רקע
דבורה בארון
מה שהיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

 

[א]

מכל אלה שהתהלכתי אתם פעם בעיר מולדתי יקרה לי ביחוד בת שכננו מינה, אשר קראו לה גם בשם הגנאי ה’ברודה', והיא נערה מנומרת בכתמי שמש שלא חוננה אמנם ביופי, אבל הן כבר ידוע המשפט של כלי החרס אשר בהם ישומר היין הטוב, וראינו גם אשר דברי אלהים חיים נכתבים על גויל פשוט.

ובבואי לספר עליה, מן הנמנע הוא שלא אעלה גם פרטים מחיי סביבתה, כשם שלא יתכן אשר יציֵר מי איזה גוף, חי או דומם, בלי רקע, או ‘אויר’ מסביבו.

זקנתה, יוכבד ‘המתוקה’, היא אשר לה היה הבית שממולנו, וקראו לה כן על שום העוגות המתוקות אשר אפתה, ככל אבותיה, כל הימים.

את עשן התמיד ממעל לארובת גגה ראיתי בעודני שוכבת בעריסה, והיא אשר נתנה בידי את עוגת הסוכר הראשונה. היא התכופפה עד כי העגילים שבאזניה ניתלו עלי במאונך, קרוב עד מאוד, ואז ראיתי את אבני המלואים שבהם עם נקודות השחור במרכזן, אשר נראו לי מלאות ארשת כאישוני עינים.

אחרי כן ראיתי את העגילים האלה לבדם, נחים על מרפד הקטיפה שבתיבת התכשיטים. הזקנה עצמה לא היתה עוד.

היא עשתה יום אחד את חשבונה עם החנוני ועם סוחר הקמח, צותה להביא מעיר הפלך את נכדתה מינה, כממלאה מקומה, וגם דאגה לכך שתשלח לה שמיכת־מוכין לדרך – לבל תתקרר – ואחר הלכה לדרכה היא, הרחוקה הרבה יותר, מבלי לקחת כל מאומה בידה, אם לא לחשוב את מעט המעשים הטובים, שהם אינם תופשים מקום, כידוע, כאור השמש, או כריחם של הפרחים.

עם גמר ימי ‘השבעה’ עמדה אחותה טוּלה ואספה את כלי האפיה והעמידה אותם על ספסל העבודה באופן שהיתה הבעת צפיה להם, וערכה בתנור את עצי ההסקה ואת הקיסמים עד כי גם להם היתה אותה ההבעה ואחר יצאה לדרך המלך, לקראת קרון הנוסעים, וחזרה עד מהרה עם נערה כבדת גוף, אשר הנשים השכנות החליטו מן המבט הראשון כי רחוקה היא מן הנוי ומהזריזות. אולם הסבתה טוּלה סברה כי ‘הפרג השחור הוא המתוק’ וכי ‘האבנים המגושמות – עליהן יושתת הבית’. והיא מסרה לידה את המפתח של מחסן הקמח והסוכר והראתה לה את מקומם של הביצים והתבלין, ולמחרת בבוקר מצאה לקורת רוחה והנה הותקנו מיני המאפה בתבניותיהם המקובלות, והם זרועי סוכר ומדיפי ריח ואניל, ככל אשר עשו מאז ומתמיד בבית הזה לברכות הנהנין ולסעודות מצוה.

אומרים כי בתמורת העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עלי – למען הקים להם לדברים זכר – להטביע את רשומי על הניר?

הימים שלאחר ספירת העומר היו אז, שבהם רבו חגי הנשואין במקום, והסבתה טוּלה, שהצטרכה לצאת פעם בפעם לרגל ההזמנות, בקשה אותי להיות פה לעזר לקרובתה, וכך הנה ניתן לי להמצא בקרבתה של זו, לשביעת רצונה, כפי שזה נראה לי, כי קשה היה עליה המשא ומתן עם הקונים ורשום החובות, הוא כתב הפחם, שבו נהגו לרשום על גבי הקיר כל מה שלוּקח בהקפה.

אותה שעה היתה היא עצמה מתעסקת במטבח, שהוא חדר האפיה, רדתה את אשר יש לרדות מן התנור והכינה עיסות בשביל מיני מאפה חדשים.

כפופה משהו ומסורבלת התהלכה, והיא כמו חשה אי נוחות בגופה אשר אמרתי אולי מן הישיבה הדחוקה בקרון הנוסעים בא זה, אבל ידה יד חרוצים היתה, וכל מה שעשתה יצא מתוקן ונאה.

בדעתה כי בני ביתה עתידים לבוא בקרוב, עשתה ברגעי הפנאי, בין לישה לאפיה, את ההכנות לכך. העתיקה כלי בית ממקום למקום, או שהעבירה אותם מחדר לחדר, ומתוך זה גם השמיעה לפעמים איזו הערות על הבאים, וראיתי אשר גם דבּורה, כמו גופה, ‘מסורבל’ הוא וכבד, אם כי המלים עצמן סבר וטעם מיוחד היה להן, עד כי דמיתין לפעמים למי באֵרנו, אשר אמנם נידלים הם בקושי, אבל זכים הם וטעמם ערב.

על בני ביתה, שם בכרך, שמעתי רבות גם קודם לכן מפי בני המשפחה, אלא שאז נשארו בשבילי הללו רחוקים, כשרויים אי־שם בערפל, ואילו עכשיו, כשבאה היא לדבר עליהם, נתקרבו וקמו להיות ברורים ומוחשיים עד כדי כך, שנקבע בקרבי כמין יחס נפשי אליהם, באופן שאם דברה על אביה, נכמר לבי עליו בשל תשישותו וקוצר ידו, וכשזכרה את הנער אפרים, או את אחותה בתיה, נתמלאתי רגש של עדנה, כאילו באתי במגע עם משהו טהור וענוג מאוד.

לאחר זמן הבינותי, כי כן הוא דרך המספר הטוב, אשר הוא אינו נטפל לדברים יותר מדי, טורח להסבירם, ורק מאפיל עליהם מתוך כך, כי אם מכוון אליהם, כביכול, את פנסו כך, שהם נעשים שקופים ומאירים מאליהם.

תוך כדי כתישת קנמון במטבח סחה לי פעם, בדרך אגב, על בית הדירה שהיה להם בימות הטובה בכרך, ורגע אחד מדמה הייתי לחוש כמין סנורים מברק חלונותיו של אותו בית אבנים ולהרגיש את צינת פרוזדורו האפלולי, המרוּוח, זה אשר הוא מלא בלילות בבוּאות מפנסי הרחוב ואשר היא, עדיין תינוקת בעת ההיא, רצה בערבי הקיץ לטבול בהן את רגליה כמו בתוך שלוליות.

אז שאלתי אותה היאך נהיה זה, אשר הם הגיעו לאותו המצב, שהאנשים פה קוראים לו ‘ירידה’.

והיא ספרה לי.

בשעת ערב פעם, אגב התקנת התבניות לאפיה, כדי שלא לאבד זמן, העבירה אותי בדרך עוצב זו, צעד אחרי צעד, למן היותם יושבים עדיין במרומי העיר, באותו בית האבנים הנזכר, ועד בואם אל שכונת השפלה, מקום מגוריהם עכשיו, מקם אשר לאחר שנים, אגב, כשנזדמנתי בו, לא יכולתי לראותו ‘בראיה ראשונה’, כה מוּכּר וידוע היה לי על פי ספורה.

אין ספק אשר המוחש ביותר בשבילה באותו מצב כואב היה יחסה המיוחד של אמה אליה, יחס של אי אהבה, כפי שיכולתי להבין.

כל עוד היה מעמדם כתקונו, חדרי הבית מרוּוחים, והאב, אם כי חולה כבר, יוצא לעבודתו, התהלכה היא, הילדה ‘בלתי הרצויה’, עם האשה המבשלת, או עם הנערה העוזרת, מבלי אשר תהיה מציאותה ניכרת כמעט, אבל הנה הגיעו למקום המיצר, והיא, בתוך חללו של אויר זה, התבלטה, ‘נזדקרה כקוץ’, כמאמרה של האם.

דומה אשר רק עכשיו, דוקא פה, באויר המעומעם, ראתה לראשונה והנה משונה היא מכל בניה, ‘בלתי מהוקצעה’ ומנומשת, והיא שאלה מתוך רוגז עצבים, מה תעשה ב’יוצאת דופן' זאת?

ורוגז עצבים זה, עכשיו, עם קשי המצב, הלך וגדל וגם הפך לפעמים למין זעף, אשר לא שכך אלא אם כן בא לידי התפרצות. והואיל ואין אדם בוחר להטיל מי השופכין שלו אלא במקום שהוא מאוס בעיניו, הרי מובן שהתפרצויות זעף אלה נתכו לא על בתיה, או אפרים, האהובים, כי אם עליה.

בתחילה, בימים הראשונים לשבתם בגיא, נסתה הנערה, למען השביע את רצונה, לעזור לה במלאכת הבית, ואף כי עשתה הכל כתקונו, כי הלא התהלכה ימים רבים עם המשרתות, – לא הניחה בכל זאת מעולם את דעתה. עצם קרבתה היא אשר הרגיזה את האשה והביאה לפעמים לידי סערת זעף כזאת, שהנערה, כדי שלא להפגע בה, מהרה להמלט אל החדר הצדדי, האפלולי, אשר קראוהו ‘חדר הגרוטאות’.

פה, בתוך התא האפלולי, בשבתה בין צבורי החפצים הישנים, (אשר כמוהם כמוה – חשבה – אין לשום איש צורך בהם) שאלה לפעמים את עצמה:

על מה זה עלתה לה כך? במה חטאה?

ובהעלותה על לבה את דבר חיצוניותה, את ‘המסכה הברודה’ כפי שקראה האם לנמשיה – בקשה לה בחשאי תחבולות איך להעבירה מעל עורה. השכימה לקום בבקרי הקיץ כדי למשוח באֵד שעל שמשת החלון את פניה, או ששפשפה אותם בתחילת החורף בשלג הראשון, אשר שמעה כי יפה כוחו להעביר בהרות שמש כאלה.

ואחותה בתיה, אשר כאלו ראתה ללבה, נתנה לה לפעמים אחד מסרטי הצבעונין שלה לקשור בצמתה, ויש גם אשר, במשכה אותה אל הראי, סרקה את שערה, ונסתה לסדר לה נוסח חדש של תסרוקת, אשר היתה אולי הולמת אותה, אבל הנה נתקלה במבטה של האם, עוקץ ומלגלג, והיא התפרצה מידי אחותה וברחה בשערה הסתור מבלי להביט אחריה.

כמין טרוף היה זה אשר תקף אותה ברגעים כאלה, רצון לחבל בעצמה, לרוץ ברגלים יחפות על פני הקרח, או לשים את כפות ידיה על האש בכירה ולחרכן עד כי ישמע קול נפץ.


זקנתה המנוחה, יוכבד, היתה באה מזמן לזמן להתארח אצלם, וישבה, בתחילה, בימות הטובה, בביתם, ואחרי כן כשהדירה היתה צרה כבר מלהכיל אותה עם כלתה – בבתי הקרובים, או באכסניה, בשכונת הגיא, הוא מקום מגוריהם עכשיו, ובנה, לאחר שנתפנה מעבודתו, הלך לבקרה שם, ואז יש אשר לקח אתו גם אותה, את הנערה.

זכרון אותה ההליכה עם האב יד ביד, ביחידות, נשמר, כנראה, כמשהו יקר עד מאד בלבה. שכן העלתה אותו באטיות וזהירות, חוששת, כניכר, לערטלו בפני זר, לבל יפול עליו משהו מן האבק של הזלזול, או של חוסר ההבנה.

אותו הגשר המשונה, הנע, שראו שניהם יום אחד על הנהר – ושלא היה, כפי שהבינותי לאחר זמן, אלא מין מעברה להעביר בה אנשים, והחורשה אשר בצלה חלק אביה אתה את תפוח הזהב שנמצא אתו – עצים מספר, אשר לא הצטיינו אולי אף הם בשום דבר, חוץ מזה שהיו העדים היחידים למעט האושר שזכתה בו. בשעת ביקור כזה של הזקנה, כאשר האב, חולה בעת ההיא, נעשה אנוש, הוליכה אותה פעם זו אל הגיא, כושלת ונוטה מן הדרך במבוכת נפשה, ובהגיען אל השכונה, באה אתה לא אל הכסניה, כי אם לבית הכנסת ופה הלכה ישר לארון הקודש, במקם ששני אריות טובי עינים הביטו עליה מלמעלה, ולמטה מצמצה בעצב, בלובן היום, שלהבת נר נשמה יחידי.

ואולם הנפלא מכל היה זה, אשר הזקנה לא קראה הפעם מתוך ‘הסדור’, כדרכה תמיד בהתפללה אל האלהים, כי אם פנתה אליו ישר בלשון המדוברת שלה הרגילה, כאילו היה עומד פה אתה פנים אל פנים.

היא שאלה אותו אם נכון הוא אשר יקח את האב מעל הבנים, והם רכים עדיין, ואין להם לא דואג ולא מפרנס. הרופאים הנה התיאשו, באמרם כי אין ביכלתם לעזור, אבל אתה הן תוכל, עשה, איפוא, ורפא נא לו – אמרה וגחנה ונשקה את פרוכת המשי, אשר מגעה היה ענוג מאוד, ואחר יצאה והלכה בלב מלא בטחון. וראה כי האב – הוטב לו, והוא קם ממשכבו וגם שב ללכת לעבודתו, היא עבודת הפנקסאות.

והרי שדבר הזקנה נשמע. היה, איפוא, מי אשר שמע ונענה בעת אשר קראו לו. ומעכשיו, בצר לה, לנערה, בשבתה מנודחת בתוך התא האפלולי, שוב לא היתה בדידותה קשה כל כך. רגש חדש הוא אשר בא לפעמה, מעין זה אשר היה, כידוע, מאז ומתמיד לאדם בשעה שהוא בחוסר אוניו מצא לו את האמונה.


יום אחד, בהיותנו יושבות שתינו בצדי המטבח, שאלתיה בזהירות לסיבת שערה הקצר, כי על כן לא היה נהוג בזמן ההוא אשר נערה בגילה תסתפר, ואמרתי שאולי נגרם זה על ידי איזו מחלת עור, אבל היא התאנחה ואמרה, כי בשל חתיכת בד בא לה הדבר, בד קיצי רגיל, אשר שלחה הזקנה בשבילה לשמלה.

בעת ההיא, והם יושבים כבר בשכונת הגיא, לא ידעה עוד בכלל את טעמו של בגד חדש, כי משל אחותה לבשה, כל מה שנמצא דהה, או מטושטש מרוב שמוש. והנה הובא לה בד חדש ביחד עם דמי תפירה. בד “עדין”, ודק, שאל נקודותיו העליזות לא שבעה מלהביט כל אותו יום.

אין ספק אשר בסתר לבה קותה כי משהו מיפיו יאצל גם עליה, כי אכן, כלום לא ראינו אשר פּס אחד של רקמה, או מעשה תשבץ, מחיה יריעת בד אפורה ותפלה בתכלית? ואין עוד לדבר על אור הלבנה, אשר קרן אחת ממנה משוה לפעמים לזכוכית את ההוד של אבן חן.

מפני שימי חג השבועות קרבו לבוא, מהרה למסרו לתופרת והלכה יום־יום לראות אם כבר התחילו במלאכה. בלילות נדדה שנתה מתוך חרדה פן לא תספיק האשה לגמרו עד החג ובימים היתה כחולמת, התהלכה, שלא כדרכה, ללא כל מטרה בסמטאות הגיא, או שישבה בגנה הצבורית, מתחת לעץ היחיד שאיזו זקנים היו יושבים בצלו.

