חמשה אסירים כבולים בשלשלאות־ברזל¹, מוקפים שוטרים ארשת־פניהם ברזל, עמדו ליד שער הברזל של בית הסוהר, המיוחד לחייבי מיתת בית־דין מטעם שלטון המהפכה. הובאו לכאן בחמש מכוניות מחמשה בתי־כלא. מימיהם לא ראו זה את זה והנה הם נצבים יחדיו ליד השער הנעול ומצפים בצוותא לפתיחתו. מצפים היא לשון שיגרה. הם לא ציפו כלל לפתיחה. לא ציפו לשום דבר. בפרצופיהם השדוּפים מסופות הסבל, הרעב והביזויים לא היתה עוד נקודת־קיבול לראשית הצפיה. אף לא היו צופים בדבר ולא זה בפני זה. מבטיהם – אם גם מבטים, שאינם ניבטים, ראויים לשם זה – המושפלים כלפי מטה, נשרו כביכול לתוך הבלימה. מן הסתם דקדקו עם עצמם להסיח איש מרעהו את עיניו, שלא יראהו במעמדו העלוב והנוולותי. כולם בני־תרבות, קרבנות מקריים של המהפכה האומרת הב־הב, בגדיהם היו בלויים ונודפי ריחות העובש של בתי־כלא, אך בפניהם לא דעכו עדיין הזיקוקין של נהורא מעליא מנשמה יתירה. קומתם שחה ומבטיהם השפלו, אך צלם האדם שבהם עוד התנוסס כלפי מעלה. הם עמדו יחד וכל אחד כאילו שמוט מן הצד. אך הנה חרק מפתח הברזל מעבר מזה של שער הברזל.

בהיכנסם לתא המשותף לחמישיה נשתהה על הסף במצעדו האחרון שבהם גבוה ומשוכבד, אך נדחף מאחוריו בבעיטה חזקה של קת רובה. צנח וחיש מהר קם במאושש ברשלנות מגונדרת מקצת, כדי לשוות, כנראה, למעשה צורה של תאונה קלה. אף הפעם לא נפנה אליו שום מבט. חיש־מהר עטו עליהם שמשי המנגנון, נציגי החוק ופקחי הסדר, לקבל תחת השגחתם ולטיפולם את חמש החבילות של חמרי־נפץ בצורת בריות אנושיות, שכל רגע של היסח־עין מהן עלול להמיט חלילה שואה על משטר הצדק, שהוקם במדינה זה כימי דור לתלפיות. חמשת הסוטים, שכבר נתגלגלו בדרכי־נוד מכלא לכלא וממכלאה למכלאה ונתנסו בבזיונות ובהשפלות, לאין שיעור, נצטוו שוב לעלע את קוּבּעת התרעלה של הביזוי ולהתפשט ערומים בתוך הצוותא לשם בדיקה מדוקדקת בכל כיסי הבגדים ובכל כיסי הסתר שבגוף – ואילו כיסים גם לנשמה היתה אף היא נדרשת לצאת אליהם במערומיה – שמא נטמן באיזה מחבוא חפץ ערך לחיים או חפץ ערך למות, כגון מנת־רעל, אולר או משיחה קטנה לחניקה. ללמדך שנידוני־מלכות אין להם עוד דבר משלהם, לא רכוש, לא גוף אף לא כבוד אנושי, וכשם שאין להם עוד זכות על חייהם, כך לא ניתנה להם עוד הרשות לעשות במותם כבתוך שלהם. אסור להם למות. דינם להיהרג.

כשננעל התא על האסירים ושוב בחריקת המפתח – חריקת המפתח לאסיר מזכרת היא לו ליציאתו מן הספירה האנושית לתחום העכברי – נוסדה מאליה קהיליה אנושית חדשה. היתה זו חברותא מוזרה, חמישיה דחוסה יחד, שכל אחד ממנה לא ראה מימיו את כל האחרים. איש לא ידע מהו חטאו של חברו, אך ידע מהו ענשו. איש לא ידע מאין בא זולתו, לא את מוצאו ולא את מקצועו, אף לא את מקום־מגוריו מלפנים. כן, איש לא ידע מאין בא זולתו, אך גלוי וידוע היה לפניו להיכן הוא הולך. מעולם לא ראו אף שעת־חיים אחת יחדיו וכעת הם רואים יחדיו את מותם הקרוב, המזדקר ורוקד כנגדם אף מן האור העמום שחדר לתא ואשר ייארך לנצח נצחים. בעל־קומה שבהם, זה שנתרשל תחילה במצעדו על הסף וספג בעיטה כדבעי, נמצא הזריז שביניהם לייחד לו במחי־מבט אחד את האיצטבה שבקומה החמישית לשיכונו. עלה והתפרקד תיכף ומיד, כאילו הפלג־גבהה של האיצטבה עשוי לשמש לו תריס בפני יד התליין, שלא תשיגנו שם. בעקבותיו יצאו גם האחרים לשיכוניהם. לרגע קטן נמצאו שניים מהפכים באיצטבא אחת. אך הענין הסתדר חיש־מהר והכל בא על מקומו בשלום וללא פתחון־פה והשמעת־הגה.

