רקע
דבורה בארון
הַסַּנְדְּלָר מִזּ'וּזִ'יקוֹבְקָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

(פרק מספור)


כל ימי השבוע עומדת שרה לאה על יד התנור והכירים, לשה עִסות ממיני קמח שונים, מגַבלת ואופה ומספיקה לחם לבני ז’וז’יקובקה עירתה, ובעלה משה בֶר יושב אותה שעה בחדר השני, מזַפת חוטים בזפת, מקיש בקורנס ובמרצע ­– ושר.

קול יש לו למשה בֶר צלול ורענן, את מנגינות ה’ימים הנוראים' יודע הוא לסלסל מאין כמוהו, ויש אשר יזכֹר את אחד משירי החיָלים, שיר עליז ועז שלמד לפני שנים, בעבדו בצבא, והניח אז את האִמום והקורנס על שלחן הסנדלרים שלפניו, והִכה באצבע צרדה, ואת ראשו ינענע אילך ואילך ­– ושרה לאה, בהציצה אליו מרחוק, דרך הפתח, עונה לעומתו בנהימה דקה מן הדקה, וככרות הבצק מתרוממות אותה שעה מעצמן ומרפרפות ככדורי משחק בן אצבעותיה. פנים יש לה לשרה לאה עגולים וזכים, שתי הצמות הסדורות לה מתחת למטפחתה שחורות הן ומבהיקות ככנפי העורב. ברגעי הפנאי, בין סדור הלחם לסלוקו, יש שהיא עומדת לפני הראי הקטן התלוי על הקיר למעלה, קולעת ומסלסלת בצמות הללו ועושה תסרקת מעשה עוגה או כעך; התלתלים מסרבים, נשמטים אחד, אחד מתוך ידה ונושרים על המצח, על חלקת הצואר; משה־בֶר, בהרגישו בה, מסלק לרגע את מכשיריו הצדה, קם ומתקן את סנורו המפוחם, סנור הסנדלרים שלו הארוך ­– ונמשך אליה דרך הפתח בכל מלא קומתו וחומו. ­– ­הנח לי ­– נוזפת בו האשה הקטנה נוטלת את המרדֶה ועגה בה עוגות באויר כדי לחסֹם בפניו את הדרך, ומשה בֶר גוחן, נוטלה ומגביה אותה בין זרועותיו ולוחצה אל לבבו, כשהיא שטופה כֻלה קמח ועיפות ובושה. בבית חם. על גבי הספסלים והרצפה מוטלים באי סדר כבָרות שונות, נפות ומערוכים. ככרות הלחם שסֻלקו זה עתה מן התנור משמיעות לחש מתוך התפקעות קרומן ­– משה־בֶר מדַדה זמן־מה בין הכלים השונים שעל הרצפה, מסתכל במשארות, בככרות הלחם ומתעכב לבסוף על יד השלחן הגדול והמאזנים.

– ומתי, רעיתי, תתקני לך פנקס לרשימת חובותיך? ­– שואל הוא, ובת צחוק קלה מהבהבת רגע בין קמטי פניו ונבלעת ונעלמת בין שערות שפמו וזקנו.

יודע הוא משה בר בז’וז’יקובקה שלו שאלמנותיה מרובות, ומספר יתומיה כמספר המסמרים בסוליה של נעל הנהו ­– ומה תעשה שרה לאה שלא תאפה לחם ותתן להם בהקפה.

בערב, כשמשה בר חוזר אחרי תפלת ערבית הביתה, עומדים הספסלים לאֹרך כל הקירות מאובקים ופנויים לגמרי. על גבי השלחן דולקת מנורה ומפה לבנה פרושה עליו. השְׂאֹר נתון בתוך המשארות ללחם יום המחר תוסס ומפיץ מסביב ריח חמוץ משהו אבל נעים, ושרה לאה, בהגישה אל השלחן חמיצה ודיסה אוספת לבסוף את שולי סנורה, מנגבת את הזעה מעל מצחה ומעל צוארה ושואלת:

– אולי תוכל להלוות לי מעט כסף לשק קמח, משה בר?