בהיותה תועה יום אחד בסמטאות, הבהיר לפניה פתאום בנין בית הכנסת, זה אשר הובאה שמה פעם על ידי זקנתה. אז נמשך לבה להכנס אל העזרה שלו, שהיתה ריקה אותה שעה, ובראותה את נר התמיד והנה הוא ממצמץ כנגדה באותה הבעת העצב כמו אז, והאריות במרום ארון הקודש מביטים אף הם באותו המבט הטוב, פנתה ועלתה אל ארון הקודש ושאלה באותה הלשון הפשוטה של זקנתה:

– למה, אלהים, עשית אותי כך? אתה, אשר כל תוכל, למה לא עשית אשר אהיה כאחותי בתיה וכאחי אפרים – שאלה, כשלבה הולך ומתמלא בטחון.

הן במו עיניה ראתה את אשר היה לאביה, כאשר התפללו עליו מקרב לב. אילו ידעה את אשר נעשה לנעמן, השר, בצרעתו, או למרים, כאשר נשחת מראה, היתה זוכרת גם אותם.

מנגדה, קרוב מאד, היתה תלויה הפרוכת, שאותה נשקה זקנתה בשעתה, והיא משכה אותה וכבשה במשיה את פניה המנוּמשים ועמדה דום עד כי הרגישה כעין צינת רפאוּת בעורה, ואז פנתה ויצאה את הקודש, כשהיא צועדת לאט, בנשאה בלבה, כשאֵת את הכוס המלאה, את חסד האלהים. והנה ראתה את האשה התופרת הולכת אל עבר ביתה.

אותו יום, יום של מיחוש ראש היה לאמה ורוגז עצבים, והאשה התופרת, שהרגישה בכך מדדה את הבגד מתוך זהירות, שמה על הנערה את השמלה המכולבת, ועמדה כדרך התופרות, על ברך אחת עם המספרים בידה, שוקלת בדעתה איך להתקין את בית הצואר, והנה קפצה האשה הזועפת מעל הספה ששכבה עליה והוציאה מיד התופרת הנבהלת את המספּרים.

– האם בדבר המחשוף את נמלכת? העמיקי, העמיקי לגזור כי זה יתאים לה, קראה וקצצה אחת ושתים בבית הצואר. והנערה, בהתכופפה כדי להשתמט מידה ראתה והנה נשרה ביחד עם גזרי הבד גם אחת מצמותיה, אז עמדה וקרעה מעליה את הבגד עד כי נתפרק לחלקיו וברחה אל חדר הגרוטאות.

בין הכלים נמצא פה אולר ישן, והיא לקחה אותו, ובעמדה ממול האשנב הפתוח, העבירה את הפלד החד, כהעביר את התער, על פני ה’מסכה', עד כי ראתה כי האדימה שם מנגד הבבוּאה, ואצבעותיה אף הן נתלחלחו ונטפו דם, אז צנחה וישבה לבין הגרוטאות והרגישה בתוך האפלה היאך עיניה יוצאות מחוריהן.

אחיה אפרים בא והציץ אליה נבהל מאחורי הדלת, אחר באה בתיה והניחה לפניה את שמלתה, כשהיא מוכנה שוב למדידה – אז הפרידה אותה שוב לחלקיה, הניחה אותה, כגוף מנותח לאבריו, על ידה, והתפלצה בעצמה מקול הזעקה אשר יצאה מפיה, והנה נראה אביה בפתח, חור וכבד נשימה, והוא לקח אותה אל החדר השני ועמד לחבוש את פצעיה.


 

[ב]

לפי זה שהנערה הפכה פעם באחד הספרים, ראיתי שהיא איננה יודעת קרוא, ואז אמרתי כי הן אוכל ללמדה זאת, ובשעות הפנאי, אחרי הצהרים על פי רוב, התחלתי להראות לה את צורות האותיות, בתחלה בטבלת ה’אלף־בית' ואחרי כן, כשידעה כבר לצרפן להברות – בסדור התפלות. ולא ארכו הימים ואנחנו הגענו אל ספר החומש, אשר בו נוהגים היו לפתוח בעת ההיא את למודי העברית.

בחדרי הבית לא נמצא לנו מקום, ובכן עברנו למסדרון העליון של בית הכנסת, ופה, בתוך החלל האפלולי, נתגוללה לפניה מעט מעט פרשת הבריאה:

האור נהיה במאמר פי האלהים ובתוך התהו ובהו נרקעו השמים, יום ליום נצטרף, יום ליום, והאדם בא להיות על האדמה, הוא ואתו כל אותו סבך המעשים והלבטים, שהם הם המהוים את החיים.

כדרך שנהג אבי בלמדו אותי בזמנו, הרביתי לה ככל האפשר בבאורים של בעלי האגדה, והדבר היה נהיר לה. זאת ראיתי על פי הזיק שהיה מנצנץ פעם בפעם בעיניה – זה אשר יתלקח, אגב, בעיני כל אחד ברגע שישיג משהו בשכלו – ואשר על דעתי אני העלה תמיד את הניצוץ העולה מן האבן, בשעה שהחוצב מכה עליה בפטישו.

אותו אור מופלא שהללו שפכו במשליהם ותאורי ההוי שלהם על הדברים, הקרינם וקרב אותם אליה במדה כזו, שהם נזדהו עם המציאות, באופן שאותו הנהר הקדמון, שנתמשך שם אז, נמצא דומה בכל לנהר שלנו והעשבים ההם, עשבי הבראשית, לא נשתנו במאומה מאלה הגדלים פה בכרנו.

בראותי עד מה גדולה תשוקתה לדברי הוי, ואוצר המלים שלה עדיין דל היה מכדי להבין בספר עברי, נתתי לה מכל אשר נמצא בביתנו בשפה המדוברת. לא דברי אמנים, אמנם, אבל כאלה אשר ישקפו בנאמנות את החיים וחותמם הוא חותם אמת. והיא, ככל אחד מאתנו עם קריאה ראשונה, היתה כחולמת.

ודאי אשר שם, אצלם בבית, ראתה את אחותה, או את אביה, מעיינים בספרים, אלא שאז הן לא היה זה יותר מאשר להביט אל דפנות הכלידוסקוף בשעה שמישהו אחר, המציץ פנימה, מעבירים לפניו כל מיני מראות תבל. והנה הוסרו אותם הדפנות החוצצים והעולם נפתח לפניה על אפקים לא שערה.

היא, אסירת הבית וידועת הנחיתות, אשר לא העיזה מעולם להביט מסף הפתח והלאה, ניתן לה מעתה לחדור לתחום חיי זולתה, בעוד שהיא אינה נראית בעצמה ופטורה מן הנמוסים וחבלי הבושה.

‘הנפשות הפועלות’, משנתודעה אליהן, נעשו לה קרובות עד כדי להשתתף בצערן ובשמחתן, ואולם יחס מיוחד ידוע היה ממנה למקופחי הגורל שביניהן ועלובי החיים. אלה העירו בקרבה, ביחד עם ההשתתפות העמוקה, גם כמין השתוממות. כאילו הביטה לתוך אספקלרית פלאים וראתה ביחד עם דמותה שלה עוד רבות, אחרות, דומות לה להפליא. אותו קלסתר הפנים היה לה ולהן, אותו ההד לאנחותיהן ואותו הטעם לדמעותיהן, אשר שפכו במסתרים, באין רואה.

את המסופר על כמו אלה קראה לא קריאה אחת, כי אם שבה לעיין בו בכל פעם, עד כי נקבעו דמויות האנשים בלבה: שאז יכלה לבוא אתם במגע בכל זמן, להשתעות אתם בשעת העבודה ולהקשיב לשיחם והגיגם של אלה אשר ישרו בעיניה ביחוד. ומי יודע אם לא עשתה לה גם כמה מהם כמין דוגמה לכון על פי דרכיהם את דרכה היא.

כפי שהוגד לה, עמדו כבר בני ביתה בכרך באריזת חפציהם, והיא, כמי שמכין לו חומר דלק לקראת החורף, אספה והכינה לה ספרי קריאה והביאה אותם אל התא האפלולי שמאחורי המחיצה, אשר שם, שערה, יהיה מקומה הקבוע בעתיד.

בו בזמן היתה גם יוצאת אתי אל הסביבה, בדעתה כי אחרי כן, עם בוא בני המשפחה, לא תהיה לה עוד האפשרות לכך.

לא למרחקים הפלגנו, כי אם רק אל האחו אשר מאחורי הסמטה, מקום אשר היא, ילידת הכרך, התהלכה בו לא בלי פחד בזמן הראשון.

ראשי הצאן אשר הושטו פה כנגדה בכל מקום מבין קלחי החציר, הצפרים המנמיכות עוף, אשר נראה לה כי נוגעות הן בה בכנפיהן ועצם המגע של הרגלים היחפות עם הדשא החם, שאלפי שלוליות נצנצו בתוכו, העירו בה תהיה ומבוכה, ואולם מעט מעט, לאחר שהתרגלה עם אלה, לבשו פה פניה אותה הארשת המיוחדת, אשר היתה לה בשעת קריאה של ספר מענין.

כר נרחב זה, הרפוד ירק כולו, עם קבוצות הפרחים הגדלים בו מאליהם, ללא טיפוח הרהיבה.

על שפת הנהר ראתה פה לראשונה את חבצלות המים והן נדמו לה – מחמת היותן מתשוטטות אותה שעה בזרם – כיצורים חיים.

במקום אחר, קרוב יותר אל ההר, משך את מבטה בפעם אחרת שדה חטים אחד, אשר דמתה לראות בו בזהרי היום כעין נצנוץ של סרטי כסף, ואשר בהתקרבה, נוכחה, כי אין זה אלא מגליהם של הקוצרים המתנצנצים בשמש.

על גבי המיצר, בקרבתם, גם נמצא מוטל מכשיר אחד כזה, והיא הרימה אותו והעבירה עליו במעוגל, לכל מלוא היקפו, את מבטה, וביחד עם בבואת הכלי הממורט שנפל על פניה, ראיתי והנה נצנצה בהם – בפעם הראשונה מאז הכרתיה – בת־צחוק.

השמש שקעה עלינו לפעמים מתוך הליכה זו. ‘הר העדרים’ מאחורי הכר הפך סגול־ורדי ו’שבעת הגבעות' שמנגדו האפילו ביחד עם טחנות הרוח, שנפנפו זו מול זו בכנפיהן כמו בכפות ידים.

בת־לויתי, בתוך כדי הליכה, קטפה מתוך הרהור איזה גבעולי־חציר, שהושיטה אתם אחר כך, בסמטה, בלי מורא עוד, לעזים המזדמנות לפניה. איזו תוגה חרישית ירדה עליה, שהוסיפה לעיניה הגדולות, הכחלחלות, לוית רוך.

הנשים, על ספי הבתים, שוב לא היה להן אותו הסבר המשונה בהרכינן לה בראשן לברכת הערב. בשעת הבוקר, בעת האספן ליד הבאר, גם נכנסו אתה בשיחה, ונתנו לה, בדעתן עד מה שעתה דחוקה, למלא הראשונה את דלייה, אלה אשר היא, אגב\ למדה לשאת, ככל בנות המקום, בקלות ומתוך קומה זקופה.

אמרו עליה שהיא ‘נתישרה’ ונעשתה ‘מהוקצעת’ יותר. האמת היא, שנפשה היא אשר נזדקפה בקרבה. ואחרי אשר איש לא הביט עוד עליה במבט מיוחד, הרי שהיא ממילא כאילו נשתחררה מכבלים לא נראים והלוכה נעשה חפשי וקל.


 

[ג]

בשעת בוקר מוקדמת אחת התעכב, לבסוף, על יד בית המאפה, הקרון שהיו מצפים לו, ומתוכו יצאה, בין כל האחרים, אשה גדלת קומה. שנראתה כעשויה מקשה אחת מרוב העמילן שבשמלתה, והיא מחזיקה בידה שמשית תחרים, אשר יותר מאשר על עצמה, השתדלה להאפיל בה על הנלוים אליה.

את הנשים השכנות, שאמרו להטפל לה, כמנהג בני המקום, שאלה בקול נמרץ: “מה בקשתן?” – ולא היה להן, איפוא, אלא להסתלק ולהסתכל מרחוק בכל הנעשה פה.

הזקנה טולה נראתה כשהיא מתהלכת שם הלוך וחזור בתוך החצר, חבושה בשביס של שבת ונתונה לטרדות חול.

היא הוציאה ממחצית הבית שלה ספסל והעמידה אותו לפני הפתח; מזגה ספל חלב חם והלכה והביאה הנה, – לשם האויר הצח, כנראה, – את האורח בן־אחותה, איש תשוש, אשר לאחר שהתישב על הסף והתחיל מכעכע מתוך התאפקות, אפשר היה לחשוב, כי אביו אפרים הוא אשר בא לשבת פה לרוח הבוקר, לבוש בבגדי שבתו.

מתוך זקיפת עיניו כלפי המסתכלים ניכר היה בו אשר הוא דוקא היה רוצה להכנס אתם בשיחה, אלא שמאחוריו, בתוך הפרוזדור, מרגיש היה במציאותה של אשתו, והיה כאיש אשר הוא מתמשך אל השמש שמלפניו, וחש בו בזמן מאחוריו בצנה הנושבת לו בגב.

אבל הנה הגיעה בשבילו, האָבל, שעת התפלה בציבור, והוא קם והלך לבית הכנסת, ופה, באין עוד עין צופיה עליו, הוארו פניו בבת־הצחוק הידועה של בני משפחת ‘המתוקים’, וזו היתה מתרחבת והולכת ככל אשר הוסיף להכיר את שכניו לספסל.

שני האחים לוין היו אלה, הלל איטס ואיסר ליב הגנן – אנשים אשר פגעי הזמן העלו אמנם רשתות של קמטים על פניהם, אלא שחמימותם הנפשית עדיין שמורה היה בקרבם ונשקפה מתוך עיניהם כמו לפנים, בעמדם פה לפני אפרים אביו, בעת אשר הוא, מתוך תשישות, או מחמת המית לב, אבד לו שווי משקלו והוא אנוס היה להשען על ‘עמודו’.

ככל מי שהוא שרוי בנכר רגיל היה לראות את עצמו כאבן, או גזר עץ זה, אשר כל הקרב אליו אינו רואה בו אלא מין מפגע בדרכו, והנה שב אל מקם מכורתו ורגש מופלא מלאו, מעין זה אשר יהי לילד בשעה שהוא בטוח כי עין הסובבים אותו פקוחה עליו לטובה; וכאשר ראה, בצאתו מן הפלוש, והנה רחבת החול עדיין צחה היא ורחוצת גשמים כמו לפנים ואצטבת העץ – שהיא עומדת פה ביציבותה, צנח וישב ומסר את עצמו לנשיבת הרוח, אשר כאז כן עתה באה מעֵבר שדות ויער, ואשר כחה יפה – ידע – לשובב את נפש היגע.

אותה שעה גמרו כבר בבית את סעודת השחרית, ואחרי אשר בתיה ואפרים, הרכים, נשלחו אל מאחורי המחיצה לנוח, נגשה האשה הכרכית לסידור הבית, נעזרת רק על ידי הנערה מינה בלבד, כי הסבתה טולה, אשר כדרך כל המתונים סברה, כנראה, כי בשעת חלוף של סדרי חיים מוטב לשבת מן הצד, נסתלקה עם גרב של סריגה ביד אל ספסל הנשים הכללי.

בצדי החצר, לא רחוק מן המבוא, עמדו עוד מאמש הרהיטים שהובאו מן הכרך. ואף כי היו עוד עטופים רובם במחצלאות, הרי אי אפשר היה שלא לראות בהם אותה ההבעה של צפיה אכזרית, אשר תהיה תמיד לזה שבא לנשל את האחרים.

