1. הישוב והחנוך 🔗
הישוב בארץ עומד בראשית גדולו. שרשיו עוד אינם מעורים בקרקע. רק שכבה אחת דקה, הנפסקת מקומות מקומות, מכסה את קרקע גדולו. אין עוד רוח הקיים לעצמו ובשר לעצמו, כי אם צומת-חיים אחת.
ובהתאסף המורים לדון על עניני החנוך בארץ, אין הם רשאים ואינם יכולים להעלים עין ממצב הישוב בכללו עם כל השאלות הקשורות בו. כל מלה ומלה צריכה להמשך בהכרח אחרי איזה נקודת חומר שבארץ, אשר ממנו היא יצאה ואליו היא שבה. ומשום כך, אם ועידת מורים זו, ועידה חשובה ומלאה ענין לכל הדעות, דנה בשאלת החנוך על דרך ההפשטה ורק על דרך ההפשטה – הפשטה לא רק מסביבת החיים, אלא גם מסביבת חנוך – הרי היא זקוקה להתראה.
ההרצאות והשאלות אשר התבררו בועידה נתבררו כאילו לא היה כל מגע עם תנאי המקום והסביבה.
מכיון שאתה זז מדרך המציאות, הרי אתה מסכן את עצמך לאבד לא רק את הדרך אלא גם את המטרה, ואתה עלול להכנס לעולם התוהו של מלים ופרזות, דמיונות והזיות. בכח הסברא התלושה מן החיים אפשר לטהר היום את אשר טמאת אך זה אתמול.
רק המציאות מציבה גבולים ושמה מדה וקצב: הן שלה – הן, ולאו שלה – לאו.
היום הראשון היה מוקדש כולו לבקורת המרכז ופעולותיו. פעולת המרכז הצטמצמה כמעט רק סביב משכורת המורים. כדבר הזה יצא לא רק מפני הבקורת אלא גם על פי הדין-וחשבון.
איזה עלבון רוח רחף באולם. המורים הרגישו עצמם כיורדים מנכסיהם. והרגשה זו תקפה גם את אלה מחברי הועידה, אשר השתדלו לכאורה להוכיח, כי אין הדברים כך.
אין אני נוטה לדעתם של אלה מחברי הועידה, החושבים את שאלת המשכורת לשאלה שאינה הגונה. להיפך, רואה אני משכורת זעומה לא כיתרון אלא כחסרון גדול לישוב בכלל ולחנוך בפרט. משום שגבול שם הקב"ה לכוחותינו, ובתנאים של צרה ומצוקה, מזונות דלים ופרנסה בדוחק גופנו הולך ומתנוון, ואתו יחד גם כוחות הנפש. ויישר כוחו של המרכז על עבודתו לשם כך, ואין בזה משום ירידה בכלל. אך אם במשך שמונה חדשים לא עשה המרכז כלום בסדור מוסדות חברתיים להטבת מצב החנוך והספיק רק בּשאלת המשכורת ותו לא מידי – הרי יש באמת חשש ירידה, ומובן צעדם של המורים אשר העירו על כך וקבלו.
מכאן ואילך עברו הוכוחים על יחס המורים אל המשכורת החדשה מצד עצמה. היו מי שאמרו, כי עקב המשבר הכספי בתנועה הציונית על המורים למשוך את ידם מן ההוספה – אין למורים רשות לקבל יותר מכפי שמקבל הפועל. הפועלים הנם השמרים שבתרבות העברית ונפש היצירה הארץ-ישראלית. אלה שצדדו בזכות קבלת ההוספה, אף הם לא קפחו את ערך הפועל העברי, אלא שהוסיפו, כי בערך לתנאי החיים השונים אין המורה מקבל יותר מן הפועל, ואם גם קשה מצב הפועל עלינו להשתדל להיטיב את מצבו הוא.
כשאני לעצמי אין אני נוטה כלל לרומם את ערך הראשונים ולהשפיל את ערך האחרונים ח"ו. ארץ רוסיה גלתה לפנינו עולמות הפוכים כאלה שאין אנו רואים את עצמנו מסוגלים, לפעמים, לדעת טוב ורע, אמת ושקר.
רק מרגלית אחת עוד נשארה בבית גנזיו של האדם וצניעות שמה – הצנע דבר.
נשא נפשנו תמיד לאור הנקודה הבוערת. אבל אל נא נגע בה בידים, פן תאסף.
יש רעיונות נעלים, שהדבור קשה להם ומה גם הצעקנות. והרוצה לאבד את רכושו המוסרי ישתמש בפה ממלל רברבן.
