לידידה טוֹבה וַחבירה נאמנה

א. מ.

לאוֹת מסירוּת־נפש עמוּקה מַקדיש

המחַבּר ¹

ידידתי החביבה, היקרה!

את הרוֹמן היהוּדי השני שלי, “יוֹסילי הזמיר”, אני מביא לָךְ מַתּנה היוֹם, הוּא יוֹם הוּלדתּךְ. מקווה אני, כּי המַתּנה הזאת תּירצה לָךְ, לא משוּם שאני מַשלה אֶת נַפשי, כּי מצוּיֶינת היא בּכל המַעלוֹת; כּשאני לעצמי, יוֹדע אני גם יוֹדע, כּי עדיִין לא קיימתּי בָּה כּל־צרכּי אֶת הכּלָל של הסבא רב מנדלי, כּי “יצירה חַייבים אנַחנו ללטוֹש ולחזוֹר וללטוֹש”, – משני טעמים: ראשית, מחוֹסר פּנַאי, שהרי כּל עצמי אֵיני אֶלָא אָדם חוֹטא, בעווֹנוֹתינו הרבּים, וּבסַך־הכּל רק סוֹפר למחצה, כּלוֹמַר, חציִי סוֹחר וחציִי סוֹפר, כּנהוּג אֵצל היהוּדים; חַייב יהוּדי ליתּן דעתּוֹ גם על העוֹלָם הזה, לא על העוֹלָם הבּא בּלבד… והשנית, הרי אָנוּ, בּינינוּ לבין עצמנוּ, אנשים צעירים, זריזים וּפזיזים, אחַשתּרנים, אָצים ורצים, עוֹשׂים מַעשׂינוּ בּחפּזוֹן, חוֹששים כּל ימינוּ, שמא נאַחר לעשׂוֹת… אֶלָא מה? סוֹמךְ אני עליִךְ, כּי מי כּמוֹךְ יוֹדע, כּמה עבדתּי בּמיטב יכלתּי, השקעתּי

ביוֹסילי שלי עמל רב, עד שהיה אלוֹהים בּעֶזרי וזכיתי לראוֹתוֹ בּתוֹר אָדם, שיֶש לוֹ, לכל הפּחוֹת, צוּרה כּל־שהיא של נפש חַיה.

קבּלי־נא אֵיפוֹא, ידידתי היקרה, אֶת מַתְּנתי זוֹ כמוֹת שהיא, וּתהי־נא לָךְ לאוֹת, כּמה אוֹהב וּמוֹקיר אוֹתךְ

ידידךְ הטוֹב, הנאמן לָךְ בּאמת וּבתמים,

קיוֹב, 26 בּדצמבּר 1889.

המחַבר.

 

פּרק ראשוֹן: נַפשוֹ של יוֹסילי כּלה לזמרה    🔗

בּזבּנים מוּפלָגים כּבעלי־הבּתּים של בּית־הכּנסת הקר בּמַאזיפּיבקה קשה למצוֹא בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. "לוּא העלָה כּל אֶחָד

מֵאִתּנוּ בּחלקוֹ – כּך אוֹמרים אַנשי העיר – מַה שהלָלו מבזבּזים בּשנה

אַחַת על חַזנים בּלבד, וּמצא לוֹ לכמה שנים!" יהוּדי מַאזיפּיבקה בּכלָל, כּידוּע בּכל העוֹלָם, מבינים חריפים הם בּנגינה; אַך אוֹהבי זמרה כּבעלי־הבּתּים של בּית־הכּנסת הקר לא תּמצאוּ בּשוּם מקוֹם, גם כּי תּעברוּ מדינוֹת ואִיפּרכיוֹת. פּיצי המפוּרסם כּי יבוֹא למַאזיפּיבקה,

היכן הוּא מתפּלל? בּבית הכּנסת־הקר. היכן שוֹמעים אֶת ירוּחָם הקטן? אוֹ אֶת ניסי? אוֹ אֶת מיצי? בּבית־הכּנסת הקר. מנהג הוּא אֶצלָם שהחזיקוּ בּוֹ קדמוֹנים, ואֵין מערערים עליו. לא על־נקלה עוֹלה בּידם לבחוֹר לָהם בּעל־תּפילָה כּלבבם, שיֵיהנוּ ממנוּ בּעצמם ולא יֵבוֹשוּ מפּניו נגד הבּריוֹת. כּמה בּדיקוֹת הם בּודקים את החזן וכמה בּחינוֹת הם בּוֹחנים אוֹתוֹ, עד שהוּא מניחַ אֶת דעתּוֹ של כּל אֶחָד מהם, מכוון לרוּחם וּלטעמם. אַךְ משכּיוון לחפצם, שוּב קנה אֶצלָם עוֹלָמוֹ לֹתמיד, לצמיתוּת,

אַשריהוּ, מַה טוֹב לו.

כּךְ דרכּם של בּעלי־הבּתּים בּבית־הכּנסת הקר, וזה היה חלקוֹ וּמנת־גוֹרלוֹ של בּעל־התּפילָה שלָהם, שמוּאֵליק אִיש יאמפּיֶלי. קוֹל אַדיר וחָזק היה לו לשמוּאֵליק, שאגת־אַריֵה מַמש, עם תּוספת של ציפצוּף פאלסיֶטי נאֶה מאוֹד, כּלוֹמַר, מין קוֹל־לוַי דק מן הדק, שהיה מַנמיכוֹ עד הדיוֹטה התּחתּוֹנה ומסַלסלו בּגרוֹנוֹ להפליא. “אמירת ,ממקוֹמךָ' שלו בקדוּשה של שבּת – כּך היוּ אוֹמרים עליו – עוֹברת כּל גבוּל, בּוֹקעת שחָקים; להוֹדיעכם, כּי ,ממקומךָ' זה גוּנַב אֵלָיו מן החַזן הקרוּטיאִי”… כּיוֹצא בּזה היה שמוּאֵליק בּעל רגש וּבעל עברי נאֶה, מדקדק בביטוּיוֹ, יוֹדע קצב בּזמרתוֹ, וַאמירתוֹ כּסף וזהב. "אִילוּ, למשל, היה שמוּאֵליק שלָנוּ – כְּך היוּ מדבּרים בּשבחוֹ

בּעלי־הבּתּים המתפּללים בּבית־הכּנסת הקר – לוֹמד תּוי־נגינה, וַדאי שהיה מטפּס ועוֹלה עֶשׂר מַעלוֹת על פּיצי וּמיצי וירוּחָם הקטן ועל כּל החַזנים הגדוֹלים, אַנשי השם! שמוּאֵליק זה שלַנוּ, לכשיִרצה, עדיִין יש בּכוֹחוֹ גם כּיוֹם הזה להכריע תּחתּיו בּ,כתר' אֶחָד שלוֹ, בּניגוּן ווֹלכי אֶחָד הגוּן, אֵת כּל עוֹשׂי־הנפלָאוֹת החדשים שבּימינוּ, עם כל המַקהלוֹת המשוּבּחוֹת שלָהם שם!"… אָמנם בּימים הנוֹראים היה אַף שמוּאֵליק עוֹבר

לפני התּיבה בּלוית מַקהלה קטנה: מימינוֹ עזר לוֹ בּנוֹ הקטן יוֹסילי בּקוֹלוֹ המצפצף, וּמשׂמֹאלוֹ החזיקוּ אַחריו עוֹד שני משוֹררים, אֶחָד

בּאס מריע ואֶחָד קוֹלָני מַצריחַ. ואוּלָם אֶת עֶצם המלָאכה היה שמוּאֵליק

עוֹשׂה בּכוֹחוֹת עצמוֹ וּבגרוֹנוֹ המבוֹרךְ. קטעֵי הניגוּנים, ששמוּאֵליק

היה מחַדש בּכל יוֹם טוֹב, היוּ אַנשי העיר חוֹזרים עליהם בּמשךְ כּל השנה כּוּלָה. כּלוֹמר, לא שהיוּ מתכּנסים למקוֹם אֶחָד לשעשע אֶת נַפשם בּזמרה

– לכךְ לא היתה שעתם פּנויה וגם הלבבוֹת לא היוּ מוּכשרים בּיוֹתר. אֶלָא כּל אֶחָד בּפני עצמוֹ, בּשבתּוֹ בּביתוֹ אֶל שוּלחָנוֹ, אוֹ אפילוּ

בּלכתּוֹ בּחוּץ, היה מפזם בּקוֹל המיה דקה אֶת הקטעים, שיצר שמוּאֵליק החַזן לרגל מלאכת־הקוֹדש שלוֹ.

אֶת חָכמַת תּוי־הנגינה, כָּאמוּר למַעלָה, לא ידע שמוּאֵליק החַזן. כּלוֹמַר, שמוֹע שמַע, כִּי יש חַזנים בּעוֹלָם, המזמרים

על־פּי תּוים, ואוּלָם בּעֵיניו ראה אֶת הפּלא הזה רק פּעם אַחַת בּחַייו. הדבר היה בּעֵת ההיא, כּשבּא פּיצי למַאזיפיבקה עם שמוֹנה עשר משוֹרריו בּדרךְ מַסעיו בּאָרץ. שמואֵליק שמע תּפילָתם של חַזנים רבּים בּחַייו, אבל כּוּלָם היוּ מתפּללים לפי הנוֹסַח הישן, כּלוֹמַר: אוֹ שתּפילָתם היתה מן הקבוּע והמקוּבּל, אוֹ שהיוּ בּוֹדים דבר חָדש מן הלב, אִיש כּפי דמיוֹנוֹ ויכלתּוֹ. מי לָנוּ גָדוֹל מן החַזן הפּאריצי, ושמע אוֹתוֹ שמוּאֵליק מתפּלל מוּסף של שבּת אֵצל הרבּי, ודווקא בּלא תּוי־נגינה, ואֶת טעמוֹ יִזכּוֹר כּל ימי חַייו. ואוּלָם כּשבּא פּיצי עם שמוֹנה עשׂר משוֹרריו

למַאזיפּיבקה, וּשמוּאֵליק שמע בּפעם הראשוֹנה, כּיצד מתפּללים על־פּי תּוי־נגינה, נתפּעל כּל־כּךְ מתּפילָתוֹ של החַזן המפוּרסם, שקפא תּחתּיו מרוֹב חוּשיו בּוֹ. “לזאת יִיקרא תּוי־נגינה! תּוים!”… כּל אוֹתוֹ יוֹם השבּת התהלךְ בּלב תּוֹעֶה, נרעש ונפעם, ולא מצא מקוֹם לעצמוֹ. “הנה לזאת יִיקרא תּוים!”… בּכליוֹן עֵינַיִים חיכּה למוֹצאֵי שבּת,

וּכשחָזר מבּית־הכּנסת, נחפּז להבדיל על הכּוֹס ואָמַר לזלדה אִשתּוֹ, כּי אֵינוֹ יכוֹל עוֹד להאריךְ אֶת נַפשוֹ: מוּכרח הוּא לָלכת אֶל האַכסַניה של

רב שבּתי, לראוֹת שם אֶת פּיצי זה וּלדבּר עמוֹ פּנים אֶל פּנים. לאַחַר שאָמַר אֶת “אֵליהוּ הנביא”, אָזר שמוּאֵליק אֶת מתניו, לָקח את יוֹסילי שלוֹ ויצא עמוֹ אֶל האַכסַניה של רב שבּתי. כּשנכנַס שם בשׂיחָה עם פִּיצי בּעניין החַזנוּת, בּיקש שמוּאֵליק ממנוּ, כּי יטריחַ אֶת כּבוֹדוֹ לאמוֹר

לפניו דבר על־פּי נוֹסַח התּוים וּלבאֵר לוֹ אֶת העניין בֵּאר היטב. מתּחילָה זילזל בּוֹ פּיצי ונהג בּוֹ ליצנוּת; ואוּלָם כּשהתבּוֹנן אֶל

פּניו הישרים והתּמימים של שמוּאֵליק וּבחַן אֶת קוֹלוֹ, התלקח בּפיצי ניצוֹץ החַזן, עמד והשמיע לפניו קטעים אחָדים מסידוּר־התּפילוֹת של זוּלצר, בּלוית כּל שמוֹנה עשׂר משוֹרריו. שמוּאֵליק נדהם, וּמרוֹב עליצוּת־הנפש עלוּ דמעוֹת בּעֵיניו. “מַה שייךְ? הפּעם רוֹאֶה אני, מַה דל עֶרכּי, בּעל־מוּם גָמוּר אני, הרוּחַ יוֹדע מה!” – אָמַר שמוּאֵליק בּתוֹם־לבבוֹ, ודרךְ־אַגב הוֹרה בֶּאצבּעוֹ על יוֹסילי שלוֹ. “הרוֹאֶה אַתּה, רב פיצי, אֶת זה הקטן? שלי הוּא, כּלוֹמַר בּני. כּדאי לךָ, שתּשמַע אוֹתוֹ”. פּיצי בּחַן את יוֹסילי, וקוֹלוֹ הפיק רצוֹן ממנוּ. שמוּאֵליק שמע באָזניו מפּי פּיצי, כּי היֶלד כּלי מַחזיק בּרכה הוּא, יֶש לוֹ קוֹל

סוֹפּרנוֹ נאֶה מאוֹד, וּבמשך הזמַן, לכשיִתפּתּח ויִשתּכלל, עתיד הוּא

להיוֹת אִיש. הדברים האֵלה נכנסוּ ללבּוֹ של שמוּאֵליק, וּמאָז לא חָדל לחשוֹב מַחשבוֹת: “מַה לעשׂוֹת ליוֹסילי? מילא, אני, מַה שייךְ, כּבר אָבדה תּקוָתי, גזירה היא, שאָמוּת בּעל־מוּם. אבל יוֹסילי שלי? לוּא רק יִגדל מעט, יתחיל להניחַ תּפילין, אִם יִרצה השם, ואֶמסרנוּ לידי חַזן גָדוֹל, למין פּיצי, אוֹ מיצי, ואוּלי גם לירוּחַם, אִם יִהיֶה אלוֹהים בּעֶזרי”. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ שיעשע אֶת נַפשוֹ בּתקוָה, כּי יוֹסילי נוֹעד

לגדוֹלוֹת, להיוֹת חַזן מפוּרסם בּעוֹלָם, כּפיצי עצמוֹ, ואפילוּ כּניסי, –

לָמה לא? כּלוּם לא ראִינוּ תּינוֹק של בּית־רבּוֹ מתבּגר והוֹלך ונַעשׂה אַחַר־כּךְ אִיש בּין אנשים, אָדם גָדוֹל?

– יוֹסילי, – קוֹרא שמוּאֵליק ואוֹמר אֶל בּנוֹ, כּשזה

חוֹזר מבּית־רבּוֹ בּפנים משוּלהבים וכוֹבעוֹ שמוּט לוֹ לצד אֶחָד, –

יוֹסילי, רוצה אַתּה להיוֹת חַזן מפוּרסם בּעוֹלָם, שקץ שכּמוֹתךָ?

יוֹסילי עוֹמד בּמקוֹמוֹ תּוֹהה וּמשתּאֶה ועיניו

מתנוֹצצוֹת. וכי שאֵלָה יֶש כּאן, אם הוּא רוֹצה להיוֹת חַזן מפוּרסם

בּעוֹלָם? מעצם ימי ילדוּתוֹ התבּרךְ יוֹסילי בּלבּוֹ להיוֹת חַזן; גדוֹלָה

ונאָה מזוֹ לא שיער לעצמוֹ. וּמיוֹם ששמַע אֶת פּיצי מתפּלל, גָדל בּקרבּוֹ

החשק הזה על אַחַת כּמה וכמה. תּפילָתוֹ של פּיצי בּמַזיפיבקה חוֹללָה בּלבּוֹ שֶל יוֹסילי, כּמוֹ בּלב שמוּאֵליק אָביו, מַהפּכה שלימה. בּה

בּשעה ששמוּאֵליק היה עוֹסק עם פּיצי, נטפּל יוֹסילי למשוֹרריו הקטנים של פּיצי ושמע מפּיהם גדוֹלוֹת ונצוּרוֹת. הלָלוּ ספּרוּ לוֹ, כּי עוֹברים הם

בּמַסעֵיהם אֵת כּל האָרץ. וּבכל מקוֹם שהם בּאים בּני־אָדם יוֹצאִים

לקראתם להקבּיל את פּניהם, עוֹשׂים לָהם כּבוֹד גָדוֹל וּמַרעישים עליהם את העולָם; נוֹשִׂאים אוֹתם על כּפּיִים, מַאכילים וּמַשקים אוֹתם מכּל טוּב –

הלוַאי יהי חלקם של כּל היהוּדים בּחַיִים טוֹבים כּאֵלה!… יוֹסילי התבּוֹנן אֶל המשוֹררים הקטנים האֵלה, אֶל מַלבּוּשיהם השחוֹרים הנאִים

ואֶל כּוֹבעֵיהם הקטנים העגוּלים, העשׂוּיִים קטיפה מַבהיקה, וקינא בּהם קינאָה גדוֹלָה. ולא על מַלבּוּשיהם וכוֹבעיהם קינא בּהם כּל־כּךְ, אֶלָא על זמרתם שהם מזמרים לפני התּיבה עם פּיצי. מַה מאוּשר היה חלקוֹ, אִילוּ היה אַף הוּא משוֹרר כּמוֹהם אֵצל פּיצי! "מי יִתּן והגעתּי כּבר להיוֹת

בּר־מצוָה!" – מהרהר יוֹסילי בּלבּוֹ ואֵינוֹ יכוֹל להסיחַ דעתּוֹ אַף רגע מאוֹתם המשוֹררים הקטנים. כּשהיה יוֹשב אֶל החוּמש, קיבּל לא אַחַת אֶת

ענשוֹ מידי רבּוֹ על דרכּוֹ להפליג בַּמחשבוֹת בּשעת הלימוּד. “הראִיתם מימיכם טבע משוּנה של נַער לָשׂאת עֵיניו בּשעת לימוּד התּוֹרה אֶל ציפּרים עפוֹת, אֶל מַלאכי־מרוֹם!” – היה רבּוֹ מדבּר בּגנוּתוֹ. הלימוּדים

בּבית־רבּוֹ היוּ ליוֹסילי מַשׂא כּבד לעיֵיפה. ואַךְ יצא משם וּמצא לוֹ שעה פּנוּיה, מיד היה נוֹתן קוֹלוֹ בּזמרה, מסַלסל בּגרוֹנוֹ כּל מיני ניגוּנים, מחַקה אֶת הטיֶנוֹר של פּיצי, נוֹהם נהימה גסה כּמוֹ הבּאס של פּיצי, מריע ומַצריחַ. מַרגיש היה, כּי מין כּוֹחַ נסתּר מציק לגרוֹנוֹ, מגָרה וּמדגדג אוֹתוֹ, שׂם מַחנק לוֹ. אילוּ יכוֹל היה לצעוֹק צעקה גדוֹלה,

להוֹציא מקרבּוֹ בּזמרה אֵת כּל נַהמַת לבּוֹ – כּי עתּה רוַח לוֹ.

 

פּרק שני: שמוּאֵליק החַזן מסַפּר סיפּוּרי־נפלָאוֹת, ויוֹסילי מַאזין וּמַקשיב    🔗

העולָם שבּוֹ גָדל יוֹסילי, היה עוֹלם־הדמיוֹן, כּוּלוֹ

מלא חַזנים וזמרתם. למן ימי קטנוּתוֹ היה שוֹמע וסוֹפג אֶל קרבּוֹ בּבית שמוּאֵליק אָביו כּל מיני סיפּוּרי־נפלָאוֹת עַל חַזנים מפוּרסמים, שקנוּ

לָהם שם בּקרב היהוּדים לדוֹרי־דוֹרוֹת. הסיפּוּרים האֵלה על הירשלי הנַער החַזן, על הבּעלבּיתל הווילנאִי, על אַהרקי־כינוֹר ודוֹמיהם לא נתנוּ מנוּחָה לנַפשוֹ, והיה הוֹגה בּהם יוֹמם וָלָילָה. יוֹסילי היה מַשווה לוֹ

בּדמיוֹנוֹ, כּי הוּא עצמוֹ הוּא הירשלי הנַער, שבּהיוֹתוֹ בּן אַחַת

עֶשׂרה התעטף בּטלית, ירד לפני התּיבה והפליא אֶת הלבבוֹת. פּעמים, כּשהיה נשאָר לבדוֹ בַּבַּיִת, היה מתעטף בּטליתוֹ של אָביו, עוֹמד אֶל הקיר, מניע בידיו ונוֹתן קוֹל בּתפילָה, מזמר ומסַלסל בּגרוֹנוֹ, מַגבּיה קוֹלוֹ

וּמַשפּילוֹ, שוֹאֵג ונוֹהם, כַּחזן זקן ורגיל. פּעם אַחַת מצאוֹ שמוּאֵליק

בּעֶצם המַעשׂה, עמד ושילם לוֹ, להשקץ, את שׂכרוֹ ושילחוֹ בּכבוֹד גָדוֹל לבית־רבּוֹ. ואוּלָם הלימוּדים בּבית־רבּוֹ, כּאָמוּר למעלה, לא משכוּ אֶת לבּוֹ של יוֹסילי. כּל השנה כּוּלָה היה מצפּה לימי אלוּל, היא תּקוּפת הימים הנוֹראִים, עֵת שמוּאֵליק אָביו היה מַתקין עצמוֹ אֶל הרינה ואֶל התּפילָה, מַדריךְ אֶת משוֹרריו ששה שבוּעוֹת קוֹדם ראש־השנה וחוֹזר עמהם על כּל פּרקי המַחזוֹר. בּימים ההם היתה נשמתוֹ של יוֹסילי מרחפת בּמרוֹמים. בּכליוֹן־עֵיניִים היה מייחל לרגע־האוֹשר, כּשרבּוֹ היה משלח אֶת התּלמידים לארוּחת־הצהריִים, והיה רץ וּבא הבּיתה, חוֹטף ואוֹכל אֶת ארוּחָתוֹ על רגל אַחַת, פּוֹרש לקרן זוית, יוֹשב שם וּמַקשיב לאָביו, הגוֹעֶה בּזמרה בּקוֹל ערב, מפרשׂ ידיו מתּוֹךְ בּקשת חנינה ורחמים ואוֹמר: “אוֹי־הוֹי, אוֹי־הוֹי, אוֹי־הוֹי, אוֹי־הוֹי!” והמשוררים עונים אחריו: “אָטוּנים־נים־נים – דאֵי־דאֵי־דאֵי!”… כּמה מאוּשר היה אָז יוֹסילי, שאִיש לא השגיחַ בּוֹ, ויכוֹל היה לָשבת כּךְ בּפינתוֹ לשׂוֹבע נַפשוֹ

ולשמוע אֵת כָּל התּפילוֹת עד סדר “העבוֹדה”.

ויוֹתר מזה אָהב יוֹסילי להקשיב אֶל סיפּוּרי־המַעשׂיוֹת, שאָביו היה מסַפֵּר לפני משוֹרריו בּשעת רצוֹן על החַזנים המפוּרסמים, שעשׂוּ לָהם שם בּעוֹלָם. יפה היה הסיפּוּר על פּיצי המהוּלל, כּיצד נַעשׂה חַזן. "מבּרדיטשוֹב מוֹצאוֹ, – כּךְ סיפּר שמוּאֵליק על פּיצי. –

מבּרדיטשוֹב העיר, מעֵבר סכר הנהר. אָביו היה שַמש בּבית־תּפילָה. כּבר בּקטנוּתוֹ התנַכּר פּיצי ונתן אוֹתוֹתיו, כּי יִהיֶה בּקרב הימים כּלי

מפוֹאָר. תּחילָה שימש משוֹרר אֵצל אַחַד החַזנים. אַחַר־כּךְ, כּשאִיבּד

אֶת קוֹלוֹ, עמדוּ וּמסרוּהוּ לצוֹרף זהב. אַך משוּם שֶאָהב בּיוֹתר אֶת

הזמרה, היה כּרוּךְ תּמיד אַחרי חַזנים ואַחרי כּליזמרים. בּימים ההם שלח אֶת ידוֹ בּכל המלַאכוֹת שבּעוֹלָם: היה מתוֹפף בּתּוֹף, מצלצל בּמצילתּיִים, ואפילוּ שוֹאֵב־מַיִם, כּפי שאוֹמרים, כּבר היה. עד שנפגש עם רב צלאֵל הגָדוֹל. אָמַר לוֹ רב צלאֵל:,מַה שייךְ, טיפּש שכּמוֹתךָ, מַה בּצע כּי תּשאַב מַיִם בּדלי? יש לךָ כּלי נאֶה מזה – יש לךָ גָרוֹן!'… בקיצוּר, כּיוָן ששמַע כּךְ, עמד ויצא ללמבּריג וחָזר בּשם טוֹב וּבכבוֹד

גָדוֹל, הלוַאי יהי חלקוֹ של יוֹסילי שלי, לכל הפּחוֹת, בּחצי מזה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!"… כּששמע יוֹסילי את הדברים האֵלה מפּי אָביו, כּמעט נתר לבּוֹ משׂמחָה: הוּא שיווה לעצמוֹ, כּיצד משלחים גם אוֹתוֹ ללמבּריג, ואַף הוּא חוֹזר משם בשם טוֹב וּבכבוֹד גָדוֹל, כּמוֹ פּיצי.

וּשמוּאֵליק הוֹסיף לסַפֵּר על חַזנים סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת לָרוֹב, כּל

אֶחָד נאֶה מקוֹדמוֹ. הוּא ידע מפּי השמוּעה אֵת כּל החַזנים והליכוֹתיהם.

"וכי מי לָנוּ מפוּרסם מבּאכמַאן? – אָמַר שמוּאֵליק אֶל משוֹרריו. – מַה

שייךְ? בּאכמַאן הגָדוֹל! ואַף־על־פִּי־כן מה היה מתּחילָתוֹ? בּוֹאוּ לקישינוֹב, ויסַפּרוּ לָכם. אֶלָא מַה סבוּרים אַתֶּם? אָדם קם בּבּוֹקר

ונַעשׂה פּתאוֹם בּאכמַאן, אוֹ פּיצי אוֹ ניסי? אֶחָד היה סנדר המירי, שזכה להיוֹת יהודי עשיר, גביר אַדיר, והיה מתפּלל לשם הכּבוֹד בּלבד. הלא ניגוּן זה של ,יִראוּ עֵינינוּ', שאני מזמר, שלוֹ הוּא. אָכן יֵש, יֵש גם בּימינוּ חַזנים גדוֹלים; יֵש מין ניסי הבּאֶלזי מין חזקאֵלי, מין אֶלי־דויד הטשרניגוֹבי, מין חַזן כּחַזן השקוּדי. מַה שייךְ? כּן יִרבּוּ. אבל חַזנים כֵּאלה שהיוּ לפנים אֵינם בּנמצא היוֹם. דרךְ משל, היכן תּמצאוּ היוֹם מין חַזן, כּמוֹ שהיה אַהרקי־כינוֹר מוויטבּסק, שכּל העוֹלָם היה נוֹסע אֵלָיו לשמוֹע רק אֶת קוֹלוֹ, שהיה לא קוֹל אָדם, אֶלָא קוֹל כּינוֹר, כִּינוֹר מַמש? אוֹ, דרךְ משל, היכן תּשׂיגו כּיוֹם הזה מין קַנַרי, שקיבּל מַתּנה מידי הקיסר פראנץ־יוֹסף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ? אוֹ, דרךְ משל, היכן תּקחוּ היוֹם מין רב דויד החמיֶלניקי עם שלוֹשת בּניו? הלא הוּא היה בּאמת חַזן, אשר לפני מלָכים יִתיצב! היה עוֹמד לסַלסל בּניגוּן, ודווקא בּטלית־קטן ארוּכּה, ודווקא בּצילינדר על ראשוֹ, והיה מחַיה נפשוֹת! אוֹ, דרךְ משל, כּלוּם יש לָכם היוֹם מין חַזן, כַּחזן הקרוּטיאִי, הוּא סבוֹ של ניסי הגָדוֹל? אוֹ, דרךְ משל, רב אַברהם חָסיד מלמבּריג, שהיה הדוּר בּלבוּשוֹ, טרזן אֶחָד ואֵין בּלתּוֹ? אוֹ קאשטאן על הוידוּי הגָדוֹל שלוֹ, שאָמַר לפני מוֹתוֹ? אוֹ, דרךְ משל, מין חַזן, כּמוֹ הבּעלבּיתל הווילנאִי, כּפי שקראוּ שמוֹ בּימים ההם? הנשמע בּימינוּ כּדבר הזה? מַה שייךְ, הלא מסתּמא שמַעתּם אֶת המַעשׂה בּהבּעלבּיתל הווילנאִי? מַעשׂה

נאֶה, כּדאי לָכם לשמוֹע. שמוֹ נקרא יוֹאֵל־דויד, והיה יפה־תוֹאַר מאֵין כּמוֹהוּ בּכל העוֹלָם, וּכלי היה לו על אַחַת כּמה וכמה. להוֹדיעכם, שבּן אַחַת עֶשׂרה כּבר עבר לפני התּיבה בְימים הנוֹראִים. שמוֹ הלךְ לפניו למרחַקים, עד אשר הגיע לאָזני הגראף, והגראף בּיקש לָדעת, מַה פשר הרעש, שמַרעישים עליו אֶת העוֹלָם? שלח וקרא אוֹתוֹ אֵלָיו. בּא יוֹאֵל־דויד אֶל הגראף דווקא בּכיפּה על ראשוֹ, אַף כּי הבּיִת היה מלא המוֹן שׂרים וּפריצים גדוֹלים, כּוּלָם מרַבּי המלוּכה. תחילָה התבּייש הבּעלבּיתל

מאוֹד מפני קהל כּזה, וגם נבהל קצת. ואַף־על־פּי־כן עמד בּפניו אֶל הקיר והתחיל לעשׂוֹת בּלהטיו. לכוֹנן אֶת גרוֹנוֹ וּלהראוֹת גדוֹלוֹת ונפלָאוֹת,

כּכל אשר יכוֹל. אֶחָד ליוָה אוֹתוֹ בּכּינוֹר, וכל הקהל עמד נפעם, משתּאֶה לָדעת, מַה יֶש כּאן מן הגָרוֹן וּמַה יֶש כּאן מן הכּינוֹר – כּל־כּךְ היה צלוּל קוֹלוֹ של יוֹאֵל־דויד וכל־כּךְ היה בּוֹקע ועוֹלה למַעלָה, מַמש עד גָבהי שחָקים הגיע. וכךְ היה מוֹסיף והוֹלךְ, עד שפּקע המיתר החמישי של הכּינוֹר, והיוּ צריכים לסַיֵים אֶת הדבר באוֹקטבה הדקה ביוֹתר. מה אַתּם סבוּרים אֵיפוֹא? נמלךְ הבּעלבּיתל שלי ותפס בּגרוֹנוֹ מַמש אֶת זה, שאֶפשר להגיע אֵלָיו רק בּכּינוֹר, ולא עוֹד, אֶלָא שהוֹסיף נוֹפךְ משלוֹ, כּזמיר לכל דבר, וּכשסיֵים, לא יכוֹל עוֹד הגראף להתאַפּק, ניגש אֵלָיו ונשק לוֹ על מצחוֹ. הגראף היה אִיש טוֹב מאוֹד, ורק היא, הגראפית יִמַח שמה, היתה מרשעת גדוֹלָה ושׂנאָה את היהוּדי, כּפי שאַתּם יכוֹלים לשעֵר. כּשנכנַס

הבּעלבּיתל בּכיפּתו על ראשוֹ, כּעסה כּל־כּךְ, שמוּכנה היתה לדרסוֹ. ורק כּשהתחיל לזמר, רפוּ ידיה, ואַחַר־כּךְ קרבה אֵלָיו, לָקחָה אוֹתוֹ בּידוֹ והוֹדתה לוֹ על זמרתוֹ כּמה וכמה פּעמים, שאלה אוֹתוֹ, מַה שמוֹ וּבן כּמה הוּא? יוֹאֵל־דויד ענה על כּל שאֵלוֹתיה, בּלי שהבּיט אֶל פניה, משוּם שהיתה יפת־תּוֹאַר להפליא. אבל היא הבּיטה גם הבּיטה אֵלָיו, זנה עֵיניה בּפניו שעה ארוּכּה, לא הרפתה ממנו, אֶלָא הוֹסיפה להתבּוֹנן אֵלָיו, ללחוץֹ אֶת ידוֹ וּלהוֹדוֹת לוֹ. למחר, מַה שייךְ, בּא שוּב שליחַ מאֵת

הגראף והבהיל אֶת יוֹאֵל־דויד לָבוֹא אֶל האַרמוֹן בּלא שוּם תּירוּץ. מַה לעשׂוֹת? אֵין דרךְ אַחרת. כּשהגראף קוֹרא, אֵין מסרבים לוֹ. לבסוֹף

נתגלָה, כּי לא היוּ דברים מעוֹלָם. הגראף אֵיננוּ בּביתוֹ, רק היא לבדה, הגראפית, יִמַח שמה. זוֹ יצאה לקראת יוֹאֵל־דויד וּמשוֹרריו פרוּפה וּרעוּלה, מקוּשטת בּזהב וּבאבנים טוֹבוֹת מכּף רגלה ועד קדקדה, הוֹשיטה לוֹ אֶת ידה בּידידוּת רבּה, כּאילוּ הכּירה אוֹתוֹ זה עידן ועידנים. מן המשוֹררים בּיקשה סליחָה וּמחילָה, כּי ימתּינוּ רגע בּטרקלין, ואֶת

יוֹאֵל־דויד הוֹליכה והביאָה אַחַר כבוֹד אֶל חַדרה המיוּחָד, הוֹשיבה

אוֹתוֹ על סַפּה יקרה של קטיפה, כּיבּדה אוֹתוֹ, מַה שייךְ, בּכל מיני מַמתּקים וּמזגה לוֹ יין צרפתי טוֹב בּקיתוֹן של זהב. מן המַמתּקים משךְ אֶת יָדוֹ, ואֶת היין, כּדרךְ הטבע, לא אָבה לשתּוֹת בּשוּם פּנים ואוֹפן. לא הוֹעילוּ לָה כּל בּקשוֹתיה ושידוּליה. כּשראתה הגראפית, יִמַח שמה, כּי לא תּהיֶה תּפאַרתּה על הדרךְ הזאת, עמדה ותפשׂה אוֹתוֹ בּקפּוֹטתוֹ, כּשם שתּפשׂה לפנים אֵשת פּוֹטיפר בּבגדוֹ של יוֹסף הצדיק… ויוֹאֵל־דויד, מַה שייךְ, בּרח משם כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ. מאוֹתוֹ יוֹם, כּךְ מסַפרים,

נעֶשׂתה מרשעת יוֹתר משהיתה, וּכשראתה יהוּדי, היתה בּוֹעֶרת בהּ חמתה עד להשחית, והסיתה גם אֶת הגראף, שיִהיֶה שׂוֹנא יִשׂראֵל. וּמן הבּעלבּיתל נקמה אֶת נקמתה באוֹפן אַחר. בּיקשה וּמצאה לָה בּני־בליעל, מַה שייךְ, מאחינוּ היהוּדים, שבּעבוּר בּצע־כּסף שחטוּ אִיש. כּסבוּרים אתּם, מה

עשׂוּ? השקוּהוּ מין מַשקה והרעילו אֶת קוֹלוֹ. הבּעלבּיתל עלוּב־הנפש, כּיוַן שניטל קוֹלוֹ ממנוּ, נפל לתוֹךְ מרה שחוֹרה איוּמה, ואַחריתוֹ, מַה שייךְ, על כּל שׂוֹנאֵי יִשׂראֵל. היה תּוֹעֶה אַחַר־כּךְ בּעוֹלָם, מַחריש כּאִילם, לא דיבּר עם אִיש דבר. כךְ היה סוֹפוֹ של הבּעלבּיתל הווילנאִי, וכל זאת בּאה לוֹ מידה, יִמַח שמה!"…

בּדמיוֹנוֹ של יוֹסילי עוֹררוּ סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת אֵלוּ

מבוּכה רבּה. “בּעלבּיתל”, “כּינוֹר”, “קַנַרִי”, “גראפית”, “פּוֹטיפר”

וכיוֹצא בּהם שמוֹת וּדמוּיוֹת מוּפלָאִים שימשוּ בּמוֹחוֹ בּעירבּוּביה

ולא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע, ולבּוֹ נמשךְ כּל הימים לשם, אֶל פּיצי, אֶל ניסי, אֶל ירוּחָם הקטן. כּבר הגיע לשנַת העֶשׂר. עוֹד שנה, עוֹד שנה והוּא בּר־מצוָה, ואָביו יִשלח אוֹתוֹ לשם. כּל העוֹלם הצפוּי לוֹ שם היה מלא קוֹלוֹת וּצלילים שוֹנים של זמרה. חַזנים וּמשוֹררים שׂיחקוּ לפניו חליפוֹת, כּל אֶחָד בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ, כּפי שראה אוֹתם מהירהוּרי לבּוֹ,

וּבשעה שרבּוֹ היה טוֹרחַ עמוֹ ועם שאָר התּלמידים להרבּיץ בּהם אֶת הגמרא, בּה בּשעה היה יוֹסילי שוֹכח לגָמרי אֶת רבּוֹ ואֶת הגמרא, וּלעתּים

קרוֹבוֹת היה פּוֹרץ מתּוֹךְ גרוֹנוֹ מין ציפצוּף, אוֹ צריחָה, אוֹ סתם קוֹל משוּנה, כּקריאַת התּרנגוֹל, בּלי אשר ידע, מאַיִן בּא לוֹ כּל זה. על כּךְ היה רבּוֹ חוֹלק לוֹ מַּכּת־לחי יפה ונאמנה: “שם, עם אַבּא שלךָ אצל התיבה, תקרא כתרנגול, ולא כאן!”

אֵצל התּיבה היה יוֹסילי עוֹזר לאָביו רק בּימים

הנוֹראִים, ולא היוּ לוֹ ימים טוֹבים כּימים ההם. ראשית, משוּם שפּטרוּהוּ מבּית־רבּוֹ חוֹדש קוֹדם לָכן. ושנית, משוּם הזמרה. הזמרה היתה יקרה לוֹ מכּל יקָר. שם, ליד התּיבה, לא היה חוֹשש למַכּוֹת־לחי. גרוֹנוֹ היה כּוּלוֹ בּרשוּתוֹ, ויכוֹל היה להריע וּלהצריחַ כּמה שלבּוֹ חָפץ. עם קוֹל האַריה השוֹאֵג של שמוּאֵליק נשמַע בּימים הנוֹראִים ליד התּיבה גם קוֹלוֹ הדק, המצפצף כּציפּוֹר, של יוֹסילי, והקהל נהנה עוֹנג משניהם. מבינים בּזמרה היוּ אוֹמרים על יוֹסילי, כּי זה הקטן יִהיֶה בּקרב הימים כּלי־חמדה ועוֹד יעלה בּכוֹחוֹ גם על אָביו. ואוּלָם שמוּאֵליק לא ראה בזה נַחַת־רוּחַ לעצמוֹ. התּהילוֹת והתּשבּחוֹת, שפּיזרוּ לבנוֹ מלוֹא

חָפנַיִם, לא הניחוּ את דעתּוֹ, בּראוֹתוֹ, כּי הנַער הוֹלךְ וגָדל ללא תכלית, ואֵין ידוֹ מַשׂגת להוֹציאוֹ אֶל המרחָב. שמוּאֵליק החַזן, אַף כּי

היה מקוּבּל על בּני־עירוֹ, בּכל זאת לא מנעוּהוּ מהיוֹת עני כּל ימיו, כּשאָר נוֹשׂאֵי כּלי־הקוֹדש בַּמאזיפּיבקה, שפרנסתם מן הציבּוּר. בַּמאזיפּיבקה, כּידוּע, מַשׂכּוּרתּם של חַזנים, שמשים, שוֹחטים ורבּנים

אֵינה גדוֹלָה בּיוֹתר. אִילוּ צריכים היוּ אֵלה לָשׂאת עֵיניהם אֶל שׂכרם,

היוּ יוֹשבים כּל ימיהם בּנקיוֹן־שינַיִים. עיקר פּרנסתם בּא לָהם מן ההכנסוֹת הצדדיוֹת. וּמה הן ההכנסוֹת הצדדיוֹת? הקערה, שהם מַעמידים בּבית־הכּנסת בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, בּין שאָר קערוֹת הצדקה לעניִים, מעוֹת של חנוּכּה, משלוֹחַ־מנוֹת בּפּוּרים, הנדרים, שנדיבי־לב נוֹדרים לָהם עם עשׂיית “מי שבּירךְ” בּכל מיני שׂמחוֹת־מצוָה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. שמוּאֵליק החַזן אָמנם חַזן מפוֹאָר הוּא, עוֹשׂה גדוֹלוֹת

ונפלָאוֹת בּגרוֹנוֹ וגוֹרם הנאָה לָעוֹלָם לא פּחוֹת מניסי, מפּיצי,

ואפילוּ מירוּחָם הקטן, ואַף־על־פּי־כן, משנכנסה חנוּכּה, הוּא מוֹחל על כּבוֹדוֹ, נוֹטל מַקלוֹ וּפנסוֹ וּמחזיר על הפּתחים, מברךְ אֵת כּל אֶחָד

ואֶחָד “כּה תּזכּוּ לשנה הבּאה” וּמקבּל… נדבה. ואַף בּפּוּרים מוּתּר

לוֹ ליטוֹל צלחת, לָשׂים בּה דוּבשן של סוּכּר עם חתיכה של צפּיחית, לשלוֹחַ אוֹתה בּידי יוֹסילי בּנוֹ כּמין משלוֹחַ־מנוֹת אֶל בּעלי־הבּתּים

החשוּבים שבּבית־הכּנסת הקר וּלקבּל תּמוּרתה… נדבה.

 

פּרק שלישי: כּיצד התוַדע שמוּאֵליק אֶל שכנתּוֹ זלאטה סידקאִית    🔗

מי שיֶש לוֹ נַחלָה בּמַאזיפּיבקה, בּיִת משלוֹ, אַשריהוּ,

מַה טוֹב חלקוֹ. אֵין אָדם צריךְ לבית מידוֹת דווקא; די לוֹ בּנַחלָה כּל־שהיא, בּצריף של קרשים, בּבית־חוֹמר דל, בּמחילת־עפר, וּבלבד שיִהיֶה לוֹ משכּן־מבטחים, מקוֹם להניח בּוֹ אֶת ראשוֹ, שלא יִצטרךְ לחַסדי אחרים, להתגלגל עם ילָדיו בּשכנוּת. זלאטה הסידקאִית היתה לָה דירה שלָה. אָמנם לא בּיִת בּנוּי כּמוֹ־רמים, לא היכל־תּפאָרה – בּסַךְ־הכּל שלוֹשה חדרים נמוּכים, כּפוּפים, עם זויוֹת מחוּדדוֹת, ונוֹסַף עליהם מיטבּח, ללא פּרוֹזדוֹר, ללא חָצר וּללא שוּם סימן של רפת אוֹ דיר לעֵצים, זוּלָתי עליית־גג. ולא היה הדבר קשה בּיוֹתר, אִילוּ היה הגג גָג. ואוּלָם הגג לא היה גָג, אֶלָא שתּי קוֹרוֹת נעוּצוֹת בּשיפּוּע מכּאן ומכּאן, מכוּסוֹת

בּעפר וקש, שהשחיר מרוֹב ימים ואֵזוֹב ירוֹק עלה בּוֹ, עד שמרחוֹק נראָה הבּיִת כּמין סוּכּה, סכוּכה בּסכךְ ירוֹק. אבל גם בּזה לא היתה הצרה גדוֹלָה כּל־כּךְ, אִילמלא הציק הגראף, הוּא אדון העיר, בתוֹאנוֹתיו, המתחַדשוֹת חדשוֹת לבּקרים: רוֹצה הוּא, שכּל בּתּי העיר יכוּסוּ בּפח,

בּרעפים, אוֹ, לכל הפּחוֹת, בּעֵץ, וקש לא יֵיראֶה ולא יִימצא. הרבּה אִימצה זלאטה האַלמנה אֶת כּוֹחָה עד שצירפה פּרוּטה לפרוּטה ועמדה לכסוֹת אֶת נַחלָתה. אֶלָא כּאן נתגלתה צרה חדשה: כיוָן שעמדו לסתּוֹר אֶת הגג הישן, מיד פּרץ שמוּאֵליק החַזן אֶל בּית האַלמנה בּקוֹל־זוָעוֹת:

– רוֹצחת! בּשם אלוֹהים, מַה זאת תּעשׂי? וכי אוֹמרת אַתּ,

מַה שייךְ, לקפּח את חַיי? מה ראִית בִּי, שקמתּ עלי לעכרני? כּמה יגיעוֹת יגעתּי עד שזכיתי לנַחלָה כּל־שהיא, והנה בּאת אַתּ ועוֹשׂה אוֹתה תּל־שממה!

– ראֵה זה חָדש! אֵיזה תּל־שממה? – שוֹאֶלת זלאטה בּתמיהה. – מי פּוֹגע בּךָ וּבנַחלָתךָ?

– עדיִין שוֹאֶלת אַתּ, מי פּוֹגע בּי? – התמַרמר

שמוּאֵליק בּרוֹגז מוֹסיף והוֹלךְ. – אִשה לעוֹלָם אִשה היא! בּאמת אָמרוּ:

שׂערה אָרוֹךְ ודעתּה קצרה.

– היוֹדע אַתּה אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? – השיבה לוֹ זלאטה בּחמתה. – אַף־על־פּי שחַזן אַתּה בּבית־הכּנסת הקר, בּכל זאת אַל־נא יִחַר אַפּךָ בּי, שאני אוֹמרת לךָ אֶת האמת: מיוֹם שהתחיל הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא להתעסק עם טיפּשים עדיִין לא בּרא טיפּש כּמוֹךָ!

– אִם כּן, הלא אּת גם עזת־פּנים! – נתרתּח שמוּאֵליק, – לא די שאַתּ הוֹרסת לי אֶת בּיתי, הוֹפכת אוֹתו, מַה שייךְ, לתל־עוֹלָם, עדיִין מעיזה אַתּ פּנַיִךְ לחָרף וּלגדף יהוּדי ישר? כבר נתנַסיתי בּימי חַיי, מַה שייךְ, בְּכל מיני שכנים וּשכנוֹת, טפוּ על שכּמוֹתךְ!…

– מכּיוָן שכּךְ, טפוּ עליךָ ועל כּל אֵלה האהוּבים לךָ

כּיוֹם הזה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, הלוַאי יִדבּק כּל סחי וּמאוֹס בךָ וּבכל שׂוֹנאַי בּאשר הם שם, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, אַב החסד והרחמים! גם אני ישבתּי, בּרוּךְ השם, בּתוֹךְ שכנים, וַעדיִין לא פּגשתּי פּגע רע כּזה כּל ימי חַיי, מיוֹם שעמַדתּי על רגלָי! אֵיךְ נוֹטל יהוּדי רשוּת לעצמוֹ

לָבוֹא אֶל בּית אִשה אַלמנה, להתנַפּל עליה ולירוֹק בּפניה לפתע פּתאוֹם

על לא עוול בּכפּה?!…

– הססס, הסוּ רגע, מַה נַעשׂה כּאן? – פּרצה והתערבה בּדבר, דחוּפה וּמבוֹהלה, זלדה החַזנית, אשה גוּצה ושחוֹרה, שעֵיניה יפוֹת

וטוֹבוֹת מאוֹד. – מה הקוֹלוֹת האֵלה בּיניכם?

שמוּאֵליק וּזלאטה השׂתּערוּ שניהם על החַזנית לסַפּר לָה

דבר המריבה שפּרצה ביניהם. אַךְ משוּם ששניהם הרימוּ קוֹלוֹתיהם זה על זה והפריעוּ זה אֶת זה בּדבריהם, לא יכלה זלדה לעמוֹד על עֶצם העניין ולָדעת, דברי מי צוֹדקים.

– יוֹדע אַתָּה מה, שמוּאֵליק? אַתּה לךְ־לךָ הבּיתה,

הכינוֹתי לךָ שם כּוֹס ציקוֹרייה לפת שחרית. ואַתּ, זלאטה יקירתי, שבי נא פּה עמי על הסַפסל, וּנשׂוֹחחַ לאִטנו ונראֶה יחד. מַה יוֹעילוּ הקוֹלוֹת והצוָחות? כּל יוֹשבי הרחוֹב יִיזעקוּ הנה. יאֹמרוּ: שוֹחטים כּאן חָלילָה

אנשים בּעֶצם היוֹם!

רק לאַחַר ששמוּאֵליק הלךְ וּזלאטה עם זלדה נכנסוּ בּעבי הענין, נתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים. המַעשׂה כּךְ הוּא: בּיתה של זלאטה האַלמנה והבּיִת הסמוּךְ, ששמוּאֵליק החַזן קנה זה לא־כבר מאֵת רב שלוֹם שכנא השוֹחט בּתשלוּמים לשיעוּרים, רק קיר חוֹצץ ביניהם; כּלוֹמר, בעֶצם הרי זה בּיִת אֶחָד, מחוּלָק לשנַיִים בּמחיצת־קרשים דקה וּמכוּסה בגג אֶחָד. וכיוָן שפּגעוּ בּקוֹרת־הגג הראשוֹנה, מיד נהרס ונפל כל הגג כוּלוֹ, אַף חלק זה המכסה את בּיתוֹ של שמוּאֵליק החַזן, – ולָכן הרים שמוּאֵליק קוֹל־זוָעוֹת. זלאטה וזלדה, שקוֹדם לָכן היוּ מַכּירוֹת זוֹ אֶת זוֹ רק מרחוֹק (משוּם שזלאטה, שהיתה מיוּחסת בּיוֹתר, נהגה יוֹהרה בּעצמה כּלפי שכנוֹתיה), עכשיו, לאַחַר שׂיחָה זוֹ, נתקרבוּ לבּוֹתיהן כּל־כּךְ, ששתּיהן נַעשׂוּ עד מהרה נפש אֶחָת. הגיעוּ לכלָל הסכּם, כּי אֶת הגג יִבנוּ בּשוּתּפוּת, כּדי שיעלה בּזוֹל, ואַף עליית־הגג יכוֹלה להיוֹת משוּתּפת לשני השכנים. אֵין בכךְ כּלוּם, נאמנים הם, בּרוּךְ השם, זה על זה, שלא יִגנבוּ חָלילָה זה מזה כּלוּם.

– בּעלךְ – אָמרה זלאטה לזלדה – יהוּדי כּשר הוּא. מי לא יֵדע זאת? ואַתּ, זלדה, אַף אַתּ אֵינך חָלִילָה מאוֹתן הנשים, המתקנאוֹת בּבצל של חברתּן.

– ואַתּ – השיבה זלדה אֲמָרֶיהָ לזלאטה – אֵין אַתּ צריכה חָלִילָה לשׂק תּפּוּחי־אדמה שלי. כּסבוּרה אַתּ, שאֵין מַכּירים אוֹתךְ? הכּל יוֹדעים מי היה בּעלךְ ומאַיִן בּאת. להוֹדיעֵךְ, שאמא שלי, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתה, היתה נכנסת ויוֹצאת לעתּים קרוֹבוֹת בּבית סבתךְ אֶסתּרל,

עליה השלוֹם, כּלוֹמַר, שהיתה קוֹנה בשבילָה וּמביאָה לה אֶל בּיתה מכּל טוּב. וּביִת היה לסבתךְ – הלוַאי יהי חלקן של כּל בּעלוֹת־הבּתּים היהוּדיוֹת בּחצי מזה! הלא בּתּךְ נקראָה מסתּמא על שמה?

דבריה הרכּים של זלדה המַסוּ אֶת לבּה של זלאטה כּל־כּךְ, שגָעתה בּבכי. וּמאָז נקשרוּ שתּיהן זוֹ בּזוֹ בּאַהבת־נפש שאֵין למַעלָה

ממנה. גם ילדיהן נתקרבוּ זה אֶל זה מתּוֹךְ חיבה יתירה. יוֹסילי, בּנוֹ של שמוּאֵליק, ואֶסתּר, בּתּה של זלאטה, כּבר היוּ תּמיד יחד, כּאִלוּ גָדלוּ בּביִת אֶחַד. ואַחַר־כּךְ, כּשמתה זלדה ויוֹסילי נשאַר יתוֹם מאמוֹ, דבקוּ

הילָדים זה בּזה בּיוֹתר. “גדוֹלָה צרה – אוֹמר משל העם – שמקרבת אֶת הלבבוֹת”.

כּל זמַן שזלדה היתה חַיה, לא ידע שמוּאֵליק החַזן צער. אָמנם מתפּרנס היה בּדוֹחַק וחַי חַיי לחץ, ואַף־על־פּי־כן התקיֵים בּעוֹלָמוֹ, כּשם שמתקיימים במַאזיפּיבקה רבּים כּמוֹהוּ. אַךְ הנה קרהוּ

פּתאוֹם אָסוֹן גָדוֹל: זלדה אֵשת־נעוּריו מתה עליו. זלדה החַזנית היתה אִשה כּשרה וּתמימה, טוֹבת־לב ויִקרת־רוּחַ, וּמיתתה החטוּפה עוֹררה אֵבל בּלב כּל יוֹדעֶיה, אַךְ שברוֹ של שמוּאֵליק החַזן גָדל כּל־כּךְ, שנשבּע

בּפני עם ועֵדה, כּי לא יעצוֹר כּוֹחַ לָשׂאת כּל זאת, וּבוַדאי ימוּת גם הוּא אַחרי אִשתּוֹ, אֵין כּל ספק בּדבר! ואֵין צריךְ לאמוֹר, שלא יִשׂא

אִשה אַחרת. מַה שייךְ, יעלוּ שׂערוֹת בּכף ידוֹ זוֹ. ואִשה אַחרת לא יִשׂא

אַחרי זלדה! – כּךְ אָמַר שמוּאֵליק, כּשישב על האָרץ שבעה ימי האֵבל. ואוּלָם הנה נמצאוּ בּני־אָדם, מאֵלה שנכנסוּ אֶצלוֹ לנַחמוֹ, שדאגוּ

לתכליתוֹ והציקוּ לוֹ בּדבריהם יוֹם־יוֹם: "כּלוּם אוֹמר אַתּה, רב שמוּאֵליק, להיוֹת חָכם מכּל האָדם וּלהתקוֹמם למנהג העוֹלָם? סדר העוֹלָם

כּךְ הוּא, שאָסוּר לאִיש להיוֹת שרוּי בּלא אִשה, כּמַאמַר הכּתוּב:

,לא טוֹב היוֹת האָדם לבדוֹ', – ואַתּה מבקש בּחָכמתךָ להפוֹךְ אֶת הקערה על פּיה!"… בּני־אָדם אֵלוּ לא זזוּ משַדלוֹ בּדבריהם, ולא יצאוּ שבוּעוֹת מוּעטים אַחרי שלוֹשים ימי האֵבל עד שעמד שמוּאֵליק ונסע עם רב קלמן השדכן לברדיטשוֹב, וּבמהרה הביא אִתּוֹ לביתוֹ אִשה יהוּדייה בּמטפּחת טוּרקית. העיר ברדיטשוֹב ידוּעה, בּרוּךְ השם, בּעוֹלָם כּמקוֹם מיוּחָד,

שיֶש שם דרישה רבּה בּמקח השוה לסחוֹרה זוֹ ממין זכר, אִם אַלמן, אִם גָרוּש ואִם בּחוּר, – הכּל עוֹברים לסוֹחר. ללמדכם, שבּרדיטשוֹב זוֹ עצמה

נתבּרכה בּשפע של המין האחַר, זה ממין נקבה. והיא מסַפּקת לשאָר הערים אשר בּסביבה נשים מכּל הסוּגים, אִם אַלמנוֹת, אִם גרוּשוֹת ואִם בּתוּלוֹת, –

כּרצוֹן אִיש וָאִיש. אַלמן כּי יבוֹא לבּרדיטשוֹב, לוֹקחים אוֹתוֹ אַחַר

כּבוֹד וּמוֹליכים אוֹתוֹ מבּיִת לביִת, מַראִים לוֹ סחוֹרה מכּל מַה שהלב

חוֹמד, וּמוּבטח לָכם, כּי יִמצא שם אֶת מבוּקשוֹ, יִרכּוֹש לוֹ מציאָה

וישוּב לביתוֹ לא בּגפּוֹ. לשם בּא גם שמוּאֵליק מיוּדעֵנוּ. חברת השדכנים קיבּלוּ אֶת פּניו בּכבוֹד גָדוֹל, ולא נתקררה דעתּם עד שהכניסוּהוּ לחוּפּה. כּשהעיף שמוּאֵליק עיִן בּיפהפיה שלוֹ מן הצד, על רגל אַחַת, משוּם שנחפּז היה לָשוּב לביתוֹ ליוֹם השבּת, נדמה לוֹ, כּי מצא, בּרוּךְ השם, בּת־זוּג כּלבבוֹ. “אִשה, מַה שייךְ, כּכל הנשים, נראֵית כּאָדם הגוּן, עשׂוּיה להיוֹת לא־רעה מטבעה, מדבּרת בּנעימוּת, מחַיֶיכת”… ורק לאַחַר שחָזר לביתוֹ ושהה עמה שבוּעוֹת אחָדים, התבּוֹנן שמוּאֵליק וראה למגינַת לבּוֹ, כּמה גדוֹלָה הצרה אשר הוֹכיחַ לוֹ אלוֹהים. עד דכּא הביאָה אוֹתוֹ, עד זקנה ושׂיבה בּלא עתּוֹ. שמוּאֵליק התענה בּמסתּרים תּחת ידיה ועוֹלָמוֹ שמַם עליו. ויוֹסילי עלוּב־הנפש שׂבע מרוֹרוֹת בּאוֹפן אַחר. לצנינים היה בּעיני אִמוֹ־חוֹרגתּוֹ, כּעצם בּגרוֹנה. “הנַער הזה – היתה טוֹעֶנת כּל הימים – יוֹרידני לעפר־מות! למן הבּוֹקר ועד העֶרב יוֹדע זה רק אָכוֹל ואָכוֹל! אֵינוֹ שׂם מַחסוֹם לפיו אַף רגע! ולא עוֹד, אֶלָא שגם עז־פנים הוּא: כּשאוֹמרים לוֹ דבר, הוּא בּוֹכה, מתחַטא ומתפּנק כּבן יחיד, יֶלד־שעשוּעים זה!”… אלוֹהים יוֹדע, עד היכן היה יוֹסילי מַגיע בּתגרת ידה של זוֹ, לוּלא שכנתּוֹ של שמוּאֵליק, זלאטה הסידקאִית, היא וּבתּה אֶסתּר, שעמדוּ לימינוֹ של היתוֹם הקטן ותבעוּ עלבּוֹנוֹ.

 

פּרק רביעי: זלאטה הסידקאִית וּבתּה אֶסתּר    🔗

זלאטה הסידקאִית נחשבה כבר בחַיֵי בּעלָה כּאַחַת החנוָניוֹת החָרוּצוֹת, ולא בּמַאזיפּיבקה בּלבד, אֶלָא בּכל הסביבה

כּוּלָה. בּיִחוּד נוֹדע שמה לתהילָה בּקרב הסוֹחרים בּזמַן הירידים

הגדוֹלים, וכאן מקוֹם להעיר בּמַאמר המוּסגָר על דבר מוּפלָא, שעדיִין לא הוּשׂם אֵלָיו לב כּראוּי.

בּוֹא וּראֵה: בּזמַן שאֵצל שאָר אוּמוֹת העוֹלָם עדיִין

נחלקוּ הַדעוֹת, אִם גם האִשה קרוּאָה אָדם, כּלוֹמַר, אם כּדאי והגוּן

לאִשה, שגם היא תּשלח ידיה במלָאכה ותקח חלק בּיִישוּבוֹ של עוֹלָם, אוֹ שמא אֵין לָה בּעוֹלָמה אֶלָא משק בּיתה וגידוּל ילָדיה, ואֵין לה חָכמה אֶלָא בּקדירה שהיא מבשלת בּה, וכל כּיוֹצא בּדברים אֵלוּ; בּזּמַן שאנשים גדוֹלים, חכמים וּנבוֹנים, יוֹשבים על מדוֹכה זוֹ, מתוַכּחים וּמפלפלים אֶת

מוֹחָם זה שנים, מבזבּזים על שאֵלה זוֹ הרבּה נייר וּדיוֹ, – בּוֹ בּזמַן עוֹמדים יהוּדי מַאזיפיבקה מרחוֹק וּמחַייכים אֶל תּוֹךְ זקנם, מלגלגים על שאֵלוֹתיהם ועל דבריהם. כּי במַאזיפּיבקה כּבר נפתּרה השאֵלה הזאת מימים קדוּמים, והאִשה היהוּדית לוֹקחת חלק בּעוֹלם העשׂייה מַמש כּמוֹ האִיש

היהוּדי, ותפקידה של בּעלת־הבּיִת אֵינוֹ נוֹפֵל בּמאוּמה מתּפקידוֹ של בּעל־הבּית. אַדרבּה, אֶפשר לאמוֹר, שכּמעט כּל המסחָר בּמַאזיפיבקה מצוּי

בּידי נשים. לעתּים קרוֹבוֹת יִקרה שם, שהאִשה מַאפילָה בּשמה על שם בּעלָה. יש בּעלים, ששמוֹתיהם אֵינם נזכּרים כּלָל בּעיר; יוֹדעים

וּמַזכירים רק אֶת שמה, אֶת שם האִשה.

זלאטה הסידקאִית היתה אַחַת הנשים האֵלה, ידוּעה בּפי כּל בּשם “אֵשת־חַיִל”. בּעיר נקראָה תּמיד, אפילוּ בּחַיי בּעלָה, "זלאטה

הסידקאִית", ולא “זלאטה של לוי”, על שם בּעלָה. אַדרבּה, לוי נקרא על שמה: “לוי של זלאטה”, כּלוֹמַר, לוי, שהוּא בּעלָה של אִשתּוֹ זלאטה. כּךְ נהגוּ גם באִמה של זלאטה: “בּתיה הסיטוֹנאִית” קראוּ לה. היא עצמה היתה אֵשת־חַיִל, וגם אֶת בּנוֹתיה גידלָה ועשׂתה אוֹתן נשי־חַיִל, שתּוּכלנה לָתת לחם לפי בּעליהן. וחתנים הביאָה בּתיה הסיטוֹנאִית לביתה מן המוּבחָר, כּוּלָם חַתני־חמד, כּלי־תפאָרה, אַברכי־משי וּמיוּחָסים. בעבוּר יִיחוּס־אָבוֹת שילמה בּתיה בּיד רחָבה, ולחתנה לוי, בּעלָה של זלאטה, נתנה נדוּניה כּפוּלָה, כּי לוי היה בּנוֹ של רב אַברמיל מסלאוויטה, ורב אַברמיל מסלאוויטה היה כּוּלוֹ טוֹבל בּיִיחוּס, נצר מגזע צדיקים וּקדוֹשים. ואָמנם בּטבעוֹ היה לוי אַברךְ יקר מאוֹד, אַךְ בּריא בּגוּפוֹ לא היה. כּל ימיו היה ידוּע־שיעוּל, וכךְ היה משתּעֵל והוֹלךְ, עד שנפטר מעוֹלָמוֹ ועזב אַחריו אֶת זלאטה אַלמנה צעירה עם שלוֹשה ילָדים קטנים: אֶסתּר, ילדה כּבת שמוֹנה, וּשני תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, אֶפריִים וּמנַשה.

אֶסתּר היתה בּת יחדה לאִמה, אֶלָא שהליכוֹתיה וגינוּניה

לא היוּ כּאֵלה של בּת יחידה מפוּנקת, כּי ימי טוֹבה לא ידעה בּבית הוֹריה. מיוֹם שעמדה על דעתּה ראתה רק חַיי צער ולָחַץ. אָביה עוֹלה תּמיד בּזכרוֹנה מיצר ודוֹאֵג, ידוּע חוֹלי והוֹלךְ קדוֹרנית, ואִמה עסוּקה

וּטרוּדה כּל הימים בּחנוּת, אֵין לָה פּנַאי להשיב את נַפשה, סוֹערת ורוֹגזת תּמיד, אוֹררת את גוֹרלָה ואֶת יוֹם היוָלדה. בּת שלוֹש עֶשׂרה

כּבר היתה אֶסתּר עֵזר כּנגד אִמה בּחנוּת, תּחילה מַשגיחָה בּימי השוּק על

בּני עם האָרץ לבל יִגנבו, אַחַר־כּךְ מלמדת לשוֹנה לדבּר עם הקוֹנים, מַגישה לָהם אֶת הסחוֹרה הדרוּשה, וּברבוֹת הימים עוֹזרת בּעצם המלָאכה,

מוֹכרת כּל דבר על דעת עצמה וּמקבּלת כּסף הפּדיוֹן. בּעיר יצא שם לאֶסתּר, כּי נַערה דעתּנית היא, חָרוּצה בּמסחָר וּבעלת־חשבּוֹן מוּבהקת. היכן לָמדה אֶסתּר כּתב וחשבּוֹן? ממוֹטיל הכּוֹתבן. זה שלימד אֶת כּל הנערוֹת

בּמַאזיפּיבקה כּתב ולָשוֹן וראשית ידיעה בּחשבּוֹן. ואֵין זה חידוּש כּלָל בּמַאזיפּיבקה, שילָדים, ואפילוּ ילדי עניִים, מצוּיינים שם בּכשרוֹן ודעת, יוֹדעים הכּל, בּלי אשר לָמדוּ בּבתּי־הספר, אֶלָא מעצמם.

לוי של זלאטה, שהיה אַברךְ בּן־תּוֹרה ועם זה נוֹטה לרוּחַ הזמן, אַדיר חפצוֹ היה, כּי אֶסתּר בּתּוֹ, שהתנַכּרה מימי קטנוּתה בּחן וּבשׂכל טוֹב, תּהיֶה מלוּמדת, מוּשלמת בּכל המּעלֹות. ואוּלם חפצוֹ לא עלה

בּידוֹ על נקלה, כּי זלאטה אִשתּוֹ, שהיא היתה המוֹשלת בּוֹ ועל־פּיה נחתּךְ כּל דבר בּבּיִת, לא בּמהרה הסכּימה לכךְ. "ראֵה זה חָדש, – טענה לפני בּעלָה, – נקבה מלוּמדת, תּרנגוֹלת קוֹראת

קוּקוּריקוּ כּגבר. עניין יפה, חי נַפשי!"… בּכל שאָר הדברים היה לוי נכנע לפני זלאטה וּמבטל דעתּוֹ מפּני דעתּה. ורק בּדבר הזה התייצב בּפניה בּכל תּוֹקף: אַחת דיבּר ולא ישַנה – אֶסתּר צריכה להיוֹת מַשׂכּלת, יוֹדעת לָשוֹן וספר! אךְ האָדם דוֹאֵג

והקדוֹש־בּרוּךְ־הוא לוֹעג: לא זכה לוי עלוּב־הנפש, שתּתקיים מַחשבתּוֹ, כּי לאַחַר שנאבק שנים אחָדוֹת עם מַחלָתו המַמאֶרת, זוֹ מַחלת השחפת, נפטר מעוֹלָמוֹ קוֹדם שהגיע לשנַת השלוֹשים ועזב אֶת אֶסתּר ילדת־שעשוּעיו בּידי זלאטה אשתּוֹ.

מאָז לא יכלה עוֹד אֶסתּר ליתּן דעתּה על לימוּד לָשוֹן וספר. את המעט שידעה שמרה בּזכרוֹנה, ואת השאָר לָמדה מעצמה, בּהתהלכה בּין סוחרים ואַנשי מעשׂה מיטיבי דעת. וּבזה נשׂאָה אֶסתּר חן וחסד לפני אַנשי מַאזיפּיבקה. רב קלמן השדכן לא נמנַע מהשמיע את שבחָה בּפניה, כּשנכנַס פּעם אַחַת לחנוּתה של זלאטה.

– השוֹמַעת אַתּ, זלאטקה, – פּתח רב קלמן ואָמַר, כּשהוּא חוֹטם בּחוֹטמוֹ וּמשׂים עצמוֹ כּמַבּיט לצדדים, – הלא יֶש לָךְ כּבר,

רוֹאֶה אני, בּתוּלָה הראוּיה להתכּבּד יֶש לָךְ, ודווקא חָרוּצה,

יפת־תּוֹאַר, בּלא עַין־הרע, וּבריה נפלָאָה, כּפי שאוֹמרים. בּת כּמה היא, הא? כּבר הגיעה השעה לחשוֹב על שידוּךְ, כּמַאמרם: בּתוּלָה יפה שקוּלָה כנגד מַחצית נדוּניה… הא?

– כּלוּם יוֹדעת אני! – ענתה זלאטה ואָמרה בּגיחוּךְ של רצוֹן. – מה אַתּה נחפז כּל־כּךְ? עדיִין יֶש לָה שהוּת. תּתעלס לָה עוֹד להנאָתה!

ואֶסתּר התעלסה להנאָתה.

