ככל אשר הולכת ומתפתחת הפעולה התרבותית של הסתדרות העובדים, כן מתבלטת ומורגשת יותר אי ההתאמה שבין המעשה והרצון. בעצם, אין כל חלוקי דעות בין העובדים בועדת התרבות בדבר כוון הפעולה הדרוש. הכל מודים, כי פעולה זו צריכה לזרום בזרם אחד עם הפעולה הישובית ועם מגמותיו של צבור העובדים בארץ, אבל למעשה אין ועדת התרבות מכוונת במעשיה לצרכי התרבות הנכונים של העובדים: בין בחנוך הגדולים ובין בחנוך הקטנים. והגורם החשוב ביותר להעדר הכוון הנכון הוא חסרון אנשים, אשר ידעו את חיי הפועל וצרכיו, ושמדרגת השכלתם תאפשר להם לעמוד על כל אותן השאלות הכרוכות בחיי הפועל בארץ.
ואם בבוא העובד לשעורי ערב, להרצאה, לנשף, לבית-ספר של ילדים עובדים או של ילדי העובדים, מוכרח הוא להתפשט מהויתו היום-יומית, להפסיק את חוט הרגשותיו, מחשבותיו וספקותיו ולעבור לעולם אחר, לדון בשאלות שלא התעוררו בו היום ושלא יעסיקוהו מחר – הרי אין בכוח התרבות הזאת להועיל לו, להיות לו לעזר וסעד בחייו אין זו מלמדת אותו, איך לפתור את שאלות חייו ולהבין את דרישות לבבו, המתעוררות בו יום-יום והמצפות להארה ולהדרכה.
כל שאלות החיים והחברה, שהעסיקו אותנו בחוץ-לארץ, מקבלות במציאות הארץ-ישראלית צביון ואור חדש. דרושים על כן חנוך מיוחד והכשרה מיוחדת, בכדי שהעובד הבא לכאן יוכל לעמוד על שאלות החברה והמעמד ולתפוש אותן מנקודת המבט של המציאות בארץ. השקפותיו של זה, הרגליו ושאיפותיו נקלטו בו בהיותו עדיין בחוץ-לארץ, בתנאי חיים אחרים לגמרי. ובבואו לארץ, לא רק מחשבותיו הפרטיות מתנגפות אל מצב הענינים כאן, אלא אפילו מחשבתו הציונית.
ברור יסודי ומדעי של המציאות בארץ הכרחי לנו ביתר שאת מאשר לעמים אחרים בארצות אחרות. אחת השאלות הדורשות ברור מדעי מיוחד היא שאלת ההתישבות העובדת. השאלה הזאת אינה יורדת מעל הפרק בצבור העובדים, ואין לקוות כי השאלה הזאת תתברר לכלה היקפה ועמקה רק מתוך ועידות, אספות, וכוחי חברים ועתונות. בתור מכשיר מסייע, מברר ומלבן, הכרחי מוסד תרבותי, שבו ועל ידו תנתן דחיפה למחשבה עיונית ויסודית בשאלות ההתישבות של הפועל. ואפשר לאמור, שכבר הצטבר חומר-למוד מנסיונות ההתישבות בארץ לכל צורותיה: המושבה, מושב הפועלים, החוה, האחוזה, הקבוצה הקטנה ולבסוף הקבוצה הגדולה ושכונות העובדים. ואין כוונתי לאמור, כי הברור הזה ילמד אותנו באיזו מצורות ההתישבות לבחור – הבחירה תלויה יותר ברצון מאשר במדע. אבל יש בכוח הברור המדעי לסמן בקרוב את הדרכים המתאימות לכל צורות ההתישבות לחוד.