נדמה לי: שאלת המשכורת, וכן יתר השאלות שהתבררו בועידה, היתה צריכה לנגוע בשורש השרשים של אי-נורמליות הישוב, והיא: זיקתו לחוץ-לארץ. לא רק הישוב החדש העומד להבנות, כי אם גם הישוב הבנוי תלוי בכספי חוץ-לארץ.
המושבות היותר מבוססות ניזונות בהרבה מצרכיהן – וביניהן גם צרכי החנוך – בכספי חוץ-לארץ, ובהפסק השפע מחו"ל – מתערער כל היסוד.
שאלה זו היא שאלת השאלות של הישוב הקיים והעומד להברא. המצפה לשולחן אחרים – העולם חשך בעדו.
הרבה דוגמאות היסטוריות באו ללמדנו, מה קשים לארץ כספים הבאים מן החוץ, כדי לספק צרכים ולא כדי ליצור עבודה. מומנטים חשובים בתקופת בית שני וביחוד בתקופה האחרונה (התוהו ובוהו שהביאו הכספים שזרמו, כנדבות, אל אוצר המקדש, שהכניסו דימורליזציה לתוך העם וביחוד לתוך השדרות הגבוהות שבירושלים והועילו להחיש את חורבננו) עומדים ומתרים בנו: כל מה שאינו נשען על כוחות עצמנו, על כוחות היצירה שבו, או אובד או משתעבד!
משכורת המורה תקרא נורמלית רק אז, אם הישוב בעצמו, בכוחותיו הוא, ימציא אותה למוריו. ועד החנוך המאוחד או אספת הנבחרים מחייבים את התושבים לשלם מס מיוחד לצרכי החנוך – ואותו המס מספק חלק חשוב של התקציב להשכלה. המורים צריכים לעמוד על דרישה זו לא מפני שהאמריקנים הסתלקו, אלא בעיקר לשם קביעת יחסים טבעיים בין הישוב והמורה. יהיו נא המורים תלויים בישוב והישוב בהם – אז יהיו לאזרחים בארץ, ואילו לעת-עתה אינם אלא נתיני חוץ-לארץ.
ויש ביד תקון זה לעזור במדה מרובה להצלחת החנוך כשהוא לעצמו, הפגום הרבה מפני היחסים השוררים בין המורים וישובי המקום.
בועידה הורגש, שבין המושבות ומוריהן קיים כעין מצב של מלחמה כבושה. המורים עוזבים את המושבות, האחרונות מוציאות לעז על המורים וכו'… מי הצדיק? בודאי, המורים. בלי ספק יש לבכר את שיטת-ההוראה של המורים על פני זו של אנשי-המושבות. אף על פי כן יש לאמור, צדקו גם אנשי המושבה: אין הם יכולים להודות בשיטת הוראה המתנגדת לכל שיטת החיים שלהם. תאמרו: שיטת החיים שלהם כוזבת. ברם, איך אתם מהרסים אותה פעם אחת, ואיך אתם רוצים לכוף עליהם הר כגיגית?
לא הרי המחנך כהרי הבולשביקים. הללו עוקרים בבת-אחת את סדרי-החיים הקבועים ויחד אתם גם את שיטת ההוראה הקבועה. הקובל על חיי המושבה, שהם בעוכרי החנוך, למה הוא דומה? למי שאומר: העינים צריכות תקון, שתהיינה מתאימות למשקפים. תנאי החיים הם המצע והבסיס לחנוך, ולא החנוך מצע להם. ולא תהא המושבה שלנו אלא כפר רוסי – הקצור קצרה יד החנוך של המורה הרוסי סוף סוף לחדור לשם? לא, רבותינו! המושבה שלנו עולה עשר מונים על הכפר הרוסי, ואם כן? ומורי ארץ-ישראל בעצמם יעידו. הרבה עשו והרבה הצליחו. (למשל, בשפה). יש לקויים? דרישות חדשות עולות על הבמה הפדגוגית? ואם כן מה? – לבם הער של מורי ארץ-ישראל ימצא גם את הדרך החדשה. בטול הנעשה ויאוש בשרשו מן העתיד ביחס לחנוך במושבה – מנין?
אחת התרופות היותר נכונות להבראת החנוך הרי היא: להתקרב אל הישוב ולא להתרחק ממנו. האכר העברי מתאונן על בית-הספר ואינו שבע-רצון בו? וכלום המורים עצמם שבעים-רצון בו? מסופקני, אם האכר העברי היה מעיז לבטל כל כך את ערך עבודת המורים במושבות כאשר עשו המורים בעצמם בועידה. ולמה לשלול את זכות הבקורת גם מהורי הילדים? תאמרו: דרישותיהם מן בית-הספר ריאקציוניות שבריאקציוניות הן. אין השד נורא כל כך. את הערך החיובי של בית-הספר ידע סוף סוף להעריך גם האכר. אם לא עכשיו, ידע כעבור שנים.