יוֹמם ולילה היתה מוֹשכת בּעוֹל, נתוּנה כּוּלָה לעבוֹדתה,

בּלי אשר ידעה מנוּחָה ועוֹנג בּחַיֶיה. אֶפשר לאמוֹר בּפירוּש, כּי אֶסתּר

לא טעמה מימיה טעם ילדוּת. שנוֹת קטנוּתה המעטוֹת, המטוּשטשוֹת, חָלפוּ כּחלוֹם־בּוֹקר, וּבשחר ימיה כּבר לָמדה לָדעת פּירוּשם של דחקוּת, עוֹני וּדאָגה. אֵין אֶסתּר זוֹכרת, אִם היתה עליזה מימיה, כּדרךְ שאָר הנערוֹת בּמַאזיפּיבקה. ואִם נתנה פּעם אֶת קוֹלָה בּצחוֹק, היתה אִמה נוֹזפת בּה: “אֵיני יוֹדעת, לשׂמחָה מה זוֹ עוֹשׂה עמךְ? שאַבּא מת ועזב אוֹתי לאנחוֹת, אַלמנה עוֹטיה ושוֹממה, עם שלוֹשה ילָדים יתוֹמים, להתענוֹת בּעוֹלָמי?”…

דברים אֵלוּ היוּ פּוֹגעים בּאֶסתּר יוֹתר ממַהלוּמוֹת. כּשהיוּ מַעלים

לפניה אֶת זכר אָביה, היה לבּה ניתּק בּקרבּה, ולא יכלה עוֹד להרים ראש. אֶסתּר זכרה אֶת אָביה כּאִילוּ מתּוֹךְ חלוֹם, משוּם שהיתה בּסַךְ־הכּל בּת שבע אוֹ שמוֹנה בּמוֹתוֹ. הוּא נצטייר תּמיד בּדמיוֹנה כּשהוּא חוֹלה,

פּניו צהוּבּים וצוֹמקים, אַךְ עֵיניו הכּחוּלוֹת, הגדוֹלוֹת והטוֹבוֹת,

מַבּיטוֹת אֵליה בּאַהבה וּברחמים. בּיִיחוּד נחרת בּזכרוֹנה יוֹם אֶחָד מן

הימים ההם, עֵת שכב אָביה על משכּבוֹ, הבּיט אֵליה הבּטה אילמת בּעֵיניו הכּחוּלוֹת והטוֹבוֹת, וּפתאוֹם פּשט אֵליה אֶת ידוֹ הצנוּמה ורמַז לָה,

כּי תּגש אֵלָיו, והתחיל מלטף אֶת ראשה בּאֵין אוֹמר וּדברים, מלטף וּמשתּעֵל, עד אשר גָעה בּשיעוּל. אֶת הרגע ההוּא לא תּשכּח אֶסתּר כל ימי חַיֶיה. פּעמים, כּשהיתה תּוֹקפת עליה שׂמחָה כּל־שהיא, מבּלי דעת פּשר דבר, מיד זכרה אֶת אָביה ואֶת מַבּטוֹ האִילם בּיוֹם ההוּא, ושׂמחָתה התנַדפה בּבת אֶחָת. וגם זלאטה אִמה לא הניחָה לָה לעלוֹץ ולשׂמוֹחַ בּימי ילדוּתה. כּשראתה זלאטה אֶת הילדה, כּי עוֹשׂה מלָאכה היא ונוֹטה שכמה לסבּוֹל, הכניסה אוֹתה למסחַר החנוּת ונתנה עוֹל על צוָארה, ואֶסתּר הראתה חָריצוּת רבּה כּל־כּךְ, שזלאטה התמוֹגגָה בּלבּה מרוֹב נַחַת: "אַחַת היא לי, אַךְ בּרה כּחַמה, תּוֹדה לאֵל עֶליוֹן גם על זאת! – דיברה זלאטה אֶל עצמה. – כּי מה היּיתי עוֹשׂה, אַלמנה שוֹממה שכּמוֹתי, אִילוּ היוּ לי ילָדים סַרבּנים וקנתּרנים, כּמוֹ לשאָר הבּריוֹת, אַל אֶפתּח פּה לשׂטן?

ביד אַחַת יִמחָצנוּ, וּביד אַחרת יחבּשנוּ, בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ

שמוֹ"… ואֶל בּתּה היא פּוֹנה ואוֹמרת: “כּךְ, בּתּי, למדי היטב, ואֶמצא בּךְ למצער עֵזר כּל־שהוּא למַען יתוֹמַי הפּעוּטים, וגם אַתּ בּעצמךְ תּגיעי לתוֹר אָדם המַעלָה”… ואֶסתּר שמעה אֶת תּוֹרת אִמה ולָמדה היטב

אֶת עסקי החנוּת וידעה פּרק בּמקח וּממכּר, כּזקן ורגיל.

ויוֹתר שהיתה אֶסתּר בּקיאָה בּעסקי החנוּת, עוֹד היתה

צוֹפייה הליכוֹת הבּיִת בּטוּב טעם וָדעת, כּדי להסתּיר אֶת הדלוּת מעֵין

רוֹאִים. להסתּיר אֶת הדלוּת מעֵין רוֹאִים – תוֹרה היא בּמַאזיפּיבקה, שצריכה לימוּד, ולא רבּים יוֹדעים אֶת התּוֹרה הזאת. בּימים הרעים בּיוֹתר ניהלה אֶסתּר אֶת בּית זלאטה אִמה בּתבוּנַת־כּפּיה כּךְ, שכּל מי שהיה נכנס אֶצלָם מן החוּץ, לא היה יוֹדע, אִם בּית עשירים הוּא זה אוֹ בּית עניִים. הנקיוֹן והטוֹהר, שהבהיקוּ בּכל פּינה, לא נראוּ כּמוֹהם בּשוּם

בּית של נגיד בּכל העיר. האוֹכל אָמנם לא הצטיין בּשפע, אַךְ המַפּה הפּרושׂה על השוּלחָן והכּלים המוּגָשים, הכּפּוֹת והמזלָגוֹת המצוּחצחים

הרהיבו אֶת העיִן. מלאכת הבּישוּל בּבית עניִים, ללא בּשׂר, ללא דגים, ללא שוּמן, לא מלָאכה קלה היא; אַף זוֹ תּוֹרה היא, שצריכה דמיוֹן וחָריצוּת ידיִים, – וּבשתּי סגוּלוֹת אֵלוּ נתבּרכה אֶסתּר. הרהיטים בּביתה של זלאטה רהיטים ישנים היוּ, שׁחוּקים וּמרוּפּטים, שנשתּמרוּ מימי הטוֹבה, אבל כּנגד זה היוּ מצוּפים תּמיד בּציפּוּיִים לבנים, והוילוֹנוֹת הנקיִים,

הפּרוּשׂים על החַלוֹנוֹת, שיווּ לבּיִת וּליוֹשביו חן של חשיבוּת, כּזוֹ של דירת בּעלי־בתּים חשוּבים. אַף המַלבּוּשים כּאן לא היוּ לפי האָפנה האַחרוֹנה, אַךְ תּמיד היוּ שלימים, מכוּבּסים וּמגוּהצים – תּאוָה

לָעֵינַיִים. שוּם יֶלד בּמַאזיפּיבקה לא היה לבוּשוֹ נקי ונאֶה כּל־כּךְ, כּזה של אֶפריִים וּמנַשה, ילָדיה של זלאטה. ואֶסתּר עצמה כּל־שכּן שהיתה מַקפּדת על תּלבּשתּה. כּשהיו רוּאִים אוֹתה בּרחוֹבה של עיר, היוּ אוֹמרים: “אָכן זלאטה זוֹ אֵין לָה להתאוֹנן על צוֹק העתּים”… להרים אֶת האֶביוֹן מאַשפּוֹת, לרחוץֹ אוֹתוֹ למשעי, לסרק את שׂער ראשוֹ וּלקשטוֹ כְּך, שאִיש לא יכּיר בּוֹ את העניות המנַוולת – לתפקיד זה לא היה מוּמחה כּאֶסתּר. ולא במַאזיפּיבקה בּלבד קנתה לָה אֶסתּר שם טוֹב בחָריצוּתה וּבפוֹעל־כּפּיה, אֶלָא בּכל הסביבה כּוּלָה. שמה הלךְ לפניה למרחוֹק עֵקב הירידים, שהתקיימוּ בּמַאזיפּיבקה שלוֹש פּעמים בּשנה.

שלוֹשה ירידים גדוֹלים נערכים במַאזיפּיבקה מדי שנה בּשנה, שעל־ידיהם ניתּן לאַנשי העיר להכּיר אֶת העוֹלָם וּבלעדיהם ספק הוּא, אִם היוּ יכוֹלים להתקיים. שלוֹשה הירידים, ימי אֵידיהם של עם האַרץ, אֵלוּ הם: יוֹם יוּרי, יוֹם המוֹשיע ויוֹם המגן. שלוֹשה ימים טוֹבים הם, שאליהם נוֹשׂא היהוּדי בּמַאזיפּיבקה אֶת עֵיניו כּל השנה כּוּלָה וּבהם הוּא שׂם

אֶת כּל מבטחוֹ, אֶת שאֵרית תּקוָתוֹ לפרנסת בּיתוֹ, התּלוּיה על בּלימה.

התּכוּנה לקראת הירידים מַתחילָה שם כּמה שבוּעוֹת קוֹדם לָכן: תּגָרים זריזים מתרוֹצצים אָנה ואָנה, תּרים וּמריחים בּכל הפּינוֹת, מבקשים

לתפּוֹס לעצמם מקוֹם טוֹב בּשוּק. "אֵין פּנַאי, היריד עוֹמד אַחַר

כּוֹתלנוּ!"– כּךְ אוֹמר כּל אֶחָד, ואפילוּ סתם יהוּדי, שאֵין לוֹ לא

חנוּת ולא אסַם־תּבוּאה, לא בּית־מַרזחַ ולא בּית־מלוֹן. אפילוּ מלמדים וחַזנים נוֹשׂאִים אֶת נַפשם אֶל היריד. לכאוֹרה, הלא הדבר מוּקשה קצת: מַה למלמד או לחַזן וּלעסקי ירידים? ואַף־על־פּי־כן מַקדים המלמד לשלח אֶת תּלמידיו שעה אַחַת לפני תּוֹם הלימוּדים, והחַזן עוֹזב אֶת משוֹרריו

בּאֶמצע “מלךְ עֶליוֹן”, ואַף הם רצים דחוּפים וּמבוֹהלים אֶל היריד, וחוֹזרים משם כּל־עוּמַת שהלכוּ, כּלוֹמַר, בּידיִים ריקוֹת וּבלב מלא רוֹגז, ולא עוֹד, אֶלָא שהם שוֹמעים חרפּתם מפּי נשיהם, כּי הנה כּל העוֹלָם כּוּלו ֹסוֹחר וּמוכר, קוֹנה מציאוֹת וּמביא הבּיתה מכּל טוּב, ורק

הם, בּעליהם העלוּבים, חדלי־אִישים הם, לא יִצלחו לשוּם מלָאכה. “ראֵה־נא גם ראֵה שלוּמיאֵל זה שכּמוֹתוֹ! – מתמַרמרת אֵשת המלמד אֶל בּעלָה.– אַף הוּא גבר בּגברים, הכּל רצים ואַף הוּא רץ אֶל היריד, עוֹשׂה בּמלָאכה! שמא יוֹדע אַתּה, מַה שׂמחה קפצה עליו פּתאוֹם? חַג לוֹ היוֹם, יריד בּשמַיִים! לוּא, לכל הפּחוֹת, הבאת חתיכת בּד לכוּתּנוֹת בּשביל הילָדים, אוֹ מַחרוֹזת הגוּנה של בּצלים לימי החוֹרף, לָצאת ידי חוֹבתךָ!”…

ואִם סתם יהוּדים כּךְ, החנוָנים והתּגָרים לא כּל־שכּן! הלָלוּ הוֹמים ומהמים, רצים וּמתרוֹצצים, רָבים וּמתקוֹטטים זה עם זה בּשל המקוֹמוֹת בּשוּק וּבשל הסגת הגבוּלים וּבשל הקוֹנים, שכּל אֶחָד חוֹטף

וּמוֹשךְ אֶל תּריסוֹ מעם תּריס חבירוֹ. רצוֹנךָ לעמוֹד על אוֹפיוֹ של יהוּדי מַאזיפּיבקאִי, להכּיר אֶת כּשרוֹן־המַעשׂה שלוֹ ולָדעת, בּמה

כּוֹחוֹ גָדוֹל, – צא והתבּוֹנן אֵלָיו מרחוֹק בּיוֹם היריד, כּשהוּא ניצב עם אִשתּוֹ ליד סוּכּתוֹ, מדבּר עם ששה קוֹנים בּבת אַחַת, מַראֶה סחוֹרתוֹ לָאַחַד, עוֹמד על המקח עם השני, מוֹדד לשלישי ושוֹקל לָרביעי, והכּל בּמהירוּת וּבחַריצוּת, בּהתלהבוּת וּבמסירוּת־הנפש, בּשׂיקוּר עֵינַיִים

וּבתנוּעת ידיִים. אָכֵן אֵין זריז וּממוּלח כּיהוּדי המַאזיפּיבקאִי בּשעת

היריד: בּפה אֶחָד מדבּר כּנגד עשׂרה, בּשתּי ידיִים עוֹשׂה שלוֹש

מלָאכוֹת, בּשתּי עֵינַיִים סוקר וּמַבּיט על כּל סביבותיו, תּר וּמבקש אֶת הגוֹי הקוֹנה, המתחַמק ועוֹבר ממנוּ והלאָה, וצוֹוחַ אַחריו בּקוֹל צרוּד:

“הוֹי, בּוֹא לכאן, בּן־אָדם, לכאן בּוֹא!” אַךְ עיקר המלָאכה – להשגיחַ בּשבע עֵינַים על הקוֹנים, בּני עם האָרץ, לבל ישלחוּ ידם בּגניבה. "הפּדיוֹן הקלוֹקל – הוּא אוֹמר – עדיִין אֶפשר לעמוֹד בּוֹ, אבל הגניבוֹת,

שהלָלוּ גוֹנבים מתּחת ידיךָ, הוֹי, מי יוּכל לעמוֹד בּהן!" כּשאַתּה

מתבּוֹנן אוֹתה שעה אֶל מין יהוּדי שכזּה, נדמה לךָ, כּי הוּא וִאשתּוֹ וּבניו וּבנוֹתיו לא נבראוּ אֶלָא בּשביל היריד. פּניהם נלהבים, עֵיניהם בּוֹערוֹת, האַף מריחַ, הפּה ממַלל, הידיִים מתנוֹעעוֹת, כּל האֵיברים

עוֹשׂים בּמלָאכה, כּל עצמוֹתיהם תֹאמַרנה: "הוֹי, יהוּדים, יריד לָנוּ

היוֹם!"…

אַף זלאטה ואֶסתּר טוֹרחוֹת ושוֹקדוֹת על מלאכתן, עם שאָר אַנשי היריד, כּל היוֹם כּוּלוֹ. מתּוֹךְ רוֹב עיסוּק וּמתּוֹךְ דיבּוּר

שאֵינוֹ פּוֹסק שתּיהן עיֵיפוֹת וּצרוּדוֹת, רעֵבוֹת וּצמאוֹת, כּמוֹ

לאַחַר תּענית. אַךְ הנה כּבר פּנה יוֹם, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, וּבא עֶרב.

החנוָנים פּוֹרשׂים יריעוֹת של סַק על סוּכּוֹתיהם מלמַעלָה למַטה, יוֹשבים

עם נשיהם אִיש בּפינתוֹ למנוֹת לאוֹר הנר אֶת כּסף הפּדיוֹן וּמסַיימים בּאנחה: "הא לךָ סַךְ־הכּל של יריד! שאוֹן וָרעש – וכסף אָין! אִם בּיריד אשר כּזה, בּים גָדוֹל כּזה, צוֹללים וצוֹללים וּמַעלים חרס – כּבר כּלוּ

כּל הקצים!"

החנוָנים יוֹצאִים אִיש מפּינתוֹ, עוֹמדים בּחבוּרה

וּמשׂוֹחחים. כּל אֶחָד מסַפּר חידוּשים ונפלָאוֹת מן היריד. בּין שאָר

הקוֹלוֹת נשמע גם קוֹלָה של אֶסתּר. יהוּדים בּאִים בּימים מַטים לַה אוֹזן ושוֹמעים, מַבּיטים אֵליה בּגיחוּךְ של רצוֹן וּמתגָרדים מתּוֹךְ התפּעלות.

“בּן־אָדם לכל דבר, נַערה זוֹ של זלאטה! – מדבּרים אַחַר־כּךְ החנוָנים בּיניהם. – דוֹמה, עדיִין תּינוֹקת, ואַף־על־פּי־כן מבינה בּעֵסק עד תּכליתוֹ!”

בּתוֹךְ המהוּמה והדחָק ושפע הפּדיוֹן בּיריד מַעסיקוֹת

הנשים המַאזיפּיבקאִיוֹת, נשי־החַיִל, גם אֶת בּעליהן, יהוּדים בּני־תוֹרה, חוֹבשי הסַפסלים בּבית־המדרש, שבּכל ימוֹת השנה אֵין לָהם שוּם שייכוּת לעניינים אֵלוּ. מַעמידוֹת הן אוֹתם על־ידן לא למקח וּממכּר, אֶלָא לשמירה מפני הגנבים. הבּעלים הלָלוּ משמשים בּיריד כּמיני דחלילים. דוֹמה, למַראִית־עַיִן הרי אֵלה אנשים חשוּבים מאוֹד, יהוּדים שפרקם נאֶה וּזקנם מגוּדל, אבל לאמתּוֹ של דבר אֵינם אֶלָא בּטלָנים מבַלי־עוֹלָם, נשים בּמכנסַיִים, נקבוֹת בּעלוֹת זקן וּפיאוֹת. תּפקיד כּזה מילא בחַייו גם לוי של זלאטה, ועד היוֹם, כּשזלאטה נזכּרת בּזמַן היריד ימים שעברוּ, היא בּוֹכה וּמקוֹננת: “אֵין לוי עוֹד, אֵין מי שיֵשב וישגיחַ אֵצל התּריס!” זלאטה שוֹפכת אֶת לבּה לפני שכנה, שמוּאֵליק החַזן, וּמבקשת ממנוּ, כּי יִשלח לָה לעֵזר את יוֹסילי שלוֹ. הלא יוֹסילי בּין כּךְ וּבין כּךְ הוֹלךְ

בּטל – יִתּן־נא אֶת צוַארוֹ בּעוֹל כּל־שהוּא, יעמוֹד, לכל הפּחוֹת, אֵצל התּריס לשמוֹר על הסחוֹרה מפּני הגנבים. שמוּאֵליק עוֹשׂה רצוֹנה ושוֹלח

אֶת יוֹסילי אֶל היריד, לעמוֹד שם עם זלאטה ועם אֶסתּר אֵצל התּריס, “לעזוֹר בּפדיוֹן כּסף”. יוֹסילי מקבּל על עצמוֹ אֶת העוֹל הזה בּאַהבה

וּברצוֹן. שׂמח הוּא, כּי ניתּנה לוֹ רשוּת להיוֹת עֵזר כּנגד אֶסתּר,

להוֹעיל לָה עד כּמה שידוֹ מַגעת. בּשביל אֶסתּר לא יִקשה מיוֹסילי דבר. מוּכן וּמזוּמן הוּא לָלכת בּשליחוּתה עד קצה העוֹלָם, לָבוֹא למַענה בּאֵש

וּבמַיִם, לָתת לָה אֵת כּל נַפשוֹ על מסירוּתה אֵלָיו, על חנה וחַסדה, על לבּה הטוֹב והרחוּם, על כּל הליכוֹתיה עמוֹ, עם היתוֹם העלוּב, הבּוֹדד,

הנעזב.

 

פּרק חמישי: יוֹסילי הוֹלךְ בּטל, ונַפשוֹ נכספת וכלה “לשם”    🔗

משל מוּרגָל בּפי הבּריוֹת: "כּשהאֵם אִמא – האָב אַבּא,

כּשהאֵם חוֹרגת – האָב חוֹרג". שמוּאֵליק החַזן, כּל זמַן שזלדה אִשתּוֹ

היתה חַיה, היה יוֹסילי בּן יקיר לוֹ, יֶלד־שעשוּעיו: “יוֹסילי שלי? הנה תּראוּ, מַה צמח יִצמַח ממנוּ בּקרב הימים!” אבל לאַחַר שמתה עליו זלדה וּבמקוֹמה בּאה אוֹתה האִשה מבּרדיטשוֹב בּמטפּחת התוּרקית, התחיל

שמוּאֵליק, בּעֶטיה של זוֹ, להתרחק קימעה קימעה מיוֹסילי, אַף כּי בּלבּוֹ אֶפשר שאָהב אוֹתוֹ כּבתּחילָה. זלאטה הסידקאִית ראתה אֶת הליכוֹתיו

החדשוֹת של שמוּאֵליק עם בּנוֹ, ונַפשה סלדה מכּל זאת. מַה סבוּר אַתּה, רב שמוּאֵליק, – היתה אוֹמרת לוֹ פּעם בּפעם בּעקיצה, – אִילוּ זלדה אִשתּךָ,

עליה השלוֹם, כּדוֹמה למשל היתה נשאֶרת אַלמנה אַחריךָ, אַף היא היתה מַניחָה ליוֹסילי, שיהא הוֹלךְ בּטל כּל הימים? אַף היא היתה פּוֹטרת אוֹתוֹ מבּית־רבּו, שיִגדל ללא תּוֹרה וללא דרךְ־אֶרץ ויִהיֶה הרוּחַ יוֹדע מה, עוֹרף־כּלָבים?" על דבריה אֵלה היה שמוּאֵליק עוֹנה בּאנחה, מתחַמק מפניה והוֹלךְ לוֹ, וּבלבד שלא יוֹסיף לשמוֹע את תּוֹכחתּה המגוּלה, היוֹרדת חַדרי בּטן.

יוֹסילי, כּפי שסוּפּר למַעלָה, נחשב בּביתה של זלאטה למן ימי ילדוּתוֹ כּקרוֹב, כּאֶחָד מבּני המשפּחה, וּמיוֹם שנתייתּם מאמוֹ

קירבה אוֹתוֹ זלאטה בּשתּי ידיִים והגנה עליו מפּני האֵם החוֹרגת, לבל תּתעמר בּוֹ כּאַוַת־נַפשה. מתּוֹךְ כּךְ פּרצה בּין זלאטה וּבין אִשתּוֹ

השנייה של שמוּאֵליק מַחלוֹקת רבּה, וּשתּיהן נטרוּ זוֹ לזוֹ שׂנאָה

כּבוּשה. וּמפּני ששמוּאֵליק החַזן היה כּפוּת לאִשתּוֹ וסר למשמַעתָּה, על כּרחוֹ נמשךְ אַף הוּא אֶל תּוֹךְ המריבה. כּלוֹמַר, רוֹב לא רָבוּ זה עם זה, ורק זלאטה דנה אוֹתוֹ פּעם בּפעם בּרוֹתחים על שהוּא מַניחַ לאִשתּוֹ לפסוֹע על ראשוֹ וּמַרשה לָה להעליב אֶת בּנוֹ היתוֹם.

– אָּתה, רב שמוּאֵליק, הלא תּסלח לי, שאני מדבּרת אֵליךָ בּגָלוּי, תּיִש אַתּה, ולא גבר. לָמה תּשמַע לָה, להמכשפה הבּרדיטשוֹבית? אִילוּ קמה עתּה זלדה, עליה השלוֹם, מקברה והציצה על יוֹסילי שלָה, מוּטב היה לָה להיקבר שנית. אָב נאֶה, בּעווֹנוֹתינו הרבּים! הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם, חי נַפשי! וכי כּךְ עוֹשׂה יהוּדי ישר?

שמוּאֵליק היה שוֹמע חרפּתוֹ, ממַלא פּיו מַיִם וּפוֹרש

בּחשאי למחיצתוֹ, אֶל משוֹרריו, להכין עמהם "עוֹד יִזכּוֹר לָנוּ אַהבת

אֵיתן" חָדש לראש־השנה. את זלאטה היה שמוּאֵליק ירא יוֹתר משהיה ירא אֶת אִשתּוֹ, “המכשפה הבּרדיטשוֹבית”. למוֹרת־רוּחַ היוּ לוֹ פּגישוֹתיו עם שכנתּוֹ, שהזכּירה לוֹ תּמיד אֶת זלדה, אִשתּוֹ הראשוֹנה. היא היתה לוֹ לפוּקה, וּלמַזכּרת־עווֹן, ולָכן היה נזהר מפּניה כּמפּני האֵש. כּשזלאטה היתה חוֹזרת מן השוּק, היה מַעלים עיִן ממנה, משׂים עצמוֹ כּעסוּק מאוֹד, מַפליג עם משוֹרריו בּזמרת “מכלכּל חַיִים” אוֹ “ויֶאתיוּ” לימים נוֹראִים,

אוֹ מסַלסל סתם בּגרוֹנוֹ, וּבלבד שלא יִיפּגש עמה. וכנגד זה היה יוֹסילי שוֹהה בּביתה של זלאטה יוֹמם ולילה. למן שנַת העֶשׂר לחַייו, מיוֹם שפּטרוּהוּ מבּית־רבּוֹ, היה יוֹסילי הוֹלךְ בּטל כל הימים, מאֶפס מַעשׂה וּמאֶפס פּינה לחסוֹת בּה. היה יוֹשב רוֹב ימיו בּחנוּתה של זלאטה להשגיחַ על המסחָר, אוֹ בּא לביתה לעזוֹר בּכל מלָאכה, וּמתּוֹךְ כּךְ היה נוֹתן אֶת קוֹלוֹ הנעים בּזמרה, שאֶסתּר אָהבה מאוֹד לשמוֹע. עם אֶסתּר התהלךְ

יוֹסילי כּאָח עם אחוֹתוֹ. שניהם היוּ כּמעט בּני גיל אֶחָד, שניהם גָדלוּ מימי קטנוּתם בּביִת אֶחָד, שניהם היוּ יתוֹמים וּשניהם הכּירוּ מילדוּתם

חַיי עוֹני ולָחַץ. כּשאֶסתּר היתה מתעצבת אל לבּה, היתה מבקשת מיוֹסילי, כּי יזמר לָה אֶת הזמר הנוּגה “כּי אֵצא החוּצה”. מיד היה יוֹסילי מתייצב בּתוֹךְ הבּיִת, פּוֹרשׂ כּפּיו למַעלָה, כּמוֹ לתפילָה, וּמרים אֶת קוֹלוֹ

הרךְ והמתוֹק בּזמר מוּפלָא:

כִּי אֵצֵא הַחוּצָה בְּאִישׁוֹן הַלָּיְלָה,

אֶשָׂא אֶת־עֵינִי, אַבִּיט לְמָעְלָה,

אָז אַקְשִׁיב בַּדְּמָמָה

קוֹל קוֹרֵא בָּרָמָה,

קוֹל קִינִים וָהֶגֶה וָהִי:

“אַלְלַי לִי!”…

יוֹסילי היה מתלהב, מנַצנץ בּעיניו כּלפּי התּקרה, מַניחַ

אֶת ידוֹ על לבּוֹ וגוֹעֶה בּזמר, כּשהוּא עוֹשׂה מתּוֹךְ כְּך מיני

עוָיוֹת משוּנוֹת, כּאַקטוֹר לכל דבר.

– אֵיפה לָמַדתּ אֵת כּל התּנוּעוֹת האֵלה"? – שאלה אוֹתוֹ אֶסתּר פּעם אֶחָת.

– ראִיתי זאת מן הטיֶנוֹר של פּיצי, כּשהיִיתי שם עם אַבּא. הטיֶנוֹר של פּיצי סיפר, שכּךְ מזמרים בּתּריאַטר. מי שמזמר בּתּריאַטר צריךְ להזדקף מלוֹא קוֹמתוֹ, לנַענע בּידיו וּבכל אֵברי גוּפוֹ.

הוֹי, כּמה מזמר הוּא, הטיֶנוֹר הזה! הוּא בּחן אֶת קוֹלי ואָמַר לי, כּי פּיצי יקבּל אוֹתי בּשתּי ידיִים. וּכבר חָשבתּי לדבּר על זה עם אַבּא, אַךְ לא רציתי. ירא היִיתי… עכשיו, לוּא בא פּיצי לכאן, כּי עתּה חָכמתּי יוֹתר.

וּבדבּרוֹ כּךְ, נפל יוֹסילי לתוֹךְ הירהוּרים. בּלבּוֹ

הרךְ היתה עצוּרה אֵש לוֹהטת, שהלהיבה בּוֹ כּיסוּפים מסוּתּרים לָצאת

מפּינתוֹ הצרה והשוֹממה לשם, למרחַקים, אֶל מרחבי העוֹלָם הגָדוֹל, החָפשי. ניסי, פּיצי, ירוּחָם, תּוי־נגינה – אֵלה היוּ שאִיפוֹתיו של יוֹסילי, מַשׂא־נַפשוֹ בּימי נַערוּתוֹ. להשׂיג אַחַת מאֵלה – זוֹ היתה המַדריגָה

הגבוֹהה בּיוֹתר בּחַייו הצעירים. מכּל חלוֹמוֹת־הזהב, ששׂיחקוּ לפניו בּחָזוֹן, הטוֹב והיפה בּהם היה – להרחיק נדוֹד לאוֹדיסה אֶל פּיצי, אוֹ לטאֶטראֶוויץ אֶל מיצי, וללמוֹד מפּיהם אֶת תּוֹרת תּוי־הנגינה. אָמנם זה היה גם חפצוֹ הכּמוּס של שמוּאֵליק אָביו, אַך ידוֹ לא השׂיגה לָתת לוֹ אֶת מעט הכּסף להוֹצאוֹת הדרךְ. ולא עוֹד, אֶלָא שצריךְ היה להימלךְ תּחילָה בּדעתּה של זוּגָתוֹ, ודבר זה היה קשה לוֹ כּקריעת ים סוּף. פּעמים, כּשתּקפוּ הצרוֹת על יוֹסילי, היה מַעלה מַחשבה בּלבּוֹ, אוּלי כּדאי לוֹ

שיִסַע אֶל פּיצי על דעת עצמוֹ, בּלי שיִטוֹל רשוּת לכךְ מאָביו? פּשוּט,

יִשׂא אֶת רגליו ויֵלךְ – ואֵיננוּ! אֶת מי יִירא וּממי יִפחָד? וּכבר תּכן

תּכנית, כּיצד ואֵימתי יביא אֶת מַחשבתּוֹ לידי מַעשׂה. ואוּלָם צר היה לוֹ לעזוֹב אֶת אָביו לבדוֹ ליד התּיבה. בּימים ההם כּבר לא יכוֹל היה שמוּאֵליק להחזיק מַעמד בּלא עֶזרתוֹ של יוֹסילי, שהיה כּל משענתּוֹ בּזמַן התּפילָה בּבית־הכּנסת. בּשעה שיוֹסילי היה נוֹתן אֶת קוֹלוֹ הנעים בּסילסוּלי נגינה, אוֹתה שעה ניתּנה שהוּת לשמוּאֵליק לָנוּחַ מעט וּלהחליף כּוֹחַ. יוֹסילי, אַף כּי לא ידע טוֹב בּמחיצתה של האֵם החוֹרגת ונַפשוֹ היתה מרה עליו, אָהב את אָביו וריחם עליו בּכל לבּוֹ. "מַה יעשׂה כּאן בּלעדי? מי יִשׂא לוֹ אֶת משלוֹחַ־המנוֹת בּפּוּרים, אֶת המַצה השמוּרה

בֶּערב פּסח, אֶת האֶתרוֹג בּסוּכּוֹת?"… לפנים, בּשנוֹת הטוֹבה,

כּשזלדה, עליה השלוֹם, היתה חַיה ותוֹמכת אֶת הוֹצאוֹת הבּיִת

בּמלאכת־כּפּיה, בּגידוּל אַוָזים, בּטיגוּן שוּמן, בּמריטת נוֹצוֹת,

וכיוֹצא בּאֵלוּ פּרנסוֹת צדדיוֹת, לא היה שמוּאֵליק צריךְ לָשׂאת אֶת

עֵיניו להכנסוֹת בּזוּיוֹת אֵלוּ. עכשיו, שזלדה מתה ואֶת מקוֹמה ירשה אוֹתה היהוּדייה מבּרדיטשוֹב, שהוֹסיפה על המשפּחה שתּיִים שלוֹש נפשוֹת קטנוֹת,

המבקשות אוֹכל, אָנוּס היה שמוּאֵליק להשפּיל את כּבוֹדוֹ ולשלוֹחַ אֶת יוֹסילי בּפּוּרים, כּי יּשׂא משלוֹח־מנוֹת אֶל בּעלי־הבּתּים שבּעיר. זוֹ

היתה ירידה גדוֹלָה לשמוּאֵליק, בּראוֹתוֹ אֶת בּנוֹ הרךְ מַחזיר על הפּתחים עלוּב ויחף.

יוֹסילי עצמוֹ לא היה חוֹשש לכךְ ולא כלוּם. למַען אָביו מוּכן היה לעשׂוֹת כּל מלָאכה, לוּא רק נזדמנה לידוֹ. "אִילוּ היִיתי אָדם גָדוֹל כּפיצי, – הירהר יוֹסילי בפּני עצמוֹ – היִיתי נוֹתן לאַבּא אֶת כּל

אשר לי, וּבלבד שלא אֶראֶה בּיִיסוּריו!" וכל אשר הוֹסיף יוֹסילי לחשוֹב מַחשבוֹת אֵלוּ, כּן הוֹסיף להרגיש, כּמה תּערוֹג נַפשוֹ ותכלה לשם, למרחַקים, לעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, מקוֹר האוֹר והאוֹשר. מין רוּחַ תזזית

נכנסה בו, אשר לא ידע שחרה. רוּחַ זוֹ לא נתנה לוֹ מנוּחָה בּיוֹם ולא נתנה שינה לעֵיניו בּלילה, רק עוֹררה וּמשכה אוֹתוֹ לשם, לשם! אֵין דרךְ אַחרת לפניו, אֵין תּקוָה לחַייו, אֶלָא שם, רק שם!…

 

פּרק ששי: יוֹסילי מוֹצא גן־עֵדן לעצמוֹ, אַךְ מגָרשים אוֹתוֹ משם בּחרפּה    🔗

כּנַער משוּלָח ונעזב לנַפשוֹ, חָפשי מעוֹל תּוֹרה וּמעוֹל

דרךְ־אֶרץ, היה יוֹסילי פּוֹסע וּמהלךְ בּעיר לאָרכּה וּלרחבּה, מוֹדד

בּרגליו אֶת השוּק ואֶת הרחוֹבוֹת, מַרחיק לכת לפעמים אֶל מחוּץ לָעיר,

משתּטח שם יחידי על האָרץ, בּמקוֹם הסמוּךְ ליער, וּמרים קוֹלוֹ בּזמרה, מסַלסל בּגרוֹנוֹ וגוֹעֶה בּניגוּן, שוֹפךְ לבּוֹ, כּמוֹ אָביו, בּאַחַת

מּתפילוֹת הימים הנוֹראִים. כּאן, בּרחבי השׂדה, יכוֹל היה להריע וּלהצריחַ כּכל אַוַת־נַפשוֹ, וּבת־קוֹל היתה עוֹנה לוֹ מתוֹךְ עבי היער בּהדים רמים, כּפוּלים וּמכוּפּלים, כּאילוּ עצי היער משוֹרריו הם וחוֹזרים אַחריו בּמַקהלָה. כּאן, בּאֵין נפש חַיה עמוֹ, הרגיש יוֹסילי אֶת עצמוֹ נוֹחַ וקל יוֹתר מאשר בּבית אָביו. אִיש לא כּיהה בּוֹ ולא מנע אוֹתוֹ מזַמר וּמצרוֹחַ כּחפצוֹ, והוּא לא היה צריךְ להתבּייש מפּני אִיש ולכלוֹא אֶת

רוּחוֹ. כּאן אֵין אדוֹנים לוֹ, אֵין אֵם חוֹרגת, אשר תּרים עליו קוֹל

גערה, ואֵין אָב מדוּכּא וַעצוּב־פּנים, אשר יֵיאָנח מרה למַראֵהוּ. כּאן בּרא יוֹסילי לעצמוֹ עוֹלָם מיוּחָד בּמינוֹ, עולם פּלָאוֹת שכּוּלוֹ שלוֹ:

היער – זה יערוֹ, שלא נברא אֶלָא בּשבילוֹ, פּינַת־סתר לרווחתוֹ ולהנאָתוֹ; השׂדה – זוֹ אחוּזתוֹ, נַחלָתוֹ אשר שָפרָה עליו, כּוּלָה זרוּעה ציצים וּפרחים מַרהיבי עיִן וָלב, מין גן־עֵדן התּחתּוֹן שלוֹ, שבּוֹ הוּא מתייחד עם המית נַפשוֹ המשתּפּכת בּזמרה, בֵּאין רוֹאֶה וּבאֵין שוֹמע אוֹתוֹ.

יכוֹל הוּא אֵיפוֹא לגרוֹם הנאָה לעצמוֹ, להשתּרע על מַרבד־הדשא הנהדר, להתגלגל מצד אֶל צד, לרנן, לצרוֹחַ, לקפּץ על רגל אַחַת, להניע אֶת שתּי ידיו אֶל כּל רוּחוֹת השמַיִים ולעקם אֶת פּניו בּכל מיני עוָיוֹת, כּנַפשוֹ שׁבעוֹ. מי יאֹמַר לוֹ מַה תּעשׂה?… אַךְ אהה, לא לעוֹלָם חוֹסן! לא עמד לוֹ מַזלוֹ ליוֹסילי, וּבמהרה טרדוּהוּ מפּינַת־חמדתוֹ, גרשוּהוּ בּחרפּה מגן־עֶדנוֹ, הניסוּהוּ בּכלָבים, בּמַקלוֹת

וּבאבנים.

היה יוֹם קיִץ חַם, לוֹהט בּשחָקים. בּעיר, כּרגיל,

בּוֹערת השמש כּתּנוּר, ללא רחם, מניסה מן השוּק אֶת החנוָנים והחנוָניות אֶל אחוֹרי התּריסים בּחנוּיוֹתיהם, לשכּב שם בּפיוֹת פּעוּרים ולשאוֹף מעט

צל וצינה, ואֶת עקרוֹת־הבַּיִת השמנוֹת, שאֵין גוּפן המסוּרבל יכוֹל לעמוֹד מפּני החוֹם, – אֶל תּוֹךְ המַרתּפים. המלמדים משלחים אָז אֶת תּלמידיהם מן החדרים לרחוֹץ בּנהר, לשכשךְ להנאָתם בּבצעֵי המַיִם הנרפשים, והם עצמם פּוֹשטים מעליהם אֶת הקפּוֹטוֹת, יוֹשבים בּשרווּלי־כתנוֹתיהם הרחָבים,

בּטליוֹתיהם הקטנוֹת המַצהיבוֹת וּבלוּחַ־לבּם החָשׂוּף בּטלים

מתּלמוּד־תּוֹרה, מנַפנפים אֶת כּיפּוֹתיהם מעל קדקדם וּמזיעים בּשפע, כּמוֹ בּבית־המרחָץ. וּסתם יהוּדים מתהלכים בּשוּק במַקלוֹתיהם וּפניהם

פּני־להבים, חוֹפתים שרווּליהם על זרוֹעוֹתיהם ושוֹמטים כּוֹבעיהם לערפם, משׂרכים דרכּם בּלא כּוֹחַ ואוֹמרים אִיש אֶל רעֵהוּ: “אַךְ זה חוֹם! לא היה כּחוֹם הזה עשׂרוֹת בּשנים!”… אפילוּ העזים בּחצר בּתּי־הכּנסיוֹת, שכּל אוֹתוֹ הבּוֹקר עד עֶצם הצהריִים היוּ זריזוֹת וּשקודוֹת, מטפּסוֹת

מתּוֹךְ פּריצוּת על הגגוֹת, צוֹבטוֹת וּמכרסמוֹת גבעוֹלי קש משוּליהם,

מלחכוֹת אֶת כּוֹתלי בּתּי־הכּנסיוֹת, קוֹפצוֹת על השוּלחָנוֹת והתּריסים

של הנשים התּגרניוֹת בּשוּק וּמקבּלוֹת אֶת פּסַק־דינן מידי משרתי החנוּיות, – אַף עזים עזוֹת־נפש אֵלוּ עיפוּ לבסוֹף מן החוֹם ושכבוּ למַעצבה כּל אַחַת בּפינתה, רגליהן מקוּפלוֹת תּחתּיהן, לשוֹנן שלוּחָה

לפניהן וּמַראֵה פּניהן מטוּפּש מאוֹד.

לא כן מחוּץ לָעיר, ליד היער הגָדוֹל, המוֹריק בּאִילָנוֹת ועשׂבים. לשם פּרש יוֹסילי, כּפעם בּפעם, להתייחד עם עצמוֹ, להערוֹת אֶת נַפשוֹ בּזמרה. בּלכתוֹ כּךְ סמוּךְ ליער, בּצל האִילָנוֹת, וּבשאפוֹ אֶל

קרבּוֹ בּכל פּה אֶת האַויר הצח והצוֹנן, הסיחַ דעתּוֹ ולא הרגיש כּלָל, כּמה הרחיק מן העיר. לנגד עֵיניו התפּשט שטיחַ גָדוֹל ירוֹק, כּוּלוֹ חָלָק כּל־כּךְ, רךְ וָטוֹב, מַרהיב עיִן וּמחַיה נפש, הקוֹרא וּמוֹשךְ אֶת הלב להשתּטח עליו, להתפּרקד ולָנוּחַ, לָנוּחַ עַד אֶין סוֹף. אַךְ כּכל אשר

הוּא מוֹסיף לָלכת, כּן נראֶה לוֹ עֵשׂב השׂדה גָבוֹה וצפוּף יוֹתר, ירוֹק

ורענן יוֹתר, והוּא נמשךְ להרחיק לכת הלאָה, הלאָה. הוּא מַרגיש אֶת עצמוֹ נוֹחַ וקל כּל־כּךְ בּרגלָיו, לבּוֹ טוֹב עליו, ובגרוֹנוֹ ידוּגדג וירוּנַן, חָשקה נַפשוֹ לזַמֵר. בּמוֹחוֹ צץ ועוֹלה רעיוֹן חָדש, מין

נוֹסַח חָדש של “ועל המדינוֹת בּוֹ יֵאָמַר”, ויוֹסילי מרים קוֹל חָזק למַעלָה, למַעלָה, והקוֹל משתּפּךְ מגרוֹנוֹ בּצלילים קלים וחָפשים ללא

מַעצוֹר, ונדמה לוֹ, כּי כּכל אשר יגבּיה קוֹלוֹ, כּן יוּכל להוֹסיף

וּלהגבּיהוֹ עוֹד – והוּא מריע וּמַצריחַ, גוֹעֶה בּמיני צלילים נפלָאִים,

שהוּא עצמוֹ תּמה, מאַיִן בּאו לוֹ אֵלה? הוּא מסַלסל וּמסַבּךְ בּגרוֹנוֹ

מין דמיוֹן מוּפלָא, שהוּא עצמוֹ אֵינוֹ יוֹדע, עד היכן ירחיק כּךְ וּבמה יסַיים לבסוֹף. וּכשהוּא מַגיע להמלים: “אַשרי אִיש שלא ישכּחךָ, וּבן־אָדם יִתאַמץ בּךְ, כּי דוֹרשיךָ לעוֹלם לא יִכּשלוּ, ולא יכלמו לָנצח כּל החוֹסים בּךְ”, – משתּפּכת מגרוֹנוֹ תּפילָה אַדירה, בּוֹקעת שחָקים, והוּא

מפרשׂ ידיו בּשעת מַעשׂה וּמקפץ כּלפי מַעלָה, כּאִילוּ צמחוּ לוֹ

כּנפיִים, וקוֹלוֹ הוֹלךְ וחָזק:

כּל החוֹסים בּךְ!

כּל החוֹסים בּךְ!…

פּתאוֹם שוֹמע יוֹסילי מאַחריו צוָחָה משוּנה: "תּפשׂהוּ!

נשכהוּ! נשכהוּ! נשכהו!… הוּא מַבּיט על סביבוֹתַיו ועוֹמד בּפחד־מות: כּנוּפיה רבּה של ילדי רוֹעים, בּתרמילים קטנים על שכמיהם, בּכוֹבעים גדוֹלים על ראשיהם וּבאַלוֹת עבוֹת בּידיהם, רצים אֵלָיו כּוּלָם, ולפניהם רץ כּלב שחוֹר, שׂעיר, גָדוֹל ונוֹרא. יוֹסילי מַרגיש בּפניו מַהלוּמה

עצוּמה, ואַחַר־כּךְ – כּאִילוּ מישהוּ סוֹחב אוֹתוֹ, קוֹרע בּגדוֹ מעליו,

מַפּילוֹ לָאָרץ, דוֹרסוֹ, ואַחַר־כּךְ… אַחַר־כּךְ אֵינוֹ זוֹכר עוֹד

כּלוּם.

כּשֶנתעוֹרר, כּבר לא ראה אִיש מסביב. נדהם, מבוּייש ונפחָד בּבגד קרוּע לגזרים, קם יוֹסילי מן האָרץ וּפנה לָלכת הבּיתה, כּוּלוֹ מדוּכדךְ ועלוּב ונַפשוֹ מרה עליו. בּדרךְ הילוּכוֹ נתן אֶת קוֹלוֹ בּבכי. הוּא תּהה בּלבּוֹ ולא יכוֹל להבין, לָמה הֵרַע לוֹ אלוֹהים יוֹתר

מאשר לכל הנערים בּני גילוֹ? לָמה הוּא מַכבּיד עליו ידוֹ כּל־כּךְ? דוֹמה, הלא מתפּלל הוּא בּכל יוֹם שוֹמר אֵת כּל המצווָת כּדת וּכדין, מקיים מצוַת

כּיבּוּד־אָב כּהלכתה, זהיר אפילוּ בּכבוֹד אִמוֹ־חוֹרגתּוֹ יוֹתר משהיא ראוּיה לכךְ.

– למה בּאַתני כּל זאת, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? מה חָטאתי לפניךָ, שאַתּה מייסר אוֹתי כּל־כּךְ?…

 

פּרק שביעי: יוֹסילי נעשׂה בּעל־תּשוּבה ונכשל שוּב בּעבירה    🔗

לאַחַר שגוֹרש יוֹסילי בּחרפּה מגן־עֶדנוֹ וּבא הבּיתה

מוּכּה וּפצוּע, כּוּלוֹ נדהם, בּקפּוֹטה קרוּעה וּמקוֹרעת, קיבּל, כּרגיל,

אֵת כּל ענשוֹ מידי אִמוֹ־חוֹרגתּוֹ, וַאפילוּ מידי אָביו לא ניקה. הַכּה לא היכּה אוֹתוֹ שמוּאֵליק מימיו, ורק הוֹכיחַ אוֹתוֹ בּדברים:

– אני שוֹאֵל אוֹתךָ בּעצמךָ רק אַחַת: וכי כךְ עוֹשׂה בּחוּרוֹן שכּמוֹתךָ? הלכתּ וקרעתּ אֶת הקפּוֹטוֹנת שלךָ לקרעֵי קרעים! הלא

מסתּמא אמַהר, מַה שייךְ, לעשׂוֹת לךָ תּיכף וּמיד חדשה תּחתּיה? הפּרנסוֹת

היפוֹת בימינוּ אֵלה! אִילוּ קמה אמא שלךָ מקברה – כּלוּם יוֹדע אני? מַה שייךְ…

יוֹסילי היה נוֹתן אֵת כּל נַפשוֹ, וּבלבד שא יִשמַע

תּוֹכחתּוֹ של אָביו. אוֹתה שעה נדר יוֹסילי נדר ונשבּע בּלבּוֹ בּכל קוֹדש, כּי כל ימי חַייו לא תּדרוֹךְ עוֹד כּף רגלוֹ בּיער, כּי לא יֵצא עוֹד עד עוֹלָם מחוּץ לָעִיר, וַאפילוּ ידע, כּי כל טוּב האָרץ נכוֹן שם בּשבילוֹ!… הדבר היה בּיוֹם חמישי בּשבּת. למחר, בּיוֹם הששי, השכּים יוֹסילי ורץ לבית־הכּנסת ועמַד שם להתפּלל בּחסידוּת וּבדביקוּת רבּה וּבהמית הלב, אשר לא ידע כּן מימיו. כּשחָזר מן התּפילָה, עמד על דעת עצמוֹ לצחצח בּשביל האֵם החוֹרגת אֶת כּלי הפּח והנחוֹשת לכבוֹד השבּת, רץ

בּשליחוּתה בּרגליִים ממַהרוֹת אֶל השוּק לקנוֹת פּילפּל, עלי־דפנה עם קינמוֹן, ציפּוֹרן־בוֹשׂם עם דבש בּשלוֹש פּרוּטוֹת לפּשטידה, אַף יין לקידוּש וּלהבדלה, וּבחזירתוֹ נזדרז מאֵלָיו לגרוֹר חזרת לשוּלחַן השבּת

ועמד לבקע בּתוֹךְ המיטה אֶת כּף רגל העֵגל בקוֹפיץ וּבעלי של המַכתּש בּחָריצוּת רבּה כל־כּךְ, שהחַזנית לא יכלה עוֹד להתאַפּק ואָמרה אמירה סתם, בּפני עצמה, כּשהיא מציצה לתוֹךְ התּנוּר וּמנַפּחת אֶת האֵש:

– אֶלָא מה? כּךְ צריךְ נַער! לא להמתּין עד שפּלוֹני יאֹמַר לוֹ: לךְ! לא מַעשׂה סרבּנים, נַצחָנים, עיקשים, פּתלתּוּלים!…

לשֵמע דברים אֵלוּ לָבש יוֹסילי יֶתר עוֹז. הוּא הרגיש

בּקרבּוֹ כּוֹחַ וּגבוּרה להפוךְ את העוֹלָם, כּמעט כּשימשוֹן הגיבּוֹר

בּשעתוֹ. ראה, שהאֵם החוֹרגת מבקשת מַיִם למלאכתּה, לא חָשב מַחשבוֹת הרבּה, חָפת אֶת כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ המאוּחָה בּקרעֶיה, חָטף אֶת הדלי וּמקץ

רגָעים מוּעטים הביאוֹ מלא מַיִם עד שׂפתוֹ. אַחַר־כּךְ ישב לעבוֹר על פּרשת השבוּע ולקרוֹא שיר־השירים בּמתיקוּת רבּה כּל־כּךְ, שהחַזנית בּעצמה רחש לבּה דבר טוֹב, עמדה והגישה לוֹ על המשַמרת מעט אִיטריוֹת, משוּמנוֹת בּבצל מטוּגָן בּשוּמן. לבּוֹ של יוֹסילי היה כּל אוֹתוֹ היוֹם, וגם למחרתוֹ בּיוֹם השבּת, מלא אַהבה וּמסירוּת־נפש לבני בּיתוֹ והירהוּרי תּשוּבה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. בּשבּת עם צהריִים, עֵת כּל הנערים מטיילים להנאָתם בּרחוֹב הבּרדיטשוֹבי, ישב יוֹסילי לאמוֹר פּרקי־אָבוֹת בּחשק רב. גָמַר פּרקי־אָבוֹת, בּיקש לאמוֹר תּהילים בּאוֹתוֹ חשק. אֶלָא מיד נמלךְ בּדעתּוֹ: לא כּאן המקוֹם. כּל היהוּדים היראִים והשלימים אוֹמרים תּהילים בּבית־הכּנסת, והוּא יוֹשב כּאן ליד עביט השוֹפכין – בּוּשה וּכלימה! מוּטב שיֵלךְ לבית־הכּנסת!

ויוֹסילי לוֹבש אֶת קפּוֹטת־השבּת, קוֹשר מסביב לצוָארוֹ

מטפּחת לבנה וּפוֹנה לָלכת לבית הכּנסת. לבּוֹ קל וטוֹב עליו, אשר לא ידע כּן מימיו. מַרגיש הוּא אֶת עצמוֹ כּאָדם שהיתה לוֹ מריבה עם חבירוֹ ואַךְ זה התפּייס עמוֹ. נדמה לוֹ. כּי בּינוֹ וּבין האֵל הגָדוֹל, אלוֹהים

חַיִים, יש שייכוּת כּל־שהיא: הוּא, יוֹסילי, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ, מַעשׂה ידיו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהוּא רוֹאֶה עתּה לנגד עֵיניו, מחוּתּנים קרוֹבים הם. השמש, המַתחילָה לָרדת ונחפּזת וּפוֹנה למַטה, השמַיים,

המַבהירים בּגָבהם וּמַאדימים בּקצוֹתיהם בּאוֹדם מַבהיק, הציפּרים,

המַמריאִים בּמרוֹם וּמרחפים וּמשוֹטטים בּרחבי שחָקים סיעוֹת סיעוֹת,

למַעלָה וּלמַטה, כּסירוֹת השטוֹת על־פּני מַיִם רבּים, – הכּל, הכּל קרוֹב

כּל־כּךְ ללבּוֹ, נוֹחַ ונעים ללבּוֹ, כּדבר הידוּע והמקוּבּל, שיֶש לוֹ

חלק בּוֹ, שיֶש לוֹ שייכוּת אֵלָיו… וכךְ מהלךְ לוֹ יוֹסילי, כּשהוּא

תּפוּשׂ בּמַחשבוֹת עֶליוֹנוֹת, שקוּע בּכבשוֹנוֹ של עוֹלָם, מַרחיק לָלכת

הלאָה, הלאָה, בּלי השגיחַ כּלָל, שכּבר נתרחק מבּית־הכּנסת הקר, כּבר עבר אֵת כּל הרחוֹב של בּתּי־הכּנסיוֹת, אַף אֶת הרחוֹב הבּרדיטשוֹבי, ואֶת

בּתּי־המלָאכה לברזל, ואֶת פּרבּר המַפּחוֹת, ואֶת הגשר החָדש, וּכבר הגיע לרחוֹב הפּוֹלָני. ומי יוֹדע, עד היכן היה מַרחיק לָלכת, אִילמלא עצרוּהוּ פּתאוֹם צלילים מוּזרים של זמרה מתוּקה, של נגינה אלוֹהית, מיני קוֹלוֹת נפלָאִים, שכּמוֹהם לא שמע מעוֹלָם. הוּא עוּמד מלכת, מַאזין וּמַקשיב, ואָזניו לא תּשׂבּענה לשמוֹע. יוֹדע הוּא, כּי בּרחוֹב הפּוֹלָנים, שם

בּראש ההר, יש “קוֹסטיוֹל”, זה בּית־היִראָה שלָהם. יוֹדע הוּא גם זאת, כּי שם מנַגנים בעוּגָב. ואוּלם שמוֹע עדיִין לא שמע נגינה זוֹ מימיו. ראשית, משוּם שבּרחוֹב הפּוֹלָנים מצוּיִים כּלָבים בּכל חָצר, ושנית,

מיוֹם שחָרב בּית־המקדש הלא אָסוּר ליהוּדי לשמוֹע קוֹל עוּגָב. בּרגע זה הוּא מצטעֵר בּכל לבּוֹ, שהיהוּדים חָטאוּ לפנים לאלוֹהים, וצר לוֹ מאוֹד,

שאֵין עוֹד ליהוּדים לא בּית־המקדש שלָהם, לא עוּגָב שלהם ולא לויִים, שהיוּ מנַגנים בּכל כּלי־שיר ושׁרים שירי קוֹדש. וּבינתיִים משתּפּכים כּאן ממרוֹם הקוֹסטיוֹל צלילי נגינה ושירה, והוּא נמשךְ כּמוֹ בּאֶבן שוֹאֶבת אֶל מַעלה ההר, עוֹלה וּמתקרב לשם, לאוֹתוֹ מקוֹם מוּפלָא, עד שהוּא נכנס לפנַי ולפנים ורוֹאֶה מין חָלָל גָבוֹה ונוֹרא, שמרוֹב גָבהוֹ לא תּיראֶה התּקרה. הכּתלים הלבנים מקוּשטים בּזהב וּמצויירים בּדמוּיוֹת שוֹנוֹת של

מַלאָכים. מלמַעלָה מתגלגל ויוֹרד מדי פּעם בּפעם קוֹל אַדיר ונוֹרא,

כּקוֹל רעם בּגלגל, המַחריד אֶת לבּוֹ של יוֹסילי וּמַרעיד אֵת כל בּדי עוֹרוֹ, ואַחַר הרעם משתּפּכים ממקוֹם־סתר קוֹלוֹת עריבים, צלילי־שמַיִים, כּזמרת בּני־אָדם רבּים בּמַקהלָה אֶחָת. ושוּב יוֹרד הרעם מלמַעלָה למַטה

בּקוֹל אַדיר וחָזק, עד כּי ינוּעוּ הכּתלים ותרעד האדמה מתּחת לרגלָיִים. ואַחַר – שוּב צלילים עריבים, נפלָאִים, וּביניהם קוֹל רךְ וּמלטף, הממַלא

אֶת הלב המיה וחוּלשה כּאַחַת, עד כּדי התעלפוּת, עד כּדי אָבדן החוּשים. יוֹסילי משַווה לעצמוֹ, שכּךְ היוּ הלויִים שׁרים בּבית־המקדש, מנַגנים

בעוּגָב ונוֹתנים שבח והוֹדיה לאלוֹהי יִשׂראֵל, ולבוֹ תּוֹעֶה בין רגשוֹת

תּוּגָה וּבין עליצוּת־הנפש. רגע שכח אֶת מקוֹמוֹ, ונדמה לוֹ, כּי רגלָיו עוֹמדוֹת לא בּקוֹסטיוֹל הפּוֹלָני, אֶלָא שם, שם, בּירוּשליִם עיר־הקוֹדש… אַךְ הנה חָדלוּ פּתאוֹם לנַגן וּלזמר, ויוֹסילי שוֹמע ממקוֹם קרוֹב קוֹל אַחר, פּשוּט וגס, והקוֹל כּאִילוּ ידוּע וּמוּכּר לוֹ.

מַבִּיט הוּא על סביבוֹתיו, משתּאֶה לָדעת, מאַיִן בּא הקוֹל, והוּא רוֹאֶה

לנגד עיניו פּני פּריץ ידוּע לוֹ מתּמוֹל שילשוֹם, פּנים שמנים, מגוּלָחים. מתבּוֹנן הוּא אֵלָיו בּתמהוֹן וּמַכּיר בּוֹ אֶת הגלח. אֶת הגלח ראה כּמה פּעמים בחנוּתה של זלאטה. פּניו העגוּלים המגוּלָחים, עם החוֹטם העבה האָדוֹם, הניבּט כּעֵין יבּלת גסה, נראוּ לוֹ תּמיד משוּנים מאוֹד, עד כּדי

לעוֹרר צחוֹק. יוֹסילי חָרד ממקוָמוָ: “אוֹי, היכן אני?” – והוּא בּוֹרחַ משם וּפוֹנה לָרוּץ בּמוֹרד ההר.

בּתוֹךְ הרחוֹב, מאַחרי ההר, ניצבים במַעגָל יהוּדים זקנים עם צעירים. עוֹמדים הם וסוֹקרים אֶת הגשר החָדש, ההוֹלךְ ונבנה, ושׁמים את שָויוֹ, מחַשבים חשבּוֹנוֹת, מַעריכים את עֶרכּוֹ, כּדרכּם של יהוּדים

בּיוֹם השבּת, המתכּנסים מתּוֹךְ בּטלה וּמנוּחה מסביב לבנין חָדש. משראוּ

אֶת יוֹסילי רץ מעל ההר, עצרוּ אוֹתוֹ וּשאָלוּהוּ:

– מאַיִן אַתּה רץ? מן הקוֹסטיוֹל?… מי אַתּה, הנער?

– מַה תּשאל? – נַענה אֶחָד ואָמַר. – וכי אֵינךָ מַכּיר אוֹתוֹ? הלא של שמוּאֵליק הוּא. בּנוֹ של שמוּאֵליק החַזן.

– בּחוּר נאֶה! הוֹלךְ אַתּה לקוֹסטיוֹל אַתּה הוֹלךְ?

– ראֵה והבּיטה בּוֹ, בּעלוּב זה: עוֹמד כּתם, כּעֵז המוּכנה לחליבה! בּחוּר הגוּן מאוֹד!

– אוֹי לָנוּ מן הבּנים של הזמן הזה! הנה עד היכן הגענוּ!… קחהוּ והוליכהוּ אֶל אָביו, דויד־הירש, הלא בּן רחוֹבךָ הוּא. קיצוּרוֹ של דבר – מַעשׂה יפה!

כּל יִיסוּרי גיהינוֹם וּמצרי שאוֹל, המתוֹאָרים אֶצלנוּ

בּספרים הקדוֹשים, עם כּף־הקלע, שבּעלי־עבירה מקוּלָעים בּה מסוֹף העוֹלָם ועד סוֹפוֹ, עם מַלאכי־החַבּלה, העוֹמדים לעשׂוֹת משפּטם ודינם של חוֹטאִים וּפוֹשעים, – כּל אֵלה כּאַיִן וּכאֶפס הם לעוּמַת העוֹנש הצפוּי ליוֹסילי,

כּפי שציֵיר לעצמוֹ אַחרי המַעשׂה הנוֹרא אשר עשׂה, בּלי שידע, אֵיך הגיע לכךְ. כּבר ראה אֶת עצמוֹ עדי־אוֹבד, נטרד משני העוֹלָמוֹת גם יחד, וּכבר מוּכן היה לקבּל על עצמוֹ כּל מיני פוּרעניוֹת, שדמיוֹן האָדם מסוּגָל להמציא, ואַחַת החליט בּלבּוֹ – כּי לא יעמוֹד על נַפשוֹ ולא יוֹציא הגה מפּיו, כּאָדם האוֹמר: "עשׂוּ בּי כּטוֹב בּעיניכם, דרסוּני, טרפוּני

חַיִים, חתכוּ ואִכלוּ אֶת בּשׂרי – אני לא אוֹמַר לָכם כּלוּם!… דבר הלָמד מאֵלָיו, שקוֹדם כּל העמידוֹ שמוּאֵליק לדין, הטיף לוֹ מוּסר כּכל

אשר יכוֹל להכיל, בּיקש לשמוֹע מפּיו רק דבר אֶחָד: כּי יאֹמַר לוֹ, מַה שייךְ, אֵיךְ העלָה לכתּחילָה על דעתּוֹ לָלכת לשם?… ואוּלָם יוֹסילי לא פּצה פּיו והחריש כּאִילם. כּאן לא יכלה החַזנית להתאַפּק, זינקה אֶל יוֹסילי, התנַפּלָה עליו בּשני אֶגרוֹפיה, העלתה קצף על שׂפתיה, הרימה קוֹלָה ושאגה כּחַית־פּרא, ולוּלי זלאטה, ששמעה מאחורי הפרגוֹד אֶת המַהלוּמוֹת וּמַכּוֹת־הלחי, היתה עוֹשׂה אוֹתוֹ גל של עצמות. זלאטה חילצה אוֹתוֹ מידי האםֵ החוֹרגת ושילחָה אוֹתוֹ אֶל בּיתה, והיא עצמה נשארה כּאן ושפכה את כּל חמַת־רוּחָה על ראשוֹ של שמוּאֵליק, המַרשה בּביתה של זלדה, כּי ידיים זרוֹת תּפגענה בּבנה וּבר־בּטנה… החַזנית אַף היא לא עמדה מנגד והחרישה, וּבינתיִים נחלץ יוֹסילי מצרה.

 

פּרק שמיני: אֶסתּר טוֹרחת בּדבר, ויוֹסילי נוֹסע לטאֶטראֶוויץ ללמוֹד אֶת חָכמַת החַזנוּת    🔗

מַבּט אֶחָד חַם מעֵיניה של אֶסתּר, מלה אַחַת טוֹבה מפּיה

היוּ ליוֹסילי כּמַרפּא לפצעי לבּוֹ. כּשחָזרה אֶסתּר הבּיתה מטיוּל־השבּת

לפנוֹת עֶרב וראתה אֶת יוֹסילי עוֹמד תּקוּע בּקרן־זוית, כּוּלוֹ מדוּכּא, מַראֵהו כאֶפרוֹחַ מרוּט־נוֹצוֹת, כּוֹבעוֹ מקוּמט, לחָייו אדוּמוֹת

וצבוֹת, כּלביבוֹת שתּפחוּ והאדימוּ בּתּנוּר, ניגשה אֵלָיו, אָחזה בּידוֹ

ושאלה בּקוֹל רךְ, בהביטה אל פניו בּרחמים:

– מה הדבר, יוֹסילי? שוּב היא?…

הפּעם לא יכוֹל עוֹד יוֹסילי לכבּוֹש אֶת צערוֹ וגָעה לפני

אֶסתּר בּבכי מַר, כּיֶלד קטן, סיפר לָה אֵת כּל המַעשׂה כּהוָייתוֹ, מאָלף

ועד תּיו, לא העלים ממנה דבר, התוַדה לפניה על חטאתוֹ, כּשם שמתוַדים לפני האלוֹהים. אֶסתּר נפעמה מאוֹד. היא עמדה כּל אוֹתה השעה, שיוֹסילי היה מדבּר, החזיקה בּידה אַחַת מצמוֹתיה הארוּכּוֹת, סתרה אוֹתה וחָזרה וקלעה אוֹתה, והישירה נגדוֹ אֶת עֵיניה היפוֹת. אַחַר־כּךְ הפשילה צמתה לאחוֹריה, ניגשה סמוּךְ ליוֹסילי ואָמרה לו:

– היוֹדע אַתָּה אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? אֵין אַתּה צריךְ

להיוֹת כּאן. מקוֹמךָ בּעיר גדוֹלָה, אֵצל חַזן גָדוֹל. כּל זמַן שתּהיֶה

כּאן, אֵין לךָ כּל תּקוָה.

– הוּא אשר אָמַרתּי! – אוֹמר יוֹסילי ועיניו מַבריקוֹת

מתּוֹךְ החשיכה. – הלא את זה אני צוֹעֵק כּל הימים! אני נכסף לטאֶטראֶוויץ, אֶל מיצי. שם, יוֹדע אני, אֶלמַד מַשהוּ. לא אֶהיֶה הוֹלךְ בּטל, כּמוֹ כּאן, משרת אֵצל האֵם החוֹרגת. שם, בּטאֶטראֶוויץ, עוֹלָם אַחר. כּשאָבוֹא

לשם…

– חַכּה רגע! – מַפסיקה אוֹתוֹ אֶסתּר. – אָמַרתּ

טאֶטראֶוויץ? יוֹדעת אני אֶחָד מאַנשי טאֶטראֶוויץ. עוֹמד הוּא לָבוֹא לכאן

אַחַר השבּת אֶל היריד, ואדבּר עמוֹ. סבוּרה אני, שהדבר יעלה בּידי.

– אֶפשר מתכּוונת אַתּ לאוֹתוֹ סוֹחר האריגים, שחנוּתוֹ סמוּכה תּמיד לחנוּתכם?

– כּן, אוֹתוֹ האַברךְ. אִיש טוֹב מאוֹד, בּעל לב טוֹב. אנַסה אֵלָיו דבר עליךָ… הס, הנה אִמא בּאה.

– שבוּע טוֹב! – אוֹמרת זלאטה בּכניסתה לביתה. – אִמרי,

אֶסתּרל, ”אלוֹהי אַברהם" והדליקי אֵש. ואַתּה כבר יכוֹל לָלכת לביתךָ, – פּוֹנה היא ואוֹמרת ליוֹסילי. – רבתי שם למַענךָ די צרכּי. אָכן בּחוּרוֹן נאֶה אַתּה! אֵצל שאָר הבּריוֹת יוֹשבים ילָדים כּמוֹךָ בּשבּת

בּבית־הכּנסת, ואַתּה הוֹלֵךְ לקוֹסטיוֹלים! השמַעתּ השׂגה כּזאת

מימיךָ?