נקח לדוגמה את הקבוצה. בכמה מכשולים נאבקה עד כה, ואף עתה מרובים סבליה. ולא רק מנגעים טבעיים, כמו מצב החקלאות הרע, חוסר כספים, אסונות בלתי צפויים, אלא גם מחוסר ידיעה והכשרה בחקלאות ובטבע האדמה, חוסר הבנה בנפש השני, בידיעת חוקי החברה ודרכי התפתחותה, בערך הסדר והדיוק וכו' וכו'. ואל לנו להסיק מסקנה, כי הסבל שבחיי הקבוצה בא מפני עצם מהותה ומפני טבע האדם. אמנם, קשה היא דרך הקבוצה לא רק מפני מהותה ומפני טבענו כי אם גם, ואולי בעיקר, מפני הרגלינו, כי הורגלנו בדרך חיי הפרט. והרגל זה והבנת חיים זו הם שמפריעים אותנו, מדעת או שלא מדעת, מחיי הקבוצה. יכול להיות, כי מצד טבע האדם דרך הפרט קשה יותר, ולרבים בתוכנו כמעט שברור הדבר כי כן הוא. הנה נניח לרגע, כי כל עובד בקבוצה משקיע בה אותם הכוחות שהיה משקיע במשקו הפרטי ושומר ודואג באותה המדה, שאדם רגיל דואג למשפחתו ושומר עליה, – האם לא היתה הקבוצה מצליחה יותר הרבה מן הפרט? אבל עוד לא רכש לו העובד יחס משפחתי עמוק לקבוצתו. ואין פלא, כי צעירה היא הקבוצה וגם נמצאת בתוך סביבה מתנכרת. ולכן נכשלות הקבוצות הטובות – ומשתמר הקשר ההדדי במשפחה הגרועה ביותר.
ואין ברצוני להגיע, כי יש בכוח פעולה תרבותית נכונה לפתור את שאלת הקבוצה למעשה. אבל יחד עם זאת אין לכחד, כי מוסד של הסתדרות העובדים, אשר ימצאו בו חבר מורים ותלמידים החיים את חיי הצבור העובד ונמצאים בסביבתו ובתוכו – יוכל לעזור הרבה לברור מצב הקבוצה ושאלותיה המסובכות. המורים והתלמידים, אשר ימצאו במוסד הזה יעסקו בברור יסודות הקבוצה ואפשרויותיה, בהשענם על נסיונותיה בארץ ובחוץ לארץ על עיקרי המדע החברתי.
ועצם הבנת שנוי הערכים המונח ביסוד הקבוצה והבנת עמדתה בחברה הקיימת דורשת הרבה התעמקות ועיון. ברור שאלות הקבוצה במוסד תרבותי של פועלים, הנמצא בתוך משקיהם החקלאיים לצורותיהם השונות, מלבד העמדת הענין על אפניו, יביא בנו גם התעוררות חדשה, אותה ההתעוררות ההולכת עתה וכאילו מתמעטת. וברובה תהא ההתעוררות הבאה מתוך ריאליות החיים ובהירות המבט.
התנאים המיוחדים, שבהם הולכת ומתרחבת בארצנו ההתישבות העירונית העובדת, דורשים ברור מיוחד והבנה מיוחדת. מלבד השכלה יסודית בתנועת העבודה בחוץ-לארץ דרושה הסתכלות מדעית מיוחדת במצב הענינים כאן. והשאלות מרובות ותובעות פתרון. עמדת הפועל העירוני בארץ מסובכה ופרובלימטית.
הפועל העירוני בארץ, כחקלאי, יוצר לו צורות חברה שונות: לפנינו גדוד העבודה, קבוצים בינוניים וקטנים ופועלים בודדים. שונה קבוץ אחד מחברו בצורתו הכלכלית-חברתית, ובכל אחד מהם אתה נתקל בשאלותיו המיוחדות ובסבוכיו. ולפני המעמד העובד עולות שאלות: מהו ערך צורות החברה האלה בשביל ההתישבות, בשביל תנועת העבודה? מהי הפרספקטיבה של הפועל העירוני? מהי הדרך המוליכה לבצור מצבו של הפועל העירוני, בלי אשר יחדל להיות עובד? ועוד ועוד. ושאלת הקואופרציה העובדת כמוסד של העובדים טעונה וטעונה ברור ולמוד. ולבסוף, שאלת המעמדות. ההכרה המעמדית אינה יכולה להסתפק רק בהכרת מלחמת המעמדות במובנה הצר, כי בשביל להלחם דרושים כוחות, וכוחות נרכשים קודם כל על ידי ארגון עצמי. אבל הארגון הזה אין פרושו ארגון מפלגתי בלבד, אלא ארגון כוחות כלכליים, תרבותיים ומדיניים, שיגדילו את כוחו של המעמד.