אילו היו האכרים יכולים באמת להשפיע יותר על מהלך בית-הספר היו הם והמורים מוצאים להם סוף סוף ששפה אחת ודברים אחדים. שתוף זה היה בודאי מועיל למצוא את דרך החנוך המבוקשת. ולא היו עוד המורים שולים בספירות עילאות כי אם בתוך עבי החיים.
אמנם, יש מקום לבעלי הדין לטעון: “במה דברים אמורים, בישוב שכבר נקבעה צורתו. אולם ישובנו אך זה עתה הוא עומד להבנות, ותנאי-החיים של האכר העברי אינם רצויים כלל להתפתחות הישוב. עלינו לסלול דרכים אחרים של ישוב חקלאי ולנהל לפיהם את החנוך, כי מטרתנו העיקרית להעמיד דור ארץ-ישראלי עובד וכובש את אדמתו בעבודה”. אכן. אבל כזו היא המושבה הקיימת, ובתנאיה, כמו שהיא, יש ויש לפעול. והשנית: אם לעקור מן השורש אתם באים והחנוך שאתם רוצים לתת לדור הצעיר כל כך קשור בסדרי הישוב – מדוע זה יחדתם בכל זאת לחנוך מדור בפני עצמו? ומדוע לא גליתם את דעתכם בדבר הדרכים שהישוב נקנה בהם? הן בישוב חדש אין מקום להתבדלות, וכל מקצועות החיים אחוזים זה בזה – כשלהבת בגחלת.
גלוי הדעת, שמצא לו מקום בסוף הועידה, האומר: “שבשאלת הישוב המורה סולידרי עם הפועל העברי” לא הביע את מצב-רוח המורים, ולא בא כתוצאת המשא-ומתן בכל ימי האספה. רוח הבורגנות הפעוטה רשרשה, מבלי דעת, באולם. עייפות ולאות. לא. אחרי ועידה זו לא נוכל עוד להוציא מפינו " המורה והפועל העברי בארץ-ישראל" בנשימה אחת: קרובים נתרחקו – לא משום הכרת-נפש אלא מחוסר התרוממות. הצרות והיסורים של השנים האחרונות עשו את שלהם.
2. בית-הספר העמלני 🔗
עמד הד“ר אפשטיין והוכיח בנאום מלבב, על יסוד המדע הפסיכולוגי, שכל עיקרו של החינוך אינו בא אלא לפתח את חושי הילד ולא את השכל המופשט, ופתוח זה אינו נקנה אלא ע”י עבודת-כפים, ומשום כך עלינו לנתק את מוסרותיו של בית-הספר הישן המלולי והקימונו לנו בית-ספר חדש, בית-ספר עמלני. יצא כנגדו ד"ר מוהליבר: הא כיצד? האמנם רק החושים הם העיקר לנו? ומדוע זה החיות, שחושיהן מפותחים במדה רבה יותר לאין ערוך מבאדם, נכנעו תחת שלטונו ולא להיפך?
בא הד“ר שילר והכריע: אמנם גדול הוא כוחו של השכל, אבל בלי פתוח החושים אין גם שכל בריא. בית-ספר בלי עבודה אינו רק ללא-עבודה, כי אם גם ללא-תורה. ובנוגע לנגוד בין ביה”ס לעבודה ובין החנוך ברוח העבר הוסיף: רובו של עברנו כבר תש כוחו וסופו לאבוד, ככל דבר שכבר אבד זמנו, ושארית החיוב שבו תאחז בנו בהתקרבנו אל מקור תורתנו, אל טבע הארץ – על ידי העבודה.
ובסכום הוכוחים הוסיף ד"ר אפשטיין עוד הוכחה אחת מכרעת, שנתקבלה במחיאות כפים סוערות ובהתרוממות רוח נשגבה, והיא: תמצית עברנו זוהי – דרישת הצדק, ואין צדק אלא בעבודה. הנה ימים באים וזכות הקיום לא תנתן כי אם לאיש העובד.
טוב היה ללב הרך, בשעת ירידה והריסה מוסרית זו, לשמוע את הדברים האלה ולהרגיש כי לא דבורים שאולים אלה ולא ממקור זרים הם שאובים, כי אם בדמנו ובנפשנו ספגנו את הדעה הזו ממקור ישראל. אבל פה בועידה זו צריך היה להראות את אותם הדרכים, שלפיהם יקבל בית-הספר הקיים אותו הצביון והאופי שיכשירוהו אל המטרה הנשאפת. לעת עתה: “יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה אין נגד עיני”.
