אל העיירה הובאה מכפר בּיכוֹב לאחר שמתו שם עליה הוריה, והיא אין אִתה אלא חבילה של כלי־מיטה ומעט חמימות מטיפוחה של יד אם, אשר התנדפה מהר בתוך צינת הנכר.
לידי איזו נשים משכונת־הגיא מסר אותה הכפרי שהביאה, ובמשך כמה ימים עברה פה, ככלי אין חפץ בו, מיד ליד.
אלה אשר הלינו אותה בביתם הקצו לה בדוחק מקום בקצה איצטבה או בפאת התנור, ולפני כן ביקשו לדעת אם אין היא נגועה במחלת־עור וגם לעמוד על נקיונם של החפצים, שהיו ארוזים בחבילתה.
בעינים מעוגלות הביטה זו – חיה־פרוּמה היה שמה והיא אז בת חמש – היאך כריה מתערטלים מציפוייהם ונחבטים מתוך זלזול בידים זרות.
עדיין היתה ידה נתלית ברפיון מחוסר כף־היד שבה רגילה היתה להיאחז, ובנשיבת היתמות פה רעדה כציץ, אשר העץ, שבצלו חסה, נכרת.
זקנה אחת מרחבת ההר אספה אותה מתוך רגשי רחמים לביתה, אבל לא יכלה לעמוד בפני הרעבתנותה הגדולה והחזירה אותה אל הגיא; והיא שבה איפוא להתהלך פה בחלוּקה הכפרי, פרועת שערה המדובלל, הדהוי, כשפניה אין למצוא בהם שום קו של חן. ובכך הנה נמנע ממנה אותו קורטוב של אהדה, אשר האנשים, אגב הנאת העין, מזכים בו לפעמים גם את היצור הזר.
בהיותה בת שמונה קרה, אשר פעם, ביום חורף, בלכתה בהשכמת הבוקר אל הבית, ששם הובטחה לה ארוחתה, נמעדה ונפלה, ורגל אחת שלה נשברה.
בכיה על פני חלקת הקרח, לאור קרני הזריחה הקרות, היה מחריד כל כך, עד כי מתפללי ה’ותיקין' שבבית־הכנסת הסמוך יצאו והכניסו אותה לאחד הבתים וגם הזמינו את הרופא. ובמשך איזה זמן טיפלו בה אחר כך רבים מתוך זריזות של עושי־מצוה. שכרוּ בשבילה מקום קבוע בבית־האכסניה וגם הביאו לה לחם ומרק.
אבל אך קמה ועמדה על רגליה, הסתלקו כולם. והיא היתה שוב ל’נערת־הרחוב', ואת מחיתה מצאה, כמו לפני כן, מזה שעשתה עם נשי הגיא במשקיהן, עכשיו בפחות זריזות, אמנם, מחמת הליקוי ברגלה וגם מפני כובד הגוף, כי מן האוכל, שניתן לה בשפע בזמן החלמתה, עבתה ונתרחבה. ואולם אם תנועותיה, מתוך כך, נעשו אטיות יותר, הרי חזקו תחת זאת שריריה. וכמעט תמיד הפיקה רצון מאלה אשר נזקקו לכוחה.
בשנתה השתים־עשרה ידעה כבר לשפות מיחם, להסיק תנור ולהביא מים מן הבאר, והכבסים, לאחר שהפכה אותם כה וכה בכפות ידיה ה''דוּביות' בתוך העריבה, סימאו את העינים בלבנם.
בתי העוני שבשכונה, אשר חדר המגורים משמש שם, על פי רוב, גם סדנה או מקום ממכר לאיזו סחורות, היתה זאת היא אשר השרתה בהם את הנקיון בערבי השבתות.
שמשות החלונות, לאחר שביצעה פה את מעשה הרחיצה, נזדכך זיו העולם בהן, והרצפה לא באו בני הבית לדרוך עליה, אלא אם כן השילו מעל רגליהם את הנעלים.
בתנופות יד אחדות הביאה את ספסלי־העץ לידי הצהיבות של החלמון והעלתה על הפמוטות את גון הזהב, חבטה את כרי הנוצות, עד כי תפחו והתרוממו כמגדלות למראשותי המיטות, ומעודדת משאר כוחה, בתוך ההבל החם של מאכלי השבת וסברה הטוב של בעלת־הבית, העושה אתה באחוה, יש אשר התעוררה בה כעין תקוה למשהו המבטיח חסות ושיתוף הנאה באוירה ההולכת ומשתררת פה.