ואכן, כלי הבית, כאשר התחילו להדחף זה אחר זה דרך הפתח, מראה של מנושלים היה להם.

אמת, אשר גם בשעת נקוי של ערבי חג הוצאו כל אלה אל תוך החצר, אלא שאז העמדו רוחים ושופשפו, כל כלי וכלי לעצמו, ואם נמצא על האחד מהם איזה צפוי של בד, והפשל בזהירות, כדרך שמפשילים את קצה הבגד שלא להרטיבו. ואילו עכשיו השלכו בזלזול ישר אל האבק, ואם כסאות ההיסב, או מדפי הזויות השמיעו עוד מתוך כך כקול אנחת מחאה, הנה המזרנים צנחו בלי כל קול, נטולי גמישות כמתעלפים.

תוך כדי החלפת הצנורות בגרב, ראתה הזקנה כמין קלסתר פנים המהבהב בידי הנערה מתוך מסגרת של עץ והכירה בו איש שׂררה אחד, אוהב ישראל מובהק, שהוא, כפי שנדמה לה, היה פושט אליה את ידו מתוך מצב בלתי רגיל זה בשבילו, מצב של תליה באויר, ואז מהרה והפנתה ממנו את ראשה.

ואולם כשהגיע תורו של השעון העתיק שוב לא נתאפקה ועמדה ללכת אל החצר, והנשים, היושבות פה, הביטו אחריה מתוך דממת עצב ותנודת ראש של הסכמה. כי על כן ידעו את החרדה אשר חרדה אחותה בשעתה על הכלי העתיק הזה, את מבוכתה בעת אשר זה אבד פעם בשעת שריפה, כאשר היא, מחוסר אמון באחרים, כּיונה במשך ימים את זמן אפית העוגות על פי תנועת הצל בחצר. הן גם לא יכלו שלא להעלות ברגע זה על הלב את המאמר שרגיל היה בפי המנוּחה:

‘כשתצלצל שעתי האחרונה’, ואת זה איך שהיה הדבר, כאשר לילה אחד צלצלה השעה הזאת, כשהעומדים עליה אמרו: הנה יצאה נשמתה – ואחר נשאר ‘זה’ מטקטק בתוך הדממה, והאחרים היו צריכים מאז לכוֹננוֹ.

לא טובה היתה גם הרוח אשר שרתה אותה שעה בתוך הבית, כי החדרים – הלך בהם הכל כשורה כל זמן שהוציאו מתוכם את הישן, אבל כשבאו להכניס את החדש – התעקשו, כביכול, ומאנו לקלוט.

אותה הפינה אשר קודם לכן עמדו בה ברווחה ספּה עם כסאות לא יכלה להכיל את ארון הכלים האחד, והשטח שבין שני החלונות, כל כמה שטרחו, אי אפשר היה לקבוע בו את מראת הקיר הצרה. כמיני זיזים נמצאו בו פתאום ובליטות מזדקרות, וכשהרהיט הועמד לבסוף – הטיל מיד לתוכו את בבואתו ראש הסוס שנתלה מנגד במקם תמונו של גאון ישראלי ידוע, והיה מלוה את האשה בעיניו הבהמיות אל כל אשר הלכה.

אותו הדבר היה במטבח, אשר מיני המאפה הותקנו בו הפעם על פי הוראתה שלה.

חלבונות הביצים, בתוך הכלי החדש שהביאה, לא נהפכו לקצף, והעוגות, אפויות על קרקע התנור הערום, יצאו שטוחות ומשונות זו מזו בגדלן (כי באין דפוסים – שאלה אחר כך הסבתה טולה בתמימותה, – הצורה הקבועה מהיכן תבוא?).

ואז בא זה, אשר הנשים השכנות קראו לו לאחר זמן בשם סערה.

כי כרוח קשה זו כן היתה אמנם האשה בפרוץ כעסה. היא סחררה ובלבלה כל הנמצא לפניה, בהשמיעה מתוך כך פעם נהמות זעף, ופעם קול צפצוף דק, עד אשר בא לה, כגשם זה, שטף הדמעות, שאז נחה מעט־מעט רוחה, ופניה, כמו עם גמר כל שואה, הלכו ונתבהרו.

נחלשת אחרי התקפה זו נרדמה אחרי כן על האצטבה בחוץ, ואז יכלו האנשים, לתמהונם, לראות, כי בעצם אין היא גדולה כלל בקומתה, וכי אין זאת אשר הזעף הוא המגדיל את מדת גופה, כשם שהלהבה מגדילה את העץ הבוער, או חודי העקצים – את הצמח הדקרני.


 

[ד]

אזכיר פה את אברהם איצי הכהן, קרוב מצד אמו לבית ‘המתוקים’, והוא מחזיק בית ריחים בכפר ליבידוב וחוכר קרקעות, שבהם עשה במשך הזמן עושר רב, ואחרי אשר היה מטבעו איש נדיב, ובנים אין לו אשר יוכל להיטיב עמהם, פזר את טובו לזרים, כנהר גואה זה, אשר מאין ערוצים לפניו, ישפוך את מימיו סביבותיו אל כל אשר ימצא.

בשעת בוקר מוקדמת, על פי רוב, בעת אשר האנשים אינם מצויים עוד ברחוב, נראתה פה פעם בפעם עגלתו הרתומה לסוס גדול וחסון, ומשרתו הנאמן קיריל הלך והוריד לבתי הנצרכים שקים של קמח, או קטנית, ועשה הוא זאת באותו הכשרון של בעליו, אשר האיש המקבל נטה להאמין כי ניתן לו כל זה בהקפה, רק עד שירוח לו.

וכמה פעמים בשנה, בערבי החגים, כרגיל, עלה האיש העירה בעצמו, הוא ואשתו חיה־פיגה, ובבואם והעלו אתם מכל הנמצא באותה עונה במשק, מירק הגן ומבני העוף וגם עגלים שנים או שלשה, שהיו מוטלים כפותי רגלים בעגלה ופעו עמומות בין קני הקש.

על לבם של אלה שקראו פעם בספר המקרא העלו את זכר הדמויות מימי קדם, בעת אשר האנשים נהגו לעלות לרגל למקום המקדש.

גם עמידת עצב זו שעמדה האשה בעזרת הנשים, עוטה עטיפתה השחורה ולוחשת תפלה בלי קול, העלתה בזכרון את עמידתה של חנה מרת־הנפש לפני האלהים. ואם לא השמיע לה בעלה את רחשי לבו בדברים, כמו שזה כתוב בספר, הרי הביע זאת בתנועה, שבה קבל מידה את ספר התפלות ליד מדרגות הפלוש, או באופן שתקן בשבילה את המושב בתוך העגלה, בלכתם לשוב לכפר מגוריהם.

והנה עברו השנים ותפלת האשה לא נשמעה. ערירית הלכה ושבה מפעם לפעם, וגופה, אם כי לא נראו בו סימני מחלה, נדלדל והלך. עד כי הגיע לבסוף הזמן אשר השנים, בבואם, הוכרחו לחלק את מעשי יומם, ובעת אשר הוא התעסק בעסקי הצדקה, או התפלל לאלהים, באה היא להבדק על ידי הרופא פבלובסקי, שנקרא אליה בתחלה למחצית ביתה של הסבתא טולה, ואחרי כן – כשזו השכירה חלק מדירתה ל’חדר' – לבית המאפה.

בפעם האחרונה היה זה, כאשר בני המשפחה הכרכית היו כבר שרויים פה, והיא, שטרם הסכינה אתם, נקוטה בעצמה בפני תשישותה ובושה מרזון גופה.

האשה הכרכית היא שקבלה עליה לדבר עם הרופא וגם יצאה אחריו ללווֹתו, וממנה נודע זה אשר שוב לא נשאר לה, לחולה, מריאתה אלא כמלוא קצה האצבע.

בהכמר לבה בה אמרה להתקין מין מרק מיוחד, שיש בו כדי לעודד, בשביל האשה הנחלשת, אבל זו מאנה לחכות, באמרה כי בביתה רוצה היא להיות ובמטתה. והיא נפטרה מבני הבית וגם נפנתה והציצה פעם אחת אל תוך המראה שעל הקיר.

אויה, אותה הבטה אחרונה שלה, אשר בה היא כאילו נפרדה מעל נשמת עצמה.

בעגלה בקשה את האיש שלא ילך אתה דרך מגרשי ההר, והוא, בהבינו כי בית הקברות הוא שעליו מבקשת היא לדלג, הוליכה דרך השביל הצדדי שלאורך הגיא, חושש כל הזמן שלא לשקוע באדמה הטובענית, ויורד והולך משום זה פעם בפעם ברגל.

במשך השבוע בא עוד פעם אחת לבדו כדי לקחת את החובש מן ההר.

– כי הלא צריך ‘להציל אותה’ – אמר.

את הסבתה טולה שלח א ‘השדה’ להיות לו לפה אל המתים, והוא עצמו ירד לשכונת הגיא, מקום מגוריהם של החלכאים ובידו הכיס – מלא כסף מזומן.

בתחלת הערב ראיתיו אחר כך בחדר המבשלים של הסבתה טולה, יושב ומביט נכחו בעינים שאינן רואות כלום, ופניו, שעדיין ניכרו בהם רשמי המוראות, אשר ראה זה עתה שם, בגיא, כאילו צבו.

פעם בפעם, בהפתח הדלת הפנימית של ה’חדר', הגיעו משם קטעי פסוקים מן הפרשה של אותו שבוע.

גזרי הבשר תוארו כפי שהם מנותחים במחזה הידוע של אברהם, התנור הבוער עם בוא השמש והעלטה היורדת על האיש, ודומה היה, לרגעים, שבין האימה ההיא שם ובין זו אשר פה מתערבבים התחומים.

ובלילה אחר כך, בתוך דמדומי חלום, שמעתי חריקת עגלה שמשהו כבד פורק מעליה, ומאחורי המחיצה שאלה אמי בקול שהכיל כבר את כל אימת התשובה.

– ר' אברהם איצי?

אחר כך נסגר שם האשנב בתוך החשכה, והיא אמרה:

– אויה לי, אויה לי, העץ היבש.

ואחרי כן, לאחר שתיקה רגע:

– הוא עוד יבּנה, הוא עוד יקח אשה.

ולמחרת הובלה הנפטרת לבית עולמה.

ילדי ה’תלמוד תורה' הם שהלכו בראש, בקראם את פסוקי התהלים מתוך לב מלא כאב נאמן, כי היא הלא אשר היתה מלבישה אותם חלוקי מולט עם מעילי מוך בכל חורף.

האיש עצמו, בעינים מצומדות אל המטה, הלך בין המלוים כאילו רק בכח ההבטה בלבד, כשרגליו נראות כנגררות לו מאחריו.

וכעבור כמה ימים יצא ללכת בחזרה אל כפרו.

דומם ישב על מצע הקש והריוח מסביבו, בעגלה, נראה גדול לאין שעור.

האנשים אמרו:

– עכשיו ערירי הוא כאבן.

והם עמדו והביטו אחריו עד אשר נעלם בקצה האופק, שהיה כבר טעון ענני גשמים, כי קרוב היה הסתו לבוא.


 

[ה]

איך באו ימי הסתו?

אי־משם, ממרחקים, הגיחו עננים וזחלו והשתטחו כמחנות צבא בשולי האופק, זה ממול זה וזה בצדי זה, והעירה כאילו באה במצור.

נאספו שרידי הירקות מן הגנים והעוף והבהמה – מן החוץ. ליד טחנת המים תוקנו בדקי הגשר ופנס של נפט הודלק שם בלילות. אז נתקדר יום אחד חלל האויר. בתוך דממת הצפיה נשמע קול שקשוק, כאילו זרק מי כדורי עופרת על הגג – ונהיה זה שקוראים לו סגריר. כי נסגרו על מסגר הדלתות וגם החלונות בבתים, אלא שאלה היושבים שם, בפנים, לא התעצבו, בדעתם כי רק הסגר זמני הוא.

לכל היותר יכלו להרגיש כבאי התבה בשעתם, אשר אמנם נכלאו בן הקירות, אלא שהמפתח – ידעו – נתון בידי האלהים.

לא כן האשה הכרכית, אשר רוחה הלכה ונעכרה בד בבד עם מזג האויר, וכאשר התחיל הגשם לטפטף בחוץ, פתחה היא ברגון מבפנים, עד כי היה זה כמו דלף בתוך דלף.

היא לא ראתה מימיה נשים נעולות מגפים, וילדים טעונים על כתף וקרקע רחוב רופף, שהוא הולך ומתמסמס מתחת לרגלים.

את הסבתה טולה שאלה כמה הוא מספר הימים אשר ימשך מין מצב כזה? והזקנה, בדעתה עד מה מועטת האמונה בלב האשה, לא השיבה כלום. היא רק השתדלה לכלכל, ככל אשר יכלה, את עניני הבית, אחרי אשר המרתף ודיר העצים היו ריקים פה, שלא כנהוג לעת כזאת בכל בית אחר, והימים היו גם ‘ימי שקט’ בבית המאפה.

היא העבירה מעט־מעט לבית המלוה את התכשיטים של אחותה המנוחה וכל אותן הקלחות ומרחשות הנחושת שלא היה בהן צורך במטבח, וכשאלה אזלו, הציעה מינה למכור כמה שטיחים ממעשי ידיה של אחותה בתיה.

יריעות רקמה דקות נוסח היו אלה אשר הנערות מבתי השכנים נסו לשוא ‘להעתיקן’ – אלא שהפרוטות שניתנו תמורתן לא הספיקו בכל זאת אלא כדי קנית עצים לחים להסקה, וכאשר אלה היו מתהבהבים אחר כך בפי התנור וממלאים את חללו עשן, חשבה האשה הכרכית כי הנה הולכת היא להחנק.

אין ספק שהיתה באה לה הרוחה אילו יכלה, כמו קודם לכן בשכונת הגיא, לשפוך את חמתה על הנערה, אבל זו, בעמידה המאוששת שעמדה עכשיו לפניה, בכוח חדש זה שבו היתה מבוצרת (ואשר טרם עמדה על טיבו), הביאה אותה רק לידי מבוכה.

היה זה כאילו המקום שרגילה היתה להוריד עליו את מהלומותיה נמצא מוגן פתאום בפניה ומותרס, באופן שכף ידה היא רק אשר נפגעה וחשה את הכאב.

ואז, כזרם מים זה במצאו לפניו מעצור, נטתה לכוון אחר. היא פנתה, שלא כמנהגה עד היום, אל האיש החולני.

הן הוא היה זה, בעצם, אשר בגללו הגיע לה כך.

שמועה שמעה אשר הפטרון, שבמשרדו עבד, נתפנתה שם אצלו משרת הפנקסן – ולמה, אפוא, לא ינסה שוב את כוחו?

הלעולם אומר הוא להשאר כלי רצוץ, ללא אחיזה ומעמד בחיים? הן הוטב לו במשך הקיץ עד כדי כך, ששוב אינו זקוק לא לתחבשות ולא לסממנים, והאמנם יכבד ממנו לשבת בבית חומר, אשר תנוריו הם מתוקנים ואינם מעלים עשן בשעת ההסקה?

והאיש החלש נענה לה. הוא הבטיח ללכת אל הכרך וגם ‘לנסות את כחו’ כשאך ‘תקבע הדרך לעגלות חורף’.

אז הרפתה ממנו, בהבינה מדעתה שתקופת החורף, כל כמה שתתמהמה – סופה שתבוא על קרח ושלגים. ואכן, בהציצה בוקר אחד החוצה, נדהמה למראה זה אשר נהיה שם בין לילה:

כל אותם בלילי הטיט והרקק שנקרשו בימים האחרונים, נעלמו. גבשושיות האשפה עם שלוליות המים לא נראו אף הן, והלובן היה בכל – מן האופק ועד האופק.