שאלת העבודה בבית-הספר עכשיו אין לה אמנם במהותה כל נגיעה לענין בתי-הלמוד למלאכה. הללו נוסדו במטרה להכין בעלי-מלאכה במקצוע זה או אחר, והמטרה היתה אוטיליטריסטית. ואף על פי כן יש להתבונן בדבר. כל התלהבותם של מיסדי בתי-מלאכה מימות ההשכלה ואילך, אשר חשבו כי על ידי זה תתפשט המלאכה בישראל ועם המסחר יהיה לעם-עובד – לא עמדה להם, והטרה היתה מהם והלאה. המלאכה התפשטה בישראל על פי אותם הצנורות, שבהם שוטפים חיי הרחוב. בתי-הלמוד למלאכה כמעט שלא הכניסו כלום בנידון זה. משבר זה של בתי-הלמוד למלאכה ידוע לכל המתענינים בשאלה זו. בה בשעה שמספר בעלי-המלאכה בישראל רב מיום ליום ויעלה עד כדי 40 אחוז ביחס לבעלי עסקים אחרים – היו בתי-הלמוד למלאכה ריקים, ורק בעזרת פריבילגיות יוצאות מן הכלל היה עולה למשוך מספר תלמידים לשם, והתלמידים הגומרים האלה אף הם לא יכלו על פי רוב לעמוד בהתחרות עם בעלי-המלאכה הפשוטים. התאמתה הדעה, שצמחה בזמן האחרון, כי בשביל לתקן את חיי הרחוב – עלינו להתחיל מן הרחוב עצמו. ליתר באור: אנו צריכים להכנס אל הרחוב ולתקן את הצנורות שבהם החיים שוטפים, ולא לחתור לנו תעלה מיוחדת מן הצד. ומתוך הכרה זו התחילו בשנים האחרונות שם לחפש דרכים חדשות, איך להיטיב את מצב המלאכה ולהעלותה. אך עובדה היא כי בית-הלמוד למלאכה, עם כל הכונות הטובות שנתלו בו, לא הצליח. וראו: צורך גדול היה בלמוד מלאכה, אלא שזו נקנתה בדרכים אחרות. תקון מלאכותי זה עמד מן הצד ולא קדם את החיים אף במשהו.
עכשיו אנו באים בכונה יותר מקיפה. אנו רוצים לחנך לנו ע"י העבודה דור צעיר בריא, שלם בגופו ובנפשו. אין כל ספק בדבר, שהעבודה מפתחת את כל חושינו, מבריאה את השכל, יוצרת את הרצון ועוד ועוד. אולם פה מתעוררת השאלה: כיצד ואיך? האפשרי הוא בכלל פתוח חושים לא מתוך הכרת חיים וברתיחת החיים – כפי שאנו מתפתחים במלחמת הקיום שלנו, – כי אם על פי תכניות ידיעות, פרי מחשבתנו?
העבודות של פרבל ומונטיסורי, המלבבות אותנו כל כך בקראנו על אודותיהן בספרים, עוד לא אשרו למעשה את התקוות שתלו בהן. ולמה? באשר הצלחת הענין תלויה באותם המניעים החזקים, העולים מתוך נשמתו של הילד ומכים ואומרים: קבל את הרושם הזה לכל תקפו ותמציתו. וזה הוא כל הקושי: ליצור ולברוא את הגורמים הללו. הלא את מיני המלאכה קשה למצוא: אפשר שיקום איזה נדיב ויקדיש מיליונים לצרכים אלה, אבל את הגורמים הנפשיים בלב הילד – אותם לא יעורר רק הטבע והסביבה החיה יודעים סוד זה של גלוי כוחות החי. ובשעה שאנו באים להתדמות להן – הרי אנו מתקשים לפעמים עד כדי יאוש.
ואין זה אומר, שהכל צריך להשאר כשהיה. להיפך: נעלה וירשנו! אבל צריך לסמן את הדרכים, שבהם נעלה. באשר לא הרצון ולא המטרה שלפנינו דורשים פתרונים, כי אם הדרך שבה יגיע הרצון אל מטרתו.
בועידה ראינו לפנינו במקום דרך – חלל ריק ותהום מפסקת. מי גבור ויקפוץ?