ואולם אך גמרה לעשות את זה שהוטל עליה ניתן לה שכרה, והיא הורידה את שולי הבגד ויצאה והלכה עם סלה.
– הנה חיה־פרומה העקומה – קראו אחריה הילדים תוך כדי משחקם ברחוב, ואולם המבוגרים, אלה שהם מטילים כעין חרם על כל מי שאין בו כדי להנאות את מבטם, לא ראו אותה, קיפלו, כביכול, ואספו את הנימים של יחסי־הגומלין, המתמשכות, כרגיל, מאיש אל רעהו, ואז היה זה לה כאילו נתרוקן מסביבה החלל, והיא הלכה וכשלה בו בצליעתה.
שמש בית־הכנסת, שבביתו שטפה לפעמים את כלי־האוכל, היתה לו בת, אשר במראָה העירה בה אותו הרגש שרחשה רק לזֵכר אמה.
טובת־מזג היתה, ועורה צח, ועיניה, בשעה שהצטחקה, נתנצנצו בהן זיהורים שמשיים, חמים.
והנה פעם, ביום ששי, בשעת חפיפת הראש, כאשר זו הטילה לתוך אפלולית המטבח את גוש הזהב של שערה הסתור, עמדה והגיעה אליו ברטט, כלמשהו קדוש, את אצבעותיה.
הנערה, באספה את השער, רק נרתעה קצת כמתוך הפתעה לא נעימה, ואולם האֵם, מלפני תנור האופים, הסתערה עליה בחמת כוח, עם המרדה ביד.
– למה את זוחלת אליה ב’בוּלי־העץ' שלך – קראה.
ואז הביטה רגע בעצב לכפות ידיה, שהיו רטובות ממי הרחצה, ותלתה את מבטה, כמתוך בקשת השתתפות, באשה הדיירה, שהיתה אף היא פה. אבל זו, ככל אלה שנשאה אליהם עינים נוהות, או מפללות, לא נענתה לה – משל לקיר חלק שהאחד מוצא במקום הראי שבא להסתכל בו – והיא יצאה והלכה לבלי שוב עוד אל בני הבית הזה, וגם בין כל האחרים התחילה להתהלך מעתה בעינים מושפלות, ואת העבודה, ככל שזה ניתן לה, עשתה בריחוק מקום מהם.
מוטב היה לה להתיחד בקצה החצר או בפינת המטבח עם העצמים הדוממים, שכן הקלחת שציחצחה העלתה לפניה ברק של סבר טוב, והעצים בכּירה, כשהציתה אותם, נצטהלו כנגדה בלהבה עליזה.
וכך הנה נהיה זה, אשר דיבורה, באֵלם השתיקה, נעשה כבד ומעומעם במשך הזמן, והיא כולה, מקצף הסבון, הבל הכבסים ומי־הרחצה, הלכה ונטחבה מעט מעט, בדומה לתא עזוב זה, שהוא סגור על מסגר וחשכת השממון תמלאהו.
בשבתה בבית האופה מרחבת ההר, אשר שם נשכרה לאחרונה לעבודה קבועה, ראה אותה פעם בעל המקשאות מכפר קמינקה, בלוּשה גוש של בצק בתוחך המשׁארת, והוא – איש אלמן היה, אשר בניו נישאו כבר כולם והלכו – ביקש את בעלת־הבית קרובתו, שתהיה ל’מתווכת' ביניהם. והאשה, אשר הדבר, בדרך כלל, נראה לה, ניאותה לכך.
היא לא פנתה לעוזרתה בימות החול, כדי שלא תבוא מתוך הרהורי הלב לידי התרשלות בעבודה, אבל בצהרי השבת, בשבתן על האצטבה בחוץ – באביב היה זה – הציעה לפניה את הענין.
– תוכלי לאפות לך שם לחם משלך עצמך – הסבירה לה. והנשים משכונת־הגיא, שעשו פעם מה לטובתה של הנערה. מילאו את דבריה.
– הן לא לעולם תהיי נוברת באשפות זרים – אמרו.