– לא, אמא! – אומרת אֶסתּר וּמבקשת ללמד עליו זכוּת. – לא כּךְ הוּא המַעשׂה…

– הנה נמצא מליץ־יוֹשר חָדש! – אוֹמרת זלאטה וּמַפסיקה אוֹתה בּדבריה. – לךְ, יוֹסילי, לביתךָ, שוּב לא יִפגעוּ בּךְ. ורק ראֵה,

חמוֹל על עצמךָ והשתּדל להיוֹת אִיש. אִמא שלךָ, אילוּ קמה מקברה, לא היתה נהנית הרבּה נַחַת ממךָ…

יוֹסילי הוֹלך לביתוֹ, ואֶסתּר מַתחילָה לחשוֹב ולבקש

עֵצוֹת מַה לעשׂוֹת ליוֹסילי, שיוּכל למצוֹא לוֹ דרךְ לטאֶטראֶוויץ. "הוּא,

בּקוֹלוֹ הנפלָא, יכוֹל היה לעמוֹד לפני חַזן הגוּן. ראוּי הוּא לרחמים, נַער יקר שכּמוֹתוֹ, מתענה כּאן בּיִיסוּרים"…

שלוֹשה הירידים הגדוֹלים בּמַאזיפּיבקה, שעליהם כּבר בּא

הכּתוּב למַעלָה, אִילוּ נוצרוּ בּשביל החנוָנים המַאזיפּיבקאָים בּלבד,

וַדאי שהיוּ לברכה לאַנשי המקוֹם. ואוּלָם לירידים אֵלוּ מתכּנסים וּבאִים

למַאזיפּיבקה סוֹחרים מכּל העוֹלָם: ממַאקאריבקה, מקאשפּירוֹב,

מבּרדיטשוֹב, מיארמילינץ, מטאֶטראֶוויץ וּמשאָר ערי הסביבה. תּגָרים אֵלה בּאים ממרחָק לירידי מַאזיפּיבקה וּמַציגים כּאן לראוָה חנוּיוֹת נהדרוֹת,

המַפליאוֹת עיִן. ולא עוֹד, אֶלָא שסוֹחרים חָרוצים הם, זריזים ונשׂכּרים, שחנוָני המקוֹם צריכים לאזוֹר היטב אֶת מתניהם כּדי להתנַצחַ עמהם. מתּוֹךְ כּךְ פּוֹרצים לעתּים קרוֹבוֹת סיכסוּכים חריפים בּין אַנשי המקוֹם וּבין

מַסיגי־הגבוּל הזרים. הגברים משני המַחנוֹת רָבים בחָזקה אֵלוּ עם אֵלוּ, מחָרפים ומגדפים זה אֶת זה, והנשים, כּדרכּן, שוֹלחוֹת אֶצבּעוֹת משוּלָשוֹת אִשה אֶל פּני צרתה, ויש אשר מַגיעים הדברים גם לידי מַכּוֹת־לחי. ואוּלָם כּנגד זה, בּהתקדש השבּת, לאַחַר נעילת היריד, עוֹשׂים היריבים שלוֹם ביניהם. נשכּחוּ מַכּוֹת־הלחי והאֶצבּעוֹת המשוּלָשוֹת מיוֹם אֶתמוֹל, והסוֹחרים הזרים בּאִים לבתּי־הכּנסיוֹת

וּלבתּי־המדרשוֹת לשמוֹע אֶל הרינה ואֶל התּפילָה של חַזני מַאזיפּיבקה. יהוּדי המקוֹם מקבּלים אֶת האוֹרחים בּסבר פּנים יפוֹת, מוֹשיבים אוֹתם

בּכוֹתל המזרח וּמכבּדים אוֹתם בּמיטב העליוֹת לתּוֹרה – אָמנם לא לשמם ולכבוֹדם בּלבד, אֶלָא בּעיקר לשם נדריהם ונדבוֹתיהם, שקוּפּת הציבּוּר

נהנית מהם פּרוּטה מזוּמנת. לשבּת כּזאֹת מכין שמוּאֵליק החַזן אֶת עצמוֹ כּראוּי וּכנכוֹן. מתאַמץ הוּא להראוֹת לעֵיני האוֹרחים מַה שיֶש בּוֹ,

ואַף יוֹסילי מַחזיק אַחריו כּכל יכלתּוֹ. והאוֹרחים מלקקים אַחַר־כּךְ אֶת

אֶצבּעוֹתיהם. כּשהם חוֹזרים לעירם, פּיהם מלא תּהילוֹת ותּשבּחוֹת להחַזן

המַאזיפּיבקאִי: "אִילוּ שמַעתּם בּמַאזיפּיבקה בּעל־תּפילָה שיֶש לָהם שם, המַראֶה בּגרוֹנוֹ נפלָאוֹת וחידוּשים, ועל־ידוֹ עוֹזר בּנוֹ הקטן, נַער כּבן שתּים עֶשׂרה, בּקוֹלוֹ הדק כּמין חָלִיל,– תּאוָה לאָזנַיִים! ודווקא

בּמַאזיפּיבקה!"…

בּין האוֹרחים האֵלה הבּאִים ממרחָק היה סוֹחר אַחָד צעיר

מטאֶטראֶוויץ. הוּא היה, כּפי הנראֶה, מבין חָריף בּטיב חַזנים ויוֹדע נַגן

בּכלָל, כּי מדי הקשיבוֹ לתפילָתוֹ של שמוּאֵליק היה מַקיש בּרגלוֹ לקצב הזמרה, מצדד ראשוֹ מתּוֹךְ עֵינַיִים עצוּמוֹת, ואַחַר התּפילָה היה עוֹמד עם שמוּאֵליק לשׂוֹחחַ בּענייני חַזנוּת. האַברךְ הטאֶטראֶוויצי היה אוֹהב

לסַפּר על החַזנים הטאֶטראֶוויציִים שלָהם, בּהראוֹתוֹ מתּוֹךְ כּךְ בּינה

יתרה וּבקיאוּת רבּה בּעניין הנגינה. "לוּא שמַעתּם כּיצד מתפּללים אֶצלנוּ

בטאֶטראֶוויץ!" אֶת יוֹסילי ראה האַברךְ בּעיִן טוֹבה, צבט לוֹ פּעם אַחַת

בּלחיוֹ ואָמַר, כּי כּאשר “יִזדמר” כּל צרכּוֹ, כּלוֹמַר, יִתמַחה בּזמרה,

יִהיֶה לוֹ קוֹל נפלָא, אֶלָא שחָסר הוּא לקוֹלוֹ תּוי־נגינה, ואִילוּ נפל בּקוֹלוֹ זה אליהם לטאֶטראֶוויץ, בּידי מיצי, היה מיצי עוֹשׂהוּ כּלי שלם.

שמוּאֵליק שמע אֶת דברי האַברךְ בּגיחוּךְ מַר, כּאָדם

האוֹמר: “אָמנם כּן, אבל מאַיִן יוּקחוּ המצלצלים לכךְ?” ויוֹסילי, בּשמעוֹ דיבּוּרים אֵלוּ, בּלע אֶת רוּקוֹ ולבּוֹ פּג. עכשיו, כּשהאַברךְ

הטאֶטראֶוויצי בּא שוּב ליריד ואֶסתּר החליטה לדבּר עמוֹ על תּכליתוֹ של יוֹסילי, ראה אוֹתוֹ יוֹסילי כּראוֹת פּני מַלאַךְ אלוֹהים, שירד אֵלָיו מן השמַיִים להוֹציאוֹ משיעבּוּד לגאוּלָה, מאפילָה לאוֹר גָדוֹל.

וּבינתיִים היריד כּמנהגוֹ נוֹהג. הכּל טרוּדים ונטרדים,

עוֹסקים וּמתעשׂקים אֵלוּ עם אֵלוּ, הוֹמים וּמהמים אַחַר הפּדיוֹן.

יוֹסילי ניצב, כּדרכּוֹ תּמיד, ליד חנוּתה של זלאטה, מַשגיחַ על הקוֹנים מעם האָרץ, לבל יִמשכוּ ויִקחוּ בּהעלם־עיִן מסחוֹרת החנוּת, מַגיש כּל מַה שדוֹרשים ממנוּ, הוֹלךְ בּכל מיני שליחוּת, מסַייע בּגלילת הבּדים ועוֹשׂה

מלאכתּוֹ בּאמוּנה. כּל אוֹתה העֵת אֵינוֹ מדבּר עם אֶסתּר דבר על־אוֹדוֹת טאֶטראֶוויץ ועל־אוֹדוֹת האַברךְ. ירא הוּא לפצוֹת פּיו בּעניין מסוּכּן זה, שהחַיִים והמות תּלוּיִים בּוֹ. אַדרבּה, כּשהוּא רוֹאֶה אֶת אֶסתּר

מדבּרת עם האַברךְ, הוּא סר הצדה ולבּוֹ פּוֹעֵם בּשעת מַעשׂה כּהוֹלם פּעם. "רבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – מתפּלל יוֹסילי בּלבּוֹ. – אֵל רחוּם

וחַנוּן! תּן לוֹ מַחשבה טוֹבה, שיִקחני לטאֶטראֶוויץ!"

ואֶסתּר לא נחה ולא שקטה, שידלה בּדבריה אֶת האַברךְ, עד אשר נעתּר לָה לָקחת עמוֹ על הוֹצאוֹתיו אֶת יוֹסילי לטאֶטראֶוויץ. ועדיִין

היוּ לָה ניצוּחי־דברים עם שמוּאֵליק ועם זלאטה אִמה. שמוּאֵליק, עם שבּיקש תּכלית לבנוֹ, היתה קשה עליו הפּרידה ממנוּ. “מַה שייךְ, אֵיךְ אֶפשר לשלח יֶלד מן הבּיִת?” ולא עוֹד, אֶלָא שגם האֵם החוֹרגת התערבה בּדבר לפי דרכּה, מתּוֹךְ כּוונה להזיק. זוֹ שאלה: לָמה מתעסקים כּל־כּךְ בּתכשיט יקר, כּמֹו יוֹסילי? מַה טוֹבה תּצא ממנוּ שם? גם דעתּה של זלאטה לא היתה נוֹחָה מן המַעשׂה הזה: לָקחת תּינוֹק כּבן שלוֹש עֶשׂרה וּלשלח אוֹתוֹ מבּית אָביו, להפקירוֹ בּעיר נכריה, בּין אנשים זרים, שאלוֹהים יוֹדע מי הם וּמה הם?… ואוּלָם אֶסתּר העתּירה דבריה גם על אִמה ויכלה לָה, ותיכף לאַחַר היריד נטל יוֹסילי אֶת צרוֹרוֹ עם תּיק התּפילין שלוֹ וּבשעה טוֹבה וּמוּצלחת יצא עם האַברךְ לטאֶטראֶוויץ. בּבּוֹקר ההוּא, לפני צאתוֹ למרחַקים היה לבּוֹ של יוֹסילי מלא רחשי אַהבה ותוֹדה לאֶסתּר. אִילמלא בּוֹש מפּניה, היה מחַבּקה וּמנַשקה מנשיקוֹת פּיו. אֶסתּר, שהיתה נפעֶמת

אַף היא, הרגישה בּכךְ. כּשאָמרה לוֹ “צאתךָ לשלוֹם”, ראתה, כי יוֹסילי מעפעף בעֵיניו, מסב פּניו מנגדה וּמוֹציא מגרוֹנוֹ כּמין שיעוּל בּלוית פּעייה משוּנה, בּהשמיעוֹ בּקוֹשי רב: “היִי שלוֹם”. עֵיניו של יוֹסילי התנוֹצצוּ מתוֹךְ דמעוֹת, ועם זה האירוּ מתּוֹךְ רוֹב תּקוָה, הבּיטוּ

למרחוֹק, אֶל דרכּוֹ הארוּכּה והרחָבה, הנכוֹנה לפניו בּחַיִים.

 

פּרק תּשיעי: מיצי החַזן בּוֹחן אֶת יוֹסילי בּזמרה ויוֹצא מכָּליו    🔗

עד שלא עברוּ אֶת המַחסוֹם, המשמש גבוּל לעיר מַאזיפּיבקה, לא האמין יוֹסילי בּלבּוֹ, כּי נוֹסע הוּא לטאֶטראֶוויץ. הוּא התבּוֹנן

לרגָעים על סביבוֹתיו, התנַשׂא מדי פּעם בפּעם ממקוֹמוֹ והיה חוֹשש כּל אוֹתה השעה, שמא ירדפוּ אַחריו ויִקראוּהוּ לביתוֹ. מי תּיכּן אֶת רוּחָה של האֵם החוֹרגת: אוּלי יעלה רצוֹן רע מלפניה להשיבוֹ על עקבוֹתיו? ורק כּאן, משהגיעוּ עד טחנוֹת־הרוּחַ ויוֹסילי ראה מרחוֹק אֶת היער, נוֹכח לָדעת כּי נוֹסע הוּא, והיתה בּלבּוֹ הרגָשה של אָדם, שמילט אֶת נַפשוֹ מבּית־כּלא צר ואָפל ויצא לאוֹר עוֹלָם. בּהבּיטוֹ אֶל היער, נזכּר יוֹסילי בּגן־עֶדנוֹ מלפנים, שממנוּ גוֹרש בּחרפּה, והפּעם צחק בּקרבּוֹ: “גם זוֹ לי חמדה גנוּזה – היער! מציאָה יקרה מצאתי! הנה טאֶטראֶוויץ לפנַי – שם עוֹלָם מלא!”… ורק דבר אֶחד נבצר ממנוּ להבין: בּכּילָה יוֹשבים, בּלא עֵין־הרע, יהוּדים רבּים, כּוּלָם נוֹסעים לטאֶטראֶוויץ, ועל מה הם נדבּרים אִיש אֶל רעהוּ? על היריד, על הפּדיוֹן, על הקוֹנים המַאזיפּיבקאִים! אָכן יש בּעוֹלָם גם מיני בּרוּאים משוּנים כּאֵלה!… טאֶטראֶוויץ – כּךְ צייר לוֹ יוֹסילי בּדמיוֹנוֹ – היא מין מקוֹם, שהכּל ירוּנַן וירוֹעע שם, בּני־אָדם מתהלכים שם שׂמחים וטוֹבי־לב, אחוּזים וּדבוּקים זה בּזה, אֵינם רָבים זה עם זה אֵינם אוֹכלים אִיש אֶת בּשׂר רעֵהוּ, כּמוֹ בּמַאזיפּיבקה אֵינם נוֹתנים דעתּם על עסקים תּפלים: יריד, קוֹנה, פּדיוֹן, פּרנסה. כּוּלָם לבוּשים בּגָדים שלימים וּנקיִים. הפּנים מַבהיקים, העֵינַיִים

מאִירוֹת. חַיִים שם כּמוֹ בּגן־עדן, כּמוֹ בּאוֹתוֹ האִי המוּפלָא אשר מעֵבר לָאוֹקינוֹס, בּמקוֹם שכּל השנה היא קיִץ אָרוֹךְ אֶחָד והאנשים חַיִים חַיֵי־נצח, כּפי שסיפּרוּ חביריו בּבית־רַבּוֹ סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת נפלָאִים… וּמלבד כּל זאת, הלא שם מיצי! וכי קל בֵּעיניךָ מיצי?!…

בּמַחשבוֹת אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ היה יוֹסילי תּפוּשׂ כּל

זמַן הנסיעה, לא השגיחַ כּמעט בּעיירוֹת וּבכּפרים, שעברוּ בּהם בּדרכּם.

יוֹסילי היה מצוּיין בּטבעוֹ זה, שוֹנה משאָר כּל הנערים בּני גילוֹ. מַחשבוֹתיו נשׂאוּהוּ תּמיד למַעלָה, לרחף בּאַוירוֹ של עוֹלָם, וכל אשר ראה לפניו נראָה לו בּמַראֶה אַחר, לא כּהוָייתוֹ. הוּא היה חַי יוֹתר בּעוֹלם־הדמיוֹן מאשר בּעוֹלם־המציאוּת. כּיוָן ששמע מסַפּרים דבר, מיד ציֵיר לוֹ דמיוֹנוֹ ציוּרים מוּפלָאים וּמַראוֹת משוּנים. ואם הגה בּלבּוֹ

אֵיזה רעיוֹן, היוּ מַחשבוֹתיו נוֹשׂאוֹת אוֹתוֹ הרחק מזה, לעוֹלָם

שכּוּלוֹ הזייה וחלוֹם. כּשהיה יוֹשב עם כּל הנערים על הגמרא, אוֹ כּשהיה עסוּק בּאֵיזוֹ מלָאכה בּבּיִת, לא נתן דעתּוֹ כּלָל על מַה שמדבּרים אוֹ על מַה שהוּא עוֹשׂה. דוֹמה, כּאִילוּ נסתלק מכּאן ועבר לעוֹלָם אַחר, עוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, בּמקוֹם שנישׂאִים בּאַויר כּל מיני קוֹלוֹת

וניגוּנים של זמרה נפלָאָה. ויש שהיה שוֹמע דבר שלוֹש פעמים ואֵינוֹ תּופס מַשמעוֹ, ועל זה היה מקבּל פּסַק־דינוֹ מכּל אֶחָד ואֶחָד. אפילוּ אֶסתּר, שהתהלכה עמוֹ בּאַהבה וּברצוֹן, כּאָחוֹת עם אָחיה, היתה נוֹזפת בּוֹ לעתּים קרוֹבוֹת על שאֵינוֹ שוֹמע מַה שמדבּרים אֵלָיו. וּמפּני שהיה

מַפליג על כּל דבר בּדמיוֹנוֹ, נראָה לוֹ אַחַר־כּךְ הדבר בּהתגשמוּתוֹ פּשוּט בּיוֹתר, דל מאוֹד, וּפעמים גם נמאָס וּמאוּס.

ביוֹם השלישי בּהיוֹת הבּוֹקר הרגיש יוֹסילי, כי העגָלָה מתנַדנדת וּמשתּקשקת, כּמתדפּקת על אבנים, וּמַראֶה נאֶה של בּתּי־חוֹמה גבוֹהים לבנים עם גגוֹת־בּרזל צבוּעים עם חצרוֹת גדוֹלוֹת יפוֹת, נטוּעוֹת עֵצים, נתגלָה לנגד עֵינָיו. “אֵין זאת כּי־אִם טאֶטראֶוויץ!” – אָמַר יוֹסילי לעצמוֹ בּלב מתפֵּעם והוֹלךְ.

– טֹול אֶת צרוֹרךָ! – אָמַר לוֹ סוֹחר האריגים וּמסר לוֹ

את המטפּחת, שבּה היוּ צרוּרים תּיק התּפילין, סידוּר־תּפילוֹת קטן, קפּוֹטת־השבּת, זוּג כּוּתּנוֹת לבנוֹת עם פּרוּסת לחם יבש, שנשתּיירה לוֹ מצידת הדרךְ. – הנה כּאן, רוֹאֶה אַתּה, יוֹשב מיצי. טפּס ורד מעל העגָלָה ואמוֹר לוֹ בּשמי, כּי יּקחךָ אֵלָיו, וכעֵת מחר, אִם יִרצה השם, לךְ

וּבוֹא אֵלי לביתי.

יוֹסילי נטל אֶת צרוֹרוֹ. העגָלָה עברה ונסעה לדרכּה, והוּא נשאַר עוֹמד אֵצל בּית־חוֹמה גָדוֹל, בּלי דעת לאָן יִפנה.

– למי אַתּה צריךְ, נַער? – שאלה אוֹתוֹ אִשה יהוּדית, בּהוֹציאָה ראש מגוּלה בּעד החַלוֹן אשר בּקוֹמה התּחתּוֹנה.

– למיצי אני צריךְ, – ענה יוֹסילי מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת. – לרב מיצי החַזן.

– כּאן על המַדריגוֹת, הטריחָה־נא אֶת עצמךָ, מצד ימין, – אָמרָה האִשה, כּשפּניה מחַייכוֹת.

יוֹסילי ירד למַטה, יוֹרד וּפוֹסע על־גבּי מַדריגוֹת רבּוֹת, – זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּחַייו, – ונכנַס תּחילָה לפרוֹזדוֹר אָפל,

ואַחַר־כּךְ לתוֹך בּיִת נאֶה בּיוֹתר עם רצפּה צבוּעה, עם כּיסאוֹת יפים ועם אַספּקלָריוֹת מאירוֹת, בּיִת שכּוּלוֹ אוֹמר תּפאֶרת, לפי השׂגָתוֹ של יוֹסילי בּימים ההם, ושמע מאחורי הפּרגוֹד יוֹצאִים כּל מיני קוֹלוֹת נעימים: גסים, בּינוֹנים, דקים, דקים מן הדקים, מצפצפים, וכוּלָם יחד מתמַזגים ומתלכּדים למין זמרה נאָה, המשתּפּכת בקצב וּבטעם, עריבה לָאוֹזן ונחמד ללב, כּזוֹ ששמע לפנים במַאזיפּיבקה, כּשפּיצי התפּלל שם עם שמוֹנה עשׂר משוֹרריו. אַחַר כּךְ נשתּתּקוּ כּל הקוֹלוֹת, ונשמעה זמרה של קוֹל אֶחָד, נקייה וּמתוּקה. זמרה זוֹ של יחיד מַשפּילה והוֹלכת, יוֹרדת קימעה קימעה, עד שהיא גוֹוַעת. יוֹסילי ניצב בּתוֹך הבּיִת, כּאִילוּ קפא בּמקוֹמוֹ, ואֵינוֹ מַרגיש לפניו בּעמידתה של האִשה היהוּדית, זו שהראתה לוֹ אֶת מקוֹם דירתוֹ של מיצי.

– היכּנס לשם, לחדר ההוּא, הנה הוּא! – אוֹמרת לוֹ האִשה, כּשהיא מַראָה לוֹ אֶת המקוֹם. יוֹסילי פּוֹתחַ אֶת הדלת ורוֹאֶה לנגד

עֵיניו חבוּרה רבּה של בּחוּרים עם נערים קטנים. כּוּלָם ניצבים בּשוּרה אַחַת, כּחַיילים הלָלוּ, מַרכּינים ראשיהם וּמעיינים בּספרים גדוֹלים.

אֶחָד מן החבוּרה אוֹחז מַקל דק בּידוֹ, וּבראש השוּלחָן, על כּיסא רם ונישׂא, יוֹשב יהוּדי פּשוּט ורגיל, בעל זָקָן צהוֹב וּמחוּדד בּקצהוּ,

זַקַן פּשוּט ורגיל, וּפוֹנה אֵלָיו כּאָדם פּשוּט ורגיל:

– מַה יש בּפיךָ לאמוֹר?

“האוּמנם מיצי בּעצמוֹ הוּא זה?” – מהרהר יוֹסילי, והוּא אוֹמר:

– אני צריךְ למיצי החַזן. יש בּידי למסוֹר לוֹ פּרישׂת־שלוֹם.

– פּרישׂת־שלוֹם? – שוֹאֵל אוֹתוֹ מיצי. – ממי?

– מסוֹחר־אריגים שבּכאן. בּאתי עמוֹ לכאן בּעגָלָה אֶחָת.

– מסוֹחר־אריגים שבּכאן? – חוֹזר מיצי ושוֹאֵל. – וּמַה שמוֹ אשר יִקראוּ לוֹ?

– מַה שמוֹ אשר יִקראוּ לוֹ? – עוֹנה יוֹסילי. – אוֹי וַאבוֹי, שכחתּי לגָמרי לשאוֹל אוֹתוֹ, מַה שמוֹ ואֵיפה הוּא יוֹשב?

כּרעם יריוֹת של כּמה וכמה תּוֹתחים בּבת אַחַת, כּן היה קוֹל הצחוֹק, שפּרץ מגרוֹנוֹתיהם של כּל חבוּרת המשוֹררים. אַף מיצי עצמוֹ

נתן קוֹלוֹ בּצחוֹק, בּהתבּוֹננוֹ אֶל יוֹסילי ואֶל עמידתוֹ הנבוּכה,

כּשהוּא ניצב דךְ ונכלָם וּצרוֹרוֹ בּידוֹ, הקפּוֹטוֹנת הישנה קרוּעה

וּמטוּלָאָה, המגָפיִים מעוּקמים וּמבוּקעים, הכּוֹבע מקוּמט וגפּוֹ

מרוּפּט, ורק הפּנים התּמימים נאִים ביותר, שׂער־הראש מסוּלסל והעֵינַיִים הגדוֹלוֹת, האפוֹרוֹת, מאִירוֹת וּמתנוֹצצוֹת כּמתּוֹך אש נלהבת.

– אמוֹר־נא לי, מי אַתּה וּמאַיִן אַתהּ בּא? – שאָלוֹ מיצי בּגיחוּךְ נלבּב.

– אני יוֹסיל, בּנֹו של שמוּאֵליק החַזן ממַאזיפּיבקה, –

משיב לוֹ יוֹסילי בּכל עוֹז. – הביאַני לכאן סוֹחר־אריגים מן המקוֹם הזה, מַכּר שלָנו, אל מיצי החַזן, להעמידני אֶצלוֹ כּקטוֹן המשוֹררים.

– כּךְ הוּא המַעשׂה? – אוֹמר לוֹ מיצי. – הנח אֵיפוֹא אֶת צרוֹרךָ וּקרב הנה. הבה נבחַן אוֹתךְ ונשמַע את קוֹלךָ.

תּחילָה בּחן אוֹתוֹ מיצי, אִם מבין הוּא בּתוי־נגינה. אַחַר־כּךְ, כּשראה, שאֵינוֹ יוֹדע טיבם של אֵלה, ציוָהוּ, כּי יזמר לפניו סתם זמרה כּל־שהיא. כּסבוּר היה יוֹסילי, שהוּטל עליו “לאמוֹר” דבר מדברי חַזנוּת, הראוּיִים להשמע; עמד והתחיל לזמר פּיסקה שלימה מתּפילת שמוֹנה עֶשרה של ראש השנה. לכתּחילָה הסתּירוּ המשוֹררים את פּיוֹתיהם בּכפּוֹת־ידיהם, לבל יִראוּ, כּי צוֹחקים הם; ואוּלָם כּכל אשר הוֹסיף יוֹסילי לזמר, כּן הלךְ צחוֹקם וּפחת, פּניהם נתמַתּחוּ, וכוּלָם הבּיטוּ

איש אֶל רעֵהוּ בּתמהוֹן, מַחרישים וּמשתּאִים זה לזה, כּאֵינם מבינים, מַה טיב של זמרה זוֹ – מין קוֹל שאֵינוֹ מצוּי כּלָל! מיצי תּמךְ ראשוֹ בּידוֹ, פּער פּיו וזקף עֵיניו על יוֹסילי, כּאוֹמר לבלוֹע אוֹתוֹ כּוּלוֹ, כּמוֹת

שהוּא. מיוֹם שמיצי התחיל לעסוֹק עם משוֹררים, עדיִין לא שמע מין זמרה כּזאת ואפילוּ לא שיעֵר בּדמיוֹנוֹ כּמוֹתה. יוֹסילי לא זימר בּאִימוּץ הכּוֹחַ, כּשם שמזמרים אחרים, לא יגע ולא קרא בּגרוֹן, אֶלָא מתּוֹךְ גרוֹנוֹ השתּפּכוּ מאליהם קוֹלוֹת עריבים, נעימים, צלילים רכּים וזכּים, היוֹצאים מן הלב, מעוֹמק הנפש, ונכנסים אֶל הלב, נמסכים ונספּגים כּשיקוּי נפלָא בּמוֹח העצמוֹת. וּבאוֹתה שעה עצמה הראָה בּקוֹלוֹ גדוֹלוֹת

ונפלָאוֹת, הוֹליךְ אוֹתוֹ, כּכנר המוֹליךְ אֶת קשתּניתוֹ על המיתרים,

ממַטה למַעלָה וממַעלָה למַטה, עד שנשתּפךְ לרסיסים בּצלילים דקים מן הדקים, מוּפלָאִים ונשׂגָבים מבּינַת אנוֹש. כּשחָדל יוֹסילי לזמר, ניעוֹר

מיצי וקפץ מכּיסאוֹ, וּבתפסוֹ אֶת ראשוֹ בּידיו התחיל לָרוּץ על־פּני החדר, כּמשוּגָע, וזעק לעצמוֹ: “אַי־אַי־אַי־אַי־אַי!”

– אמוֹר־נא לי, מי אַתּה? מאַיִן בּאת? של מי אַתּה?

– הלא אָמַרתּי לךָ, – אוֹמר לוֹ יוֹסילי בּתמימוּת, – כּי

אני יוֹסיל בּן שמוּאֵליק החַזן ממַאזיפּיבקה, וּבאתי אֵליךָ לעמוֹד אֶצלךָ

כּקטוֹן המשוֹררים…

– כּקטוֹן המשוֹררים? – זעק מיצי. – אַי־אַי־אַי־אַי! כּקטוֹן המשוֹררים, אַתּה אוֹמר? מירל! בּוֹאִי־נא הנה, מירל!

לקוֹל זעקתוֹ בּאה אוֹתה האִשה, שהראתה ליוֹסילי אֶת

דירתוֹ של מיצי, וּמיצי, בּרמזוֹ בּידוֹ על יוֹסילי, הוֹסיף לזעוֹק בּקוֹלי־קוֹלוֹת:

– הרוֹאָה אַתּ אֶת הנַער הזה? זהוּ בּנוֹ של החַזן

המַאזיפּיקאי! הוּא בּא לכאן אֵלי לעמוֹד אֶצלי כּמשוֹרר. מיוֹם שאני חַי

ועוֹמד על רגלי, מיוֹם שבּאתי בּין חַזנים, עדיִין לא שמַעתּי מין קוֹל כּזה. מירל, כּלוּ כּל הקצים, כּל הקצים כּלוּ! כּלוּ הקצים, אני אוֹמר לָךְ!… שמַע־נא, יוֹסיל קוֹראִים לָךְ? – אָמַר לוֹ מיצי, בּטפחוֹ לוֹ על כּתפיו. – יוֹסילי, אני לוֹקחַ אוֹתךָ אֵלָי! אַתּה נשאָר אֶצלי, אֶצלי

אַתּה נשאָר! מירל, צריךְ לעשׂוֹת לוֹ קפּוֹטוֹנת אַחרת, מַלבּוּשים

אחרים… אֶפשר רוֹצה אַתּה לאכוֹל מה, יוֹסילי? מירל, תּני לוֹ אוֹכל! צריכה היִית לשמוֹע אֶת זמרתוֹ, מירל! מה אוֹמַר לָךְ וּמה אדבּר? כּלוּ כּל הקצים!…

 

פּרק עשׂירי: מקוֹם חָדש, אנשים חדשים, צרוֹת חדשוֹת    🔗

טאַטראֶביץ היתה כּגן עֵדן ליוֹסילי בּימים הראשוֹנים.

קוֹדם כּל שאל למקוֹם בּית־הכּנסת הגָדוֹל, וּכשנכנַס לשם בּפּעם הראשוֹנה, דימה בנַפשוֹ, כּי רגלָיו עוֹמדוֹת בּבית־המקדש. בּהתבּוֹננוֹ אל התּקרה המצוירת, הגבוֹהה מאוֹד, עם הכּתלים המצוּעצעים, שהצייר לא חָסַך מהם אֶת צבעיו וציֵיר עליהם כּל מיני ציוּרים של כּלי־נגינה שוֹנים, גם של פּירוֹת וירקוֹת למיניהם, כּגוֹן תּפּוּחים, אַגָסים, מלָפפוֹנים ירוּקים ואבטיחים

אדוּמים, חתוּכים לשנַיִם, כוּלָם תּאוָה לָעֵינַיִים ונחמדים למַאכל, –

נדמה לו ליוֹסילי, שכּאן מרוֹם ההוֹד והתפאֶרת, וטוֹב ויפה מזה אֵין עוֹד בכל העוֹלָם כּוּלוֹ. כּל־שכּן בּהתקדש השבּת הראשוֹנה, כּשמיצי התייצב כּאן עם כּל משוֹרריו, וגם יוסילי בּתוֹכם, והמַקהלָה פּצחה רינה בּתפילת “מַה טוֹבוּ”, בּנוֹסַח הידוּע של כּל בּתּי־הכּנסיוֹת המתוּקנים, הרגיש יוֹסילי, כּי צמרמוֹרת חוֹלפת אֶת בּשׂרוֹ וּשׂערוֹת ראשוֹ סוֹמרוֹת בּזוֹ

אַחַר זוֹ. כּשהשתּפּךְ אַחַר־כּךְ בּגרוֹנוֹ, לא הכּיר כּמעט אֶת קוֹל

עצמוֹ – כּל־כּךְ מוּפלָאִים היוּ צלילָיו בּבית־הכּנסת המפוֹאָר והגָבוֹה

הזה. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא כּל מַה שראוּ עֵיניו כּאן, בּעיר הגדוֹלָה, היה לוֹ כּחידוּש נפלָא. בּעת הראשוֹנה התהלךְ בּרחוֹבוֹת העיר בּראש נטוּי

למַעלָה, כּשהחזיק בּכוֹבעוֹ לבל ייפול, והתפּעל מכּל מַראֵה עֵיניו. רק על דבר אֶחָד הצטער בלבבוֹ: כּי אֵין אֶסתּר עמוֹ פּה ואֵינה רוֹאָה אֵת כּל החידוּשים אשר הוּא רוֹאה. לבּוֹ היה מלא שבח והוֹדיה להשם יִתבּרךְ, שהוֹליכוֹ והביאוֹ עד כּה. דעת לנבוֹן נקל, כּי ברבוֹת הימים, כשהתרגל יוֹסילי למקוֹמוֹ החָדש ולמַראוֹת החדשים, פּנה זיוה של טאֶטראֶוויץ קימעה קימעה והוּעם זהרה בּעיניו. ולא עוֹד, אֶלָא שניתּן לו כּאן לטעוֹם טעמן של אוֹתן הצרוֹת, שידע בּמַאזיפּיבקה, אַף כּי בּאוֹפן אַחר.

כּכל אשר קירב אוֹתוֹ מיצי עצמוֹ והראָה לוֹ חיבה יתירה, כּן דחתה אוֹתוֹ אֵשת־מיצי והראתה לוֹ פּנים זעוּמוֹת, וּבמשךְ הזמַן התחילָה להתנַהג עמוֹ כּמעט כּאִמוֹ־חוֹרגתּוֹ בּבּיִת. ולא היתה הצרה גדוֹלָה כּל־כּךְ, אִילמלא קמוּ עליו גם חביריו החדשים, המשוֹררים של מיצי, להציק לוֹ ולדחוֹק אֶת רגלָיו. זוֹ היתה כּנוּפיה של כּל מיני בּחוּרים קלי־עוֹלם, נערים אסוּפים מכּל האַשפּתּוֹת, מקוּבּצים מכּל חוֹרי העכבּרים. קשה היה למצוֹא בּיניהם נַער בּן־טוֹבים, שגָדל בּבית אָבוֹת מהוּגָנים והביא משם מידוֹת טוֹבוֹת. רוּבּם היוּ ריקנים ועצלָנים, נעזבים וּמשוּלָחים לנַפשם, מהם גם הוֹלכי־רכיל וּמַלשינים. מקנאָתם בּיוֹסילי וּבקוֹלוֹ הנפלָא שׂטמוּ אוֹתוֹ וּמיררוּ אֶת חַייו, התנַכּלוּ לוֹ וכרוּ

בּוֹר לרגלָיו, הביאוּ מדי פּעם בּפעם אֶת דיבּתוֹ רעה אֶל מיצי, אַף הוֹציאוּ מידוֹ בּמרמה כּל פּרוּטה, שהיה מקבּל לעתּים קרוֹבוֹת

מאיש־חַסדוֹ, הוּא סוֹחר־האריגים, שהביאוֹ לכאן ממַאזיפּיבקה. חנוָני זה, בּנצי של לייבּצי היה שמוֹ, היה מַזמינוֹ לפעמים אֶל בּיתוֹ לסעוּדת שבּת אוֹ יוֹם טוֹב, מקרבוֹ בּשתּי ידיִים וּמביא לוֹ פּרישׂוֹת־שלוֹם מבּיתוֹ

שלוֹש פּעמים בּשנה, מדי שוּבוֹ מן הירידים במַאזיפּיבקה. פּרישׂוֹת־שלוֹם אֵלוּ היוּ יקרוֹת ליוֹסילי אַף מסעוּדוֹת־השבּת וּמַתּנוֹת־הכּסף,

וּכשהביא לוֹ בּנצי של לייבּצי מכתּב מאָביו, היה לוֹ זה מַתּנה כּפוּלָה וּמכוּפּלת. על המכתּבים היה עונה, כּי הוּא, בּרוּךְ השם, בּקו החַיִים והשלוֹם, והוֹלךְ בּדרךְ הישר, שוֹמר אֶת מצוַת אָביו, אֵינוֹ סר ממנה חָלילָה ימין ושׂמֹאל, מתנַהג על־פּי דת יהוּדית, מַמש כּמוֹ בּבּיִת, ללא שינוּי אַף כּחוּט השׂערה. הוֹלךְ בכל יוֹם להתפּלל בּבית־הכּנסת ואוֹמר

תּהילים, אַף לוֹמד כּתיבה תּמה ועוֹשׂה כּכל אשר ציוָהוּ אָביו לפני צאתוֹ

ממַאזיפּיבקה. והוּא מקווה, כּי ישוּב, אִם יִרצה השם, בּשלוֹם הבּיתה

להתראוֹת עם אהוּבי נַפשוֹ, הלוַאי בּלבבוֹת שׂמחים וּברוֹב נַחַת, אָמן.

ועם זה הוּא מבקש לפרוֹשׂ בּגינוֹ בּשלוֹם האִשה הצנוּעה מרת זלאטה שתּחיֶה, וגם בּשלוֹם בּתּה אֶסתּר שתּחיֶה.

מדי זכרוֹ אֶת אֶסתּר היה לבּוֹ ננהה ונמשךְ אַחריה, בּלי דעת מַה זה ועל מַה זה. אֶסתּר היתה קשוּרה בּלבּוֹ, מַמש כּאחוֹתוֹ בּת־אָביו וּבת־אִמוֹ, וּמלבד געגוּעיו על אָביו לא ידע געגוּעים על שוּם נפש אַחרת זוּלָתה. וּמה עלץ לבּוֹ, כּשבּנצי של לייבּצי היה מוֹסר לוֹ פּרישׂת־שלוֹם ממנה, כּתוּבה בּעֶצם ידה. יוֹסילי היה קוֹרא וחוֹזר וקוֹרא אֶת דבריה עשׂר פּעמים ולוֹחץ אוֹתם אל לבּוֹ, כּמוֹ שלוֹחצים אֶל הלב תּינוֹק אָהוּב ויקר. כּשם שנמשךְ לבּוֹ לפנים ממַאזיפּיבקה לטאֶטראֶוויץ,

כּךְ חָזר לבּוֹ עכשיו ונמשךְ, בּיֶתר עוֹז, אֶל עירוֹ ואֶל מוֹלדתּוֹ,

ואִילמלא עצרוֹ מיצי והחזיק בּוֹ בּשתּי ידיו, היה קם וחוֹזר הבּיתה. ואוּלָם מיצי דבק בּוֹ ואָהב אוֹתוֹ מאוֹד, נשׂא אוֹתוֹ על כּפּיִים והשתּעשע בּוֹ, כּמוֹ שמשתּעשעים בּאֶבן טוֹבה, בּהראוֹתוֹ לכל אֶחָד

ואֶחָד אֶת יקר עֶרכּוֹ של קטוֹן משוֹרריו. “רק אֶצלי אַתּם מוֹצאִים מין כּזה! – היה מיצי מתפּאֵר ואוֹמר. – רק אני יש בּידי לגדל פּרי־הילוּלים כּזה!”…

אֶת הדברים האֵלה שמע אָדם אֶחָד, מי שהיה לפנים אַף הוּא ממשוֹרריו של מיצי, גדליה בּאס נקרא שמוֹ, ונתמַלא על מיצי חימה. גדליה בּאס כּבר היה עכשיו חַזן בּפני עצמוֹ באַחַד המקוֹמוֹת. פעם אַחַת נזדמן לטאֶטראֶוויץ ונכנס אֵצל מיצי לבקרוֹ, כּאָדם קרוֹב, שאָכל לפנים לחם על שוּלחָנוֹ, ראה שם אֶת יוֹסילי ושמע את קוֹלוֹ בּזמרוֹ, ושוּב לא זז ממנוּ. התחיל להתחַקוֹת על צעדיו, אָרב לוֹ בּשבע עֵינַיִים, ופעם אַחַת, כּשמצא אוֹתוֹ יחידי בּביתוֹ של מיצי, עמד עליו לנַסוֹתוֹ בּדברים, תּחילָה בּלָשוֹן זהירה, מגלה טפח ומכסה טפחַיִים, בּוֹחנוֹ וּבוֹדקוֹ, חוֹקרוֹ ודוֹרש מפּיו כּל מַה שהוּא מבקש לָדעת, וכךְ היה מַאריךְ בּדיבּוּר, עד שהתחיל לשדלו בּדברים גלוּיִים ומפוֹרשים, כּי אֵין זוֹ תּכלית לפניו להיוֹת משוֹרר־חינם אֵצל מיצי, כּל־שכּן לעמוֹד וּלשרת לפני אֵשת־מיצי ליד התּנוּר והכּיריִים.

– הלא רציחָה כּזאת לא נשמעה בּחצי העוֹלָם כּוּלוֹ! – טען גדליה בּאס לפני יוֹסילי. – נטל תּינוֹק וַעשׂאוֹ עבד כּנַעני, משוּעבּד בּגוּפוֹ וּבנשמתוֹ, ועדיִין הוּא משתּבּח לפני כּל אֶחָד ואֶחָד בּגרוֹנוֹ

של אַחר! הלא כּל השוֹמע יאחזהוּ גוֹעל־נפש! ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שהטילוּ עליו להיוֹת משרת אֵצל אֵשת־מיצי – עזוּת כּזאת! ואֶת מי? את בּנוֹ של רב שמוּאֵל! וכי קלה זוֹ בּעיניךָ? מי מאִתּנוּ אֵינוֹ מַכּיר אֶת רב שמוּאֵל, אֶת החַזן המַאזיפּיבקאִי? מַעשׂה יפה! וכי מה, כּלוּם חָסר כּלים אַתּה? אֵין גרוֹנךָ אִתּךָ? אוֹ שמא אֵינךָ מבין בּתוי־נגינה? אני מדבּר בּאמת וּבתמים, ללא שוּם ליצנוּת. יֶש לי מקוֹם בּשבילךָ, מקוֹם מיוּחָד בּמינוֹ,

שאַבּא שלךָ בּעצמוֹ יענה ויֹאמַר, כּי אוֹשר נכוֹן לפניךָ. אָמַרתּי

מקוֹם – מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לךָ מקוֹם? אַתּה בּעצמךָ המקוֹם!

היוֹדע אַתּה למצער אֶת זה, או לא? שאַל אֶת פּי, שוֹטה שבּעוֹלָם, ואַגיד לָךְ!

וּגדליה בּאס מצייר לפני יוֹסילי אֶת האוֹשר המוּכן לוֹ,

אִם ישליךְ מעל פּניו את מיצי ויצא למַסע בּעוֹלָם הגָדוֹל עמוֹ, עם גדליה, כּאוֹתוֹ הנַער החַזן, כְמין אַהרקי־כינוֹר אוֹ הבּעלבּיתל הווילנאִי

ודוֹמיהם, חַזנים מפוּרסמים, שקנוּ לָהם שם־עוֹלָם. בּמַחשבתּוֹ של יוֹסילי קמוֹת וניצבוֹת כּל אוֹתן הדמוּיוֹת המוּפלָאוֹת, שהרהיבוּ אֶת דמיוֹנוֹ

לפנים, בּימי קטנוּתוֹ, והוּא מוּכן וּמזוּמן למסוֹר אֶת עצמוֹ וּלהפקיד

רוּחוֹ בּידי גדליה בּאס – אָדם יקר כּמוֹהוּ, ישר ונאמן כּל־כּךְ!

• ורק דבר אֶחָד אֶשאַל ממךָ, רב גדליה! – אומר לוֹ יוֹסילי.

• שאַל, בּני, שאָל.

• רוֹצה אני תּחילָה לנסוֹע לביתי, אֶל אָבי ואֶל האנשים הקרוֹבים לי.

• האָח, בּכבוֹד גָדוֹל, אַדרבּה ואַדרבּה! וכי מי יסרב לךָ חָלילָה? – אוֹמר לוֹ גדליה בּאס. – מַעשׂה יפה! וכי מה עלה על דעתּךָ? כּיבּוּד אָב!… אִי, השוֹמע אַתּה, הלא עדיִין תּינוֹק אַתּה

בּאמת, כּפי שאני רוֹאֶה מדבריךָ. וכי מי קרוֹב לאָדם מאָביו?

הדברים האֵלה מפעמים אֶת רוּחוֹ של יוֹסילי כּל־כּךְ, שהוּא מַחליט בּהחלָטה גמוּרה, כּי נוֹסע הוּא לביתוֹ. די לוֹ להתגלגל

בּנכר. שלוֹש שנים כּבר עברוּ, שלוֹש שנוֹת געגוּעים וכליוֹן־נפש.

בּשעת הפּרידה ממיצי וּמכּל המשוֹררים היה גם גדליה בּאס בּאוֹתוֹ מַעמד והוֹכיחַ אֶת יוֹסילי בּדברי מוּסר, על שהוּא עוֹזב מקוֹם

טוֹב ויקר כּזה, והשׂיא לוֹ עֵצה, כּאָדם קרוֹב הדוֹרש טוֹבתוֹ, כּי יחזוֹר

מבּיתוֹ שוּב אֶל מיצי, כּי רק פּה יכּירנוּ מקוֹמוֹ, פּה תּכלית חַייו

וּפה יש בידוֹ להיוֹת אִיש. מיצי הצטער בּכל לבּוֹ, שיוֹסילי עוֹזב אוֹתוֹ. הוא אִימץ אוֹתוֹ אֶל לבּוֹ, חיבּק ונשק לוֹ וּבירךְ אוֹתוֹ בּרכּת־הדרךְ, כּי יבוֹא לביתוֹ בּשלוֹם ויִמסוֹר פּרישׂת־שלוֹם בּשמוֹ לאָביו.

– בּידידוּת רבּה! – קרא יוֹסילי, כּשקפץ אֶל תּוֹךְ

העגָלָה בּין שאָר היוֹצאִים לדרךְ וכבש לוֹ שם מקוֹם לנסיעה של שנַיִים שלוֹשה ימים. – שלוֹם לָכם! שלוֹם לכוּלכם! – חָזר ונפרד מן החבוּרה פּעם וּשתּיִים, כּשהוֹציא אֶת ראשוֹ מתּוֹךְ הכּילָה, והעגָלָה זזה ממקוֹמה

בּדפיקה וּבשיקשוּק אוֹפנים על אבני הרחוֹב וּבצילצוּל מצילוֹת. יוֹסילי

קוֹפץ ממקוֹמוֹ מתּוֹךְ רוֹב התרגשוּת, שהוּא נוֹסע הבּיתה. הדפיקה,

השיקשוּק והצילצוּל נוֹסכים עליו תּנוּמה, וּמַחשבוֹתיו נוֹטלוֹת ונוֹשאוֹת

אוֹתוֹ הרחק מזה, – לשם, למַאזיפּיבקה, לעירוֹ וּלמוֹלדתּוֹ, לבית־אָביו, לבית־אָביו!…

 

פּרק אַחַד עשׂר: יוֹסילי חוֹזר לבית־אָביו, ומַאזיפּיבקה הוֹמה לקראתוֹ: “הזה יוֹסילי?”    🔗

יש רק דבר אֶחָד, שיהוּדי מַאזיפּיבקה אֵינם יכוֹלים להשׂיג בּשׂכלָם: לפלא הוּא בּעיניהם, שכּל המתמַלט מעירם ויוֹצא אֶל העוֹלָם הגָדוֹל, חוֹזר משם שוֹנה משהיה, כּאִילוּ נהפּךְ והיה לאִיש אַחר. כּל אֶחָד מהם מַבּיט אֵלָיו ונהנה וּמתפּעַל: “ראוּ גם ראוּ – דוֹמה, אוֹתוֹ שהיה. ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ אוֹתוֹ שהיה! הזוֹכרים אַתּם, לכל הפּחוֹת, כּיצד התהלךְ כּאן בּינינוּ יחף וַחשׂוּף־שת? ועכשיו ראוּ, עד היכן הגיע! חידוּשי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו! אָכן העיר הגדוֹלָה מַפליאָה לעשׂוֹת!”

כּשהתבּוֹננוּ אַנשי מַאזיפּיבקה אֶל בּנוֹ של שמוּאֵליק

החַזן, אל יוֹסילי, בּחזירתוֹ מטאֶטראֶוויץ, אַחרי שישב שם שלוֹש שנים רצוּפוֹת, לא חָדלוּ להשתּאוֹת אֵלָיו, לא יכלוּ להבין כּלָל, אֵיךְ גָדל ונתעלָה נַער שכּמוֹתוֹ בּמשךְ זמן קצר כּל־כּךְ? יוֹסילי הנַער החליף מַראֵהוּ ונהפּךְ ליוֹסילי הבּחוּר. עכשיו הרי זה בּן־אָדם לכל דבר, נראֶה כּבר־דעת גָמוּר, מיוּשב וּמנוּמס, יוֹדע טעם וּמידה נכוֹנה בּדיבּוּרוֹ וּבהליכוֹתיו. הכּל ידעוּ, כּי שמוּאֵליק החַזן שלח אֶת בּנוֹ אל מיצי לעמוֹד אֶצלוֹ כּמשוֹרר בּמַקהלָתוֹ. אַךְ אִיש לא פּילל, כּי אוֹתוֹ

יוֹסילי עצמוֹ, שזה לא־כבר עדיִין היה מהלךְ בּשליחוּת אָביו לָשׂאת בּיוֹם הפּוּרים משלוֹחַ־מנוֹת אֶל בּעלי־הבּתּים, יִשתּנה כּל־כּךְ ויגיע לתוֹר אָדם המַעלָה. ואִם אנשים זרים נהנוּ נַחַת למַראֵהוּ, שמוּאֵליק החַזן על אַחַת כּמה וכמה. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב שבּת היה, וּשמוּאֵליק נמצא בּבית־המרחָץ, כּשבּישׂרוּ לוֹ אֶת הבּשׂוֹרָה הטוֹבה, כּי בּנוֹ בּא

מטאֶטראֶוויץ. מיד השליךְ אֶת הדלי המלא רוֹתחים עם חבילת זרדים, מיהר ללבּוֹש אֶת בּגָדיו, וּכשבּא לביתוֹ בּפנים אדוּמים, כּוּלוֹ מוּצלָף

וּמרוּחָץ, נטל תּחילָה את ידיו ורק אַחַר־כּךְ נתן שלוֹם ליוֹסילי, חיבּק ונשק לוֹ ועמד להסתּכּל בּוֹ מכּף־רגלוֹ ועד ראשוֹ. בּמשךְ שלוֹש השנים גָבה יוֹסילי וקפצה לוֹ קוֹמתוֹ. הוּא היה מעוֹדוֹ יֶלד לא־מכוֹער, בּעל עֵינַיִים אפוֹרוֹת יפוֹת, נַער נבוֹן וּמוּפלָא; ורק מתּוֹך שגָדל

בּעניוּת וּבדחקוּת היוּ פּניו צהוּבּוֹת תּמיד וּמַרְאֵהוּ שוֹמֵם, דךְ

ועצוּב, כּרוֹב נַערי מַאזיפּיבקה. ואוּלָם עכשיו, כּפי הנראה, נתפּטם

יוֹסילי על שוּלחָנוֹ של מיצי ויצא משם בּלחיים אדוּמוֹת וּבפנים צוֹהלים מדשן. ולא עוֹד, אֶלָא שהיה הדוּר גם בּלבוּשוֹ, שמימיו לא זכה לכּךְ בּבית אָביו. לבּוֹ של שמוּאֵליק שׂמח ורחב, בּהבּיטוֹ אֶל בּנוֹ, ואַף הוּא תּמה

כּמוֹ האחרים: “הזה יוֹסילי? כּמה מַפליאָה העיר הגדוֹלָה לעשׂוֹת!”

– מַה שלוֹמךָ אֵיפוֹא? – שאַל שמוּאֵליק, כּשישב אֶל

השוּלחָן עם יוֹסילי והתבּוֹנן אֵלָיו ואֶל לבוּשוֹ הנאֶה, אֶל לחָייו

האדוּמוֹת עם הפאוֹת המסוֹרקוֹת.

– ואַתּה מַה שלוֹמךָ, אַבּא? – ענהוּ יוֹסילי בּשאֵלָה,

כּדרךְ העוֹלָם. מימיו לא דיבּר אֶל אָביו דרךְ חירוּת, כּמוֹ עתּה,

וּשמוּאֵליק הציץ בּפני בּנוֹ כּמשתּאֶה: אוֹפן דיבּוּרוֹ של יוֹסילי אֵלָיו, כּדבּר אִיש אֶל רעֵהוּ השוה לוֹ, נראֶה לוֹ מוּזר קצת, כּאילוּ

למוֹרת רוּחוֹ.

• מַה שייךְ, אֶט, כּרגיל, – השיב לוֹ שמוּאֵליק, עמד

ללבּוֹש אֶת קפּוֹטת־המשי של שבּת והכין עצמוֹ לָלכת לבית־הכּנסת. – וּמַה מַעשׂהוּ של מיצי שם?

• מַה מַעשׂהוּ של מיצי? – ענה יוֹסילי בּקוֹל רם וּממוּשךְ, כּגָדוֹל. – הלוַאי והיה לךָ החצי ממַעשׂהוּ!

יוֹסילי התבּוֹנן אֶל אָביו, שהזקין בּשלוֹש השנים

וּבשׂערוֹ נזרקה שׂיבה, קוֹמתוֹ נכפּפה, פּניו קוּמטוּ ועֵיניו האפוֹרוֹת

דעכוּ, – ולבּוֹ נלחַץ בּקרבּוֹ, והיה מוּכן אוֹתה שעה לָתת בּעדוֹ אֵת כּל

נַפשׁוֹ. ושמוּאֵליק עצמוֹ היה נרגָש כּל־כּךְ מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה,

שהתלבּט שעה ארוּכּה בּקפּוֹטת־השבּת עד אשר מצא אֶת השרווּלים. אַף אִשתּוֹ של שמוּאֵליק, בּראוֹתה אֶת יוֹסילי, ניצבה בּתוֹךְ הבּיִת

כּנטוּעה, כּוּלָה תּוֹהה וּמשתּוֹממת, כּאָדם האוֹמר: "מַה תּאֹמַר על

אָביו, שהוֹליד בּן כּזה? נעשׂה בּן־אָדם גָמוּר!"…

שמוּאֵליק היה מבוּלבּל כּל־כּךְ מבּוֹאוֹ של יוֹסילי, שבּדבּרוֹ עמוֹ נתעה לשׂיחוֹת צדדיוֹת על בּעלי־הבּתּים של טאֶטראֶוויץ ועל הרחוֹבוֹת של טאֶטראֶוויץ, וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים טפלים, הרחוֹקים מלבּוֹ. יוֹסילי סבוּר היה, שאָביו נוֹתן דעתּוֹ בּאמת וּבתמים על העיר טאֶטראֶוויץ, ועמד לתּאֵר לפניו מתּוֹךְ התלהבוּת רבּה את מַראֵה העיר עם רחוֹבוֹתיה הארוּכּים, המרוּצפים אֶבן, עם בּתּיה הגבוֹהים, שהראש מסתּחרר

מדי הבּיטךָ אליהם, ועם שאָר הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת שם. וּשמוּאֵליק עמד והתבּוֹנן אֶל יוֹסילי בּדבּרוֹ, כּיצד הוּא מתלהב וּמניע בּידיו, הקשיב

לכל מלה היוֻצאת מפּיו והתמוֹגג מרוֹב תּענוּג. וּפתאוֹם נרתּע שמוּאֵליק

ממקוֹמוֹ: “אוֹי, כּבר הדליקוּ נרוֹת של שבּת! כּבר הגיעה השעה לילךְ לבית־הכּנסת!”

השמוּעה, כּי בּנוֹ של שמוּאֵליק החַזן חָזר מטאֶטראֶוויץ,

נפוֹצה מַהר בּעיר, ותיכף לאַחַר תּפילת מַעריב של שבּת התחילוּ בּאֵי

בּית־הכּנסת הקר דוֹחקים אֶת עצמם אֶל שמוּאֵליק לאמוֹר לוֹ “תּחַדה בּשׂמחָה אֶת פּני אוֹרחךָ”, לתקוֹע כּף ליוֹסילי, להתבּוֹנן אֵלָיו בּשעת

מַעשׂה ולראוֹת, מַה פּנים לוֹ עכשיו. בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּעיר,

הנגידים אַף הם עמדוּ בּיציאָתם מבּית־הכּנסת אֵצל שמוּאֵליק לדבּר עמוֹ, לחקוֹר ולָדעת דברים כהוָייתם על בּנוֹ, היכן היה, מָה עשׂה, אם בּא לכאן לימים רבּים, וּמַה יש בּדעתּוֹ לעשׂוֹת להבּא? מתּוֹךְ כּךְ נַענה אֶחָד

מן הנגידים, רב אַלתּר פּאסי, ואָמַר:

• מן היוֹשר הוּא, רב שמוּאֵליק, שבּנךָ יִיכּנס אצלי לעֵת מחר, אִם יִרצה השם, לאַחַר ההבדלה, בּלי נדר שבּת, לזמר קצת, וּנשמע. אָמרוּ, כּי מזמר הוּא מחוּץ לגדר הטבע.

• לזמר קצת? מַה שייךְ! – ענה שמוּאֵליק ואָמַר, בּהתבּוֹננוֹ אֶל יוֹסילי, הנוֹהר כּוּלוֹ מבּרכוֹת שלוֹם־עליכם, שהוּא

מקבּל מכּל העברים.

• ואני אוֹמר, – קפץ אַחַד האַברכים ואָמַר, – כּי בּנךָ

צריךְ להעניק לָנוּ מחר תּפילת מוּסף, לברךְ בּרכּת ראש־חוֹדש. אָמרוּ, כּי עוֹבר הוּא לפני התּיבה כּחַזן מצוּיין. אַייזיק־בּרל של פייגע נסע עמוֹ בּכילָה אַחַת, והריהו מסַפּר חידוּשים על זמרתוֹ ואוֹמר, כּי לפי דעתּוֹ יש בּידוֹ להפליא אֶת הקהל בּתפילָתוֹ הַפלא וָפלא!

• אָמנם כּן, אַדרבּה, חַיֶיךָ, רב שמוּאֵליק! –

החרוּ־החזיקוּ אַחריו אחָדים מבּעלי־הבּתּים. – אָמנם מן היוֹשר הוּא, שיתפלל לפנינוּ! צווה אוֹתוֹ, רב שמוּאֵליק! וכי מה אִיכפּת לָךְ? כּלוּם יעלה לךָ זה בּכסף?

• טַא, לוּא יהי כן! – ענה שמוּאֵליק ואָמַר, בּהבּיטוֹ אֶל יוֹסילי, והקהל התפּזר והלךְ מבּית־הכּנסת.

זלאטה ואֶסתּר נשתּהוּ אוֹתוֹ עֶרב שבּת בּחנוּת, וּבשוּבן

הבּיתה שמעוּ מפּי הילָדים, אֶפריִים וּמנַשה, אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה, כּי

יוֹסילי בּא מטאֶטראֶוויץ. "לוּא ראִית, אמא, כּמה גָדל יוֹסילי! – סיפּרוּ

אפריִים וּמנַשה פּה אֶחָד. – נַעשׂה גָדוֹל כּל־כּך, עד כּדי

סַכּנַת־נפשוֹת!" לזלאטה נעמה הבשׂוֹרה מאוד, וּלאֶסתּר – על אַחַת כּמה וכמה. אֶסתּר מיהרה והתרחצה ולָבשה בּגדי־שבּת נקיִים וּמצוּחצחים, שמרוֹב נקיוֹן ולוֹבן הבהיקוּ עליה והוֹסיפוּ לה לוית זיו מיוּחד. משראוּ בּעד החַלוֹן, כּי הקהל כּבר הוֹלךְ וּבא מבּתי־הכּנסיוֹת, מיד יצאוּ שתּיהן להקבּיל פּניו של יוֹסילי. היה ליל־שבּת צח וחַם, ליל־קיִץ לאַחַר חַג השבוּעוֹת, זמַן שאפילו הבּיצה המַאזיפיבקאִית, שיצא לָה שם בּעוֹלָם, כּבר יבשה כּוּלָה, והרוּחַ הקלה המנַשבת מן השׂדוֹת מביאָה בּכנפיה ריחוֹת נעימים של עֵשׂב ירוֹק ועלים רענַנים, אַף צלילים רחוֹקים של הזמיר הבּוֹדד, המשתּפּךְ בּזמרתוֹ בּמַחבוֹאֵי גן־המנזר. אֶסתּר הכּירה מרחוֹק אֶת יוֹסילי, ולבּה נפעם לקראתוֹ. שמוּאֵליק עמד ליד הבּיִת, בּירךְ אֶת זלאטה עם אֶסתּר בּרכּת “שבּת טוֹבה”, וּשתּיהן אָמרוּ לוֹ: “תּחַדה בּשׂמחָה אֶת פּני אוֹרחךָ”. שמוּאֵליק סיפּר לזלאטה אֶת כּל הכּבוֹד אשר

נתנוּ בּעלי־הבּתּים ליוֹסילי ואֶת אשר הזמינוּ אוֹתוֹ להתפּלל לפניהם מחר תּפילת מוּסף בּבית־הכּנסת. ויוֹסילי קרב אוֹתה שעה אֶל אֶסתּר ועמד סמוּך לפניה, התבוֹנן אֵליה לָאוֹר השוֹפע מן החַלוֹנוֹת הפּתוחים של בּתּי הרחוֹב בּשפע שבּתּי וּמשתּקף ונוֹגה בעיניה היפות. הוּא נמשךְ אֶל אֶסתּר

בּכוֹחַ נעלָם, עד שהיה מוּכן לָקחת את ידה בּידוֹ, לוּלא עמדוּ כּאן אָביו ואִמה. אַחרי אשר לֹא ראה אֶת אֶסתּר שלוֹש שנים, נכסַף יוֹסילי לעמוֹד עמה כּאן בּחוּץ עד בּוֹש וּלדבּר בּאָזניה דברים שאין לָהם סוֹף. היטב חָרה לוֹ שאָנוּס הוּא להיכּנס לבּית, לקדש עם אָביו קידוש של שבּת, לאכוֹל אֶת סעוּדת־הערב ולעלוֹת אַחַר־כּךְ על משכּבוֹ לישוֹן בּתוֹךְ חדר סגוּר וּמסוּגָר. וכאן, בּחוּץ, כּמה נאֶה העוֹלם, כּמה צח האַויר, כּמה מרענן וּמשיב נפש. כּל היקוּם כּאִילוּ שינה מַראֵהוּ, פּשט צוּרה של חוֹל ולָבש צוּרה של שבּת. השמַיִים הטהוֹרים דוֹממים במרוֹמיהם דממה של שבּת, הכּוֹכבים מהבהבים ודוֹלקים, כּנרוֹת של שבּת, והיא עצמה, הכּלָה הנאָה והחסוּדה, הקרוּאָה “שבּת מָלכּתא”, צוֹעדת אַט בּחוּצוֹת מַאזיפּיבקה,

בּלי אשר יִישמַע קוֹל צעדיה, וּמַשרה שלוַת־השקט ומנוּחָה שלימה על כּל בּיִת ועל כּל חָצר. כּל החלוֹנוֹת מוּאָרים בּאוֹר הנרוֹת הדוֹלקים, וכל

העֵינַיִים מאִירוֹת מנוֹגה־נגדם. יהוּדי מַאזיפּיבקה כּבר נתכּנסוּ

לבתּיהם, פּוֹסעים שאנַנוֹת אִיש בּפינתוֹ וּמקבּלים בּזמר אֶת פּניהם של

מַלאכי־השרת, מַלאכי־עֶליוֹן, צירי השבּת של מלךְ מַלכי המלָכים, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. נוֹדף ריחַ טוֹב של חַלת־השבּת הטוֹבה עם ריחַ ניחוֹחַ, מבוּשׂם מאוֹד, של הדגים הממוּלָאִים. יהוּדים מסוּבּים עם בּני־ביתם אֶל שוּלחַן־השבּת, סוֹעדים סעוּדתם מתּוֹךְ נַחַת־רוּחַ, וּפניהם מדוּשני־עוֹנג. שמוּאֵליק החַזן עם יוֹסילי בּנוֹ עדיִין עוֹמדים

בּחוּץ לפני זלאטה ואֶסתּר וּמשׂוֹחחים על בּוֹא האוֹרח לשבּת. עֵיניו הזקנוֹת, הדוֹעכוֹת, של שמוּאֵליק ניצתוֹת לרגע בּאֵש־עלוּמים מכּבר־הימים וּפניו נוֹהרים לנגד אוֹר החַלוֹנוֹת, בּאַנחת־רוָחָה עמוּקה הוּא מגלה מדי פּעם בּפעם, כּמה מרוּצה הוּא וּמאוּשר עתּה. זלאטה מבינה לרוּחוֹ

וּמשתּתּפת בּשׂמחָתוֹ אַף היא מתּוֹךְ אנחה קלה. מַבּיטה היא לרגָעים אֶל יוֹסילי ונהנית ממנוּ נַחַת, כּאִילוּ היה בּנה. ויוֹסילי עדיִין עוֹמד

סמוּךְ לאֶסתּר, מַבּיט אל פּניה ורוֹאֶה, כּי מוֹרידה היא מפּני מַבּטוֹ

אֶת שמוּרוֹת עֵיניה היפוֹת, והוּא תּוֹהה עליה ואֵינוֹ מבין, לָמה היא מתבּיֶישת מפּניו? יוֹסילי אֵינוֹ נכסף להיפרד עתּה מאֶסתּר, אַךְ אָביו

אוֹמר לוֹ: “בּוֹא, יוֹסילי, לעשׂוֹת קידוּש”. בּפנוֹתוֹ לָלכת, הוֹפך

יוֹסילי עוֹד פעם אֶת ראשוֹ אֶל אֶסתּר, ועֵיני שניהם נפגָשוֹת בּמַבּט

נלהב, הנוֹבע מתּוֹך רגש אֶחָד משוּתּף. כּל אוֹתוֹ הלילה לא מש מַבּטוֹ של יוֹסילי מלבּה של אֶסתּר, פּיעם את רוּחָה, עוֹרר בּה כּל מיני מַחשבוֹת ודמיוֹנוֹת, אשר כּמוֹהן לא ידעה עד עתּה.

 

פּרק שנים עשׂר: יוֹסילי מתפּלל מוּסף בּבית־הכּנסת הקר, ויהוּדים מַגיעים לידי התפּעלוּת עֶליוֹנה    🔗

בּית־הכּנסת הקר, ששמוּאֵליק משמש בּוֹ חַזן למַעלָה מעֶשׂרים וחָמש שנה, לא נבנה בּשביל כּל העיר מַאזיפּיבקה, עיר מלאָה יהוּדים, בּלא עֵין־הרע. בּית־תּפילה ישן־נוֹשן זה, שכּתליו כּבר שׁחו ונתעקמוּ מרוֹב ימים, די לוֹ שהוּא מסַפּק מקוֹמוֹת למתפּללים הקבוּעים

שלוֹ, שאַף הם לא כּוּלם שׂבעים רצוֹן, משוּם שכּל אֶחָד מתקנא בּחבירוֹ וּמתאַוה למקוֹם־כּבוֹד בּכוֹתל־המזרח אוֹ, לכל הפּחוֹת, בּסַפסל אשר ממוּל כּוֹתל־המזרח, המקבּל ממנוּ מקצת מזיוו ונקרא משוּם כּךְ “סַפסַל האַספּקלָרייה”. לא יֹיפּלא אֵיפוֹא, שבּעלי־הבּתּים של בּית־הכּנסת הקר לא רצוּ לפתּוֹחַ אֶת דלתוֹת בית־תּפילָתם לפני כּל יהוּדי מַאזיפּיבקה בּאוֹתוֹ יוֹם השבּת, כּשיוֹסילי היה עוֹמד להתפּלל תּפילת מוּסף. נמנוּ

וגָמרוּ: תּיכף לאַחַר תּפילת שחרית יִסגרוּ אֶת הדלָתוֹת ולא יניחוּ לשוּם אִיש להכּנס, יהי מי שיִהיֶה, ואפילוּ אָביו של גבּאי בּית־הכּנסת בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. ואוּלָם גזירה זוֹ עוֹררה אֶת חמתם של הבּאִים מן החוּץ: הכיצד? הייתּכן? כּלוּם יוֹשר הוּא זה? מה פּשעם וּמה חַטאתם של יהוּדי שאָר בּתּי־הכּנסיוֹת במַאזיפּיבקה? הנשמעה הפקרוּת כּזאת, שיִנעלוּ

דלתוֹתיו של מקוֹם קדוֹש בּפני עם ועדה של יהוּדים? מסביב לבית־הכּנסת הקר נדחקוּ המוֹנים לאֵין מספּר, והצפיפוּת גָדלָה מרגע לרגע. באוּ לכאן מתפּללים מכּל בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת שבּעיר, רוּבּם אנשים צעירים, בּחוּרים עם נערים, צבאוּ ודפקוּ על הדלת, המוּ ורעשוּ וצוחוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת, ולא זזוּ משם עד שנפתּחָה הדלת ונתגלה זָקָן אָדוֹם. זה היה זקָנוֹ של השמש, שהוֹציא את ראשוֹ החוּצה וגָער בּדוֹפקים בּנזיפה: “הלאָה, שקצים, הוֹללים וּפוֹחזים, עבריינים שכּמוֹתכם!” ואוּלָם יוֹתר מזה לא שאלוּ העוֹמדים מבּחוּץ: כּיוָן שראוּ לפניהם פּתח פּתוּחַ, מיד דחקוּ כּוּלָם כּאִיש אֶחָד, אֶת הדלת הוֹרידוּ מעל ציריה, אֶת השמש סילקוּ לקרן־זוית, אַף הראוּ לוֹ אֶת נַחַת־זרוֹעם כּראוּי לוֹ, וּבבית־הכּנסת גָדל הלחץ והדחָק עד אֶפס מקוֹם. וּבחוּץ עדיִין הלךְ ההמוֹן הלוֹךְ וָרב.

כּל העיר רעשה, כּל העוֹלָם נוֹע התנוֹעע – יוֹסילי מברךְ בּרכּת

ראש־חוֹדש, מתפּלל מוּסף!