ולא זה בלבד שלא גלו לפנינו דרכים חדשות בחנוך, דרכים ממש, הסלולים בקרקע המציאות, אלא שסתמו את הגולל על בתי-הספר הקיימים. היתכן? הן עד כמה שיד החנוך מגעת – כי יש סוף סוף פנות שאין לחנוך כל שליטה עליהן – עשו בתי-הספר האלה ועושים הרבה. ואם שואפים אנו לבית-ספר חדש על יסוד העבודה, ובת-חיים היא שאיפתנו, הרי בהכרח ישתלשל בית-הספר הזה מתוך בית-הספר הקיים ואותו עלינו להחיות, לפתח לשכלל ולהכניס בו קמעה קמעה את כל האלמנטים החדשים שאנו רוצים בהם.
אלו היינו שומעים בועידה הרצאה על מצב בתי-הספר הפנימי – היתה זו מאירה לנו את הענין יותר מאלף תכניות.
צריך היה לבקר את התכנית הקיימת בבתי-הספר, להראות על ליקוייה, על התקונים שאפשר להכניס בה תיכף ומיד ועל אותה ההכשרה הדרושה לבית-הספר בכדי שיתוקן להבא. היה צריך לנגוע גם בשאלת החנוך שמחוץ לבתי-הספר, אשר ממנו תוצאות רבות לתקון החנוך שבתוך בתי-הספר, ומה גם משעה שקיימת כבר לעינינו תנועה כתנועת הצופים, אשר בחובה טמונים הרבה גרעינים העתידים להפרות למעשה את החנוך של בית-הספר. גם הרצאתו של מר שילר על דבר הצופיות, הנעימה והחביבה, היתה מופשטת לגמרי ולא נגעה בגופה של התנועה. מהצד המעשי דברו גם המרצה וגם המתוכחים רק על היחס אל הדת, ודבר זה שוב מוכיח לנו, עד מה נמצאות עוד כל השאיפות במצב של רעיונות ערטילאים.
לא נגעו גם בכל אותם מיני העבודות הצריכים לגופם של הלמודים והיכולים לשמש יסוד לבית-הספר העמלני, כגון: כיור, ציור, הכנת מכשירי-למוד ומכשירי הסתכלות בידי התלמידים עצמם, נסיונות, מדידות שונות ועריכת תרשימים, מודלים, קולקציות ועוד. לשם זה צריכים המורים בני מקצוע אחד ליסד סקציה, שמטרתה להכניס עבודות שונות אל בית-הספר בקשר עם אותו מקצוע הלמוד.
דרוש ליסד מוזיאום (בית-אוסף) של מכשירי-למוד והסתכלות, שבהם כל בתי-הספר שבעיר מסתייעים. מכשירים אלה יוכלו לשמש גם בתור דוגמאות לאלה מן התלמידים, שירצו לעשות אותם בכוחות עצמם. יש ויש לחשוב גם על יסוד בית הילדים, שמיני אומנויות שונים נכנסים לתוכו, העומד על יד בית-הספר כממלא וכמגיה. הילדים מבקרים אותו על פי רצונם הטוב בשעות החופש שלהם. וכרבות הצלחתו של המוסד הזה כן ישפיע גם על החיים הפנימיים של בתי-הספר.
ואם כל זה ועוד כאלה וכאלה אפשר לעשות בחנוך הקטנים – הנה בחנוך הגדולים תגדלנה האפשרויות על אחת כמה. את בתי-המדרש למורים אפשר להצעיד במהירות יותר גדולה ובאמצעים יותר יסודיים לצד חנוך-העבודה.
בדרך זו תפתר גם שאלת המורים, לאט לאט ימצאו המורים המהוגנים לבית-הספר החדש. לאט לאט יעלה בידי המורים הקיימים להכשיר את עצמם ולהתכונן לצורות ההוראה החדשות. עודנו זוכרים הזמן בשעה שהיה החשש בארץ, כי לא ימצאו מורים ללמודים הכלליים בעברית בשביל בתי-הספר התיכוניים – והם ימצאו גם לבתי-המדרש הגבוהים.
העבודה! מתוך בית-הספר הקיים, אם יתוקן על דרך שאיפתו לצורות חדשות, ימצאו לנו גם המורים הדרושים. הגרעינים הפוריים הנמצאים בתוך החנוך הקיים – הם עלולים לגדל לנו את בית-הספר החדש.
דרך ההפשטה, שאחזה בה הועידה מראשיתה, היא שהעמידה אותה כאילו לפני הקפיצה על פני תהום ובנין יש מאין.
נקוה כי עתון המורים ה“חנוך” העומד להתחדש, יעמיד את השאלות האלה על בסיס יותר קיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.