פליאה היא ואינה פליאה. אף על פי שבתוך התא הצר נדחסו חמשה אנשים, הם וצרורותיהם, וכל אחד מהם, כיוון שהתחיל בהתקנת־שיכונו ובטיפול במטלטליו, נאלץ היה לדחוק לרגעים את רגלי חברו ולהיכנס לתוך תחום־אחוזתו, נעשה הכל ללא חליפת־מלים, אף ללא שימוש בקולות היוצאים מן הגרון או בקריצות־מבטים. האנשים שתקו. שתק חלל התא. שתק היקום. אף לא נשמע תיק־תק השעון, שכן לא הניחו עוד בידי הכלואים שום חפץ. ולפי שהיתה דממה התפרקדו הכל על משכבותיהם, כאילו ירד עליהם הלילה. אולם השעון הגדול, אורלוגין היקום, לא שבת גם כאן ומחוגיו זחלו וחרקו כעכברים. אין תימה שמקץ רגעים מספר ירדו כולם כמעט בבת אחת מעל משכבותיהם ונצבו על רגליהם יחדיו, משל נדחפו להתיצבות זו על ידי איזה מניע עניני מוחשי ביותר. אף על פי שבתא האפלולי אי אפשר היה לעמוד על גיל היום, היה מן המשוער, ששם מעבר לסורג הברזל, במלכות הדרור, הוא עודנו בעיצומו ועוד מהלך רב אל הלילה, שיהיה אולי האחרון להם. מבלי משים עמדו צפופים, אם כי לא היה מן הנמנע לשייר רווחים קטנים בין זה לזה, ושלא במתכוון שתקו. לא היה טעם לפתוח בשיחה כל שהיא, ואילו פתחו בה, לא היתה נקנית לה שום ממשות. הם עוד קיימים אבל שוב אינם חיים. הם נטולי־חירות, נטולי־מעמד נטולי־אשה־ובנים – כמה מהם אף בני משפחותיהם ניתקו כל קשרי מגע עמהם, כדי לזכות עצמם בעיני השליטים על ידי מעלם בעצמם ובבשרם – שום דבר לא היה עוד לאיש מהם משלו, אף לא שמו, שהמספר נעשה תחליפו – ובמה יתוודעו זה אל זה ומה יש בפיהם להשמיע זה אל זה? לא היה עוד כל בסיס אישי ליחסי־גומלין ביניהם. אנשים חיים בצוותא, אך מתים כל אחד לחוד, והם כבר נהיו לעדת רפאים, לרוחות ערטילאיות. אף על פי כן הגופים עוד פרפרו, רחשו, התחככו והנדיפו ריחות־עובש של בתי הכלא השונים שדבקו בהם. העינים, הנעוצות בתוך האפלוליות, ראו מה שראו אף בתוך המחשכים. הלבבות שעדיין לא הפסיקו דפוק, התרפקו זה על זה בכיסופים. מסתבר, שלב הוא לב תמיד, גם על עברי פי כליונו. ניטלה מחמשת חיבי־מיתה רשות היחיד, לא היתה להם עוד כל תעודת־זהות, אף חיוכיהם כבר מתו – החיוכים, מקור התרומות לזולת, נמקים וכלים בהקדם יתר מן הגויה כולה, הנידונה להיהרג – כבר נסגר עליהם מעגלם וכלו כל הקצין. אך גם במעגל של כלו כל הקצין עדיין לא כלו כנראה כל הקצין של הנוהג שבאדם. לכן דרך הטבע ובניגוד לטבע הנסיבות נמצאו כולם שרויים בתוך עיגול חיוני, אדם כל זמן שהנשמה בקרבו שולח זיקוקין של נור וקרני מישוש אל הסובב אותו. אף המות אינו אלא מערכת הסיום של משחק החיים, אלא שיש ונוכח המות מתפשט בשר ודם מקשקשי השוא ומשחקו נעשה כשר וישר ללא נדנוד העמדת־פנים, כי הנפש נתבעת לאמת נכונה, אחרונה, התואמת את כובד המעמד, שאינה עשויה כלל להשתכן בבית־קיבולה של שעה מצויה.

– אזרחים, הקשיבו – נשמע לפתע קול דק, שהבקיע במרושל את הדממה הכבדה ושב תוך כדי זינוקו לצלול לתוכה נכלם ונבעת מעצמו. זה היה קולו של בעל הקומה, שנתכופף היטב, כאילו בשביל לקרב את צליליו אל בני־חבורתו הנמוכים ממנו – הרגל־דיבור, שהיה מסתמא נקוּט בידו בימי קוממיותו האנושית. ראש־פסוקו נשר מפיו ללא המשך כצפור פצועה. הכי קולו נקרע בתשישותו או לא קמה בו הרוח להביע את הגיונו עד תומו. קולו העמום ומליו הדהות שהחמירו את ההבאי שבתוכן־אמירתו, נשמעו ממילא כעין נהימה אי אנושית או יבבה יבשה. האויר היה רווי אדי־מות, ומה קול אנושי להפיק מתוכו חיוּת מעט? דומה, הכל כאן נדם. גוועו החיים, העתים, הרוח באנוש. רק המות נשם בחזקה. לא היתה נקודה פנויה מהגיונו.