מלבד השאלות הנאמרות לעיל, יש עוד להוסיף שאלות היחסים בין קבוץ לקבוץ, בין מושב לקבוצה, בין פועל עירוני לכפרי, בין היצרן ובין הצרכן, הפרטיים או הקבוציים, אשר בצבור העובדים – במלה אחת: השאלה על דבר יצירת חברת העובדים המורכבה והמאוחדה, הסולידרית מבפנים והחזקה כלפי חוץ. ועל כולם: עצם החיים – חיי אנוש – חיי העובד עם דרישותיו הנפשיות, חיי משפחתו וחנוך ילדיו, שאלת המשפחה בקבוץ והחנוך המשותף אלה הם גופי הלכות החיים, שהפועלים זקוקים לברורם ולהעמקתם.
כל עולה חדש יכול להעיד על פי עצמו על עצמת השפעתה של הארץ על השקפותיו. המציאות הארץ-ישראלית, בעיקר העובדת, מכניעה לפעמים שלא מדעת ברבוי גוניה, בחדושה הרב, במרצה ובעצמיותה, אבל עדיין משוללים אנו את המכשיר התרבותי, אשר יהא בכוחו להוציא לאור השמש את כל שפע הגונים האלה, כי רובי הדברים עודם סמויים מן העין ולא באו לידי גלוי במחשבה, בדבור ובעבודה מדעית.
בכל ישיבה וישיבה של ועדת התרבות, בבואנו לדון על הצורך לתת לפועל חנוך הסתדרותי וחברתי על פי תוכן החיים של הישוב העברי בכלל ושל העובד העברי בפרט – נתקלים אנו בקושי ובמעצור שאין לעבור עליו: חוסר אנשים. ישנם בארץ אנשים בעלי השכלה, הנכונים לעבוד כמורים בהסתדרות העובדים, וישנם די פועלים אשר ברוחם ובנפשם מתאימים לתפקיד זה – אבל כאלה כן אלה חסרים את ההכשרה הרצויה בידיעת תנועת העבודה בארץ וחסרים את החומר הספרותי והמדעי אשר ידריכם בזה. ואין מוצא. תקונים קלים אולי תצליח ועדת התרבות בשנה הבאה להכניס בשעורי הערב וביתר הפעולה התרבותית שבין הגדולים. אבל רק קלים. לתקונים יסודיים אפשר יהיה לקוות רק עם הוסד מוסד מיוחד להכשרת מורים לפועלים.
מלבד החנוך הסתדרותי וחברתי – יש לועדת התרבות שעל יד הסתדרות העובדים עוד שני סעיפי פעולה עיקריים: הקנית ידיעת המולדת והנחלת השפה (השכלה מקצועית תופסת מקום מיוחד בפעולתנו – ועליה לא אדון כאן). פעולת ועדת התרבות מתפשטת בין שלשה גילים יסודיים: גיל הגן ובית-הספר, גיל הנוער העובד וגיל הגדולים. אם החנוך החברתי מיוחד בעיקר לגדולים ובמקצת לנוער העובד – הרי שני סעיפי הפעולה האחרונים נוגעים לכל הגילים ובעיקר לגיל בית-הספר והנוער. ולמרות אשר למוד המולדת תופס לכאורה מקום רחב בחנוך הישוב הכללי – אף על פי כן אין הצלחת הלמוד הזה במוסדות ועדת התרבות מרובה ביותר על זה של החנוך החברתי, הסבה היא גם כאן בחוסר אנשים מתאימים לכך.
