קרה זה על־פי־רוב ביום סתו. בחוץ יורד גשם צונן, דק ומכוער וחודר אל פתחי החנויות האפלות, אל דִיר העצים הריק ואל מטמוּרת תפוחי האדמה אשר במרתף מִתחת.

על יד ביתו של רופא העֲירה מרתתים האילנות הבודדים, קודרים ומקורחי־צמרת, פושטים פעם בפעם את ענפיהם היבשים אל האויר ומתדפקים על תריסי החלונות, על חלקת השמשות הקרה. באמצעיתה של ככר השוק נִתלה הקילוֹן על פני הבאר כהֶה, ספוּג מים ועזוב, והדלי החלקלק ומכוסה הירוֹקה אשר בקצהו מנַטף את טפותיו הגסות אל השלולית אשר למטה ומתנועע אילך ואילך, אילך ואילך. עצב.

אולם הנה נראה הֵלֶך על פני הדרך המובילה אל תחנת הרכבת, הוא ומַקלהו ותרמילו הקטן, התרמיל הנתון מתחת לבית שחיו. הדרך מקולקלת היא אמנם, שטופת־בֹּץ ומרובת מכשולים, אבל אין דבר: לא נוסע יושב מרכבות, הזקוק לדרכים מתוקנות, הוא האיש הבא, אלא עובר־אורח עני, ‘מגיד מישרים’ ודרשן, ההולך ברגליו בצדי־דרכים, ומִתחת לבית שחיו רק תרמיל קטן בלבד.

בעָברו על יד שורת החנויות הוא מתעכב, מוציא בקושי את ארנקו הצנום מתוך חיקו וקונה לו מעט טַבַק להרחה. את קופסת הקרן שלו ממלא החנוני בעין יפה, מַלֵּא והגדיש, מַלֵּא ולחץ את הטבק באצבעותיו, ועד שהיהודי הזר ממשמש ומוציא מן הארנק את המטבעות, הריהו עומד ומחזיק לפניו את מקלו ושואל על הנעשה והנשמע בתוך העיָרות הקרובות. את הדרשה היחידה שלו ידרֹש המגיד עוד היום, בין תפלת מנחה ומעריב יִדרשנה. מלמד הדרדקי מוכה־השממון, המצִיץ אליו דרך החלון, מלַוה אותו במבטו עד חצר־בית־הכנסת ומקדים לשלח את תלמידיו הביתה עוד בטרם שיערוב היום.

– ‘כמים קרים על נפש עיפה’ ­– מהרהר הוא בצעדו אחר כך, חִוֵר ודל־גו, בתוך הבֹץ הקלוש אשר בככר השוק, ושולי מעילו מתבדרים לו ומתנפנפים אילך ואילך ברוח. בבית התפלה המקומר, המוסק ביד זעומה, מתהוה השִנוי מיד ­– עוד לפני תפלת המנחה: תחת המנורה הקטנה, התלויה בצד מערב, למעלה משֻלחן לומדי ה’דף', מתַקן עכשו השַמש מנורה אחרת, זו שממול ארון הקודש ­– נדבת הגביר חשוך־הבנים, יושב האחוזה הקרובה. אל בית התפלה מתכנסים עכשו ובאים לא רק המדקדקים להתפלל בצבור בלבד: באים בעלי עגלה שזופי פנים וקשֵי יום, היושבים בית מחמת קלקול הדרכים, בא הנפח אשר מעבר לגשר והחיט עוּל־הימים, התופר בגדי נשים.

הדלת נפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. אלונטית הבד הגדולה מתנפנפת ועוברת מיד ליד, ונעימה אחרת, חדשה, תשָמע עכשו בקִלוח המים ­– מי הסתו העכורים, הזולפים ויורדים פעם בפעם מתוך כיור־הנחשת.

תיכף אחרי תפלת המנחה מניח השַמש את טלית הקהל על גבי הבימה, מטפס ועולה בקושי על אחד העמודים ­– ומדליק את מנורת הברק¹. החלונות הגדולים אשר מסביב מקדירים כֻּלם בבת אחת, נר הנשמה הבודד מתבטל ומפסיד את ערכו. בהיר, כמו מרוחץ, מתישר ה’שִויתי' בכל מלֹא אותיותיו במרומי ה’תבה‘, ובתוך החלל מתחיל הומה וקולח הנגון ­– כבוש אמנם, לא בטוח ומשהו צרוד, אבל קרוב ונוגע, הן, כמה נוגע עד הלב. בא דוד המלך, עליו השלום, ו’מתיצב' במסכת ברכות, הוא וכנורו המתוק, הכנור הנפלא, המתנגן מאליו ו’עוּרה הנֵבל וכנור אעירה שחר' ­– מתגבר הוא כארי, וקם לפנות בקר, ומשתפך בתפלתו, תפלה לעני כי יעטֹף.