כה ענוג היה הורד בשמים המטוהרים, כה מלטף ציוץ הצפרים בתוך הצנה הזכה, שעיני האשה, העששות מן הכעס, נתרחבו רגע מתוך התפעלות אמת.

למטה, באותו המקום ששם נמצא לפי השערתה משעול הכפרים, הרתיע והלך סוס אסור למין כלי רכב נמוך, אשר השאיר מאחריו בתוך השלג חריצים עמוקים, והיא הבינה כי זאת היא הדרך לעגלות חורף ‘ההולכת ונקבעת’.

ואז הוציאה מהארון את מעיל הצמר של בעלה, שמה לתוך מזודת העור כמה עוגות ומעט סוכר שעורים, כתרופה נגד השעול – ובמשך כמה ימים אחרי כן, לאחר שהאיש יצא לדרכו, האירו פניה באורה הטוב של התקוה, זו אילת השחר אשר תופיע בהבקיע יום חדש לבוא.

במטפחת המשי שקשרה לראשה, כדי לעשות נחת רוח לסבתה טולה, ובסבר הרך על פניה המחוירים, כה ערה וקשובה נהיתה לכל וכה זריזה וחרוצה בכל אשר פנתה, עד כי הסובבים אותה התחילו להאמין שהיא הסירה, לבסוף, מעליה את קליפתה הקשה ונתגלתה, כגרעין הטוב הזה של הפרי, במהותה האמתית.

אולם יום אחד, בהביטה אל הפרוזדור ראתה והנה האיש נכנס ובא עם המזודה הקטנה בידו.

ברגע הראשון לא רצתה עוד להאמין למראה עיניה, כי הן לא שמעה – אמרה – כל שאון של עגלה בחוץ, אבל הוא הנה בא ועמד פה עמידת איש, אשר אין לו באמת כל אחיזה ומעמד בחיים – אז הלכה והטילה את עצמה על הדרגש וגעתה, בלי כל הקדמות עוד ואותות מבשרים, בבכי הבא מכאב נאמן ושהיה מרעיד על כן את הלב.

בתיה היפה, שישבה במחיצתה על מלאכת הרקמה, באה והציצה הנה תוהה ונחרדת, בעיני התכלת שלה, ומינה, בראותה כי אביה עודנו עומד במקומו נטול נשימה, הלכה והביאה אותו אל מטתו וחממה אותו בתחבשות ומשקאות מרככים עד אשר ‘נפתח לו גרונו’ והוא התחיל משתעל בשעולו הקטוע, הכבוש, זה שהוא בא מתוך התאפקות, ושהיה מתהלך עכשיו בכל זאת בתוך הבית כקול קריאת ‘אבוי’.

רק הנער אפרים, פטור באותו יום מן ה’חדר', היה מסתובב פה מתוך איזה תקוה חבויה בלב. ולבסוף, כשמצא לו שעת כושר, התגנב ופתח את מזודת העור, שעמדה על יד הפתח, והנה לא נמצאו על קרקעיתה אלא כמה פירורי עוגה ופוטית אחת מיובשת ויחידת עין, אשר הוא, המאוכזב, תפש אותה, חש מיד סלוּד לא נעים בקצות אצבעותיו, והשליכה ממנו והלאה.


 

[ו]

בעת ההיא עמד הטוחן מליבידוב לקנות את החורשה הזבּליצית שליד העירה, והוא היה בא הנה תכופות לשם המשא ומתן.

ליד בית דירתה של הסבתה טולה העמיד, כמנהגו תמיד, את עגלתו, ואת בואו כוון על פי רוב לשעת המנחה, כדי שיוכל לקרוא בזמנו את ה’קדיש'.

בשעת עמידתו פה פעם, בהיותו מטפל בהתרת הסוס, משכה אותו האשה הכרכית לביתם, למשתה תה.

במפתיע בא הדבר על האיש הכפרי, כשלא היה מוכן לכך, והוא בא משום זה למין מצב של מבוכה, אשר רק אלה היודעים בושת פנים מה היא, יכלו אולי להבין לו.

אז, בבקורו הראשון, בהיות אשתו החולה אתו – הכאב הוא אשר תמך אותו, כביכול, ונתן לו את היציבות. עכשיו עמד כמרוקן, קל וללא אחיזה, וכאשר ראה את התכונה הרבה במטבח ואת מערכת הכלים על השולחן, חזר בו ונפנה לצאת, מבלי שימצא לו כל אמתלה אחרת אלא זו, כי ה’סוס הוא שם לבדו'.

וכך הנה נשארה האשה יחידית לפני השולחן, מזגה לעצמה תה לתוך ספל של קוניה, אשר שלש יפוניות עמדו עליו בדוחק מתחת לשמשיה, ושתתה בהבעת פנים שלא בשרה טובות לבני הבית. ואף על פי כן התחילו מסיחים מעתה בסמטה כי משהו הולך ומתרקם בין הטוחן האלמן ובין בני משפחת ‘המתוקים’.

אמנם רבים קשה היה להם לצרף בדמיונם את הנערה הנאצלת בתיה עם האיש המסורבל, שדוף רוחות הכפר, אבל בעלי השכל המעשי העמידו נגד קסמה של המדוברת את טחנת המים של זה עם משקו ושדותיו ביחד עם לבו הטוב.

משרתו קיריל שוקד היה עכשיו עוד יותר מאשר בחיי גבירתו לבקר עם דמדומי הבוקר בבתי הנצרכים. כמה פעמים, אגב, ראוהו בשעות אלה גם ליד בית ‘המתוקים’, אלא שאיש לא יכול להגיד אם הוריד שם מה מעל העגלה.

בתוך כך באו ימי הפשרת שלגים וקלקול דרכים. עם גאות הנהר אושה נסתחף הגשר ליד ליבידוב והאיש עם משרתו לא נראו עוד כלל בעירה.

והנה בא האביב.

ביתם העתיק של בני ‘המתוקים’ הוטל עליו זיו לאחר שנתלו וילאות בטיסטה בחלונותיו.

על החבל שנמתח בחצר היתה בתיה תולה עכשיו, בהגיע לשם השמש, את חולצות המוסלין הקיציות של ליבוש, והיא תוהה אותה שעה בעיניה המהורהרות אל תוך הרקיע עם קטעי ענניו המבוהרים, אלה אשר תינוקות ומשוררים מדמים לראות בהם את פני האלהים.

אברהם איצי, כשנזדמן פה בעגלתו, ירד מעליה ואחז את הסוס ברסנו, בבואו להכניסו אל החצר.

עכשיו, אחרי אשר הדרך לעירה כמילובקה נתקלקלה, בא על פי רוב הנה לקריאת ה’קדיש'.

אם לא הגיע עוד זמן התפלה, בא וישב על גבי האצטבה שבעמק החצר. מסופר שערו לקראת הקיץ ולא עוד מגושם, בלי פרוותיו הכבדות – הנער אפרים, כשנמצא פה, נשא אליו מעל כלי משחקו את עיניו הכחולות, עיני בתיה, כשהן מלאות הבעה של דרישת טוב.

יום אחד, בהיותו מתקשה בעשית קשת ל’ל"ג בעומר', עמד והעביר ללא אומר את כל מכשיריו אל האצטבה, ולא תמה, כשהאיש הבין לו ועשה לו את כלי הזין באותה הצורה ממש שהוא תאר לו בדמיונו.

פעם אחרת היה זה חליל שביקש הנער להתקין כדוגמת חלילו של פטקה נער הרועים. והאיש נענה לו גם הפעם.

מפני שעל גבי האצטבה לא נמצא להם מקום, עברו שניםה אל השחת שבתוך העגלה, אשר הסוס היה כוססה מן הצד.

בעמקי העגלה מצא הטוחן ענף מן העץ שהיו זומרים עכשיו על יד ביתו בליבידוב, והוא פצל ממנו בזריזות פצלות דקות באולרו, בעוד שהנער, נתון, כנראה, בהרהוריו למקום מוצאו של הענף הזה, שאלו היכן הוא ליבידוב זה, באיזה צד?

– הנה שם – פשט האיש את ידו אל האופק, במקום שקבוצת עננים עמדה מוזהבת באור השמש.

– ואפשר להגיע שמה, אם ללכת הנה כך – בקו ישר? – חקר הנער.

– בחורף אפשר, ובקיץ אי אפשר: מפני הנהר, וגם בשל שדות הכוסמת של הסמיונובקאים.

– אבל אם לעבור את הנהר בסירה ואת השדות לעקוף בזהירות – דרך המצרים?

– אז גם כן לא יתכן, מפני יערה של הגרפית וגני הפירות שלה – השיב האיש – והנער הביט מתוך הרהור לאותו הצד ששם האפילו העצים באופק.

– וישוב – שאל – יש שם?

– דהיינו? לא תפש הכפרי.

– רצוני לומר, בתים, בתים ואנשים?

– אה, הללו – הבין לבסוף – מעט, רק מעטים, כי העיקר הלא הם השדות.

– וכלבים? – נתרפרפו ריסיו השחורים של הנער.

– כלבים יש, אבל לפחוד מהם לא צריך – הרגיעו זה – כי הלא מיודעינו הם, ‘משלנו’.

והוא ספר היאך היה זה כאשר פעם, בעמדו ליד הכורות, נטפל אליו אחד זר, והוא לא היה נהיר לו, כי נראה כמתגנב, וגם יותר מדי חרישי היה, וכאשר גרשו, לבסוף, ראה שהוא אינו פונה לצד הכביש וגם לא לעֵבר החוות, כי אם רץ ישר ליער, ודרך הכנסו שמה, היא כדרך שבן אדם נכנס ובא לתוך ביתו, אז הבין, כי אין זה כלב, כי אם זאב.

– בעצם היום?

– בעצם צהרי היום.

– ונפחדת?

– ולמה זה אפחד? אנחנו הכפריים איננו מפחדים – השיב האיש, בנערו מעליו את גרודות העץ, כי החליל היה כבר מוכן.

– תשרוק אתה את השריקה הראשונה – בקשו הנער.

– בושה פה – פקפק זה, בוא ונכנס אל דיר העצים.

והם באו אל דיר העצים.

פניו הרחבים של האיש עם זקנו הקצר נתהבהבו רגע בתוך האפלה וכאילו התנדפו, וטפיפה עמומה של רגלי צאן על פני דשא נשמעה, מלוּוה בקולו המשדל של נער הרועים.

נשבה צנה לחה של מי מנוחות ופעית הערגון של טלאים רכים עלתה אי מזה, מקרוב, והעירה את הרצון לפשוט אליהם את היד, והנה חרקה פתאום הדלת, והאשה הכרכית נראתה במלוא קומתה בפתח, אז התנערו שניהם מהלך רוחם והעלו חיש מהר על פניהם את ההבעה הרגילה, כמי שמחליף את בגדי שבתו באלה של חול.


באחד מן הימים ההם קנה האיש מליבידוב את ביתה של האלמנה פרסלובה, אחות הכהן, אשר בשעתה, לאחר שמת עליה בנה יחידה, יצאה לשבת עם קרוביה בכפר.

בית עצים עתיק היה זה, יחידי באדמות הגנים, והוא צופה בחזיתו את חורשת התרזות של הכהן, ועץ אחד מאלה, והוא מרוחק מכל האחרים, עומד פה לפני הבית, ומראהו עגום מאוד בתוך העזובה שמסביבו.

יתכן אשר בני משפחת הכהן, בכרתם בזמנם חלק מן החורשה, השאירו אותו פה מתוך שכחה, או כציון למיצר וגבול, ואולם אני, אשר את הכונות הטובות יחסתי בעת ההיא לא רק לאדם, כי אם גם לחי ולצומח, דמיתי כי העץ הזה, בהיותו עומד בקצה החורשה ובהרגישו בכליון נפשו של בן־האלמנה, אשר בתשישותו לא יכול עוד לבוא שמה, פרש לילה אחד מכל האחרים ובא והתיצב פה להיות למחסה לנער בצלו ולמשיב נפשו בריחו וברנן צפריו.

עכשיו, בראות מינה והנה הוא עומד במלוא ירקו, פשוט ענפיו הכבירים, כאילו מתוך רצון להרבות צל, והספסל שמתחתיו אף הוא עשוי עם בית קבול, כמין משכב למנוחה, אמרה כי הן יכול אביה לבוא ולשכב פה בימות אביב בהירים אלה. ובבוקר, אחרי סעודת השחרית, הוליכה אותו הנה דרך הגנים.

בכיסו הביא אתו האיש בקבוק של חלב עזים, והוא שכב פה יחידי מבלי להרגיש כל שממון, שהרי מן הגנים הקרובים הגיע הנה קולן של הנערות מנכשות העשבים, ונופו של העץ אף הוא מלא היה תנועה מן הצפרים, שהיו יוצאות ובאות אל החורשה הקרובה, ביצרן, מתוך יחסי שכנות אלה, קשר חי בין העץ הזה ובין חבריו.

עד מהרה רוח לו לאיש במדה כזו שהוא לא היה זקוק עוד למלוים, ורק במקלו בלבד הלך, שגם הוא יותר ממה שנשען עליו, היה נושאו ביד.

והסבתה טולה בראותה כי טוב חלב העזים לבריאות גופו, שמחה כשנזדמנה לה יום אחד בככר השוק עז במקח השוה.

יהודי טוחונובקאי הוא אשר הביאה למכירה, מאחר שלא היה זקוק לה עוד, לדבריו, כי גדלו הגדיות, בנותיה של זו.

ובכן זכתה בה הזקנה והוליכה אותה לא בלי קושי הביתה, כי היתה הבהמה מפנה פעם בפעם את ראשה וגועה מתוך געגועים, כנראה, לאותן הבנות עצמן, אשר עליהן דבר בעליה.

ומינה הלכה ותלשה מעט עשב ליד גדר השכן והושיטה לה, ושכנתם שרה נכה, מומחית לחליבה, באה עם הספל שלה ביד, אבל נוכחה מיד כי זו ‘עצורה’ היא. אין בה מאומה.

– מחמת טלטול הדרך – סברה היא – ואחרות אמרו:

– מפני צער הפרישה.

והנה קרב ובא אליה אברהם איצי איש ליבידוב וסקר אותה, ובפעם הראשונה היה זה פה אשר נתבהרו פניו מתוך צחוק: – זקנה היא – פסק, בטפחו לה טפיחת סליחה על גבה – הניחו לה. וילדי ה’חדרים' שנתקבצו החזיקו בה והוליכו אותה בקול תרועה אל כר האחו.


הנה כי כן הסכין מעט־מעט האיש עם קרוביו וגם השמיע פה לפעמים את דעתו בכמה מעניני הבית.

על פי עצתו הוא ‘חכרו’ אלה ממנו את חלקת האדמה שעל יד בית השדה והפכוה לגן של ירקות.

הוא עצמו רק פלח יום אחד את הקרקע והקדים במשך כמה ימים לבוא כדי ‘להציץ’ שמה לפני התפלה – ועד מהרה נמצא המקום ערוך בערוגות, שעליהן הישירו, כאותיות של כתב על גבי שורות מסורגלות, כל מיני ירקות של העונה.

מהכפריות השכוּרות למדה מינה לנכש את העשבים, ובמשך הזמן התקינה פה, בעזרתו של אחיה אפרים, סוכת נצרים, שהחזיקה בה, ביחד עם כלי העבודה, גם את ספריה. ויכלה מעתה ללמוד ולקרוא מתוך הרוחה.