יחידים ובודדים הם האנשים שלמדו לדעת את הארץ מתוך הארץ גופה ויצרו לנו יצירת עצמיות מיצירות הארץ. יצירה עצמית קורא אני לכל ידיעה שהאדם רוכש על ידי הסתכלותו ונסיונו בעצם הנלמד גופו, לא מפי ספרים בלבד – ויהא גם הספר המבחר שבמבחר. לא מעטים הם הסופרים הלועזים, אשר לא ראו מימיהם את הארץ וכתבו מאמרים גיאוגרפיים נחמדים על הלבנון, על הכרמל וכו'. אבל המורה המקצועי האמתי אסור לו להסתפק בידיעה מלולית. ההשכלה האמתית של המורה, זו שיוצרת ומשפיעה, אינה נכללת בעצם ובעיקר בסכום ידיעות, אלא בהכשרה לרכוש בכוחות עצמו דיעות מכלי ראשון, ללמוד מפי החיים והטבע עצמם. ההכשרה ללמוד את מבנה ההר מתוך הסתכלות בו ועליו, לכוון את עמדות הירח והשמש וסביבם על פי הסתכלות עצמית בשמים, לבחון את סוג האבן ואת סוג הקרקע, לדעת לעקוב את בעל-החי ולעמוד על טבעו ודרכי-חייו, לדעת לחקור את גדולו של הצמח ולשפוט על חוקותיו, לקלוט את רוח השפה, את דרכי הרחבתה את שמושה ואת ההוראה הנכונה של המלה, לקשר את התנ"ך עם חיי הארץ, תולדותיה, שרידיה וטבעה – זוהי ההשכלה הנכונה הנדרשת למורה המלמד את המקצועות האלה. למורה העממי – במדה מועטה, למורה בבית-הספר התיכוני – במדה מרובה יותר, ובעיקר זקוק להשכלה יסודית זו המורה למורים. המדע האירופי צריך לשמש לנו מורה-דרך בחקירותינו, אבל את הדרך מחויבים אנו לעבור בעצמנו. באותם דרכי המדע, שעל פיהם נמדדו הרי אנגליה ונהרותיה, נחקרו טבע גרמניה ואקלימה ונלמדו לשונות הארצות האלה, נחקור גם אנו את ארצנו ואת לשוננו. אבל נחקור אותה בעצמנו: בגופנו ובנפשנו נחזור גם על מה שנחקר בארץ על ידי אחרים. הכל צריך להחקר על ידנו. זהו החנוך האמתי וזוהי ישיבת ארץ-ישראל.
אבל עדיין לא קמה בין צעירינו המתלמדים והבוגרים – כילידי הארץ כעולים – משיכת-נפש עצומה ללמוד את הארץ, לחונן את עפרה ממש ולהתמסר להשתלמות יסודית בשפתנו.
והמופת החותך ביותר לדברי תשמש העובדה, כי בין גומרי הסמינרים והגמנסיות בארץ קשה למצוא מורה יודע טבע הארץ, אף על פי שלמודי הטבע תופסים מקום רחב בכל בתי הספר האלה. הוה אומר, שידיעות הטבע נרכשות כאן בעיקר לא על פי טבע הארץ, ואין התלמיד הבינוני מוכשר לסגל את ידיעותיו הכלליות להבנת טבע ארצנו. ואין לתלות את האשמה במורי בתי-הספר: הרבה המקום גורם, כי בתי-הספר התיכוניים מרוכזים בערים, כמו למשל, ירושלים ותל-אביב, החוצצות בין בית-הספר לטבע, הן על פי עסקי התושבים, הן על פי השקפותיהם והלך רוחם והן על פי מבנה הערים וצורתן, המשוללות כל ירק, עץ וחי. והרבה ההרגל גורם: הרגל המורים במשך שנים ללמד על פי שיטה קבועה של רשימות וספר ובתוך כתלי בית-הספר – לא בנקל ישורש. אין לשכוח גם את מערכת-השעות של הלמודים המרובים השוללת כל אפשרות של למוד מעשי והסתכלותי בהופעות הטבע עצמה. ולאחרונה, רוב המורים קבלו את השכלתם המקצועית בחוץ-לארץ, ועדיין לא הספיקו בעצמם לעמוד על הופעות הטבע בארץ מתוך הסתכלות מחקרית.