במעט הכסף, שחשׂכה משכר העבודה, עשו לה שמלת־צמר וחלוק צבעוני, ועל הכרים, שהביאה מבית אמה, העלו ציפיות עם מילואים ממעשי תשבץ. וביום השוק, כשבעל־המקשאות בא, נקבע אתו הזמן של חג הנישואין, וזה נערך, לפי בקשת הקרובים, פה בבית, על משקאות ותבשילים, שהותקנו במיוחד בתנור האופים.
לידי מבוכה הביא האיש את קרוביו, כאשר הוא, ביום המיועד, הופיע בראש של קרון עמוס ביכּוּרי ירקות, אבל הקידושין סודרו אחרי כן באוירה חגיגית וכדין.
מתחת לכיפת השמים בחצר הועמדה חופת הקהל העשויה אטלס, והנערה הוכנסה אליה עוטה לבנים ונחלשת מן הצום, כנהוג, וגם לוּותה כתום הטקס על ידי ילדי הרחוב – אף זה כפי שמקובל – בקריאת הידד, שהיתה אולי הפעם רבת־משמעות וארוכה יותר מן הרגיל. ולמחרת בבוקר ניטלטלה כבר בקרון בדרך העולה לקמינקה. חבושה מטפחת ראש וקרועת עינים תוהות לתוך המרחב, אשר כעין בבוּאה מסביבות כפר מולדתה ראתה בו – אותו הזיו הירקרק השופע מן השדות, ואותו רנן הצפרים הממוזג בתוך הדממה הכחולה, אשר כאילו הד רחוק מקול אמה היה עדיין מחלחל בה.
פעם בפעם, כשהאיש היושב לצדה הפנה אליה את ראשו, נתרפרפה עליה שׂיבת זקנו בתוך נחשול של עשן המקטרת, ואז ניפנפה מסביב במטפחת שלתוכה בכתה אמש, בשעת ה’הוֹשבה' את בכיה.
בבית אחר כך התהלכה זמן־מה כה וכה, בלי שתוכל למצוא מקום מתאים לארגזה. חלצה את נעלי־השרוך, אשר, כפי שנדמה לה, הן הן שגרמו ל’אי־הנוֹחוּת' שבקרבה, ומאחר שהיום היה עוד גדול, והחדרים – ראתה – רבה בהם העזובה, לבשה את בגד החול וניגשה לעבודת הניקוי.
עתה פּשׁה הטחב בקרבה וחשכת השממון היתה כזו של התא אשר אין עוד כל דורש ופותח לו.
לא שהאיש, שאתו באה לשבת, בחל בה, אלא שהוא, פשוט, טרוד היה תמיד בעסקיו. יצא בבוקר אחרי התפילה החטופה אל הגנים. בצהרים אכל את ארוחתו בחפזון, תוך כדי משא־ומתן עם הירקנים מבני העיירות, ובערב, עם גמר האכילה, הצית את המקטרת והניח לפניו את פנקסי־החשבונות. והיא, לאחר שהסתובבה כה וכה, הלכה ושכבה בקצהו של ספסל, או בפאת התנור, וכמו לפנים, בשעת לינת החסד בגיא, חשה שהיא כאילו תלויה על בלימה, ללא סעד ואחיזה.
שולחן האוכלים בחדר הגדול היתה הרצפה מסביבו משופעת והולכת וגבוהה בכיוון למקום עמדו.
והנה היא, בשעה שהביאה מן המטבח איזה דבר אוכל או כלי, נשאה שמה את עיניה, כמי שמטפס ועולה מן החשכה למקום האור, מתוך ציפיה לאיזו שהיא הסברת־פנים. אבל האיש שם, במקום שבתו, הפליג במבטו דרך החלון – שהיה מצוחצח וצלול עכשיו – אל השדות, וכאשר היא, לאחר שהוא קם והלך, יצאה החוצה, היתה פה מסביב אותה ההתנכרות.
הבתים לאורך הרחוב הפנו הנה את קירותיהם ה’סוֹמאים', חסרי החלונות, מזה ומזה, ובעליהם, שם, בפנים, נהגו בה אותו מנהג של הפיכת העורף. ואז חזרה ובאה הביתה וביקשה לה עוד מה בין הכלים שלא הביאה אותו לזיו הרצוי לה. ציחצחה שוב את קנקני־הנחושת והאגנות, ושבה ושיפשפה את ספסלי־העץ עד כי נראו כאילו עברו עליהם במקצוּע, ואחר הורידה, כמו לפנים עם גמר העבודה בגיא, את שולי הבגד, ועשתה תנועה בידה כמבקשת לאחוז בסל כדי להיפטר וללכת.