בספר המקרא חזרה עכשיו על פרשת חייו של העם בארצו, והיא גמעה את הפרקים (ביחוד את האידיליים שבהם) כיין וקנחה אותם בדפים מ’אהבת ציון' – והנה באו בינתים ימי ‘בין המצרים’ ואני הייתי מוכרחת להעביר אותה למגילות החורבן.

כל אותם דברי הנבואה, אשר דומה היה כי לא נאמרו אלא לשם איום, קמו ונהיו כתומם.

באה אמנם הרעה על המקום, אנשיו נפלו בחרב, והארץ היתה לשמה ואותו האיש אשר בעצמו נבא לכך, לא נשאר לו מעתה אלא לקונן את קינתו הגדולה – זו אשר הכילה בקרבה, כנראה, כבר למפרע, את תמצית הכאב של כל הדורות שבאו לבכות את החורבן הזה אחריו, כי על כן הלא ירגיש כל הקורא בה כאילו מלבו יצאה.

כאשר בעצם ימי קיץ אלה לבשה פתאום העירה קדרות, היה זה מובן לנערה, כשם שהיה מובן לה למה מקדירות פניה של הינדה רחה הקמינקאית כל שנה באותם הימים אשר בהם שרפו עליה בכפר מולדתה את ביתה והרגו את בניה.

אותו הרבוע האפל, אשר נקבע רק כזכר לחורבן בקיר, בלט עכשיו כבר כמקום העיקרי בבית, והשאר לא היה אלא כמין חפוי, שישימו על הפצע, כדי שלא להכאיב את העין.

ביום הראשון לחודש אב התחילו האנשים בכל מקם לנהוג בעצמם מנהג אבלות.

לא כובס כל בגד, ולא צוחצח כל כלי ולא ירד איש לבית הרחצה ביום הששי. בשבת בבוקר הפטירו את פרשות התורה בחזונו הקשה של ישעיהו, ובמשך כל היום עמדו אחר כך הסמטאות ריקות, ללא עובר וטיל.

רק קוצרי השחת ההרריים היו הולכים וחוזרים שם למטה בכרי האחו, מבעיתים בברק חרמשיהם, כשקול שירתם עולה ממנו כמו הד מאותה הצהלה הרחוקה של מתעללינו אז, ביום האסון.

כשסמוך לאותו זמן נודע לנו כי הנה עברה אי־שם הרוח את אחינו לקום ולבנות את ההריסות ההן, לא העיר בנו הדבר כל תמיהה. בתוך איזה חוברות שנשלחו לבתיה היפה קראנו את זאת, בשבתנו פעם עם ערוב היום בין הערוגות, ואם מפני שהיתה השעה שעת התבהרות לאחר גשם, או מפני הדמדומים שמסביב – בזכרוני נשתמר זה כאותו אודם המופיע לאחר ימי סגריר בשולי הרקיע, שהוא בא לבשׂר ימי שמש ואור.


 

[ז]

על מעשי הרקמה של בתיה אמרתי, אשר הנערות בנות השכנים קצרה ידן מלהעתיקם, – כי על כן עושה היא זאת ‘מן הראש’ – אמרו.

ואכן, כל מה שעשתה, לא העתקות מתוך איזה ספר דוגמאות היו, כי אם דברים ממה שראתה לפניה, טבועים בחותם שלה ומוארים באורה.

קבוצות העצים שרקמה, או פלגי המים לבין ירק, לא היו אלא אותן חורשות הלבנים אשר עם מבוא הגיא ו’נחל הבכאים' שבקרבתן, אלא שפה, אצלה, היו העצים מעורים יותר, גדושי ירק יותר, והנחל היו מימיו שקופים ומזהירים בזוהר נאצל ועילאי יותר.

ועוד גם זאת, אשר חורשות הלבנים, או הנחלים באחו קבועים ועומדים היו במקומם, כל אחד לעצמו, בבחינת טופס יחיד, בעוד אשר רקמתה היא עשויה היתה יריעות, יריעות, שהן נתונות להטלטל ותופסו ביחד עם זה מקום קטן כל כך, שעולמות שלמים, כביכול, יכלו להתקפל אצלה בפנה אחת של מגרתה אשר גדלה הוא כמלוא כף היד.

בתחילה, לפני שמלאכת מחשבת זו הוצאה אל השוק, התיחסה אליה האשה הכרכית בזלזול, בסברה שאין כאן אלא בטול זמן בלבד, אבל כשראתה שנותנים תמורתה כסף, שנתה את טעמה, בקשה בעצמה דרך להשיג את חוטי המשי, וזכרה אפילו בדיוק את מקום החנויות שבהן ימכרו אלה בכרך, ובשעה שהנערה עבדה, נזהרה שלא להקים שאון, ובאה כפעם בפעם לסגור עליה את הדלת.

מאחורי מחיצת הקרשים ‘הגדולה’ ישבה זו, כפופה אל השולחן המשולש – כי בשביל אחר, מרובע, לא היה פה מקום – וצרפה את הקוים הצבעוניים אחד לאחד, מתוך אותו כובד הראש של האדם העושה במלאכת קודש.

מינה נכנסה הנה לפעמים בלי קול והציגה לפניה מעט תפוחי אדמה, או קציצת כבד בצלחת – אז תפשׂה מתוך גשוש בקצה המזלג את המאכל, נשכה ממנו ולעסה ברפיון, מבלי לשתף את הנאת האכילה לכך.

מתוך זה הוסיפה פה ושם, בנעיצת מחט, נקודה צהובה, או חומה בבד, שצריכה היתה להדגיש את להט השמש, או הצל בחביוני עץ, עד אשר פּרשה, לבסוף, את היריעה כולה לפניה, סקרה אותה במבט בוחן, ומעמקי התכלת עלו והתנצנצו בעיניה שתי נקודות זהב. קורת הרוח אשר עם גמר יצירה היתה זאת.

אחרי כן יצאה וישבה בפתח המבוא, על הסף, כדי ‘להתאורר’ מעט. חגורה בסינרה המהודק, השחור, שׂריד מדיה מבית־הספר, כשתלתליה יורדים ומתערבבים בחוטי הרקמה, שהם תלויים לה, כרגיל, על צוארה. אם היו אלה מצבע הזהב, שוב אי אפשר היה להבחין ביניהם ובין השער הדק, המשיי.

נשים נכנסו ויצאו עם קדרותיהן שנתבשלו בתנור האופים, ונזהרו מתוך איזה רגש מיוחד שלא לקרב אליה יותר מדי.

ושם, בפנים, מעבר למחיצה, באה, בינתים, מינה עם מגהצה, החליקה וקפלה את המרוקם והוציאה יריעת בד חדשה, חלקה, אשר בעיני אני נראתה תמיד כאותו החומר ההיולי, הקדמון, בשעת בריאת העולם, לפני שהאלהים העלה עליו את הדשאים והעצים והקרינו באורו.

בזמן הראשון, כאשר אך התחילו מעשי הרקמה האלה להתפרסם, זכו בהם רק הנשים המיוחסות, כמו אשתו של פקיד הפוסטה, או בת האפּתיקר דקת הטעם, אולם מעט־מעט התחילו דורשות אליהם גם האחרות.

נערה לא אמידה כשעמדה להתקין לה בגדי מוהר, ויתרה על זוג של צפיות, או כמה כותנות בד, ורכשה לה שטיח מרוקם שיחים, או פרחים, לקשט בו את הקיר. ובעתות החורף, כאשר חפה הקרח על שדות הסביבה, יכלה עכשיו עינה להתרפק על קטעי נוף נפלאים אלה.

הנה כי כן התחיל אביב נצחי ללבלב בחדריהן האפלוליים של בנות המקום. מין נכס רוחני היה זה שנתוסף להן, ערך יופי חדש, ובשעת השריפות, כשבאו להציל את הקנינים היקרים, הוציאו מעתה גם את היריעות האלה.

והרי זהו בעצם החסד שגומלים שלא במישרין עם האמן, אשר הוא עצמו, בבלי דעת, או מחוסר תנאים מתאימים, מפזר את ניצוצות נשמתו לכל רוח. והנה באים האחרים ואוספים אותם ברוב זהירות כדי לשמרם בגנזי הנצח.


ופה הוא בלי ספק המקום להזכיר את העלם שלום נח, מבני סמטתנו אף הוא, אשר הלך לבקש לו ‘תכלית’ בכרך.

בן ישיבה אשר פרש מתלמודו היה, וקרוב או מודע אין לו בעיר הגדולה, ובכן פנה אל בנה של יוכבד ‘המתוקה’, שהיא שכנה ובת מיצר לאמו, והאיש החולני נענה לו, המציא לו מעט עבודה בשכר וגם נתן לו את בתיה הרכה ללמדו את למודי החול.

כפי יכלתה בעת ההיא למדה אותו זו, רק ראשית דעת השפה ומעט תרגילי חשבון, עד אשר יכול ‘לעמוד על רגליו’, ולהמשיך את דרכו בכוחות עצמו.

והנה היה זה אשר היא דמתה לאיש שנתן פעם רק פרוטות מספר לחברו וקבל תחתיהן לאחר זמן דינרי דינרים. כי אחרי כן, כשהנערה הוּצאה מחמת המצב הקשה מבית־ספרה, בא הוא, מזוין בידיעות רבות, ועזר לה בלמודיה וגם ספּק לה ספרי למוד וקריאה.

גם אחרי כן, כשעברה עם בני משפחתה אל העירה, הוסיף עוד לשלוח לה ספרים וחוברות, או שהביאם לה בעצמו כאשר בא לאמו, שׂרה־נכה, לימי החג.

שתי פעמים בשנה בא, כרגיל, להתראות עם האֵם האלמנה, ובהפסקות, בין חג לחג, שלח לה אגרות רצופות דברי חבה, והיא, מאֵין לה אמצעי להביע לו את רחשי לבה, השקיעה אותם בעוגות הגבינה שגבנה ושלחה לו בכל הזדמנות, או בכתנות הבד שתפרה בשבילו.

בשביל ארבעת בניה אחרים הכינה יום־יום את ארוחתם וצרפה למנתו של כל אחד תוספת של אהבת אֵם, ואולם החלק בשביל אחיהם הרחוק נשאר חתום בלבה ותסס שם כמין סם משכר, עד כי התנודדה לפעמים מרוב חושיה. ואלה אשר ראוה בצפיתה לפני פתח בית הפוסטה, או בעמידתה ליד ביתה, כאשר נושא־המכתבים עבר עליה מבלי להתעכב, עמדו, מבלי משׂים, לחשוב את מספר הימים, שנשארו עוד עד לחג.

והנה נראתה זו בוקר אחד בחצרה כשמטפחת ‘חצי המשי’ קשורה לה לראשה והיא שופתת, שלא כרגיל, את מיחם הפח הקטן שלה. ועד מהרה נראה בין ההולכים לבית הכנסת העם האורח עם תיק התפילין בידו.

אז הורמו רגע שני חצאי הוילון בחלון הקדמי שבבית ‘המתוקים’ ושבו וירדו, ואחר כך הלך ונמשך היום מתוך מתיחות, ארוך עד לאין קץ.

בתיה, עם חוטי הרקמה על צוארה, באה פעם בפעם, שלא כדרכה, להציץ אל השעון שמעבר למחיצה, או שהיא נמצאה זקוקה פתאום למגהץ והלכה בעצמה להתקינו, ועיניה, לאור הגחלים שנשפה בהן בתוך אפלולית הפרוזדור התנוצצו בברק של יסודי צפּיה.

ומן הצד השני, הנה נשלחו הנה מזמן לזמן בני האלמנה הקטנים לבקש עפּרון, או עט עם דיו לכתיבה, וכשאלה נשתהו, הופיע בפתח שמאחורי הגדר אחיהם האורח ועמד לחכות מתוך קוצר רוח.

אבל הנה הגיע, סוף סוף, הערב והעלם שיצא להתהלך אילך ואילך על פני הרחבה, נזדמן עם הנערה – בהיסח־הדעת, על פי רוב, כאשר זו יצאה לנעֵר את מפת השולחן אחרי האכילה, או להסיר איזה כבסים מעל החבל.

בשבילנו אנו, אני ומינה, היה זה כאלו קמו שתי נפשות מן הספר להתהלך לפנינו.

אותו רטט הגיל שבדבוריהם הראשונים, המגומגמים, אור הלבנה, אשר המחברים, כרגיל, מוסיפים אותו כתבלין לכל מיני פגישות כאלה, ואשר הלם אמנם עכשיו פה את השנים, בעמדם מרוחקים זה מזו במבוכת נפשם, כשרק צלליהם – דומים בגדלם להפליא – מתמשכים ונוגעים האחד בשני.

הוא עוד טרם הוציא מצרורו את הספרים שהביא בשבילה, את אלה הוא מוסר לה אחרי כן, בערבים הבאים, כאשר לנוגה הכחלחל של הלבנה מתוספים רבּוּעי האור של החלונות, המוארים במנורות החג.

והנה חלפו ועברו כבר ימי החג, והעלם – עוד טרם נסע.

בחנות המכולת נושאים עוד את פני האלמנה ונותנים לה בהקפה את קמח הסולת והקהוה הטחונה, והאשה טרם הסירה את שמלת הצמר עם המטפחת של ‘חצי־המשי’.

בשבתה על הסף לטרוף את הביצים לחביתה, בא בנה האורח ועומד מאחוריה לבוש עוד אף הוא בבגדיו הטובים, וכעין ‘אסרו־חג’ ארוך הולך ונמשך פה.

אם משום שלא נזדמנה לו, לעלם, שעת כושר, או מפני שלא מצא לו דרך להגיד את המתרחש בקרבו – נכנס לפעמים, בצהרי היום, לבית־הכנסת, לקח לו אחד הספרים והתחיל קורא ושר בקול, כמו לפנים, ‘בישיבה’, אלא שהמלים, ככל אשר נצטלל קולו, הלכו ונתעמעמו עכשיו, והנגון רק הוא לבדו נשאר, נבדל לעצמו, ואין בו אלא כליון נפש בלבד.

הנשים, על האצטבה בחוץ – נתרשלו צנורות הסריגה בידיהן. בחלון הקדמי של בית ‘המתוקים’, נראתה פתאום בתיה עם בד הרקמה בידה, כשהפרחים מנצנצים בו בברק לח. אפילו האשה הכרכית, נסתלק רגע הזעף מעל פניה והם כמו נתעדנו.

טל, כאשר הוא יורד על האדמה, עושה בודאי מין פעולה כזאת.

ואחר בא לילה אחד הקרון ‘הכרכי’ והתעכב על יד בית האלמנה, והעלם נכנס ובא לתוכו עם חבילה בידו.

– היו שלום – אמר, והעגלה נעקרה מתחת לשמים שנשארו כמו תלויים על בלימה.

אי־שם, מאחורי הגגות, עמדה הלבנה, והאור שלה, כחלחל כמו תמיד, נראה כמתבזבז בכדי, ללא צורך.

בקצה הקיר של בית המאפה זע, כתכריך, המסך הלבן ושני חצאי החלון נקרעו בחזקה, כאילו נחנק שם מי מחוסר אויר, ואנחה נפלטה אל תוך הלילה.


 

[ח]

מי היתה שׂרה־נכה האלמנה?

אחת מבנות המקום אשר הלכה והיתה לאיש לוי בכפר קמינקה וילדה לו שם בנים, שהתיחשׂוּ אף הם לשבט הלויים העתיק.

מפני שהיה הכפר קרוב לדרך הראשית, קבעו בו בני הישובים הסמוכים את מקום ‘מנינם’ ופה היו מתפללים בשבתות ובחגים. מאחורי מחיצת הקרשים שבבית הלוי –– מוזג היה האיש – נשמר בארון ספר תורה קטן. והחדר מסויד היה ועטוי לאורך קירותיו בבבואתה הירקרקה של הצפצפה שמאחורי חלונו. אין בו מאומה מלבד שולחן לקריאת התורה, איזו ספסלים ו’מזרח' מצויר מתחת לזגוגית, שהיתה מתמלאה זוהר בשעת השקיעה.