אולי אצדק, אם ארשה לעצמי להוציא משפט, כי בשאיפה ללמוד את הארץ יש גם נסיגה לאחור. הלא לפני עשר שנים תססה התעוררות רבה בין המורים והפועלים ללמוד את הארץ גופה ולמצוא גם בטויים וטרמינולוגיה עברית מתאימה. ויחידים הצליחו. עתה יושבים האנשים האלה בודדים בפנותיהם – ואין דורש להם. וחדשים לא באו במקומם. מעט הספרים שהוצאו בימים ההם על הצמחים, על החיות, בכתיבת הארץ וגם בידיעת השפה – הם לנו לעינים עד עתה. עד כמה שאזני מבחינה מהם הימים ההם נראה לי, שעם ראשית בית-הספר העברי החדש בארץ-ישראל ועם התרבות עלית הפועלים, בעשר השנים האחרונות שלפני המלחמה, החלה להתפתח תנועה תרבותית עממית-עברית וארצית. נפגשם גם עתה בין הפועלים ובין המורים, בעיקר הישנים, יחידים המחטטים למצוא מונח עברי מתאים, חוקרים אחרי שם של איזה צמח או חי, מחפשים צמח או חי הנזכר בתנ"ך או בתלמוד וכו'. וחבל שתנועה רבת-ערך זו אינה מתרחבת. ומי יודע אם לא גרם לכך זה, שנקודת הכובד של מוסדות הישוב השתתה בערים ושגם מוסדות הסתדרות העובדים מרוכזים בעצם ובעיקר בערים. העיר משפיעה גם על מצב הרוח בכפר. הקשרים התכופים והמרובים עם מוסדות העיר ועצם הפעולה של המוסדות, המתרחב בעיקר בתוך העיר, מסיחים גם את דעת העובד הכפרי מסביבת הכפר. כל הערכים התרבותיים מרוכזים בעיר: ספר, עתון, אופירה, הצגה, נשף, הרצאה, ועוד ועוד.
ובאמת, הלא מספר הפועלים העירוניים עולה על מספר הפועלים החקלאים. אחרי כל אלה טבעי מאוד הדבר, כי השפעת העיר על הכפר תלך ותתרבה, אם לא נחפש אמצעים לקדם את הדבר. עם כל הכירנו את ערכה הגדול של ההתישבות העירונית – אין אנו יכולים לקוות למלוי שאיפותינו האנושיות הכמוסות בנפשנו, כל זמן שהכפר העברי בארץ-ישראל לא ייצור ערכים קולטוריים מתוכו.
ולעניננו. תהיינה מה שתהיינה הסבות שגורמות להתרחקותנו ברוח מסביבת הכפר ומהטבע – אבל העובדה בעינה עומדת: משמונים המורים העובדים בועדת התרבות מעטים ובודדים הם כאלה, שמוכשרים ללמד מולדת בשעורי-ערב לגדולים, בבתי-ספר לקטנים ולנוער העובד. ומי יודע אם ימצאו לנו מורים כאלה לשנה הבאה. ולמוד המולדת אין פרושו מקצוע למוד, אלא המסגרת של כל הלמודים. ואם ככה רואים את למוד “המולדת” המתוקנים שבמורי ארצות אחרות, אנו שעתה זה באנו לארץ ושרוצים להקלט בה בנפשנו וברוחנו – על אחת כמה וכמה. המרצים הנודדים לידיעת המולדת של ועדת התרבות מושכים אחריהם קהל רב בהרצאותיהם ובטיוליהם. אולם עובדה זו יכולה רק להעיד על הצורך הנפשי הרב של העובד העברי בידיעת ארצו, טבעה, תולדותיה ושיריה. אבל עם כל חשיבותה של הפעולה התרבותית הזאת אין היא מספיקה למלא אפילו במקצת את הצורך החיוני הרב שיש לנו בידיעת המולדת. דרושים מורים כאלה בכל מוסדות החנוך והלמוד של ועדת התרבות. דרוש למוד שטתי, מתמיד ועקבי.