כאשר עברו עליה כן כימי שנה ושוב היה אביב, הודיע לה פעם הזקן שקנה בחוה הסמוכה בהמה לחליבה.
ואכן הובאה בעוד זמן־מה אל החצר פרה צעירה – מבכּירה היתה אשר עגלה הרך נשאר בחצר בעליה – שנאבקה בכוח עם האנשים המחזיקים בה והתאמצה להיחלץ מידיהם.
הזקן, לאחר שהכניסוה אל הרפת, קשרה לאחד העמודים, ועל האשה ציוה שלא תקרב אליה משם שזועפת היא ונרגזה.
ואולם זו, כאשר הגיע אליה אחר כך קול הבהמה, מין געיה הדומה לבכי, לא התאפקה ובאה והציצה אליה, והנה לא היה לה כלל מראה של זעף או רוגז, ואליה, כשבאה פנימה, נשאה את מבטה כמתוך בקשת השתתפות, בעוד היא גוֹעה מר כנגד אותו הצד ששם נמצאת חות מולדתה. ואז הניחה עליה את ידה והשמיעה כמה מלים של שידול מאלה שדימדמו עוד בה מימי ילדותה, ואחר הביאה לה עשב מן הדשאה וקש נקי למצע, וגם הוציאה אותה אחרי כן אל החצר, שכן יכלה, תוך כדי עבודתה במטבח, להשגיח עליה. ומאחר שאֶל כר המרעה הכללי חששו עוד בימים הראשונים לשלחה, יצאה אתה לפעמים אל האפר הקטן שמאחורי הגשר, מקום החציר הדשן, והפרה – אדמונית היתה ושמה ריז’קה – ניכר היה בה שכאבה שכך, ומראיה העגום לא היה לה עוד. ואף היא עצמה הוקל בתוך כל אלה הכובד שבקרבה, וברוח האביב וחוּמה של השמש הרגישה שכאילו טחב רב־שנים הולך ופג ממנה. וכאשר בשעת ערב פעם, בשבתה בבדידותה בפתח הרפת, נפנתה אליה הפרה בתנועת חיבה וליקקה בלשונה המחוספסת את ידה, היה זה לה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה – היא, אשר לא ידעה צחוק – ולבה השמם, הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור.
באחד מן הימים ההם היה זה אשר איש המקשאות – רב כוח היה עדיין, אם כי מופלג בזקנה – נחלה פתאום ומת.
ביום גשם קרה הדבר, כאשר הוא, בשבתו בבית מאונס, חש כעין עייפות, והלך ושכב במיטתו כדי לנוח קצת – ולא קם עוד.
שלושה בנים היו לו בחווֹת הסביבה ובת בעיירה הסמוכה, והם באו כולם ועשו פה את שבוע ה’שבעה'.
הטוחן שמעֵבר לנהר בא אליהם בכל יום עם בניו כדי להשלים את ה’מנין'. והאשה, באותו הזמן התקינה בשבילם מירק הגנים תבשילים, שאותם הגישה בין תפילה לתפילה בנימוס, בלי להשמיע מתוך כך כל שאון, כי חלוצת נעלים התהלכה אף היא כמוהם מחמת האבל.
רחשי תודה העירה בלב האנשים ביחוד בהתנהגותה ההוגנת ביחס לחלוקת הירושה, שהיתה מסתלקת והולכת בכל פעם שהדברים הגיעו אצלם לידי מחלוקת, ועשתה אפילו את עצמה כלא רואה כשהאחד מהם סחב בחשאי איזה חפץ והניחו באמתחת־הדרך שלו.
כשהגיע לבסוף התור שלה והיא נשאלה לכתובתה, הלכה והביאה את הנייר הזה, אבל שאלה ביחד עם זה אם לא תוכל לקבל במקום הכסף את ריז’קה, הפרה. וזו ניתנה לה.
אז שהתה עוד פה עד אשר אל הבית שנמכר באו בעליו החדשים, ואחרי אשר שלחה את חפציה אל העיירה על ידי אחד הירקנים, יצאה היא ללכת שמה עם הפרה ברגל.