באים: אהרון הכהן, התמים, רודף השלום, עם מַטהו הפורח, מטה־השקדים, בידו ­– וירמיהו הכפוף, הכורע תחת סבל הצרות, זה אשר מעיו חמרמרו ועיניו כָּלו בדמעות והוא ­– בַּקש יבקש לו מלון־אורחים במדבר…

כנסת ישראל שרויה ביסורים, מוכה, סחופה ומעונה: ‘כל ראש לחֹלי וכל לבב דוי’. בכל יום ויום מתחדשות ובאות הגזֵרות:

‘על צוארנו נרדפנו, יגענו ולא הונח לנו’. ‘פצו עלינו פיהם כל אויבינו’ ­– מוציא היהודי הנלהב את מטפחתו ומנגב את מצחו הגבוה, את עיניו ­– ולפני עיני רוּח הנאספים מתנשא ועובר פרצופו של האוריַדניק² שמַן־הסנטר ושְטוף־הרציחה, התעללותו של פקיד־הבִקרת בשעת הבדיקות בחנויות, צהלת־השכרון של הגוֹים ובִעותי־הפְּרעות בימי אֵידיהם³ ­– ימי השוק. אבל ­– אין דבר:

לא לנצח יעזבנו אֵל ­– ישכחנו קְדוש ישראל.

‘אל תירא יעקב ועל תֵחת ישראל כי אִתך אני’ ­– משדל הנביא מענתות בקולו הלח, הבכיני ­– והקדרוּת אשר מֵעבר לחלונות כאלו מחוירה ואינה מבעיתה עוד כל כך. הגלות היא מרה אמנם וקשה, אבל ­– ארעית, כסֻכה בגִנת־ירק ­– ‘כמלונה במִקשה’. ומליצי־היֹשר אינם מחרישים:

מתוך מערת המכפלה עולה ובא אברהם אבינו, עומד ומַרצה את דבריו הנמלצים, עומד ומגן על בניו, ומתחנן, אחריו מופיע יצחק עם פחדו הגדול ויעקב עם הפַכּים הקטנים… יש לנו, יש.

משה רבנו מתמרמר ומדבר רְתת ­– ‘היתכן’? ודוד המלך אף הוא אינו מחשה. אם יש צֹרך בדבר, מופיעה גם רחל, רחל אִמנו בעצמה.

עוטת אור ועטופת אבל ­– עוד מרחוק פורשת היא את ידיה הרחמניות, ידי האם שלה הזכות, הולכת הלֹך ומרר בבכי, הלֹך וקרֹע את השמים בטענותיה, כל־כך – עד שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו אינו מתאפק, פורשׁ, כביכול, לקרן זוית ועומד ובוכה כילד קטן…

וכאן מתחיל עיקר הדבר: ההערה וההארה ­– המשל:

משל לבת מלכה רכה וענוגה שנִשאה למלך. והיה בעלה מחבבה חבה יתירה, עושה לה חֻפות וארגוָנות⁴ נאות, ונותן לה אבנים טובות ומרגליות, ולא זז ממנה עד שעשה לה מין גלימה של זהב הנקראת בפי הנשים רָטונדֶה… לימים כעס עליה המלך, עמד והפך עליה את החֻפות, נטל ממנה את עֲדיה ובגדיה והניחה ויצא למדינת־הים.

והיו שכנותיה מתקבצות ובאות אצלה, נָדות ומנענעות עליה בראשן לאמר: אוי לה לעלובה זו ­– מה שעשה לה בעלה. והיא גופה יושבת שוממה וסתורת שׂער, קושרת מספד בלילות ובוכה על מה שהגיע לה ­– בוכה עד שנושרות ריסי עיניה ­–מנַמך המגיד את קולו וגוחן ונשען כל־שהוא על העמוד, והקהל אשר למטה הולך הלֹך והצטפף, הלֹך והתקרב אל הבימה, אל המסַפר ­– ומסביב תהיה עצירת נשימה ודממה.