אין יש עומד בעינו. אף בדממה אין שבתון, כי היא מעמיקה והולכת. הקול שנפסק בחטף הוא דווקא הוסיף לה ממד של עומק. כעת היא רבצה על הנפשות. היא כבדה והלכה על שום שנתרוקנה אט־אט ממה שמכוּנה זמן, המהווה תכנה. זמן נמדד בקול, באור, בתנועה, בצפיה, במגעי־גומלין בין אני וזולת, בדופק החיים בתוך הישות. אולם זהותו מיטשטשת והולכת עם כל ליקוי נוסף של המאור האישי והתעבות החשכות היקומית. יש שעה הרת ימים ושנים ויש שעה ארוכה, והיא עקרה, המולידה רגעים־נפלים לאין שיעור. חמשת הכלואים כבר שיכלו את הזמן החי, לא עוד שתו אותו כיין הקידוש או כמים חיים, אלא הקיאו אותו. אל נכון זממו לשברו לרסיסים, כשכור המפוצץ את כוסו הריקה, כדי לעשות בה נקמות. אף הוא בוודאי השיב להם כגמולם ונעץ את נפצוציו הדוקרניים בבשרם, שמכל מקום היה עדיין חי למיחושי כאבי המהלומות. כן, רבצה הדממה קצרה או ארוכה, זחלה כיצור נאלח, חתיכה של מיאוס, משוועת באלם: הוא מצעד ובא, מלאך מותכם. מתוך כל פסיעה ופסיעה במסדרון הארוך הוא מגיח ובא ואף מתוכי הדממה, הכבדה, הריקה העקרה, הוא בוקע ועולה. ואף על פי שמותכם קרוב, עוד תמותו כמה וכמה מיתות בטרם בואו.

כל הבל־פה נשם מות, כל שיעול כיחה וגניחה, אמרו מות. ויען כי חמשה הנידונים נשאו בחובם חמש דממות יורקות־שכול נזדקר כל צירוף של ארבעה מהם כחנית רצחנית כלפי החמישי שבהם.

כל כוח שיא־מיתוחו הוא ראשית התפקעותו. אף דממה התופחת נקרעת מתוכה. ככה נתבקעה הדממה במאורת הרפאים והמליטה לפתע מתוכה המיית־נהי ונהימה משונה, שוועה עצורה כמעט, מקץ שעה קצרה או ארוכה, ואולי מקץ שעות, שטפטפו כאגלי דם לתוך אופל הלילה – פסיעות השוטר המזויין על פני המסדרון הארוך הדהדו משכבר לילית – ולפתע נתרחש הדבר וקול מתכתי כבד השמיע שקשוק של גיר־אבן, הצונח לתוך פלג־מים:

– אזרחים, הקשיבו.

הפעם היה זה קולו של הנמוך, הגוץ שבחבורה כמעט, שלא היה אולי גוץ כלל, אלא שנתנמכה קומתו בתוך האסון הגבוה. אילו נמצא בתוך החבורה אותה שעה עז־נפש אחד לקבוע בית מדרש לעיון חקירה בכבשוני נפשות גם בחיקו של מלאך המות, היה למד כאן מתוך הסתכלות כמה נבדלות הבריות במידות ובאופנים, המציינים אותם בקבלת גזר־דינם להיכרת מן העולם. הללו מתיצבים פנים אל פנים מול אסונם במערומיהם. הללו מתעטפים בו כבגלימה להסתתר מפניו. אחרים נצבים עליו בלב ונפש, כדי להגביה בכוחו את קומתם לכל ולהפוך את זר הקוצים, העוטף את ראשם, לזר עלי־דפנה. אף יש הנושאים אותו בידם המוּרמה אל על כעמוד האש לתועים. כנגדם מצויים רבים־מרובים, המתכווצים וממעטים דמותם מתוך תקוה עמומה מסתמא, שעל ידי הקטנת עצמם אף אסונם הגדול יתכרבל ויצטנף ויפרוש מהם לאיזו פינה נדחת עד כדי הסחת דעתו של המלאך המחבל מהם. אולם הקול המתכתי הכבד, שדרך כלל אינו מצוי אצל נמוכי הקומה, אלא מתוך טיפוח מכוון וגנדרני, המעיד על תכונתו הדו־כיוונית של בעליו, והיא קיפוֹדיוּת מכאן והתבלטות מכאן, נתן את אותותיו באיש, שלא נתפס אף לשמינית שבשמינית של צידוק הדין והכנעה. אדרבה. נשמעה מתוכו בת־קול של יוקרה עצמית מהולה ביומרה תובענית.

– אזרחים, הקשיבו, משאלה לי – נשנה הקול, שהצרידה שבצבצה בו הוסיפה לו נופך עיקשות שבבטחון עצמי.

– משאלה לך, אזרח – הרחישו ארבעה פיות בבת אחת בנעימה של תמהון, שנתקפלה לתוכה תמיהה על כך, ששלדי־אדם מחוננים עוד בכושר התמיהה.

– כן, משאלה לי, אזרחים – דיבר כעת הקול בנעימה נטולה כל זיע, שהיה בה כדי לזעזע מוסדי הישות, אילולא כבר נתקעקעו מוסדיהם ומרותם על ישותם כבר ניטלה מהם – שאנחנו כאן, כמות שהננו… קהיליה כזו, כפי שהננו, נפתח יחד בשיח מחומש גלוי־לב שבאמת האחרונה וכל אחד מאתנו יקרא בשם את הדבר… אשר לפנים… לפנים… היה אהוב ויקר עליו מכל…

הוא סח בחפזון, אם כי במוטעם, כחושש שמא גם קולו ישתסע לפתע כמעשה שהיה תחילה בבעל הקומה.