למוד המולדת במובנה הצר כולל שני דברים: טבע והיסטוריה. ואיפה היא הארץ שהיהודי יכול להיות קרוב כל כך לשני אלה, כמו בארצנו. והיא הנותנת, שלמוד המולדת עלול להרים את מדרגת השכלתנו והתפתחותנו כמה מעלות למעלה. כי תלמוד הנקנה מתוך קרבת הנפש הוא היוצר את האדם המשכיל. שום פעולה תרבותית לא משכה אחריה קהל עובדים במספר רב כזה, כמו שמשכו אחריהם הטיולים וההרצאות על המולדת. מוסדות תרבות מרכזיים עומדים להפתח בזמן הקרוב – האוניברסיטה והטכניקום, קיימת גם תחנת הנסיון. אנו צריכים לשאוף שמתוך העם יזרום זרם של ידיעה, נסיון והרגשה לקראת המוסדות העליונים האלה ולהיפך. התלכדות שני הזרמים האלה עלולה ליצור לנו נפש עם היושב בארצו.
על הסתדרות העובדים לגשת בהקדם האפשרי ליצירת מוסד תרבותי להתקנת מורים לפועלים ולילדיהם. קשה גם לתאר, כי תנועת הפועלים בארץ-ישראל הרחבה בהיקפה, המגונת במוסדותיה, באפני פעולתה ובמשקיה הכלכליים השונים, והרוצה לרכז את הנהלת עניני כל צבור העובדים בארץ בכוון מעשי אחד – כי תנועה זו לא תגדל את מוריה שיחנכו ברוחה וישלימו את חפצה. הפועלים ביתר הארצות עמדו כבר על הצורך הזה והקימו במקצת מוסדות תרבות כאלה, ועתה שואפים הם להרחיב את פעולתם זו. ואנו הנמצאים בארץ חדשה לנו, שכל הופעה חברתית וטבעית שבה היא לנו בגדר שאלה, לא כל שכן שצריכים לקרוא לעזרה את התרבות, כי תעזור לנו לפתור את שאלותינו, לנהל את עבודתנו ולקבוע יחסים נכונים לארץ, לעבודה לחברה ולשכנים. קביעת יחסים נכונים עם שכנינו בארץ דורשת גם כן הרבה טפול ועיון. אל לנו להתמהמה, עלינו להקלט בארץ במשך עשרות שנים באותה המדה, שעמים אחרים נקלטו במשך אלפי שנים. ואותה התרבות המגמאת ארץ במכונותיה, מסוגלה גם לגמא שמנים, אם היא תנחיל לנו ידיעה, הכשרה והכשרה נכונה. הצורך במוסד להכשרת מורים הוא תכוף – ועלינו לחפש דרכים להגשמתו.
מקום המוסד יקבע באחד המרכזים של משקי הפועלים החקלאיים, למשל בעמק. אליו יתקבלו תלמידם מבני 18 ומעלה, שמדרגת השכלתם היא בערך כשל בית-ספר תיכוני. במשך הזמן, לכשיוסד בית-ספר מרכזי לגיל הנוער בשביל ילדי הפועלים, יוכלו אלה, בגמרם את בית-הספר הזה, להתקבל אל המוסד. בבחינת הכניסה יושם לב בעיקר למדרגת התפתחותם של הרוצים להכנס: הם יבחנו לא בידיעות, אלא בכשרונם לתפוס את הלמודים, אשר יהיו נלמדים במוסד. אַמַת בחינה זו, מלבד שהיא מתאימה יותר מפאת עצם הדבר, יש בידה להקל הרבה על כניסתם של אלה מהפועלים, אשר לא קבלו השכלה תיכונית רשמית, אבל לפי ידיעותיהם, התפתחותם וענין נפשם הם מוכשרים ללמוד במוסד להכשרת מורים. את הקורס אפשר לחלק לשתי שנים.