בקצה רחוב הגשר, ליד הטחנה, נמצא שם צריף, אשר מחמת החשש לשטפונות נמנעו האנשים לשבת בו, ואותו שכרה. התקינה לעצמה במחציתו חדר מגורים, והחצי השני שימש לה רפת.
בבוקר מסרה את הפרה לידי הרועה, והיא עצמה יצאה אל הרחוב הארוך, או לרחבת ההר, להשתכר מה באיזו שהיא עבודה.
היא רחצה רצפות בחדרי מגורים, שטפה כלי־אוכל ולשה עיסות בבתי האופים, באספה בתוך כך לסלה קרומי לחם ופסולת של ירקות. ובשובה הביתה עירבבה את כל זה בעביט במלח, סובין ורותחין. וכאשר הפרה באה הציגה לפניה את הבליל הריחני הזה, וישבה על שרפרף בסמוך לה עם ספל החליבה ביד.
שעת התיחדות היתה זאת לשתים, ישיבה בצותא שיש בה מן הנועם של השפעת־גומלין ואותה הויה מופלאה אשר ידועי האֵלם שומעים בדממתה את קול הלב.
הקונים נתקבצו ובאו בינתים עם כליהם, אז מזגה להם האשה את מנות חלבם, ואחר יצאה עוד להתהלך קצת עם הפרה. ירדה לשפת הנהר או שעלתה אתה למגרשי הפרבר, במקום שזו, מלבבת בראשה הקטן, ועורה, בנגוהות השקיעה, קורן בגון הזהב, ליחכה לקינוח סעודה את העשב שבצדי הגדרות.
– האם מקמינקה הבאת אותה? – שאלו עוברים ושבים את האשה.
– מן הכפר – השיבה – אבל מוצאה הוא מחות הגרפית.
– אה, בהמה יפה היא – אמרו, מתוך אותה הבעת האהדה אשר לה השתוקקה כל כך כל הימים.
ודאי אשר היו גם טרדות ודאגות:
סערות הגשם בקיץ, בהיות העדר בשדה, סכנת השטפונות עם גיאוּת הנהר, והפחד מפני המגפות הפורצות לפעמים בעדרי הבקר שבסביבה.
פעם, בצאתה אל החצר, מצאה את מוֹטי הקצב, כשהוא עומד ומודד את הפרה במבטו.
יום חג היה זה והאיש רק התעכב פה לתומו, בדרכו לבית־הכנסת, ובכל זאת עברה אותה צמרמורת פחד ולבה עמד מדפוק.
והן היו גם ימי ה’ציפיה', וחרדת הלב שבסוף ימי העיבּוּר – באביב על פי רוב – וגעגועי העצב אחרי כן על העגל שנלקח, מאחר שברפת לא היה מקום בשביל שנים.
את הולדות מכרה לא לשחיטה, כי אם לבעלי המשקים, לגידול, ובכסף מחירם רכשה לה כלים בשביל התקנת מעשי החלב, כי רבה היתה התנובה, וחוץ מן החלב החי מכרה גם חמאה וגבינה.
בעת ההיא עשתה לה תנור־אופים בצריפה, ותחת להוציא את כוחה בחוץ אפתה פה בבית לחם שיפון ועוגות כוסמת, אשר אחריהן להוטים ילדי ה’חדרים‘, וכן גם הכפריים הבאים אל ה’ירידים’.
כבר הוריקו אז בקיץ בערוגות שליד צריפה עלי הצנון והבצל, והחצר כולה נדף בה ריח של משקי כפר, אשר בשבתות נמזג לתוכו ניגון הזמירות, כי אכל פה ביום זה את ארוחותיו הפרוש הזקן סגי־הנהור – איש התורה ורב התבונה, אשר כבש לו בעורונו שביל של אור למחשכי נפשה של האשה. וממנו היה זה, אשר היא התחילה לבקר בבתי־הכנסת בשעת התפילה וגם פתחה את ידה לדלים ונצרכים במקום.