– כן, מה הדבר, אם חפץ למראה עינים ואם רעיון או חזיון, שהם בהלך־נפש, שהיה אהוב לפנים על כל אחד… על כל אחד – חזר על שאלתו בשינוי כמה נקודות שבניסוח ובהטעמת כל אחת מתוך הנחה מסתמא, שהפניה אל כל פרט לחוד עשויה לקלוע אל תעודתה יותר.

לא נשמעו הגה של השתאוּת או נעימה של התרסה ומיאון. דומה, המשאלה המוזרה לא נראתה מוזרה ביותר בתוך הנסיבות הזרות והמוזרות מעיקרן. יכול שחוסר השחר שבה הלם להפליא את המעמד חסר השחר ושימש כביכול תבלין נותן טעם בהויה נקלה זו, שלא היתה עוד מבחינת הטעם אף בגדר תפלה. הפניה אל הפרט נפלה דווקא לתוך עבי הצוותה. משניטלה מהאנשים רשות היחיד, כבר לא היה ממילא יחיד חי וקיים וכולם כאן נצמדו ליחידה אחת, למעין ישות מקובצת. הואיל וקול הדובר נהר למישרים ונשתמע למרבה הפליאה במאושש, נקנתה לו מעין סמכות מגית, ציוויית. השכל ההוגה, השפוך בתוך היש היקומי והוגה כביכול בעד האדם אף בשעה־לא־שעה, בו המוח האנושי המהומהם בלחץ הנסיבות נופל ממדריגתו משתתק או מתעלף, פעל גם כאן כפרקליט לאלמים ודן כך: אף בחיקו של מלאך המות הקוצר במגלו את כל החשקים ועוקר את הרצון משרשו, עוד מהבהבת בלב תשוקת האמת וכוסף הוידוי אינו עובר ובטל. פנים אל פנים עם הקץ, שהוא אין־סוף של קיום ממין אחר, מתלקח בבשר ודם ביתר עוז החשק להגיד אמת אחת, שהיא תמצית. כל בני החבורה שנשתכנו בתא האפל כבר היו מנודי־עולם, נטולי־חירות, נטולי־קנין, אף קנין המשפחה במשמע, נטולי־כבוד ומשוללי תעודת־זהוּת, גופם כבר הוּעד להיהרג והכרת כבר נגזר על שמם וזכרם בעם ובמולדת, אך עוד נתקיים בידם ערך נכבד כחיים עצמם ואף עליון עליהם, שהיה שייך להם בלבד ואין לזר כל שליטה עליו, והוא, ערך האמת. שום כוח שבעולם לא היה מוכשר להעבירם על אמתם שבלבם. הם אהבו מה שאהבו ושנאו מה ששנאו; במותם ציוו את הברכה על הטוב והיפה בעיניהם ואת הקללה על כל מה שעורר בהם שאט־נפשם. שום יד מרצח לא יכלה לנפץ את ארון הקודש של האמת, שעמד על מכוֹנוֹ בלבבותיהם. גופיהם צפויים להורג, אך נשמותיהם שלהם הן. והאמת היא נר הנשמות. בעיוות־דינם ובסילוף הצדק נתערערו מוסדי הבריאה, אך מוסדי־רוחם לא התמוטטו בקרבם. כל שעה, אף השעה האחרונה, היא שעת הכושר להתרפק על כל נעלה ונשגב. אין מקום, אפילו השפל ביותר, שאינו עשוי לשמש מקום קדוש לשכינת האמת.

השכל היקומי נשא דיעו באלם וענו לו בקול הלבבות הדופקים על סף יציאת הנשמות. סופת־חשק עטפה את כולם לבנות כמו רמים בתוך התא האפל והצר היכל האמת. ככה התרחש הפלא, שכיוון שנתרחש שוב לא היה בגדר מעשה פלא, שחמשה חייבי־מיתה מטעם המלכות, לא נודעים איש לרעהו מתמול שלשום, עשו פתאום לפתע אגודה אחת לכונן באומר־פה חד ונמרץ מלכות שדי האמת בתוך מאורת הרפאים.

פתח האחד ואמר:

– אדבר זאת הפעם בהתגלות־לב ללא שיור… לפנים… לפנים… היה לי השולחן הערוך מאכלים דשנים וכל מיני מטעמים מקור־אהבה ללא־מצרים.

– ולי האשה היפה – סח קול, שהתגלגל ובא כאילו מלמעלה וזה היה אל נכון קולו של בעל הקומה.

– אני אהבתי למעלה מכל את הכבוד.

– ואני את הכלב.

נשמעו שני קולות מוטחים בבת אחת והאותיות הדומות שבכבוד ובכלב כאילו נבלעו יחד בבליל אחד.

– ואני – צנח קול מתכתי כבד, שלא הניח פקפוק של מי הוא – כל ימי שפכתי את אהבתי על הכדור… הכדור הפולח לב, בו הגיתי תמיד.