א. השנה הראשונה תהא מוקדשת להכשרה כללית. אי אלו דברים על כוון הלמוד ותכנו בקורס הראשון. כידוע, סובל כל בית-ספר מרבוי הלמודים. רבוי זה מפזר את המחשבה, מפורר את הידיעות ומחליש את ההתענינות. כל זמן שבית-הספר יהא בנוי ביסודו על הקנית כמות ידיעות ולא על הכשרת התלמיד לרכוש לו ידיעות וכל זמן ששיטת הלמוד בו תהיה מיוסדת על הצורך להנחיל לתלמיד קונצפציות ידועות מתבודדות של מדעים שונים – גיאוגרפיה, פיסיקה, חימיה, הנדסה, אלגברה וכו' וכו' – אי אפשר יהיה לנו לצאת מסבך השאלה הזאת. אין בביה"ס למודים, אשר נוכל לותר עליהם בנפש שוקטת. השאלה תוכל, לדעתי, להפתר רק על ידי שנוי יסודי בחלוקת הלמודים. – המוסד המוצע בזה לא יהיה מכוון ללמוד מקצועות ידועים, אלא מטרתו לעשות את חניכיו מוכשרים להבין או מה שנכון יותר, לדעת את דרכי חקירת הטבע והחברה. מגמה זו כבר קובעת חלוקה אחת יסודית: ידיעת הטבע וידיעת החברה. ועתה, אם הלמוד יתקשר תכופות בהופעות הטבע או בהופעות החברה – הוא כבר לא יוכל להתפצל, כי ההופעות בטבע או בחברה קשורות ביניהן אורגנית. למוד הפיסיקה, למשל, לא יוכל להתבדל מכימיה, מינרלוגיה, מכניקה, גיאוגרפיה פיסית, מיטיאורולוגיה וכדומה. גם המתימטיקה תבוא לעזר ידיעות הטבע בכלל ולעזר בידיעות מתמטיות מעשיות, הן בטבע והן בחברה, כמו גיאוגרפיה מעשית, גיאוגרפיה מתמטית, מיכניקה, סטטיסטיקה וכו'. מבחינה זו חשוב לנו מאוד, שכל למודי הטבע יוצרים ענף אחד: טבע. אל הענף הזה יצטרף ענף המטמטיקה כלמוד עזר בעיקר. וככה תושג מטרה כפולה. פזור הלמודים יחדל. הם יתרכזו ראשית בשני ענפים הקשורים אחד בשני קשר אמיץ; והשנית – בין בלמודים המרוכזים בענף אחד יברא קשר חי – אותו הקשר שישנו במציאות. כסימן לדבר תשמשנה לנו שיטות למוד המולדת בבתי-ספר עממיים מתוקנים.
ואותה ההשקפה אומרת לנו, כי גם למודי החברה או הלמודים ההומניטריים צריכים להיות מרוכזים בשני ענפים:
דרכי התפתחות החברה. למוד זה כולל תנועת העבודה בארץ ובחוץ-לארץ, תולדות ההתישבות, ובעיקר תולדות הישוב העברי החדש בארץ. דרכי הקואופרציה, השתקפות חיי החברה ושאיפותיה בספרות, גיאוגרפיה כלכלית וכו'. אבל כל אלה אינם נלמדים במקצועות מיוחדים, אלא באים שלובים יחד בדרך בירור הרעיון של יצירת החברה העובדת בארץ.
עברית: הוראת המלים, דרכי גזרתן, שמוש הלשון, התפתחות הסגנון בספרות ובדבור וכו'. לפי חלוקתנו היסודית יוצא, כי תוכן הלמודים הנלמדים בבתי-הספר התיכוניים יהיה מרוכז בארבעה ענפים: טבע, מתימטיקה, מדעי החברה ושפה. מלבד אלה, יושם לב בשנה הראשונה לחקלאות מעשית, אשר תדרוש במקצת, בשביל בירור הופעותיה החשובות ביותר, הוראה מיוחדת בתורת הצמח והחי. תורת החי והצמח בהיקף רחב ביותר תדחה לשנה הבאה.
שלושת הלמודים היסודיים, טבע, מדע החברה ושפה יהיו נלמדים עונתית: עונה מיוחדת לכל למוד. לדוגמה: טבע 4 חדשים, התפתחות החברה 3, שפה 2, תרגילי מתימטיקה יהיו נלמדים במשך כל השנה, כי על התלמיד להתאמן בה, בשביל להעזר בה בלמוד הטבע והחברה ואותו הדבר גם ביחס לחקלאות מעשית. אבל חודש אחד בשנה יוקדש כולו למקצוע החקלאות בקשר עם תורת החי ותורת הצמח. אם נצרף את כל העונות יחד – נקבל בסך הכל עשרה חדשי למוד. המקצועות כמו כיור, ציור, שרטוט, התעמלות שירה ונגינה לא תחול עליהם חובת למוד, חוץ מאחד, התלמיד יבחר אחד המקצועות האלה כלמוד חובה – והשאר נתונים לרצונו.