סינר רחב, רב־קפלים היתה חגוּרה, כדרך נשים אמהות הנושאות בעול, ופניה, במסגרת המטפחת הצבעונית, מאירים כאור של המקופחים, אשר הויתם הפגומה באה לידי תיקון – משל לפנס ריק שנקבע בו נר דולק. ואלה אשר ראוה ברדתה לשם מעשי הצדקה שלה אל הגיא, עטופה סוּדר של אמידים, והילוכה אין בו עוד כמעט כלום מן הצליעה, תמהו: הזאת חיה־פרומה?
והם לא ידעו אשר אפילו אדמת המדבר המלוּחה, אם רק תשוטף ותדושן, ומי המעין החיים ירווה, סופה שתשתבח ותתחיל להצמיח צמח.
בשנה השמינית לשבתה של האשה בשכונת־הגשר, כאשר הצריף והחצר קמו לה כבר למקנה, והפרה הביאה לעולם את ולדה השביעי, קרה פעם שתקף אותה פתאום כאב, אשר היא, שלא ידעה חולי, לא נתנה בתחילה את דעתה עליו. אבל כשהדבר חזר ובא, והתיאבון ניטל ממנה, וגופה בתוך כך הלך ונידלדל, הבינה כי מחלה היא זאת, כעין תולעת המתישבת בלב פרי ומעט מעט תכרסם אותו. ובהיותה אשת משק נבונה, שהכל אצלה מחושב מראש, סקרה יום אחד את עניניה ועמדה לסדר אותם.
היא מסרה לשכן אחד את עסק האפיה, ומן החלב לא התקינה עוד מעתה תוצרת, כי אם מכרה אותו חי, וברוחי הפנאי שנתהוו על ידי כך עסקה במעשי־צדקה, או שהקשיבה לשיחו של איש התורה הזקן, שפתח לפניה בשׂכל מליו עולמות חדשים.
בימים ההם התקינה מעקה למדרגות בית־הכנסת של הגיא, וגם קנתה מנורת־קנים בשביל עזרת הנשים, כדי שהמתפללות יהיה להן במחיצתן אור משלהן, ולא הבּבוּאה הבאה מעזרת האנשים. וכאשר בתוך כך בא החודש אלול ובאויר התחיל מהדד קולו של השופר, שבו שמעה כעין קריאה או התראה – והכאב בקרבה היה כבר מנסר אז כמעשה המשור בגזע של עץ – עשתה את הדבר, אשר הבינה כי אין לדחותו עוד.
היא שלחה להגיד לבני משפחת הקבלן הכרכי, אשר ידעה כי רפת־לבנים להם, כי מוכנה היא למכור להם את הפרה, והאנשים שם, אשר שמעו את שמעה של זו (הפרה שלהם מתה לפני איזה זמן), קיבלו את ההצעה ברצון.
הגבירה בעצמה באה וגמרה את הדבר בלי משא־ומתן כמעט.
היא הניחה את ידה עם טבעת־היהלום על גב הבהמה המזהיב, כאילו לשם אישור הקניה, וזו, הפיקחית, אשר הבינה כי בה ידובר, הפנתה אליה את ראשה מתוך געית רצון.
– את תיהני ממנה – רק יכלה האשה הנחלשת להגיד.
ועוד באותו יום התלבשה בבגדיה הטובים, ירדה עם הפרה אל השביל שמאחורי כרי המרעה והגיעה אל המבוא האחורני של חצר הקבלן, במקום שנערה כפרית אמיצה ובעלת סבר טוב, לקורת־רוחה של האשה, כבר חיכתה להן.
אז הלכה והציצה אל הרפת, שהיתה עשויה אמנם לבנים, ורצפה מוצקה כזו שבבתי־מגורים לה, ושבה והביטה אל השביל שבו טבועים היו עוד בשורה העקבות שלה ושל הפרה – דרכן האחרונה בצותא, ואחר חצתה את החצר ויצאה דרך המבוא השני, הראשי.
מאחר שלהשכים ביום המחרת אל החליבה לא היה לה עוד צורך, שתתה אחר כך בבית את הסם המרגיע והמרדים שנתן לה הרופא. ואמנם הרפו ממנה המכאובים מיד. וביחד עם חבלי השינה לפף אותה אוּד, ששפע ובא כאיו מזריחת־שמש לא נראית, ואשר לפי זהרו המופלא הבינה כי הוא הנהו זה, שלדברי הזקן העיור מזומן הוא לאלה שנתמרקו בעולם זה על ידי היסורים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.