עינים בבתי כלא מביטות גם מבעד לעבי האופל, חודרות מחשכים ובוחנות גנזי־לבבות. ארבעת צמדי־עינים הגירו את מבטיהן כזרמת־תמהון יוקדת אל תוך לב הדובר האחרון. המבטים נהיו כאילו בעקיצותיהם לפיות רוטנים. הגוץ ספג את המבטים כפולסין של רוגז וזעמים. בשרו נעשה חידודים. אף בקרב קהל מנודים ונדחים מתגבשת דעת־קהל, שכל המתיצב כנגדה או מרחוק לה נמצא מנודה ונדח כפליים. הכי לא נתקפלו רוע־לב ורצון לקנתר ולמשמש בפצע המשותף, בוידויו על הכדור הפולח ונושא הבלהות של כולם? יכול שפסוקו, המצלצל כמהתלה נואלה וסוטה מן השכל הישר, עלול לעורר בלב כולם את החשד, שמוחו נשתבש עליו מכובד הצרה או שיצא מדעתו לגמרי.

הואיל והאשים את עצמו בשגגה מבישה נראה מיד לעצמו כעבריין היושב על ספסל הנאשם לפני ארבעת שופטיו. מכל מקום חוטא הוא על שום שלא השכיל לשמור מוצא־פיו. מכאן דן, ששיווי־משקלו הנפשי באמת נתערער עליו… דיין חמור שבלבו הפלילו לאלתר. מיניה וביה קבע הלכה, שהאדם נתבע בכל שעה ורגע לבית־דין. אף לאחר שיצא חייב עליון שבענשים מטעם המלכוּת, המדינה והמשטר והושלך לתוך תא אפל, עדיין צפוי הוא למשפטם של ארבעת המושלכים כמותו. גלוי וידוע היה לפניו, שבני החבורה כולם כאחד פסקו את דינו כעבריין לשכל והטירוף הוקם כחייץ בינו לביניהם. מדמה היה שהוא רואה בתוך המחשכים את זיקוקי החשד בעיניהם, הפוקדים תמיד את השפויים למראה אדם המתנהג בשגעון.

לפתע נעשה לו כמין ודאי, שכל החשוד בעיני הבריות על הסטיה מן השכל הישר, הריהו מטורף בפועל.

אימה אחזתו. במאמר המוסגר, שאינו פסול גם בתוך סיפור, ראוי להיאמר, שהשכל היקומי הגה אותה שעה הרהור זה: אין אימה, שאין אימה גדולה ממנה. אימה בהוצאה להורג ואימה קשה הימנה בהוצאה לשגעון. המטורפים הם האובדים והנדחים שאין כמוהם. היוצא ליהרג נכרת מעל עץ החיים, אך מי שדבק בו תואר המשוגע נכרת גם מעל עץ הדעת ומאבד חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. שמו ינון לדראון לעולמים. המתים בשדות־קטל או ביד הרוצח נאספים אל אבותיהם ואל אחיהם, אך המשוגע היוצא מדעתו יוצא מן הציבור, נושר מעל אילן האבות, מוקע מתוך המין האנושי, שמו וזכרו נכרתו. הוא חדל־אישים, שנגזרה עליו גלות מתחומיה של משפחת האדם.

מן הדין היה לתהות קודם כל על שכלו, אם לא פשתה בו צרעת הטירוף. חש קיהות השכל והיה יסוד לחשש, שמא חלילה נתהווה קרע במוחין, צריך היה לאחות את הקרע במעין מחט וחוט. צריך היה לתפוס יפה־יפה את החוט. הוא אצר כוח לעשות זאת. השחיל חוט לתוך המחט ותפר. בדק ומצא, ששכלו פועל כשורה. הואיל ונחלץ מן השפל אל הגיאות זרמו כעת המלים מפיו כמתלהמות, כשפך עז שניטל ממנו הסכר. דא עקא, שחשקו העז להוציא מלב בני החבורה את חשדנותם לגבי שפיון־דעתו ולקרוע מעליו את תו המשוגע, שדבק בו, לפי השערתם, העשוי להעבירו לעולם. גם בחרפת חדל אישים לעולמים, לא הצליח בידו אף משום שיחו השוטף ושוצף שמעבר לעולם מוכתם בכוח־איתנים ובחשק־דיבור עז לא־אנושי כמעט. אף אשד חכמה עז וסוער יש אשר יישמע לאזנים כפרץ של שגעון. נמשל אותה שעה כאחד רגשן ורגזן שקפץ על הדוכן אנוס על פי בולמוס לישא את מדברותיו באזני הקהל, המוכה תמהון וזעם כאחד, כל הכוחות שבעולם לא יוכלו להזיזו משם.