ב. בשנה השניה התחלקו התלמידים בין שלוש מחלקות יסודיות: א. מדע חברתי; ב. מולדת; ג. שפה; ברצון התלמידים לבחור את המחלקה, אשר בה הם רוצים להמשיך את הלמודים. על תוכן הלמודים המפורט של הקורס השני עדיין מוקדם לדבר.
במוסד תהיינה שמונה שעות למוד ועבודה ביום. בקרוב אפשר להתהוות 1את מערכת שעות הלמוד: 3 שעות ביום לחקלאות, שעה ביום למתימטיקה ולמקצוע מלאכת יד, (שלוש פעמים בשבוע למלאכת יד ושלוש – למתימטיקה) וארבע שעות ביום ללמוד העונתי.
ערך מיוחד יהיה במוסד הזה לידיעת ההוה. המורה למדעי החברה יצטרך לעמוד על הופעות הזמן והמקום ולהכניסן למסגרת למודו. הדבר הזה יועיל להכניס את דרכי שקול הדעת המדעי בהבנת המציאות. המוסד יהיה מעשי לא רק על פי תכנו וכוונו, אלא גם בשיטת ההוראה שלו. התלמידים בהדרכת המורה ישלימו לעצמם נסיונות, חקירות ומדידות שונות בטבע ויעיינו במקורות ובספרים שונים, למען רכוש ידיעות נכונות בכוח המחשבה העצמית והפעולה העצמית. על כן נכון יהיה, לדעתי, להכניס אל המוסד הזה את ה“תלמיד-חבר”. מספר תלמידים, שעולים בכשרונותיהם ובידיעותיהם על יתר התלמידים יהיו המדריכים במעשה העבודות האמורות. ולפעמים תעלה מחשבה בלבי, כי חבורת צעירים בעלי השכלה תיכונית, שיש להם נטיה פנימית למחשבה ולפעולה עצמית, יוכלו בהדרכת תלמידים-חברים מתאימים לקדם בהרבה את ידיעותיהם בטבע ובחברה. ובלי ספק, המצא ימצא להם מלמד בעל מחשבה ורגש, אשר יחשוב לו לכבוד ולחובה להורותם בעצתו את הדרך ילכו בו. אבל עם כל זה מסופקני, אם נגש להקמת המוסד בטרם אשר יהיו לנו מורים בעלי מקצוע מומחים.
העובדים במוסד, כתלמידים כמורים הקבועים, יהיו חברים בקבוץ המקום: ישאו בחובותיו ויהנו מזכויותיו. הם יחיו את חיי הקבוץ ויעבדו את עבודתם החקלאית בתוך משק הקבוץ. המוסד יהיה פתוח לכל חברי הקבוץ שבתוכם הוא נמצא; ילמדו אמנם רק תלמידי בית-הספר, אבל חברי הקבוץ, המרגישים איזו נטיה מיוחדת למקצוע זה או לאחר ישתתפו בלמוד המקצוע כשומעים חפשיים עד כמה שזה לא יפריע את מהלך הלמודים בבית-הספר ואת מהלך העבודה בקבוץ. התלמידים והמורים ירצו לפני העובדים על טבע המקום, תולדותיו ועל עוד נושאים טבעיים וחברתיים, אשר יש לאנשי הסביבה ענין וחפץ בהם. מזמן לזמן תעמודנה במוסד לברור שאלות החיים והחברה של קבוצי הסביבה. כל זה יחד עם נטית הלב של התלמידים אשר עוררה אותם להכנס אל המוסד הזה בהתחייבות להמשיך אחרי כך זמן ידוע את פעולתם בין צבור העובדים כפי שיושת עליהם מאת ההסתדרות – כל זה עלול ליצור לנו אלמנט אישי מתאים לפעולה תרבותי וארגונית בין העובדים.
-
כך במקור המודפס [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.