ויוֹסילי התעטף בּטלית ועלה על הבּימה, כּשהעיף עֵיניו על כּל הקהל מסביב והכין עצמוֹ לתפילָה. פּניו לָהטוּ והזהירוּ מתּוֹךְ הטלית בּזוֹהר עֶליוֹן. בּתוֹךְ הקהל עבר לחש סוֹעֵר, מוֹסיף והוֹלךְ, ואַף הנשים דחקוּ עצמן אֶל האֶשנַבּים מלמעלָה. הקהל התרגש והמה כּהמוֹן מַיִם רבּים, הכּל לָחצוּ והדפוּ אִיש אֶת רעֵהו בּצד וּבכתף, דחקוּ עצמם לשם, אֶל

הבּימה, להסתּכּל בּפניו של החַזן הצעיר. בּעלי־הבּתּים עמדוּ לדפּוֹק על עמוּדיהם – יהי שקט! בּתוֹךְ הקהל נשמַע קוֹל קוֹרא בּרמה: “הסוּ, עוֹלָם! הססססוּ!” יוֹסילי זקף קוֹמתוֹ, התייצב כּחַזן זקן ורגיל, השתּעֵל קצת לניקוּי הגָרוֹן וּפצח בּקוֹל יפה ורם: “יקוּם פּוּרקן מן שמַייא!” וּבבית־הכּנסת חָלפה חיש־מַהר, כּבּרק, מין צינה קלה, שנגעה לכל אֶחד בּבשׂרוֹ, והכּל קפאוּ בּמקוֹמם רגָעים אחָדים, בּלי הניע אֵיבר. ורק

אַחַר־כּךְ, כּשסיים בּסוֹף פּסוּק “ונאֹמַר אָמן”, השמיעוּ כּוּלָם פּה

אֶחָד אַנחַת־פּליאָה “אָח”, כּשהביטוּ זה בּפני זה מחרישים וּמשתּאִים, הנידוּ כּתפיהם ללא אוֹמר וּדברים ושכחוּ לגָמרי, כּי מברכים היוֹם בּרכּת

ראש־חוֹדש וּצריכים לשמוֹע, אֵימתי חָל המוֹלָד. מָה יִתּן לָהם ראש־חוֹדש? מַה יוֹסיף לָהם המוֹלָד? כּל הבּיִת מלא צלילים, כּאִילוּ זמיר השתּפּךְ כּאן בּקוֹלוֹ והריע נפלָאוֹת בּגרוֹנוֹ. הצלילים מחפים בַּאויר, מתמוגגים ונבלעָים בּכל אֵיברי הגוּף, נמסכים בּהם כּיין הטוֹב, מוֹשכים אֶת הנשמה

וצוֹרבים אֶת הלב עד כּלות הנפש. יוֹסילי מתפּלל, ונדמה, כּי מזמרים כּאן עשׂרה משוֹררים, לא אֶחָד. יוֹסילי מזמר, ונדמה, כּאִילוּ מַקהלָה רבּה של כּליזמרים מנַגנים. הנה הוּא מַגבּיה קוֹלוֹ בּבת אַחַת, וּכאִילוּ עשׂרה

קוֹלוֹת אַדירים פוֹרצים מעשׂרה גרוֹנוֹת, מתנַצחים וּמתגבּרים זה על זה, עד כּי תּצילינה זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת. והנה הוּא מַשפּיל קוֹלוֹ, גוֹעֶה

בּתפילָה בּלחש, גוֹוע והוֹלך בּקוֹל דממה דקה, וּבמין מתיקוּת נפלָאָה,

בּמין חלָקוּת נעימה, המלטפת אֶת הגוּף ואֶת הנשמה, נוֹגעת בּלב, מניעה אֶת הנפש ומפַלגת אֶת האֵיברים, איבר אֵיבר לבדוֹ. והנה הוּא מרים שוּב אֶת קוֹלוֹ, פּוֹצחַ רינה אַדירה, המתפּוֹצצת בּחלל בּית־הכּנסת כּתזמוֹרת

כּינוֹרוֹת רבּים עם תּרוּעת חצוֹצרוֹת וחלילים, שלא שמעה אוֹזן מעוֹלם. איש מן המתפּללים לא שמע מימיו תּפילה כּזאת. אִיש מהם לא שמע “מי־שבּירךְ” כּזה. אפילוּ המבינים הותיקים לא ראוּ מימיהם מין חַזן כזה ולא שמעוּ מין תּפילָה כּזאת. כשפּתח בּמילים “הוּא יברךְ אֶת כּל הקהל הקדוֹש הזה”, פּירשׂ אֶת כּפּיו כּלפּי מַעלָה, כּאילוּ נתכּוון לעוֹרר רחמיו של

הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, כּי ישקיף ממרוֹם שבתוֹ על כּל היהוּדים הנמצאָים כּאן, הם וּנשיהם וּבניהם וּבנוֹתיהם וכל אשר לָהם, שכּוּלָם צריכים לחַסדוֹ וּמפּיו הם חַיִים; וּכשהגיע למלים “וּמי שנוֹתנים נר למאוֹר ויין לקידוּש וּלהבדלה, וּפת לאוֹרחים וּצדקה לעניִים”, חינן אֶת קוֹלוֹ, כּאִילוּ בּיקש לעוֹרר אֶת הלבבוֹת של הקהל הצפוּף העוֹמד מסביב, כּי יש בּעוֹלם עניִים מרוּדים, וּמחוֹבתם של יהוּדים רחמנים בּני רחמנים למַלא אֶת מַחסוֹרם, לבל יִגועוּ חָלילָה בּרעב, – וכאן גָעה בּצלילים עדינים, דקים מן הדקים, כּשחָזר על המלים פעם וּשתּיִים בּרגש של חנינה וחמלָה. וּמכּאן עבר מיד לנוֹסַח אַחר לגָמרי, בּהראוֹתוֹ תּוֹךְ כּדי קפיצה חידוּשים ונפלאוֹת בּקסם גרוֹנוֹ, עד שהקהל גָוַע בּמקוֹמוֹ מתּוֹךְ

אפיסוּת הכּוֹחוֹת, כּוּלוֹ נדהם וּמכוּשף ואֵינוֹ יכוֹל להשיב רוּחוֹ,

כּאִילוּ נמצא לא בּעוֹלָם הזה. רק לאַחַר בּרכּת ראש־חוֹדש, כּשעמדוּ לתפילָה בּלחש של שמוֹנה־עֶשׂרה, מצאוּ המתפּללים אֶת לבּם להידבר אִיש אֶל רעֵהוּ בּרמז, כּשהם מַבּיעים אֶת התפּעלוּתם בּתנוּעת כּתפיים:

“נננו?!”… ונחפזוּ לגמוֹר תּפילָתם על רגל אַחַת, כּדי להקשיב ולשמוֹע, מַה יהא להלָן. לקראת הקדוּשה התכּוֹננוּ הכּל בּעוֹד זמן, כּלוֹמַר, השתּעלוּ יפה, התקינוּ את חוֹטמיהם וזקפוּ פּה ואָזנַיִים לשמוֹע חדשוֹת.

ויוֹסילי העניק ליהוּדי מַאזיפּיבקה מין “כּתר” כּזה, שאבוֹתיהם ואבוֹת

אבוֹתיהם לא שמעוּ כּמוֹהוּ מעוֹלָם. קדוּשה זוֹ היתה מין דמיוֹן של יוֹצר, השתּפּכוּת־הנפש של משוֹרר נרגָש, שרק פעם אַחַת היא בּאה לידי בּיטוּי ואֵינה נשנית. זוֹ היתה מַחשבה, שאֵיננה מתפּרשת בּמלים אוֹ בּטעמי־נגינה, ואַף־על־פּי־כן היא מדברת דברים כּמתלהמים, מפעֶמת אֶת הרוּחוֹת וּמדוֹבבת אֶת הלבבוֹת. מין לָשוֹן, שאֵין אִיש יודע אוֹתה והכּל שוֹמעים אוֹתה, מין רעיוֹן, שכּל אֶחָד מפרש אוֹתוֹ לפי טעמוֹ והשׂגָתוֹ. יוֹסילי נתן חוֹפש לגרוֹנוֹ, שינה אֶת קוֹלוֹ בּכל מיני שינוּיִים, מסַלסלוֹ ומסַבּכוֹ

וקוֹלעוֹ מַעשׂה מקלעת לאוֹרךְ וּלרוֹחַב, מַגבּיהוֹ גבוֹהה גבוהה

ומַשפּילוֹ מַטה מַטה, וּמוֹסיף והוֹלֵךְ וּמפליא לעשׂוֹת. אֵלה ששמעוּ

“כּתר” זה נשבּעוּ בּכל קוֹדש, כּי בּשעה שיצאוּ מפּיו המלים "מַלאָכים

המוֹני מַעלָה" נדמה לָהם, כּי מלמַעלָה, בּחלָלוֹ של בּית־הכּנסת, מרחפים מַלאכי־השרת מַמש, מַשיקים כּנפיהם ויוֹרדים וּמתערבים עם היהוּדים המתפּללים מלמַטה, וכוּלָם יחד מסתּוֹבבים בּאַויר, מתלכּדים למַקהלָה

אַחַת וּמזמרים פּה אֶחָד בּקוֹלוֹת עריבים קדוּשה לאל עֶליוֹן: “קדוֹש! קדוֹש! קדוֹש!”… יוֹסילי סיֵים אֶת הקדוּשה בּקול

רם וּברגש של גָאוֹן: “הן גָאַלתּי אֶתכם אַחרית כּראשית להיוֹת לָכם לאלוֹהים”. המלים האֵלה צללוּ בּאָזני הקהל לא כּתפילָה רגילָה של חַזן, אֶלָא כּדברי תּנחוּמים של נביא, אשר אלוהים שלָחוֹ לנַחם אֶת עמוֹ, לבל יִפּוֹל רוּחוֹ וּלבל יִוָאֵש מתּקוָה לעתיד לָבוֹא, כּי אני אדוֹנָי אלוֹהיכם – יש לָכם אֵל אַדיר וחָזק!… כּמוֹ מתּוֹךְ שינה מתוּקה, מתּוֹךְ חלוֹם־פּלָאוֹת בּגן־עֵדן, ניעוֹר הקהל, בּשעה שיוֹסילי סיֵים אֶת הקדוּשה והוֹסיף והלךְ, כּשהוּא משנה הפעם אֶת קוֹלוֹ בּאוֹפן אַחר.

כּשהגיע בּתפילת “תּיכּנתּ שבּת” לפסוּק: “יהי רצוֹן מלפניךָ אדוֹנָי אלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ”, וּבשעת מַעשׂה הרים אֶת עֵיניו כּלפּי מַעלָה, אֶל הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּביכוֹל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, והפּיל

תּחינתוֹ לפניו: “שתּעלינוּ בּשׂמחָה לאַרצנוּ ותטעֵנוּ בּגבוּלנוּ”, והכּל בלשוֹן של בּקשה וּבקוֹל נוּגה וּמתחַנן, שנשמע כּמעט כּקוֻל בּכי של תּינוֹק, המתרפּק על אָביו, – נפעם הקהל ורעד תּחתּיו וּדמעות זלגוּ מן העֵינַיִים.

• ננוּ, יוֹסילי! ננוּ, מוּסף השמיע לָנוּ היוֹם! –

דיבּרוּ כּוּלָם פּה אֶחָד, כּשיצאוּ מבּית־הכּנסת ונדחקוּ אֶל

שמוּאֵליק החַזן לברכוֹ בּרכּת השבּת. – נוּ, יוֹסילי! אַי, יוֹסילי!

כּל ימי חַיֵינוּ לא נשכּח אֶת המוּסף הזה! טעמוֹ יעמוֹד בּנוּ עד עוֹלָם, עד עוֹלָם!

• אֵין זה כּלָל קוֹל של בּן־אָדם עם גָרוֹן של בּן־אָדם! – סח כּל אֶחָד מתוך התפעלות עליונה, בשבתו אל שולחנו לפני סעודת השבת. – אין זה כי־אם חליל־קסמים חָבוּי לוֹ בּגרונו! מין ציפּוֹר־רננים, מין זמיר נפלָא, זמיר מַמש, נעים זמירי יִשׂראֵל!…

פּרק שלוֹשה עשׂר: בּעלי־בתּים שוֹלחים אֶל החַזן “משלוֹחַ כּיבּוּד לשם האוֹרחַ”, והזמיר נוֹתן קוֹלוֹ כּדרכּוֹ

מנהג נהגוּ במַאזיפּיבקה: מי שאוֹרחַ הגוּן בּא לביתוֹ, שוֹלחים אֵלָיו ידידיו דוֹרשי שלוֹמוֹ בּקבּוּק יין אוֹ צלוֹחית תּמד

לשוּלחַן השבּת, וזה נקרא “משלוֹחַ כּיבּוּד לשם האוֹרחַ”. כּל אוֹתוֹ יוֹם השבּת היתה דלת בּיתוֹ של שמוּאֵליק החַזן סוֹבבת על צירה: זה נכנס וזה יוֹצא. משלוֹחַ כּיבּוּד מאֵת אַבּא־מאיר הנגיד, מאֵת מנדל הגָדוֹל, מאֵת רב מנַשה האָדוֹם, מאֵת יענקיל השחוֹר… שמוּאֵליק בּיקש למסוֹר אֶת

תּוֹדתוֹ לכל אֶחָד ואֶחָד: “השוֹמַעת אַתּ, ילדה? תּאֹמרי שם לאַבּא שלָךְ, כּי יִחיֶה ויגיע לחתוּנתה של בּתּוֹ הבּכירה, ואָז נַחזיר ונשלח לוֹ מן היין הטוֹב!” אוֹ: “השוֹמע אַתּה, נַער? אמוֹר לאַבּא שלךָ, אִם יִרצה השם, כּשיגיע יוֹם בּר־מצוָה שלךָ!”… פּניו של שמוּאֵליק נתלהטוּ מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה, עֵיניו הדוֹעכוֹת ניצתוּ שוּב בּאֵש־עלוּמים

מכּבר־הימים, וכוּלוֹ כּמרחף בּעוֹלָמוֹת העֶליוֹנים. אפילוּ בּת־זוּגוֹ, זוֹ אִשתּוֹ השניה, שמיוֹם שהכּיר אוֹתה עדיִין לא שמע מפּיה דבר טוֹב, אַף היא יצאה מגדרה והראתה בּעליל, כּי דעתה נוֹחָה מן האוֹרֵחַ: הכינה שתּי פּשטידוֹת, אַחַת של איטריוֹת לכבוֹד השבּת ואַחַת של בּצק מגוּלגָל לכבוֹד

האוֹרחַ. “הבה, – אָמרה בּחיוּךְ מתוֹק, – הבה נראֶה, אִם האוֹרחַ יעלה יפה, או לא? הפּשטידה תּהיֶה לָנוּ לאוֹת וּלמוֹפת”.

– עדיִין עוֹמדים אַתּם בּתחילת הסעוּדה, כּפי הנראֶה? –

אָמרה זלאטה, כּשנכנסה עם אֶסתּר לביתוֹ של שמוּאֵליק. לכבוֹד האוֹרחַ נתפּייסה זלאטה עם אִשתּוֹ של שמוּאֵליק עוֹד בּבית־הכּנסת, בּשעת קריאַת התּוֹרה. החַזנית היתה הראשוֹנה, שפּתחה בּדיבּוּר. זוֹ הזיזה עצמה סמוּךְ לזלאטה ואָמרה לָה:

– המ… מין אוֹרחַ יש לָנוּ היוֹם! בּעלי, חי נַפשי, מרוּצה מאוֹד.

זלאטה הציצה עליה מתּוֹךְ רוֹגז, כּמתכּוונת לאמוֹר: “אהא! זכינוּ לראוֻת בּמַפּלתּוֹ של המן!”… ואוּלָם מפּני דרכי שלוֹם נַענתה לָה בּלָשוֹן של ידידוּת: “תּחַדוּ בּשׂמחָה אֶת פּני אוֹרחכם”. וּמיד

נתקשרה בּיניהן שׂיחָה ארוּכּה ורבּת־עניין, ששימשוּ בּה בּעירבּוּביה כּל מיני דברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם: גם החַלָה של שבּת, גם הדגים, גם הפּרה, גם השכנה, גם החמיצה של השכנה, גם כּלָתה של השכנה, זוֹ המוּפקרת, היוֹצאת בּשׂערוֹתיה הגלוּיוֹת ואֵינה מתבּוֹששת כּלָל, וכל כּיוֹצא

בּזה.

– זכרי אֵיפוֹא, זלאטה, – אָמרה החַזנית פּעם וּשתּיִים

בּלָשוֹן של בּקשה, – אַל תּסרבי הרבּה. אִם יִרצה השם, תּיכף לאַחַר

הסעוּדה בּוֹאִי עם אֶסתּר שלָךְ, למַען השם!

זלאטה שכחה אֶת שׂנאָתה מלפנים להחַזנית וּבאה עם אֶסתּר לָתת כּבוֹד לשמוּאֵליק. החַזנית קיבּלה אוֹתן בּסבר פּנים יפוֹת, כּיבּדה

אוֹתן בּפשטידה ואָמרה מדי פּעם בּפעם בּמין לָשוֹן אַשכּנזית, כּדרךְ

שמדבּרים אצלם בּברדיטשוֹב: “לָמה אֵין אַתּ נהנית, זלאטיניוּ? חַייךְ, הלא נהנית רק מעט!”

אַחַר־כּךְ בּאה גם אחוֹתה הצעירה של זלאטה, אַף היא ידידה טוֹבה וּשכנה קרוֹבה לבית שמוּאֵליק החַזן, זוֹ הדוֹדה יאֶנטיל, היא עם בּעלָה בּייניש. אַף רב קלמן השדכן נכנַס בּפנים מדוּשנים של שבּת וּבברכה צוֹהלת של שבּת, וּכששתה כּוֹס לחַיי שמוּאֵליק החַזן ונתבּסם מיד, בּירך

אוֹתוֹ, כּי יִזכּה לראוֹת בּבנוֹ רוֹב נַחַת, אם יִרצה השם, בּשׂמחַת

אֵירוּסין, בּמהרה בּימינוּ בּקרוֹב.

–יֶש לי רב יֶש לי! – אָמַר רב קלמן, כּשחָפת אֶת שרווּליה של קפּוֹטת־האַטלָס עד למַרפּקי זרועותיו ונטל בּיד אַחַת אֶת זקָנוֹ השׂב. – הרוֹאֶה אַתּה, שמוּאֵליק, את הזָקָן שלי? עצמוּ משׂערוֹת זקָני

השידוּכים, שאני נוֹשׂא אתּי כּאן! – וּבדבּרוֹ הראָה בּידוֹ האַחרת על

מצחוֹ. – השוֹמע אַתּה, שמוּאֵליק, מַה שאני מדבּר אֵליךָ?

– מַה שייךְ? – ענהוּ שמוּאֵליק בּגיחוּךְ. – כּלוּם יוֹדע

אני מה עלה על דעתךָ? עדיִין לא הגענוּ לכךְ, מַה שייךְ אפילוּ בּמַחשבה!

לשמע דיבּוּרים אֵלוּ הציצוּ יוֹסילי ואֶסתּר זה בּפני זה וּמַחשבה אַחַת חָלפה בּלבּוֹת שניהם גם יחד, מַחשבה חדשה, ששניהם לא ידעוּ כּמוֹה עד עתּה ולא העלוּ על דעתּם אַף שמץ ממנה, – זוֹהי אוֹתה המַחשבה, שמתוֹכה פּניהם של נַער ונַערה בּמָאזיפּיבקה מַאדימים כּאֵש ולבּם פּג. שם

המַחשבה הוּא: “חָתן וכלה”…

– עתּה הבה נשׂים פּנינוּ אל שאָר מיני המַשקאוֹת! – קרא שמוּאֵליק לאחר שטעם מעט יין לפני בּרכת המזוֹן בּמזוּמן ודעתּוֹ נתבּסמה קצת. – הבה, בּייניש, קרב אֶל המלָאכה, הראֵה־נא, מַה שייךְ, בּמה כּוֹחךָ גָדוֹל. הלא יוֹדע נָגן אַתּה!

בּייניש, אַברךְ הנוֹטה קצת לבני הדוֹר החָדש, עמד לפתּוֹח אֶת הבּקבּוּקים, והמסובּים טעמוּ קימעה קימעה מכּל המַשקאוֹת, שתוּ אִיש

לחַיי רעהוּ וּבירכוּ זה את זה בּרכּת כּל טוּב עם פּרנסה טוֹבה וישוּעוֹת טוֹבוֹת ונחָמוֹת לכלָל יִשׂראֵל, עד שנתבּסמוּ כּל צרכּם ודעתּם זחה

עליהם. התחילוּ לדבּר כּוּלָם יחד, חייכוּ איש אֶל חברוֹ בּפנים צוֹהלוֹת וּבעֵינַיִים מנַמנמוֹת, כּשהם נוֹתנים בּכּוֹס חוֹטמם ואינם מוֹצאִים עוֹד

אֶת הדרךְ אֶל פיהם.

– ראוּ־נא גם ראוּ אֶת אֵלה, כּמה מפנקים הם אֶת עצמם! – דיבּרוּ בּיניהן הנשים, שפּרשוּ כּוּלָן לקרן־זוית שלָהן, ורמזוּ מתּוֹך צחוֹק על הגברים. – חַיֵיכם, כּבר הגיעה השעה שתאֹמרוּ די ותלכוּ אִיש אֶל משכּבוֹ לָנוּחַ מעט לכבוֹד השבּת!

ואוּלָם הגברים לא שׂמוּ לב ללעג הנשים, לא זזוּ מחמדת השוּלחָן ולא חָדלוּ לברך אִיש אֶת רעֵהוּ, בּתוֹךְ כּלָל יִשׂראֵל, בּרכּת

כּל טוּב. והנשים חָזרוּ לשׂיחָתן על עסקי בּיִת ושוּק, הפליגוּ בּדבריהן, עד שהסיחוּ דעתּן אפילוּ מן האוֹרחַ, שלכבוֹדוֹ היתה כּל התּכוּנה הזאת. בּינתיִים התקרב יוֹסילי אֶל אֶסתּר ועמד לסַפּר לָה אֵת כּל המוֹצאוֹת

אוֹתוֹ בּמשךְ שלוֹש השנים. מימיו לא היה לבּוֹ של יוֹסילי טוֹב עליו כּל־כּךְ, כּמוֹ בּאוֹתוֹ יוֹם השבּת. נדמה לוֹ כּי גָדוֹל הוּא, אָדם

מבוּגָר, אָדם שלם, שכּבר ראה בחַייו צרוֹת וּתלָאוֹת למדי. עיניו הבריקוּ, לחָייו לָהטוּ, וּכשהניע אֶת ידיו באַויר כּגָדוֹל, נראָה מרחוֹק

בּקפּוֹטונֹת הארוּכּה שלוֹ וּבפאוֹתיו המסוּלסלוֹת כּיהוּדי קטן, יהוּדי

לכל דבר, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. יוֹסילי סיפּר לפני אֶסתּר, כּמה מרים היוּ חַייו בּשלוֹש השנים האֵלה, כּמה יֵיסוּרים עברוּ עליו שם אֵצל מיצי, עד אשר מצא אַת הדרךְ הנכוֹנה. אָמנם מיצי עצמוֹ הוֹדיע לוֹ חיבּה יתירה, התפּאֵר בּוֹ, בּקטוֹן־משוֹרריו החָדש, לפני כל אֶחָד ואֶחָד, ואוּלָם בּעיניה של המיצית, היא אֵשת מיצי, לא נשׂא חן וָחסד. זוֹ ראתה אוֹתוֹ בּביתה כּאוֹכל־לחם מיוּתּר, משוּם שאוֹכלי־לחם היוּ לָה די והוֹתר גם זוּלָתוֹ. עקרה לא היתה, והעמידה למיצי מדי שנה בּשנה משוֹרר קטן חָדש, משוֹרר משלָה. ולָכן התעמרה בּוֹ כּאֵם חוֹרגת (“כּמוֹ זוֹ כּאן”, – הוֹסִיף יוֹסילי בּלחש), העבידה אוֹתוֹ לצרכיה בּמלאכת הבּיִת, שלחה אוֹתוֹ בּכל מיני שליחוּת, פּקדה עליו לָשאת אַחריה אֶת הסַל מן השוּק, להביא את העוֹפוֹת אֶל השוֹחט, לנַענע אֶת עריסַת התּינוק, חָלקה לוֹ בּשעת רצוֹן

מלפניה מַכּת־לחי הגוּנה, צביטה וּדחיפה, כּאשר עשׂתה כּן גם לילָדיה. ונוסף על כּךְ התקנאוּ בּוֹ חביריו המשוֹררים והציקוּ לוֹ עד מות. אָכן שלוֹש שנים קשוֹת עברוּ עליו בּטאֶטראֶוויץ! אַךְ הוּא נשׂא אֶת סבלוֹ

בּדוּמייה, לא סיפּר דבר למיצי, שלא יהרסהוּ, חַס ושלוֹם, ממַעמדוֹ. מַעמדוֹ אֵצל מיצי היה יקר לוֹ מכּל יקָר. הוּא לָמד בּשקידה רבּה הלכוֹת משוֹרר, עבר אֵת כּל המַדריגוֹת, התמחָה בּתוֹרת החַזנוּת, הביא אֶת קוֹלוֹ

לידי שלימוּת, והוּא יכוֹל עכשיו לאמוֹר בּפירוּש, כּי אֵינוֹ צריךְ עוֹד

להדרכתוֹ של מיצי. בּקי הוּא, בּרוּךְ השם, בּתוי־הנגינה, כּאַחַד המשוֹררים הבּדוּקים והמנוּסים, ואֵינוֹ מחוּייב עוֹד לָשׂאת אַחרי אֵשת

מיצי אֶת הסַל מן השוּק, אוֹ לנַענע לַה אֶת עריסַת התּינוֹק. יכוֹל הוּא

מעתּה לשמש משוֹרר אֵצל גדוֹלי החַזנים אשר בּעוֹלָם. ואִם יֵצא בּעצמוֹ

לנסוֹע קצת בּעוֹלָם, וַדאי לוִ, שיעשׂה וגם יוּכל.

– עתּה בּאתי לבית־אַבּא לָנוּחָ מעט שבוּעוֹת אחָדים, – סיֵים יוֹסילי את סיפּוּרו, – ואַחַר־כּךְ אֵדע אֵת אשר אֶעשׂה. אני מחַכּה למכתּב מאָדם אֶחָד, שקיבּל על עצמוֹ לָקחת אוֹתי על הוֹצאוֹתיו, וגם ישלם לי מַשׂכּוֹרת יפה, מלבד הכנסוֹת צדדיות. הכּלָל, אוֹמר הוּא להאשירני אוֹשר גָדול, וּבלבד שאֵצא עמוֹ למַסע בּעוֹלָם. אוֹתוֹ יהוּדי אַף הוּא

היה לפנים משוֹרר אֵצל מיצי. גדליה בּאס שמוֹ. הוּא שמע אוֹתי כּשאָמַרתּי הַלֵל בּטאֶטראֶוויץ, וּמאז דבק בּי: "מה מוֹעיל לךָ, הוּא אומר, בּמשוֹררוּת? מוּטב שתּהיֶה חַזן בּפני עצמךָ, כּאוֹתוֹ הבּעלבּיתל, הוּא

אוֹמר, ששמוֹ נתפּרסם בּכל העוֹלָם"… ועל כּל זאת אני חַייב להוֹדוֹת לָךְ, אֶסתּר, לָךְ וּלאִמךְ, ששלחתּן אוֹתי אָז לטאֶטראֶוויץ. לוּלא

אַתּן, שעמַדתּן לי, היִיתי מתגלגל עד היוֹם כּאן, בּאַשפּתּוֹת מָאזיפּיבקה…

בּהשמיעוֹ אֶת הדברים האַחרוֹנים מתאַוה יוֹסילי מאוֹד

לאחוֹז בּידה של אֶסתּר וּלסַפּר לָה גם זאת, כּמה התגעגע עליה כּל שלוֹש השנים האֵלה, כּי התפּלל תּמיד לאלוֹהים בּעד אָביו וגם בּעדה, כּי היה רוֹאֶה אוֹתה לעתּים קרוֹבוֹת בּחלוֹם הלילה, שהיא בּאה אֵלָיו וּמחבּקת

אוֹתוֹ, כּשם שהיתה מחַבּקת אוֹתוֹ אָז, עֵת היוּ עדיִין ילָדים קטנים.

ואוּלָם כּוֹבש הוּא אֶת יצרוֹ מתּוֹךְ הרגָשה, כּי עכשיו נשתּנוּ הדברים,

לא כּמוֹ שהיוּ לפנים. נדמה לו, כּי גם אֶסתּר עצמה אֵינה אוֹתה אֶסתּר, שהיתה קוֹדם. אָכן נשתּנתה אֶסתּר מאָז, גָדלָה ויָפתה, וּפניה אֵינם עוֹד

כּפני אוֹתה הנַערה, אשר עזב לפני שלוֹש שנים. גם עֵיניה, אַף כּי מאִירוֹת הן וּמַבריקוֹת כּמוֹ לפנים, הרי מּבטן לא זה שהיה לפנים, וכל מַראֶיה כּמַראֵה אָדם מבוּגָר, בּא בּימים. גם דיבּוּרה וכל הליכוֹתיה הם כּשֶל עלמה בּוֹגרת, כּשֶל כּלה. נדמה לוֹ, כּי על מצחה הרחב והלָבן משוּךְ כּמין קמט, כּזה של אָדם שראה עמל בחַייו, וּצחוֹקה כּאִילוּ נשתּנה. לפנים, כּשהיתה אֶסתּר צוֹחקת, היה קוֹלָה מצלצל והוֹלךְ למרחוֹק; עכשיו היא מתאַפּקת בּשעה שהיא מבקשת לצחוֹק, כּאילוּ כּבר זָקנה מהשמיע קוֹלָה בּצחוֹק, כּאילוּ כּבר היתה אִשה יהוּדיה לכל דבר… יוֹסילי יוֹשב ממוּלָה וּמתבּונן אֵליה מכּף רגלָה ועד ראשה. מבקש הוּא למצוֹא בּה אוֹתה אֶסתּר, שבּילָה עמה כּמעט אֶת כּל שנוֹת ילדוּתוֹ, אַךְ זוֹ אֵיננה עוֹד –

בּמקוֹמה יוֹשבת ממוּלוֹ אֶסתּר אַחרת. וכל אשר יוֹסיף יוֹסילי להבּיט בּה,

כּן תּוֹסיף אֶסתּר להתבּיֵיש מפּניו. כּל אשר יבקש להתקרב אֵליה, כּן תּתכּוון היא להתרחק ממנוּ. בּין שני הילָדים האֵלה, שגָדלוּ לפנים בּכפיפה אַחַת, קם פּתאוֹם חַיֵץ, גָבה קיר. הרגָשה של נימוּס ודרךְ־אֶרץ, של זהירוּת וּבוּשה, מַפרידה בּין שניהם.

– לא זכיתי לשמוֹע את תּפילָתךָ, – אָמרה לוֹ אֶסתּר בּגיחוּךְ רךְ. – עד שהכינוֹתי את שוּלחַן־השבּת עם כּל כּיוֹצא בּזה, כּבר נתמַלא בּית הכּנסת צפיפוּת עד אפס מקוֹם.

– אוֹי, האוּמנם? הלכתּ לבית־הכּנסת? – קרא יוֹסילי ועיניו האירוּ מתוֹך פּליאָה. וּפתאוֹם הרגיש, כּי מתאַוה הוּא לזמר. נַפשוֹ

תּערוֹג וּבגרוֹנוֹ ידוּגדג וירוּגש – מוּכרח הוּא, מוּכרח הוּא לשפּוֹך

אֶת לבּו בּזמרה!

יוֹסילי אָהב לזמר רק בּשעה שהתאַוָה לזמר, ולזמר היה מתאַוה רק בּשעה שלבּוֹ היה שׂמח בּיותר אוֹ עצוּב בּיותר – כּשהציקתוּ

רוּחוֹ ורגשוֹתיו בּיקשוּ לָהם מוֹצא, רק אָז היה משתּפּךְ בּגרוֹנוֹ

כּזמיר. אַף כּאן, בּמחיצתה של אֶסתּר, הרגיש יוֹסילי, כּי לבּוֹ מתרחב וּמתמַלא, וּביקש לזמר. קם והתיצב בּתוֹךְ הבּיִת והשמיע קוֹלוֹ בּרמה. הגברים, שנתנוּ בּכּוֹס עֵינם וּכבר נתבּסמוּ יפה, ניעוֹרוּ כּמתּוֹךְ שינה וזקפוּ אָזניהם. אַף הנשים הפסיקוּ שׂיחָתן בּאֶמצע, כּדי לשמוֹע זמרתוֹ של

יוֹסילי.

יוֹסילי זימר הפּעם ניגוּן בּלא מלים, מַה שנקרא בּלשוֹן החַזנים “השתּפכוּת־הנפש”. השתּפּכוּת־נפש כּזאת היה הבּעלבּיתל הווילנאִי מָשמיע לפנים בּמוֹצאי־שבּת עם הסליחוֹת הראשוֹנוֹת. “יהוּדים – כּךְ מסַפּרים – היוּ שׂוֹחים בּדמעוֹת מרוֹב מתיקוּת”… מין השתּפּכוּת־נפש כּזאת השמיע יוֹסילי עתּה. מתּוֹךְ גרוֹנוֹ שטפוּ סתם קוֹלוֹת נפלָאים,

צלילים מתוּקים, שהשתּפּכוּ וּמילאוּ אֵת כּל חלל הבּיִת. הנה גָעה בזמרה עצוּבה, קוֹרעת לב, מתּוֹךְ בּקשת חנינה ורחמים, כשהוא מסַלסל בּקולוֹ סילסוּלים מוּפלָאִים, צלילים יוֹרדים ועוֹלים, כּאילוּ טוֹבלים בּמַיִם

עמוּקים וּמגיחים משם למַעלָה; והנה שינה טעמוֹ והתחיל לזמר רְתִת, כּמתמַרמר וסוֹעֵר בנַהמַת לבּוֹ, עד כּי צללוּ החַלוֹנוֹת לקוֹלוֹ האדיר

והחָזק. הנה גָעה שוּב בּקוֹל דממה דקה, בּצלילים רכּים וענוּגים, יוֹרד ושוֹקע למַטה, כּאִילוּ העמיק וצלל לתהוֹמוֹת, וּמשם הוּא שוֹלחַ למַעלָה

זמרה נמוּכה, המית נפש המתעטפת בּיגוֹנה; והנה חָזר וניעוֹר בּקוֹל זעקת שבר, בּצעקה מַחרידה לבבוֹת, בּמחאָה חריפה על עיווּת הדין, שיֶש בּה גם משוּם תּחנוּנים, מעֵין נזיפה, המבקשת גם להתרצוֹת וּלהתפּייס. המסוּבּים הוֻרידוּ חוֹטמיהם אֶל השוּלחָן, הפשילוּ כּוֹבעֵיהם לקדקדם, שקעוּ

בּמַחשבוֹת, ישבוּ בּפנים מצירים ודוֹאגים, נראוּ גם כּשרוּיִים בּאַויר של יוֹם טוֹב, גם כּדווּיִים וּסחוּפים, כּדרכּם של יהוּדים, המַאזינים לזמרה אוֹ לנגינה. גם הנשים שלבוּ ידיהן על לבּן, העמידו פּנים חסוּדים, כּמוֹ בּבית־הכּנסת בּשעת התּפילָה, כּשהן צריכוֹת לענוֹת אַחרי החַזן "בּרוּךְ

הוּא וּברוּך שמוֹ, אָמן". כּל־שכּן שמוּאֵליק: שמוּאֵליק החַזן היה לא בּעוֹלם הזה. מתּוֹך הכּוֹסוֹת האחָדוֹת, ששתה לחַיִים, נשתּלהבוּ פּניו,

עיניו בּערוּ, וּבגיחוּכוֹ התּוֹעֶה נראָה כּאָדם הקרוֹב לבכי. המַשקה המעט בּילבּל אֶת רעיוֹנוֹתיו וחוֹלל במוֹחוֹ עירבּוּביה. נדמתה לוֹ זלדה

אִשתּוֹ הראשוֹנה, כּשהיא עוֹמדת כּאן לא־רחוֹק ממנוּ, מַבּיטה אל בּנה יחידה יוֹסילי בּדמעוֹת עֵינַיִים ונהנית ממנּוּ נַחַת. "נוּ, זלדה, – אוֹמר לָה שמוּאֵליק – כּלוּם פּיללתּ, מַה שייךְ, לראוֹת אֶת יוֹסילי

בּכךְ?"… והוּא מציֵיר לוֹ בּדמיוֹנוֹ כּל מיני תּכניוֹת וּמַעשׂים. נדמה

לוֹ, שכּל העוֹלָם כּוּלוֹ מתדפק על דלתוֹתיו, רוֹצה בּיוֹסילי לחַזן.

הקצבים נַפשם כּלה ויוֹצאת, מבקשים לָתת לוֹ עֶשׂרים קרבּוֹנים לשבוּע,

מלבד הכנסות צדדיוֹת. אַנשי טאֶטראֶוויץ בּאִים אֵלָיו בּשליחוּת מיוּחדת

ואֵינם רוֹצים להרפּוֹת ממנוּ. וּמיאמפּיֶלי, מקאשפּירוֹב, ממַאקאריבקה

וּמכּל הערים אשר מסביב רצים אֵלָיו מכתּבים: “תּנהוּ לָנוּ, רב שמוּאֵליק, הוֹסף דינר אוֹ גרע דינר, וּבלבד שתּתּנהוּ על ידנוּ, אֶת יוֹסילי שלָךְ!”… מַחשבוֹת מאִירוֹת וּשמחוֹת כּאֵלוּ התרוֹצצוּ בּמוֹחוֹ של

שמוּאֵליק, ניענעוּ אוֹתוֹ כּמוֹ בּעריסה והפּילוּ עליו תּרדמה מתוּקה,

כּבגן־עֵדן אלוֹהים. ויוֹסילי לא חָדל לזמר, להראוֹת חידוּשים בּגרוֹנוֹ, בּהשתּפךְ עליו נפשוֹ, כּציפּוֹר־רננים בּשעה שהוּא מַרגיש ורוֹאֶה לפניו אֶת השמש היפה, המאִירה, החַמה. יוֹסילי ראה לנגד עֵיניו אֶת אֶסתּר, ואֶת התפעלוּת־נַפשוֹ ממנה הבּיע לא בּדברים, אֶלָא בּזמרה נפלָאָה, המשתּפּכת מגרוֹנוֹ הנפלָא. הזמיר הרגיש אֶת תּוֹר האָביב, המתעוֹרר וקם לתחיה, ונתן קוֹלוֹ בּשיר, פּתח אֶת גרוֹנוֹ לָרוָחָה והריע נפלָאוֹת.

 

פּרק אַרבּעה עשׂר: שמוּאֵליק החַזן תּוֹהה על קנקנוֹ של גדליה בּאס, ויוֹסילי מכין עצמוֹ לדרךְ    🔗

גדליה בּאס, שיוֹסילי חיכּה לבוֹאוֹ, בּא עד מהרה, יוֹתר מַהר מששיעֵר יוֹסילי עצמוֹ. עם בּוֹאוֹ סר מיד אֶל בּיתוֹ של שמוּאֵליק החַזן, הניחַ אֶצלוֹ אֶת צרוֹרוֹ וקנה שם שביתה, כאָדם שבּא לגמוֹל טוֹב וחסד עם כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. שמוּאֵליק קיבּל אֶת פּניו בּרצוֹן וראה כּבוֹד גָדוֹל לעצמוֹ שאנשים סרים לכתּחילָה להתאָרחַ אֶצלוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שהאוֹרחַ מצא חן בּעֵיניו, נראָה לוֹ כּאָדם מהוּגָן בּיוֹתר.

גדליה בּאס היה מין בּן־אָדם, שקשה לעמוֹד על אוֹפיוֹ. למַראִית־עיִן נדמה כבן הדוֹר החָדש בּמקצת: הקפּוֹטה מקוּצרת קימעה, הפּיאות השחוֹרוֹת העבוֹת מסוּלָקוֹת לאחוֹרי האָזנַיִים, והזקן השחוֹר

המגוּדל מעוּגָל בּקצוֹתיו, קפוּל להפליא, לא גָזוּז חָלִילָה. וּכנגד זה עמד בּתפילת שמוֹנה עֶשׂרה של מַעריב שעה ארוּכּה, ניענע גוּפוֹ בּחָזקה וטילטל ראשוֹ לכאן ולכאן, על ימין ועל שׂמאֹל, כּשהוֹציא מלבּוֹ פּעם בּפעם אנחה עמוּקה. “נראֶה כּיהודי חָסיד”, – אָמַר שמוּאֵליק בּלבּוֹ והזמין אֶת

האוֹרחַ ליטוֹל אֶת ידיו ולישב אַל סעודת־העֶרב. בּשעת הסעוּדה החריש גדליה, התבּוֹנן אל שמוּאֵליק ואֶל מַעמַד בּיתוֹ והשיב ליוֹסילי על שאֵלוֹתיו רק שתּיִים שלוֹש מלים: מה מעשׂהוּ של משוֹרר פּלוֹני וּמַה מַעשׂהוּ של משוֹרר אַלמוֹני. ורק לאַחַר בּרכת־המזוֹן, שהאוֹרח האריךְ בּה מתּוֹךְ ניצנוּץ עֵינַיִים כּלפּי מַעלָה והתּיז כּל מלה בּפני עצמה, פּרש

עמוֹ שמוּאֵליק לקרן־זוית לשׂוֹחחַ קצת בּאוֹתוֹ עניין, שבשבילוֹ בּא זה לכאן.

– וּבכן, רוֹצה אַתּה אֵיפוֹא, כּי יוֹסילי אָמנם יִסַע אִתּךָ? – שאל אוֹתוֹ שמוֹאֵליק, כּשהציץ אֶל תּוֹךְ עֵיניו.

– מַה פּירוּש רוֹצה אני? – השיב לוֹ גדליה, בּהחליקוֹ בּידוֹ אֶת זקנוֹ. – וכי אֶחָד הוּא אֶצלי? נוסע אני, בּרוּךְ השם, עם שבע עֶשׂרה נפשוֹת. כּשאָדם צריךְ לָשׂאת אֶת טוֹרחָה של חברה רבה כּזאת, בּלא עֵין־הרע, אַף זה לא דבר קל הוּא. וכי מַה סבוּר אַתּה, רב שמוּאֵליק? הלא אַתּה וַדאי הנךָ, כּמוֹ שנאמַר…

– אָמנם כּן, מַה שייךְ, וכי מַה יש כּאן לדבּר? – נַענה

שמוּאֵליק ואָמַר, כּאָדם הבּקי בּעניינים אֵלוּ. – אֶלָא שכּוונתי היא

זוֹ, כּנגד יוֹסילי שלי דיבּרתּי… כּמה, דרךְ משל, יעלה מכּל זה בּחלקוֹ?

– מַה פּירוּש בּחלקוֹ? – ענהו גדליה, כּשהוּא מתחַמק

ונוֹטה לצדדים. – לא כּל החלָקים שוים. פּעם בּאים לעיירה ויוֹצאִים ממנה כּל־עוּמַת שבּאוּ, כּמוֹ שנאמַר: בּגפּוֹ יבוֹא, בּגפּוֹ יֵצא, וּפעם

יִקרה המקרה וזוֹכים בּגוֹרל. הכּלָל, רב שמוּאֵליק, פּעמים מוֹציאִים

ופעמים מֵכניסים, וכךְ חוֹזר הגלגל. המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? הלא לךָ אין אני צריךְ לפרש אֶת הפּסוּק כּצוּרתו… אֶט!

– אָמנם כּן, מַה שייךְ? דיבּוּרוֹ של אָדם הוּא כּךְ –

אוֹמר שמוּאֵליק. – ואוּלָם לא דיבּרתּי אֶלָא כּנגד זה, שכּל אָדם רוֹצה

לָדעת, מַה שייךְ, היכן הוּא עוֹמד, אם כּדאי לוֹ, אוֹ לא כּדאי? המבין אַתּה?

– מַה פּירוּש כּדאי? וכי אֶפשר לאמוֹר על חַזן: כּדאי לוֹ אוֹ לא כּדאי? אני שוֹאֵל אוֹתךָ, רב שמוּאֵליק, הלא אַתּה אֵינךָ, כּמוֹ שנאמַר, מאוֹתם החַזנים. דוֹמה חַזן לטוֹחן. כּל זמַן שהטחנה טוֹחנת…

המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? אֶט, לא כּלוּם, גלגל הוּא החוֹזר.

– אָמנם כּן, חַיֶיךָ, שכּל דבריךָ, מַה שייךְ, אמת וָצדק.

אבל אני הלא צריךְ לָדעת אֶת שלי, המבין אַתּה? לוּא יהי הדבר כּאִילוּ אַתּה הקוֹנה ואני המוֹכר. נקוֹב, מַה שייךְ, מחירךָ, ואני אֶתבּוֹנן בּדבר

עד תּכליתוֹ. המבין אַתּה?

– מַה פירוּש נקוֹב מחירךּ? – אוֹמר גדליה, כּשהוא מפרשׂ

אֶת ידיו וּמגחךְ בּשעת מַעשׂה בּנעימוּת יתירה. – הכל תלוי קצת בּמַזל וּקצת בּזה, אִם מפיקים רצוֹן מן העוֹלָם. אחינוּ היהוּדים, כּלוּם אֵינךָ

יוֹדע, רב שמוּאֵליק? זה דעתוֹ נוֹחָה, וזה אֵין דעתוֹ נוֹחָה. הנה לפניךָ פיצי: דוֹמה, פיצי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, ואף־על־פּי־כן, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף לי בּרכוֹת, אם לא יִקרהוּ המקרה… אֶט!

– גם זה אמת! אבל אֵיני מַרחיק לָלכת, מַה שייךְ, עד כּדי כּךְ. היִיתי מסתּפק בּחצי, בּשליש וּברביע מפיצי. לעוֹלָם, הלא יוֹסילי

שלי, מַה שייךְ, אֵינוֹ אֶלָא תּינוֹק!

– מַה פירוּש תּינוֹק? מדבריךָ יוֹצא, רב שמוּאֵליק, כּי

תּינוֹק אֵינוֹ צריךְ לשוּם דבר? הדברים הצדדיִים כּאן, עליךָ לָדעת, הם פי עשׂרה משאּתה יכוֹל לשער לעצמךָ!

– לא, לא בּזה אני סח! – אוֹמר שמוּאֵליק, בּהרגישוֹ, כּי בּעל־דברוֹ מַתעֵהוּ בּתוֹהוּ לא־דרךְ. – רצוֹני היה לדבּר בּעניין אַחר!

– מַה פירוּש בּעניין אַחר? – שוֹאֵל גדליה. – שמא בּעניין ההנהגה שלוֹ? הלא תּאמין לי, רב שמוּאֵליק, כּי…

– חָלילָה! – צוֹעֵק שמוּאֵליק, – לא לכךְ נתכּוונתּי! נתכּוונתּי כּוונה אַחרת לגָמרי!

– מַה פּירוּש כּוונה אַחרת? אִי, יהוּדי חביבי, הניחָה לי

ואַגיד לָךְ. רוֹצה אני להסבּיר לךָ מַה שאַתּה בּעצמךָ אָמַרתּ בּמוֹ

פיךָ… מתכּוון אני כּנגד תּינוֹקוֹת…

כּךְ פּיטפּטוּ שניהם והפליגוּ זה אֶת זה בּדברים עד חצוֹת הלילה, וּשמוּאֵליק עלה על משכּבוֹ בּלב תּוֹעה. למחר עמד גדליה בּאס לזרז אֶת יוֹסילי, שיכין עצמוֹ לדרךְ, הלךְ אַחריו כּל היוֹם אֶל אשר הלךְ הוא ולא זז מהלהיב אֶת רוּחוֹ. ויוֹסילי גם הוּא, אַף כּי נעמה לוֹ ישיבתוֹ עם קרוֹביו וידידי נַפשוֹ, כּבר נכסַף לשם, אֶל העוֹלָם הגָדוֹל. אוֹתם

סיפּוּרי־המַעשׂיוֹת הנפלָאִים עם אוֹתם החלוֹמוֹת המתוּקים על “הנַער החַזן”, על “הבּעלבּיתל”, על “הקַנַרִי” ודוֹמיהם עמדוּ שוּב לנגד עֵיניו, ולבּוֹ נמשךְ אל עוֹלם־הפּלָאוֹת. אֶלָא שבּיקש מגדליה בּאס דיחוּי לשני ימים, רק לשני ימים, לשהוֹת עם אהוּבי נַפשוֹ ולָקחת מהם פּרידה לפני צאתוֹ לדרךְ רחוֹקה כֹל־כֹךְ.

– אֵימתי, אַתּה סבוּר אֵיפוֹא, ישוּב הבּיתה? – שאל

שמוּאֵליק את גדליה בּאס בּיוֹם צאתוֹ של יוֹסילי, וּבקוֹלוֹ נשמעה כּעֵין חרדה, כּזוֹ של אָדם המבקש לבכּוֹת.

– מַה פּירוּש הבּיתה? – ענהוּ גדליה בּאס כּדרכּוֹ,

בּהתחַמקוֹ מתּשוּבה ישרה. – וכי נוֹסעים אָנו למקום אחד? הלא אַנשי־עוֹלָם אנחנוּ, היוֹם אָנוּ כּאן וּמחר שם, כּסוֹחרי היריד. כּלוּם יוֹדעים אָנוּ,

אם נַצליחַ אוֹ לא? סתם כּךְ, כּשנוֹסעים – נוֹסעים… אֶט!

רוּחוֹ של שמוּאֵליק נעכּרה בּבת אַחַת ואוֹמץ־לבּוֹ

עזָבוֹ. כּל אוֹתוֹ היוֹם היה נדכּה מאוֹד ודעתּוֹ היתה בּהוּלָה עליו. המַחשבה: “מי הוּא גדליה בּאס זה וּמה טיבוֹ?” בּאה לוֹ לשמוּאֵליק בּאִיחוּר זמן. ולא עוֹד, אֶלָא שזלאטה הטרידה

אוֹתוֹ בּדברים, הוֹכיחָה לוֹ, כּי כּל עצמוֹ אֵינוֹ אֶלָא

תּיִש, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, תּיִש ולא אָב. וכי דרכּוֹ של אָב להפקיר אֶת בּנוֹ בּידי זר, בּידי אוֹרחַ פּוֹרחַ, בּלי חקוֹר תּחילָה לָדעת, מִי

וּמַה ואֵיךְ?…

ויוֹסילי הכין עצמוֹ לדרךְ. בּביתוֹ של שמוּאֵליק החַזן

קמה בּהלה: יוֹסילי נוֹסע! הכינוּ לוֹ צידה לדרךְ, אָפוּ לחמניוֹת, רקיקי־פּרג, עוּגיוֹת מסוּכּרוֹת. מיוֹם שבּא יוֹסילי מטאֶטראֶוויץ שינתה האֵם החוֹרגת הליכוֹתיה אִתּוֹ, התחילָה להבּיט אֵלָיו בּרגש של דרךְ־אֶרץ,

וכיוָן שהיטיבה אֶת דרכּה עמוֹ, שוּב לא ידעה גבוּל לטוּב לבּה. כּל אוֹתוֹ הבּוֹקר לא זזה מן התּנוּר, בּישלה ואָפתה, צָלתה וטיגנה, והכּל בּשביל יוֹסילי, לצאתוֹ לדרךְ. פּניה לָהטוּ, את קצות מטפחתּה על ראשה קשרה מאחוֹריה, והיא עצמה עמדה לארוֹז בּידיה את צרוֹרוֹ של יוֹסילי. כּשראה יוֹסילי אֶת אִמוֹ־חוֹרגתוֹ בּכךְ, מחל לָה בּמחילָה גמוּרה על כּל הייסוּרים והצרוֹת עם מַכּוֹת־הלחי, שספג מידה לפנים. בּשעה זוֹ היה מוּכן לחַבּק אוֹתה, כֶּאת אִמוֹ־יוֹלדתּוֹ. לבּוֹ של יוֹסילי היה רךְ וטוֹב לפני נסיעתוֹ, פּתוּחַ וּמסוּר לכל אֶחָד ואֶחָד. כּל האנשים עם הרחוֹבוֹת ועם הבּתּים נראוּ לוֹ בּאוֹרוֹ של חָג, נחמדים ונעימים, מאִירים וּשׂמחים. מאזיפּיבקה כּוּלָה, בּסימטוֹתיה הקוֹדרוֹת והנרפשוֹת, בּבתּיה הדלים,

הנמוּכים והדחוּיִים, בּיהוּדיה הזוֹעפים והדוֹאגים, נדמתה לו

כּעיר־חמוּדוֹת, מַרנינה לב ונפש. מַחשבוֹתיו נשׂאוּהוּ אֶל על, לבּוֹ רָחַב ורָוַח ורגליו קלוּ על האָרץ, כּאִילוּ צמחוּ לוֹ כּנפיִים. אינוֹ

מהלךְ, אֶלָא מרקד. אֵינוֹ מַבּיט בּעֵיניו, אֶלָא סוֹפג אֶל קרבּוֹ אֵת

כּל מַראֵה עיניו. אֵינוֹ מדבּר, אֶלָא מזמר. כּל עצמוֹתיו תּאמַרנה: “אני נוֹסע! אני יוֹצא לאַויר העוֹלָם הגָדוֹל!”… יוֹסילי נטל אֶת תּיק

התּפילין ואֶת מקלוֹ ויצא לבית־הכּנסת לתּפילת שחרית. ואוּלָם בּצאתוֹ מן הבּיִת סר אֶל הבּיִת הסמוּךְ של זלאטה לָקחת פּרידה מאֶסתּר.

 

פּרק חמשה עשׂר: יוֹסילי נפרד מעל אֶסתּר כּמה וכמה פּעמים    🔗

יוֹם אֶחָד שכּוּלו טוֹב היה לאֶסתּר בּימי חַיֶיה, הוּא

היוֹם, שבּוֹ הכין יוֹסילי אֶת עצמוֹ לדרךְ. השעה עדיִין היתה מוּקדמת, עם השכּמַת הבּוֹקר, כּשנכנַס יוֹסילי בּתיק התּפילין מתּחת לזרוֹעוֹ לָקחת

פּרידה מבּיתה של זלאטה. זאטה יצאָה לחנוּת, הילָדים, אֶפריִים וּמנַשה, עדיִין ישנוּ, וּבבּיִת היתה רק אֶסתּר לבדה. היא עמדה ליד הכּירה המבוֹעֶרת וּבישלה ציקוֹרייה לפת שחרית. משראתה אֶת יוֹסילי, שילשלה אֶת שרווּלי חוּלצתה, שהיוּ חפוּתים עד למַרפּקיה וחָשׂפוּ אֶת לוֹבן

זרוֹעוֹתיה הנאוֹת, וּפניה, שהיוּ משוּלהבים מן האֵש, נשתּלהבוּ בּיוֹתר.

שערוֹתיה המפוּזרוֹת תּלתּלים על כּתפיה, המכוּנסוֹת מלמַטה וּמקוּשרוֹת

בַּמכבּנה, שיווּ לָה לִוית־חן. סינרה הלָבן הבהיק עליה והוֹסיף אוֹר למאוֹר פּניה. אֶת ידיה חָבקה על לבּה, וכךְ עמדה והבּיטה אֶל אֵש הכּירה בּפנים מהוּרהרים והקשיבה אֶל דבריו של יוֹסילי, שהשפּיע עליה ללא מַעצוֹר. אֶת שׂיחָתוֹ פּתח יוֹסילי בּזה, שהוּא יוֹצא היוֹם לדרךְ ארוּכּה

כּל־כּךְ, יִראה בּעֵיניו עוֹלָם וּמלוֹאוֹ, יעבוֹר בּמַסעיו ערים

ועיירוֹת, קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת, יִהיֶה במַאקאריבקה, בּקאשפּירוֹב,

בּגנילוֹפיאטיבקה, בּגלוּפסק וּבטוּנוֹיאדיבקה, וּבכל כּיוֹצא בּאֵלוּ.

גדליה בּאס מַבטיחַ לוֹ, כּי יביאֵהוּ גם לחמיֶלניצק, ואפילו ליהוּפיץ, יַראֵהוּ אֶת התּיאַטרוֹן, בּמקוֹם שהטיֶנוֹר של פּיצי משמש שם היוֹם משוֹרר, כּלוֹמר, מזמר הוּא בּתּיאטרוֹן בּכל ערב לפני פּריצים וגדוֹלי אֶרץ, וּכפי שאוֹמרים. אין כּמוֹהוּ מאוּשר: שוֹלחַ הוּא לאָביו כּסף

תּוֹעפות. אָביו משמש חַזן בּבית־הכּנסת של הקצבים בּמַאקאריבקה, כּל ימיו היה עני ואֶביוֹן, ועכשיו, מיוֹם שעלה בּנוֹ לגדוּלָה, שָמן חלקוֹ מאוֹד. אִילוּ רצה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לזַכּוֹת אוֹתוֹ, את יוֹסילי, ונתן לוֹ רק אֶת החצי ממַעמד הטיֶנוֹר של פּיצי, ואפילוּ רק אֶת החלק העשׂירי, היה אַף הוּא מכלכּל אֶת שׂיבתוֹ של אָביו בּכבוֹד, שלא יִצטרךְ לכלוֹת אֶת שאֵרית

כּוֹחוֹ לבדוֹ לפני התּיבה בּבית־הכּנסת הקר בּמַאזיפּיבקה.

בּדבּרוֹ אֶת הדברים האֵלה נתלהב יוֹסילי מאוֹד: עֵיניו דלקוּ וכל פּניו הוּארוּ מאוֹר הגָנוּז בּנַפשוֹ. יוֹסילי עדיִין רךְ

בּשנים היה, נער כּבן שבע עֶשׂרה בּסַךְ־הכּל, אַךְ נַער מבוּגָר וּבר־דעת, אֶחָד מנַערי היהוּדים, המתבּגרים קוֹדם זמַנם ונראִים כּיהוּדים קטנים.

חַיי העוֹני, המצוּקה והתלָאוֹת, אשר ידע למן ימי ילדוּתוִ ונשׂא אֶת סבלָם, הם חינכוּ אוֹתוֹ על־פּי דרכּם ועשׂוּהוּ יהוּדי גָמוּר, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, – יהוּדי קטן בקוֹמתוֹ וּבמַראֵהוּ, אַךְ נבוֹן־דבר וּמיטיב צעד בּדיבּוּרוֹ וּבהילוּכוֹ. אֶסתּר הקשיבה לשׂיחָתוֹ ותמהה מאוֹד: נדמה לָה, שגָדל לא בּשלוֹש שנים, אֶלָא בּעֶשׂר שנים, וּכשהתבּוֹננה אֶל מיעוּט דמוּתוֹ ועמידתוֹ, צחקה בּקרבּה. אֶסתּר היתה גדוֹלָה ממנוּ בּשנה וחצי וראתה אוֹתוֹ תּמיד כּראוֹת יֶלד, וּכששמעה עתּה מפּיו לָשוֹן מדבּרת

גדוֹלוֹת, הבּיטה אֵלָיו גם מתּוֹךְ חידוּש, גם מתּוֹךְ פּיקפּוּק, מַחרישה

וּמשתּאָה. ויוֹסילי עדַיִין מתלהב והוֹלךְ, מדבּר בּרגש על חלוֹמוֹתיו ועל מַעשׂיו הטוֹבים לעתיד לָבוֹא. וּכשעמַד רגע מדבּר, גיחכה אֶסתּר לעוּמתוֹ ואָמרה בּנעימוּת:

– אבל ראֵה־נא לבל תּשכּח אַחַר־כּךְ אֶת דבריךָ והבטחוֹתיךָ, כּשם שעשׂה זלמן־הירש, בּנה הבּכוֹר של דוֹדתי בּריינה, הזוֹכר אַתּה אוֹתוֹ? תּחילָה, כּשעמַד לנסוֹע לברוֹד, הבטיחַ לָה

הררי־זהב, וכיוָן שבּא אֶל המקוֹם, שיגר כּמין שני מכתּבים, ואַחַר־כּךְ שכח אֶת כּל הבטחוֹתיו עד היוֹם הזה. כּנגד מה אני מדבּרת? כּנגד זה שנוֹחַ להבטיחַ וקשה לקיים.

מתּוֹךְ דבריה אֵלה של אֶסתּר ניכּר היה גם זה, שאֵין דעתּה נוֹחָה בּיוֹתר מנסיעתוֹ של יוֹסילי, כּאִילוּ לא קל ללבּה. ואוּלם יוֹסילי קיבּל אֶת הדברים כּעֶלבּוֹן קשה לעצמוֹ והתרגש מאוֹד.

– כּלוּם מַשוָה אַתּ אוֹתי, אֶסתּר, לאוֹתוֹ פּוֹחז,

לזלמן־הירש? זלמן־הירש היה תּמיד שקץ ועז־פּנים, וּבחדר לא עבר יוֹם, שלא היוּ מַלקים אוֹתוֹ על תּנוּעוֹתיו ועל מַעשׂיו המגוּנים. מַה תּדמיני

לוֹ?… אַל תּיראִי, אֶת אַבּא שלי לא אֶשכּח לעוֹלָם. אני אֶהיֶה שם ונשמתי תּהיֶה כּאן, עם אהוּבי נַפשי. וּמכתּבים אֶכתּוֹב לעתּים קרוֹבוֹת.

לָךְ, אֶסתּר, אֶכתּוֹב בּכל שבוּע. האם תּעניני?

אֶסתּר הרגישה, כּי פּניה בּוֹערים, והשפּילה עֵיניה.

אַחַר־כּךְ, כּשעֵיניהם נפגשוּ, ידעוּ שניהם והבינוּ, כּי דבר־שׂפתיִים פּה למוֹתר. סיפּוּרי־אהבים לא קראוּ מימיהם ולא ידעוּ, כּיצד נוֹהגים בּעניינים אֵלוּ, אַף לא בּיקשוּ לָדעת זאת. יוֹסילי ואֶסתּר גָדלוּ שניהם יחד למן ימי ילדוּתם, וּמימיהם לא שיערוּ בּנַפשם, כּי הקשר בּיניהם עלוּל להינתק, כּי יבוֹא יוֹם ויִיפּרדוּ זה מעל זה לתמיד, לעוֹלָמים. עד עכשיו היה הרגש הזה כּמוּס וחָתוּם בּלבּוֹת שניהם, ועכשיו, שהגיע לידם להבּיעוֹ – לא בּפיהם, כּי אִם בּעֵיניהם, – יצא הסוֹד מאֵלָיו. ואַף־על־פּי־כן לא ראוּ צוֹרךְ לעצמם לדבּר עליו, וגם לא קל היה לָהם הדיבּוּר. אֵין בּכךְ כּלוּם, הדבר גָלוּי וידוּע לשניהם: חָתן וכלה – מַה יֶש כּאן להרבּוֹת בּדיבּוּרים? שניהם צעירים, עדיִין לא הגיעוּ לפרקם. יוֹסילי יֵצא תּחילָה למַסעיו, והיא תּשב וּתחַכּה לוֹ כּאן, אַחַר־כּךְ ישוּב אֵליה והיא תּקדם אֶת פּניו – והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם…

– וּבכן, אֶסתּר, הבה ניפּרד לעֵת־עתּה, – אָמַר יוֹסילי,

כּשהוֹשיט לאֶסתּר אֶת ידוֹ, כּבקי ורגיל בּכךְ, כּאָדם הבּא מעיר גדוֹלָה

ויוֹדע את הנימוּסים האלה. – היִי שלוֹם אֶסתּר!

– צאתךָ לשלוֹם! – ענתה אֶסתּר והוֹשיטה לוֹ אַף היא אֶת

ידה בּפּעם הראשוֹנה בחַיֶיה. אֶסתּר הרגישה, כּי יוֹסילי לוֹחץ אֶת ידה בּחָזקה, בּחָזקה, ולא הוֹציאָה אֶת ידה מתּוֹךְ ידוֹ. שניהם היוּ נפעמים מאוֹד ועיניהם נפגשוּ שוּב, דיבּרוּ בּלשוֹן־רזים, בּאוֹתה לָשוֹן, הידוּעה רק לאנשים צעירים בהגיע לָהם תּוֹר האָביב.

כּשניגש יוֹסילי עד סַף הדלת, הפךְ אֶת פּניו אֶל אֶסתּר

ואָמַר לָה שוּב “היִי שלוֹם”. אֶסתּר השיבה לוֹ אַף היא “צאתךָ לשלוֹם”,

ויוֹסילי פּתח אֶת הדלת וחָזר ואָמַר עוֹד פּעם “היִי שלום”. והנה בּאה זלאטה מאַחריו ואמרה כּךְ:

– הס, הס! ראֵה־נא והבּיטה בּוֹ! מַה פּירוּשה של “היִי שלוֹם” עם השכּמַת הבּוֹקר? חַכּה כּמעט רגע! עד אשר יִתעשת לייזר בּעל־העגָלָה לָבוֹא עם שלוֹשת פּגרי סוּסיו, עוֹד תּספּיק להיפּרד שבע פּעמים. לךְ־נא, יוֹסילי, ותתפּלל, וּבוֹא אֵלינוּ לסעוּדת־הצהריִים. אֶת הסעוּדה האַחרוֹנה חַייב אַתּה לסעוֹד עמנוּ. כּל אִיש בּעל־יוֹשר יאֹמַר

לךָ, כּי כּךְ צריךְ להיוֹת. השוֹמַעת אַתּ, אֶסתּר? זה עתּה הביאָה לי

פרוּמה־בּלוּמה דגים אֶל החנוּת, – מה אוֹמַר וּמה אדבּר! צאי לעת־עתה אֶל החנוּת, עזבתּי שם אֶת הנַער המשרת לבדוֹ. אָמנם הפדיוֹנוֹת, בּרוּךְ השם, גדוֹלים כּל־כּךְ, שיכוֹלָה אַתּ בּלב נכוֹן וּבטוּחַ לסגוֹר אֶת החנוּת

בּעוֹד בּוֹקר – כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לכל שׂוֹנאֵי ציוֹן,

ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! ואַתּ שבי שם יוֹם אָרוֹךְ כּזה והיצָלי בּשמש, שמא יוֹדעת אַתּ על מה ולָמה? זכוֹר אֵיפוֹא, יוֹסילי, לסעוּדת־הצהריִים, למַען השם, לסעוּדת־הצהריִים! אֶת אַבּא עם האֵם החוֹרגת אֶקרא בּעצמי. הלא ראש חוֹדש היוִם, חצי יוֹם טוֹב. מוּתּר לָהם לָבוֹא.