– אזרחים, הקשיבו, הקשיבו לשיחי. מוצא פי הגיון ושכל טוב. כן, שכל טוב. אל תראוני גועש וסוער, שוצף וקוצף, טוב־טעם ודעת עמי, שכלי פועל כשורה, כשורה לגמרי. אני על הכדור הפולח לבבות דברתי. לא לצון או רוע־לב עמי. בתום־אמת הבעתי זאת. לא עת לנו להפיח כזבים או לעשות כל שקר בנפשנו. איש וחשק היחוד שלו המלפפו כל ימיו… כל ימיו… יהיה נושא החשק הזה ככל שהנהו, חובק עולם ומלואו או צמוד לפרט של מה־בכך. יכול זה שולחן ערוך כל מטעמים ומעדנים, יכול זו אשה יפה, תאוות הכבוד או דביקות בנפש כלבית. כל משהו הוא כל הכל שהוא. דין נקודה כדין כל ארבע רוחות העולם. אין גדול וקטן לפני הנצח, אין רם ושפל, אין חכמה או איולת. יש רק אמת. אמת שהיא יסוד ושורש הכל והיא תכלית הכל. למען האמת נברא העולם. למען האמת כדאי, אומר אני, להתייסר שנים לאין־קץ בעינויים קשים, ואך להגיע ברגע אחד לידי נקודת האמת האחת הנתונה בגנזך כל נפש לפי יחוּדה שלה. אני את אמתי אגיד ולא אכחד. סלחו לי אריכוּת לשוני. היא לי שריד העבר. האדם הוא חבור־הרגלים. אזרחים, ימים רבים היינו כולנו, כפי המשוער, שוכני בתי כלא, בהם זוקקו רוחותינו, איש ועולמו הפנימי הועבר בכור המצרף. כל סיגי האני כבר נזרו הלאה ונשרו מעלינו קשקשי השוא. איבדנו הכל. אך תחת זאת ניתנה לנו הסגולה למצוא את האמת, איש את אמתו. אני מעכשיו אדבר רק בעדי. רבות הגיתי בחדשי־כלאי בשורש־טבעי, בגנזי־מהותי ובצפינות־חשקי. לא אוכל ולא אובה עוד לעשות שקר בנפשי. שויתי לנגד עיני בכל עת את הכדור הפולח לבבות, לבי שלי וכל לב אחר. אהבתי להתעלס במחזה הכדור במעופו לפלח לב… התרפקתי עליו. קינן בי יצר לרצוח בדמיון. רוצח הייתי ברשות הדמיון. כן, משלח כדורים רצחניים הייתי בדמיוני. וכזה הנני בעיני: רוצח, עבריין מועד, אם כי לא מוציא אל הפועל. נבזה נמאס בעיני. נבזה, נמאס. ובדין נתפסתי למלכות זו… למלכות זו… שאף על פי שרשעה היא בכל זאת אינה אלא מטה זעם ביד בית דין של מעלה. אזרחים, אחי ורעי – אנא סלחו לי על דברי אליכם כאחד קרוב ואנו לא מיוּדעים מתמול שלשום, אך הלא נצררנו יחדיו בגורל אחד – מעודי הרביתי חקר בטיב האדם וביותר נתייגעתי לתכן רוח באנוש בחדשים הרבים בהם נמקו חיי כחייכם בתאים האפלים וכמוכם התכפשתי באשפת הביזויים וההשפלות בגוף ובנפש. והנה מצאתי: אין האדם רק זה שבעין, בשר ודם וצרור־עצמות, היינו, החיצון. האדם הפנימי היושב בחביון הוא כל האדם. הפנימי קטנו כנקודה והוא מקור הכוח והחיים, כי הוא משכן הכבוד, כבוד האדם לנפשו, כל יד עויין ואכזר לא תוכל להשיגנו. אין הוא נכבל בשלשלאות האסיר, אין הוא מוכּה ואין הוא ניתן לבוז ולשמצה. גם בשבתו באופל הכלא תוכו זרוע אור. אף אין הוא מת או מוצא להורג. מכבד־נפשו גאונו שמור לעד. ואיזהו מכבד נפשו? שאינו חרד לה ואינו מפחד מפני דבר. מי שהפחד כבר נעקר מלבו מסוגל להביט לעיני מלאך המות בשקט, בשקט גמור. משום כך שויתי תמיד לנגד עיני את הכדור הפולח, להרגיל את עצמי להיות ללא חת. לא הכדור הורג, אלא האימה מפניו. לא המות ממית, אלא הבריחה ממנו. אחי ורעי, החיים אינם מתים, שרשם הנצח. כל נפש חיה שותה ממעין אין־סוף, אולם האימים המהלכים בקרבנו הם סרסורי מלאך המות. כן, אחי ורעי, החיים כבוד; המות חרפה. אין פדות מחרפת המות אלא במתן כבוד לנפשנו, שחיי עולם נטועים בתוכה. אני מבשרי חזיתי זאת… מבשרי. כן, מרוחי… בחדשי־כלאי הרבים בהם נתנסיתי במצוקות המשפילות קבעתי עתים לתורת החיים ללא חרדה והמות ללא פחד. כן, כל ימי שויתי לנגדי את המות, אך מאז הלבישוני בבגדי האסיר נתנסיתי מפעם לפעם במיתה שבפועל. הכנסתי עצמי לתוך זרועותיו של מלאך המות ממש, קבלתי עלי גסיסה חוזרת ונשנית ענדתי את המות לראשי ככתר, מדדתיו עלי כבגד, שלשלתיו לתוך כל אבר ואבר שלי, התמותתי במיתות לאין־שיעור אמרתי למות חפצי בך ותשוקתי אליך, בידי שלי לחצתי על הדק האקדח והאזנתי לזמזום הכדור, כמו חשתי בעליל את התפרדותי, התרסקותי, התאבדתי מדעת, לבל יתיימר רוצחי כי ידו גברה עלי לחסלני. שפכתי את חיי כמי־רחצה מתוך הכלי. עשיתי לי מות משלי, ובבוא מרצחי אלי לא עוד אותי החי ימיתו, כי אם אותי המת. ככה הוצאתי מידי מרצחי את טרפם. נלעגה לשוני. לא אוכל לבטא את הנועם, את המתק, את גאון הישות, בקומה לשלוח יד בנפשה להיחלץ ממסגרות החרפה… אני מבשרי ורוחי חזיתי זאת. אני הגבר רכבתי על מלאך־מותי. ככה תרגלתי נפשי לשנוא את הפחד, לתעבו. אולם אחי ורעי, לא די להילחם במר המות על ידי עקירת הפחד מפניו. אין נגאלים על ידי שנאה. רק האהבה פודה ומצילה. אשר יאהב את המות, הוא ממנו ייגאל. אני אהבה וחסד משכתי למות, חיים ראיתי עמו ודבקתי בו באהבת־נפש. אחי ורעי, באהבנו את המות, הלא נאהב גם את מלאכי החבלה העומדים לפניו לשמשו, את סרדיוטי המלכות הרשעה, צלמי הבלהות של העריצות נעות הדמות, שנעשו אדונים לחיינו ולמותנו. אף לאדונים האלה הנני הוגה אהבה רבה. אחי ורעי, אל נא תראוני כאיש אשר… אל נא תמתחו עלי בדברי זאת את החשד, שהצרות הקשות שיבשו את דעתי והוציאוני אולי לטירוף… אני מדבר אליכם בשכל, בשכל. דעתי צלולה כן, צלולה לגמרי. אהבתי את הסרדיוטים הללו, את מלכות המרצחים הזאת, השופכת דמי־נקיים הבונה מכלאות לעדרי־אדם ומגלה המונים לעבודות־פרך. באמונה שלי, את שנאתי העז הניצחת לעריצים, שהפכו את מולדתנו לבית סוהר ואת חיי־נתיניה לגיהנום, גלגלתי להמית־רחמים על הללו אשר לא עוד צלם אדם להם ואף לא צלם החיה בם. הם הגולם הפורע. בן־שחץ בלי־שם־ותואר, כדור איתן גדול בענקים רץ ושב בחלל העולם ללא הפוגה בזמזום לאין קץ, הכדור העליון אותו שויתי לנגדי באהבה וברחמים כל חדשי־כלאי, כי הוא לבדו עתיד לברוא לאדם תחת לב אבן לב בשר… או כי יהפוך כל לב בשר ללב אבן בן אל־פחד, וככה העריצות, הניזונה מרקק הפחד ומדומן האימה, תכלה את עצמה. בימים ההם, אחי ורעי, לא יהיו עוד אדונים לאדם, כי אין האדונים אדונים, אלא משום שעדרי־אדם יזחלו לפניהם כתולעים. אחי ורעי, באמונה שלי, האדנות בתולעים מתפטמת, מבשרם היא ניזונה. וכאשר לא יהיו תולעי־אדם לא יקומו עוד אדונים. לכן זה דברי מאז: יחי הכדור הפולח. ויחי אדם אל־פחד. אך בן־בלי־פחד, בן־אלמות הנהו.