על רצפת העץ שבו לא דרכו בני הבית אלא אם כן הסירו קודם את נעליהם, אפילו הכפריים, נפסק ליד שולחן הסביאה להגם, כאשר נפתחה שם מנגדם הדלת, ובעיניהם האפלות התלקח אז רגע כעין ניצוץ של אור.

בנעימות התהלכו אלה עם האיש, עמדו לו תכופות בשעת דחקו ונטו חסד גם לאשתו לאחר שהוא מת, והיא היחידה צריכה היתה לשאת בעול הפרנסה.

ואולם פעם, ביום אֵיד אחד, לאחר שתיה ארוכה, נהפך פתאום לבם והם עמדו לחבול בבני המשפחה.

בסכינים, שבהם חתכו זה עתה את הלחם ליד השולחן, קמו עליהם, והאשה, מאין לה כוח להאבק, התאמצה להגן רק על ילדיה ועל ספר התורה, שני אלה אשר עליהם נתנו אחיה את נפשם בכל מקום מאז ומתמיד, ואשר בגלל זה אוי הגענו עד הלום.

את ספר התורה חללו, אבל הילדים ניצלו, וכמה מן הפרשיות שמורות אתם בלבם, כי שננו אותן, כנהוג, על פּה.

ואז, כאשר ידעה האשה כי אלה יושבים לבטח במקומות מחבואם, קמה והלכה אל העירה, מצאה פה את המגרש העזוב, מקום נחלת אבותיה, ועמדה להעביר הנה את ביתה

חלקים־חלקים העבירה אותו, ובסדר הפוך, כי בגג החלה ובקורות התחתוניות גמרה.

ובני ‘הלויים’ מבני משפחת בעלה, אשר נגע הדבר בלבם, נתנו לה איש רובל כסף, או שהתנדבו לעשות אתה במלאכה, כל אחד כיכלתו.

ורבים מן ‘הגויים’ עצמם, אשר בושו ממעשיהם אחרי התפּכחם, עזרו על־ידה אף הם – עד אשר הוקם ביתה על מכונו ובניה המפוזרים בין הישובים שבו אליה אחד־אחד וגם שלום־נח מן ‘הישיבה’ בא. ובבוקר יום השבת, כשנתאספו פה בני משפחת הלויים אל ‘הקידוש’, נשא הזקן שבהם, ר' שלמה, את דברו לאמר:

‘כה יעשה אלהים לעמנו, שיקבץ אותו למקום נחלתו מן המזרח והמערב, ומהצפון והדרום’ – ובדברו הורה בידו על כל רוחות השמים, והמסובים ענו בקול אחד: ‘אמן’.

ותמהו אז בני הנעורים לראות, אשר שלום־נח, שוּנו פניו למשמע הדברים האלה ודמעות נצנצו בעיניו.

והם לא ידעו, כי קרוב היום אשר הוא יהיה מן הראשונים לעוררם שילכו לבנות הריסותיה של אותה ה’נחלה'.


 

[ט]

עם סוף שנת האבל הביא הטוחן מליבידוב את בגדי אשתו המנוחה וחלקם בין העניים; אחרי כן הוקמה על הקבר מצבת אבן ששקעה כבדות באדמה התחוחה, ובזה כאילו העמדה מחיצה בין השנים.

עם ערב, לפני היציאה לדרך, פעמים שהאיש נמצא עומד במטבחם של ‘המתוקים’ עמידה משונה, מעין זו של ‘העני בפתח’, ואם עברה פה אותה שעה, במקרה, בתיה, כעכע כעכוע כבוש שבא אצלו, כרגיל, לשם הבלגה.

מספר מבעלי ‘היריעות הרחבות’ היה מוצא לו פה בלי ספק מקום להעלות בעטו כמה רחשי לב ויצור מהם את זה, אשר יקרא לו ספּור אהבים.

הן היה האיש בודד, ביתו בתוך הכפר עזוב והוא עדיין במלוא כוחו ורעננותו עמד.

יום אחד, לאחר שתעה אילך ואילך מסביב למחיצת הקרשים ‘הגדולה’, ונראה כמחפש מה, נפנה, לבסוף, והלך בלי ברכת פטורין, והנער אפרים, אשר ראהו בעוד זמן מה יוצא בעגלתו את החצר, קרא מתוך חרדה: הביטו, מה זה היה לו?

כי הוא בראיתו המיוחדת הסתכל בודאי וראה משהו בלתי רגיל באופן שבו נתלו רגליו של האיש מעל דופן העגלה, או באחיזה רופפת זו שאחז את המושכות, אשר שום נתינת כיוון לא היתה בה, כמי שאחת לו לאן שיובילוהו.

לרגל העסקים שלו הגיע פעם בנסיעותיו עד לעיר הפלך, ושם, על פי הוראותיו של בן עיר אחד, מצא את בית דירתו של שלום־נח וטפס ועלה במדרגות של כל חמש הקומות, ואולם לשאלתה של בעלת הדירה ‘מה דרוש לו?’ לא מצא מה להשיב, לא היו אתו אפילו מעט עוגות של גבינה אשר קרתניים מבני סוגו היו מביאים לה, כרגיל, בשביל דיירה.

מפּה ירד למחסני התכשיטים וקנה צמיד של זהב, אשר הקסים אותו מתחילה באבני המלואים הקבועות בו. ואולם בביתו אחר כך, לאור היום שנתענן בינתים, אָבד חנו בעיניו, והוא הניחו בין פרורי הלחם היבשים על השולחן, ושם היה מתגולל, עד אשר המשרת המסור, קיריל, התחיל חושש פן לא יוכל לשלוט בעצמו ‘ויחמדו’, והוא העיר לבעליו שישימו במגרת הקוֹמוֹדה.

ומן הצד השני הנה הנערה בתיה, הלכו פניה וחורו מיום ליום ללא כל סיבה ניכרת.

במלאכת הרקמה לא התעסקה; לא יכלה להעלות שום דבר על הבד. החוטים כאילו דהו פתאום וכל עלה, או ציץ שרקמה, יצא חיור ונובל. אז הניחה בצער את הבד וישבה ודפדפה בחוברות הישנות שעל שולחנה, כי שלום־נח, מהיותו עסוק בעיר המחוז בעמידתו למבחן הצבא, לא שלח לה כל חדש, והוא גם לא בא משום זה הפעם לבית אמו לחג הסוכות.

אם מפני חוסר פנאי, או מחמת מצב הרוח הרע, לא נעשו הפעם גם פה, כמו בבית השכנה האלמנה, הכנות מרובות לחג.

הוילונות החצאיים, אשר הוסרו, כרגיל, לכביסה בשני הבתים ביום אחד, לא כובסו הפעם, והשמשות, מאובקות גם פה וגם שם, לבין החלונות המצוחצחים שבבתי האחרים, היה בהן משום שתוף צער יותר ממה שאפשר להביע במלים.

הטירוניים, קרואי הצבא, היו כבר מתהלכים בערבים ברחוב ושירתם, ממוזגת בצנת הסתו, רק העמיקה את העצב בלב.

מינה, בדעתה כי השינה רחקה מאחותה, באה עכשיו לעשות את המלאות הניתנות להטלטל בחדרה.

היא טחנה קנמון על שולחנה המשולש, או בררה צמוקים וכדי למנוע אותה מ’לחטט במחשבות' אספה בשבילה כמה דברים ממעשי הרקמה שנעשו על ידה בזמנם בכרך.

קטעי נוף בודדים היו אלה, אשר לאחר שהנערה פרשׂה אותם לפניה בסדר ידוע והשלימה אותם במחשבתה על ידי מלוּאי בינים, כדרך שהקורא הנבון משלים את החסר והמרומז בשעת קריאה, נצטרפו, כדפים של ספר, והיו לשטחים מיודעים מעיר מולדתה.

את ‘מגרש הטיולים’ יכלה לראות פה על שורות ספסליו, שדרת השיטות שלאחריו והנהר הרובץ שם, הלאה, למטה, בין סבכי הערבות.

זה – קוֹרן כולו על שפע מימיו – השרה עליה, כאז כן עתה, במראהו רוח של שלוה. עיניה ארוכות הריסים נתערפלו ודומה היה אשר היא נאחזת בתנומה, אלא שתוך כדי רגע נתחלחלה והביטה בחרדה סביבותיה.

– זהו מפני שאת ‘חושבת’ – התרעמה מינה.

– לא, כי מפני ‘זה’, – הוֹרתה בידה על צריפה של גלה ‘הנרגנית’, ממקום שהגיעה קריאה של תרנגול – הוא מעיר אותי.

– הלא גם אלה של שרה־נכה קוראים – פקפקה מינה.

– הלזה קורא אחרת – השיבה בקולה הנחלש, שנעימה של כאב נשמעה בו בימים האחרונים.

ומינה, לאחר שהקשיבה לקולו בלילות הקרובים, הוכרחה להודות כי אכן, זה קריאתו ‘אחרת’ היא, חדה, כהגדרתו של אחיה אפרים, ו’נתקעת אל הלב כטריז'. ובדממת הלילה, כאשר באה זו פתאום – נתחלחלה לפעמים היא עצמה.

מאחורי גדר הקרשים הציצה פעם הנערה אל תוך חצרה של האשה ‘הנרגנית’. וראתה שם, לתמהונה, ליד הצריף, עוף קטן ומדולדל שקשה היה להעלות על הדעת כי מגרונו הוא יצא קול נמרץ כזה.

לשדוליו של אפרים, אשר נמצא גם הוא פה, לא נענה, ורק חטט רגע במקוֹרוֹ בין כנפיו ונפנף בהן בעצבנות, כאילו כדי לנערן.

– מצוֹרע הוא – הסבירה שכנתם חנה־ליבה, אשר הביטה שמה אף היא מאחורי הגדר שלה.

– ולמה הוא, איפוא, לה, ל’נרגנית'? – שאלה מינה.

– בשביל ה’להכעיס' – השיבה האשה – כדי לרדת לחייה של שרה־נכה בת המיצר שלה. הנה, הביטו:

ברגע זה נדחק העוף דרך פּרצת הגדר אל גנתה של האלמנה, חטט שם מעט בקלחי הכרוב, נקר במקורו דלעת אחת, ואחרי אשר תפס פרוסה מעוגות הגבינה המתיבשות על אדן החלון, החליק שוב מבעד לפרצה וחזר בהלוכו המתון למקומו, כשהוא סוקר את קבוצת המשוחחים במבט בוז, כגבירתו, בעלת־הצריף, בשעה ששערה שמדברים בה.

– אי, מנוּול – זרק אחריו אפרים מלוא החופן חול.

מפליא ביחוד היה זה, אשר במשך כל היום לא נשמע כלל קולו של התרנגול. אף גם לא בשעת השנויים במגז האויר, כאשר כל האחרים קראו בקול אחד. ואולם אך פרשו האנשים לשנת הלילה והדממה נשתררה – בקעה ועלתה קריאתו שלו.

הטוחן מליבידוב, לאחר ששמע פעם על העוף המטריד הזה, סבר ביושר שכלו, כי הלא אפשר לקנותו.

– תתנו לאשה את המחיר של עוף בריא – אמר למינה – והיא לא תסרב.

וכדי למנוע מהנערה את הטורח, הלך וסדר את הדבר בעצמו. ובדמדומי הערב נמצא התרנגול מוטל כבר פה כפוּת בצדי דיר העצים.

אפרים – נתלקחו ניצוצות הזהב בעיניו למראהו. הוא חכה עד שנשתררה דממת הלילה בבית, וברגע שהנערה נטוּלת השינה חכתה, בהבעת החרדה הרגילה עכשיו על פניה, לקריאת העוף, הכניסו אליה.

– הנה הוא – קרא בהקריבו אותו אליה, וזו, נפתעת מתחילה – התפשט אודם בלחייה והיא נתחייכה נוּגות.

בעיניה הבוחנות, עיני אמן, הסתכלה בנוצות המגוּונות שבכנפי היצור המרעיד, העבירה על גבו את ידה החטובה ודחפה אותו מתוך תנועת רחמים.

–הניחו לו – אמרה.

כפי שהותנה מראש, נשאו אותו מינה ואפרים בהשכמת הבוקר לשכונת ההר. שם, בפאתי שדה שעורים קצוּר, הורידו אותו, והוא, לאחר שהוסר מעליו החבל, התנער והשמיע בקולו המיוחד קריאה קצרה, שהיתה דומה יותר לאנחת הרוחה.

עוד באותו יום עצמו נכנסה האלמנה שרה־נכה לבית ה’מתוקים' עם משהו חבוי מתחת למטפחתה, שהיא החזיקה אותו כיצור חי. טלגרמה מבנה הקרוא לצבא היתה זאת, שהביאה לבתיה יודעת הספר לקרוא. ובה רק מלה אחת ויחידה:

שוּחררתי.

ולמחרת, אחרי לילה של שנת מנוחה, ישבה כבר הנערה במקומה, ליד השולחן שלש הרגלים והעלתה על הבד ציורי רקמה, שהרהיבו אותה עצמה ברעננותם בתוך קדרוּת זוֹ של הסתו.


 

[י]

הנער אפרים, לאחר שגמר את למודיו ב’חדרו' של שמואל איצי, שוב לא מסרוהו לידי שום מלמד, כי החליטו ‘לעשותו לאיש’. ואולם עד אשר דנו ושקלו באיזו אומנות לבחור, כי האשה הכרכית סברה: ‘אצילית וקלה’, והסבתה טולה: ‘כזאת הנותנת לחם ישר לבעליה’ – התהלך הוא חפשי לנפשו. וכך הנה שכח מעט מעט את הנגוּן של טעמי המקרא ואת האותיות של כתב רש"י, אבל תחת זאת למד להבחין בין עלי הסלק והלפת בגן ולדעת את ההבדל שבין שבּוֹלת השפּון ובין זו של החטה בשדה.

לבוש מכנסי ‘קוֹרט’ קצרים עם ‘ארבע כנפות’ צבעוני ממעל – עוד בהשכמת הבוקר התחמק בחשאי מן הבית, ירד דרך המקשאות אל מגרשי הטחנה ונמצא עד מהרה על שפתו של הנהר, יחידי בשעה זו, כי רועי ההר עוד טרם הגיעו הנה עם עדריהם.

פה תלש לו כמה קני סוּף מבעלי ‘הבלוריות’, עקר את ‘לבותיהם’ ולעסם לאט, כשהוא מסתכל מתוך כך בברוזיו של הטוחן המתשוטטים על פני המים – צוללים וטובלים את עצמם פעם בפעם, מבלי אשר יוכל להכיר בהם, לתמהונו, כי נתרטבו.

לפי השאון שהגיע אליו מצד שמאל ידע כי הגלגל בטחנה עובד עכשיו במלוא כוחו, וכדי לראותו מקרוב, התכופף ועבר לבין עמודיו הקיצוניים של הבנין, טפס ונאחז בדופן הסכר והעמיד את פניו כלפי מפל המים, כשנשימתו מתקצרת לו מפני חרדת הסכנה, מהסחרחורת ומנשימתו הלחה, המדגדגת משהו, של הזרם. אכרים מכפר סמיונובקה עברו פה על הגשר בעגלותיהם והביטו מתוך פנים חמורות אל הנער התלוי ועומד ממעל למצולה, אלא שנתפשו מיד למבטו הכחול, המזדהר מתוך צחוק של עליצוּת, ונפנפו כנגדו בשוטיהם בתנועה של דרישת טוב.