אָכן היוֹם ההוּא היה יוֹם יחיד וּמיוּחָד לאֶסתּר, הטוֹב

בּכל ימי חַיֶיה. לכּל זמַן ועֵת לכל יצוּר תּחת השמַיִים. הגיעה גם שעתוֹ של הפּרח הבּוֹדד, הצץ בּמַחבוֹא היער, בּאַחַת הפּינוֹת הנַעלָמוֹת, צוֹמח לעצמוֹ, עזוּב ונשכּח, בּסבךְ שׂיחים עבוּתּים וצמחי־בר. קרן אַחַת מקרני השמש המאִירה חָדרה בּלי משׂים ונגעה נגיעה רכּה וחַמה בּפּרח השוֹמם, – והנה הרים זה אֶת ראשוֹ כּמעט רגע, פּתח אֶת עליו לָאַויר, הזהיר והאדים, כּוּלוֹ רועד רעדה עצוּרה מגיל, נוֹתן שבח והוֹדייה לשמַיִים הגבוֹהים, אשר לא מנעוּ טוּבם וחַסדם גם ממנוּ – הבּוֹדד, העזוּב, הנשכּח…

 

פּרק ששה עשׂר: יוֹצא למרחַקים, מתפּרסם בּעוֹלָם בּשם “יוֹסילי הזמיר” ושוֹכחַ אֶת בּרכּת־הפּרידה    🔗

כּכוֹכב מאִיר, הבּוֹקע וחוֹלף אֶת חשכת השמַיִים, מַבריק

לנגד העֵינַיִים ונעלָם כּל־עוּמַת שהוֹפיע, כּן היה יוֹסילי הזמיר, כּפי שנתפּרסם בּשמוֹ בּעוֹלם־הנגינה היהוּדי, הוּא עוֹלם החַזנוּת. הנה בּא לאַחַת הערים, חוֹלל רעש בּקרב היהוּדים, הפליא והקסים אֵת כּל הלבבוֹת בּרינתו וּבתפילָתוֹ, בּקוֹלוֹ המתוֹק, המשׂמח אלוֹהים ואנשים, והנה יצא ונעלם והשאִיר אַחריו את אַנשי העיר נפעמים וּמשתּוֹממים, שידבּרוּ בּוֹ, יסַפּרוּ עליו חידוּשים ונפלָאוֹת ויִזכּרוּהוּ, אוֹתוֹ ואֶת תּפילָתוֹ,

כּל ימי חַייהם. כּבר לפני בּוֹאוֹ אֶל העיר, שבוּע ימים קוֹדם לָכן, הלךְ הרעש לקראתוֹ: “הוּא נוֹסע! יוֹסילי הזמיר נוֹסע וּבא אֵלינוּ לשבּת!” וּכשבּא יוֹסילי, היתה העיר כּמרקחה – הכּל בּיקשוּ לשמוֹע אֶת הזמיר המַאזיפּיבקאי. על־פּי רוֹב היה יוֹסילי מתפּלל בּבתּי־הכּנסיוֹת בּדמי כּרטיסים, שהקהל היה חוֹטף וקוֹנה אוֹתם בּהקדם זמן. יוֹתר משבּת אַחַת לא היה יוֹסילי שוֹהה בּשום עיר, מפּני שהערים מרוּבּוֹת ובזמן קצר. וּכשיצא מן העיר, היוּ הלבבוֹת הוֹמים ומהמים אַחריו, כּל אֶחָד מסר אֶת רגשוֹתיו לחבירוֹ מתּוֹךְ התפּעלוּת עֶליוֹנה: "מַה תּאֹמַר על זמיר שכּמוֹתוֹ? השמַעתּ מימיךָ קוֹל שכּזה? הטעמתּ מימיךָ טעם תּפילָה כּזאת? הראִית, לכל

הפּחוֹת, כּל־צרכּךָ אֶת קלסתּר־פּניו? וּמַה תּאֹמַר על המשוֹררים שלוֹ? נוּ, מַאזיפּיבקה! נוּ, זמיר שלָנוּ, נעים זמירי יִשׂראל!"… בּקהל מַעריציו נמצאוּ גם בּעלי־נפש כּאֵלה, שהיוּ נוֹסעים אַחריו לָעיר הסמוּכה, כּדי לשמוֹע אֶת תּפילָתוֹ עוֹד פּעם. בּרחוֹבה של עיר, כּשיוֹסילי היה מתגלה, היוּ נערים רצים אַחריו בּחבוּרה וקוֹראִים מלא: “הזמיר! הזמיר!” ולא נערים בּלבד, אֶלָא גם יהוּדים בּעלי־זָקָן היוּ עוֹמדים בּדרךְ הילוּכם להבּיט ולראוֹת אֶת הזמיר המַאזיפּיבקאי. לכאוֹרה, מָה יֶש כּאן

לראוֹת? בּחוּר צעיר כּבן שבע עֶשׂרה, בּלחָיים אדוּמוֹת וּבפיאוֹת

חלָקוֹת, בּקפּוֹטוֹנת ארוּכּה עד האָרץ ובמגבּעת של צמר אַרנבת – זוֹהי כּל דמוּתוֹ של יוֹסילי הזמיר. ואוּלָם שמוֹ היה גָדוֹל כּל־כּךְ, קוֹלוֹ היה נפלָא כּל־כּךְ, וּתפילָתוֹ מתוּקה וּמַנעימה את הלבבוֹת, שגם פּניו נראוּ מתּוֹךְ חן מיוּחָד, וכל אֶחָד ראה זכוּת לעצמוֹ לָזוּן עֵיניו בּוֹ.

כּדרךְ שמַפליגים בּשבחוֹ של כּל אָדם מפוּרסם, כּךְ

סיפּרוּ סיפּוּרי־אַגָדה וחידוּשים לאֵין שיעוּר גם על יוֹסילי הזמיר. הלָלוּ סיפּרוּ, כּי נוֹשׂא הוּא בּגרוֹנוֹ מין כּלי־נגינה, מין מַפּוּחית אוֹ חָליל, שבּוֹ הוּא מריע נפלָאוֹת, שאִם לא כן, כּלוּם יש בּכוֹחוֹ של בּן־אָדם לזמר כּךְ? והלָלוּ הוֹכיחוּ, שאֵין כּאן לא מַפּוּחית ולא חָלִיל, אֶלָא יֶש לוֹ מין גָרוֹן נפלָא מעֶצם לידתוֹ, כּי בּעוֹדנוּ

תּינוֹק חָבוּק בּזרוֹעוֹת אִמוֹ נתן פּתאוֹם אֶת קוֹלוֹ בּזמרה נפלָאָה

כּל־כּךְ, שנבהלוּ מפּניו והביאוּהוּ אֶל הרבּי. עמַד הרבּי והציץ אֶל

תּוֹךְ גרוֹנוֹ וּבירך אוֹתוֹ, שיִשׂא חן וחסד לפני העוֹלָם כּוּלוֹ, כּשם שמצא חן בּעֵיניו. ושוּב סיפּרוּ, כּי יוֹסילי אֵינוֹ אוֹכל שוּם מַאכל אשר יֵיאָכל, לא לחם ולא בּשׂר ולא פּירוֹת, בּלתּי־אם חָלָב רוֹתחַ עם חלמוֹן של בּיצים בּדבש, וּמזה הוּא ניזוֹן. שוֹתה הוּא תּריסר בּיצים בּכל יוֹם,

ולָכן קוֹלוֹ נקי וצלוּל כּל־כּךְ. “חסיד הוּא ושוֹמר־מצווֹת – כּךְ סיפּרוּ עליו – מאֵין כּמוֹהוּ, וגם עוֹסק הוּא בּתּוֹרה”. אָמנם עדיִין לא שמע אִיש דברי תּוֹרה מפּיו, אבל מפּניו העדינים ניכּר, שבּן־תּוֹרה הוּא. “ויפה־תוֹאַר הוּא – כּךְ סיפּר העוֹלָם בּשבחוֹ – כּמַלאַךְ־אלוֹהים. פּריצים ואַנשי־שׂררה, רוֹזנים וּנסיכים צוֹפים בּיוֹפיוֹ ונהנים מזיו צוּרתוֹ”.

כּל סיפּוּרי־המַעשׂיוֹת האֵלה הגיעוּ גם עד מַאזיפּיבקה והיוּ לשמוּאֵליק החַזן, לזלאטה ולאֶסתּר נחָמה טוֹבה, ריפאוּת ליִיסוּרי

הלב, שיוֹסילי גָרם לָהם. לפי המדוּבּר צריךְ היה לָבוֹא הבּיתה לחַג הסוּכּוֹת, לָנוּחַ מעט ולָצאת שוּב למַסעיו. והנה עבר גם חַג הסוּכּוֹת, גם חַג הפּסח וגם חַג השבוּעוֹת – ויוֹסילי אֵיננוּ! עבר עוֹד קיִץ – ויוֹסילי אֵיננוּ. עברה עוֹד שנה – ועדיִין יוֹסילי אֵיננוּ! כּוֹתב הוּא

בּמכתביו: “הנה אני בּא” – ואֵיננוּ בּא. אִילוּ ידעוּ אַיֵה מקוֹמוֹ, היוּ כּוֹתבים לוֹ, אוֹ היוּ נוֹסעים אֵלָיו. ואוּלָם אָדם המעוֹפף בּרחבי

העוֹלָם ממקוֹם למקוֹם – צא וּבקשהוּ! עוֹד זאת בּאָשרם, שהוּא כּוֹתב, לכל הפּחוֹת, מכתּבים. בּרבוֹת הימים פּסק גם האוֹשר הזה. בּמַחצית השנה הראשוֹנה היוּ מקבּלים ממנוּ מכתּבים טוֹבים, תּחילָה לעתּים קרוֹבוֹת,

ואַחַר־כּךְ הלכוּ המכתּבים וּפחתּוּ. ואף־על־פּי־כן היוּ הידיעוֹת משַׂמחוֹת לב, כּי נוֹסע הוּא מעיר לעיר, עוֹשׂה רעש בּכל מקוֹם בּוֹאוֹ, נוֹשׂא חן לפני הקהל, מאַסף ממוֹן ונֹוסע הלאָה. שמוּאֵליק אַף קיבּל ממנוּ כּמה פּעמים צרוֹרוֹת כּסף הראוּיִים להתכּבּד, וּמַאזיפּיבקה המתה כוּלָה.

"מַה תאמרוּ על שמוּאֵליק החַזן שלָנוּ? יוֹסילי שלו שולחַ לוֹ כּסף

תּוֹעפוֹת, הוֹן עצוּם! הוֹלךְ הוא ונַעשׂה נגיד לעֵת זקנתוֹ!" אַחַר־כּךְ, בּסוֹף השנה, הפסיק יוֹסילי אֶת משלוֹחַ הכּסף, ואפילוּ מכתּבים היוּ

מַגיעים ממנוּ לעתּים רחוֹקוֹת, פּעם בּשלוֹשה חדשים, ואַף אֵלוּ קצרים

מאוֹד, רק שתּיִים שלוֹש דלָתוֹת, וכוּלָם בּנוֹסַח אֶחָד: "ראשית בּאתּי להוֹדיעךָ, כּי הנני בּקו החַיִים והשלוֹם, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם

ממךָ, אָמן סלה…" אַךְ הנה בּא הקץ גם למִכתּבים קצרים אֵלוּ, ויוֹסילי נעלם, אָבד ואֵיננוּ! שמוּאֵליק החַזן עלוּב־הנפש נפל בּבת אַחַת ממרוֹם שמַיִים לָאָרץ, בּכה וקוֹנן על בּנוֹ יקירוֹ, אִישוֹן עֵינוֹ, משענתּוֹ

היחידה לעת זקנתוֹ – אוֹי לוֹ כּי חָשךְ עוֹלָמוֹ בּעדוֹ! הוּא התהלךְ

מדוּכּא וּמַשמים, בּלי דעת מַה יעשׂה ולאָן יִפנה לעֶזרה. גָדוֹל היה

השבר, וּגדוֹלה ממנוּ החרפּה. מדי פּעם בּפעם היה שוֹפךְ אֶת לבּוֹ המַר לפני שכנתּוֹ הטוֹבה, זלאטה הסידקאִית, ושוֹאֵל עֵצה מפּיה. אבל מה עֵצה תּעוּץ לוֹ זלאטה, והיא עצמה אִשה אַלמנה וּמרת־נפש? כּדרכּה עמוֹ תּמיד, היתה תוֹלָה אֵת כּל הקוֹלָר בּצוָארוֹ, מוֹכיחָה אוֹתוֹ

בּדברי־כּיבּוּשים, כּי אִילוּ היה אָב לבנוֹ, היה נוֹהג מנהג אַחר, ואִילוּ היתה זלדה, עליה השלוֻם, חַיה עתּה, לא היוּ הדברים מַגיעים לידי כּךְ!… אֶסתּר היתה שוֹמַעת אֵת כּל הדיבּוּרים האֵלה, ונַפשה

השתּוֹחחָה, מבּלתּי יכוֹלת להבּיע לפני אחרים אֶת יגוֹנה ואֶת צרת־לבּה המסוּתּרת.

עננים קוֹדרים הגיחוּ ועלוּ על שמיה הטהוֹרים של אֶסתּר, ועוֹלָמה, שהאִיר עליה כּמעט רגע, חָשךְ ושמֵם יוֹתר מבּתּחילָה. קוֹדם

לָכן היתה אֶסתּר סגוּרה וּמסוּגרת בּמחיצתה, כֶּאפרוֹח זה בּקליפתוֹ, בּלי

שׂים לב אֶל הנַעשׂה מעֵבר לקליפּה. אִילוּ נשארה אֶסתּר מכוּנסת

בּעוֹלָמה, וַדאי שהיתה מוֹצאת לָה בּקרב הימים את בּן־זוּגָה הראוי לָה, נישׂאת לוֹ בּמַזל טוֹב ורוֹאָה עמוֹ אִם חַיִים טוֹבים וּמאוּשרים, אוֹ

חַיִים שאֵינם טוֹבים ואֵינם מאוּשרים בּיוֹתר, מכּל מקוֹם היתה מקבּלת

בּשתיקה, ללא טענוֹת וּטרוֹניוֹת, אֶת מנת־גוֹרלה, כּשאָר חַברוֹתיה בּנוֹת מַאזיפּיבקה. עכשיו, שכּבר טעמה ממוֹתקוֹ וחריפוּתוֹ של אוֹתוֹ הרגש הנפלָא, שעוֹרר בּה יוֹסילי, ונַפשה נקשרה בּנַפשוֹ, ולבּה ננהה אַחריו

בּמסתּרים יוֹמם ולילה, – כּמה קשה היה לָה להיפרד מכּל זאת, ועוֹד לכבּוֹש אֶת צערה בּלבּה, להסתּירוֹ מעֵין רוֹאים! אֶסתּר לא יכלה להסכּין עם הרעיוֹן, כּי יוֹסילי מסוּגָל לעשׂוֹת כּדבר הזה – להתכּחש לידידי נַפשוֹ,

להסיחַ דעת מהם, לשכּוֹחַ אֶת בּרכּת־הפּרידה. הכיצד? היִיתּכן? אַיֵה אֵיפוֹא דבריו? אַיֵה מסירוּתוֹ לאָביו? אַיֵה שבוּעוֹתיו והבטחוֹתיו? "אם

יוֹסילי יכוֹל לעשׂוֹת כּן, – אָמרה אֶסתּר בּלבּה – כּבר כּלוּ כּל

הקצים!"…

 

פּרק שבעה עשׂר: יוֹסילי הזמיר נכנס לתוֹך תּרבּוּת אנשים מוּפקרים ויוֹצא לתרבּוּת רעה    🔗

מוֹצא אַתּה שני סוּגים של נעים ונדים בּעוֹלָם: יש אָדם, שחַיי עוֹני וּמצוּקה עקרוּהוּ מבּיתוֹ וּמאהוּבי נַפשוֹ, והוּא נטרד

ממקוֹם למקוֹם, מתגלגל בּנכר, מתגעגע על מכוּרתוֹ הרחוֹקה, וכוּלוֹ סחוּף ודווּי. וּכנגדוֹ יש נע ונד לרצוֹנוֹ ולהנאָתוֹ, שנדוּדיו בּנכר, ממקוֹם חָדש למשנהוּ, מַסַע־שעשוּעים הם לוֹ, והוּא תּוֹעֶה שיכּוֹר ממַראֵה

עֵיניו, ראשוֹ מסתּחרר מרוֹב חידוּשים, מכּל מקסַם־שוא וחזוֹן־מַדוּחים, שהוּא פּוֹגע בּדרכּוֹ. נע ונד מסוּג זה היה יוֹסילי שלָנוּ. בּלכתּוֹ למַסעיו מעיר לעיר לא ידע אֶת נַפשוֹ ולא שאל אֶת עצמוֹ, היכן הוּא בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. יוֹסילי לא ידע בּחַייו החדשים כּל דאָגה ולא היה צריךְ לָשאֵת בּסבל נדוּדיו. לכךְ טרח גדליה בּאס, שניהל אֶת ענייניו בּשקידה וּבחָריצוּת וסיפּק לוֹ אֵת כּל צרכיו, כּאָב לבנוֹ. גדליה בּאס נקרא “בּאס” רק על שם קוֹלוֹ וּמקצוֹעוֹ בּשכּבר־הימים.מיוֹם שיצא למַסעיו בּרחבי המדינה עם יוֹסילי הזמיר, סילק אֶת הבּאס לצדדים ושׂם אֵת כּל מַעייניו בּמקצוֹע אַחר: לנסוֹע מעיר לעיר ולקבּוֹע “שבּתוֹת”. בּשעה שיוֹסילי הזמיר התפּלל תּפילת שבּת בּאַחַת הערים, כּבר היה גדליה בּאס בּעיר שנייה, עמַד שם בּכל תּוֹקף על המקח עם גבּאֵי בּית־הכּנסת, קבע ליוֹסילי אֶת השבּת, קיבּל בּמוּקדם אֶת צרוֹר הכּסף, וּכשבּא יוֹסילי לשם,

כּבר יצא גדליה בּאס לעיר שלישית, וכךְ היה הדבר חוֹזר חלילה. גדליה ידע אֵת אשר לפניו, ויוֹסילי יכוֹל היה לסמוֹךְ עליו בּכּל. גדליה בּאס היה המוֹציא והמביא, הניע אֶת הגלגל, שׂכר אֶת המשוֹררים, חישב אֶת החשבּוֹנוֹת, סילק את ההוֹצאוֹת – הכּל על דעת עצמוֹ. יוֹסילי לא ידע אִתּוֹ מאוּמה, כּי־אִם לָבוֹא אֶל המוּכן, להתפּלל אֶת תּפילת השבּת ולנסוֹע הלאָה. גדליה בּאס התנַהג עם יוֹסילי כּעם

יֶלד־שעשוּעים, פּינק אוֹתוֹ, שמר עליו מכל משמר, מילא אֵת כּל משאלוֹת לבּו, ויוֹסילי התענג אֶצלוֹ על כּל טוּב, וגם חברתם של המשוֹררים נעמה לוֹ מאוֹד.

חברה זוֹ של משוֹררי החַזנים מיוּחדת בּמינה היא. אֵלה הם בּרוּבּם נערים ריקים וּפוֹחזים, עליזים והוֹללים, שאַךְ זה יצאוּ לחָפשי מן החדר הצר והאָפל ונפטרוּ מרצוּעת מלמדם, אוֹ מרשוּת בּעליהם. עם יציאָתם לאַויר העוֹלָם הגָדוֹל הם דוֹמים לסייחים פּראִים, שאֵינם יוֹדעים כּל

עוֹל, שָׂשׂים לָרוּץ וּלקפּץ וּשׂמחים אֶל כּל גיל. בּבית הוֹריהם ראוּ

חַיי עוֹני וּמַחסוֹר, לא אָכלוּ לחם לָשׂוֹבע, קיבּלוּ חינוּךְ פּרוּע

בּבתּי תּלמוּד־התּוֹרה לבני העניִים, שימשוּ כּשוּליוֹת של חַייטים אוֹ כּנַערי המשרתים בּחנוּיוֹת. כּאן היתה לָהם הרוָחָה. כּוּלָם עוֹשׂים יד אַחַת, חַיִים בּכפיפה אַחַת וּבדעה אַחַת, אוֹכלים מקערה אַחַת, וטוֹב

ויפה לָהם. פּוֹרקים מעליהם עוֹל יהדוּת ועוֹל דרךְ־אֶרץ, תּרים אַחרי עֵיניהם ועוֹשׂים כּל מַה שלבּם חָפץ. משבּאוּ לאַחַת הערים, מיד עָטִים

אֶל האכילה. האכילה יקרָה לָהם מכּל יְקָר. כּזאֵבים רעבים, כּאַרבּה מן המידבּר, הם מתנַפּלים על בּעל־האַכסַניה ואוֹכלים מטוּב שוּלחָנוֹ בּכל פּה. וּבשעוֹת הפּנוּיוֹת מאכילה הם מתהלכים בּחוּצוֹת העיר, מעשנים סיגָריוֹת, משתּוֹבבים וּמתהוֹללים ועוֹשׂים מַעשׂים אשר לא יֵיעשו.

כּששימש יוֹסילי משוֹרר אֵצל מיצי בּטאֶטראֶוויץ, עדיִין

נשׂא בּסבל החַיִים והיה עסוּק בּלימוּד הזמרה. אַף אָביו עוֹרר אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם בּמכתּביו, כּי נַער כּמוֹהוּ חַייב להיוֹת יהוּדי, לא

לשכּוֹחַ, חס ושלוֹם, להניחַ תּפילין בּכל יוֹם, לשמוֹר אֶת מצווֹת

התּוֹרה, לא לָלכת אַחרי הבלים ולזכּוֹר תּמיד, כּי אֵיננוּ דוֹמה לשאָר

משוֹררים, כּי בּן הוּא לאָביו… המכתּבים האֵלה היוּ לוֹ

כּמוּסַר־השׂכּל, והוּא שמע בּקוֹל אָביו, שמר אֶת מצווֹת היהדוּת ועם חברת המשוֹררים לא התערב, וגם שעתוֹ לא היתה פּנוּיה לכך. בּזמַן שהיה חָפשי מן הזמרה הטילוּ עליו מלָאכוֹת אחרוֹת: לנַענע אֶת עריסַת התּינוֹק של אֵשת־מיצי, לָשׂאת אַחריה אֶת הסַל מן השוּק, לצחצחַ אֶת כּלי־הנחוֹשת בּבּית, וכל כּיוֹצא בּזה. יוֹסילי קיבּל על עצמוֹ אֶת העוֹל הזה בּאַהבה וּברצוֹן, וּבלבד שיזמר אֵצל מיצי. עכשיו, שיוֹסילי קטוֹן המשוֹררים נַעשׂה “יוֹסילי הזמיר”, אָדם בּפני עצמוֹ, ונכנַס לתוֹךְ תּרבּוּת אנשים

מוּפקרים, חבוּרה של בּחוּרים פּוֹרקי־עוֹל, ההוֹלכים בּשרירוּת לבּם, מיני פּגָעים רעים, לצים ממוּלָחים, שכּבר ראוּ אֶת העוֹלָם וטעמוּ טעם חַיִים, שינה אַף הוּא מטבעוֹ. תּחילָה, כּשראה אֶת תּנוּעוֹתיהם ואֶת דרכיהם

הנלוֹזוֹת, היה סוֹלד מפּניהם והיה מתאוֹנן רע בּאָזני גדליה בּאס. גדליה שמע אֶת תּלוּנוֹתיו וענהוּ בּגיחוּךְ רךְ: "עדיִין תּינוֹק אַתּה,

יוֹסילי. צריךְ אָדם להכּיר אֶת החברה הזאת. אֵלה בּאִים מאֶרץ החַיִים"…

אַחַר־כּךְ התבּוֹנן יוֹסילי וראה, כּי גדליה עצמוֹ מקצר לפעמים בּתפילת שחרית, מתעלם לגָמרי מתּפילת מנחה, וכל כּיוֹצא בּזה. “מנחה אֵינה עֵז, אֵין דרכּה להזיק”, – היה גדליה מסבּיר בּמשל, כּשהשגיחַ, כי יוֹסילי תוֹהה עליו. ולא זוֹ בּלבד. יוֹסילי היה תּמה, ואַף מצטעֵר בּלבּוֹ, שאָדם מהוּגָן ויהוּדי נאָה כּגדליה בּאס, יהוּדי הלוֹבש טלית־קטן, מַרשה לעצמוֹ לישב כּל הלילה עם חבוּרת המשוֹררים וּלשׂחק עמהם אֶת משׂחַק־הקלפים “אוֹקה”, לשמוֹע אֶת הלָצוֹתיהם ולראוֹת אֵת כּל תּנוּעוֹתיהם המגוּנוֹת.

ואוּלָם בּרבוֹת הימים התרגל יוֹסילי אֶל חברת המשוֹררים, היה כּאֶחָד מהם וחיקה אֵת כּל תּעלוּליהם. אף הוּא התחיל כּמוֹהם לזלזל לעתּים קרוֹבוֹת בּתּפילה, לטעוֹם עמהם טעם קלָפים, לשׂחק כּל הלילה אֶת משׂחַק האוֹקה, ללקק סוּכּריוֹת, וּפעמים גם להיטיב אֶת לבּוֹ בּחבוּרה בּכוֹס ייש. אֶת הקפּוֹטה הארוּכּה החליף בּקצרה, אֶת הפּיאוֹת קיצץ וסילק לאחוֹרי אָזניו, אֶת שׂער ראשו משח בּדוהן, וכל הימים היה מקשט וּמפרכּס אֶת עצמוֹ, עד שנַעשׂה לבסוֹף טרזן לכל דבר. על כּספּוֹ לא חָס יוֹסילי בּיוֹתר, וכל המשוֹררים נהנוּ ממנוּ טוֹבת הנאָה, ויוֹתר מכּוּלָם העלָה בחלקוֹ גדליה

בּאס. יוֹסילי התחיל להתנַהג כּגָדוֹל, נַעשׂה פּזרן ורוֹדף תּענוּגוֹת, אף

כּי כּל עצמוֹ לא היה אֶלָא בּן שבע עֶשׂרה. בּעֵיניו מצא חן כּל הרעש אשר מסביבוֹ, שבּכל מקום בּוֹאוֹ הכּל רצים אַחריו, מוֹרים עליו בֶּאצבּע, צוֹפים בּיוֹפיוֹ, אוֹמרים לוֹ שבח זה בּפניו, בּיִיחוּד נערוֹת ונשים צעירוֹת. יוֹסילי הזמיר קנה לוֹ שם בּיניהן כּיפה־תוֹאַר, והיה מתפּאֵר לפני חביריו, כּי נשים צעירוֹת כּרוכוֹת אַחריו, שוֹאפוֹת צלוֹ, מתרפּקוֹת על צוָארוֹ. וכךְ קיפּח יוֹסילי אֶת תּמימוּתוֹ, ועמה גם אֶת יוֹשר־לבּוֹ, את נאמנוּתוֹ לבית־אָביו ואֵת כּל סגוּלוֹת־נַפשוֹ הטוֹבוֹת. ולא אָרכוּ הימים עד אשר הוּעם זהרוֹ וניטל ממנוּ חנוֹ, שמצא קוֹדם לָכן בּעֵיני אלוֹהים ואָדם.

כּי לא הרי החַזן כּהרי השׂחקן בּתּיאַטרוֹן. אָמנם

היהוּדי אוֹהב זמרה ונהנה מן החַזן, המַנעים זמירוֹת לפני התּיבה, לא פּחוֹת משנהנה שוֹחר התּיאַטראוֹת מן השׂחקן המצוּיין בּמקצוֹעוֹ. ואוּלָם

אָסוּר לחַזן לשכּוֹחַ, כּי שמוֹ נקרא “שליחַ־ציבּוּר”, כּלוֹמר, ממוּנה

מטעם הקהל להיוֹת לוֹ לפּה וּלמליץ־יוֹשר בּפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, וּלפיכךְ דוֹרש הציבּוּר מן החַזן, שיהא אָדם בּעל מידוֹת טוֹבוֹת, יהוּדי

הגוּן, לא מוּפקר העוֹשׂה אֵת כּל הישר בּעֵיניו, לפי שאֵינוֹ דוֹמה בּית־מדרש לתּיאַטרוֹן. בּימים הראשוֹנים, כּשיוֹסילי הזמיר התנַהג בּמידה יהוּדית, בּתוֹם־דרךְ וּבצניעוּת, כּמידתם של חסידים וישרים, היתה תּפילָתוֹ נשמַעת בּמתיקוּת מיוּחדת, שטוֹעמיה טעמוּ בּה טעם עֶליוֹן,

והוּא עצמוֹ נשׂא חן ויקר לפני כּל רוֹאָיו ושוֹמעיו. ואוּלָם אַחַר־כּךְ, כּשנטה מדרךְ־הישר וּפנה לארחוֹת עקלקלוֹת, סר חנוֹ מעליו, וקימעה קימעה נתגנה על הבּריוֹת, נעשׂה פּסוּל וּמאוּס. “בּעל־תּפילָה נאֶה הוּא זה, – היוּ מרננים אחריו, – המשַׂחק בּקלָפים, זוֹלל נַקניקים וּמטייל עם נערוֹת!”… כּמנהגם של שאָר בּני־אָדם בּעוֹלָם, כּךְ גם מנהגם של יהוּדים: כּל זמַן שאֶחָד מהם הוּא בּמַעלה עֶליוֹנה, הכּל מַפליגים

בּשבחוֹ, מַעריצים וּמַקדישים אוֹתוֹ וּמפרסמים אֶת שמוֹ בּראש כּל

חוּצוֹת; כּיוָן שנפגם בּעֵיני הבּריוֹת, מיד מַתחילים להטיל בּוֹ מוּמים, טוֹפלים עליו עווֹנוֹת וּפשעים וּמסַפּרים בּגנוּתוֹ מיני דברים, אשר כּל השוֹמע תּצילינה שתּי אָזניו. כּךִ אֵירע גם אֶת יוֹסילי הזמיר: כּשהיה טוֹב, היה טוֹב ויפה לאֵין שיעוּר וּלאֵין עֵרךְ; כּיון שעלה על שׂפת לָשוֹן ודיבּת עם, הרחיבוּ עליו הכּל אֶת פּיהם וסיפּרוּ עליו מַעשׂים מגוּנים מאוֹד. אֶחָד סיפּר, כּי בּעֵיניו ראָה אֶת יוֹסילי הזמיר מתהלךְ

בּאַכסַניה שלוֹ בּלא כּוֹבע, מזמר מיזמוּטי חַיילים וּמַתנה אהבים עם אֵיזוֹ בּתוּלָה שם. השני סיפּר, כּי אוֹמרים שיוֹסילי אָכל

בּיוֹם־הכּיפּוּרים גוּר־חזיר מטוּגָן בּחמאָה. והשלישי סיפּר, כּי בּאָזניו שמע, שבּעיר פּלוֹנית העבירוּ אֶת יוֹסילי מן התּיבה בּאֶמצע

התּפילָה בּשל מַעשׂה לא־יפה מאוד… סוֹף דבר: יוֹסילי הזמיר קנה לעצמוֹ שם רע בּעוֹלָם עד כּדי כּךְ, שמוּטב היה לוֹ לעזוֹב אֶת התּיבה וּלהסתּלק מן החַזנוּת, אִילמלא עמד לוֹ גדליה בּאס מדי פּעם בפּעם בחלקת לשוֹנוֹ להפיס אֶת דעתּוֹ, לבל יטה אוֹזן לכל הדיבּוּרים האֵלה. “ידבּרוּ לָהם היהוּדוֹנים שלָנוּ עד שיִתפּקעוּ, וּבלבד שיִקנוּ כּרטיסים בּכסף מלא!” –

כּך אָמַר גדליה בּאס בּהתגלוּת לבּוֹ.

וַתּרנוּת יתירה זוֹ, שהראָה גדליה בּאס ליוֹסילי, לא היתה לחינם. יוֹסילי הזמיר היה לוֹ מקוֹר נאמן לפרנסה טוֹבה, פּרה חוֹלבת, שינק ממנה בּכל פּה. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שגדליה בּאס נשׂא עֵיניו למרחוֹק, הרה בּלבּוֹ רעיוֹן כּמוּס. הרעיוֹן – שידוּךְ היה. לגדליה היתה בּת, אָמנם לא יפת־תּוֹאַר בּיוֹתר, אַךְ חכמה וּמַשׂכּלת, בּתוּלָה בּוֹגרת, שהגיעה לפרקה זה־כבר, בּת עֶשׂרִים וּמַעלָה, כּלוֹמַר, כּמעט בּת שלוֹשים. "אֵין מַזל! – היה גדליה מתאוֹנן לפעמים בּאָזני המשוֹררים, וגם יוֹסילי בּתוֹכם. – שמעוּני, ילָדים, אם אֵין מַזל לאָדם, הרי זה… אֶט! דוֹמה, זוֹ שלי, חמדה גנוּזה כּמוֹה, מוּשלמת בּכל המַעלוֹת, שהכּל צריכים לָרוּץ אַחריה,

ואַף־על־פּי־כן… אֶט! כּסבוּרים אַתּם, אֵין בּחוּרים בּעוֹלם? אַדרבּה, רבּים כּרוּכים אַחריה. אֶלָא מי שרוֹצה בּה אֵינה רוֹצה בּוֹ, וּמי שהיא

רוֹצה בּוֹ אֵינוֹ בּנמצא. והרי אני… אֶט! קירחַ מכּאן וּמכּאן!"… –

כּךְ היה גדליה בּאס שוֹפךְ אֶת לבּוֹ לפני משוֹרריו בּלָשוֹן קטוּעה, מדבּר חצאֵי־מלים, כּדרכּוֹ, פּוֹתחַ בּדיבּוּר ואֵינוֹ מסַיים, והכּל

מתּוֹךְ כּוונה, שהמבין יבין. רק שוֹטה מוּפלָג לא הבין אֶת כּוונתוֹ של גדליה, בּדבּרוֹ על בּתּוֹ לפני יוֹסילי. יוֹסילי הבין גם הבין, עד היכן הרמזים מַגיעים, אֶלָא שעשׂה עצמוֹ כּלא יוֹדע. יוֹסילי כּבר היה רגיל בּדברים אֵלוּ. בּכל מקוֹם שהיה בּא, לאַחַר שהתפּלל אֶת תּפילת השבּת,

היוּ השדכנים מתדפּקים על דלתּוֹ וּמַציעים לוֹ שידוּכים, כּל אֶחָד נאֶה

מן הקוֹדם, עם נדוּניה של עשׂרת אלָפים, חמשה עשׂר אֶלף, עֶשׂרים אֶלף. בּימים הראשוֹנים, כּשיוֹסילי הזמיר עדיִין עמד בּעֶצם זהרוֹ והלךְ

בּדרךְ־הישר לפי הנימוּס היהוּדי, נמצאוּ רבּים בּין היהוּדים העשירים, שבּיקשו לשלם בּמיטב כּספּם וּלקחתּוֹ לחָתן אֶל בּיתם. על־פּי רוֹב היוּ פּוֹנים בּנכבּדוֹת כּאֵלה לא אֶל יוֹסילי עצמוֹ, אֶלָא אֶל גדליה בּאס,

שהוּא מנַהלוֹ וּמַדריכוֹ, אָב וּפטרוֹן לוֹ. גדליה, כּל עוֹד לא התייאֵש

מתּקוָתוֹ הכּמוּסה, השתּדל בּכל כּוֹחוֹ לדחוֹת אֶת ההצעוֹת, לטשטשן

וּלבטלָן, והכּל בּלשוֹן־רמזים וּבחצאֵי־מלים, כּדרכּוֹ. ואוּלָם הנה הגיע זמַן וּגדליה ראה ונוֹכח, כּי לא תּהיֶה תּפאַרתּוֹ על הדרךְ הזאת, כּי שוֹגה הוּא בּחלוֹמוֹת. יוֹסילי אָמַר לוֹ בפירוּש, כּי אֵין בּדעתּוֹ

כּלָל לבקש לוֹ כּלה בּנכר. רוצה הוּא לָשוּב לביתוֹ, ואֶת בּת־זוּגוֹ יִמצא שם, בּין הקרוֹבים לוֹ. גדליה שמע והחריש וּמחה פּיו, כּאילוּ לא היה דבר. ולא עוֹד, אֶלָא שבּינתיִים נזדמן לוֹ מן הצד עניין רב, שהמַם אֶת ראשוֹ, עיור אֶת עֵיניו וקנה אֶת לבּוֹ בּצרוֹר כּסף הראוּי להתכּבּד,

שגדליה לא היה מסוּגָל למשוֹךְ ידוֹ ממנוּ. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה.

 

פּרק שמוֹנה עשׂר: פּאֶרילי הדאמה עוֹמדת לעזוֹב אֶת העיר שטרישץ, ויוֹסילי הזמיר מעכּב עליה    🔗

בּין יאמפּיֶלי וּבין מאקאריבקה, בּעיצוּמה של אֵם הדרךְ,

נמצאת העיירה הנוֹדעת סטרישץ, שיצא לָה שם בּעוֹלָם בּיוֹשביה המיוּחָסים, נכדי צדיקים, מקוּבּלים וּסתם יהוּדים יפים, קבּצנים פּוֹשטי יד, החוֹזרים בּערים וּבכפרים, כּל אֶחָד בּכתב־יִיחוּסוֹ המדבּר בּעדוֹ, שכּפי שהוּא

נכדוֹ של הסבא, ראוּי הוּא לנדבה הגוּנה. ממַה מתפּרנסים שם היהוּדים – קשה לאמוֹר. כּשפּוֹגעים בּאֶחָד מבּעלי־הבּתּים החשוּבים בּסטרישץ ושוֹאלים

אוֹתוֹ, מהיכן יֶרק שכּמוֹתוֹ חָי? הריהוּ משיב: “הנה כּן, כּאשר עיניךָ רוֹאוֹת”… וּבתשוּבה זוֹ, סבוּר הוּא, כּבר יצא ידי חוֹבתוֹ לכל הדעוֹת. עיקר משלח־ידם הוּא סַרסרוּת. אִיש זר כּי יבוֹא לעיירה זוֹ, עוֹמד נבהל וּמשתּוֹמם, בּראוֹתוֹ לפניו מַחנה רב של סַרסוֹרים: סַרסוֹרים לתבואָה, סַרסוֹרים להלוָאוֹת, סַרסוֹרים לבתּים, סַרסוֹרים למשרתוֹת, סַרסוֹרים

לחַזנים – כּמעט כּל בּעלי־הבּתּים בּסטרישץ סַרסוֹרים הם. וּכנגדם אַתּה

מוֹצא שם המוֹן בּטלָנים, רוּבּם נוֹשׂאֵי כּלי־קוֹדש, העוֹסקים עם חברוֹת שוֹנוֹת למיניהן: חברה של משניוֹת, חברה של תּהילים, חברה של שוֹמרים לבּוֹקר, וּשאָר חברוֹת לאֵין שיעוּר. ואֵין צריךְ לאמוֹר, שנמצאִים שם

כּמה וכמה בּתּי־מדרשוֹת, מלבד בּתּי־כנסיוֹת קטנים וּמניינים של מתפּללים, אַף בּית־מרחָץ של הקהל, וּשני בּתּי־קברוֹת, אֶחָד ישן ואֶחָד חָדש, ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר התחילוּ לדבּר על קביעת מקוֹם לבית־קברוֹת שלישי. ורק הנגידים מוּעטים שם, רוּבּם כּכוּלָם בּני משפּחה אֶחָת. קוֹראִים לָהם

“המוֹכסנים הסטרישציִים”. שם זה נשתּייר לָהם, כּפי הנראֶה, מימי מכס המַשקאוֹת, שהממשלה נתנה לָהם בּחכירה. ראשי המוֹכסנים הלָלוּ, שלוֹשה אַחים, מפוּרסמים בּעוֹלם לא בּצדקת פּזרוֹנם, אֶלָא בּעשירּותם המוּפלגת.

“עשירים הם כּקוֹרח, – כּךְ אוֹמרים עלֵיהם בּסטרישץ, ־ חַיִים בּיד רחָבה, כּרוֹזנים, ורק מאחיהם האֶביוֹן הם קוֹפצים אֶת ידם. כּךְ מַנהיג הקדוֹש־בּרוּךִ־הוּא אֵת עוֹלָמוֹ: לָאֶחָד הוּא נוֹתן הכּל, ולָאֶחָד לא כלוּם”. ואַף־על־פּי־כן, כּשמת אֶחָד מן האחַים, סגרו בּאוֹתוֹ יוֹם אֶת החנוּיוֹת, וכל העיר עוֹררה בּכי וּמספּד על רב משׁה־ווֹלף המוֹכסן, כּראוּי וכמקוּבּל, כּשנפטר עשיר מעוֹלָמוֹ. רב משׁה־ווֹלף מת חסוּךְ־בּנים ואת כּל הוֹנוֹ הוֹריש אַחריו לשני אֶחָיו הצעירים, מאִיר־הירש וּפסח־ליבּ. ואוּלָם סכוּם כּסף הגוּן כּתב בּחייו על שם אִשתּוֹ השלישית, אִשה צעירה, שהביא מבּרדיטשוֹב שנים מוּעטות לפני מוֹתוֹ. מלבד זאת, ליקטה זוֹ לעצמה בּחַיי בּעלָה משיירי שוּלחָנוֹ – כּךְ אוֹמרים – לקט הראוּי להתכּבּד,

והיתה עוֹמדת להוֹציא מסטרישץ, כּפי שהתהלכה השמוּעה בּעיר, כּדי מאתיִים אֶלף קרבּוֹנים, לחזוֹר לברדיטשוֹב וּלבקש שם אֶת בּן־זוּגָה הראוּי לָה,

כּלוֹמר, בּעל־נעוּרים צעיר, לא זקן מוּפלָג, כּמוֹ שהיה משׁה־ווֹלף. והנה נתגלגל בּימים ההם לסטרישץ יוֹסילי הזמיר, ואַלמנתוֹ הצעירה של משׁה־ווֹלף, פּאֶרילי הדאמה, נשארה לעֵת־עתּה תּקוּעה לרצוֹנה בּמקוֹמה.

“פּאֶרילי הדאמה” קראוּ לָה בּסטרישץ על שוּם שהיתה שם כּמעט היחידה, שהתלבּשה כּפּריצה, יצאָה בּעיר בּמרכּבה מרקדת, גידלה כּלב בּביתה וּפרטה על הפּסַנתּר. כּשישב משׁה־ווֹלף לאָרץ שבעה ימים אַחרי מוֹת אִשתּוֹ השנייה, כּבר סחוּ בּעיר, כּי עתּה יִשׂא לוֹ אשה צעירה מבּנוֹת הדוֹר החַדש, כּי לָמה יִמנַע טוֹב מעצמוֹ בּהיוֹת לוֹ כּסף? ואָמנם

נבוּאָתם של אַנשי סטרישץ נתקיימה: לאַחַר שלוֹשים ימי האֵבל נעלם משׁה־ווֹלף מן העיר, יצא, כּפי הנראֶה, לברדיטשוֹב, וּבמהרה חָזר והביא אִתּוֹ “דאמה”, שהפליאָה אֶת לבּוֹת כּל רוֹאֶיה. כּי מיוֹם שהיתה סטרישץ לעיר לא ראוּ שם דבר־פּלא כּזה, שאִשה יהוּדית תּגדל כּלב ותפרוֹט על הפּסנתּר. דעת לנבוֹן נקל, כּי אַנשי סטרישץ, כּששמעוּ בּפּעם הראשוֹנה אֶת קוֹל הפּסַנתּר, נזעקוּ בּרחוֹב, שבּוֹ ישב משׁה־ווֹלף, צבאוּ בּהמוֹן על הבּיִת והשתּאוּ אִיש אֶל רעֵהוּ: “ראוּ זה חָדש – אִשה כּליזמרית!” וּמיד

התחילוּ עפוֹת מכֱל העברים הלָצוֹת חריפוֹת ואמָרוֹת שנוּנוֹת על הכּלב ועל הפּסַנתּר. “הדאמה”, אוֹ “פאֶרילי הדאמה” – זה שמה וזה כּינוּיה, שנקבּע מאָז לתמיד. רבּים מאַנשי העיר בּיקשוּ קרבתה, נתכּוונוּ ליהנוֹת ממנה טוֹבת הנאָה, וּכבר התבּרכוּ בּלבּם והרחיבוּ כּיסם: “וכי קלה בּעֵיניכם דאמה כּזאת! כּלוּם יהא זה לכבודה, שתּעמוֹד בּחנוּיוֹת על המקח? כּל־שכּן נדבה! הבּריוֹת הלָלוּ דרכּן להחזיק בּמצווֹת אֵלוּ!”… אבל עד מהרה ראוּ ונוֹכחוּ, כּי טעוּ כּאן טעוּת גסה. פּאֶרילי הדאמה, שכּל חייה גוּדלה בּין תּגרי בּרדיטשוֹב, ידעה לתַגֵר עם החנוָנים ולעמוֹד על המקח בּחָריצוּת־לָשוֹן יוֹתר מכּל נשי השוּק אשר בּסטרישץ, וּכשבּאוּ לבקש ממנה נדבה, קפצה אֶת ידה יוֹתר מבּעלָה. “כּלוּם לכך צריכים ללמוֹד חָכמַת הנגינה וּלקשקש על הקנטר? – אָמרוּ לָה נשי סטרישץ בּעקיצה גלוּיה. – אָכן כּדאי להיוֹת דָמָה, בּשביל למַצוֹת אֵת דם התּמצית עד טיפּה אַחרוֹנה!” אוֹ בּלָשוֹן רכּה יוֹתר: "פּאֶרילי, לוּא תּחיִי לפנינוּ! תּני

לָנוּ כּיכּר לחם בּשביל העניִים – יהי רצוֹן מלפנַיִךְ כּאִילוּ אַתּ

נוֹתנת זאת לכלבּךְ!"…

עוֹד בּהיוֹת יוֹסילי בּמַאקאריבקה הזמינוּ אוֹתוֹ לסטרישץ

לתפילת שבּת. יוִסילי היה חוֹכךְ בּדבר, לא רצה לנסוֹע לפינה נידחת כּזאת, עיירה שכּוּלָה עניִים. מלבד זאת, היה בּדעתּוֹ לנסוֹע ממַאקאריבקה לקאשפּירוֹב, וּמשם יסוּר לביתוִ, למַאזיפּיבקה. הנסיעוֹת הלָלוּ מעיר

לעיר, הנדוּדים בּנכר, כּבר היוּ לוֹ לזרא, וּבסתר לבּוֹ ניעוֹרוּ געגוּעים

על בּית אָביו, וּכבר מוּכן היה לכתּוֹב לשם מלים אחָדוֹת. זה זמן רב לא שלח מכתּב לאביו! והנה בּא גדליה, יִמַח שמוֹ, ושידלוֹ בּדברים, שמוּטב לוֹ לעשׂוֹת דרכּוֹ תּחילה לסטרישץ, לשבּת־חזוֹן, משם יִפנה לפליאסקידריגיבקה, ורק מפליאסקידריגיבקה יבוֹא למַאזיפַיבקה, וכך יִמנַע אֶת עצמוֹ מקאשפּירוֹב וידלג עליה. "כּי כּפי שהוּא מַכּיר אֶת החוֹר האָפל הזה משנים קדמוֹניוֹת, הרי זה מקוֹם המוּכן לפוּרעניוֹת בּשביל חַזנים, הלוַאי

יִישׂרף בּאֵש שלוֹש פעמים בּטרם יִדרכוּ רגלָיו שם!" – כּךְ יעץ גדליה בּאס, וכן היה.

כּשבּא יוֹסילי הזמיר לסטרישץ לשבּת־חזוֹן, הוּא וּמַקהלָתוֹ, הפליא בּתפילתוֹ אֶת הלבבוֹת כּל־כּךְ, שכּל העיירה היתה כּמרקחה, והכּל צבאוּ על האַכסַניה, שבּה התאַכסן, להעיף עיִן לוּא מרחוֹק

על הזמיר המַאזיפּיבקאי. בּתוֹךְ כּל הסַקרנים היתה גם אַלמנתוֹ של משׁה־ווֹלף המוֹכסן, פארילי הדאמה, ששמעה אֶת תּפילָתו של יוֹסילי וּבאה מבּית־הכּנסת כּוּלָה נלהבת ונפעֶמת, נרעֶשת עד היסוֹד. “חָשקה נַפשי לראוֹת אֶת פּניו!” – אָמרה אֶל מקוֹרביה. בּשבּת אַחרי הצהריִים לָבשה אֶת

בּגָדיה החמוּדוֹת, תּלתה על עצמה אֶת מיטב תּכשיטיה, אֶת האבנים הטוֹבוֹת ואֶת המַרגָליוֹת, ויצאָה עם הנַערה המשרתת אוֹתה לטייל בּרחוֹבה של עיר ושׂמה פּניה אֶל האַכסַניה, מקוֹם שהתאַכסן שם יוֹסילי עם חבוּרתוֹ. היוֹם

יוֹם־קיִץ, חַלוֹנוֹת האַכסַניה פּתוּחים. נשען על שתּי ידיו, עוֹמד יוֹסילי הזמיר ליד החַלוֹן הפתוּחַ וסוֹקר אֶת העיר סטרישץ עם אנשיה. על ראשוֹ כּיפּה נאָה של קטיפה, רקוּמה זהב וּמקוּשטת בּפיף של כּסף, שׂערוֹתיו הארוּכּוֹת, הבּהירוֹת, הסדוּרוֹת תּלתּלים, מפוּזרוֹת ונוֹפלוֹת

על כּתפיו, פּניו צחים וּלבנים, עֵיניו האפוֹרוֹת, עֵינַיים גדוֹלוֹת,

מַבריקוֹת, מציצוֹת וּמגחכוֹת מתּחת לגבּוֹתיו העבוּתּוֹת. משני עבריו

עוֹמדים המשוֹררים בּחבוּרה, מבדחים דעתּם וּמתלוֹצצים על העיר סטרישץ ועל יוֹשביה.

– מַה תּאֹמַר על “תּשריץ” זה? – נדבּרים בּני החבוּרה

אִיש אֶל רעֵהוּ. – העיירה הזאת נשתּיירה כּאן מימי העיפּוּש הראשוֹן.

– מי היא אוֹתה ריבה, המעוּלפת אבנים טוֹבוֹת מכּף רגלה ועד קדקדה? – שוֹאֵל יוֹסילי, כּשהוּא מתבּוֹנן אֶל פּאֶרילי הדאמה ועֵיניו נפגָשוֹת עם עֵיניה היפוֹת. פּאֶרילי אִשה נאָה היא, בּריאַת־בּשׂר, אַךְ עדיִין צעירה, צחה ואדוּמה, כּחַלת־סוֹלת שעלתה יפה, עם פּימה לבנה, שמנה, מקוּשטת בּמַחרוֹזת כּפוּלָה וּמכוּפּלת של מַרגָליוֹת גדוֹלוֹת, בּטבּעוֹת

רבוֹת וּבעגילים משוּבּצים יהלוֹמים, בּצמידים וּבפריפים וּבשרשרוֹת של זהב

לאֵין מספר, לבוּשה מַחלָצוֹת, כּוּלָה מחוּתּלת בּשיראִים וּקטיפה, לפי

האָפנה האחרוֹנה של בּרדיטשוֹב, ומהלכת כּטווס, הלוֹךְ וטפוֹף. לאַחַר

שעברה פּאֶרילי פּעמים אחָדוֹת לפני האַכסַניה והעיפה פּעם בּפעם עיִן בּיוֹסילי, חָזרה לביתה נסעֶרת מאוֹד והרגישה, כּי נַפשה כּלה ויוֹצאת.

כּבר בּחַיי משׁה־ווֹלף היתה פּאֶרילי מהרהרת בּסתר־לבּה, כּי לאַחַר שתּשאֵר אַלמנה מבּעלָה תּינשׂא לבחוּר אוֹ לאַברךְ, שיִהיֶה יפה־תוֹאַר,

בּהיר־שׂיער. והלא אַלמנה בּוַדאי שתּהיֶה בּקרב הימים, כּי משׁה־ווֹלף היה זקן וחוֹלה. כּשנשׂא אוֹתה על שוּם יוֹפיה, עדיִין האמין, כּי כּוֹחוֹ יעמוֹד לוֹ לראוֹת עמה חַיִים טוֹבים, וקיבּל על עצמוֹ להעשירה עוֹשר גָדוֹל, כּתב לָה כּתוּבּה של מאָה אֶלף קרבּוֹנים והבטיחַ להיטיב עמה לאַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה, לזכּוֹר אוֹתה בּצוואָתוֹ. פּאֶרילי היתה אָז

נַערה צעירה מאוֹד, אָהבה בּגָדים נאִים, היתה כּרוּכה אַחרי האָפנה

ונשׂאָה אֶת נַפשה לחָתן עשיר. אָמנם משׁה־ווֹלף לא היה כּחפץ לבּה, ואוּלָם מאַת האֶלף עם המרכּבה המרקדה, עם הדירה הנאָה והכּלים הנאים ועם שאָר כּל הדברים, המַרחיבים דעתּה של אִשה יפה, הכריעוּ את הכּף והכּל נַעשׂה ישר לפניה. ורק דבר אֶחָד היה למוֹרת־רוּחָה – ששם העיר נקרא “סטרישץ”: “הא לָךְ סטרישץ לפתע פּתאוֹם! גם זה שם עיר! לגוֹעל־נפש!”… ואוּלָם משׁה־ווֹלף פּיצה אוֹתה בּמהרה: תּיכף לאַחַר החתוּנה חַלָה ונפל למשכּב, וכךְ היה מוּטל חוֹלה שנים אחָדוֹת עד אשר מת, וּפאֶרילי הדאמה הוּתּרה מאסוּריה. ואַף־על־פי־כן נהגה כּבת יִשׂראֵל כּשרה, הַיינוּ, ישבה לאָרץ שבעה ימי אבל, המתּינה שלוֹשים יוֹם, כּדת וּכדין, ורק אַחַר־כּךְ עמדה עם לאָהצי המשרתת לארוֹז אֶת מַלבּוּשיה ולהתכּוֹנן לדרךְ. כּרגיל, חָברוּ עליה שדכנים מכּל פּינות העיר והציעוּ לָה ממיטב השידוּכים. אַךְ פּאֶרילי הדאמה אָטמה אָזניה – אֵינה רוֹצה

לשמוֹע עוֹד אֶת שם סטרישץ השוֹממה, נכספת היא להיפּטר עד מהרה מן העיירה הזאת. וּכבר כּתבה לביתה, אֶל אָביה ואִמה, כּי אַחַר השבּת, אִם יִרצה

השם, היא יוֹצאת לברדיטשוֹב. והנה נקרה עליה יוֹסילי הזמיר.

– מַה תּאֹמרי על אוֹתוֹ יוֹסילי? – שאלה פּאֶרילי הדאמה אֶת לאָהצי המשרתת, כּשחָזרה עמה לביתה מטיוּל־השבּת והתנַפּלָה אֶל תּוֹךְ הכּוּרסה בּפנים אדוּמים, נרגָשים מאוֹד.

– מַה אוֹמַר וּמה אדבּר? – השיבה לָה לאָהצי המשרתת. –

אֵין כּל ספק, שיפה הוּא כּמוֹ שחר, מַמש כּאוֹתוֹ סוֹלוֹמוֹן, הכּתוּב ברוֹמַאנים. הזוֹכרת אַתּ? קוֹמתוֹ גבוֹהה, מבנהוּ נאֶה ושׂערוֹ

בּלוֹנדי.

לאָהצי המשרתת אָהבה לקרוֹא ספרים, מאוֹתם

ספרי־המַעשׂיוֹת, שבּעמוּד הראשוֹן שלָהם כּתוּב: “רוֹמַאן מעניֵין מאוֹד, אָסוּר לחזוֹר וּלהדפּיס”. אֶת סיפּוּרי־האהבים האֵלה היתה לאָהצי קוֹראת בּקוֹל רם לפני גבירתּה פּאֶרילי הדאמה בּזמַן שמשׁה־ווֹלף היה מוּטל על מיטת־חָליוֹ. פּאֶרילי היתה מַעמידה פּנים כּאִילוּ היא מלגלגת עליה ועל סיפּוּרי־מַעשׂיוֹתיה, ואַף־על־פּי־כן נהנתה מהם הנאָה משוּנה. אֶת המשרתת הזאת הביאָה פּאֶרילי אִתּה מבּרדיטשוֹב. מלאכתּה של לאָהצי היתה: להלבּיש אֶת הגברת, לָצאת עמה לטיוּל ולהיוֹת לָה בּת־לוָיה בּכל פּינה שהיא פּוֹנה. לאָהצי ידעה אֵת כּל סוֹדוֹת־לבּה של גברתּה וכמוֹה ציפּתה בּכליוֹן־עֵינַיִים, כּי בּעל־הבּיִת ימַהר להסתּלק מן העוֹלָם, אַף כּי להבּיע זאת בּגָלוּי לא ערבוּ שתּיהן אֶת לבּן. שתּיהן הבינוּ אִשה לרעוּתה

בּלא דברים וּשתּיהן נכספוּ ליוֹם שוּבן לברדיטשוֹב. לאָהצי, אַף־על־פּי שהיתה בּתוּלָה מכוֹעֶרת וּפניה מחוּטטים, היה לָה בּברדיטשוֹב חָתן שלָה.

שמוֹ היה לוי־מוֹטיל, והיה “עוֹסק בּמסחֵר הטאבּאק”, לפי הגדרתה של לאָהצי, כּלוֹמַר, לפשוּטוֹ של דבר, היה עוֹשׂה־סיגָריוֹת. בּעיני הבּריוֹת היה לוי־מוֹטיל נראֶה כּמוֹת שהוּא, בּחור זקן, שפּניו האדוּמים לוֹהטים בּאבעבּוּעוֹת וּשׂערוֹ צהוֹב; ואוּלָם בּעֵיניה של לאָהצי נצטייר

“כּמַלאָךְ מן השמַיִים, קוֹמתוֹ גבוֹהה וּמבנהוּ נאה”, ולָכן “התנתה עמוֹ אהבים”, מַמש כּמוֹ שכּתוּב בּאוֹתם “הרוֹמַאנסים”, שהיא קוֹראת להנאָתה.

לאָהצי אָהבה אֶת החָתן שלָה אַהבה שאֵינה תּלוּיה בּדבר והיתה נאמנת

וּמסוּרה לוֹ בּכל לבבה וּבכל נַפשה. כּל פּרוּטה שמצאה ידה שלח אֶל לוי־מוֹטיל וכל טרחָתה ודאגָתה רק לוֹ היוּ. מעצמה היתה מוֹנַעת שׂמלָה חדשה, בּגד חַם לימוֹת החוֹרף, אוֹ זוּג נַעלָיִים: “מוּטב שאֶשלח אֶת זה אֶל לוי־מוֹטיל, זקוּק הוּא בּוַדאי לזוּג מכנסַיִים חדשים”. וּבשׂכר זה היה לוי־מוֹטיל משגר לָה אִיגרוֹת טוֹבוֹת, שכּוּלָן היוּ כּתוּבוֹת בּנוֹסַח אֶחָד וּבדברים אחָדים, כּאִילוּ אֵם אַחַת ילָדתן.

"וַאני פּוֹרשׂ בּשלוֹמךְ הטוֹב – היה לוי־מוֹטיל כּוֹתב לָה בּכל שבוּע – וַאני מוֹדה לָךְ כּלָתי האהוּבה על המַתּנה ועשׂיתי לי

מַגָפיִים חדשים עם ערדליִים וַאני מבקש ממךְ כּתבי לי כּלָתי האהוּבה מַה שלוֹמךְ בּבריאוּת הגוּף ואִם בּעל־הבּיִת שלָךְ עוֹדנוּ חַי ואני בּרוּךְ

השם בּקו החַיִים והשלוֹם וּמלָאכה אֵינה מצוּיה סיגָריוֹת עוֹלוֹת היוֹם

בּזוֹל ואֵין מקוֹם להשׂתּכּר כּסף ושלחי לי כּלָתי האהוּבה לחליפה חדשה והחליפה ההיא כּבר נתיישנה וכתבי לי כּלָתי האהוּבה מַה שלוֹמךְ בּבריאוּת הגוּף ואִם בּעל־הבִּית שלָךְ עוֹדנוּ חַי…" האִיגרוֹת האֵלה היוּ יקרוֹת

ללאָהצי כּבבת־עֵינה. כּל נַחַת־רוּחָה בּחַיֶיה היתה, שלוי־מוֹטיל חַי בּנעימים על כּספה, לוֹבש חליפה שלָה ונוֹעל לרגליו מַגָפיִים שלָה עם ערדליִים שלָה.

– טיפּשה, טיפּשה! – היתה פאֶרילי הדאמה אוֹמרת לָה. –

בּתוּלָה פּתיה! כּסבוּרה אַתּ, שהחָתן שלָךְ יציב לָךְ מַצבה של זהב? אוֹ מה אַתּ סבורה?

לאָהצי המשרתת לא היה מַענה בּפיה על הדברים האֵלה. היא ידעה רק אַחַת: היתה מוֹנה מספּר לימים וּמתפּללת בּלבּה, כּי תּחיֶה ותגיע לָשוּב לברדיטשוֹב ותיכּנס שם לחוּפה עם לוי־מוֹטיל בּחירה. “כּלוּם יוֹדעת אני מה היא סחה שם, המַאדאם, וּמה עוֹלה על דעתּה? אֵילוּ יכוֹלתּי להוֹציא אֶת לבּי וּלהראוֹת לָה, היתה יוֹדעת, אִם מוּתּר ללגלג על דברים כּאֵלה”.

ואוּלם הנה הגיעה השעה וּפאֶרילי הדאמה דיבּרה לשוֹן אַחרת. גם עליה עברה הכּוֹס ואַף היא נוֹכחה לָדעת כּי “אַהבה אֵינה קדירה של חרס”, כּמוֹ שלאָהצי היתה אוֹמרת, ואֵין לזלזל בּה. בּשבתּה בּתוֹךְ הכּוּרסה לאַחַר טיול־השבּת, כּוּלָה נרגשת וּנבוּכה, קראָה אֵליה פּתאוֹם אֶת לאָהצי בּעלת־סוֹדה וּביקשה ממנה, כּי תּשׂים אֶת ידה על ראשה.

– כּפי הנראֶה, ראשךְ כּוֹאֵב עליִךְ, מַאדאם? אוֹיה לי! – קראָה לאָהצי.

– ראשי, אַתּ אוֹמרת? לבּי, שטיה, לבּי כּוֹאֵב בּי. אֵש לוֹהטת בּקרבּי, אוֹכלת אוֹתי, נַפשי יוֹצאת, והרי זוֹ אוֹמרת

כּאֵב־ראש!

– מַה לָךְ אֵיפוֹא, מַאדאם? סַפּרי לי, ואֵדע גם אָני!

– אוֹי, לאָהצי, מה אסַפּר לָךְ? רע לי, קץ חַיי בּא! פה יוֹקדת אֵש בּקרבּי, פּה, בּתוֹךְ הלב אֶצלי! למן השעה הראשוֹנה ששמַעתּי אוֹתוֹ מזמר וּלמן הרגע שראִיתיו זה עתּה, הקיץ הקץ על חַיי!

פּאֶרילי גָעתה בּבכי מרוֹב מצוּקת הנפש. לאָהצי ניצבה

ממוּלה שקוּעה בּמַחשבוֹת, כּמבקשת עֵצה, מַה לעשׂוֹת לגברתּה? להרבּוֹת

בּמַחשבה לא היתה רגילה וחָכמוֹת לא ידעה, נמלכה ואָמרה כּךְ:

– יוֹדעת אַתּ אֵת אשר אוֹמַר לָךְ, מַאדאם? אֶת מי

תּיראִי? הרי אַתּ כּיוֹם, בּרוּךְ השם, חָפשית לנפשךְ, וגם גבירה עשירה, בּלא עֵין־הרע, לוּא יהי לי החצי מחלקךְ! הנה שמעי לעצתי, קוּמי והנשׂאִי לוֹ!

פּאֶרילי הדאמה קפצה מן הכּוּרסה מרוֹב התפּעלוּת ונתנה קוֹלָה בּצחוֹק מתּוֹךְ דמעוֹת עֵינַיִים.

– בתולָה פּתיה! מַה פּירוּש “קוּמי והינשׂאִי לוֹ”? הלא צריכה אני לשאוֹל גם אֶת פּיו, אוֹ שמא לא?

– אִם כּן, מה אַתּ חוֹששת אֵיפוֹא? שמא לא יִרצה? וכי לָמה לא יִרצה? כּלוּם אשה מכוֹעֶרת אַתּ? אוֹ כּלוּם מָטָה ידךְ, חָלילָה?

אֶלָא מה, שאַלמנה אַתּ? גם זה חסרוֹן! הרבּה נשים צעירוֹת היוּ מתבּרכוֹת בּלבבן להיוֹת בּמקוֹמךְ, חי נַפשי! אוֹ אֶפשר עוולה היא, שאַתּ לוֹקחת בּחוּר? אפילוּ משוּגָע, כּמדוּמה לי, לא יאֹמַר זאת! וכי מה? החבלים שנפלוּ לָךְ בּנעימים בּחַיי בּעלךְ? התגלגלתּ עמוֹ שתּי שנים וחצי

בּסטרישץ זוֹ השוֹממה, שמא יוֹדעת אַת על מה ולָמה? העוֹנג הרב, שנהנית ממנוּ? כּמדוּמה לי, לשהוֹת עם בּעל זקן וחוֹלה בּביִת אֶחָד – אַף זה יֶש לוֹ עֵרךְ כּל־שהוּא… אֵין אָדם יוֹדע נגעי חבירוֹ, כּשהנַעל לוֹחצת

אוֹתוֹ, ואַתּ לכי וסַפּרי מַעשׂיוֹת לכל אֶחָד ואֶחָד!…

– אָח, לאָהצי, נשמתי, ליבּתי! – קראָה פּאֶרילי הדאמה ונפלָה אֶל תוֹךְ זרוֹעוֹתיה של משרתת בּיתה.

מי היתה פּאֶרילי הדאמה וּמאַיִן בּאה?

בּמַיִם רבּים אַתּה מוֹצא כּל מיני דגים, בּעיר גדוֹלָה כּברדיטשוֹב נמצאים כּל מיני יהוּדים. מקוֹם מוֹצאה של פּאֶרילי הדאמה לא היה מקוֹם מכוּבּד בּיוֹתר. אָביה, מאיר זייטשיק, היה מין בּן־אָדם, הנקרא בלשוֹננוּ “קוֹנה הכּל”. פּרנסתוֹ היתה בּכךְ, שהיה קוֹנה כּל מה שנזדמן לוֹ, בּלי שיִהיֶה לוֹ משלח־יד מיוּחָד. נזדמן לידוֹ לקנוֹת בּית־חרוֹשת ישן, שגלגליו העלוּ חלוּדה, אוֹ אחוּזה של פּריץ שנתרוֹשש, שחוֹבוֹתיו עצמוּ משׂערוֹת ראשוֹ, אוֹ הריסוֹת בּית הנוֹטה לנפּוֹל, אוֹ

מרכּבה ישנה, אוֹ רהיטים משוּמשים, – מיד מאִיר זייטשיק קוֹפץ על המציאָה, וּבלבד שירויחַ שקל כּסף. בּביתוֹ של מאִיר זייטשיק יכוֹל היִית למצוֹא כּל מַה שלבּךָ חָפץ, רצוֹנךָ בּגרוּטאוֹת של בּרזל – הרי גרוּטאוֹת של בּרזל. רצוֹנךָ בּכלי־נחוֹשת – הרי כּלי־נחוֹשת. רצוֹנךָ בּנוֹצוֹת – הרי נוֹצוֹת. הוֹן משלוֹ לא היה בּידוֹ, כּל ימיו סחר ועסק בּכסף זרים, פּעמים הצליחַ וּפעמים נכשל, פּעמים עלה למַעלָה וּפעמים ירד למַטה, כּדרכּוֹ של סוֹחר. ואַף־על־פּי־כן התנַהג בּחשיבוּת, כּבעל בּעמיו: לָוָה, קנה בּהקפה, לָקח מזה ונתן לזה – וחי חַיי כּבוֹד. אֶת בּניו חינךְ על־פּי דרךְ יהוּדית ולא העלָה על דעתּוֹ כּלָל להשׂכּילָם אוֹ ללמדם נגינה בּפּסַנתּר, כּמנהג יהוּדים נאוֹרים בּזמַן הזה. “לבנוֹתי – היה מאִיר זייטשיק אוֹמר – אני צריךְ רק נדוּניה, מַה יועילוּ לי חָכמוֹת וּמַדעים?” אַךְ הנה קרה מקרה, אַחַד הפּריצים עקר ממקוֹמוֹ, וּמאִיר זייטשיק קנה מידוֹ פּסַנתּר ישן בּלא מחיר, בּזיל הזוֹל. ואוּלָם לא נמצא קוֹנה לפּסַנתּר, וימים רבּים תּפס מקוֹם בּביתוֹ של מאִיר זייטשיק, עמד מכוּסה בּסדין ודחק אֶת רגלי בּני הבּיִת. נמלךְ מאִיר זייטשיק והגה רעיוֹן חָדש: “בּבּיִת עוֹמד פּסַנתּר, פּאֶרילי הוֹלכת וגדֵלה, יפה היא כּחַמה, – לָמה לא תּלַמד אֶצבּעוֹתיה לתוֹפף על הכּלי הזה? הלא הדוֹר דוֹר חָדש וַהליכוֹתיו חדשוֹת – מי יוֹדע? שמא מתּוֹךְ כּךְ תּגיע לשידוּךְ נאה? מַה תּאֹמרי אַתּ, מַלכּה? הַא?”

מַלכּה, אִשתּוֹ של מאִיר, אַף היא הסכּימה לכךְ, וּכלוּם היוּ חסרים אֶלָא דבר אֶחָד: מוֹרה לנגינה, שלא ירבּה בשׂכרוֹ.

לאַט לאַט התחילה פאֶרילי ללמוֹד נגינה והראתה דווקא חָריצוּת יתירה בּמלאכת הפּסַנתּר, אַף כּי לשאָר דברים היה מוֹחָה מוֹחַ אָטוּם. נגינתה של פּאֶרילי חוֹללה מַהפּכה רבּה בּביתוֹ של מאִיר זייטשיק ואוֹר חָדש הוּאַר עליו: “שם מנַגנים בּפּסַנתּר!” – היוּ השכנים אוֹמרים. והוֹאיל וכךְ, תּפסה פּאֶרילי בּבּית מקוֹם מיוּחד. בּזמַן שאַחיוֹתיה

הקטנוֹת היוּ עסוּקוֹת בּמלאכת המיטבּח, היתה היא יוֹשבת בּחיבּוּק־ידיִים, אוִ לוֹבשת אֶת בּגדי־שבּתּה ויוֹצאת לטייל בּעיר בּעצם ימוֹת החוֹל. הכּל

חייבים היוּ להתרפּס לפניה, להגיש לָה מן המוּכן ולנהוֹג בּה דרךְ־אֶרץ: “וכי קלה זוֹ בעיניכם – מנַגנת היא בּפּסַנתּר!” אפילוּ מאִיר וּמַלכּה נהגוּ בּה כּבוֹד, וּפאֶרילי הבּיטה עליהם מתּוֹךְ יוֹהרה, ראתה אֶת עצמה בּמַדריגָה גבוֹהה מכּוּלָם. בּפני זרים היוּ “הזייטשיקים”, כּפי שנקרא שמם בּעיר, משתּבּחים בּתבוּנַת־כּפּיה של בּתּם הבּכירה וּמַציגים אוֹתה

לראוָה:

– נַגני לָנוּ, פּאֶרילי, מעט בּפּסַנתּר! – היוּ מבקשים ממנה חסד והיוּ מתמוֹגגים מנַחַת, כּשזוֹ היתה עוֹשׂה אֶת חפצם.