מרחוק, מעל גבי כֹתל המערב, יגיע קולו של השעון הגדול המונה שם בזו אחר זו את דפיקותיו, ובתוך מנורת־הברק רועדת לאט השלהבת המלאה ומזמזמת בחשאי את זמזום האור שלה השלֵו. הס.

למעלה, בתוך עזרת הנשים שוררת כמעט חשכה. רק דרך החלונות הקטנים, הפונים לצד מזרח, חודרים שנים־שלשה קוי אור ומשתטחים באלכסון על גבי הקירות, על תנור הרעפים הקר ועל קופסתו של רבי מאיר בעל הנס.

סמוך לאחד החלונות הללו עומדת רק ‘שומעת’ אחת ויחידה ­– הזקנה בת השבעים דינה, אשתו של דַין העירה, שבאה הנה עם ערוב היום לקרא ‘קדושה’ ו’בָרכו'. ראשה הקטן, נתון בשביס של בד שחור, מוטֶה לה קצת הצדה ונשען אל משקוף החלון, ושתי עיניה ­– הן נטויות־מביטות ישר אל פיו של היהודי היקר, העומד שם, על הבימה מתחת. פסוקי המקרא ודברי חז"ל סתומים הם אמנם ואינם נוחים למֹחה הרפה, כמו פרוסות הלחם היבש שבבית בעלה ­– לפיה מחוסר השִנים, אבל אין בכך כלום: הגרב עם פקעת החוטים הוא אִתה, כאן, בידיה ­– והרי היא עומדת בינתים וסורגת.

את צנורות הברזל מחליפה היא פעם בפעם בלי שום ספירה ובדיקה, מבלי להביט אפילו אליהן: יודעת היא את מעשה הסריגה על פה, כמו את ה’הקדושה' וה’ברכו' שבאה לשמֹע. אולם הנה תִקן המגיד את טליתו, גחן ונשען בזהירות אל העמוד – הוא הגיע אל העיקר, אל המשל ­– וגרב הצמר נשמט ונופל מיָדה ביחד עם פקעת החוטים והצנורות: גוֹרל העגונה השוממה נוקב ויורד עד עצם הלב:

עניה סוערה, לא נֻחמה, אוי לה ואוי לחייה, אוי לה ואוי לחייה ­– מנענעת היא את ראשה השׂב אילך ואילך, אילך ואילך. את חִכָּה מגָרה טעם מלוח־מר, מעין בבואה של דמעות בת המלכה העזובה, היושבת ובוכה בדמי הלילה, ושתי עיניה ­– כל הצער העולמי של האשה בישת־המזל וגזולת־המשפט מצִיץ עכשו מתוך בבותיהן.

והמגיד שוחה ועובר בינתים הלאה, הלאה. אחרי המשל בא הנמשל עם הראיות וההוכחות מן הנביאים והכתובים:

אי־זה ספר כריתוּת אמכם אשר שלחתיה? ­– יאמר אלהים.

הן ­– כאשה עזובה ועצובת־רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך…

שוב אותו הנגון העגום, הרך והצרוד משהו, אבל עכשו יָרגש בו כבר שמץ של עיפות וכַונה להתיר את הקשרים ולחתֹר ולהגיע אל החוף.

השעון הגדול אשר במרומי הכֹתל מצלצל שבע פעמים בקול כבוש אמנם, אבל ­– צלול ומלא אזהרה: כבר הגיע זמן תפלת ערבית.

מי שהוא מן הנאספים משתעל בקול, אחריו מַחרה מחזיק השני והשלישי, והיהודי אוסף את שולי טליתו, מצליף על הפסוקים בתֹקף ועֹז וגולש ויורד בבת אחת, כמו במדרונו של הר… ו’בא לציון גואל, במהרה בימינו' ­– מסלק הוא את עמודו הצדה ומסִיר ומקפל את הטלית. ה’קדיש דרבנן' נקרא בחפזון ובקול יבש, אחריו יבואו ה’ברכו‘, וקריאת־שמע, לחישת ה’שמונה עשרה’ עם הפהוק העצבני שבסופה, והרקיקה החטופה שב’עלינו' ­– ועם פתיחת הדלת הראשונה מתפרצת הלחות מן החוץ ומטַפחת שוב על הפנים עם כל חולי־החולין שבה. השַמש, אחרי אשר סִדר את העמודים והציג אותם שורות, שורות על יד הספסלים, שוהה עוד זמן־מה אצל התבה, מוחט ומתקן את נר הנשמה ועומד ומכבה את המנורה. החלל מקדיר פתאום, בבת אחת, ועל גבי הכתלים משתטחים ורועדים הצללים. למעלה, אל תוך עזרת הנשים לא יחדר עכשו אלא קו אחד רפה, הזע ומתנועע אילך ואילך בהתאם לתנועת שלהבתו של הנר, אשר לפני התבה מתחת. עם סגירת הדלת למטה מזדעזעים כאן פעם בפעם שמשות החלונות. מנורת הנחושת התלויה באמצע התקרה והפרח היחיד, המדולדל, אשר על שביסה של אשת הדַין.