אם ידוע היה לו שוסיל, הכּורן, איננו עכשיו בחצרו, עלה מפה דרך שביל הטרשים אל קצה ההר ונפל מיד לתוך צלו הכבד של גן הפירות אשר לזה.

בגדר העץ בחר לו מקום שהזיזים מרובים בו, נאחז בהם, ונמצא שוחה, במצב של רואה ואינו נראה, ממעל לחצר הגוֹיית, נפתע בכל פעם מחדש מזה שנגלה שם לפניו:

הכורות הקבועות על כניהן עם כרעי העץ שלהן, השלוּחות ככפות רגלים לצעידה. רגשת הדבורים בתוך האור הזהבהב, הדבשי, והדמדומים הירקרקים הלאה שם, בין האגסות, אשר עופות בית משוּני נוצות התהלכו מהורהרים לרגליהן.

הנה החליק שם למעלה, בין הענפים, החתול הבּרוּד, גדל מידות שלא כרגיל, ולו הסבר הרע של חיות פּרא, כפי שהן מצוּירות בספר למודיה הישן של בתיה, ובסמוך פה, ליד עצם הגדר, יצא ממאוּרתו הכלב ועמד לשתות מתוך כלי המים לא ב’שאיבה‘, כדרך בעלי חיים אחרים, כי אם בלקיקה, מתוך פשיטת לשון, בהעלותו מתוך כך על הדעת את אנשיו ה’מצורפים’ של גדעון על המים בעין־חרוד.

כדי שלא להתפשׂ על ידי בעל הכּורות, שיכול היה להופיע בהיסח הדעת מאחוריו, הקדים לרדת מפה עוד לפני שהתחילה בפנים התכונה לסעודת הצהרים.

הרעב הציק לו כבר עכשיו בחזקה ובבית – ידע – חפּשׂה אותו הסבתה טולה, אשר רצתה ‘שיקח ספר ביד’. אבל הוא ירד עוד לחצר הכהונה לראות אם פבליוק, בנו של הדיאקונוס, נמצא עכשיו בסוּכת הגן, שאם כן, הרי שהבחור מתכונן לנגן בכנורו – ואז עקף את החצר והגיע דרך המיצרים אל אחורי הסוכה, צנח וישב ליד הגדר והתחיל לחכות לצלילים הראשונים באותה ההרגשה, שבה צפה עם הזריחה לנצנוצן של קרני השמש הראשונות.

בנות השכונה קשקשו ליד הבאר הקרובה בדלייהן, ובצד השני חרק בלי הרף מעצדו הגדול של הנגר סטיפן, ואולם הוא פלס לו, כביכול שביל לבין כל אלה, בהשתדלו לקלוט את הנגינה, רק אותה לבד, וכדי שלא לראות את שדות השכונה המלבלבים שמנגד, ‘כי אין להכיל את כל אלה יחד’ – ידע מן הנסיון – עצם את עיניו.

חוטי החבלבל היבשים גרדו אותו והטרידוהו, אז סלק אותם ומסר את עצמו לנימין המתמשכות אליו ממעל ועוטפות אותו מעט מעט במעטה דק.

לרגעים נדמה לו כי חש הוא כעין נדנוד בגופו עם אותו רגש ההתפּנקות של הימים הרחוקים, כאשר אמו ישנה אותו בעריסתו, בעת אשר לבה היה עדיין טוב עליה.

ויש אשר העריסה הפכה למרכבה והוא, מיוּשב על מושבה הנוח, נהר דרך הרחובות של הכרך, עיר מולדתו.

חלונות הראוה במחסנים, מזה ומזה, נצנצו בברקם, בהכפילם בראייהם את כל טוב העולם.

הבהבו צמחי נוֹי לחים ודלתות כניסה מזוּגגות, מתגונות בצבעי־הקשת, ואי שם, בפנת מדרכה, נראה אביו, כשהוא יוצא מבית משרדו, ומנפנף כנגדו בידו, אבל עד אשר הספיקו לעכב את העגלה, פּקע שם דבר מה למעלה, הקשר בינו ובין הסוכה שמאחריו נותק, והוא, נער יחף וסבוך עלי שלכת, נמצא יושב מאחורי משוכת גדר, ליד גל של אשפה זרה.

בדרך חזירתו סר עוד לכמה רגעים ל’מגרשי הלבּנים' והציץ לתוך בורות החמר, אשר מתוך לועיהם האפלוליים, העמוּקים עד מאד, עלה קרקור עמום של צפרדעים – אלה אשר לא תשובנה עוד לראות את אור היום לעולם – הצטער.

באחד מהם ראה פעם סולם קשור בחבלים והתחיל לרדת בו, והנה נתערער מה פתאום מתחתיו, ובתוך מטר העפר שנשפך עליו הרגיש כי תפשו מי, נפנף בו, כמו בענף יבש, באויר, והציגו הרחק מאחורי סוארי הלבנים.

– למה זחלת הנה, תולעת? – שאלוֹ הלבּן הנבהל.

– חפצתי לראות – מצמץ כנגד הבחור בעיניו, שנקודות זהב עליזות התנצנצו בהן.

והוא הלך לו חיש קל ברגליו היחפות, כשהוא ממשמש מאחוריו, במכנסי הקוֹרט לראות אם לא נתפּקקו בהם הטלאים.

עד אשר מינה התקינה בשבילו משהו לאכילה ישב הוא על האצטבה בחוץ והסתכל בזגוגיות המגוונות, בהפכו, לרצונו, את החצר האפורה פעם לאדמדמה ופעם – לזהבהבה קורנת, ולבסוף, כשהחשיך, גבב לו מעט שחת משרידי עגלתו של הטוחן, שכב שכיבה של ‘לעת־עתה’, והעלה לו בדמיונו כמה מן הנופים שלו, הפנימיים, שהם שמורים אצלו לשעה כזאת:

איזה יערות עבותים, משוּני עצים, כאלה שאפשר לראות רק בחלום, פלגים הזורמים לאט מתחת לשמש נוחה, בלתי מסנורת, וגבעות רפודות דשא אשר עדרי כבשׂים גולשים ויורדים מעליהן, רבים וצפופים כגלי נהר.

מינה באה להעירו ולקחת אותו אל משכבו, אז הלך אחריה בעינים עצומות, כולו נתון עוד למראות אלה, עד אשר נגע, לבסוף, באזנו קול קרן הרועה, והוא הקיץ אל תוך היום החדש עם מראותיו הממשיים.

אולם בוקר אחד היה זה אשר הדברים מסביבו נטשטשו עם היקיצה והבהבו כאותיות של כתב מחוק, וכאשר קם ועמד על רגליו, נסתחרר הכל, והוא הרגיש, כמו בשעת עמדו על הסולם בבור, כי הוא מתמוטט ונופל.

בתוך תוכו ידע כי מוכרח הוא להתגבר, שאסור לו להפחיד את האב החולני, אבל החשכה כבר ירדה עליו, רכבה ושחורה כפיח. כמו ממרחקים שמע את מי שהוא קורא: ‘מים, מים זרקו עליו’. ואחר בקעה אליו, כמו מבעד לסדק שנתהוה בתריס, קרן אור, שהלכה וגדלה, עד אשר נתבהר שוב מסביבו והוא ראה, לתמהונו, את בתיה עומדת עליו ליד מטתה, שעליה היה מוטל אז התאמץ וחייך כנגדה.

– מה זה היה לי? – שאל.

– שום דבר – אמרה. ראשך נסתחרר, כנראה, שכב ותנוח.

והוא שכב ונח, זמן רב היה שוכב כך ומתעדן בכריה הרכים, הלבנים, של אחותו, כשלא נוח לו רק משהו מרגליו היחפות, אשר לא רוחצו זה זמן רב.

בא הרופא הפולני פבלובסקי והפעים אותו במגע ידו הענוגה עם ריח בשמיו.

– אתם סגפתם את הנער – אמר ועמד לרחוץ את ידיו בקערת הרחצה המיוחדת.

האם הנזעמה הביאה לו אחר כך מרק של עוף והאכילה אותו בעצם ידה, כאשר עשתה רק לפנים, בימי ילדותו.

– מה אתה מרגיש? – שאלה אותו ברוך בתיה, כשהיא מניחה לרגע את יריעת הרקמה על ברכיה.

– שום דבר – השיב – רק קלות, קל אני כל כך, שהייתי יכול להתרומם ולעוף.

והוא ביקש שתתן לו את ספר למודיה הישן כדי להסתכל בתמונות; וכשזה לא נמצא, לקח מן המדף הקרוב את ה’מחזור' ומצא בו את שורת ה’מזלות' המסמלים את החדשים: את הארי גדל הרעמה עם פניו הנוחים, והמאזנים הפעוטים, הצעצועיים, של המזל תשרי.

יום אחד אמר לבתיה שקוצרים כבר, כנראה, את השחת בכר האחוּ.

– מהיכן אתה יודע? – שאלה.

– אני מכיר על פי הריח – אמר.

והוא בקש אותה לפתוח קצת יותר את חצי החלון אשר בו השתקף האחוּ, מופז אותה שעה באור השקיעה, וישב והביט אליו עד אשר חש עיפות והתנודד במקומו כמתוך תנומה.

מינה, אשר ראתה אותו בכך מרחוק, שאלה:

– מה לך?

והיא מהרה אליו כדי לתמכו, אבל הוא כבר שכב לפניה דומם ונטוּל נשימה, כשבעיניו הגדולות, הפּקוּחות לרוחה, מהבהבים זהרורי־השקיעה – בבוּאָה אחרונה מאותו היופי, אשר הוא אהב כל כך.

נער משורר היה מוטל פה, אשר האלהים נתן בו את נשמת עולמו, ואולם אלה אשר היו ממונים על הגוף הרך, לא ידעו לשמרו כראוי.

האֵם הנבהלת לא רצתה עוד להאמין ומהרה לרוץ אל הדוקטור פּבלובסקי, אולם האיש מליבידוב, כשביקש להכנס אל הבית, דחפה אותו הסבתה טולה:

– אסור לך, כי כהן אתה.


 

[יא]

נחוּם אבלים היא אחת מן המצוות, אשר האנשים בעירה היו מדקדקים לקימה.

לא הרבו לדבר, אבל ההשתתפות בצער – שהיא אינה אלא האור החוזר של אותו הצער, כשהוא ממוּזג ברחמים – נשקפה מכל עין.

קראו את ספר איוב, ובפני פרשת חייו של האיש אשר היה למשל החויר כל כאֵב.

עדיין היה האב השכול נתקף לפעמים במין שעול, שהוא ספק גניחה, ספק בכי, ואז הגישו לו ‘טפות הרגעה’ במעט תה, שהיה שמור לשם כך תמיד בכירה.

עם גמר שלושת ימי ה’שבעה' הראשונים התחילה מינה להתהלך כה וכה בבית.

היא הסירה מעל המדף המשולש, מקום שהוא בולט ביותר, את סדור התפילות של אחיה, וכן גם את החלילים מעשי ידיו, וכנגדה אסף האיש מליבידוב בחצר את השחת, שהנער היה מציע למשכבו הארעי ואת ‘כלי מלאכתו’ המתגוללים מתחת לאצטבה.

זה – שוב נעשה הלוּכו מאושש תחת נטל הצער, כספינה לאחר שניתן עליה המשא הנכון.

בכל בוקר היה מכניס אל המטבח עצים מן הדיר ומעלה מן המרתף את צרכי המזון הדרושים. אחרי כן יצא לכמה שעות אל השוק, לרגל עסקיו, ושב וחכה בפנת החדר עד שיגיע הזמן לאסוף את ה’מנין' לתפילת המנחה.

כשיצאה מינה בפעם הראשונה אל הגן ללקט מלפפונות, נמצא הוא עומד על ידה עם הסל, והיה נושא אותם לצדי החצר, כדרך שהיה עושה קודם אחיה. מתוך כך נתקלו פעם בפעם מבטיהם באחד הכלונסאות שקבע פה הנער, או ברשום כף רגלו, שנשאר טבוע באדמה, והיו נפגשים אחרי כן מתוך הבעת כאב הדדי נאמן.

מתוך שׂיחתה של הנערה ידע שהיא היתה רוצה לבקר, עם גמר ה’שלשים', את בית הקברות. ואז, כאשר הגיע אותו היום, הציע להוליכה שמה בעגלה.

בפעם הראשונה אחרי מות אשתו היה זה אשר עמד לתקן בעצם ידו את המושב, ואחרי ששער בלבו כי רצוי יהיה לה, לנערה, לדלג על רחובה של העיר, נטה אל עבר המקשאות והביאה דרך מגרשי הגיא אל ה’מקום הטהור'.

פה עמד על הדשאה שמאחורי הגדר והקשיב לאושת האילנות, אשר העלתה על לבו את קול שפך השיח של המתפללים בבית הכנסת ב’ימים הנוראים'.

אכרים עברו עמוסי סליהם, בדרכם אל השוק, והביטו בתמהון אל האיש המגודל הזה, אשר פנים של ילד הנוטה לבכות לו.

הקבּרן, שהתעסק בתקונו של אחד ה’אהלים', בא והזמינו להכנס אל בית הקברות פנימה.

– אינני יכול – אמר – כהן אני.

בשורות הראשונות, ליד הגדר, הכיר את מצבת האבן של אשתו, מלוּפפת בעשב כבר, והוא צפה לדעת מה יהיה מעשָׂה של מינה בקומה ממקומה.

עד מהרה ראה, כי היא – כאלוּ הוּתנה הדבר ביניהם – צועדת בכוון אל המקום הזה, ואז נפנה הצדה, ומפני איזה רגש שאינו ברור לו לא הוסיף להביט עוד אל פניה במשך כל זמן נסיעתם בחזרה.


בעת ההיא כבר ידעה בודאי הנערה בנפשה את אשר היא עתידה לעשות.

עוד לא דובר דבר על כך, אבל נעשה זה כמו מאליו, אשר היא התחילה לתת יותר את דעתה לסדרי משקו של הכפרי ולדרכי מסחרו.

בחצר בית השדה תוקן על פי עצתה המחסן הישן, ובחדרים שנוּקוּ העמידו כמה כלי בית, באופן שהאיש יכול היה לקבל פה מעתה את האנשים הדורשים אליו.

לפי פסות הניר הממלאות את כיסיו הבינה כי רבה אצלו הערבוביה בעניני החשבונות, ואז הציעה כי אביה, שהוא בקי בהנהלת פנקסים, יביא בהם סדר. והדבר נתקבל.

מכמה גליונות ניר שתפר האיש החולני התקין לו פנקס, סימן בו את המקומות של ההכנסה וההוצאה, ולא ארכו הימים וכל המספרים המפוזרים נקבעו כל אחד במקומו, מותאמים יפה לתאריכים ולשמות האנשים, אשר להם השתייכו.

לאיש מליבידוב היה זה כמו בימים שלאחר ההתקפות במחלת אשתו, כאשר הכלים בחדרים ובמטבח נתערבבו, והנה קמה היא ועשתה מה שעשתה, וכל כלי נמצא קבוע במקומו.

ועוד גם זה אשר כל מה שיש לו בנכסים ובכסף, שהוא עצמו אפשר היה לו להעריכו רק דרך אומדנא והשערה, יכול היה קרובו להגיד לו מעתה בבירור ובדיוק, תוך כדי הצצה לדפי הפנקס.

בחדר הגדול שב’בית השדה' יושב היה על פי רוב האיש התשוש והופך את הקוים המגושמים שבפתקאות לספרות גמישות ויפות צורה, כשהוא נהנה מתוך כך הנאה רבה מיפין כשהן לעצמן, כאילו לא היה להן כל קשר עם שׂקי החטים, או הסובין הרשומים לצדן.