ואוּלָם בּרבוֹת הימים, משבּגרה פּאֶרילי, נהפכה לָהם

נגינתה בּפּסַנתּר לרוֹעץ: הלא אֵינה דוֹמה נַערה, הפּוֹרטת על הפּסַנתּר, לנערוֹת מן השוּק. צריכה היא לָצאת בּלבוּש מהוּדר, בּמגבּעת נאָה, בּסוֹכךְ יפה, בּכפפוֹת על ידיה וּבשאָר אַבזרים, שנַערה כּמוֹה חַיֶיבת בּהם. כּל־שכּן תּיאַטרוֹן – היִיתּכן, כּי נַערה, הפּוֹרטת על הפּסַנתּר,

לא תּלךְ לתיאַטרוֹן? אַךְ כּל זה היה כּאַיִן וּכאֶפס לעוּמַת סבלָם של הזייטשיקים, כּשהגיע תּוֹר פּאֶרילי לעמוֹד בּשידוּכים. רק אָז נוֹכחוּ

לָדעת, בּכמה עלה לָהם הפּסַנתּר. חָתן שהשׂיגָה ידם לָתת לָה, ירקה לוֹ פּאֶרילי בּפניו, וזה שהיא רצתה בּוֹ – אהה, לא השיגָה ידם לָתת לָה. רק אָז עמדוּ מאִיר וּמַלכּה על אוֹפיה של בּתּם. זוֹ התנַהגה עמהם בּמידה שאֵינה מהוּגנת כּלָל, לא כּמידתה של עלמה, הפּוֹרטת על הפּסַנתּר, אֶלָא כּמידתה של נַערה בּרדיטשוֹבית, הפּוֹעֶרת פּיה לבלי חוק על אביה ואִמה. וּמי יוֹדע, עד היכן היוּ הדברים מַגיעים, אִלמלא התרחש נס ונזדמן לָהם השידוּךְ מסטרישץ, שידוּךְ אשר לא יסוּלָא בּזהב. מאִיר זייטשיק נשׂא את ידיו למַעלה וּבירךְ “בּרוּךְ שפּטרני” וציוָה לבניו ולבני בניו, לבל יעמידוּ פּסַנתּר בּביתם.

כּשליווּ הזייטשיקים אֶת בּתּם בּדרכּה הצלחה לסקרישץ, לא נהנוּ ממנה טוֹבת הנאָה אפילוּ כּדי שוה פּרוּטה. וגם אַחַר־כּךְ, כּשכּתבה לָהם פּאֶרילי מכתּבים טוֹבים, שׂמחים, על חלקה המאוּשר בבּית בּעלָה

הגביר, לא זכרה להיטיב גם לָהם בּמעט מן המעט, לתמכם ולעמוֹד לָהם בּשעת דחקם.

זוֹ פּאֶרילי הדאמה וזה משפּטה.

 

פּרק תּשעה עשׂר: בּריה חדשה עוֹלה על הבימה, בּרל־אַייזיק שמה, ויוֹסילי נוֹסע בּמרכּבתּה של פּאֶרילי הדאמה.    🔗

העשיר הכּל כּרוּכים אַחריו ורבּים אוֹהביו חינם. לא די שהוּא עשיר בּכסף וּבנכסים וכל תּענוּגוֹת העוֹלָם לא נמנעוּ ממנוּ, אֶלָא שהוּא מוּקף תּמיד מַחנה של משרתים, העוֹמדים לשמשוֹ מרצוֹן עצמם, מתּוֹך תּקוָה כּוֹזבת לקבּל מידוֹ טוֹבת־הנאָה כּל־שהיא. העשירים, כּשהם רוֹאים לפניהם משרתים לא־קרוּאִים, סבוּרים, שראוּיִים הם לכךְ מטבע בּריאָתם וּזכוּת עצמם היא זאת, ולָכן הם מַביטים על כּל אֵלה ההוֹמים וּמהמים אַחריהם מגָבוֹה, כּהבּיט האָדוֹן על עבדיו. אדוֹנים כּאֵלה הם העשירים הסטריציִים, המוֹכסנים. כל אֶחָד משלוֹשת האַחים היה מוּקף מניין של חסידים משלוֹ, כּלוֹמַר, משמשים שלא על מנת לקבּל פּרס. משרתי־חינם אֵלוּ שקדוּ כּל אֶחָד על מַעמדוֹ והשתּדלוּ להיוֹת קרוֹבים בּיוֹתר אֶל העשיר.

וּכשהראָה העשיר התקרבוּת יתירה לאֶחָד מהם, היה זה מתמוֹגג כּוּלוֹ, כּוֹפף גבּוֹ וזוֹחל על האָרץ לפני אדוֹניו.

אֶחָד ממשרתי־חינם אֵלה, הקרוֹב והנאמן בּיוֹתר למשׁה־ווֹלף, היה בּרל־אַייזיק. מי היה בּרל־אַייזיק וּמה היה – קשה להגדיר בּדיוּק, משוּם שמלָאכה לא עשׂה וּבעסקים לא שלח את ידוֹ, אֶלָא היה חוֹזר מסביב למשׁה־ווֹלף, מתחַכּךְ שם בּין היוֹצאים והנכנסים וּמוֹצא אֶת קיוּמוֹ בּדוֹחַק. הוּא התייחס שם אפילוּ כּקרוֹב בּמקצת למשׁה־ווֹלף עצמוֹ, מין שני בּשני או שלישי בּשלישי, ואוּלָם בּראוֹתוֹ כּי אֵין משׁה־ווֹלף סוֹבל זה, ויתּר על היִיחוּס המשפחתּי וסילק אוֹתוֹ הצדה – יהא בּלא יִיחוּס־משפחה, וּבלבד שיעמוֹד לפני הנגיד! וטבע היה בּוֹ בּברל־אַייזיק, שהיה מהלךְ אַט, מַבּיט לצדדים, מדבּר בּלחש וּבנעימוּת דברים ספוּרים, אֵינוֹ מציק לשוּם אִיש, כּדרכּם של אחרים, וּמתגלה תּמיד רק בּשעה שצריכים לוֹ. ואָמנם בּזה קנה אֶת לבּוֹ של משׁה־ווֹלף יוֹתר משאָר משרתיו עוֹשׂי־רצוֹנוֹ. בּשעת רוֹגז, כּשמשׁה־ווֹלף היה שוֹפךְ אֶת חמתוֹ על ראשוֹ של בּרל־אַייזיק בּחרפוֹת וזילזוּלים, היה זה מקבּל אֶת חלקוֹ בּשתיקה, טוֹמן אוֹתוֹ בּכיסוֹ וּמסתּלק בּחשאי. "דרכּם של הנגידים

בּכךְ, – היה בּרל־אַייזיק מלמד זכוּת על קרוֹבוֹ העשיר. – כשמַגיעה שעתם לצעוֹק, הנח לָהם ויִצעקוּ כּכל אַוַת־נַפשם, עד שיִרוַח לָהם"…

בּכל זמַן מַחלָתוֹ של משׁה־ווֹלף לא זז בּרל־אַייזיק מן החָצר. כּכלב נאמן שמר על הבּיִת, הריחַ על סביבוֹתיו, השגיחַ בּשבע עינַיִים ואָרב לכל תּנוּעה, לכל דבר קטן שבּקטנים, כּשהוּא מהלךְ אַט וסוֹקר כּל פּינה. פּקוּדה חשאית ניתּנה לוֹ מאֵת שני אֶחָיו של משׁה־ווֹלף, שאִם יִקרה חָלילָה המקרה ומשׁה־ווֹלף יִהיֶה בּכל רע, מיד יביא אֶת הידיעה לפניהם, משוּם שכּבר קרבוּ ימיו של החוֹלה, וּבנים אֵין לוֹ, ולסמוֹךְ עליה, על הבּחוּרה, לא מן התכלית היא. בּרל־אַייזיק סבר וקיבּל, לא המתּין לפירוּשים יתירים. הוּא עשׂה אֶת המוּטל עליו בּשלימוּת, ואַךְ הגיע משׁה־ווֹלף לגסיסה, כּבר היוּ שני האַחים בּבּיִת. כּרגיל, בּא בּרל־אַייזיק על שׂכרוֹ בּעבוּר שליחוּת זוֹ. ואַף־על־פּי־כן, לאַחַר שנפטר משׁה־ווֹלף, נשאר בּרל־אַייזיק על מקוֹמוֹ: כּשהנגיד אֵיננוּ, משמשת הנגידית בּמקוֹם נגיד. כּל אוֹתה העת של שבעת ימי האֵבל ושל השלוֹשים נמצא בּרל־אַייזיק בּחָצר, לא זז משם כּדי פּסיעה, שמא יִהיוּ צריכים לוֹ. ואוּלָם פּאֶרילי הדאמה לא היתה צריכה לוֹ. כּל יהוּדי מיהוּדי סטרישץ היה פּסוּל בּעֵיניה, מוּקצה מחמת מיאוּס. אַף לאָהצי המשרתת שׂנאָה אוֹתוֹ

שׂנאַת־מות. “האַברךְ הזה, – היתה אוֹמרת – בּדיבּוּריו וּבפסיעוֹתיו החשאִיים, כּעֶצם הוּא בּגרוֹני, להבּיט אֶל פּניו לא אוּכל!” בּרל־אַייזיק

ידע גם ידע זאת, והשתּדל, עד כּמה שהשׂיגה ידוֹ, להפיק רצוֹן מן האַלמנה הצעירה, לכוון לשגעוֹנה. “יבוֹא יוֹמה, – התנַחם בּלבּוֹ – דרכּה של עֵז לחזוֹר על עֶגלת השחת, כּמַאמרם”… ואָכן בּא יוֹמה.

בּאוֹתה שבּת לפנוֹת ערב, לאַחַר שפּאֶרילי הדאמה גילתה אֶת צפוּנוֹת לבּה לפני המשרתת שלָה, נזדמנה לאָהצי עם בּרל־אַייזיק, שהיה מהלךְ לאטוֹ בּחָצר בּבגדי־השבּת, מטפּחתּוֹ קשוּרה לוֹ לצוָארוֹ, והוּא

נוֹהם בּפני עצמוֹ מין זמר בּגרוֹנוֹ, כּדרכּוֹ של יהוּדי, המַנעים לוֹ בּיחידוּת אֶת רגעֵי־המנוּחָה האַחרונים של שבּת.

– אֵימתי אַתּן עוֹמדוֹת אֵיפוֹא לנסוֹע? – שוֹאֵל

בּרל־אַייזיק אֶת לאָהצי, כּשהוּא מתגנב לָגשת אֵליה מן הצד בּמַבּט פּוֹזל.

– לנסוֹע? – עוֹנה לאָהצי בּרוֹגזה, כּדרכּה תּמיד. – כּבר מוּכן וּמזוּמן אַתּה לנסיעה?

– אֶלָא מה? עדיִין לא נאֶרזוּ כּל המיטלטלים? – שוֹאֵל בּרל־אַייזיק בּחיוּךְ מתוֹק, וכל פּניו קיבּצוּ קמטים.

– מַה לךָ ולאריזת המיטלטלים? – אוֹמרת לאָהצי בּכעס. –

עניינוֹ הוּא זה! יש דברים חשוּבים יוֹתר!… שמעֵני, בּרל־אַייזיק! הלא נוֹעֵץ אַתּה אֶת חוֹטמךָ בּכל מקוֹם ללא שאָלוּךָ, יוֹדעת אני אוֹתךָ!

שאֵלה יש לי לשאָלךָ, ורק הישבע לי תּחילָה בּחַיי אִשתּךָ וילָדיךָ, כּי הדבר יִהיֶה שמור בּינינוּ.

פּניו של בּרל־אַייזיק, שעד עכשיו היוּ מחַייכים, נַעשׂוּ בּבת אַחַת רצינים. לאָהצי סיפּרה לוֹ בּלחש, קימעה קימעה ולמקוּטעים, אֵת כּל המַעשׂה והשבּיעה אוֹתוֹ עוֹד פּעם, כּי עוֹף השמַיִים אל ידע זאת. בּרל־אַייזיק שמע אֶת דבריה עד תּוּמם, הירהר קצת, בּהעיפוֹ אֶת עֵיניו הפּוֹזלוֹת לכל העברים, ואָמר ללאָהצי מתּוֹךְ הסכּמה גמוּרה: “טוֹב ויפה. הערב, לאַחַר ההבדלה, הוּא כּאן”.

– זכוֹר אֵיפוֹא, בּרל־אַייזיק, נשבּעתּ לי בּחַיי אֵשתךָ וילָדיךָ, כּי סוֹד הוּא זה.

– סוֹד! סוֹד! – אָמַר לָה בּרל־אַייזיק וּפנה והלךְ

לאִטוֹ אֶל האַכסַניה, בּמקוֹם שיוֹסילי הזמיר התאַכסן עם כּל חבוּרת המשוֹררים.

השׂיחָה, שהתנַהלה שם בּין בּרל־אַייזיק וּבין גדליה בּאס, היתה דיפּלוֹמַאטית בּיוֹתר. שניהם נשמרוּ לנַפשם אִיש מפּני רעֵהוּ,

נאֶבקוּ ונפתּלוּ זה עם זה, כּשני גיבּוֹרי־אֶגרוֹף מוּמחים, וכךְ אָרכוּ הדברים עד שנתפּשרוּ זה עם זה וּבאוּ לכלָל דעה אַחַת, וּשניהם בּיקשוּ וּמצאוּ אֶת הדרךְ הנכוֹנה להוֹציא אֶת הדבר מן הכּוֹחַ אֶל

הפּוֹעל.

תּחילָה עשׂה גדליה בּחָכמתוֹ, כּי יוֹסילי יתודע אֶל

פאֶרילי הדאמה, בּלי שיֵדע כּלָל, לָמה זה ועל מַה זה. "סתּם כּךְ, מהיכא תּיתי, – כּךְ אָמר לוֹ גדליה בּמוֹצאֵי שבּת אַחַר ההבדלה, – יֶש כּאן

נגידית, פּאֶרילי הדאמה קוֹראים לָה, והיא מבקשת להכּירךָ. מַכּירה היא אֶת כּל החַזנים הגדוֹלים שבּעוֹלם וּלהוּטה מאוֹד אַחַר נגינה, פּוֹרטת בּעצמה

על הפּסַנתּר. מה אִיכפּת לךָ, אִם תּצא לטייל ותסוּר אֵליה?"… יוֹסילי נשמַע לוֹ. שניהם, הוּא וּגדליה בּאס, עלוּ לביתה של פּאֶרילי הדאמה וראוּ לפניהם דירה גדוֹלָה ועשירה, מפוֹאֶרת וּמוּאֶרת כּוּלָה, מרוּהטת בּכלים נאִים, בּסַפּוֹת של קטיפה, בּכוּרסוֹת רכּוֹת, מקוּשטת בּנברשוֹת של בּדוֹלח וּפליז, בּאַספּקלָריוֹת גבוֹהוֹת, בּעציצי פּרחים שוֹנים וּבכל

מיני תּמוּנוֹת בּמסגָרוֹת של זהב. כּשהתבּוֹנן יוֹסילי אֶל כּל העשירוּת הזאת, כּמעט בּפעם הראשוֹנה בּחַייו, נדהם וראשוֹ נסתחרר עליו. “לוּא רצית להיוֹת אִיש, – לָחַש לוֹ גדליה על אָזנוֹ, – כּי עתּה היה כּל זה שלךָ”… יוֹסילי הציץ על גדליה בּתמהוֹן ושיעֵר בּפני עצמוֹ, כּי מתכּוונים כּאן לשידוּךְ, וּברגע הראשוֹן היה מוּכן להפוֹךְ אֶת ידיו ולברוֹחַ מן המקוֹם הזה. כּסבוּר היה, אִילוּ נפתּח כּאן בּוֹר לרגלָיו, היה קוֹפץ אֶל תּוֹכוֹ מפּחד וּמבּזיוֹן. "בּרח, יוֹסילי, מפּה, – אָמַר לנַפשוֹ, – בּרח כּל עוֹד

רגליךָ נוֹשׂאוֹת אוֹתךָ, מַהר והימלט על נַפשךָ אֶל בּית אָביךָ!" ואוּלָם

כּבר אֵיחַר לעשׂוֹת: לקראתוֹ יצאָה פּאֶרילי הדאמה, אוֹתה האִשה הנאָה,

שראה היוֹם בתוֹךְ ההמוֹן המטייל לפני האַכסַניה. טוִבלת כּוּלה בּמשי וּמקוּשטת בּשפע תּכשיטים. משראה לפניו אֶת הדאמה הזאת, מיד נגלתה עליו בּמַחשבתּוֹ אֶסתּר, אֶסתּר היקרה והנאמנה, שיִתראֶה עמה, אִם יִרצה השם, בּמהרה בּקרוֹב, וּכשהשוָה אֶת השתּיים זוֹ לזוֹ, צחק בּקרבּוֹ: "מה עלה על דעתּם? כּלוּם אני אֶעשׂה כּזאת? כּלוּם אָקוּם פּתאוֹם ואָמיר אֶת אֶסתּר

בּזוֹ שכּמוֹתה? משל כּחרס הנשבּר! דמיוֹן נָאֶה!"… פּאֶרילי הדאמה

הוֹשיטה לוֹ אֶת ידה, יד קטנה וקרה, ויוֹסילי הרגיש, כּי היד הקטנה והקרה צוֹרבת אוֹתוֹ כּאֵש, וּלנגד עֵיניו עלה כּמין ערפל, אָזניו צללוּ, ראשוֹ

נחמה לשנַיִים, ועד מהרה אָבדוּ עֶשתּוֹנוֹתיו.

כּמעט בּפעם הראשוֹנה בּחַייו נזדמן לוֹ ליוֹסילי לשמוֹע

נגינה של פּסַנתּר. אָמנם מרחוֹק שמע קוֹל פּסַנתּר כּמה וכמה פּעמים; ואוּלם כּי יֵשב בּקרבתה של אִשה יפה ויִראֶה בּעֵיניו, כּיצד היא מוֹציאָה בּאֶצבּעוֹתיה הקטנוֹת והלבנוֹת מתּוֹךְ כּלי נהדר זה צלילים רכּים כּל־כּךְ, נגינה נפלָאָה כּל־כּךְ – כּזאת לא היה יכוֹל לצייר לעצמוֹ מעוֹלָם. כּל הטרקלין אשר לפניו נתמַלא בּצלילים האֵלה, וחנה של פאֶרילי גָדל בּעֵיניו יוֹתר מבּתּחילָה. וּכדרכּוֹ תּמיד, הוּא נמשךְ מיד אַחַר

דמיוֹנוֹ, וכל אשר הוּא רוֹאֶה פּה מתחַלף בּמַראֶה אַחר, פּוֹשט צוּרתוֹ

הרגילָה ולוֹבש צוּרה מוּפלָאָה: הבּית נראֶה לוֹ כּאַרמוֹן־מלָכים,

וּפאֶרילי – כּבת־מַלכּה; הוּא נקרה לכאן בּאוֹרח־פּלא, בּדרךְ נס, שוֹמע קוֹלוֹת נפלָאים, צלילי־אלוֹהים, המוֹשחים אֶת לבּוֹ כּשמן הטוֹב, מלטפים אֶת נשמתוֹ, נוֹסכים אֶל קרבּוֹ מין חיוּת חדשה, והוּא מתאַוה לשתּף עצמוֹ

בּכךְ. לצרף צאת קוֹלוֹ אֶל הקוֹלוֹת הנפלָאִים האֵלה, להתמַזג אתּם יחד. יוֹסילי מַתחיל לזמר בּקצב הנגינה של הפּסַנתּר, משתּפּךְ בּגרוֹנוֹ, בּתפאֶרת גרוֹנוֹ, גוֹעֶה בזמרה עדינה וּמתוּקה כּל־כּךְ, שפּאֶרילי הדאמה מַפסיקה נגינתה וּמקשיבה לזמרתוֹ. ואוּלָם יוֹסילי מבקש ממנה, כּי תּוֹסיף לנגן עוֹד ועוֹד. היא מנַגנת, והוּא מזמר, הוֹלֵךְ אַחַר דמיוֹנוֹ, משתּפּךְ בּצלילים, מריע בּגרוֹנוֹ כּזמיר…

גדליה בּאס, שישב מן הצד סרוּחַ להנאָתוֹ בּכורסה, לא שמע זה כּבר מיוֹסילי מין זמרה כּזאת. נפש גסה זוֹ, ההוֹמה וּמהמה כּל ימיה רק אַחַר הממוֹן, אַף היא עלצה כּוּלָה והתמוֹגגה מרוֹב מתיקוּת.

ואַף־על־פּי־כן נמלכה דעתּוֹ עליו, כּי טוֹב ויפה לפניו מכּמה וכמה טעמים לָקוּם עתּה ולילךְ אֶל האַכסַניה, ויוֹסילי יִישאר כּאן לפי שעה לבדוֹ,

בּלעדיו. אָמנם לאָהצי המשרתת הגישה לוֹ בּגדלוּת רבּה על טס של כּסף כּוֹס תּה מהוּדר, ואוּלָם גדליה משךְ ידוֹ מן התּה, מלמל מתּוֹךְ חוֹטמוֹ, כּי צריךְ הוּא לָלכת אֶל אַחַד המקוֹמוֹת, והסתּלק משם בּחשאי.

רק עם חצוֹת הלילה, כּשקם יוֹסילי ממקוֹמוֹ לָלכת אֶל האַכסַניה, התבּוֹנן וראה, כּי גדליה אֵיננוּ. פאֶרילי, יוֹסילי ולאָהצי

נתנוּ אֶת קוֹלָם בּצחוֹק. גָמרוּ להעיר אֶת הרכּב, לרתּוֹם אֶת המרכּבה

וּלהוֹליךְ אֶת יוֹסילי לָאַכסַניה. ואוּלָם להעיר אֶת הרכּב לא היוּ

צריכים: זה עמד מוּכן עם המרכּבה לפני הדלת. על מפתּן הבּיִת ישב בּרל־אַייזיק ונימנם. לאָהצי הציצה בּפניו המנַמנמים־העֵרים ואָמרה לוֹ מתּוֹךְ ידידוּת וַתּרנית: “האם אַתּה, רב בּרל־אַייזיק, הכינוֹת אַת המרכּבה? אִי, הרי אַתּה בּאמת מין בּריה!”…

– נוּ, מַה דעתּךְ, לאָהצי, האִם שלי הוּא? – שאלה

פּאֶרילי הדאמה אֶת המשרתת שלָה, כּשעמדה כּבר ערוּמה כּמעט והתנַפּלה אֶל

תּוֹךְ המיטה.

– כּוּלוֹ שלָךְ! – השיבה לאָהצי וכיסתה אֶת המַדאם

בּשׂמיכה רכּה של אַטלָס. – וכי לא ראִית מתּוֹךְ עֵיניו המַבריקוֹת, שכּבר נתבּשל כלּ־צרכּוֹ?

– לאָהצי, ליבּתי, נשמה שלי! – קראָה פֶּארילי מרוב רגשוֹתיה, כּשחיבּקה אֶת המשרתת ולָחצה אוֹתה אֶל לבּה לחוֹץ היטב.

ויוֹסילי, בּנסעוֹ מבּיתה של פּאֶרילי אֶל האַכסַניה שלוֹ

וּבשבתּוֹ סרוּחַ בּתוִךְ המרכּבה הרכּה, מַרגיש, כּאִלוּ נגלוּ עליו

חַיִים חדשים, וּדמוּתה של פּאֶרילי מרחפת לנגד עֵיניו. שוֹכחַ הוּא אֶת מקוֹמוֹ בּעוֹלָם וחוֹשב רק מַחשבה אַחַת: מחר יבוֹא שוּב, יִראֶה שוּב אֶת פּאֶרילי, יִשמַע שוּב אֶת נגינתה. ועוֹד מַחשבה מתגנבת חוֹלפת בּמוֹחוֹ: מצטיירים לפניו ריש האלָפים, שגדליה רמַז לוֹ עליהם דרךּ־אגב… בּדמיוֹנוֹ צץ מעֵין מַחזה לוֹקחַ לב. רוֹאֶה הוּא אֶת עצמוֹ, כּיצד הוּא

נכנס למַאזיפּיבקה בּמרכּבה רתוּמה לאַרבּעה סוּסים דוֹהרים־דוֹלקים. העיר עוֹמדת כּוּלָה על רגליה, רוֹאָה וּמשתּאָה. אָביו רץ לקראתוֹ: “בּרוּךְ הבּא, יוֹסילי!” הוּא מוֹציא מכּיסוֹ צרוֹר מלא וגָדוּש שטרי־כסף ואוֹמר לאָביו: “הא לךָ, אַבּא, עשׂרת אלָפים… עֶשׂרים אֶלף… עזוֹב אֶת החַזנוּת. חַיֶיךָ, כּבר הגיעה השעה לכךְ!”…

ואֶסתּר? בּשעה זוֹ שֹוכחַ יוֹסילי, כיּ יש אֶסתּר

בּעוֹלָם, זוֹ המחַכּה לוֹ ימים רבּים בּכליוֹן־עֵינַיִים. וגם כּשעוֹלָה אֶסתּר רגע על דעתּוֹ, אֶין יוֹסילי רוֹצה אפילוּ לשאוֹל אֶת עצמוֹ: “מה הדבר המוּקשה כּאן?”…

 

פֶּרֶק עֶשְׂרִים: הוּא נוֹפל בּפּח וּמתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּאִיחוּר זמן    🔗

קשה יוֹתר היתה כּניסתוֹ הראשוֹנה של יוֹסילי לביתה של פּאֶרילי מכּניסתוֹ עמה לחוּפּה. גדליה בּאס קיבּל על עצמוֹ אֵת כּל הטוֹרח הזה, נשׂא ונתן עם הרבּנים, החַזנים והשמשים. הוּא עצמוֹ רץ לכל מקוֹם, השׂיג כּל מַה שצריךְ לגוּף העניין והכין הכּל לקראת החתוּנה. עזר לוֹ בּמקצת, כּדרךְ הטבע, שוּתּפוֹ בּרל־אַייזיק. אָכן עבוֹדת־פּרךְ עבד גדליה בּימים ההם. צריךְ היה לעמוֹד בּקשרי מלחמה עם שני המוֹכסנים, גיסיה של פּאֶרילי. שני אֵלה התקוֹממו לוֹ בּכל תּוֹקף: יבוֹא עליהם מַה שיבוֹא, דם יִישפךְ בּחוּצוֹת, והם לא יניחוּ לבזיון כּזה אֶצלָם בּסטרישץ. “תּסַע לָה בּשלוֹם לברדיטשוֹב – אָמרוּ – ותתלה שם אֶת עצמה על צוָאריו של כּל מי שאָהוּב לָה. אנחנוּ לא נַרשה לבזוֹת אֶת שם אָחינוּ המת, שמקוֹמוֹ עדיִין לא נצטנן כּאן. מַה זאת? מַה פּירוּשה של הפקרוּת זוֹ?”

אַךְ גדליה לא נח ולא שקט. כּוֹחַ מיוּחָד ניתן לוֹ, שבּחצאֵי־מלים, כּדרכּוֹ, יכוֹל היה לשדל אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. עמד והוֹכיחַ לָהם, כּי, ראשית, אֵין זה לאחיהם, עליו השלוֹם, בּזיוֹן חָלילָה, אֶלָא כּבוֹד, כּי מי יוֹדע, בּידי אֵיזה בּרנש עלוּלָה האַלמנה הצעירה

ליפּוֹל בּעוֹשר כּזה בּימינוּ אֵלה? יוֹסילי אַף־על־פּי־כן בּן טוֹבים הוּא. מוֹצאוֹ מגזע רבּנים, וגם כּיוֹם הזה יֶש לוֹ בּמשפּחתּוֹ שני רבּנים וּשלוֹשה דיינים. והשנית, אֵין הוּא מתכּוון כּאן חָלילָה לכספּה, משוּם

שהוּא עצמוֹ עשיר מאוֹד, בּלא עֵין־הרע, נוֹתן אֶת כּספוֹ בּריבּית. וכי קל בּעיניכם טוֹוה־זהב שכּמוֹתוֹ? ואֶת הכּסף הוּא מוֹקיר מאוֹד, כּבבת־עינוֹ יִשמרהוּ!… גדליה ידע, בּמה יִקנה אֶת לבּוֹ של גביר סטרישצי. ולא זוֹ בּלבד. נוֹדע לוֹ, כִּי המוֹכסנים יש בּפיהם טענה אֶל האַלמנה בּדבר אֵיזה

חוֹזה משוּתּף עם אַחַד הפּריצים, – והתערב בּדבר ולא זז ממנה עד אשר קיבּל אֶת הסכּמתה לוַתּר על חלקה בּחוֹזה. יִקחם בּכוֹר שׂטן! אָמנם פּארילי

רבּוֹת נפתּלה עמוֹ, אַךְ להוּטה היתה אַחר השידוּךְ כּל־כּךְ, שבּלב

נעכּר נתנה אֶת החוזה בּמַתּנה לגיסיה, וּביוֹם השלישי אַחרי האֵירוּסין העמידוּ אֶת החוּפּה, וכל אחד פּנה לעברוֹ ושב למנוּחָתוֹ. גדליה בּאס סילק אֶת חשבּוֹנוֹתיו עם המשוֹררים ונסע לביתוֹ בּצרור כּסף הגוּן, שיספּיק לוֹ

גם להשׂיא אֶת בּתּוֹ הבּוֹגרת וגם לשייר לעצמוֹ שיוּר ניכּר. אָכן הגדיל גדליה לעשׂוֹת והוֹציא הפּעם מתּחת ידוֹ מלָאכה יפה לשעתה בּכל האוֹפנים. בּזמַן האַחרוֹן היה מיצר ודוֹאֵג, שקוֹלוֹ של יוֹסילי הוֹלךְ ונפגָם קצת, ועוֹד מעט יִיפּגם כּוּלוֹ. כּי הנה הגיעה לוֹ שעת מַעבר, עת הקוֹל “מתחַלף”, ועד אשר ישוּב לקוֹלוֹ הנכוֹן תּעבוֹר שנה אוֹ שנתיִים. “עכשיו – אָמַר גדליה בּלבּוֹ – מוּתּר לוֹ לקבּל קוֹל של בּת־היענה וּלזמר כּשיבּוּטה, ואַף אָז לא אֵשב לבכּוֹת עליו”… ואַף־על־פּי־כן נפרד מיוֹסילי כּאָב מבּנוֹ וּבירךְ אוֹתוֹ, כּי יאריךְ ימים “עמה” עד זקנה ושׂיבה ולא יִצטרךְ עוֹד לחַזנוּת כּל ימי חַייו.

וּפאֶרילי הדאמה תּלתה עצמה על צוָאריו של יוֹסילי ולא זזה ממנוּ אַף רגע. לאָהצי המשרתת עמדה לארוֹז בּרינה אֶת הצרוֹרוֹת לדרךְ. לבּה פּירכּס בּה מתּוֹךְ שׂמחָה, מדי העלוֹתה על דעתּה, כּי בּעוֹד ימים מוּעטים תּתראֶה עם לוי־מוֹטיל. בּרל־אַייזיק עזר על ידה בּאריזה, רץ בּכל מיני שליחוּת, טרח ועמַל, כּאִילוּ נתקרב עתּה קרבת־משפּחה לפאֶרילי. “כּל הטוֹרחַ בּשביל נגידים – אָמַר בּרל־אַייזיק בּלבּוֹ – סוֹפוֹ לָבוֹא על שׂכרוֹ. אני מַחזיק בּשלי: דרכּה של עֵז לחזוֹר על עֶגלת השחת”… ואוּלָם הפּעם, אוֹי ואבוֹי, טעה בּרל־אַייזיק בּחשבּוֹנוֹ. בּשעת הפּרידה התעלמה ממנוּ פֶּארילי הדאמה ואפילוּ “אֶל ידוֹ לא ירקה”. כּחַתוּל המצפּה לחסד בּעלָיו, דךְ ונכלָם, עמַד בּרל־אַייזיק בּראש כּפוּף לצד אֶחָד, מַראֶה

פּנים כּמגחךְ, וּבירךְ אֶת היוֹצאִים לדרךְ בּקוֹל שפל, נוֹאָש מתּקוָה:

“צאתכם לשלוֹם! צאתכם לשלוֹם!” וּבלבּוֹ אֵש יוֹקדת: "כּלבתא כּזאת! בּוּבּה רעוּלָה שכּמוֹתה! הלוַאי תּשבּוֹר זרוֹע אַף קדקוֹד על אֵם הדרךְ,

ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!… “צאתכם לשלוֹם! צאתכם לשלוֹם!” – קרא בּרל־אַייזיק בּפעם האַחרוֹנה, כּשהרים כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ וכפף עצמוֹ לָאָרץ,

וּמַחשבוֹתיו נשׂאוּהוּ אֶל צרוֹר שטרי־הכּסף שגדליה חָלק לוֹ מדמי השדכנוּת, זה שליטף וחימם את חָזהוּ כּחמדה גנוּזה. וכךְ ישבוּ שלוֹשת גיבּוֹרינו, פֶּארילי, יוֹסילי ולאָהצי, בּמרכּבה גדוֹלָה ורכּה, רתוּמה

לאַרבּעה סוּסים, ונסעוּ מסטרישץ לברדיטשוֹב שׂמחים וטוֹבי־לב. לאָהצי עשׂתה עצמה כּמנַמנמת, שלא תּראֶה, כּיצד המַאדאם תּלוּיה על צוָארוֹ של יוֹסילי, וּשניהם צוֹחקים ונוֹשקים והוֹגים דוֹדים זה לזה, כּיוֹנים

בּארוּבּתם. "סוֹף־כּל־סוֹף ניתּן לָה כּל חפצה! – מדבּרת לאָהצי אֶל לבּה. – עדיִין לא עלוּ עשׂבים על קברוֹ של המת, עדיִין לא נצרפה נשמתוֹ בּעוֹלם האמת, וזוֹ כּבר תּלוּיה על צוָארוֹ של אַחר! פּישפּשה וּמצאָה – אָבינוּ שבּשמַיִים! לא עצרה כּוֹחַ להמתּין קצת, לא שתּתלה עצמה על חַזן דווקא! אִילוּ היה כּאן לוי־מוֹטיל שלי, אַף הוּא יכוֹל היה לצחוֹק עמי! כּלוּם יוֹדעים הנגידים מַה לבדוֹת מלבּם מרוֹב טוֹבה?… אָכן המַאדאם שלי אַף

היא חתיכה טוֹבה הראוּיה להתכּבּד, עם דיבּוּריה הטוֹבים אֵלי: נשמתי, ליבּתי, חביבתי, – רק עד הכּיס. אני עוֹמדת וּמסַדרת לָה אֶת בּגדי־הלָבן שלָה, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, לוּא נמצא לי החצי מכּל אֵלה! יהי לָךְ אֵיפוֹא למצער כּזיִת של מַצפּוּן, הוֹציאִי זוּג גרבּיִים, כּדי לָצאת ידי חוֹבה, אוֹ כּוּתּוֹנת, אוֹ שׂמלָה ישנה, אוֹ כּל מַה שיעלה המַזלג, ואמרי: הילָךְ, לאָהצי, קחי חליפה ישנה זוֹ אוֹ סמַרטוּט זה, וּתהי לָךְ זאת למַזכּרת־נצח… לא! חַס וחָלִילָה!… אַחרת בִּמקוֹמי היתה מסתּמא מחַכּה לכבוֹד, האַף אֵין זאת? היה מפרקת לָה אֶת עצמוֹתיה, מוֹשכת ולוֹקחת מכּל הבּא בּידה, לא היתה מַשאִירה לָה מחוּט ועד שׂרוֹךְ נַעל. ולדעתּךְ? כּלוּם זוּ שכּמוֹתי, טיפּשה מטוּפּשת, טוֹב חלקה בּחַיִים? לדידי, תּבער

בּאֵשׁ עם כּל רכוּשה, עם כל סמַרטוּטיה, ואני יעזרני אלוהים לָבוֹא בּשלוֹם הבּיתה ולחשוֹב על כּניסה לחוּפּה:…

מַחשבוֹת כֵּאלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ מרחפוֹת בּמוֹחָה של

לאָהצי בּשעה שפּאֶרילי ויוֹסילי מחַבְּקים וּמנַשקים והוֹגים אַהבה זה

לזה, והסוּסים נוֹשׂאִים אֶת המרכּבה עם שלוֹשה הנוֹסעים, רצים לפני שׂדוֹת ויערים, כּפרים עם עיירוֹת. אַף אִיש מן השלוֹשה אֵינוֹ מַשגיחַ ואֵינוֹ שׂם על לב, לאָן חוֹלף הזמן ועוֹבר. כּל אֶחָד מהם נתוּן להרהוּריו, להשׂגוֹתיו, לתקווֹת לבּוֹ, המשׂחקוֹת לפניו. פּאֶרילי לא היתה מימיה מאוּשרת כּל־כּךְ, כּמוֹ עתּה, בּנסעה עם בּחיר־לבבה, עם גיבּורָה, עם מַלאָכה היפה. הוּא שלָה, שלָה! מתּוֹךְ מַחשבה זוֹ בּלבד, כּי גיבּוֹר

כּזה, שרק בּספרי הרוֹמַאנים פּוֹגשים כְּמוֹתוֹ, שלָה הוּא, ראשה מסתּחרר,

והיא כּשיכּוֹרה, שקוּעה בּערפל, בּתנוּמה מתוּקה…

ויוֹסילי? כּשהתבּוֹנן אַחַר־כּךְ על סביבוֹתיו וּביקש

לָדעת, היכן הוּא בּעוֹלָם, נכוֹן היה להישבע, כּי אֵינוֹ זוֹכר לחלוטין מה היה לוֹ וּמַה נַעשׂה בּוֹ בּימים ההם. מתי ואֵיפה ואֵיךְ נשׂא אֶת פֶּארילי הדאמא לאשה – אֵינוֹ זוֹכר. זוֹכר הוּא רק זאת, כּי ערפל חַם אָפף אוֹתוֹ כּוּלוֹ וּלנגד עֵיניו ניצנצוּ זהב וכסף וּבדוֹלח עם אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, כּי נמשכוּ ועברוּ לפניו ימים טוֹבים אחָדים, ימי אוֹרה ושׂמחָה ועוֹנג, וּבני־אָדם היוּ כּרוּכים אַחריו ועוֹמדים לשמשוֹ, כּאילוּ

היה לא ילוּד־אשה פּשוּט, אֶלָא בּן־מלךְ, והיא, בּת־המַלכּה פּאֶרילי, נמצאת תּמיד על ידוֹ, מתרפּקת עליו, מחַבּקת וּמנַשקת לוֹ, הוֹגה לוֹ אהבים: “יוֹסילי נשמַת־אַפי, חַיי המתוּקים, גיבּוֹרי וּמַלאָכי הטוֹב!” הוּא לא ידע אֶת נַפשו, ורק הרגיש, כּי ראשוֹ סוֹבב עליו כּמוֹ בּעב־העשן, וְכוּלוֹ מבוּלבּל ונדהם. מרחף הוּא בּמין גן־עֵדן התּחתּוֹן, בּמקוֹם שכּל מיני בּשׂמים נוֹתנים ריחָם הטוֹב, ויין ושמן נוֹזלים, וּשקדים מלבלבים, וציפרים מרננים, ואנשים מתהלכים חָפשים לנַפשם, כּיצוּרי עֶליוֹן. והוּא מזמר בּמתק־קוֹלוֹ וחוֹזר וּמזמר בּתאוַת־נפש. פֶּארילי פּוֹרטת על הפַּסנתּר והוּא מזמר, וכל העוֹלָם מסביב מלא קוֹלוֹת נגינה, צלילים נפלָאים. מתאַוה הוּא להתהלךְ כּךְ עד נצח חָפשי לנַפשוֹ, כּיצוּר עֶליוֹן,

וּלזמר בּלי הרף ובלי מַעצוֹר… גם נסיעתוֹ מסטרישץ לברדיטשוֹב בּמרכּבה הרחבה והרכּה, בּאַוירוֹ החַם של קיִץ, לריחַ שׂדוֹת ויערים, עם פּאֶרילי היוֹשבת לימינוֹ, נראתה לוֹ כּחלוֹם־קסם. הוּא לא שאל אֶת נַפשוֹ ולא בּיקש לָדעת, לאָן הוּא נוֹסע ועל מה הוּא נוֹסע. רק אַחַת בּיקש: כּי יֶארךְ החלוֹם ויִימשךּ עד אֵין קץ. ואוּלָם כּל חלוֹם בּעוֹלָם הזה, שבּוֹ חַיי האָדם זמַנם רגע, כּהרף־עיִן, אֵינוֹ קיים לָנצח. כּל חלוֹם יֶש לוֹ סוֹף. כּשמַגיעה שעת יקיצה, על־כּרחךָ אַתָּה מקיץ. וּכשהקיץ יוֹסילי מחלוֹמוֹ, התבּוֹנן על סביבוֹתיו, כּשיכּוֹר המקיץ מיֵינוֹ למחרת שכרוֹנוֹ, ותהה על עצמוֹ: “ריבּונוֹ של עוֹלָם, היכן אני?”

רוֹאֶה הוּא לפניו עיר גדוֹלָה, אַךְ קוֹדרת, פּרוּעה,

נרפּשת. יהוּדים, אנשים ונשים, מתרוֹצצים לכאן ולכאן. שוֹמע הוּא קוֹל צוָחָה של בּעלי־עגָלוֹת, דיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק של חנוָניוֹת, קלָלוֹת נמרצוֹת של נשי־השוּק. הרפש והבּוֹץ נוֹתנים ריחַ קשה כּל־כּךְ, שהוּא מוּכרח לסתּוֹם אֶת האַף. היכן הוּא? בּברדיטשוֹב. המרכּבה עוֹמדת לפני

בּית־חוֹמה גָדוֹל וּמזוּהם של אַרבּע קוֹמוֹת, ודרךְ פּרוֹזדוֹר אָפל עם מַדריגוֹת נרפּשוֹת נכנסים לתוֹכוֹ. יוֹסילי רוֹאֶה לפניו יהוּדי צנוּם

ואָרוֹך בּמגבּעת ויהוּדיה עבה בלסוּטה קצרה ובטוֹטפת, המוּקפת לָה מאוֹזן

לאוֹזן. היהוּדי האָרוֹךְ נוֹתן לוֹ שלוֹם ונוֹשק לוֹ, והיהוּדיה העבה

אוֹמרת לוֹ “אַתָּה”, מברכת אוֹתוֹ בּרכּת מַזל טוֹב, וּשניהם מַבּיטים

אֵלָיו בּעֵינַיִים פּוֹזלוֹת. אֵלֶה הם חוֹתנו וחוֹתנתּוֹ, שפֶּארילי כּבר

הוֹדיעה אוֹתם, כּי בּאה היא בּירוּשה נאָה וּבבעל נאֶה יוֹתר. והנה שׂמחָה

ושׂשׂוֹן: הבּת בּאה לבית אָביה והביאָה אִתּה, בּרוּךְ השם, מנה הגוּנה, שכּל בּנוֹת יִשְׂרָאֵל יכוֹלוֹת להתבּרךְ בּה!… אֶל בּית הוֹריה של

פֶּארילי מתכּנסים כּל קרוֹביהם וידידיהם, כּל אֶחָד בּרכּת מַזל טוֹב

בּפיו, והם מַבּיטים אֶל יוֹסילי, אֵינם גוֹרעים עיִן ממנוּ. יוֹסילי

מתבּוֹנן על כּל העברים, כּנַער קטן בּשעה שמביאִים אוֹתוֹ בּפּעם הראשוֹנה לבית־רבּוֹ. כּל בּדי עוֹרוֹ רוֹעדים, הכּל נראֶה לוֹ חָדש ומשוּנה, זר וּמוּזר. הוּא מעיף עיִן בּבת־המַלכּה שלוֹ, בּפאֶרילי, – לא אוֹתה פֶּארילי אשר בּסטרישץ, בּריה אַחרת! שם נראתה לוֹ מליאָה חן, עֵיניה הבריקוּ בּברק אּחר, ודיבּרה עמוֹ שם לָשוֹן אַחרת וּדברים אחרים; וכאן כּאיִלוּ נעֶלמה אוֹתה פֶּארילי, ואִשה אַחרת נגלתה לעֵיניו. והחַיִים

בּברדיטשוֹב, בּבית חוֹתנוֹ, אַף הם נראוּ לוֹ זרים ושוֹממים. מימיו לא ראה חַיִים כּאֵלה, מימיו לא שמע דיבּוּרים כּאֵלה על עניינים תּפלים וּרחוֹקים מלבּוֹ. הכּל היה לוֹ זר כּאן, ואַף הוּא נראָה לעצמוֹ זר וּמוּזר. מה הוּא עוֹשׂה כּאן ואֵיזוֹ רוּחַ רעה הביאָה אוֹתוֹ לכאן? מַה מחוּתּן הוּא למאיר זיטשיק וּמַה שייכוּת יֶש לוֹ וּלמסחָרוֹ? מה עניין לו בהלוָאוֹתיה של פֶּארילי וּבשטרי־חוֹבוֹתיה וּבריבּית שלָה וּבשאָר כּל עסקיה, שהיא עוֹסקת בּהם למן הבּוֹקר ועד העֶרב? (פֶּארילי, עם בּוֹאָה לבית אָביה, מיד התחילָה להפקיד אֶת הוֹנה בּידיִים אמוּנוֹת). והוּא הלא נכסַף לשם, לעוֹלָם הגָדוֹל והחָפשי! וכי לזאת נתכּוון בּחתוּנתוֹ עם פּאֶרילי, שיכניסוּהוּ אַחַר־כּךְ אֶל תּוֹךְ חוֹר אָפל, לבין אנשים זרים לרוּחוֹ, שלא יִראֶה אֶת אוֹר העוֹלָם, שירחיק מלבּוֹ אֵת כּל חלוֹמוֹתיו ותקווֹתיו?

מי יעלה כּאן על הדעת זמרה או מגינה?… קם בּבּוֹקר – שתה קהוָה. הציץ בּעד החַלוֹן החוּצה – חוֹשךְ, שממוֹן, רפש, עד כּדי זוָעה. פּנה כּה וכה בּבּיִת – שוּב דיבּוּרים שאֵינם פּוֹסקים על מסחָר, ריבּית, כּסף. אָכל

ארוּחַת־הצהריִים – מיד פֶּארילי יוֹצאת עם אִמה אֶל החנוּיוֹת להוֹנוֹת את החנוָנים, לקנוֹת מציאוֹת. יוֹסילי מַקשיב בּחרדה וּבתמהוֹן־לבב אֶל

שׂיחָתה של פּאֶרילי, כּיצד היא מדבּרת עם הנשים בּלשוֹנן, נשבּעת בּאָלה וקלָלָה, כּאִשה מן השוּק הלמוּדה בּכךְ. כּל הימים היא מתקוֹטטת עם אַחיוֹתיה, מחָרפת וּמגדפת אוֹתן, שוֹמַעת ומוֹציאָה דיבּה. אָביה ואִמה

עוֹמדים תּמיד לימינה, נוֹתנים לָה צדק – אַף־על־פּי־כן היא הנגידית בּמשפּחה! כּכל אשר יִרבּוּ הימים, כּן יוֹסיף יוֹסילי להתפּכּחַ משכרוֹנוֹ

וּלהכּיר אֶת טיבה של אִשתּוֹ, מי היא וּמה היא. כּשהוּא רוֹאֶה, כּיצד היא נהרגת על פּחוֹת משוה פּרוּטה, וּכשהוּא מַשגיחַ אֶל כּל תּנוּעוֹתיה המאוּסוֹת, הוּא שוֹאֵל אֶת עצמוֹ: "האוּמנם זוֹהי אוֹתה פֶּארילי, שנראתה

לי שם טוֹבה וחביבה כּל־כּךְ, עדינה ויקרה כּל־כּךְ?"… הוּא מנַסה עוֹד פּעם לדבּר אֵליה על תּכניוֹתיו הקוֹדמוֹת: לנסוֹע לחוּץ לאָרץ, ללמוֹד

נגינה, להשתּלם בּזמרה… אַךְ זוֹ אוֹטמת שתּי אָזניה. "חַזן אַתּה רוֹצה

להיוֹת? – אוֹמרת היא לוֹ וּמתרפּקת על צוָארוֹ. – מַה יוֹעיל לךָ זה, שטיא? חַכּה מעט, הנה אַפקיד אֶת כּספּי בּידיִים אמוּנוֹת, ונסַע שנינוּ אֶל מַעייני־הרפוּאָה, לאכוֹל ענבים. כּל הגבירים, עליךָ לָדעת, נוֹסעים לשם. ואַתּה, שטיא שכּמוֹתךָ, מדבּר על חַזנוּת, על לימוּדים! פֶּה, נשמַת־אַפּי, חַיי המתוּקים שלי, שכח כּל זאת, מוּטב שתּתּנני לנַשק אֶת עֵיניךָ המַזהירוֹת כּיהלוֹמים עם תּלתּליךָ הבּלוָנדיִים הנאִים, מַלאָכי

הטוֹב, גיבּוֹרי היקר!"…

כּכל אשר יִרבּוּ הימים, כּן יוֹסיף יוֹסילי לָדעת וּלהבין

אֶת המַעשׂה אשר עשׂה, כּי לָקח בּעצם ידיו וכפת אֶת עצמוֹ, עקד אֶת ידיו ואֶת רגלָיו לתמיד, לעוֹלָם. הוּא מנַסה להתפּרץ מאסוּריו, לזנק על ימין ועל שׂמאל, כּציפּוֹר הכּלוּא בּכּלוּב, אַךְ לשוא, אֵין מוֹצא. כּל אוֹתם

החלוֹמוֹת הנעימים, שחָלם תּחילָה, נמוֹגוּ כּערפל, כּל אוֹתם הדמיוֹנוֹת,

שהרהיבו אֶת לבּוֹ, התנַדפוּ כּעשן. אֵין עוֹד תּקוָה ואֵין אחיזה כּל־שהיא למַראוֹת הלוֹקחים לב, שחָזה לעצמוֹ קוֹדם לָכן. כּניסתוֹ למַאזיפּיבקה

בּמרכּבה עשירה, תּמהוֹנם של אַנשי העיר, מַתּנַת ידוֹ המליאָה והפתוּחָה לאָביו – כּל אֵלה נעֶלמוּ כּחזוֹן־שוא, כּדמיוֹן יֶלד תּמים. מַראוֹת

אחרים הוּא רוֹאה עכשיו וחַיִים אחרים הוּא חָי. בּמקוֹם גן־עֵדן התּחתּוֹן עם ריחוֹת הניחוֹחַ עוֹלה לאַפּוֹ ריחָה הנוֹרא של הבּיצה הבּרדיטשוֹבית.

בּמקוֹם אַרמוֹנוֹת – בּית נרפּש עם אנשים נרפּשים. בּמקוֹם זמרה שוֹמע הוּא יוֹמם ולָילָה: “שטר־חוֹב, ריבּית, פּרנסה, כּסף, הוֹצָאה”. בּמקוֹם אִשה נָאה – יהוּדייה עבה, התּלוּיה לוֹ תּמיד על צוָארוֹ, מחַבּקת

וּמנַשקת לוֹ ואֵינה מַרפּה ממנוּ. והכּל שפל ודל כּל־כּךְ, חוּלי חוּלין! נמאַס עליו העוֹלָם, נמאסוּ החַיִים. וּבחוּץ הוּא שוֹמע בּני־אָדם מרננים אַחריו: “הנה הוּא, יוֹסילי הזמיר, שנשׂא אַלמנה עשירה”… והדברים פּוֹגעים כּמַחט בּלבּוֹ. וכךְ, מדי הבּיטוֹ אֶל פֶּארילי, הוּא נזכּר

בּאֶסתּר, וחרטה נעכּרה אוֹכלת אֶת לבּוֹ כּחלוּדה, והוּא דן עם עצמוֹ, כּי עשׂה כּאן מַעשׂה מגוּנה מאוֹד, כּי מלבד שקיפּח אֶת חַיֵי עצמוֹ, עוֹד

הֵרַע גם לאֶסתּר וחָטא לָה חטא אשר לא יכוּפּר. והוּא מתהלךְ כּצל, מיצר ודוֹאֵג, קוֹדר וזוֹעֵף וּמַחריש.

– יוֹסילי, נשמתי, מַחמַד לבּי, זמירי היקר! – אוֹמרת לוֹ פּאֶרילי, כּשהם נשאָרים שניהם לבדם והיא משתּעשעת בּתלתּלי ראשוֹ היפים והארוּכּים. – מַה לךָ? לָמה אַתּה נסער כּל־כּךְ? לָמה אַתּה מתהלךְ

מהוּרהר ודוֹאֵג? אמוֹר לי, מַה יֶחסַר לךָ? האוּמנם אֵיני כּדאית,

שתֹּאמַר לי אֶת האמת? מַה לךָ, יוֹסילי? היִיתי עליךָ למַשׂא? נמאַסתּי

עליךָ?…

"נמאַסתּ? – אוֹמר יוֹסילי בּלבּוֹ. – מוּקצה מחמת

מיאוּס!"… ואוּלָם כּוֹבש הוּא אֶת רגשוֹתיו בּקרבּוֹ וּמשיב לה בּשׂפה

רפה תּשוּבה מתחַמקת:

– נמאַסת, אַתּ אוֹמרת? חַס ושלוֹם! מַה פּירוּש נמאַסתּ?…

 

פּרק עֶשׂרים ואֶחָד: מַאזיפּיבקה מדבּרת בּיוֹסילי, ואֶסתר נַענית בּמסתּרים    🔗

חַכמי מַזיפּיבקה כּבר הוֹגיעו אֶת מוֹחָם לא פּעם אַחַת

על חידת־פְּלָאִים זוֹ שאֵין לָה פּתרוֹנים: אֵיזה הדרךְ מַגיעוֹת לאָזני בּני עירם החדשוֹת והנצוּרוֹת, המתרחשוֹת בּעוֹלָם? הלא אַנשי מַאזיפּיבקה,

רוּבּם כּכוּלָם, יוֹשבי בִּית הם, אֵינם רגילים לָצאת מעירם ולָשוּט בּאָרץ, הלוֹךְ וָשוֹב, וגם עיתּוֹנים המבשׂרים חדשוֹת לבּקרים אֵין

נפוֹצים בּיניהם, ואַף־על־פּי־כן כּל דבר חָדש הנוֹפל בּעוֹלָם וכל מאוֹרע היוֹצא מגדר הרגיל – מיד הוּא מתגלגל וּבא לעיר זוֹ, ויוֹשביה נוֹפלים עליו כּעל מציאָה שבּאה לידם בּהיסַח הדעת, דנים והוֹפכים בּוֹ, דוֹרשים אוֹתוֹ כּמין חוֹמר הקרוֹב ללבּם, כּל אֶחָד מנַסחוֹ וּמפרשוֹ לפי טעמוֹ ושׂכלוֹ,

הסוֹתרים, כּדרךְ הטבע, אֶת טעמוֹ ושׂכלוֹ של חבירוֹ, וההתרגשוּת

רבּה.

כּךְ היה גם בּמאוֹרע זה, שאֵירע אֶת יוֹסילי. אֵין אִיש יוֹדע, מי הוֹלִיךְ למַאזיפּיבקה אֶת הקוֹל, כּי יוֹסילי הזמיר נשׂא אִשה

בּאַחַד המקוֹמוֹת, קיבּל נדוּניה של מאָה אֶלף וחָדל להיוֹת חַזן. אֶחָד

סיפּר, כּי גביר אַדיר שמע אֶת תפילתו, עמד וקרא אוֹתוֹ אֶל בּיתוֹ ונתן לוֹ אֶת בּתּוֹ לאִשה. בּא אַחר וסיפּר, כּי לא גביר ולא בּת גביר היוּ כּאן, אֶלָא יוֹסילי נשׂא אַלמנה עשירה בּת חמישים שנה. בּאוּ עוֹד אחרים והוֹכיחוּ, כּי לא אַלמנה נשׂא יוֹסילי, אֶלָא גרוּשה, וסיפּרוּ מתּוֹךְ

כּךְ מַעשׂה יפה מאוֹד: כּי יוֹסילי נקרא אֶל בּיתוֹ של גביר גדוֹל לסעוּדת מלווי־מַלכּה, ולאוֹתוֹ גביר היתה אִשה שניה, צעירה ומלוּמדת, מַטרוֹנית לכל דבר, כּמשפּט הנשים הצעירוֹת בּנוֹת הדוֹר החָדש. בּקיצוּר, כּיוָן שראתה זוֹ אֶת יוֹסילי ושמעה אֶת זמרתוֹ, נתרתּחָה כּוּלָה ודבקה בּוֹ כּל־כּךְ, שבּיקשה לברוֹחַ עמוֹ עד קצה העוֹלָם. נמלךְ הגביר ואָמַר אֶל אִשתּוֹ: “לָמה עוֹד תּיחָבאִי לברוֹחַ ותגרמי לי בּזיוֹנוֹת? הא לָךְ גט וּקחי אוֹתוֹ”. מַה עשׂתה אוֹתה ריבה? הלא אַף היא אֵיננה טיפּשה, אָמרה לוֹ כּךְ: “אִם תּתּן לי אֶת מאַת האֶלף – מוּטב, ואִם לא – זכוֹר תּזכּרני כּל ימי חַיֶיךָ!” בּקיצוּר, הוּא אוֹמר לָה כּךְ והיא אוֹמרת לוֹ כּךְ, עד שנכנסוּ אנשים לתווךְ בּיניהם, ונתפּשרו על שמוֹנים אֶלף. אִם כּה ואִם

כּה, ויוֹסילי שלָנוּ יצא מן העסק בּרכוּש גָדוֹל. אבל לָמה אֵינוֹ שוֹלחַ מכּספּוֹ לאָביו – זוֹ עוולה גדוֹלָה היא!…

– מַגיע לךָ מַזל טוֹב? – פּתחוּ ואָמרוּ בּאֵי

בּית־הכּנסת הקר אֶל שמוּאֵליק החַזן. – אוֹמרים, כִּי יוֹסילי שלךָ נשׂא

כּלה עשירה. וכי מה? כּלוּם אֵינךָ יוֹדע? היִיתּכן? וַדאי, וַדאי! מסַפּרים כּי העלָה מנה הגוּנה, מאָה אֶלף, אוֹמרים, ריש אלָפים! הכיצד? האוּמנם לא כּתב לךָ אפילוּ אִיגרת, רב שמוּאֵליק? כּךְ דרךְ הבּנים של הזמן הזה! גידלתּ ורוֹמַמתּ אוֹתם, הפקרתּ עצמךָ בּשבילָם, והם בּוֹעטים בּךָ. אָכן עוֹלָם נאה הוּא זה, אֵין מַה לדבּר!

כּששמע שמוּאֵליק דיבּוּרים אֵלוּ, נפלָה רוּחוֹ מאוֹד.

“מי מילל ליוֹסילי, שכּךְ יִגמוֹל לי, לאָביו, לעצמוֹ וּבשׂרוֹ?” אַף קוֹדם לָכן שברה חרפה אֶת לבּוֹ, שבּמשךְ שנה כּמעט לא קיבּל מיוֹסילי תּמוּנַת אוֹת. וכאן – ראֵה זה חָדש! מַעשׂה אשר לא יֵיעשׂה! נשׂא אִשה, נַעשׂה נגיד, ושכח אֶת אָביו! לא יִיתּכן דבר אשר כּזה! זוֹ היתה נחָמתוֹ האַחַת של שמוּאֵלִיק: “לא יִיתּכן!” לוּלא תּקוָתוֹ יוֹם יוֹם, כּי הנה יבוֹא יוֹסילי לפתע פּתאוֹם, היה כּוֹרע תּחת סבלוֹ. גם מלבד זאת, רבּוּ צרוֹתיו: בּזמן האַחרוֹן, מתּוֹךְ שחטפתּוּ צינה, כּפי הנראֶה, נפגם קוֹלוֹ,

בעווֹנוֹתינוּ הרבּים. גרוֹנוֹ של שמוּאֵליק, שיצא לוֹ לפנים שם בּעוֹלָם, ניחַר ונצטרד, ושאגת־אַריה שלוֹ נעֶשׂתה עמוּמה וּמשוּנה, כּקוֹל כּלי שנסדק. בּמקוֹם ששמוּאֵליק היה מסַלסל לפנים כּל מיני סילסוּלים, מַפליא לזמר בּנהימה דקה וּמַשפּיל לָרדת בּבת־קוֹלוֹ עד הנימה התּחתּוֹנה, נשמַע עכשיו מתּוֹךְ גרוֹנוֹ הצרוּד מין גירגוּר נעכּר, כּנַחרת שוֹר טבוּחַ, אוֹ

כּקריאַת תּרנגוֹל רךְ וחסַר־נסיוֹן, שעדיִין לא הגיע לפרקוֹ. תּפילָתוֹ של שמוּאֵליק היתה עתה יגֵעָה וכוֹשלת, מלָאכוּתית בּיוֹתר. כּכל אשר שקד להרים קוֹלוֹ, לטפּס ולעלוֹת למַעלָה, כּן פּחתוּ והלכוּ כּוֹחוֹתיו. תּש

כּוֹחַ הגָרוֹן, תּש כוֹחַ הדיבּוּר, תּש כּוֹחוֹ של שמוּאֵליק – כּוּלוֹ

חָשוּב כּמת! עכשיו תּפס אֶת מקוֹמוֹ אֵצל התּיבה רק בּכוֹחַ החזקה. לזרוֹק אֶבן אַחרי הנוֹפל, לגזוֹל מן העני אֶת פּרנסתוֹ, לכרוֹת אוֹכל מפּיו –

כּדבר הזה לא יעשׂוּ יהוּדי מַאזיפּיבקה, שמטבע בריאָתם הם רחמנים בּני רחמנים, וּבפרט היראִים והשלימים שבּהם. ואַף־על־פּי־כן אֵין להמליץ עליהם, כּי צדיקים גמוּרים הם, לפי שהתנַהגוּ עם שמוּאֵליק החַזן לא בּמידת היוֹשר, הציקוּ לוֹ בּעקיצוֹת וּברמזים, שאָלוּהוּ פּעם בּפעם, אַיֵה

יוֹסילי, לָמה אֵינוֹ תּוֹמךְ בּוֹ לעֵת זקנתוֹ, בּאוּ עמוֹ בּטרוּניה,

ליגלגוּ בּפניו על רינתוֹ ועל תּפילָתוֹ. וגם אֵין להטיל אֵת כּל האַשמה על בּעלי־הבּתּים של בּית־הכּנסת הקר: מפוּנקים שכּמוֹתם, שכּל ימיהם היוּ רגילים בּבעלי־תפילָה מצוּיינים, מַה יעשׂוּ שלא יֵירגנוּ אִיש בּמקוֹמוֹ? תּפילָתוֹ של שמוּאֵלִיק הזקן היתה לָהם על אַפָּם ועל חמתם, וּשמוּאֵליק עצמוֹ קץ בּחַייו מפּני עמידתוֹ החַזנית העלוּבה. ואוּלָם צרוֹת־נַפשוֹ

ושברוֹן־לבּוֹ בּבית־הכּנסת כּאַיִן וּכאֶפס היוּ לעוּמַת יִיסוּריו

בּביתוֹ, כּי מיוֹם שיצא הקוֹל בּעיר, שיוֹסילי נשׂא אִשה בּמרחַקים, חָזרה

אִשתּוֹ של שמוּאליק החזן לסורה ושינתה שוב את דעתה על יוסילי, התחילה למרר את חיי בעלה, לאכול אותו בכל פה ולזרות מלח על פצעיו, ככל יכלתה.

– אָכן הנהגה יפה היא של בּן עם אָביו, לכבוֹד וּלתפארת! לא חינם יאֹמַר משל העוֹלָם: “מזנבוֹ של חזיר אֵין עוֹשׂים מצנפת לשבּת!” יוֹסילי שלךָ היה תמיד מוּפקר ונשאַר מוּפקר כּשהיה. עתּה ידעתּי, לָמה שׂנאתיו כּל־כּךְ למן ימי ילדוּתוֹ. יכוֹל אַתּה לסמוֹךְ עלי: יֶש לי חוּש הריחַ, מריחָה אני מיד בּבן־אָדם, מי הוּא וּמַה טיבוֹ. מסתּמא שרשוֹ רע, חוֹטר מגזע הרוּחַ־יוֹדע־מה! ואֵיני מבינה כּלָל, לָמה זלאטה זוֹ מרעישה אֶת העוֹלָם אַחרי אמוֹ ואוֹמרת, כּי צדקנית כּמוֹ שהיתה זלדה שלךָ אֵין בּכל האָרץ. תּמחַל לי בּאשר היא שם…

שמוּאֵליק שמע אֵת כּל הדיבּוּרים האֵלה וּבלע אוֹתם,

כּמוֹ שבּוֹלעים טיפּה מרה. יוֹתר מזה היה חוֹשש מפּני פּגישתוֹ עם ידידיו הנאמנים, זלאטה ואֶסתּר. מַה יאמַר לָהן, כּשיִפתּחוּ בּשׂיחָה על־אוֹדוֹת בּנוֹ? אַךְ לשוא חָשש: זלאטה התקוֹטטה שוּב עם החַזנית וחָדלָה לָבוֹא אֶל בּיתוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שזלאטה טרוּדה היתה בּשלָה, בּדאגוֹתיה וּבצרוֹת נַפשה: צריכה היא להשׂיא אֶת בּתּה, אֶסתּר כּבר הגיעה, בּלא עֵין־הרע, לפרקה, וידיה ריקוֹת. בּלא נדוּניה אֵין בּתוּלָה נישׂאת בּימינוּ. כּל

בּחוּר שהוּא, ואפילוּ הפּחוּת שבּפחוּתים, דוֹרש, כּי יניחוּ לפניו כּמה

מאוֹת קרבּוֹנים, מלבד מַתּנוֹת. וּבינתיִים אֶסתּר מתבּגרת והוֹלכת, עוֹד

מעט והיא בּת עשׂרים, אוֹיה לָה! אָמנם מתרקם כּמין שידוּךְ, לא ישר בּיוֹתר, אַךְ כּוּלוֹ אוֹשר, דבר מן המוּכן, בּוֹר שוּמן. אבל צריך לטפּל בּדבר, לקשוֹר קשרים, לקרב רחוֹקים – וּמַה תּעשׂה לבדה, והיא אַלמנה שוֹממה עם ילָדים קטנים, יתוֹמים!…

ואֶסתּר, כּשנודע לָה, כּי יוֹסילי נשׂא אִשה, – מה היוּ

מַחשבוֹתיה? מה התרחש בּלבּה הנעלָב, הנעכּר, הדווּי והשבוּר? עד עכשיו סבוּרה היתה, כּי יוֹדעת היא אֶת יוֹסילי עד תּכליתו, ותמיד האמינה בּוֹ אמוּנַת־אוֹמן, כּל מַה שהוֹציא מפּיו היה קוֹדש לָה; ולבסוֹף – האוּמנם

גָנַב אֶת לבּה,;שיקר לָה ורימה אוֹתה בּמידה מגוּנה כּל־כּךְ? נדמה לָה לאֶסתּר, כּי אֵין אָדם בּעוֹלָם מסוּגָל לאהוֹב בּכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ,

כּמוֹ שאָהב יוֹסילי אֶת אָביו. עדיִין עוֹמד הוּא לנגד עֵיניה, כּשנשבּע

לָה אָז, לפני צאתוֹ למַסעיו, כּי לא יִשכּח אֶת אָביו אַף רגע אֶחָד ויאַשרהוּ אוֹשר גָדוֹל; עדיִין צוֹללים בּאָזניה הדברים הטוֹבים ההם,

צלילי־הזמרה המתוּקים ההם, שמתּוֹכם כּאילוּ נשמעה לָה הבטחה נאמנה, כּי לעוֹלָם יִישאֵר אוֹתוֹ יוֹסילי כּשהיה, כּי לעוֹלָם לא יסיחַ דעתּוֹ

מקרוֹביו וּמאהוּבי־לבּוֹ. לבסוֹף עברה שנה כּמעט, ואֵין קוֹל ואֵין קשב ממנוּ, וּפתאוֹם הא לָךְ ידיעה משוּנה כּזאת – יוֹסילי עשׂה מַעשׂה ונשׂא

אִשה! ואֵיזוֹ אִשה נָשָׂא? אַלמנה אוֹ גרוּשה – בּעבוּר כּסף! ואֶת

מַעשׂהוּ עשׂה בסוֹד, בהיחָבא!… "הוֹי, הוֹי, מי יאמין לשמוּעה, כּי

יוֹסילי יעשׂה מעשׂה כּזה?!"… אֶסתּר לא הוֹציאָה הגה מפּיה, לא דיבּרה דבר עם שוּם בּן־אָדם. אִיש לא ידע אֵת אשר התחוֹלל בּלבּה, כּשם שאִיש לא ידע שמץ דבר מחלוֹמוֹת־הזוֹהר, אשר טמנה בּחוּבּה שתּי שנים תּמימוֹת, מיוֹם שיצא יוֹסילי מן העיר. אוֹתן שתּי השנים היוּ לאֶסתּר בּבדידות חַיֶיה חלוֹם נעים אֶחָד. דמוּתוֹ של יוֹסילי לא מָשָה מלבּה אַף רגע, כּל מַחשבוֹתיה היוּ רק עליו, ואֶל כָּל אשר פּנתה רק הוּא ריחף לנגד עֵיניה. לא פַעם אַחַת העירה לָה זלאטה, כּי מתהלכת היא לא בּעוֹלָם הזה: "מַה זה היה לָךְ? – היתה נוֹזפת בה. – לָמה אַתּ מבוּלבּלת כּל־כּךְ? מוֹדדת אַתּ שלוֹש עֶשׂרה אַמוֹת וּמביאָה אַחַר־כּךְ בּחשבּוֹן שתּים עֶשׂרה,

וּגדליה־מאִיר הסידקאי נקרא בּפיךְ מאִיר־גדליה, דוקא בּמַזל הפוּךְ!" וּפעמים, כּשישבה אֶסתּר אֵצל החנוּת על מלאכת־יד, היתה שוֹקעת בַּמחשבוֹת ונוֹתנת אֶת קוֹלָה בּשיר, תּחילָה בּחשאי, ואַחַר־כּךְ בּקוֹל ההוֹלךְ

ורם, מחַקה אֶת יוֹסילי בּזמרוֹ, ולא חָשה ולא הרגישה כּלָל, כִי לא־רחוֹק מכּאן יוֹשבים גברים… מַחשבוֹתיה היוּ נוֹשׂאוֹת אוֹתה הרחק לשם, בּמקוֹם שנמצא יוֹסילי, והנה אַף היא שם, מַבּיטה אֶל פּניו ושוֹמַעת אֶת קוֹלוֹ המתוֹק, אֶת זמרתוֹ הנפלָאָה, כּמוֹ בּאוֹתוֹ יוֹם השבּת בּביתוֹ של

שמוּאֵליק החַזן. וּפעמים נדמה לָה, כּי הנה בּאִים אנשים וּמבשׂרים לָה בּשׂוֹרה: “אֶסתּר, יוֹדעת אַתּ, מי בּא? יוֹסילי של שמוּאֵליק, יוֹסילי הזמיר בּא!” ויש שהיתה חוֹלפת בּמוֹחָה גם מַחשבה רעה. עננה עוֹברת לפני השמש וּמכסה לרגע על אוֹרה הבּהיר. הספק מתגנב אֶל לבּה, והוא נוֹפלת לתוֹךְ עצבוּת, כּוּלָה מצירה ודוֹאֶגת. אַךְ העננה חוֹלפת עד מהרה, והשמש מאִירה שוּב בּכל זהרה. אֶסתּר מסירה מלבּה כּל מַחשבה רעה, ושוּב בּאִים דמיוֹנוֹת־הזוֹהר לשׂחק לפניה, ונַפשה עוֹרגת אֶל יוֹסילי בּאמוּנה ותקוָה,

והיא נוֹתנת אֶת קוֹלָה בּשיר. "מַה זה היה לָךְ, בּתּי? – היתה זלאטה מַפסיקה אֶת מַחשבוֹתיה הנעימוֹת. – מַה דמוּת תּדמי לָךְ, אני שוֹאֶלת

אוֹתךְ, שאַתּ יוֹשבת כּאן בּאֶמצע החוּץ וּמזמרת? ודווקא בּפני אנשים

זרים!"… אֶסתּר ניעוֹרה כּאִילוּ מתּוֹךְ שינה ושוֹאֶלת בּתמהוֹן: “מזמרת? כּלוּם אני מזמרת?”…

בּשנה האַחרוֹנה, כּשחָדל יוֹסילי לכתּוֹב מכתּבים

לאָבִיו, נעֶצבה אֶסתּר עליו. ואַף־על־פּי־כן האמינה בּוֹ כּל־כְּך, שלא הניחָה מקוֹם בּלבּה למַחשבוֹת זרוֹת. היא עצמה בּיקשה וּמצאָה נימוּק

להצדיקוֹ: “אָדם הוֹלךְ ונוֹסע בּדרךְ תּמיד, נע ונד ממקוֹם למקוֹם – מַה תּימַה יֶש כּאן?” והיא הוֹסיפה לשגוֹת בּחלוֹמוֹת וּבתקווֹת טוֹבוֹת.