– אין לי.

– ומה’זוג' אשר מכרת היום?

– סלקתי חוב ­– משקר משה־בר ­– ואחרי בָרכוֹ את ברכת המזון, הריהו מקפל את מכשירי הסנדלרות שעל שלחנו, פורש ומכסה עליהם בסנורו, ויוצא בחשאי לסמטה הקרובה, לביתו של ה’סופר‘, כדי להתיעץ אתו בדבר יריעות הקלף שהוא מכין לו לכתיבת ה’ספר’. ככה בכל ימות השבוע.

בערבי שבתות אין משה־בר נוהג לחגור את סנור הסנדלרים שלו כל עיקר. עוד מאז הבֹקר צריך הוא לעזור לה, לשרה לאה, להוציא את כלי האפיה הרבים מן הבית, לטַיח ולסַיד את הקירות, ובו בזמן שהיא, שרה לאה, טורחת ומגרדת בסכין את ספסלי העץ ואת הרצפה, נותן משה־בר את אחד הסלים על שכמו, שם שנים שלשה בקבוקים ריקים בכיסיו ויוצא מעדנות השוקה. בתוך אטליזה של ז’וז’יקובקה גדולה עכשו ורבה הצפיפות, קול הגרזן המונף על הבשר ודבור הקונים הצובאים על הפתח הולך מסוף העֲירה ועד סופה. גם שוק הדגים, אשר בכל ימות השבוע שומם הוא ועזוב, כי בפרֹש הדיג רשת בז’וז’יק הנהר, והעלה רק רקק מאוס בתוכה ­– הומה עכשו מרוב אדם ושפעת דגים. על גבי השלחנות הארֻכים מבהיקות השִבוטות בברק קשקשיהן; זאבי המים מפרפרים פעורי פה וישרי גב, ומנענעים לאט בסנפיריהם ­­– משה־בר מתעכב על יד האחד והשני, עומד ומדגדג לו בנחת מתחת לסנפירים ­– ומחיך.

– אמשול לכם משל למה הדבר דומה ­– אומר הוא בבחרו לו את אחד הדגים והיותר גדולים, ובהמתינו עד אשר יפנו המשקל והמאזנים ­– לסנדלר עני ופחות ערך, שֶבת־מלכה חשובה רוצה להתארח בביתו ­– שמא אין הוא צריך למכר כל מה שיש לו ולתקן לכבודה סעודה הגונה? הכל יודעים שאין אורחת זו אלא שַבת־המלכה, העומדת עכשו מאחורי ז’וז’יק הנהר ומחכה לשמש שתסתלק מערבה ותשקע ­– ואיש לא יעמד לו למשה־בר לשטן ולא ירצה לזכות במקחו. ובחזרו אחר־כך הביתה עמוס בפירות וכל ירק למינהו, וידע שעל מפתן הבית תפגע בו שרה לאה בפנים חמים מן הרחצה ובבישנות טובה בעיניה, תפרק מעליו את משא האֹכל ובקבוקי המשקה ותפרֹש לקרן זוית לעשות את הדגים, ובו בזמן שהוא יעמד ויצבט בחפזון מהלחמניה הלבנה המוכנה בשבילו בראש השלחן, תגיש היא לפניו מרק של גריסין וכבד צלוי ותשאל: ­– ולבנים בשביל בית־המרחץ להכין לך, משה־בֶר?

ולפנות ערב, בצאתו מחדרו בבגדו העליון, ופניו הבהירים מרוחצים למשעי, עומדת שרה לאה ומדליקה בבת אחת את כל שבעת נרותיה, פורשת את כפיה וכובשת בהן לאט את פניה, ושתי דמעות ­– כשני ספירים נתלות הן ורוטטות בין ריסי עיניה:

הבית מסֻיד ומבהיק בלבנוניתו, הכלים נקיים כֻלם ומצוחצחים ­– וילד אשר יפריע את הסדר אַין, אָין.


הפועל הצעיר, ד' בסיון תר"ף (21.5.1920)

המלצות קוראים
תגיות