חוּשוֹ הגיד לו, שבלהבות־דבריו לא הצליח להוציא מלב־שומעיו את החשד שהשגעון דובר מתוך גרונו, אך הוא ברוחו התבונן וראה, כי מישרים בה ושכלו צלול. אכן, נבעה בקרבו מבוע הדעת הזוהרת, הזורעת אור יקרות בנפש, אור שמחה וששון. חיש מהר בקע ועלה ממעמקיו קול קורא בעוז אשרי. אשרי האיש שככה לו לאחוז בקרנות מזבח השמחה. אשרי האיש, שהכריע תחתיו את מר המות. אשרי האיש אשר שר למלאך מותו ויוכל לו. אשרי, אשרי. והוא באמרו אשרי היטב הבין בכל מאדו, כי צרעת השגעון לא פשתה ברוחו, וכי הוא שפוי עד לתוך־תוכו. אולם היטב ידע כי אף שיחו, שנערך בטוב טעם ובהגיון נכון, לא היה בעיני מאזיניו ראיה לסתור חשד הטירוף שטפלו עליו. וכי אין יש משוגע המכלכל את דבריו בתבונה? רוב משוגעים הם יפי־שיחה. אך בזמירותיהם יתנכר שגעונם. חתול השגעון יחכם למדי להתכרבל ולהצטנף ולהחביא את צפרניו בתוך התחביר המילולי. אך הוא מציץ מן החרכים של השיר והזמר. מבלי משים, ואולי בשים דעת, פתח לסלסל אשרי כמין זמר, בלפפו את הזמר בדברי חן ושכל טוב לאמר:

– אחי ורעי, בואו ונפתח כולנו את הזמן בשירת אשרי. אשרי שככה לנו לקבל את מותנו בשמחה ובששון, אחרי אשר מתנו פעמים רבות כבר בטרם נשלח אלינו הכדור הפולח. הלא את המת לא ישוב המרצח להמית. בואו נא אחי המתים ונשיר הללויה למות למען נוציא את נשמותינו בבוא השעה בשמחה, בשמחה… ככתוב כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון. הבה ונשיר יחדיו. כי בשמחה… בשמחה…