וּפתאוֹם – שבר כּזה, אשר לא פּיללה לוֹ. כּרעם הממה הידיעה הזאת אֶת ראשה. אֶסתּר התעוֹררה כּמוֹ משינה ארוּכּה וראתה, שכּל תּקוָתה

וּשׂשׂוֹן־נעוּריה אֵינם אֶלָא חלוֹם, מקסם־שוא, שבּוֹ שיעשעה אֶת נַפשה שתּי שנים ארוּכּוֹת. נתגלָה לָה בּבת אַחַת, כּי יש בּעוֹלָם כּל־כּךְ הרבּה שקר ורוֹע־לב, והיא לא ידעה. היא ראתה לפניה פּתאוֹם חַיִים כּעוּרים, מרים, חשוּכים. אבל מי יֵדע אֶת הכּמוּס בּלבּה? מי יִתּן דעתּוֹ עליה? מי יתבּוֹנן בּמַאזיפּיבקה על נַערה ענייה, שרק אֶתמוֹל עלתה תּקוָתה כּפוֹרחת, והיוֹם נפלה ונגדעה לָאָרץ? אֶסתּר כּבשה בּלילה אֶת ראשה בּכּר וּבכתה תּמרוּרים, וחָזרה וּבכתה עוֹד. ואוּלָם בּכיה לא הקל מעליה אֶת יגוֹן לבּה. כּי מלבד ששקעה עליה שמשה בּעצם היוֹם, הגיחה אֵליה מתּוֹךְ החשיכה אשר מסביב צרה חדשה, עוֹנש מן השָמַיִים, מַלאַךְ־המות, שבּא לקחת אֶת חַיי נעוּריה. מַלאַךְ־המות – זה היה הנגיד רב אַלתּר של פּאֶסי.

 

פּרק עֶשׂרים וּשנַים: אַלתּר של פּאֶסי יֹושב אַלמן, ורב קלמן השדכן מַרעיש עליו אֶת העוֹלָם    🔗

אַלתּר של פֶּסי הוּא אֶחָד מבּעלי־הבּתּים החשוּבים

בּמַאזיפּיביקה. יש בּידוֹ פּרנסה טוֹבה בּיוֹתר, נקייה וקלה: מַלוה בּריבּית הוּא. ואוּלָם אֵין הוּא דוֹמה לשאָר המַלוים

בּריבּית, שאינם רוֹאִים עוֹלָמם בּחַיֵיהם. מדרכּוֹ של מַלוה בּריבּית בּמַאזיפּיבקה, שהוּא הוֹלךְ כּל ימיו קוֹדר ודוֹאֵג, מפחד הוּא, שמא לא יסַלק לוֹ לוֹוה זה אוֹ אַחר אֶת חוֹבוֹ, ואֵינוֹ יוֹדע מנוּחָה גם על משכּבוֹ בּלילוֹת, וסוֹפוֹ שהוּא נַעשׂה בּעל מרה שחוֹרה. מדמה הוּא

בּנַפשוֹ, כּי כּל אֶחָד מתנַכּל לוֹ לרמוֹת אוֹתוֹ, לָקחת ממנוּ אֶת

כּספּוֹ, לגזוֹל מידיו אֵת כּל אשר יֶש לוֹ, לָרשת אוֹתוֹ בּחַייו. וּמַה

תּהיֶה תּכליתוֹ, אִם כּל הלוֹוים יִפשטוּ לוֹ אֶת הרגל? הלא אָז מוּכרח

יִהיֶה ליטוֹל תּרמיל וּלהחזיר בּוֹ על הפּתחים! רעיוֹנוֹת כּאֵלה מביאִים

אֶת המַלוה־בּריבּית המַאזיפּיבקאִי לידי כּךְ, שהוּא נַעשׂה כּילי, נהרג על פּחוֹת משוה פּרוּטה, מהלךְ לבוּש קרעים, חָס על פּרוּסַת הלחם שהוּא אוֹכל. לא כן אַלתּר – הוּא אֵיננוּ מסוּג זה. מַכּיר הוּא אֶת יהוּדיו ויוֹדע גם יוֹדע, כּי יכוֹל הוּא לינוֹק מהם אֶת יניקתוֹ כּסדרה בּאֵין

מַפריע. אָמנם כּל אֶחָד מַאריךְ עליו לָשוֹן ושלא בּפניו שוֹפכים עליו בּוּז, קוֹראִים לוֹ “עֵשׂיו”, “המן”, “עלוּקה”, וכיוֹצא בּאֵלוּ שמוֹת של

גנַאי, אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם – בּפניו נוֹתנים לוֹ כּבוֹד וקוֹראים לוֹ

“רב אַלתּר”. כּלוּם בּרירה יש בּידם? אַף־על־פִּי־כן הוּא בּעל המזוּמנים, והכּל צריכים לוֹ. ולָכן חַי אַלתּר חַיִים טוֹבים וּנעימים, מסתּכּל

בּקדירה וּבמה שיֶש בּה, מַשגיחַ, שהעוֹף יִמתּק לוֹ והמרק יִהיֶה שמן,

שוֹמר מכּל משמר אֶת כּרסוֹ וּמַרחיק מלבּוֹ כּל מַחשבה, העלוּלָה לגרוֹם

לוֹ יִיסוּרים. כּתוֹלעת זוֹ, שנתכּנסה לתוֹךְ הטוִב שבּתּפּוּחים, רוֹבצת

שם להנאָתה, רוֹאָה אֶת המנוּחָה כּי נעִמה, יוֹנקת וּמוֹצצת בּחשאי,

מתּוֹךְ מתינוּת ויִישוּב־הדעת, אֶת עסיס הפּרי ואֶת מוֹתקוֹ, ואֵינה רוֹצה לָדעת אֶת הנַעשׂה מעֵבר מזה, מחוּץ לתפּוּחַ, – כּךְ חַי לוֹ אַלתּר

בּמַאזיפּיבקה על עסקוֹ הטוֹב והנעים, וּמַה לוֹ וללעז, שמַלעיזים עליו משַׂנאָיו, הנֶחרים בּוֹ? אֵין בּכךְ כּלוּם, וּבלבד שיֵחם ויִיטב לוֹ.

אַדרבּה, אִם תּוֹכיחוֹ על פּניו ותאֹמַר לוֹ: "חַיֶיךָ, רב אַלתּר, שאַתּה צריךְ לוַתּר לי הפּעם. כּי מַה תּתּן וּמַה תּוֹסיף לךָ עוֹד מַחצית השקל,

שאַתּה מבקש לגזוֹל מידי? האִם בּזה יִשמַן חלקךָ? וכי מעט לךָ מַה שיֵש בּידךָ? אוֹ כּלוּם אשתּךָ וּבניךָ פּשטוּ עליךָ?" – יֵשב הוּא ממוּלךָ,

יקשיב ויִשמַע אֶת דבריךָ עד תּוּמם וישיב לךָ בּגיחוּךְ נעים על שׂפתיו: “אֵיני יכוֹל, בּנאמנוּת!” ואַחַר־כּךְ רשאי אַתּה לדבּר כּכל

אַוַת־נַפשךָ. אוֹ נַסה־נא להוֹציא מידוֹ נדבה, גדוֹלָה בּשלוֹש פּרוּטוֹת מזוֹ שהוּא נוֹתן לךָ, יענה הוּא ויאמַר לךּ בּמתק־שׁפתיִים, כּדרכּוֹ: “אֵיני נוֹתן יוֹתר, בּנאמנוּת!” – ועליךָ להאמין לוֹ, כּי דברוֹ

קוֹדש.

אַלתּר של פּאֶסי יהוּדי נאֶה הוּא, הדוּר בּלבוּשוֹ,

מפוּטם, כּבר בּא בּימים, אֶלָא משוּם שהוּא בּריא מאוֹד בּגוּפוֹ, וּפניו

צחים, וזקנוֹ קטן, הוּא נראֶה כּאִיש צעיר. יֶש לוֹ כּרס הגוּנה (“מדם עניִים ואֶביוֹנים” – אוֹמרים אַנשי מַאזיפּיבקה), פּיו קטן וּמכוּוָץ,

פּתוּל כּפתיל, שׂפתיו אדוּמוֹת ואַמיצוֹת, עשׂוּיוֹת לינוֹק, כּשל עלוּקה,

לחָייו חַכלילוֹת תּמיד וּנפוּחוֹת, כּעוּגוֹת־בּיצים שהאדימוּ ותפּחוּ

יפה. בכלָלוֹ אַלתּר יהוּדי יפה הוּא, אֶלָא שעֵיניו אֵינן יפוֹת: יֶש לוֹ עיִן אַחַת גדוֹלָה ואַחַת קטנה, וּבעיִן קטנה זוֹ, כּשהוּא מציץ על אָדם, דמוֹ של זה נקרש בּקרבּוֹ. הילוּכוֹ של אַלתּר בּפסיעוֹת קטנוֹת, דיבּוּרוֹ בּחשאי, קצתוֹ מתּוֹךְ פּעייה ותמיד מתּוֹךְ חיוּךְ. נוֹהג הוּא סדר

בּעצמוֹ, מַקפּיד על הנקיוֹן. כּוֹבע המשי, קפּוֹטת־הליסטרינה וכל ההלבּשה שלוֹ חדשים וּמַבהיקים תּמיד, המַגָפיִים מצוּחצחים, אַף אָבק קל לא יִתּן לָרדת עליהם. ותמיד דעתּוֹ זחוּחָה עליו, תּמיד שׂבע־רצוֹן הוּא מעצמוֹ, ועגמַת נפש אֵינוֹ יוֹדע. אַחרי ארוּחַת־הצהריִים הוּא ישן די־צרכּוֹ ויוֹצא לשעה קלה לשוּק, סתם כּךְ, להתראוֹת עם אנשים, לשׂוֹחחַ קצת, לָקחת סיגָריה מידי אחרים. לָקחת מידי אחרים – אֵין לוֹ הנאָה גדוֹלָה מזוֹ. ואַף־על־פּי שהוּא יוֹדע, כּי בּשל מידה זוֹ קוֹראִים לוֹ שלא בּפניו “דבר אַחר”, אֵין הוּא מצטעֵר בּיוֹתר. “גם זוֹ דאָגָה!” – הוּא אוֹמר בּגיחוּךְ

של בּיטוּל. כּשנכנסים אֶצלוֹ, הוּא מקבּל אֵת כּל אֶחָד ואֶחָד בּסבר

פּנים יפוֹת, נוֹהג בּוֹ כּבוֹד, מַגיש לוֹ שני כּיסאוֹת בּבת אַחַת

ואֵינוֹ מקמץ בּדיבּוּרים טוֹבים וּנעימים. ואַף־על־פּי־כן אֵין אַנשי מַאזיפּיבקה אוֹהבים אוֹתוֹ ואֶת שׂיחוֹ ואֶת נוֹעם הליכוֹתיו – תּוֹעֵבה

הוּא לָהם. דוֹמה, אִיש נוֹחַ לבּריוֹת כּמוֹהוּ, אֵינוֹ פּוֹגע בּזבוּב על

הקיר, וּבכל זאת שׂוֹנאִים אוֹתוֹ בּעיר שׂנאַת־מות. אֵין זאת כּי היטב נגע בּהם, עד לב וּכלָיוֹת. ושמא סבוּרים אַתּם, שאֵין הוּא יוֹדע זאת? אוֹ אֶפשר חוֹשש הוּא לכךְ? יוֹדע הוּא גם יוֹדע, אַךְ אֵינוֹ חוֹשש ולא כלוּם.

זה אַלתּר פּאֶסי וזה טבעוֹ.

“אַלתּר של פּאֶסי” קוֹראִים לוֹ על שם אִמוֹ פּאֶסי, עליה השלוֹם. פּאֶסי היתה אִשה חָרוּצה, אִשה נאָה, וּבימי נעוּריה, כּפי

שאוֹמרים, נחשבה אפילוּ יפת־תּוֹאַר. מתּוֹךְ יוֹפיה וחָריצוּתה לא ראוּ כָּלל אֶת בּעלָה, רב חַיִים־ישעיה, שישב כּל ימיו בּבית־המדרש על התּוֹרה ועל העבוֹדה. אֶת משק הבּיִת ניהלה פּאֶסי לבדה. פּרנסתה היתה בּבית־מַרזחַ, “אֶט, כּכה, לחם לאכוֹל תּמצא ידי”, – היתה אוֹמרת על עצמה. ואוּלָם ידה מצאָה לָה לא לחם לאכוֹל בּלבד, אֶלָא קימעה קימעה צברה לָה מַטמוֹן הגוּן, הראוּי להתכּבּד, בּנתה לָה בּרבוֹת הימים בּיִת שלָה,

צירפה לוֹ חנוּיוֹת אחָדוֹת, רכשה לָה מעט תּכשיטים, וּפעמים אַף הלותה הלוָאָה קטנה בּריבּית, כּשפּצרוּ בּה מאוֹד, ועל־פּי רוֹב נתנה אֶת כּספּה בּנשךְ לכמרים. פֶּאסי אָהבה לעסוֹק עם כּמרים. "יִהיוּ שלוֹשה יהוּדים –

היתה אוֹמרת – כּפּרתוֹ של כּוֹמר אֶחָד, להבדיל!" אָמנם אַנשי העיר היוּ מרננים אַחריה וּמסַפּרים עליה דברים שלא לשבחָה. אַךְ אֵין מַשגיחים בּסיפּוּרי־בדים, המתהלכים במַאזיפּיבקה. “בּריה נפלָאָה היא פֶּאסי זוֹ!” – היוּ אוֹמרים עליה וּמַבּיטים בּשעת מַעשׂה אל רב חַיִים־ישעיה, שיהוּדים רבּים קינאוּ בּוֹ. "בּריה נפלָאָה היא, זוֹ שלךָ! – היוּ אוֹמרים לוֹ

הליצנים שבּבית־המדרש אמירה המשתּמַעת לכמה פּנים. – שקוּלָה היא, הפּלוֹנית שלךָ, כּנגד שלוֹשה גברים!" רב חַיים־ישעיה לא היה עוֹנה דבר, אֶלָא מציץ ממַעל למשקפיו, בּזקפוֹ אֶת גבּוֹת עֵיניו העבוּתּוֹת, נאנח לעצמוֹ, נוֹפל לתוֹךְ הירהורים, מתגָרד בּיד אַחַת מתּחת לטלית־הקטן וחוֹזר לעיֵין בּגמרא. וכךְ, בּשבתּוֹ בּבית־המדרש, נרדם רב חַיִים ישעיה פּעם אַחַת וישן שנַת־עוֹלָמים. שוּם אִיש לא ידע אֶת סיבּת מיתתו החטוּפה: “דוֹמה, יהוּדי בּריא היה, גבַר־כּוֹחַ, והנה לךָ פּתאוֹם!” “מסתּמא כּלוּ לוֹ שנוֹתיו, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתוֹ שם, יהוּדי טוֹב היה, תּמים־דרךְ!” – כּך דיבּרוּ אַנשי העיר בּשבחוֹ ועשׂוּ לוֹ לוָיה, שרבּים התבּרכוּ בּה,

אִיחלוּ לעצמם, לאַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה, כּבוֹד לא פּחוֹת מזה. “חבל על דאָבדין, יהוּדי נאֶה היה, שוֹקט ולמדן מוּפלָג!” “יש רגליִים לדבר, שהיה כּל ימיו פּרוּש”… “אם פּרוּש היה אוֹ לא פּרוּש, אַךְ יהוּדי ישר וַדאי היה, יהוּדי כּשר, אַף כּי לא שנוּן בּיוֹתר, יִמחַל־נא לי שם”… דברי שבח כּאֵלה וכיוֹצא בּאֵלה אָמרוּ אַחרי מיטתוֹ של רב חַיִים־ישעיה, ולא היוּ ימים מוּעטים עד ששכחוּהוּ.

פּאֶסי החזיקה בּפרנסתה כּבתּחילָה, הוֹסיפה לעסוֹק

בּהלוָאוֹתיה וּבכמריה, לא ידעה חָלִילָה מַחסוֹר, ואִיש לא הכּיר בּפניה, שאַלמנה היא, כּלוֹמַר, לא התאוֹננה מימיה, כּדרךְ האַלמנוֹת, הבּוֹכוֹת על מַזלן הרע והשוֹמם. פּאֶסי ישבה אַחרי בּעלָה לאָרץ שבעה ימים, הוֹסיפה לוֹ גם אֶת שלוֹשים ימי האֵבל, כּדת וּכדין, לָבשה כּל השנה סינר שחוֹר, לאוֹת אבלוּת, והיתה אוֹתה פּאֶסי כּשהיתה, נתנה דעתּה רק על פּרנסתה, על כּמריה ועל תּינוֹקה, להבדיל, אַלתּר שיִחיֶה. פּאֶסי היתה אֵם מסוּרה לבנה בּמאוֹד מאוֹד. אַלתּר היה תּמיד יקר לָה מכּל יְקָר, כּבבת עֵינה. למן ימי ילדוּתוֹ ועד יוֹם חתוּנתוֹ כּמעט היה מַחזיק בּסינרה של אִמוֹ, וּפֶאסי גידלה אֶת אַלתּר כּךְ, שכּל הנשים קינאוּ בּה. “ראוּ נא את זוֹ, שטיפּחָה אֶת בּר־בּטנה על מרעֶה טוֹב ודשן. אַל תּשלוֹט בּוֹ עֵין־הרע!” פֶּאסי השקיעה בּבנה יחידה אֵת כּל אַהבתה כּוּלָה. "עיִן אַחַת הוּא בּראשי, –

אָמרה בּהשתפּךְ עליה נַפשה, – ועלה לי בּדי עמל. כּמעט שבע שנים אַחרי החתונה לא ילדתּי בּנים כּלָל. כבר סבוּרה היִיתי, שעקרה אני. היכן לא היִיתי וּמַה לא עשׂיתי, עד אשר זכיתי לכךְ! וּבזה כּבר נסתּם הגוֹלל"… פּאֶסי לא הרפתה ולא עזבה אֶת בּנה יחידה אַף רגע. עֶשׂר פּעמים בּיוֹם היתה בּאה אֶל בּית־רבּוֹ לראוֹת אֶת שלוֹם התּינוֹק, להביא לוֹ פּעם בּפעם כּל דבר אשר ייאָכל, להברוֹתוֹ וּלהחיוֹת אֶת נַפשוֹ: אִם מַאכל־תּאָוה, אִם מיני מתיקה ואִם מיני לקיקה. כּל הנערים בּחדר קינאוּ בּוֹ, בּלעוּ אֶת רוִקם והתבּרכוּ בּלבּם להיוֹת בּמקוֹמוֹ. להכּוֹת אוֹ להלקוֹת אֶת

אַלתּרוּניוּ נאסַר על רבּוֹ בּאִיסוּר חַמוּר. אִם ניסה אִיש להרים אֶצבּע עליו, ניקרה לוֹ פּאֶסי אֶת עֵיניו. בּחוֹרף, בּימי־הקוֹר הקשים, וּבקיִץ, בּימי־החוֹם הלוֹהטים, לא הניחה לוֹ פּאֶסי לָצאת מפּתח הבּיִת החוּצה. “אֵין בּכךְ כּלוּם, – אָמרה – התּוֹרה לא תּברח”. בּלימוּד

התּוֹרה היה אַלתּר קשה לשמוֹע וּמהיר לאַבּד, ואַף מַתמיד גָדוֹל לא היה. פּאֶסי ידעה, כּי רב וַדאי לא יִהיֶה, ולא התעצבה אל לבּה כּלָל. “מילא, גם זוֹ דאָגָה, ולא יִהיֶה כּאָביו”, – כּך אָמרה, וּבהיוֹתוֹ בּן שש עֶשׂרה

הוֹציאָה אוֹתוֹ מבּית־רבּוֹ, החזיקה אוֹתוֹ אֶצלהָ שנים אחָדוֹת ואַחַר־כּךְ השׂיאַתּוּ אִשה למַזל טוֹב. האִשה, אשר הוֹכיחָה פּאֶסי לבנה, היתה תּינוֹקת רכּה וַענוּגָה, כּוּלָה “רוּחָנית”. וּכשם שהיתה פּאֶסי אֵם

טובה לבנה, כּךְ היתה חָמוֹת טוֹבה לכלָתה. פייגלי – כּךְ נקראָה אִשתּוֹ של אַלתּר – נחשבה לָה כּבת, וּפֶאסי שמרה אֶת כּל צעדיה, השגיחָה עליה בּעיִן יפה, כּשם שהשגיחָה על אַלתּר בּנה, בּיִיחוּד בּעניני אכילה וּשתיה. ואוּלָם חַיי־טוֹבה אֵלוּ של פייגלי בּבית חמוֹתה לא אָרכוּ הרבּה. אלוָהים יִיסר אוֹתה וּמנע ממנה פּרי־בטן. אַלתּר נכסַף כּל־כּךְ ליוֹרש. פּאֶסי ערגָה כּל־כּךְ לנכד, עד שהתחילוּ שניהם להעציב אֶת רוּחָה וּלמרר אֶת חַיֶיה. תּחילָה היוּ מציקים לָה בּרמזים, אוֹ בּפליטוֹת־פּה, סתם כּךְ, כּאִילוּ דרךְ־אַגָב: “הלא עקרה אַתּ, פייגלי, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים, וּמַה יש לדבּר עמךְ?” אַחַר כּךְ התחיל אַלתּר להרעים לָה פּנים, להתנַפּח כּנגדה, וּפאֶסי אַף היא עמדה לזרזה וּלהאִיץ בּה, כּי לא תּשב בּחיבּוּק־ידיִים, אֶלָא תּקוּם לעשׂוֹת מַעשׂה לישוּעתה. "אני עצמי, בּתּי, לא ילדתּי ימים רבּים, – טענה פּאֶסי לפניה – וכאשר ראִיתי כּי רע המַעשׂה, ניסיתי אֵת כּל התּרוּפוֹת שבּעוֹלָם, היִיתי בּכל המקוֹמוֹת

הטוֹבים: גם אֵצל הקדר, גם אֵצל הרבּי, להבדיל, גם אֵצל אוֹתה גוֹיה, אשר אָמַרתּי לָךְ, ושתיתי במשךְ השנים האחָדוֹת סַמי־עשׂבים – אָבינוּ שבּשמַיִים! – כּכל אשר יכוֹלתּי להכיל. וכי מַה סבוּרה אַתּ? כּלוּם כּךְ טוֹב? מַה תּכליתה של אִשה יהוּדית, בּעווֹנוֹתינו הרבּים, אִם אֵין לָה

בּנים? אִשה היוֹלדת בּנים אַף בּעלָה אוֹהב אוֹתה, שאִם לא כּן, חָלילָה,

היא מתבּזית עליו, והוּא מעקם אֶת חוֹטמוֹ, אוֹ עוֹמד ויוֹרק מלוֹא פּיו"… וכל אשר אָרכו הימים הוֹסיפה פּאֶסי להציק לכלָתה בּדברים, לייסרה בּשוֹט־לשוֹנה ולשפּוֹךְ אֶת דמה. "מַה מוֹעיל לךָ בּה, בּעֵז יבישה זוֹ, שאֵין לָה חָלָב? – הוֹכיחָה פּאסֶי אֶת בּנה. – קוּם ותן לָה גט, ונפטרתּ

מעֵסק!" פייגלי שמעה כּל זאת, נַפשה יָרְעָה לָה מאוֹד, ונמַקה בּמסתּרים. וסוֹפה שנֶחלתה, התחילה לדרוֹש בּרופאים, לשתּוֹת מי־עשׂבים וסַמי־רפוּאָה, עד שנפלה למשכּב ומתה.

פּאֶסי לא זכתה לִראוֹת נַחַת בּבנה. אָמנם התחילוּ שוּב

לדבּר בּאַלתּר נכבּדוֹת, לגלגל עמוֹ בּכל מיני שידוּכים, ואוּלָם

הדיבּוּרים נתגלגלוּ ולידי מַעשׂה לא בּאוּ. וכךְ ישב אַלתּר אַלמן ימים רבּים. פּאֶסי כּבר הלכה לעוֹלָמה, ואַלתּר עדיִין יוֹשב בּאַלמנוּתוֹ.

ואֵין לאמוֹר, כּי מצטעֵר הוּא בּיוֹתר, שהוּא יוֹשב לבדוֹ. אִילוּ נזדמן

לוֹ שידוּךְ הגוּן – מהיכא תּיתי, לָמה לא? אבל לָרוּץ ולרדוֹף אַחַר זה – לא, לא כּדאי!… ורק רב קלמן השדכן לא ינוּחַ ולא יִשקוֹט: מריץ מכתּבים לאַנשי בּריתוֹ השדכנים, מקווה להביא ממרחָק לחמוֹ, מַרעיש עוֹלָמוֹת, ונוֹפל מדי פּעם בּפעם אֶל אַלתּר בּזעקת חָמס:

– עד היכן הוּא השיעוּר, רב אַלתּר? עד מתי תּענה אֶת נַפשי? הלא לכל תּכלָה צריךְ שיִהיֶה קץ צריךְ!

– כלוּם אֵין לךָ פּנַאי, לץ שכּמוֹתךָ? – אוֹמר לוֹ אַלתּר בּגיחוּךְ, כּדרכּוֹ.

– תּן לי אֵיפוֹא, לכל הפחוֹת, פּרוּטוֹת אחָדוֹת, רב אַלתּר, תּן לי לפי שעה!

– פּרוּטוֹת? לָמה לךָ פּרוּטוֹת?

– להוֹצאוֹת, רב אַלתּר, לבוּלים!

– לבוּלים? גם זה עֵסק! – משיב לוֹ אַלתּר בּגיחוּךְ של בּיטוּל ושוּב אֵינוֹ מוֹציא מפּיו דבר.

 

פּרק עֶשׂרים וּשלוֹשה: אַלתּר יוֹדע לבחוֹר בּטוֹב, והדוֹדה יאֶנטיל עוֹזרת על ידוֹ    🔗

לכּל זמן. פעם אַחַת היה מַעשׂה: אַלתּר נסגר עם רב קלמן השדכן בּחַדרוֹ הקטן, זוֹ לשכּת־החשאִים שלוֹ, שעוֹמד שם אַרגז אוֹצרוֹתיו, – מקוֹם שאַלתּר משתּמש בּוֹ תּמיד לשׂיחוֹת עם אַנשי סוֹדוֹ, – והאריךְ שם

אֶת הדיבּוּר עמוֹ יֶתר על המידה, כּי בּצאת רב קלמן מן החדר, היוּ פּניו מאָדמים והיה חוֹטם בּחוֹטמוֹ, מנַענע ראשוֹ וּמדבּר אֶל נַפשוֹ: “יפה, יפה”… ואֶת השאָר, שמילמל שם בּינוֹ לבין עצמוֹ והבליע בּנהימה, לא שמע אִיש. רב קלמן שלח לפניו את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ וּפנה והלךְ אֶל אחוֹתה הצעירה של זלאטה, אֶל יאֶנטיל. שעה ארוּכּה המתּיק עמה סוֹד, כּשהוּא חוּטם עדיִין בּחוֹטמוֹ וּמשתּעֵל קצת, כּאָדם המרמז על גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, מגלה טפח וּמכסה טפחַיִים. יאֶנטיל עמדה כּל אוֹתה השעה בּאֶמצע הבּיִת, תּוֹמכת ראשה בּידה, מַחרישה וּמשתּאָה למילמוּל זה, שרב קלמן ממַלמל בּלשוֹנוֹ, מדבּר בּחצאֵי מלים, סוֹתם דברים ואֵינוֹ מפרש. לבסוֹף, כּשירדה לעֶצם כּוונתוֹ, ספקה פּתאוֹם אֶת כּפּיה על שתּי ירכיה והרימה קוֹל־זוָעוֹת מתּוֹךְ חימה שפוּכה כּל־כּךְ, שרב קלמן נרתּע בּחרדה לאחוֹריו.

– וכי משוּגָע אַתּה, אוֹ מטוֹרף, אוֹ סתם חסַר־דעה? – שפכה יאֶנטיל גחָלים על ראשוֹ. – כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה וּבלילה של אֶמש וּבחוֹרף של אשתּקד, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאַי! זיווּגים נאים אַתּה מזווג! ואני סבוּרה היִיתי כּל הזמַן, שאַתּה מדבּר בּזלאטה, לבסוף התעוּךָ רגליךָ למרחַקים! כּאשר יאֹמַר משל הבּריוֹת: “חוֹשב מעט ועוֹשׂה הרבּה”! כּפי הנראֶה, אֵין הוּא טיפּש כּלָל, אַלתּר שלךָ? מה עלה

על דמיוֹנךָ? וכי שׂוֹנאֵי יִשְראֵל יצאוּ מדעתּם חָלילָה? צעירה ורכּה כּזאת, אֶפרוֹחַ, דם וחָלָב! זיווּגים נאִים אַתּה מזווג – קיִץ עם חוֹרף! יפת־תּוֹאַר כּזאת עם כּלב זקן, עם צנוֹן כּזה, בּמחילָה מכּבוֹדך, עם צנוֹן!

– צנוֹן, אַתּ אוֹמרת, יאֶנטיל, צנוֹן? אבל צנוֹן עסיסי,

שמן, כּוּלוֹ מלא לשד, מלא וגָדוּש בּכסף, אני אוֹמר לָךְ! כּה תּהיֶה לי השנה מאוּשרת, אִם לא אוֹשר הוּא זה בּשביל זלאטקה שלָךְ הוּא זה. לא די שאני מבקש לָתת לָה דבר של מַמש אני מבקש, בּוֹר שוּמן, כּמַאמרים, להאשיר אוֹתה אוֹשר גָדוֹל, אֶלָא שעדיִין רוֹגזת היא עדיִין! אם אֵין רצוֹנךְ

בּכךְ, יהי כּרצוֹנךְ! אני אֶת שלי אָמַרתּי, והבּרירה בּידךְ היא הבּרירה.

– בּוֹר שוּמן? – אוֹמרת יאֶנטיל וּמרכּכת הפּעם אֶת

קוֹלָה. – השוּמן נוֹזל והוֹלךְ, והבּוֹר נשאָר ריק כּשהיה. גם אני נשׂאתי עֵינַי אֶל בּוֹר שוּמן, כּפי שידוּע לךָ, והנה, כּאשר יאֹמַר משל

הבּריוֹת: “גרוֹף חוֹטמךָ וּמשח לחָיֶיךָ…” אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם.

רצוֹנךָ, שאדבּר עם אחוֹתי – וַאדבּר. אבל מראש אני אוֹמרת לךָ, רב קלמן, כּי אֵין רגליִים לדבר – זה לא יֵלךְ. אֶסתּר היא תּינוֹקת ממין אַחר, אֵינה דוֹמה לשאָר נערוֹת שבּכאן.

– אִם לא, יהי לא. וכי מה? כּלוּם כּוֹפין אוֹתה מטעם הקהל כּוֹפין אוֹתָה? משוּלָה נערה למַגבת: כּל אֶחָד בּא וּמנַגב בּה אֶת ידיו כּל אֶחָד וּמה היא אֶסתּר שלָךְ מה היא? נקבה. הילָךְ בּמחירה פּרוּטה הילָךְ. כּדרך הטבע, אִם תּכניסי ראשךְ בּדבר, מסתּמא יבוֹא הכּל על

מקוֹמוֹ מסתּמא.

– כּן, – אוֹמרת יאֶנטיל, כּשהיא מתבּוֹננת בּפני עצמה אֶל

הענין מכל צדדיו. – אבל מַה סבוּר אַתּה, האִם לא תּהיֶה כּאן מניעה מידוֹ?

– מדבּרת אַתּ בּאַלתּר אַתּ מדבּרת? – אוֹמר רב קלמן,

כּשהוּא מתקרב ונגָש עד יאֶנטיל. – אָכן שאֵלָה יפה שאַלתּ, חַייךְ! ההוּא נַפשוֹ יוֹצאת, כּלה ויוֹצאת נַפשוֹ, והרי היא אוֹמרת מניעה היא אוֹמרת!

– לא לָזה נתכּוונתּי, – אוֹמרת יאֶנטיל. – סחה אני בּנדוּניה אני סחה. זלאטה, הלא יוֹדע אַתָּה אֵין ידה מַשׂגת, בּינינוּ לבין עצמנוּ, להוֹציא אפילוּ מאָה קרבּוֹנים. די לָה, שהיא צריכה, עלוּבת־הנפש, בּימינוּ אֵלה להשׂיא בּת ואֵין בּידה כּלוּם. כּאשר יאֹמַר

משל הבּריוֹת: “נוֹחַ להרים שיכּוֹר מן האָרץ מלהרים קבּצן מאַשפּוֹת”.

– כּלוּם יוֹדע אני מה אַתּ מדבּרת, יאֶנטיל? אָכן אַלתּר

עוֹמד כּאן על כּספּה של זלאטקה שלָךְ הוּא עוֹמד! חַייךְ, כּל השוַמע יצחַק לָךְ כּל השוֹמע!

– מכּיוָן שכּךְ, – אוֹמרת יאֶנטיל, נוֹתנת אֶצבּע בּפיה

ונוֹפלת לתוֹךְ הרהוּרים, – נתבּוֹנן ונראֶה. צריך לנַסוֹת דבר.

כּשאִי־אֶפשר להגבּיה למַעלָה, מַשפּילים למַטה.

– מַה נַפשךְ, אִם הן – הן, ואִם לָאו – לָאו! – אוֹמר רב קלמן, כּשהוּא מפרשׂ לפניו אֶת שתּי ידיו וכוֹפף אֶת ראשוֹ. – אבל וַדאי הוּא, שאִם רק תּרצי, תּעשׂי ותוּכלי, אֵין שוּם ספק בּדבר. לשנן לָךְ את לשוֹנךְ, בּרוּךְ השם, אֵין אני צריךְ אני. וּבלבד שתּאַמצי מעט כּוֹחַ תּאַמצי, והעיקר שלא להחמיץ את המצוָה, כּמַאמרם… שלוֹם!

– שלוֹם! – עוֹנה יאֶנטיל. – עוֹד אֶתיישב בּדבר עם

בּייניש שלי, ונשמַע מַה יאֹמר בּייניש לכךְ? טוֹבים השנַיִים מן

האֶחָד.

– נַעניתי לָךְ! – אוֹמר רב קלמן. – רצוֹנךְ להתיישב עמוֹ, יהי כּרצוֹנךְ יהי. אַף־על־פּי־כן בּעל, כּמַאמרם… שלוֹם!

– שלוֹם! ראֵה אֵיפוֹא, רב קלמן, אַל תּבְהל על פּיךָ לפלוֹט דבר בּטרם זמן, לא לפני זלאטה ולא לפני בּייניש, שלא יֵצא לבסוֹף כמשל הבּריוֹת: “הרבּה זמירוֹת וּמעט אטריוֹת”… המבין אַתּה?

– יפה, יפה! – אוֹמר רב קלמן ויוֹצא מפּני יאֶנטיל שׂבע־רצוֹן בּיוֹתר, כּשהוּא מדבּר אל עצמוֹ בּדרךְ־הילוּכוֹ.

ואוּלָם זוֹ היתה רק תּנוּעה דיפּלוֹמַאטית מעם יאֶנטיל, שדחתה אֶת תּשוּבתה לרב קלמן השדכן בּאמַתלָה, כּי צריכה היא להימלךְ תּחילָה עם בּייניש בּעלָה. לאמתּוֹ של דבר, חוֹששת היתה מפּני בּייניש, שעלוּל הוּא רק לקלקל כּאן, ולא לתקן. בּייניש היה מין אַברךְ, שלפנים נחשב קצת מַשׂכּיל במַאזיפּיבקה. מוֹצאוֹ היה מעיר קאשפּירוֹב הגדוֹלָה, וּמשם לָקחָה אוֹתוֹ בּתיה הסיטוֹנאִית אַחַר כּבוֹד, כּחמדה גנוּזה, בּשביל בּתה

הצעירה יאֶנטיל. בּעוֹדנוּ חָתן היה בּייניש נַער לוֹמד תּוֹרה וּשמוֹ הלךְ

לפניו, כּי כּלי מפוֹאָר הוּא. אַךְ לאַחַר חתוּנתוֹ נתגלָה, כּי אֵין

תּוֹכוֹ כּברוֹ: בּייניש משךְ ידוֹ מלימוּד הגמרא וּפנה אֶל מיני לימוּדיוּת אחרים: לספרים חיצוֹנים דווקא. הדבר נוֹדע בּעתּוֹ, וּבתיה הסיטוֹנאִית הרעישה אֶת העוֹלָם: הבהילָה להביא מקאשפּירוֹב אֶת הוֹריו של בּייניש ודרשה מהם רק גט. אֵינה צריכה לסחוֹרה כּזאת. מקח טעוּת היה כּאן! וסוֹף דבר היה, שהחזירוּ אֶת בּייניש למוּטב, העמידוּהוּ על רגלָיו ועשׂוּהוּ אָדם מן היִישוּב, כּשאָר האַברכים בּמַאזיפּיבקה. מאָז היה

בּייניש לסוֹחר ולא ראה עוֹד ספר פּסוּל בּעֵיניו. הרבּה עשׂתה כּאן יאֶנטיל אשתּוֹ, שהשגיחָה עליו וחָנכה לוֹ על־פּי דרכּה, למַען יֵדע וּלמַען יִזכּוֹר, כּי אִשתּוֹ היא, וחַייב בּעל לעזוֹב אֵת כּל הבלי

נעוּריו ולעשׂוֹת רק אֶת רצוֹן אִשתּוֹ. ואוּלם בּסתר לבּוֹ נשאַר בּייניש

מַשׂכּיל כּשהיה. הוּא אָהב אֶת המַשׂכּילים כּנַפשוֹ ותיעֵב אֶת אַנשי

מַאזיפּיבקה המתחַסדים, וּבפרט אֶת היהוּדים הנאִים, הנוֹתנים אֶת כּספּם

בּנשךְ, ההוֹלכים בּטלים בּשוּק וּמַקלוֹתיהם בּידיהם, אוֹכלים בּכל פּה

אֶת העני, מוֹצצים, כּתּוֹלָעים הלָלוּ, אֶת דם התּמצית של בּעלי־המלָאכה ויִגעֵי־הכּפּיִים.

– אוֹי, כּמה שׂוֹנא אני אוֹתם! – היה בּייניש אוֹמר עליהם בּחמַת־רוּחוֹ. – רק אלוֹהים יוֹדע אֶת האמת! היִיתי תּוֹלה אֶת כּוּלָם על חבל אֶחָד, וקוֹדם לכוּלָם אֶת בּעל־הכּרס המפוּטם הזה, אֶת רב אַלתּר, תּיפּח רוּחוֹ!

– מַה פּסוּל מצאת בּוֹ? ראֵה והבּיטה בּוֹ, כּמה התלקח! –

בּיקשה יאֶנטיל אִשתּוֹ לנַצחו בדברים, סתם לשם ניצוּחַ. – אַל תּתלהב כּל־כּךְ, בּייניש! עוֹד יבוֹא יוֹם ואַתּה בּעצמךָ תּצטרךְ לחַסדוֹ של

אַלתּר, ונשמַע אֶת דבריךָ אָז! כּאשר יאֹמַר משל הבּריוֹת: "אַל תּעוּף

למַעלָה, כּדי שלא תּפּוֹל למַטה"…

אהה, כּי צדקה יאֶנטיל! כּשנַעשׂה בּייניש סוֹחר ונסתּבּךְ

פּעם בּעסקיו, על־כּרחו הצטרך להלוָאָתוֹ של אַלתּר, וּמאָז הוֹסיף לשׂנוֹא אוֹתוֹ. כּשהזכּירוּ לפניו אֶת שמוֹ של אַלתּר, היה רוֹעֵד כּוּלוֹ מכּעס. הדבר נראֶה בּיוֹתר ליאֶנטיל, וּלעתּים קרוֹבוֹת, בּייחוּד אַחרי בּיקורּוֹ

של רב קלמן, היתה מתכּוונת לסַפּר לפני בּעלָה, בּעבוּר הרעימוֹ, בּשבחוֹ של אַלתּר, להרים על נס אֶת רוֹב עשרוֹ.

– ודווקא בּלא ספרים וּבלא לימוּדיוּת! – אוֹמרת יאֶנטיל בּעקיצה גלוּיה.

– אבל מבקש אני ממךְ, – מתחַנן בּייניש לפניה, – אַל תּדבּרי עמי על המן זה, על צוֹרר היהוּדים! אֶת שמוֹ לא אוּכל לשמוֹעַ!

– שמא יוֹדע אַתּה, מה רעה עשׂה לךָ? – מוֹסיפה יאֶנטיל לקנתּר אוֹתוֹ. – בּאשר הוּא עשיר? מה עניינם של אחרים בּכךְ? רבּים היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת עוֹשר כּאַלתּר, אילוּ עָמד לָהם שׂכלָם. ריבּית, שוֹטה

שכּמוֹתךָ, גדֵלה בּלא גשמים…

– אבל הלא בּיקשתּי ממךְ, יאֶנטיל, לבל תּזכּירי לפנַי אֶת שמוֹ הטמא! עשׂי עמי חסד ואַל תּזכּירי אוֹתוֹ לפנַי!

– הס! ראוּ־נא אֶת זה, שהכּוֹהן מדבּר מתּוֹךְ גרוֹנוֹ! אֶת קוֹלוֹ הרים עלי, כּאִילוּ מפּיו אני חַיה! מה אַתּה חוֹשד בּי? דיבּרנוּ בּאַלתּר, ואָמַרתּי, כּי אֵין הוּא נוֹרא כּל־כּךְ, כּמוֹ

שעוֹשׂים אוֹתוֹ. כּל אָדם יֶש לוֹ שׂוֹנאִים, כּאשר יאמַר משל

הבּריוֹת…

– מַה יוֹעילוּ לי משלי הבּריוֹת שלָךְ? ואַתּ מוּטב

שתּאמרי, יאֶנטיל, לָמה אַתּ מַרבּה פּתאוֹם שׂיחָה בּאַלתּר? הלא מסתּמא

דברים בּגוֹ, מין מדרש פּליאָה!

– ראֵה זה חָדש! פּתח בּאַלתּר וסיים בּמדרש! זהוּ בּאמת

כּאשר יאֹמַר משל הבּריוֹת: “לא לחינם הלך הבּצל אֵצל השוּם, אֶלָא מפּני ששניהם ריחָם נוֹדף”…

– לא, יאֶנטיל, הלא מַכּיר אני אוֹתךְ קצת. אַל תּפליגי אוֹתי בּמשלים!

– יוֹדע אַתּה מה, בּייניש? מוּטב שתּיאָלם. כּאשר יאֹמַר

משל הבּריוֹת: “גם אויל מַחריש נוֹחַ לאִשתּוֹ מחָכם מפטפּט”… השוֹר, עליךָ לָדעת, יֶש לוֹ לָשוֹן ארוּכּה, ואֵינוֹ יוֹדע לתקוֹע בּשוֹפר…

כּךְ גם אַתּה. שמא אֶפשר היה להביא אוֹתךָ פּעם אַחַת לידי מַעשׂה, והרי אַתּה בּא ומבלבּל אֶת המוֹחַ בּסברוֹתיךָ המחוּכּמוֹת. פּישפּשוּ וּמצאוּ

חָכם בּעוֹלָם וּבייניש שמוֹ! אָדם הוּא אִיש וּברוָז הוּא עוֹף, הפּוֹרח

על הבּיצה וּמקשקש בּכנפיו… לךְ מפּה, ולא אוֹסיף לראוֹת עוֹד אֶת

פּניךָ!…

אָכן בּת־מזל היא יאֶנטיל. בּייניש אוֹהב אֶת אִשתּוֹ, ודווקא כּשהיא מחַרפת וּמגדפת אוֹתוֹ היטב, הוּא נַעשׂה רךְ כּעיסה ונוֹתן

עצמוֹ ללישה. ויאֶנטיל לָשה אוֹתוֹ ועוֹשׂה בּוֹ כּל מַה שלבּה

חָפץ.

– השוֹמע אַתּה, בּייניש? רק אַחַת מבקשים ממךָ: שתּראֶה ותשמע ותחריש. לפי שגם חָתוּל עלוּל לקלקל…

 

פּרק עֶשׂרים ואַרבּעה: יאֶנטיל עוֹשׂה בּלהטיה, ואַלתּר פּוֹתחַ אֶת ידוֹ הקפוּצה    🔗

קבּלה היא בּידנוּ, שכּל יהוּדי אוֹהב להתערב בּעסקי

אחרים, לחַווֹת דעה בּמקוֹם שאֵין דעתּוֹ נשמַעת, לָעוּץ עֵצה ללא שאָלוּהוּ, לעקוֹב אַחרי חבירוֹ, לארוֹב לוֹ ממסתּרים, לראוֹת מַה מתּבשל

בּקדירתוֹ. ואוּלָם להתערב בּעניינים הנוֹגעים בּנפש, לדאוֹג לתכליתם של בּן פּלוֹני וּבת פּלוֹני שהגיעוּ לפרקם, לבקש ולמצוֹא לכל אֶחָד מהם את הראוּי לוֹ, לשדךְ שידוּכים וּלזווג זיווּגים, – לכךְ נתמחוּ רק יהוּדי

מַאזיפּיבקה. כּל יהוּדי בּמַאזיפּיבקה רוֹאֶה אֶת עצמוֹ בּחזקת שדכן – לא,

חָלילָה, כּדי לקבּל דמי שדכנוּת. אָמנם כּשמזדמנים לידוֹ דמי שדכנוּת,

אֵינוֹ מסרב לָהֶם. כּלוּם ראִית אָדם מוֹשךְ אֶת ידוֹ מריוַח הבּא בּהיסַח

הדעת? אבל מוֹצא אַתּה בּיניהם רבּים, העוֹשׂים מַעשׂיהם לא על־מנת לקבּל פּרס, אֶלָא לשם שמַיִים בּלבד. ראוּ בּחוּר וּבתוּלָה, אַלמן ואַלמנה,

גָרוּש וּגרוּשה, מיד נצנץ רעיוֹן בּמוֹחם: “אִי, כּמה נאֶה שידוּךְ זה! זיווּג מן השמַיִים!” והרי הם מַתחילים לעשׂוֹת בּמלָאכה לטוֹבתם של אֵלוּ: אַלמן זה חַייב לישׂא בּתוּלָה זוֹ, בּחוּר זה ראוּי לגרוּשה זוֹ, וגָרוּש

זה כּאילוּ נוֹצר לאַלמנה זוֹ. מַניחים הם עסקי עצמם, טוֹרחים ועוֹשׂים וּמשדלים בּדברים אֶת שני הצדדים, ואֵין דעתּם מתקררת עליהם עד שהשידוּךְ נַעשׂה שידוּךְ. אֵין הם יכוֹלים לָשׂאת ולסבּוֹל, תּוֹעבת־נַפשם היא, כּשהם רוֹאים בּחוּר זקן, אוֹ נַערה שהגיעה לפרקה: “עד מתי – הם אוֹמרים – יֵשבוּ אֵלה לבדם? עד שילבּין ראשם?” בּיִחוּד רע בּעֵיניהם, כּשבּתוּלָה יוֹשבת עד בּוֹש בּבית אביה: מתבּיישים בּה בּין הבּריוֹת, הגברים מתנַהגים עמה דרךְ זילזוּל, כּעם זכר, הנשים רוֹאוֹת אוֹתה כּצנוֹן יבש, והכּל נדים לָה וּמרחמים עליה, כּעל עלוּבת נפש.

– רשאִית אַתּ להתרעם עלי, זלאטה, אבל מן האמת אֵין להתעלם, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּספרים הקדוֹשים: אמת גם מאֶרץ תּצמח. אחוֹתךְ הבּכירה אני, וּמוּתּר לי לגלוֹת לָךְ כּל מַה שבּלבּי. וַדאי

שאֶסתּר שלָךְ נַערה נאָה היא, נפש טוֹבה ויקרה, כּה תּהיֶה לי השנה הזאת לטוֹבה, ואַף־על־פּי־כן אַל תּשכּחי, שאֵין היא קרוּאָה עוֹד נַערה צעירה, אַתּ כּשהגעתּ לשנוֹתיה, כּבר ילדתּ שנַיִם אוֹ שלוֹשה ילָדים. אָמנם שמה

הטוֹב הוֹלךְ לפניה בּכל העיר, כּה יֵיטיב לי אלוֹהים אֶת חַיי, אבל כּשאני שוֹמַעת על בּתּךְ: “הנה היא הוֹלכת, הבּתוּלָה הזקנה”. – בּשׂרי נַעשה חידוּדים חידוּדים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּספרים הקדוֹשים…

כּךְ טענה לפני זלאטה אחוֹתה הבּכירה, בּריינה האַלמוּגָנית, אשה עבה ואֵיתנה, שקוֹלָה כּקוֹל הגבר, פּניה מיוּבּלים וּשׂפתה העֶליוֹנה מַצמיחָה שׂפם שחוֹר. בּעיר היתה ידוּעה כּאִשה נבוֹנה

ודעתּנית, ישרה וחסוּדה, מלוּמדת בּתּחינוֹת וּבשאָר ספרי־נשים, מסוּרה בּלב ונפש לעניִים, נוֹטלת מדי פּעם בּפעם מטפּחת בּידה ויוֹצאת עם עוֹד אִשה אַחַת, חסוּדה כּמוֹה, לבין החנוּיוֹת לאסוֹף נדבוֹת ליוֹלדוֹת

עניוֹת, להכנסת כּלה, ללחם אֶביוֹנים, וכדוֹמה. אַנשי העיר לא חיבּבוּ אוֹתה בּיוֹתר, משוּם שהציקה לָהם לעתּים קרוֹבוֹת בּאִיסוּף הנדבוֹת. "הנה

היא הוֹלכת שוּב, הגבּאִית עם המטפִחת", – היוּ אוֹמרים מתּוֹךְ עקימת חוֹטם, כּשראוה מרחוֹק. בּעלָה, משׁה־אַברהם אִיש־הבּרזל, היה לוֹ עֵסֶק שלוֹ – בּרזל, וּבריינה, שגָדלָה בּבית אִמה בּתיה הסיטוֹנאִית, לא יכלה

לָשבת בּחיבּוּק־ידיִים, ולָכן היה גם לָה עֵסֶק שלָה – מסחַר האַלמוּגים. אָמנם בּעלָה לא נהנה הרבּה מעסקיה, כּי אֵת כּל אשר מצאָה ידה השקיעה בּעניִים, בּיוֹלדוֹת העניוֹת וּבכּלוֹת העניוֹת שהכניסה לחוּפּה.

ואַף־על־פּי־כן לא כּיהה בּה. בּנוֹתיה של בּתיה לא הניחוּ לבעליהן, כּי יִמשלוּ בּהן. זלאטה כּיבדה מאוֹד אֶת אחוֹתה הבּכירה ונתנה לדבריה עֵרךְ רב.

– מה אֶעשׂה אֵיפוֹא, ואני אשה אַלמנה עם יתוֹמים קטנים? – שאלה אוֹתה זלאטה. – מַה יש בּידי לעשׂוֹת, אִם עדיִין לא נזדמן לָה שידוּך כּערכּה? הלא לָקחת בּחָזקה אֵיני יכוֹלה, כּשידי קצרה מהשׂיג. שווי־נא בנַפשךְ, מה רע ומַר לי וּמַה חָשוֹךְ עוֹלָמי, כּשאני מציצה על אֶסתּר, בּלא עֵין־הרע… – מרוֹב עגמת־נַפשה התחילָה זלאטה לבכּוֹת. וכאן עמדה בּריינה לנַחמה וּלדבּר על לבּה, הוֹכיחָה לָה אֶת ההפךְ, כּי אֶסתּר אֵינה

עדיִין “זקֵנה מוּפלגת” כּל־כּךְ, שיִצטערוּ עליה בּיוֹתר. כּשתּגיע שעתה, יגיע גם בּן־זוּגה, יִמצא בּעצמוֹ אֶת הדרךְ אֵליה. כּי לָמה נרַמה את עצמנו, נערוֹת רבּוֹת כּאֶסתּר אֵין כּאן בּעיר, הכּל יוֹדעים זאת, והשם הטוֹב יֵיטיב לָה, לכשירצה. "עוֹד תּראִי בּה נַחַת, אִם יִרצה השם, –

סיימה בּריינה אֶת דבריה הטוֹבים, – כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּספרים

הקדוֹשים: אֵם הבּנים שׂמֵחה, הללוּיה"…

לא כּךְ התנַהגה עם זלאטה אחוֹתה הצעירה יאֶנטיל. זוֹ קרבה אֶל המלָאכה בּכל תּוֹקף, לא נחה ולא שקטה. טבעה היה בּכךְ, וּפנַאי היה לָה די והוֹתר. יאֶנטיל היתה אִשה יוֹשבת בּיִת, כּלוֹמַר, לא אֵשת־השוּק, כּמוֹ בּריינה וּזלאטה. היא היתה הצעירה בּשלוֹש בּנוֹתיה של בּתיה הסיטוֹנאית, וגָדלָה בּבית אִמה לעֵת זקנתה, כּשזוֹ כּבר תּש כּוֹחָה ולא

יכלה לחַנךְ אֶת בּת־זקוּניה על־פּי דרכּה ולעשׂוֹתה אֵשת־חַיִל, כּבנוֹתיה הבּכירוֹת. ולא עוֹד, אֶלָא שיאֶנטיל עצמה היתה עצלה מטבע בּריאָתה, מתבּטלת ממלאכת בּיתה ואוֹהבת לָשבת על סַפסלים של אחרים ולעסוֹק בּעסקים של אחרים, וּבפרט בּעסקי משפּחה, השייכים לחָתן וכלה, בּעל ואִשתּוֹ, אַחים ואחָיוֹת. בּענינים אֵלה שקדה יאֶנטיל לנעוֹץ אֶת חוֹטמה, להפריחַ שמוּעה,

להרקיחַ מרקחה, לסכסךְ אִשה בּחברתּה, ואַחַר־כּךְ, כּשהלָלוּ כּבר

התקוֹטטוּ והחזיקוּ אִשה בּצעיף רעוּתה, היתה היא מתייצבת מרחוֹק, שוֹקטת וּמַחרישה, כּאִילוּ לא הכלימה דבר. בּשוּק הכּירוּ אוֹתה ואֶת מַעלָליה ונזהרוּ מפּניה, כּמפּני האֵש. כּששתּי נשים היוּ נדבּרוֹת אִשה אֶל רעוּתה

ויאֶנטיל היתה בּאה, מיד נשתּתּקוּ: “הסוּ, הנה הוֹלךְ הפּגע הרע, – יד לפה!”… אפילוּ בּין אַחיוֹתיה היתה יאֶנטיל זוֹרעת מדנים וגָרמה לכךְ, שבּריינה וּזלאטה רגזוּ אִשה על אחוֹתה שנים רבּוֹת. כּשרוֹן מיוּחָד ניתּן

ליאֶנטיל לשדל בּדברים אֶת שוֹמעֶיה, כּי יאמינו לָה. כּל כּוֹחָה לא היה אֶלָא בּפיה, בּהבּעת פּניה, בּברק עֵיניה. פּנַאי היה לָה למַדי, ילָדים

לא נתקיימוּ אֶצלָה, אֶת העֵסק ניהל בּייניש (הוּא היה סוֹחר־תּבוּאָה), וכל דלתוֹת הבּתּים שבּעיר היוּ פּתוּחוֹת לפניה: אַף־על־פּי־כן בּתּה של בּתיה הסיטוֹנאִית! טיפּשה לא היתה יאֶנטיל. רב קלמן השדכן ידע אֶת מי הוּא בּוֹחר להיוֹת לוֹ לעֵזר בּענינוֹ של אַלתּר. יאֶנטיל פּתחה אֶת שׂיחָתה

הראשוֹנה עם זלאטה על־אוֹדוֹת אַלתּר בּחָכמה וּבזהירוּת רבּה, כּמסיחָה לפי־תוּמה, עד כּי גם זלאטה, שלא היתה אִשה חַסרת־תּבוּנוֹת, לא ראתה כּאן כּוונה מיוּחדת אוֹ מזימה כּל־שהיא.

– עברתּי היוֹם לפני בּיתוֹ של אַלתּר, אַלתּר של פּאֶסי, – אָמרה יאֶנטיל כּאִילוּ דרךְ־אַגב, לשם שׂיחָה בּטלה. – גם אֵלוּ קרוּאִים חַיִים, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים! אָדם יוֹשב לבדוֹ עם אַרבּעה

כּוֹתלי בּיתוֹ. אוֹכל ושוֹתה וּמוֹנה אֶת כּספּוֹ. עשיר מוּפלָג, תּיפּח

רוּחוֹ, ממוֹן קוֹרח. מַה יֶחסַר לוֹ? רק מיחוּש ראש. לוּא היה צעיר יוֹתר, לכל הפּחוֹת, כּי עתּה נתנוּ לוֹ כּלה, אַף כּי בּלא כּסף.

– מצאת אֶת האִיש, שיִקח כּלה בּלא כּסף! – משיבה לָה

זלאטה אַף היא לשם שׂיחָה בּטלה. – ההוּא מוּכן למכּוֹר בּכּסף אֶת נַפשוֹ ואֶת בּשׂרוֹ, והרי היא אוֹמרת זאת!

– טעוּת היא בּידךְ, זלאטה. לפני ימים מוּעטים פּגשתּי אֶת קלמן השדכן בּמקרה, ונשבּע לי זה בּכל השבוּעוֹת שבּעוֹלָם, כּי מבקש הוּא לאַלתּר שידוּךְ דווקא משפל המַדריגָה, כּלוֹמַר, ממַעמַד בּעלי־בתּים, אַךְ בּלא כּסף, וּבלבד שהקרן תּהיֶה קיֶימת. אני אוֹמרת לָךְ אֶת האמת, זלאטה, אִילוּ היוּ לי ילָדים, לוּלא יִיסרני אלוֹהים ונתן לי, לכל הפּחוֹת, בּת אַחַת בּוֹגרת, לא היִיתי מהססת אַף רגע. מַה לי שדבר אַחר הוּא, יִקחהוּ בּכוֹר שׂטן, וּבלבד שאַבטיחַ אֶת בּתּי, שיהא חלקה שמן. אִי, זלאטה, השוֹמַעת אַתּ? קרא לי טיפּש ותן לי דוּבשן…

בּשׂיחוֹת כּאֵלה היתה יאֶנטיל בּוֹחנת וּבוֹדקת אֶת

אחוֹתה פּעם בּפעם, אֶלָא שהפליאָה כּל־כּךְ לגלגל אֶת הדברים וּלהגיע עד אַלתּר, שזלאטה לא העלתה על דעתּה שוּם חשד. פּעם אַחַת פּלטה זלאטה מלה מפּיה ואָמרה:

– מַה סבוּרה אַתּ, יאֶנטיל, אִילוּ, דרךְ משל, חָפצה בּוֹ אֶסתּר שלי?

– ראֵה זה חָדש! האִם נטרְפה דעתּם של שׂוֹנאַי? – השיבה לָה יאֶנטיל כּרוֹגזת. – וכי מה? כּלוּם אֶסתּר שלָךְ בּתוּלָה מכוֹעֶרת

היא כּאן, שצריכים להיפּטר ממנה? סתם דברי הבאי!

– אוֹי, אַל תּאֹמרי כּן, יאֶנטיל! רק אלוֹהים יוֹדע אֶת

האמת, אֵת אשר אֶשׂא ואֵת אשר אֶסבּוֹל. שוי־נא בּנַפשךְ, כּמה נעים לי לשמוֹע אֶת הדיבּוּרים, שמדבּרים בּעיר!

– מה הם אֵיפוֹא הדיבּוּרים, שמדבּרים בּעיר, רוֹצה אני לָדעת? – אוֹמרת יאֶנטיל בּנעימה מיתּממת.

– מַה רצוֹנךְ, שידבּרוּ? די לי, שמדבּרים בּאֶסתּר, כּי בּוֹגרת היא, בּלא עֵין־הרע. די לי, שאוֹמרים…

– שאוֹמרים! שמדבּרים! מַה יוֹעיל לי, זלאטה, לשמוֹע אֶל

דברי האוֹמרים והמדבּרים? תּדבּק לשוֹנם לחיכּם ויחדלוּ לאמוֹר וּלדבּר!

מוּטב שיבּיטוּ על עצמם ואַל יִיבש מוֹחָם על אחרים! בּאמת אוֹמַר לָךְ, כּלכּל לא אוּכל הוֹלכים בּטלים אֵלוּ, מוּכנה אני לקרוֹע אוֹתם כּדג, אֵת

כּל אֵלה האוֹמרים והמדבּרים! מַה זה נוֹגע לָהם, שאֶסתּר עדיִין אֵינה

כּלה? מה אִיכפּת לָהם? לָמה לא אִיכפּת לי, שבּתּה הנחמדה של לאָה־ציפּוֹרה מליאָה וּגדוּשה בּשנים, כּשׂק מלא מוֹץ? לָמה אֵיני מצירה ודוֹאֶגת, שהבּתוּלָה של מינצי ריחַ של עלי בּית־הקברוֹת נוֹדף ממנה? לָמה אֵיני מדבּרת בּשלוֹש בּנוֹתיו של בּנצי האָדוֹם, שעברוּ זה־כבר אֶת מיבחַן הצבא, ושוּם חָתן משוּגָע אֵינוֹ רוֹצה אפילוּ להריחַ בּהן? לָמה אֵיני

יוֹצאת לזעוֹק בּחוּצוֹת על כּלָתה של האני, שהשליכה פּתאוֹם אֶת הפּיאָה הנכרית מעל ראשה? וכי בּמה היא מתגנדרת כּל־כּךְ? בּזה, שבּעלָה הרויחַ ממוֹן הרבּה? עוֹד נחיֶה ונזכּה לכךְ, שיִפשוֹט אֶת הרגל! וּבתּה של גוֹלדה

האַלמוּגָנית כּלוּם לא התנַשקה עם המשרת בּעֶצם היריד מתּחת לתּריס? אֵיני יכוֹלָה לָשׂאת זאת, אֵש בּוֹעֶרת בִּי וּמלהטת קרָבי, כּשאני שוֹמַעת,

כּיצד בּני־אָדם מַלעיזים על אחרים וּמַבּיטים אַחריהם, רק אַחריהם!…

יאֶנטיל מתלקחת כּל־כּךְ, שהיא הוֹלכת מעם אחוֹתה כּוּלָה מוּרתּחת, כּאִילוּ שכחה, היכן היא עוֹמדת. אַחַר־כּךְ, כּעבוֹר ימים אַחדים, היא נכנסת שוּב אֶל זלאטה בּחנוּתה, יוֹשבת עמה על הסַפסל בּחוּץ וּמלָאכה בּידיהן, פּותחת ואוֹמרת לָה כּךְ:

– שוֹמַעתּ אַתּ, זלאטה? בּביתי התבּוֹנַנתּי היטב

ונמלכתּי גם עם בּייניש שלי בדבר אוֹתוֹ האִיש, שאָמַרתּ לי לפני ימים מוּעטים. שבתּי וראִיתי, כּי אֵין הדבר עקוּם כּל־כּךְ, כּמוֹ שסבוּרה

היִיתי תּחילָה. כּאשר יאֹמַר משל הבּריוֹת: “עקוּם כּיעֶה וישר אֶל העניין”… הלא בּכל זאת אוֹמרים עליו, כִּי עשיר מוּפלָג הוּא, מלא וגָדוּש בּכסף, וגם ילָדים אֵין לוֹ!

– וכי מה? מימיו לא היוּ לוֹ ילָדים? – שוֹאֶלת זלאטה מתּוֹךְ הירהוּרי לבּה, כּשהיא מגָרדת ראשה בּצינוֹרית מתּחת

למטפּחתּה.

– מאַיִן? – אוֹמרת יאֶנטיל וּמַניחָה אֶת מלאכתּה הצדה. –

כּלוֹמַר, לפנים היה לוֹ מַשהוּ. אִשתּוֹ היתה משַׁכּלת. וכי אֵינךְ זוֹכרת אֶת פייגל? כּל ימיה היתה ירקרקת, תּמחַל לי שם, מין רוּחַ תּזזית, תּמיד דרשה בּרוֹפאִים, פּעמים אחָדוֹת הפּילָה ועמדה מלדת עד יוֹם מוֹתה.

– פּתחתּי בּדיבּוּר עם אֶסתּר, ושתקה, – אוֹמרת זלאטה מתּוֹךְ אנחה. וכי יוֹדעת אני, מַה פּירוּשה של שתיקה זוֹ? ילדי הדוֹר הזה – כּלוּם יכוֹלָה אַתּ לירד לסוֹף דעתּם? ואוּלָם אֶסתּר, בּלא עֵין־הרע, תּינוֹקת נבוֹנה היא, היוֹדעת אֵת אשר לפניה, וּמימיה לא הלכה עמי בּקרי.

– נוּ, וההוּא אָמנם רוֹצה, כּפי הנראֶה? – שוֹאֶלת יאֶנטיל כּאִילוּ דרךְ־אַגָב.

– אִם רוֹצה הוּא, אַתּ שוֹאֶלת? חַייךְ, יפה שאַלתּ!

ההוּא נַפשוֹ כּלה ויוֹצאת, כּבר שלח לכאן פּעמים אחָדוֹת אֶת קלמן, וגם הוּא עצמוֹ כּבר עבר פּעמים אחָדוֹת לפני החנוּת. דווקא בּשעה שאֶסתּר עמדה על ידי, – והרי היא אוֹמרת זאת!

