הא לך, אדוני”, הוא מתנשף ומגיש את המטבע למר ורגה.

“תודה… אני מודה לך, אדוני”, מפטפט Senhor Manoel Varga בהתרגשות. “היית אדיב מאד, וגם האדונים האחרים”, הוא מוסיף וקד קידת הוקרה לכל עבר.

“זה כלום”, נוהם האדון השלישי. “בשמחה”, אומר השני. “העיקר שמצאנו אותה”, משלים הראשון.

נוסעי החשמלית מחייכים ומהנהנים. העיקר שהמטבע נמצאה, הידד! Senhor Manoel Varga שסומק של מבוכה עלה בלחייו, על אשר עורר תשומת לב כזאת, יושב, ואינו מעז למצמץ; אולם הוא מספיק לראות שהאיש השלישי, זה עם האולר, מרים את העיתון ומתחיל לקרוא את המאמר ההוא: הסר את ידיך, Senhor Manoel Varga!

כאשר מר ורגה ירד מהחשמלית, נופפו אליו יושביה בידידות; גם קוראי העיתון הרימו מבטיהם ונהמו: “Adios, senhor!”

20.11.1938


  1. כך במקור. צריך להיות “הכל”. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53087 יצירות מאת 3110 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22008 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!