השכל היקומי, לו נגלו צפונות כל לב, אילו ניתן לו פה היה מבשר ואומר, כי הניבים אשר נחצבו מפיו היה חותמם אמת הנפש בגבורתה. אולם רק קול־זמרתו שפך את קסמיו בלבבות־שומעיו לעורר בהם את הקשב ללא רתת, שאין כמוהו מליץ בין הנפשות. הם שמעו את סלסולי־קולו הנעלסים, שמעו וכן תמהו. אך זה לא היה עוד תמהון אפל, המכה את הלבבות בשממון, אלא תמהון מאיר, הבוקע כנחל־אפרסמון מתהום הנשמות. רוח חן ותחנונים עטפה את כולם. מוזרה עד למאד היתה שירת השמחה, שהשתפכה בתוך מאורת הצלמות מפי חמשת המתים החיים, ולכן לא היתה מוזרה כל עיקר, כאשר לא נשתאה על האיש שמתו מוטל לפניו בהגידו בזמר נעים יתגדל ויתקדש ואף כל שומעיו יענו אחריו אמן בנעימה רכה ונלבבה. הלא אף בזעקתנו המרה על המות נמתיק שיח. לא נפלאת היא כי ברון כולם יחד נפתחו בכל הלבבות מקורות האהבה ונתגלגלו רחמיהם על כל הכל וגבר כליון הנפשות אל לא מזה, אף קול מוסרם הכה אותם על אשר שמו שמצת הטירוף בנבון־נגן זה.

באר הזמירות מושכת גליה מן הקדומים. לכן יש זמר והוא בשורה. בפקדו את הנפש כסופה יגרוף מעליה שכבות העתים ויעלה מן הנבכים בבואות־בראשית. ויש אשר הנפש בהקשיבה לדבר המנגן תחרוג ממסגרותיה, כמו תינשא ביד נעלמה על גפי־מרומים ועל עברי־תהומות. חיש חיש תרוץ כאילה עד אפסי היש, ברדפה אחרי מנת חלדה המזומנה לה אי שם, או כי תברח מזכרון רחוק קודר. ואכן, במאורת הרפאים נתרחשו אותה שעה שני הפלאים כאחד. מעטה השכחה נתפרש על ההוות וצמחה להם כנף להמריא אל שחר אשרם מלפנים. רוח טהרה צלחה עליהם ורחצה אותם מחלאת־שפלותם אשר דבקה בהם בתאי עינוייהם, אף משחה את נפשותיהם בשמן הששון. ויען כי איש־איש קרנו רמה בעיניו ושב ולבש את צלמו האנושי, צץ ופרח בזכרונו מטה סגולות־רוחו אף עמד בו כוחו להישען אל שכלו השופט ואל חושו המבין, בהביעו את דיעו.

– מי אתה, האח, מי אתה זמר פלאי? – נשמע קול צוהל בתמהונו – שמא אתה הוא הזמר מר… הנודע לתהילה במדינה… לא הכרתיך, אך כניתיך תמיד… אל נכון נתחייבת למלכוּת על שום שבעוז־קוממיותך לא סגדת לעריצים… או אולי טועה אני. לא כי לא טעיתי. יראתי לפרוש בשמך במקום הזה פן אחלל…

מבלי משים, ואולי במשים, התמלט מפיו שם הזמר המהולל והשתיקה הנמלצה שקמה אחריו לאורך־רגעים חתמה את השמא בגושפנקת הודאי.

כיוון שניתנה הרשות לקריעת הלוֹט מעל האחד נתלוו לה בזו אחר זו קריעות נוספות…

– אני שמי… – במאורת הרפאים נישא בעוז קול שם הפייטן המהולל בתשבחות.

השלישי היה מדען דגול. אף הרביעי והחמישי נתייחדו בקהל האנשים ששמותיהם נישאים על כל לשון במדינה.

בתום תור הוידויים שב תור הזמר רב המתק והעצמה. כל הפיות שרו אותו, אך גם הזמר שר את עצמו. הלא לא ייתכן, כי הוא האיתן, קול בכוח וקול בהדר, קול הקוממיות באנוש, משך גליו מתוך המוכים והמעונים, שזה חדשים רבים נקרעו מעליהם מחלצות הכבוד האנושי, נפשותיהם נתנסו בעינויים לאין קצה ובשריהם הנשיפו צחנת העובש אשר לבתי הכלא. הם הנתונים בשפל המדריגה שרו את שיר הרוממות והקוממיות, יחדיו בקול אחד ובלב אחד: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון בדרככם האחרונה.

גם אחרי אשר נדמו הקולות הלך הזמר למסעיו אל אפסי־מרחקים ויהי לאבל יחיד על היחיד, אשר נקרעו מעליו הוֹדוֹ והדרו ולשיר המעלות לאחד אדם המעלה, בהמריאו בדביקות ובכיסופים לעילא ולעילא, לרחוץ נפשו בטוהר הזהור העליון בטרם תצא מבית חמרה השוכן קלון בעמק הבלהות.

לפתע נקפד פתיל חיתו של הזמר, כי הוא הרך והענוג, המושך את גליו ממגד השמים ממעל, עורר חמת־זעמם של השוטרים המזוינים, אשר נזדעקו עליו כפריצי חיות ואת קתות רוביהם תקעו לתוך פי השרים לסתמם. איכה היתה כזאת, כי חמת הזעם של זוחלי עפר תהיה הגמול לחכמי הזוהר המגביהים עוף כבני רשף? אכן, פלא הוא ויהי לפלא.