כשנקבע יום אחד שכרו, בקש שזה יותן לו בצרכי מזון המובאים מליבידוב, ורק פרוטות מספר דרש במזומנים, שבהן היה מזמין מן הכרך תפוחי־זהב – פרי שהיה מתאוה לו, כנראה, כל הימים, ואשר קצרה ידו להשיגו.

אחרי ארוחתו קלף לו תפוח שלם, או חציו, חלקו לפלחים, ואחרי אשר פזר עליהם מעט סוכר דק, מצצם לאטו, ודומה היה אשר כל העלבונות והמרירות, שנצטברו בקרבו במשך הימים, הולכים ומתמרקים ופגים מעט מעט.

אחרי כן רחץ את ידיו ויצא ללכת אל בית השדה, לא בצדי הגנים, כמו שנהג קודם לכן, כי אם דרך ככר השוק, והוא צועד בחפזון, כאיש אשר אין עתו בידיו.

– להיכן זהשאלוהו העוברים והשבים.

– אל העבודה – אמר.

שוב לא היה זה האיש ביש המזל, אשר בשעת טאטוא הבית מעבירים אותו, ככלי בלתי יציב, ממקום למקום. ניתן מעמד לרגליו והוא בא עם כל האחרים לדחוף את הקרון, אשר ייקרא לו חיים.


עלי עוד להוסיף פה, – ועל זה נרמז כבר באחד מן הפרקים הקודמים, – כי בימים ההם התחילו להגיע אלינו הדים מאותה התנועה, אשר במרחקים קראו לה בשם ‘התחיה’.

אם על ידי הקריאה בעתונים, או בהשפעת החוברות שנתגלגלו לכאן, ואלה אשר ספגו פעם לתוכם את חזיונות הנביאים ואת שירי הפּיטנים עם קינותיהם – כפרודות דגן אלה שבשדות חורף עם בוא האביב – התעוררו:

שמואל ליזר’ס, ורפאל שץ ופנחס כהן. וכאשר בא הנה עם גמר בחינותיו שלום־נח, נתרכזו מסביבו ודבקו בו.

הפעם בא העלם לא לבקור של חג, כי אם על מנת להשאר, כי נדר נדר בלבו, אשר אם יצא בשלום ממבחן הצבא, והקדיש את זמנו – במקום העבודה הזרה – לשרות העם.

והוא עשה כן.

בחדר הגדול שבבית אמו, זה אשר בכפר היה מיועד בזמנו לתפילה, התאספו אצלו האנשים כמה פעמים בשבוע. אחיו הקטנים הביאו מבית ‘המתוקים’ כסאות לישיבה, והאם האלמנה, מורידה מאושר ומבושת פנים, נשׂאה שמה, על טס העץ כוסות תה.

פעמים, תוך כדי הקשבה לדברי האחרים, התיצב העלם ליד החלון הפתוח, חם מהתלהבות ומרוכז, והביט בעינים שאינן רואות כלום אל האופק.

מינה, במקום עמדה, ליד הפתח – תוך כדי שטיפת כלים או שפשוף כבסים – יש אשר הזדקפה ונמשכה לאותו הצד באיזה מין תנועה של ערגה, אלא שנמלכה מיד וחזרה בפנים חמורות לעבודתה.

משל לאחת האבנים פה, בשפּוּלי היסוד, שהיתה אומרת לצאת פתאום ולהתעדן מעט בשמש – על מה, איפוא, היה נשען אז הבית?


כשמספר בני האגודה גדל, ובית האלמנה לא יכול עוד להכילם, בקשה בתיה שיותן להם מקום בבית השדה. והאיש מליבידוב נענה לה.

בחדר הגדול, הקדמי, העמדו ספסלים ונתלו תמונות. בתיה רפדה את השולחן בניר ירוק והעמידה עליו את מנורתה בעלת הגוּלה, ובערבים היה קולח פה מן החלונות אור כחלחל, ששימש אות לחברים להתאסף להרצאה, או ל’שיחה'.

לא ‘גבוהות’ דבר אליהם העלם, כי אם דברי הסבר פשוטים על הענין אשר לשמו התאספו.

כמה מהם, שהיו מצויים בבתי כנסיות, יכלו להכיר פה אפילו אותם הפסוקים על היעוד והגאולה, שבהם הסתייעו בדרשותיהם ‘מגידי המישרים’, באותו הבדל רק, אשר בזמן שהאחרונים לא ראו בהם אלא רמז והבטחה לעתיד, מצא הוא כי לשעתנו נאמרו ולדור שלנו.

לא היתה כאן, איפוא, אלא כמין קפיצת דרך על פני הזמן, או, כמאמרו הוא, הבּטה דרך משקפת שאינה מקצרת את הראיה.

גם אותם מוראות הלוי של הגאולה, אשר לגבי אלה הרי הם רק ‘פורעניות שבכוח’ הצפונים בגנזי העתיד, יכול הוא להראות בעליל כי הם כבר נתרגשו ובאו:

יאושו של העם, העוני שהוא נתון בו, והגזרות המתחדשות עליו בכל יום, אשר כל אחד מאתנו יכול לקרוא עליהם על דפי עתונו.

לשם הדגשת הדברים, או הארתם, קרא לפעמים איזו פסוקים מדברי אישים ומשוררים ידועים, והיה מדבק אותם שעה הוא עצמו כל כך בהלך רוחם של המחברים, שזה היה עולה ממנו כאֵד ומתפשט ואופף מעט מעט את כל האחרים.

כי כזה היה כוחו של העלם, אשר אם דבר על טבוּחים באיזו תקופה שהיא על קדוש השם, הרגישו המסובים פה עכשיו כאילו באה הסכין בבשרם, ואם זה על התלהבותם של בני איזו ‘עליה’, חש כל אחד את הרצון לקום ו’לעלות' אף הוא.

שמואל ליזר’ס, בעל מחסני העצים שמעבר לגשר, עשה פעם עם גמר ‘שיחה’ כזאת חשבון לעצמו כמה יהיה בידו במזומנים, אם ימכור את ביתו ואת מטלטליו ביחד עם חצר העצים – והוא שאל אחר כך, מה יהיה, אם האחד ‘ישרוף מאחריו את כל הגשרים’ וישקיע שם' את ‘טובו’ – והאחרים לא יבואו אחריו? על זה השיב העלם בבטחון, כי יבואו, מן ההכרח הוא שיבואו, אם במוקדם ואם במאוחר. משל לספינה המטורפת בים, בשעה שהחוף נשקף להם, לאנשים, מנגד, כלום לא יחתרו להגיע אליו?


 

[יב]

המשפחות הבאות בקשרי החתוּן בעירה דומות היו לפעמים לחלקי הבגד, אשר הם מכוונים ומותאמים יפה זה לזה, אלא שחסרה היד אשר תחברם.

שני הבתים שבקצה הסמטה, של האלמנה ושל בני ‘המתוקים’, שוב אי־אפשר היה לראותם, מיום שובו של העלם, כבתי שכנים בלבד, אלא שקים היה עוד בכל זאת ביניהם איזה מרחק, עד שבא יום אחד ישראל־הירש השדכן והציע מה שהציע, והדבר נתקבל ונגמר לקורת רוח הרבים.

אפילו אלה שפקפקו עוד מתחילה בלבם, לאחר שראו בשעת עריכת ‘הקנין’ את הטוחן מליבידוב והנה אין לו כלל פנים של איש מקופח, או מיצר – נחה דעתם.

הוא גם אשר ‘השכיר’ לבני הזוג את בית השדה על כל מחיצותיו, וזה, כשבתיה באה להפכו לבית דירה, לבש צורה חדשה.

טעמה הטוב, אשר עד עכשיו לא גלתה אותו אלא במלאכת הרקמה, שפע ממנה כמין חומר פלאים ונדבק בכל דבר, למן העציצים אשר על אדני החלונות ועד למסך הבד שעל כירת הלבנים במטבח.

החדר הקדמי, הגדול, נשאר כמו קודם לכן, מקום ה’שיחות' וההרצאות, ובערבים ישבה פה מעתה הנערה על מעשי רקמתה, אשר כבר הוטל בהם משהו מזיווֹ של הנוף האחר, הרחוק, זה אשר עליו דבר תכופות כל כך העלם.

בעת ההיא דבקו כבר ב’רעיון' רבים מטובי המקום וביניהם גיטל גרטנר, ראובן־אשר בן נפתלי הירש וחברו ל’ישיבה' ליבל כהן.

לשלשת אלו קראו בבית השדה, על שום הקרבה היתירה שביניהם, בשם ה’סגול' והם, נלהבים שלשתם ואמיצי רוח, היו מן הראשונים ל’עליה'.

אחריהם קם סיני זלמנ’ס, המתון יותר, ויצא אל עיר הפלך על מנת ‘להתקין את עצמו’, ובדרך מסעו בקר כמה עירות ונפגש עם חברים לדעה.

כי כל המקומות האלה – כמו בימים שנקבעו קוי הטלגרף ביניהם – נתקרבו, והשם ‘ערי הגליל’ לא העלה עוד על הדעת את נרות החלב, או הבד הביתי, אשר בני העירות ספקו לחנונינו, כי אם אגודות של ‘שפה ברורה’ ובתי ספרים ו’חדרים מתוקנים' – מעין גליל של מעלה.


בקרוב הגיעה גם שעתי אני לצאת מן העירה, ולעזוב את כל הקרובים לי ובתוכם גם את מינה, וקשתה הפרידה הזאת על שתינו, כי על כן היינו כאנשים אשר אחרי הליכה משותפת, ארוכה, הגיעו לפרשת דרכיהם, וככל בני צותא במקרה אשר כזה, עמדנו להביט לאחורינו. וזכרנו את שיחותינו הראשונות, את הטיולים בשדות ואת אותיות ה’אלף בית' שלמדתיה, אלה אשר נדמו לה לראשונה כ’שורות של כלים המסודרים על גבי מדפים, ואשר במשך הזמן למדה לשאוב מהן כל־כך הרבה נוחם לנפשה.

בצדי המטבח היינו מתיחדות לשם כך, או ליד עריבת הכבסים שלה, והותנה בינינו, אשר נשקוד להודיע זו לזו על כל אשר אתנו.

ואולם היא את התנאי הזה לא קימה, אם מפני חוסר פנאי, או משום שלא למדה להביע את אשר בלבה בכתב, אבל מן השמועות אשר הגיעו אלי מזמן לזמן ידעתי כי בעוד אשר אני מתחבטת במקומי החדש בשאלות על מהוּת החיים ותכליתם, מקימת היא שם את אשר הם ציווּ עליה, לפי מיטב יכלתה:

היא השיגה, בבוא העת, את כל הדרוש לסדור חתונתה של אחותה וישבה אתה כל הימים אשר זו לא ידעה עוד לנהל את משק ביתה בעצמה. ובשביל אביה מצאה תמיד, ואפילו בימים של שפל בעסקי הטוחן, עבודת פנקסנות.

בית הארנים הישן שנתמוטט, בינתים, תוקן בקורות שהובאו מחורשותיו של האיש מליבידוב, ו’המחיצה הגדולה', מסוידת מחדש, ניתנה מעתה לאיש החולני, כשהיא מרוהטת בכלי הבית הישנים, כי אלה של הכרך ניתנו לבתיה, ברצונה הטוב של האם – לשמחתה הנאמנה של הסבתה טולה.

היא אשר למדה את האשה הכרכית את מעשה סריגת הגרבים, מלאכת כפים תמימה זו, אשר היא משרה רוח של מתינות על עושה וגורמת לו גם מעין שמחה של יצירה, והואיל ובעת ובעונה אחת ניתן פה גם להרהר וגם ליצור – כמעט מאין – כלי שלם.

ומינה, בדעתה עד מה כלתה נפש אמה אל הכרך, אמרה לגרום לה פעם נחת רוח, ושלחה אותה שמה ב’קרון הכרכי', בתקנה לה לשם כך את מעיל האטלס הישן. אם כי האשה המזדקנת לא מצאה עוד כל קסם בעיר ההוֹמיה וסברה אפילו כי זו ‘נשתנתה’. הואיל והאור לא היה בה עוד בהיר כמו לפנים, והמדרכות ברחוב נעשו חלקות ועשויות להמעיד את הרגל.

אז בא היום אשר מינה הלכה ונישאה לאיש מליבידוב. זה היה פרעון של חוב ישן, אבל גדול, והיא עשתה זאת בלב שלם וגם לא התנגדה כאשר דרשו ממנה ללכת ולהתישב בכפר, דבר אשר עליו תמהו אפילו בני המשפחה עצמם, חוץ מן הסבתה טולה, אשר ידעה כי כן ייטב לכולם.

– יוסף – אמרה – כדי להיות לישועה לבית אביו, ירד בשעתו למצרים, וליבידוב אינו מצרים.


אף היא הגיע זמנה לעזוב את בית דירתה הארעי, והיא התכוננה לכך מתוך מתינות וישוב הדעת, כדרכה.

היא התקינה לעצמה ‘בגדים נצחיים’, לפי מידה נכונה, וקבלה מבן אחותה הבטחה לקרוא אחריה את ה’קדיש', מאחר שבניה היא מתו עליה בחייה. אחרי כן עשתה עוד את חשבון ההוצאות של ‘היום הטוב’ ביחד עם דמי ‘הנחלה’ והפקידה את הסכום המיועד לכך בידים נאמנות. ואחר הוסיפה להתהלך עוד כמה זמן בין יושבי הסמטה, סרגה בידיה, שלא ידעו לאוּת מעולם, את גרביה על גבי ‘האצטבא הכללית’, או ליד הכירה בביתה ונענתה מתוך כך ברצון כשנשאלה על איזה מאורעות מן העבר הרחוק – עד אשר הרגישה בוקר אחד כי לא תוכל עוד לקום, ובקשה שיחליפו את הסדין במטתה ויכינו נרות. וכאשר שמעה כי ילדה בתיה נכדת אחותה בת, צותה אשר לא יקרא לה עוד שם, והיא התחזקה, כי היו הימים ימי הפסח, ואמרה: למה זה אָפר להם את החג?

ואז בא לבסוף הרגע אשר היא נרדמה על הכר שלמראשותיה הגבוהים. והעומדים עליה אמרו, כי הנה השיבה את רוחה למרום בטהרה, דברים שלא היה בהם משום מליצה.


זמן רב לא הגיעו אלי שום ידיעות על המשפחה הזאת. ובינתים – ואני כבר במולדת האחרת – נתרגשו במקומות ההם ימי הזועה, ונשמע הדבר – ורבים גם האמינו לכך – אשר הם הביאו כליה והרס לכל, ואולם אני בלבי אמרתי כי זה אשר ישמור את נבט הדגן מתחת לשלג ואת גזע העץ בהיות הסער, הוא ישמרם וישאיר להם שריד. עד אשר הובא לפני יום אחד נער מבני עירי, וראיתיו שהוא מחוּשל וטוב, וכששאלתיו בן מי הוא, ענה כי בן מינה לבית ‘המתוקים’ הוא, מכפר ליבידוב. ושעם העולים בא. ולפי הנצנוץ בעיניו הבינותי כי לבו מלא מכל אשר יש לו להגיד לי, אבל אחרי אשר היה עיף ונרגש, לא עמדתי להטרידו, ורק לשמו שאלתיו, והוא השיב לי בנעימת עצב, כי אפרים קראה לו אמו, על שם אחיה המנוח – הוא השם, אשר, כפי שהיה ידוע לי, היה חוזר ונשנה מאז ומתמיד אצל בני המשפחה הזאת, ואשר נמשך אליהם דרך הדורות כחוט מבן בנו של אחד מאבותינו הראשונים.

המלצות קוראים
תגיות