היא הזקנה, קִפלה כבר ואספה אל הספסל אשר לפניה את פקעת החוטים ואת הגרב, אולם את מקומה על יד החלון עוד טרם עזבה. פעם בפעם מושיטה היא את ראשה בעד החלון, תרה ומחפשת בין היוצאים וחוזרת ומכניסה אותו פנימה. מה שהוא מטריד אותה ועוכר את רוחה, זהו ברי. רק עם צאת המגיד בעצמו הריהי זזה ומגששת ויורדת לאט מעל המדרגות, ואולם אז, רק אז נזכרת היא, שאת החוטים עם הגרב השאירה למעלה, על הספסל ­– סוף־כל־סוף שכחה והשאירה ­– והיא נאנחת וחוזרת ולוקחתם.

בביתה הצר, המואר באור רפה, מסתובבת היא עוד שעה ארֻכה על השטח הקטן שבין השלחן והכירים, משפשפת ושוטפת את כלי הבשול ומציגה אותם בשוּרה אחת על המדף, בהפכה את פיותיהם למטה.

לבסוף היא מחליפה את שביסה הקטן במטפחת לבנה, בלה, מציעה את משכבה מתוך לחישת קריאת־שמע ושוכבת. המטה הישנה חורקת ונאנחת מתחת לחָרבות גופה. עם כבוי המנורה מחשיך החלל לגמרי. הצִנה החודרת מן הסדקים כאִלו מתגברת ונעשית חריפה ביותר. מתוך ערמת תפוחי האדמה, אשר בצדי החדר, מפעפע ועולה ריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, כזה הנודף בבקרי אלול על קברי האבות, מחוץ לעֲירה, והזקנה, בהפכה את פניה אל הקיר ­– אל החלון מחוּסר התריסים אשר בקרבתה, מביטה אל עבי־הלילה, המציץ מן החוץ, ונזכרת היאך שהִשוה אותו קודם המגיד אל חיינו ­– אל שחור הגלות, שבתוכה אנו שרויים. רגעים אחדים שוכבת היא דוממה, בעינים סגורות למחצה, כמוכנה להשתקע בתרדמה. אולם פתאם עובר רעד קל את לבבה, את כל גופה ­– ואת חִכה מגרה שוב אותו הטעם המלוח־מר, אשר צִער אותה קודם, בשעת הדרשה, ותוך־כדי־רגע נזכרת היא בזה שהטריד אותה ועכר כל כך את רוּחה שם, בבית התפלה ­– בת המלכה.

ואז היא מתאוששת, מתהפכת לאט על משכבה ופונה אל הצד אשר שם תעמד מטת בעלה. ­– אינך ישן? ­– פושטת היא יד כחושה אל האויר, וקולה רועד ונופל תוך־כדי דבוּרָה ­– הלא אתה ירדת לסוף דבריו, שם, בבית־התפלה ­– מה היה סופה של הלזו?… של העגונה? הוא שב אליה הבעל אחר כך, שב?…

תשובה לא באה. הוא, הזקן, איננו ישן, אבל עָנֹה לא יענה:

– כך דרכם מאז ומעולם ­– מנענעת היא, כביכול, בראשה לבת המלכה הפלאית, ברמזה לה עליהם, על הגברים, ושוב היא מתהפכת ומכַונת את פניה אל הקיר ­– אל החלון. בבית שורר קור וריח טחב, ריח לח, בלתי טוב, כזה אשר יהיה בבקרי האלול על קברי האבות, מחוץ לעֲירה, והלילה, המציץ דרך החלון מן החוץ, הוא שחור, הוי, כמה שחור.

מעברות, ניסן תר"ף