– כּךְ הוּא המַעשׂה? – אוֹמרת יאֶנטיל כּמשתּאָה,

כּאִילוּ אֵינה יוֹדעת דבר מכּל החדשוֹת האֵלה, וּמַניחָה אֶת השׂיחָה לפעם

אַחרת, כּשהיא מַפליגָה לפי שעה אֶת אחוֹתה בּסתם דברים בּבוּקי־סריקי: שוּמן של אַוָזים, מיני מרקחת, חַלָה שנאֶפתה יפה לשבּת, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ.

זלאטה לא היתה פּוֹתחת שׂיחוֹתיה עם אֶסתּר על־אוֹדוֹת שידוּךְ ונישׂוּאִין בּכוונת מכוון, אֶלָא הדברים היו עוֹלים בּיניהן לעתּים קרוֹבוֹת מאליהם. מַאוַיֵי־לבּה הכּמוּסים של זלאטה נתגלוּ בּזה, שהיתה חוֹסכת פּעם בּפעם מהוֹצאוֹת הבּיִת פּרוּטה יתירה, כּדי להוֹסיף על בּגדי־הנדוּניה של אֶסתּר לחתוּנתה. באַרגָזה של זלאטה היוּ שמוּרוֹת מכּבר כּוּתּנוֹת עם בּתּי־צוָאר יפים מאוֹד, רקוּמים בכּליבוֹת, לפי האָפנה האַחרוֹנה, ציפּיות מַעשׂה רקמה, שׂמיכוֹת של פּיקה וּפקעוֹת חוּטים

לפוּזמקאוֹת. האַרגָז של זלאטה היה מין גנזךְ, אוֹ בּאנק, שהיתה מַפקדת בּוֹ אֶת חסכוֹנוֹתיה בּשביל אֶסתּר.

– מה אַתּ מַטמנת? – שאלה יאֶנטיל פּעם אַחַת, כּשראתה אֶת זלאטה מטפּלת בּאַרגָז.

– מה אני מַטמנת? – ענתה לָה זלאטה בּתרעוֹמת. – מסתּמא בּשביל בּעלי השני, כּלוּם אֵינךְ מבינה?

– טענוֹ בּחיטים והוֹדה לוֹ בּמַכּת־לחי! – אוֹמרת לָה

יאֶנטיל בּמשל, כּדרכּה. – יבוֹא עלי מַה שבּלבּי עליִךְ, השמַעתּ כּזאת

מימַיִךְ?! רוֹאָה אני, שאַת אוֹגרת, ושאַלתּי, בּשביל מי אַתּ אוֹגרת. הלא אֵין אני חַיֶיבת מַלקוֹת על כּךְ! מילא, יהי הפּעם כּחפצךְ.

– יוֹדעת אַתּ גם יוֹדעת, לָמה אכסה ממךְ. כּי אֵלה הם בּגדי־הנדוּניה של אֶסתּר לחתוּנתה, ורק יִתּן אלוֹהים בּמהרה בּקרוֹב, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, כּבר בּאה עֵת!

אֶסתּר, שישבה כּאן בּשעת דיבּוּרים אֵלוּ צריכה היתה להפוֹךְ אֶת ראשה אֶל החַלוֹן, כּדי שלא יִראוּ אֶת פּניה, שאַדמימוּת

השתּפּכה בּהם.

פּעם אַחַת בּליל־חוֹרף ישבה זלאטה על תּנוּר־המוֹשב וּלפניה כּברה מלאָה נוֹצוֹת, ואֶסתּר יוֹשבת אֶצלָה על הסַפסל ותוֹפרת

אַרבּע כּנפוֹת של כּוּתּנה בּשביל הנערים, אֶפריִים וּמנַשה. בּין זלאטה לאֶסתּר כּבר כּלוּ כּל הדיבּוּרים, וּשתּיהן ישבוּ מַחרישוֹת, כּל אַחַת

שקוּעה בּמלאכתּה. לא נשמַע אַף רישרוּש קל, לא בּבּיִת ולא בּחוּץ. רק החָתוּל האָפור הזקן השמיע פּעם בּפעם כּמין נַחרה, בּנַמנמוֹ שם על־גבּי התּנוּר. פּתאוֹם הוֹציאָה זלאטה מלבּה אנחה עמוקה, שנשמעה כּגיהוּק, בּלוית יבבה דקה וּבסיוּם: “הה־הה־הה!”

– מה הדבר, אִמא? – שוֹאֶלת אֶסתּר כּנבהלת.

– מה “מה הדבר”? – חוֹזרת זלאטה על שאֵלָתה של הבּת.

– מה אַת נאנַחַת כּל־כּךְ? – אוֹמרת אֶסתּר וּמַניחָה אֶת מלאכתּה.

– מה אני נאנַחַת? – אוֹמרת זלאטה. – מתאַנֵחַ אֶצלי, והרי אני נאנַחַת. וַדאי, אִילוּ היה טוֹב ללבּי, לא היִיתי נאנַחַת. לא מרוֹב טוֹבה אני עוֹשׂה כּן. כּשאני מַתחילָה להתבּוֹנן יפה על כּל אשר מסביבי, חוֹלפוֹת כּל מיני מַחשבוֹת בּמוֹחי. לא כּלוּם, סתם דאָגוֹת. אָדם דוֹאֵג לקיוּם עוֹלָמוֹ.

– מַה תּוֹעילי אֵיפוֹא בּדאגוֹתיִךְ? – אוֹמרת אֶסתּר

לאִמה וּמַסבּירה לָה פּנים מתּוֹךְ חיבּה מיוּחדת. – הלא רוֹאָה אַתּ, כּי

אלוהים מוֹליךְ וּמביא אוֹתנוּ, כּמוֹ אֶת כּל היהוּדים. הנה ממַשמשים

וּבאים “ימי המסחָר האָדוֹם”²– נקווה לאלוֹהים, כּי נפדה כּסף.

– כּסף! – אוֹמרת זלאטה. – לא על הכּסף לבדוֹ יִחיֶה האָדם. יש דאָגוֹת גדוֹלוֹת מזוֹ. כּשאני מַעלָה על הדעת אֶת הילָדים, ילָדים הוֹלכים וּגדלים, והלא יש צוֹרךְ בּתכלית כּל־שהיא, ואני עדיִין עוֹמדת מבּחוּץ. כּוונתי אָמנם לָךְ לעצמךְ. מה, בּבקשה ממךְ? מַה יִתּן

וּמַה יוֹסיף לי קלמן זה, שהוּא דוֹחק אֶת השעה וּמציק לי כּל הימים? הלא נדוּניה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, אֵין בּידי ליתּן, וּבלא נדוּניה אֵין

קוֹפצים, וּבלשוֹן הבּריוֹת עדיִין קרוּאִים אָנוּ בּעלי־בתּים, וסבוּר

ההוּא, שהשפע שוֹפע והוֹלךְ, והריהוּ דוֹחק וּמציק. ואַתּ צאִי וגלי לפני אחרים אֶת המתרחש בּלבּךְ! וּבינתיים הזמַן אֵיננו עומד בּמקוֹם אֶחָד, ועם כּל יוֹם נוֹספת חָלילָה שנה. מוּטב שלא אֶחיה ולא אַגיע לכךְ, שיאֹמרו על בּתּי: “כּבר הלבּין ראשה”…

בּתוֹךְ כּךְ נפתּחת הדלת ואֶל הבּיִת פּוֹרצים אֶפריִים

וּמנַשה, הבּאים מבּית רבּם. פני שניהם משוּלהבים מן הקרה, שניהם לבוּשים מעילי־חתוּלים, חבוּשים בּכּוֹבעי חוֹרף סרוּגים, וּבידיהם פּנסים של נייר.

– עֶרב טוֹב! – אוֹמרים שניהם בּקוֹל אֶחָד, כּשהם רוֹקדים בּמקוֹמם וּמַשליכים אֶת המעילים מעליהם.

– אוֹכל! אוֹכל! – קוֹרא מנַשה וּמוֹשךְ אֶת אֶסתּר בשׂמלָתה.

– הס, הס, אני נוֹתנת! אני נוֹתנת! אוֹמרת אֶסתּר, קמה ממקוֹמה וּמַגישה להנערים ארוּחַת ערב: בּציקים עם שעוּעיוֹת.

אֶפריִים גָדוֹל ממנַשה רק בּשנה אַחַת, אֶלָא שהוּא

מנוּמס יוֹתר ממנַשה. לבקן, בפנים כּחוּשים וּמרוּכרכים, בּשתּי פּאוֹת

ארוּכּוֹת ודקוֹת, הריהוּ נראֶה כּבן־תּוֹרה גָמוּר. “הוּא, עליו השלוֹם, כּוּלוֹ כּמוֹהוּ, אַל אֶפתּח פה לשׂטן, אַךְ יאריך ימים ממנוּ”… כּךְ היתה אוֹמרת עליו זלאטה, כּשהיא מתכּוונת ללוי בּעלָה המנוֹחַ. וּמנַשה הוּא נַער קצר־קוֹמה, מוּצק וּמאוּשש, שוֹבב גָדוֹל, כּוּלוֹ אֵש

לוֹהט, קוֹפץ בּראש לרכּוֹב על עֵז, לקקן, פּטפּטן, מוּכן לתקוֹע אֶת עצמוֹ

בּכל מקוֹם ולהפוֹךְ אֶת העוֹלָם – אַךְ לא ללמוֹד.

– אִמא, אִמא, יוֹדעת אַתּ? – אוֹמר מנַשה, כּשהוּא בּוֹלע

אֶת המלים עם הבּציקים והשעוּעיוֹת יחד. – יוֹדעת אַתּ, אִמא? אֶפריִים כּבר קוֹרא בּעצמוֹ דף גמרא! הרבּי נתן לוֹ קריאָה ליוֹם החמישי. וּפיני־של־מאִיר־ של־פּיני הלא בּחוּר גָדוֹל הוּא, הכן? והרי אֵינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ לשׂמאלוֹ. בּיקש הרבּי להלקוֹת אוֹתוֹ עד כּמה שיוּכל להכיל.

נס נַעשׂה לוֹ, שנכנַס רב קלמן השדכן בּדבר שידוּךְ. הרבּי משדךְ שידוּךְ, ורב קלמן בּא אֵלָיו יוֹם יוֹם ויוֹשב עמוֹ שלוֹש שעוֹת לפי השעוֹן, ואנחנוּ מתפּקעים מצחוֹק. וּבינתיִים התחַמק פּיני־של־מאִיר־של־פּיני מיד הרבּי, והוּא יוֹדע אֶת הגמרא, כּשם שהוּא רוֹאֶה אֶת אָזנוֹ

השׂמאלית!

– ואַתּה יוֹדע אֶת הגמרא? – שוֹאֶלת אוֹתוֹ אֶסתּר,

כּשהיא חוֹבקת אֶת ידיה על לבּה וּמַבּיטה בּעיִן טוֹבה אֶל הילָדים,

האוֹכלים לתיאָבון אֶת מנתם לאַחַר שבּילוּ יוֹם ועֶרב בּחדר הצר של בּית־רבּם לאוֹר נר של חֵלב. וּזלאטה אַף היא פּניה מאירים מרוֹב נַחַת, בּהתבּוֹננה אֶל ילָדיה, זרע בּרוּכי אלוֹהים. לבּה מלא שבח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על רוֹב חסדיו, שהוּא עוֹשׂה עמה, עם אַלמנה עוֹטיה ושוֹממה. ואוּלם הנה נשבּתה פּתאוֹם שׂמחָתה של זלאטה: אֶפריִים, שישב עד עתּה שוֹקט וּמַחריש, פּוֹנה אֵליה ואוֹמר:

– אִמא, הרבּי בּיקש כּסף.

– כּן, אִמא! – מַחזיק אַחריו מנַשה. – הרבּי והרבּנית

בּיקשוּ בּחָזקה כּסף. צריכים הם לשלם שׂכר־דירה ולקנוֹת עֵצים להסקה. בּרל של משׁה־אַברהם הביא אֶתמוֹל שני קרבּוֹנים, וכיבּד אוֹתוֹ הרבּי כּבוֹד גָדוֹל, ואֶת פּיני־של־מאִיר־של־פּיני הזהיר עֶשׂר פּעמים, כּי בּלא כּסף אַל יִדרוֹךְ אפילוּ על מפתּן בּיתוֹ. הרבּי והרבּנית בּיקשוּ מאוֹד, כּי

תּשלחי לָהם שׂכר־לימוּד.

"שוּב שׂכר־לימוּד! – הוֹגָה זלאטה נכאִים וּמַרגישה

כּאִילוּ מַחַט פּגעה בּלבּה. – כּבר חַיֶיבת אני לוֹ בּוַדאי כּחמשה עשׂר

קרבּוֹנים, וּכלוּם אֶפשר שלא לשלוֹחַ לוֹ, לכל הפּחוֹת, עשׂרה גדוֹלים?

וכאן ממַשמשים וּבאִים ימי היריד: כּל פּרוּטה הנוֹפלת אֶל תּוֹךְ היד יוֹצאת למיקח סחוֹרה, לחַדש קצת אֶת החנוּת – הלא אִי־אֶפשר לפתּוֹחַ אֶת היריד בּאִיצטבוֹת ריקוֹת! ואַף־על־פּי־כן שׂכר לימוּד קוֹדם!"… וּפניה של זלאטה קדרוּ. עוֹלָה היא על משכּבה מדוּכדכת, כּאִילוּ מחצוּ אֶת ראשה. כּל הלילה שוֹמַעת אֶסתּר אֶת אִמה נאנַחַת וּמתהפּכת בּמיטתה מצד אֶל צד, וכל מיני רעיונוֹת מתרוֹצצים בּמוֹחָה. מבקשת היא עֵצוֹת לחַלץ אֶת אִמה ממצוּקתה. קוֹדם כּל עוֹלה יוֹסילי בּמַחשבתּה: הוּא והיא יבקשוּ וימצאוּ

דרךְ. וּמלבד כּל זאת, כּיוָן שתּינשׂא ליוֹסילי, הלא יִרוַח לאִמה מכּל

מקוֹם. שניהם יעבדוּ בּכל עבוֹדה קשה ויִשתּדלוּ להיטיב לזלאטה ולשמוּאֵליק גם יחד… ואוּלָם המַחשבוֹת המַזהירוֹת האֵלה נפסקוֹת בּבת אַחַת: כּצל שחוֹר מַקדירה עליהן שתיקתוֹ של יוֹסילי, שנעלם זה ימים רבּים ואֵין יוֹדע מקוֹמוֹ אַיֵהוּ. והיא מתלבּטת בּמַחשבתּה וּמבקשת דרכים אחרוֹת, שבּהן

תּוּכל לעמוֹד לאִמה בּשעת דחקה. אוּלי תּלךְ לשרת בּחנוּת של אחרים ואֶת שׂכרה תּביא לאִמה? אוֹ אוּלי תּסַע לעיר אַחרת ותמצא לָה שם מקוֹם בּאַחַת החנוּיוֹת הגדוֹלוֹת? ואוּלָם הרעיוֹן הזה נראֶה לָה משוּנה מאוֹד: אֵיךְ

תּעזוֹב אֶת אִמה לבדה ותלךְ לָנוּע על חנוּיוֹת של זרים?… "אֶלָא אם כּן, מַה תּכליתי? – היא שוֹאֶלת אֶת עצמה מתּוֹךְ יֵיאוּש. – להינשׂא

לאִיש?" וּצמרמוֹרת של קוֹר וחוֹם חוֹלפת אותה. הכיצד? להינשׂא לאַחר, לא ליוֹסילי?…

למחר, כּשעמדה זלאטה לָצאת אֶל השוּק וצילצלה בּמַפתּחוֹת החנוּת, שפכה אֶת לבּה המַר על ראש ילָדיה, אֶפריִים וּמנַשה, שלא זזוּ ממנה אַף רגע: “אמא, שׂכר־לימוּד!” זלאטה קיללָה אוֹתם בּחמַת־רוּחָה, וּמנַשה ספג מידה גם שתּי מַכּוֹת־לחי, לבל יִהיֶה חָצוּף ועז־פּנים כּלפּי אִמוֹ. “רוֹצחי היער, זרע מרעים!” – הרימה זלאטה אֶת קוֹלָה על ילָדיה, “זרע בּרוּכי אלוֹהים” מאֶתמוֹל, וּבלב נסער תּקעה לידם אֶת שׂכר־הלימוּד עם ארוּחַת־הבּוֹקר ושילחָה אוֹתם לבית־רבּם. אֶסתּר לא יכלה לעבוֹר על זה בּשתיקה ושאלה אֶת אִמה בּתוכחת רכּה:

– אֵין אני מבינה זאת. מַה נַפשךְ, אם נתת כּסף לילָדים, לא היה לָךְ לצער אוֹתם חינם!

כּאן לא יכלה גם זלאטה להתאַפּק. מתּוֹךְ שהרגישה בּעצמה, כּי עִוְתָה הפּעם על ילָדיה העלוּבים, וּמתּוֹךְ שהיה לבּה נעכּר גם קוֹדם לָכן מבּיקוּריהם של קלמן ויאֶנטיל, שהציקוּ לָה יוֹם־יוֹם בּשידוּךְ של אַלתּר, נתמַלאָה הסאָה וּמררתה נשפּכה מאֵליה:

– שמעיני, בּעלת־רחמים שכּמוֹתךְ, בּתּי שלי היקרה! עוֹמדת אַתּ להגן על הילָדים? מרחמת אַתּ עליהם? ולָמה אֵין רחמים בּלבּךְ על אִמךְ שלָךְ, אַלמנה עניה וסוֹעֵרה, אֵם לשלוֹשה ילָדים, בּיניהם בּת

שכּמוֹתךְ, בּוֹגרת, בּרוּךְ השם, שהגיעה זה־כבר לפרקה, ושהגיעה שעתי זה־כבר לראוֹת בּה קצת נַחַת בּעוֹלָמי? אִם רחמנייה אַתּ כּל־כּךְ, לָמה לא תּרחמי עלי, שמוֹחי ומוֹחַ עצמוֹתי יבשוּ כּחרס מרוֹב מַחשבוֹת, כּיצד

אַבטיחַ אוֹתךְ, כּיצד אביאֵךְ לתכלית כּל־שהיא, לבל תּשבי עד בּיאַת המשיחַ והכּל יוֹרוּ עלי בּאֶצבּע? מַה תּקוָתי כּי אייחל? וּבמה יִיחוּסי

גדוֹל כּל־כּךְ? בּזה, שאָביךְ נקרא “לוי של רב אַברמיל מסלאוויטה”? אָכן אוֹמרת אני לָךְ, כּי עדיִין אֵיני יוֹדעת אֶת כּיסא־הזהב, שיעמידוּ לי בּגלל זה בּגן־עֵדן! יוֹדעת אני, כּי לעֵת־עתּה אני מתגלגלת בּיִיסוּרים, פּנַי, על שׂונאֵי ציוֹן, מַשחירים, וּכשמַגיע לידי דבר של מַמש, עוֹמד היִיחוּס כּעֶצם בּגרוֹני! וכי מה הדבר? הנה נטפּל לי יהוּדי אַלמן, אָדם מהוּגָן, כּמדוּמה לי, מַה פּסוּל יֶש בּוֹ, שאֵינוֹ ראוּי להיוֹת חתני,

לוֹקחַ בּתּי? יהוּדי עשיר, הלוַאי יהי חלקם של כּל היהוּדים כּמוֹהוּ, אִיש ישר, וגם בּנים אֵין לוֹ. ההוּא חָפץ בּשידוּךְ בּכל לבּוֹ, נַפשוֹ

יוֹצאת, והיא מתייצבת כּאן בּפנַי בּרחמנוּת שלָה! כמה גדוֹלָה הרחמנוּת, שהמַרגָליוֹת דלילוֹת בּיוֹתר! השמַעתּ השׂגָה כּזאת מימַיִךְ?!…

ועוֹד דברי־רוֹגז כּאֵלה, חריפים וּמַכאיבים, שפכה זלאטה בּמַר־נַפשה על ראש בּתִה בּאוֹתה שעה. אֶסתּר, כּדרכּה, החרישה ולא ענתה דבר. רק מַענה רךְ אֶחָד היה לָה: שתּי מַחרוֹזוֹת של דמעוֹת חרישיוֹת, שנמשכוּ על לחָיֶיה

היפוֹת ונזלוּ למַטה. זלאטה נקוֹטה אַחַר־כּךְ בּפניה

ונשכה אֶת בּשׂרה בּשיניה על הבּוֹקר המַר והנמהר ההוּא. שבוּעוֹת רצוּפים לאַחַר המַעשׂה בּיקשה לפייס אֶת בּתּה, החניפה לָה, הבּיטה אֶל תּוֹךְ

עֵיניה, התאַמצה בּכל יכלתּה למחוֹת אֶת פּשעה נגדה. בּלילה היתה ניעוֹרה

ממשכּבה, ניגשת אֶל אֶסתּר השקוּעה בּשנתה, עוֹמדת עליה, כּמוֹ על תּינוֹקת פּעוּטה, וּמדבּרת אֶל עצמה בּלָחַש: "אֶהיֶה כּפּרתךְ, נשמַת אַפּי,

כּוכבי המאִיר, אִישוֹן בּת־עֵיני!"…

ואֶסתּר כּבר שכחה אֶת דבריה הקשים של אִמה מן הבּוֹקר ההוּא. דעתּה היתה טרוּדה עליה ולבּה נסער ממַחשבוֹת אחרוֹת – בּשל השמוּעה על נישׂוּאָיו של יוֹסילי, שהגיעה למַאזיפַיבקה בּימים ההם. מי הוּא אוֹתוֹ האַלמן, האָדם המהוּגָן, שאִמה רמזה עליו בּשטף דבריה, נוֹדע לָה מפּי דוֹדתה יאֶנטיל. ואוּלָם אֶסתּר, בּמצוּקת־נַפשה הגדוֹלָה, כּמעט לא שׂמה

לב לצרה החדשה, הנשקפת לחַיֶיה הצעירים. וכךְ עברוּ הימים, עד שהגיע שוּב בּוֹקר “מַר ונמהר”. זלאטה היתה רגוּזה בּיוֹתר והתפּרצה שנית בּדברי מוּסר לבתּה, והפּעם היו הדברים גלוּיִים וּמפוֹרשים.

בּלבּה של זלאטה התרוֹצצוּ בּימים ההם שתּי הרגָשוֹת. ראשית: "מַה פירושו של דבר – האם אני אֶשאַל אוֹתה? הלא אני האֵם, וּכשאני אוֹמרת דבר, הדבר אָמוּר! כּלוּם היא תּחַווה לי דעה? וכי מי היא – בּתּוֹ של הרוֹקחַ, המטיֶילת בּחוּץ עם בּחוּרים, שתּאֹמַר לי: בּזה אני רוֹצה וּבזה אֵיני רוֹצה? אֵין היא דוֹמה, בּרוּךְ השם, לנערוֹת אחרוֹת,

נכדתוֹ של רב אַברמיל מסלאוויטה היא!"… ושנית: “ולָמה, בּאמת, לא אֶשאַל אֶת פּיה? אוּלי אֵין אַלתּר, בּכל זאת חָביב עליה? אַף־על־פּי־כן אַלמן הוּא וּכבר בּא בּימים! וכי מלָאכה נקייה וקלה היא לָשׂים צעיף כּזה על ראשה, לקבּוֹר בּידיִים תּינוֹקת רכּה חינם? ותינוֹקת יקרה ונאמנה, כּאֶסתּר שלי, לוּא תּחיֶה לפנַי!”… אַחַר־כּךְ חוֹלפת בּמוֹחָה של זלאטה מַחשבה אַחרת, שוֹנה מן הקוֹדמוֹת: "מה אדבּר עמה, עם תּינוֹקת שכּמוֹתה, והלא אַף־על־פיּ־כן תּכלית טובה היא לפניה! אַף־על־פי־כּן אוֹשר גָדוֹל! אִיש עשיר כּמוֹהוּ, וּבלא בּנים, מַה יֶחסַר לָה בּביתוֹ? וּמַה תּקוָתה

כּי תּוֹסיף לָשבת בּבתוּליה? למַה תּשַׂבּר? הלנדוּניה הגדוֹלָה, שאֶתּן

לָה? אוֹ לבגדי החתוּנה, שאֶעשׂה לָה? מי יִשׂאֶנה, יתוֹמה עניה, בּצוֹק העתּים האֵלה? וּבפרט נַערה בּוֹגרת כּמוֹה?"… וכאן אַף אַלתּר של פּאֶסי

כּאִילוּ נהפּךְ לאַחר והראָה אֶת עצמוֹ כּאִיש טוֹב וּמיטיב בּמידה שאֵינה

מצוּיה.

אַלתּר לא היה מעוֹלָם רךְ וטוֹב כּל־כּךְ לבּריוֹת, כּמוֹ שנתגלָה פּתאוֹם לזלאטה הסידקאִית. הוּא עצמוֹ כּמעט הציע לפניה גמילוּת־חסד, אוֹ הלוָאָה קטנה. “גדוֹלָה הרחמנוּת עליה, אַלמנה היא”, – השמיע פּעם אַחַת בּאָזני אנשים. האנשים הביאוּ אֶת הדבר לפני זלאטה, וזוֹ התרגשה מאוֹד מטוּב לבּוֹ של אַלתּר. כּמנהג העוֹלָם, לא היה נאֶה לזלאטה לילךְ אֵצל אַלתּר לביתוֹ לבקש ממנוּ גמילוּת־חסד, ולשלוֹחַ אֶת אֶסתּר אֵלָיו – לא כּל־שכּן. אבל כּשנפגשה עמוֹ פעם אַחַת בּרחוֹבה של עיר, עמדה לדבּר עמוֹ ושפכה אֶת לבּה לפניו.

– כּךְ? – נַענה לָה אַלתּר בּפנים טוֹבים וישרים. – לא

ידעתּי כּלָל, כּי השעה דחוּקה לָךְ בּכסף. לָמה לא תּפני פּעם אַחַת

אֵלָי? עם לוי שלָךְ, עליו השלוֹם, אִבּדל ממנוּ לחַיִים ארוּכּים, היִינוּ כּמעט כּשתּי אֶצבּעוֹת. דבר נאה השמַעתּיני, היִיתּכן?… נוּ, וּמַה

שלוֹם ילָדיִךְ? יֶש לָךְ, כּמדוּמה לי, שלוֹשה?

– שלוֹשה, יִחיוּ ויאריכוּ ימים, – אוֹמרת זלאטה. – אבל נַחַת לעֵת־עתּה רק מעט.

– נַחַת? – אוֹמר אַלתּר בּגיחוּךְ נעים. – מה אַתּ דוֹחקת

אֶת הקץ כּל־כּךְ? אוֹ אפשר יֶש לָךְ יִיסוּרים בּשל שידוּךְ לבתּךְ? תּמצאִי אֶת המציאָה! אוֹמרים, יֶש לָךְ בּתוּלָה נָאה למַדי?

– בּרוּךְ השם, אבל לבתוּלָה, רב אַלתּר, יש צוֹרךְ בּעוֹד מַשהוּ. כּוונתי למזוּמנים. מאַיִן לוֹקחים אֶת אֵלוּ?

– אָט! – אוֹמר אַלתּר. – גם זוֹ דאָגָה היא?… וּבכן, על כּל פּנים, זלאטה, כּוונתי להבּא, אם יִקרה המקרה, כּשתּהיִי צריכה מאוֹד לגמילוּת־חסד, שלחי אֵלי, ונראה… אַף־על־פּי־כן, כּמוֹ שאוֹמרים, ידידים מלפנים… שלוֹם!

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ היתה זלאטה מקבּלת מאַלתּר

טוֹבת־הנאָה לפעמים קרוֹבוֹת: פּעם גמילוּת־חסד בּעתּה, וּפעם סתם הלוָאָה קטנה עם עסקה לא גדוֹלָה, על־פּי יוֹשר, כּנהוּג בּין אנשים קרוֹבים. וּזלאטה, בּתמימוּתה, שׂמחה בּלבּה על הטוֹבוֹת האֵלה, שנזדמנוּ לָה

בּחַיֵי עניה ולחצה כּמעט בּהיסַח־הדעת.

 

פּרק עֶשׂרים וחמשה: הכּלה יוֹשבת בּמשתּה־האֵירוּסין שלָה כּאָבל בּין חתנים    🔗

יש אשר יִתגנב לָבוֹא אֶל בּיִת יהוּדי בּן־אָדם מן הצד, זר וּמוּזר, לא קרוֹב ולא גוֹאֵל, מין אוֹרחַ לא־קרוּא, שרק הרוּח יוֹדע מאַיִן בּא, והוּא מַכניס מהוּמה וּמבוּכה לבּיִת, מַפריד בּין הלבבוֹת

וּמעכיר אֶת הרוּחוֹת. מין אוֹרחַ לא־קרוּא כּזה התגנב לָבוֹא אֶל בּיתה של זלאטה הסידקאִית – הוּא אַלתּר של פּאֶסי, אַל יהי מקוֹרוֹ בּרוּךְ. המעט לאֶסתּר צרוֹת־נַפשה הכּמוּסוֹת בּשֶל יוֹסילי, והנה התרגשה וּבאָה עליה פוּרענוּת חדשה, גלוּיה ווַדאית – אַלתּר! בּכל מקוֹם אשר הלכה, על כּל פּסיעה וּפסיעה, שמעה רק אֶת שם אַלתּר. וּכבר נוֹחַ היה לָה לשמוֹע אֶת דיבּוּריה המפוֹרשים של אִמה, כּי רוֹצה היא בּשידוּךְ זה עם אַלתּר, משמוֹע אֶת רמיזוֹתיהם ועקיצוֹתיהם של אַנשי השוּק על המַלוה־בּריבּית הזקן, שהתאַוָה פּתאוֹם תּאוָה כּזאת!… אָמנם גם שׂיחוֹתיה הארוּכּוֹת של אִמה לא הרנינו אֶת לבּה. זלאטה לא הרפּתה מבּתּה ושׂיבּרה לָה אֶת האוֹזן יוֹם יוֹם, כּמה מאוּשר יִהיֶה חלקה, כּשתּהיֶה בּעלת־בּיִת בּפני עצמה, תּחיֶה חַיִים טוֹבים עם בּעלָה העשיר, כּלוֹמַר, תּאֹכל ותשתּה אֶצלוֹ

ותיהנה מכּל טוּב, תּלבּש מַחלָצוֹת, תּלד לו בּנים ותראֶה עוֹלָמה

בּחַיֶיה, לא כּמוֹה, זלאטה כּלָתה של רב אַברמיל מסלאוויטה, שצריכה היא כּיוֹם הזה לעבוֹד כּחמוֹר, למשוֹךְ כּל השבוּע בּעוֹל, ואֵין בּידה לָתת

לילָדיה מַה שילָדים מבקשים.

– אִי, בּתּי, – היתה זלאטה מסַיֶימת בּאנחה, – הלוַאי

יעזרני אלוֹהים, שתּהיִי מאוּשרת ממני, שלא תּתּני עֵינַיִךְ בּמשפּחה, כּשם שעשׂתה אִמא, עליה השלוֹם, שכּל תּאוַת־לבּה היתה, כיּ אֶהיֶה דווקא כּלה בּביתוֹ של רב אַברמיל מסלאוויטה!

– טוֹבה אוּנקייה של זהב מליטרה של יִיחוּס! – עזרה אַחריה הדוֹדה יאֶנטיל, שהיתה נכנסת תּמיד בּשעת שׂיחוֹת אֵלוּ, כּאִילוּ על־פּי הזמנה מיוּחדת.

פּעם אַחַת עם השכּמת הבּוֹקר ישבה אֶסתּר בּבּית לבדה על מלאכת־כּפּיִים. זלאטה יצאה אֶל השוּק, והילָדים נסתּלקוּ אֶל בּית־רבּם. פּתאוֹם נכנסה יאֶנטיל.

– בּוֹקר טוֹב, אֶסתּר שתּחיִי!

– שנה טוֹבה, מוּקדם כּל־כּךְ, דוֹדתי? שבי.

– תּוֹדה. כּבר ישבתּי היוֹם דיִי וגם רצתּי דיִי. קוֹלי כּבר נצרד מרוֹב דיבּוּר. והכּל עמה, עמה.

– עם מי, דוֹדתי?

– עם מי, אַתּ שוֹאֶלת? עם אִמא שלָךְ, וכי אֵינךְ מַכּירה אוֹתה? והכּל בּשבילךְ.

– בּשבילי דווקא?

– אֶלָא בּשביל מי אָריב עמה, אִם לא בּשבילךְ? כּלוּם כּל הימים אֵיני עוֹשׂה בּחַיי כּלוּם, אֶלָא רָבָה עם אחוֹתי? לא, אוֹמרת אני לָךְ, אֶסתּר, בּאמת וּבתמים, כּבר נשפּכה מרֵרָתי לאָרץ לשֵמע דברים כּעין

אֵלוּ! יֶש לָךְ בּת אַחַת, וכמדוּמה לי, גם לא עלוּבת־מַזל כּל־כּךְ, מה אֵיפוֹא החפּזוֹן הזה, האִיצה והריצה להשׂיאָה לאִיש? להשׂיאָה תּיכף

וּמיד! אָמנם טוֹב ויפה להשׂיאֵךְ, אבל לאִיש כּערכּךְ, לא לבקש אוֹשר בּמרוֹמים, לא להתעקש בּחָזקה: רוֹצה אני, כּי בּתּי תּהיֶה נגידית דווקא, ויהי מה! בּאשר, אוֹמרת היא, אֵין ידה מַשׂגת. המצוּקה גדוֹלָה כּל־כּךְ, שלא נדוּניה בּלבד – אפילו כּוּתּוֹנת אֵין בּיכלתּה לעשׂוֹת. התּינוֹקת

גדֵלה, היא אוֹמרת, והזמן חוֹלף. וּכבר אָזלָה, היא אוֹמרת, ידה, כּבר כּלוּ כּל הקצים. וכי מה הדבר? לדבּר עמךְ אֵינה יכוֹלָה, וּבשידוּךְ היא חפצה בּכל לבּה. ולָמה לא תּחפּוֹץ? אַל־נא נַעשׂה שקר בּנַפשנוּ: ראשית, הלא אָמנם אוֹשר הוּא בּשבילךְ, והשנית, הכּל מוֹדים כּי טוֹב להתחַכּךְ

בּקדירה שמנה… שוֹאֶלת היא אוֹתי, כלוֹמַר זלאטה, מה היא השׂגָתי בּכךְ? כּלוּם יוֹדעת אני, מה אוֹמַר לָה? אוֹמרת אני לָה, כּי עמךְ אֵינה צריכה להיוֹת בּהוּלָה בּיוֹתר: עוֹד יבוּקש ויִימצא קוֹפץ עלָיִךְ. "אבל אַים

אֵיפוֹא, היא אוֹמרת, הקוֹפצים? אֵין אני רוֹאָה אוֹתם!" “המתּיני קצת, זלאטה, אני אוֹמרת, הם יבוֹאוּ מאליהם”. “בּלא כּסף, היא אוֹמרת, בּלא מַלבּוּשים, ערומה, יחפה, ענייה, ונוֹסף על כּךְ – בּוֹגרת! וכי מַה יִראוּ בּה? אֶת נכדתה של רב אַברמיל מסלאוויטה? אֵי, תּפאֶרת וּגדוּלָה!”… "אִם כּן, אני אוֹמרת, אִם אָמנם חָפץ הוּא בּה, כּלוֹמר אַלתּר, הלא מוּתּר לוֹ

להמתּין קמעה! וכי מה, כּלוּם עוֹמד הוּא תּחת הגשם?" "לא, היא אוֹמרת, כּבר המתּין שנים רבּוֹת. סתם בּתוּלָה, בּת־בּלי־שם, לא אָבה לָקחת, ורק מפּני שאַתּ הנךְ אַתּ, הוּא מוּכן, כּביכוֹל, להעשירךְ עוֹשר גָדוֹל,

אוֹתךְ ואֶת אִמךְ ואֶת כּל אֶחָד ואֶחַד, עם בּנים וּבני בנים". "הא לָךְ פּרוטה, אני אוֹמרת, בּעד כּל ההבטחוֹת הטוֹבוֹת האֵלה. כּבר ראִינוּ, אני

אוֹמרת, שהבּת העשירה מתענגת על כּל טוּב, וההוֹרים העניִים נעזבים וּמבקשים לחם". “אֶסתּר, היא אוֹמרת לי, היא תּינוֹקת מיוּחדת בּמינה, המוּכנה ומזוּמנה להפקיר אֶת עצמה בּשביל קרוֹביה. אַתּ, היא אוֹמרת, תּבוֹאִי בּאֵש וּבמַיִם למַען אִמךְ. ורק זוֹ צרה, היא אוֹמרת, שאֵינה יכוֹלָה לדבּר עמךְ בּעניינים אֵלוּ”. “אַף זאת שטוּת היא, אני אוֹמרת, מַה יֶש כּאן להתבּייש? מַה נַפשךְ…”

בּתוֹךְ כּךְ בּאה זלאטה, ואַחריה רב קלמן. וכל השלוֹשה, יאֶנטיל, זלאטה ורב קלמן, דיבּרוּ בּיניהם כּל אוֹתוֹ הבּוֹקר עד בּוֹש, טענוּ זה בּפני זה, ניצחוּ זה אֶת זה בּרמזים, בּמשלים וּבלהג הרבּה עד אֵין קץ. לבסוֹף פּרשה זלאטה מהם מתּוֹךְ בּכי.

– אַל תּחטאִי, אחוֹתי, – עמדה יאֶנטיל להפיס אֶת דעתּה. –

תּני תּוֹדה לאלוֹהים, שיֶש לָךְ, לכל הפּחוֹת, ילָדים כּאֵלה, היוֹדעים,

לכל הפּחוֹת, וּמבינים אֶת טוֹבת עצמם ואֶת טוֹבתךְ, ואֵינם הוֹלכים עמךְ

בּקרי, כּדרךְ הנערוֹת בּזמן הזה….

מַה יכוֹלָה היתה אֶסתּר לענוֹת על זה? כּלוּם תּסַפּר לאִמה, כּי הוֹחילָה ליוֹסילי והוּא הכזיב אוֹתה? מַה פּנים יִהיוּ לָה?

וכי נאֶה לבת יִשׂראֵל להעלוֹת על לשוֹנה דברים כּאֵלה? אוֹ אֶפשר תּדבּר אֵליה בּגנוּתוֹ של אַלתּר? מי היא, כּי תּעמוֹד להתוַכּחַ עם אִמה בּדבר שידוּךְ? אֵיךְ תּפתּח פּיה להשמיע דבר בּעניינים כּאלה? ואִם לא אַלתּר, יבוֹא בּמקוֹמוֹ פּגע רע אַחר. מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לָה חַיֶיה, אִם

יוֹסילי אֵיננוּ עוֹד?… אַךְ יוֹתר מכּל אֵלה הכריעוּ אֶת הכּף דמעוֹתיה

של אִמה, שמיָמיה לא יכלה לעמוֹד בּהן, ־ ועל־כּרחָה נכנעה וּמסרה אֶת חַיֶיה בּידיהם של אֵלוּ, שבּיקשוּ לָה תּכלית לפי דרכּם והשׂגָתם.

בּדוּמייה, כּכבשׂה אִילמת, נתנה אֶסתּר אֶת עצמה כּי יעקדוּה ויעשׂוּ בּה

כּל מַה שלבּם חָפץ.

ואַלתּר הפליא הפּעם לקנוֹת אֶת לב מחוּתּניו בּנדיבוּת

ידוֹ וקיבּל על עצמוֹ אֶת משתּה האֵירוּסין עם כּל ההוֹצאוֹת, הכּרוּכוֹת

בּוֹ. לפתע פּתאוֹם נַעשׂה רךְ וטוֹב, נוֹחַ ונעים בּכל הליכוֹתיו.

“כּרטייה למַכּה טריה”, – אָמרה יאֶנטיל לעצמה, כּשהיא מתרוֹצצת אֵילךְ

ואֵילךְ, רצוֹא וָשוֹב, כוּלָה לוֹהטת כּאֵש, כּאִילוּ הוֹציאָה מתּחת ידה

עֵסק גָדוֹל. זלאטה התבּוֹננה אֶל סבלֹונוֹת הכּלה, שאַלתּר הביא לביתה קוֹדם האֵירוּסין, נטלה אוֹתם בּידה כּמה וכמה פּעמים, העריכה יחד עם בּריינה ועם יאֶנטיל ועם שאָר נשים מבינוֹת אֶת עֶרכּם של המַרגָליוֹת ותכשיטי הזהב, וּבשעת מעשׂה גָמרוּ כּוּלָן אֶת ההלל הגָדוֹל על אַלתּר, שיבּחוּ וקילסוּ אוֹתוֹ, כּי יצא מגדרוֹ וּפתח אֶת ידוֹ הקפוּצה: לא אֶת משתּה האֵירוּסין בּלבד, אֶלָא אֶת כּל הוֹצאוֹת החתוּנה וּמַלבּוּשי הכּלה

נטל על עצמוֹ. “אָכן הצליחָה זלאטה, בּלא עֵין־הרע!” – דיבּרוּ בּעיר מתוֹךְ קינאָה גלוּיה. כּל אֶחָד מאַנשי מַאזיפּיבקה התבּרךְ בּלבּוֹ, כּי

יזכּה ויגיע להצלָחָה כּזאת.

– וכי עדיִין מפקפּקים אַתּם, אִם הצלָחָה היא זאת? – סחוּ החנוָנים בּשוּק. – לא בּכל פּוּרים מתרחש נס כּזה! נטלוּ נַערה ענייה כּמוֹת שהיא ותלוּ עליה כּל טוּב, עשׂוּה בּבת אַחַת בּעלת־בִּית עשירה! אַךְ זה אוֹשר! לָזאת יִיקרא הצלָחָה!

אֶל משתּה האֵירוּסין בּבית זלאטה התכּנסוּ כּל בּני

המשפּחה וּסתם ידידים, הם וּנשיהם. אֶת כּתיבת התּנאִים קיבּל על עצמוֹ שמוּאֵליק החַזן. כּשהציצה זלאטה על שמוּאֵליק וראתה, כּמה הזקין פּתאוֹם מרוֹב צרוֹת, נתר לבּה בּקרבּה, ולא קמה בּה רוּח לָגשת אֵלָיו ולשאוֹל אוֹתוֹ על־אוֹדוֹת יוֹסילי. וגם עסוּקה היתה בּיוֹתר עם האוֹרחים. בּין הנשים עמד דיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק, כּרגיל אֵצל נשים המתכּנסוֹת לשׂמחָה. כּוּלָן דיבּרוּ יחד, כּל אַחַת נכנסה לתוֹךְ דברי חברתּה וסיפּרה מַעשׂה משלָה, ואַף־על־פּי־כן ידעוּ כּוּלָן, בּמה הן עוֹמדוֹת. הגברים, כּמנהגם, ליגלגוּ על הנשים וחָמדוּ לָהם לָצוֹן: “ראוּ גם ראוּ, כּדרךְ האַוָזים!” והם עצמם אַף הם הרבּוּ בּדיבּוּר, עישנוּ סיגָריוֹת ושתוּ לחַיִים, בּירכוּ אֶת זלאטה ואֶת אַלתּר בּכל טוּב, עם ישוּעוֹת ונחָמוֹת לכלָל

יִשׂראֵל, וּבשעת מַעשׂה נאנחוּ וניצנצוּ בּעֵיניהם כּלפּי התּקרה.

שמוּאֵליק החַזן הרים אֶת כּוֹסוֹ לחַיי זלאטה וּביקש להתחיל בּמין בּרכה: “יתּן אלוֹהים… אוֹי! – והפסיק בּרכתוֹ בּ”אוֹי", שנהפכה לאנחה עמוּקה, שוֹברת לב. זלאטה, דחוּפה וּמבוֹהלת, תּפסה “אוֹי” זוֹ, הבּיטה רגע בּפני שמוּאֵליק, ענתה “אָמן” ונחפּזה אֶל שאָר המסוּבּים, שישבוּ וכוֹסוֹת

מליאוֹת בּידיהם וחיכּוּ לָה, כּי תּגש אליהם ותענה על בּרכתם, כּמנהג העוֹלָם. רק רב קלמן השדכן היה האֶחָד, שלא התערב עם המסוּבּים, אֶלָא התהלךְ בּבּיִת אָנה ואָנה, כּשידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, ודיבּר אֶל

עצמוֹ, כּדרכּוֹ תּמיד, קימט אֶת מצחוֹ וניענַע ראשוֹ, כּמי ששקוּע

בּעניינים נשׂגָבים. רב קלמן לא משךְ ידוֹ מימיו מכּוֹס “מהיכא־תּיתי”. אַדרבּה, קירבה מיוּחדת היתה נוֹדעת ממנוּ לטיפּה המרה. ואוּלָם אָדם בּר־דעת חַייב לָדעת, כּי לכּל זמַן – עֵת לשתּוֹת ועֵת לרחוֹק משתוֹת.

בּחתוּנה, לאַחַר החוּפּה, מַרשה רב קלמן לעצמוֹ להיטיב אֶת לבּוֹ ולשתּוֹת כּכל אַוַת־נַפשוֹ, לשעשע אֶת עצמוֹ ואֶת הקהל בּכל מיני תּנוּעוֹת וּמַעשׂי־ליצנוּת של מוּקיוֹן. ואוּלָם כּאן, בּמשתּה האֵירוּסין, בּשעה

שמוּטל עליו לדבּר עם שני הצדדים בּעניין העוֹמד בּרוּמוֹ של עוֹלָם, בּתשלוּם דמי שדכנוּת, בּשעה ששדכן צריךְ לאזוֹר היטב אֶת מתניו ולעמוֹד בּכל תּוֹקף על המקח, – בּשעה זוֹ צלילוּת־דעת יפה לוֹ. כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, אַדרבּה ואַדרבּה, רשאי לשתּוֹת וּלשׂמח אֶת הלבבוֹת כּכל אשר

יוּכלוּ להכיל, ורק רב קלמן השדכן חַייב לעמוֹד על המשמר, להיוֹת פּיכחַ בּין שיכּוֹרים ולָדעת אֶת המַעשׂה אשר לפניו.

מרוֹב רעש והמוּלָה לא השגיחוּ ולא ראוּ בּמשתּה־האֵירוּסין אֶת הכּלה. אֶסתּר ישבה בּאַחַת הפּינוֹת עם בּנוֹתיה של הדוֹדה בּריינה, חָמש נערוֹת בּוֹגרוֹת, לא יפוֹת בּיוֹתר, אַךְ כּוּלָן

כּבר ראוּיוֹת לחוּפּה. כּוּלָן דיבּרוּ בּבת אַחַת, יִיפייפוּ פּניהן,

הוֹציקוּ חן בּשׂפתוֹתיהן וצחקוּ, כּדי לשׂמח אֶת הכּלה. ואוּלם אֶת הכּלה,

אהה, קשה היה לשׂמח! אֶסתּר היתה תּפוּשׂה בּמַחשבוֹת בּמידה לא־רגילה, שלא כּדרכּה של כּלה, ועֵיניה הבּיטוּ כּאילוּ למרחוֹק. ממַבּט־עֵיניה ניכר היה, שאֵינה שוֹמַעת כּמעט מַה שמדבּרים אֵליה ואֵינה רוֹאָה אֶת הנַעשׂה

סביבה. דוֹמה, יוֹשבת היא כּאן לא כּכלה, אֶלָא כּאוֹרחַ, כּאָדם זר וּמוּזר – כּאָבל בּין חתנים. זלאטה הגישה לפניה אֶת המַרגָליוֹת, שקנה לָה החָתן, וגם אֶת שאָר התּכשיטים: ענק־זהב יקר לצוָארה, פּריפה יקרה, שעוֹן־זהב יקר עם שרשרת דקה, זוּג עגילים משוּבּצים אבנים יקרוֹת, שני צמידים יקים וטבּעוֹת יקרוֹת, אָמנם משוּמשוֹת, לקוּחוֹת מאַרגז

המַשכּוֹנוֹת, אַךְ טבּעֹות יקרוֹת. אֶסתּר הבּיטה בּתוֹךְ שאָר המַבּיטים

על הסבלוֹנוֹת האֵלה, שאַלתּר נתן לָה בּמַתּנה, התבּוֹננה אליהם כּאָדם זר מן הצד, כּאִילוּ אֵין שוּם שייכוּת בּינה וּביניהם, כּאִילוּ אֵין היא מבינה עדיִין, מה עֵרֶךְ לדברים אֵלה בּשבילָה, כּשהיא עוֹמדת כּבר בּרגל אַחַת מעֵבר לחַיי בּתוּליה, יוֹצאת מרשוּת אִמה לרשוּת בּעלָה, ועוֹד מעט

יקיץ הקץ על חלוֹמוֹתיה, חלוֹמוֹת אַהבה וזוֹהר, שעדיִין נַפשה ננהה אַחריהם בּמסתּרים.

כּאן מקוֹם להעיר, כּי אַף־על־פּי שכּל העיר דיבּרה בּיוֹסילי, שנשׂא אִשה בּמרחַקים, עדיִין לא מצאָה אֶסתּר אֶת לבּה להאמין,

כּי אמת הדבר, כּלוֹמַר, עדיִין בּיקשה לשדל אֶת עצמה, כּי סיפּוּר־בּדים הוּא זה, דיבּה רעה מדיבּוֹתיה של מַאזיפּיבקה. עדיִין ראתה בּדמיוֹנה, כּי הנה נפתּחת הדלת ויוֹסילי בּעצמוֹ בּא, אוֹתוֹ יוֹסילי כּשהיה, – ואָז לא תּתבּייש עוֹד ולא תירא דבר. היא תּהיֶה הראשוֹנה, אשר תּסַפּר לאִמה, כּי שניהם חָתן וכלה הם מכּבר־הימים, כּי כּךְ הסכּימוּ בּיניהם בּלבּם… וּבהיוֹתה כּבוּשה כּוּלָה בּדמיוֹן מוּפלָא זה, היא יוֹשבת בּין בּנוֹת

דוֹדתה בּריינה וּמַבּיטה כּמוֹהן על המַתּנוֹת, שאַלתּר נתן לָה בּיד

רחָבה, וּזלאטה עוֹמדת מן הצד, מתבּוֹננת אֵליה ונהנית בּלבּה: “תּוֹדה לָאֵל על כּךְ. נראֶה שהתּינוֹקת שׂבעת־רצוֹן. רק יִתּן לָה אלוֹהים לראוֹת חַיִים טוֹבים עם אַלתּר בּרוֹב עוֹנג וָנַחַת”… אַךְ הנה נשמַע פּתאוֹם

מתּוֹךְ ההמוּלָה קוֹל שבר קערוֹת וּקדירוֹת, ואֶסתּר נרתּעת ממקוֹמה,

נרעֶשת ונפחדת, כּאִלוּ נשבּר לבּה בּבת אֶחָת. מַתּנוֹת־הכּלה נוֹפלוֹת

מידיה, והיא יוֹשבת נדהמת, מסביבה ערפל כּבד, והיא שוֹקעת ואוֹבדת בּתוֹךְ התּהוֹם.

 

פּרק עֶשׂרים וששה: אֶסתּר מרקדת ריקוּדה האַחרוֹן וּמתוַדה על חטא שלא חָטאָה    🔗

מנהג הוּא מקדמוֹנים בַּמאזיפּיבקה, כּמוֹ בּשאָר ערים

ועיירוֹת שאוּכלוֹסיהן יהוּדים, שבּשבּת האַחרוֹנה קוֹדם החתוּנה מתכּנסוֹת

חַברוֹתיה של הכּלה לביתה, להיפּרד ממנה וּלרקד עמה אֶת הריקוּד האַחרוֹן, וריקוּד זה נקרא “פּתח הנגינה”, כּלוֹמַר, פּתיחָה לניגוּני החתוּנה. הנערוֹת עצמן שׁרוֹת לקצב הריקוּדים ויוֹצאוֹת בּמחוֹלת־מַחניִים, בּמחוֹלת־מספּריִים, בּמחוֹלת־האַרבּע, בּמחוֹל הפּוֹלָני, וּבכל כּיוֹצא

בּאלוּ. שׁרוֹת, מרקדוֹת, מפצעוֹת אגוֹזים וּמשׂמחוֹת אֶת הכּלה בּפּעם

האַחרוֹנה. הכּלה נפרדת מימי בּתוּליה וּמחַברוֹתיה הבּתוּלוֹת לפני שהיא עוֹברת לתקוּפת־חַיֶיה החדשה, להיוֹת אִשה בּעוּלת בּעל בּתוֹךְ שאָר נשי יִשׂראֵל. אוֹתוֹ ריקוּד עצמוֹ חוֹזר ונשנה בּיוֹם החוּפּה, ואַף זה בּבית

הכּלה, ונקרא “תּוֹר־החָתן”. הנערוֹת רוֹאוֹת מצוָה לעצמן לרקד עוֹד פּעם ריקוּד אַחרוֹן עם הכּלה, והנשים מתייצבוֹת לעוּמתן וּמוֹחאוֹת כּף.

אֶסתּר גָמרה לרקד אֶת ריקוּדה האַחרוֹן, ועיניהן של הנערוֹת המַאזיפּיבקאִיוֹת לא שׂבעוּ לראוֹת אֶת זיו פּניה היפים, אַף כּי פּניה היוּ לבנים כּפני מת. אל אֵין בּכךְ כּלוּם. כּךְ טבעה של כּלה, שפּניה מַחוירים בּיוֹם חוּפתה. ראשית, משוּם שהיא צמה כּל היוֹם, ושנית, משוּם שהיא חוֹששת ודוֹאֶגת לעתידוֹת חַיֶיה החדשים. בּפּעם האַחרוֹנה

עשׂתה לָה הדוֹדה בּריינה אֶת תּלתּליה, סילסלה את שׂערוֹת ראשה השחוֹרוֹת והיפוֹת, וּבשעת מַעשה דיבּרה אֵליה בּעניין החתוּנה, הכינה אוֹתה קימעה

קימעה לקראת אוֹרח הנשים הנשׂוּאוֹת. התּלתּלים הוֹסיפוּ לפניה היפים לוית־חן מיוּחדת, עד שהדוֹדה בּריינה לא יכלה להתאַפּק ונשקה לָה על מצחה, נשקה ואָמרה:

– עבירה היא, בּחַיי, לכסוֹת פּנים מאִירים כּאֵלה עם ראש יקר כּזה בּצעיף. אַךְ אֵין דבר, אֶסתּר, עדיִין יֶש לָךְ מַזל. נוֹפלת

אַתּ אֶל מקוֹם טוֹב מאוֹד. כּי, בּינינוּ לבין עצמנוּ, אֶת מַצבה של אִמךְ

עכשיו אֵין אני צריכה לפרש לָךְ – יוֹדעת אַתּ זאת יפה ממני. וַדאי, שכּל אֵם רוֹצה, כּי בּתּה תּהיֶה מאוּשרת. רבּים מַכאוֹביה של האֵם ועֵיניה

נמֵקוֹת בּחוֹריהן עד שהיא זוֹכה לראוֹת אֶת בּתּה תּחת החוּפּה.

כּשתּהיִי, אִם יִרצה השם, בּעצמךְ אֵם, תּרגישי אֶת הטעם… ואִמךְ שלָךְ,

הכּל מוֹדים, כּדאִית אֶצלךְ, שתּיוָשע על־ידיִךְ ותצא קצת למרחָב. לעוֹלָם יהא אָדם חוֹזר מסביב לעגָלָה מליאָה, וּמחַלציהם של נגידים, אֶסתּר, יֵצאוּ נגידים קטנים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּספרים הקדוֹשים…

ועוֹד הרבּה דברים טוֹבים דיבּרה בּריינה על לב אֶסתּר. כּשעשׂתה אֶת שׂערוֹתיה לתוֹר־החָתן. וּכתוֹם תּוֹר־החָתן, לאַחַר שאֶסתּר

ריקדה אֶת ריקוּדה האַחרוֹן, הגישה לָה הדוֹדה בּריינה סידוּר

“קרבּן־מנחָה” שלָה והוֹרתה לָה על התּפילות, שהיא צריכה לאמוֹר:

– בּתפילת על־חטא, בּתּי, מצוָה עליִךְ לבכּוֹת. כּלה, כּשהיא בּוֹכה בּעל־חטא, זוֹכה מידי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לחַיִים טוֹבים עם בּעלָה וּלבנים טוֹבים. היוֹם הזה, בּתּי, יוֹם־הדין הוּא לָךְ, כּיוֹם־הכּיפּוּרים, להבדיל. חַיֶיבת אַתּ להרבּוֹת בּבכי לפני האלוֹהים, כּי ירחם עליִךְ ויִסלח לחטאוֹתיךְ ויִכתּבךְ לגוֹרל טוֹב בּספר

הגוֹרלוֹת.

אֶסתּר עמדה להתפּלל תּפילת מנחָה בּלב קרוּע וּבכתה הרבּה

בּכי. לא על חַטאוֹתיה בּכתה, כּאשר ציותה עליה הדוֹדה בּריינה. כּי לא הרגישה בּעצמה כּל חטא ופשע, לא בּפני אלוֹהים ולא בּפני אָדם. אֶסתּר בּכתה, משוּם שנפתּח מקוֹר דמעוֹתיה והבּכי בּא מאֵלָיו. והיה לָה על מה לבכּוֹת: בּכל אשר פּנתה ראתה רק צרה וחשיכה וּשממה – שמַם עוֹלָמה עליה! ואֵין גם אִיש אשר תּוּכל להתאוֹנן עליו, אֵין אִיש אָשם בּאָבדן חַיֶיה. מַה פּשעה של האֵם, שחָפצה כּל־כּךְ בּאַלתּר לחָתן לָה? אֵם היא, וכל חפצה ויִשעה, כּי בּתּה תּראֶה חַיִים טוֹבים בּעוֹלָמה. וּכלוּם ניסתה היא

להתקוֹמם לאִמה, לאמוֹר לָה בּפירוּש, כּי אֵינה רוֹצה בּשידוּךְ? ואֵיךְ

אֶפשר היה לָה לדבּר אֶל אִמה כּדברים האֵלה, להמרוֹת אֶת פּיה?… רק על זאת תּבכּה אֶסתּר, כּי שקעה שמשה בּלא עֵת, כּי גָז חיש מַזלה הטוֹב, כּי הכזיב אוֹתה יוֹסילי…

אֶסתּר מַכּה על על לבּה ואוֹמרת “על־חטא”, מַרטיבה בּדמעוֹתיה אֶת דפּי קרבּן־המנחָה, כּשהיא מהרהרת בּשעת מַעשׂה לא על חַטאוֹתיה, כּי־אִם על חטא שחָטא יוֹסילי לפניה. הוֹי, יוֹסילי, שהאמינה בּוֹ אמוּנָת־אוֹמן, שדברוֹ היה קוֹדש לָה, יקר מכּל היקָר בּחַיֶיה, התנַהג עמה בּמידה לא־יפה כּל־כּךְ, שאֵין לָה כּפּרה! לוּא כּתב לָה, לכל הפּחוֹת, שתּיִים שלוֹש שוּרוֹת, לוּא הצטדק לפניה, לוּא בּיקש לוֹ תּירוּץ

כּל־שהוּא לטהר עצמוֹ בּעיניה… אבל להתעלם ממנה כּךְ, כּאִילוּ אֵינה קיֶימת כּלָל בּעוֹלָם!… רק היוֹם התבּוֹננה אֶסתּר ונוֹכחָה, כּמה יקר

ואָהוּב היה לָה יוֹסילי, כּמה חָקוּק היה בּלבּה. היא אָמרה “על־חטא” והתוַדתה בּפני עצמה, כּי אָהבה אֶת יוֹסילי בּאמת וּבתמים, אָהבה אוֹתוֹ

כּל השנים, למן ימי ילדוּתם, – ועתּה נגזר עליה להיפּרד ממנוּ לכל ימי חיֶיה, לעקוֹר וּלגָרש אוֹתוֹ מלבּה, לשכּוֹחַ זכרוֹ לעוֹלָם!… מיוֹסילי

עוֹברת היא במַחשבוֹתיה אֶל אַלתּר, ודמה קוֹפא בּלבּה. אַלתּר זה, שאֵין אִיש בּכל העיר אשר לא יִשׂנא אוֹתוֹ, ועל לא־דבר, רק על שהוּא אַלתּר, – הוּא עוֹמד להיוֹת בּעלָה! עמוֹ אנוּסה היא לראוֹת חַיִים, לבלוֹת אֶת

ימיה וּשנוֹתיה, להיוֹת קשוּרה בּוֹ תּמיד, עד עוֹלָם! אַלתּר יביא אוֹתה אֶל בּיתוֹ, יִמסוֹר לידה אֶת המַפתּחוֹת, והיא תּשמש לוֹ בּעלת־הבּיִת. הוּא יִתּן לָה כּסף לשוּק, והיא תּקנה לוֹ עוֹפוֹת, תּרבּיצם בּלוּל,

תּגדלם, תּפטמם, למען ישמינוּ, וּתבשל לוֹ מהם מרק. כּל השבוּע תּראֶה לנגד עֵיניה אֶת אַרבּעת כּוֹתלי בּיתוֹ, תּשמַע, כּיצד יהוּדים בּאִים אֵלָיו

ללווֹת כּסף בּמַשכּוֹן, תּשתּדל לָתת לוֹ אֶת אָכלוֹ בּעתּוֹ, תּקוּם עם

השכּמַת הבּוֹקר, תּרוּץ אֶל השוּק להשׂיג בּשבילוֹ דגים חַיִים וּבשׂר

שמן, עם תּוֹספת טוֹבה של כּף רגל עֵגל לשבּת, – וּבשׂכר זה, בּהתקדש יוֹם השבּת, תּלבּש שׂמלת־משי, תּשׂים על עצמה אֶת מעיל־הקטיפה עם זנבוֹת־השוּעלים, תּצא פרוּפה וּרעוּלה ותלךְ לבית־הכּנסת, תּשב שם בּראש המקוֹמוֹת, בּמקוֹם שישבה פייגל… וכאן נזכּרת אֶסתּר מַה ששמעה לפנים, בּימי ילדוּתה, כּי פייגל, אִשתּוֹ הראשוֹנה של אַלתּר, נטרדה מעוֹלָמה על־ידיו, וּשׂערה סוֹמר בּראשה. בּעיר סיפּרוּ אָז, כּי אַלתּר לא נתן מנוּחָה לאִשתּוֹ העלוּבה, האִיץ בּה, כּי תּלד לוֹ בּנים, ואמוֹ של אַלתּר

עשׂתה בּה מַעשׂים אשר לא יֵיעשו: החזיקה אוֹתה כּל הימים בּאַמבּטיוֹת רוֹתחוֹת להפיק ממנה את הזיעה, השקתה אוֹתה מישׁרת־כּשוּת, עינתה אוֹתה עד מות… ימים מוּעטים קוֹדם החתוּנה שאלה אֶסתּר אֶת דוֹדתה יאֶנטיל, אִם יש אמת בּדברים, שהיוּ מסַפּרים בּעיר על פייגל, ונשבּעה לָה יאֶנטיל שבוּעוֹת נמרצוֹת, כּי כּל זה שקר וכזב. "וכי אֵינךְ יוֹדעת אֶת מַאזיפּיבקה ואֶת בּדיוֹתיה? הנה הרשוּ לעצמם לבדוֹת עלי, כּי אני יוֹרדת לחַייו של בּייניש שלי!… השמַעתּ כּזאת מימַיִךְ?! דוֹמה אני, חַיִים כּאֵלה שבּיני וּבין

בּייניש שלי – הלוַאי על כּל אהוּבי נַפשי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! וכי רק זוֹ בּלבד עלוּלָה מַאזיפּיבקה לבדוֹת מלבּה? בּפירוּש אני אוֹמרת לָךְ,

כּי לפלא הוּא לי, שעדיִין לא בּדוּ על החָתן שלָךְ, כּי בּיקש לָצאת לשמד! אָכן עיר היא זאת, הלוַאי תּשקע כּוּלָה בּאדמה! יוֹמם ולילה אֵינם עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא מַלעיזים על אחרים, בּוֹדקים וּפוֹסלים אֶת האחרים, אף כּי הם עצמם כּל מוּם רע בּהם, אֵין בּהם גם אֶחָד! בּפירוּש אני אוֹמרת לָךְ, אֶסתּר, כּי העיר הזאת נמאסה עלי כּל־כּךְ, שכּבר יצאָה מגרגרתּי! פֶה, עיר מנוּולת!… שוי־נא בּנַפשךְ, עד היכן הגיעה נַוולוּתם של אֵלוּ, שהם מסַפּרים סיפּוּרי־בדים על עלוּבה זוֹ עד היוֹם הזה, כּשעלוּ כּבר עשׂבים על קברה!… וּבכלָל, כּלוּם העוֹלָם הפקר הוּא? עדיִין יֶש לָךְ, בּרוּך השם, עד מאָה ועשׂרים שנה, אֵם חַיה, העוֹמדת להשגיחַ עליִךְ, לבל יִפּוֹל משׂערת ראשךְ אָרצה! המשפּחה שלָנוּ, בּרוּךְ השם, עדיִין חַיה וקיֶימת.

אִם כּן, לָמה כּל הדיבּוּרים האֵלה? אָכן עדיִין תּינוֹקת אַתּ, אֶסתּר,

בּי נשבּעתּי, עֵז רכּה אַתּ, כּה אֶחיֶה ואַאריךְ ימים!"…

אֶסתּר נזכּרת עתּה בּכל השׂיחוֹת האֵלה, ודמה קוֹפא

בּעוֹרקיה. וּכשהיא מַעלָה שוּב בּמַחשבתּה אֶת פייגל, נַפשה מתעטפת בּה עד להתעלף. רוֹאָה היא לנגד עֵיניה אנשים מתרוֹצצים אָנה ואָנה, כּליזמרים מנַגנים, נשים מרקדוֹת. לבּה תּוֹעֶה, ראשה מסתּחרר. עוֹד מעט ותפּולֹ אַפּיִים אָרצה.

– מַה זה היה לכּלָה, שפּניה כּפני מת? – שוֹאֶלת אַחַת המחוּתּנוֹת. – אֵין זאת כּי־אִם קשה עליה התּענית?

– אֵין בּכךְ כּלוּם! – נַענית ואוֹמרת מחוּתּנת אַחרת. –

הניחוּ לָה ותצוּם ותתפּלל לפני ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם על חַיִים טוֹבים עם בּעלָה…

 

פּרק עֶשׂרים ושבעה: אֶסתּר שוֹפכת אֶת לבּה בּתחינה, ואַלתּר מכסה עליה בּפרוֹכת    🔗

עוֹד מנהג נהגוּ בּמָאזיפּיבקה, שהכּלה מברכת על הנרוֹת שעה אַחַת קוֹדם שהיא נכנסת לחוּפּה. מנהג זה, ששוֹמרים אוֹתוֹ כּדין, כּל עצמוֹ לא בּא אֶלָא לחַנךְ אֶת הכּלה בּאַחַת משלוֹש המצווֹת, שנשים

מיִשׂראֵל נצטווּ עליהן.

הדוֹדה יאֶנטיל מביאָה לאֶסתּר שני נרוֹת נעוּצים

בּפמוֹטוֹת של כּסף, והדוֹדה בּריינה מַגישה לָה תּחינה, מַעשׂה ידיה של “האִשה הרבּנית מרת שׂרה בּת־טוֹבים, שהעלימה שמה”, ואוֹמרת לָה בּאַהבה רבּה:

– אִמרי, בּתּי, תּחילָה אֶת התּחינה הזאת, ורק אַחַר־כּךְ תּברכי על הנרוֹת ותעשׂי “שהחינוּ”. לא יזיק לָךְ, בּתּי, אִם תּבכּי קצת גם לפני בּרכּת הנרוֹת בּפּעם הראשוֹנה.

ואֶסתּר מַתחילָה לאמוֹר בּלחש אֶת התּחינה. התּחינה

עשׂוּיה בּלָשוֹן יהוּדית־אַשכּנַזית, ואַף־על־פּי־כן אֵין אֶסתּר מבינה בּדברים אֶלָא לשליש ולרביע:

"אדוֹן כּל העוֹלָם וכל העולַמוֹת עם הגלגלים מלמַעלָה ועם התּהוֹמוֹת העמוּקים מתּחת רדה־נא ממכוֹן שבתּךָ והשקיפה על ראש אמתךָ העוֹמדת פּה לפניךָ עם כּל בּני יִשׂראֵל אהוּביךָ שאָנוּ חַייבים לכבּד

אֶת מצווֹתיךָ כּשם שהמלךְ מכבּד אֶת המַלכּה אוֹ כּשם שהחָתן מכבּד אֶת

הכּלה כּי אני אמתךָ הדלקתּי שני נרוֹת בּפּעם הראשוֹנה כּמצוּוה עלינוּ

על־ידי חכמיךָ וּשמוֹר אוֹתנוּ מכּל פּגע רע וּמכּל מיני פּוּרעניוֹת והנרוֹת אשר אני מַדליקה פּה יִבערוּ בּאוֹר גָדוֹל שבעתיִים לגָרש

מפּנינוּ אֶת הרוּחוֹת הרעוֹת ושדים וּמַזיקים את בּת מחלת ואֶת כּל צאצאֵי לילית למַען יעוּפוּ ואֵינם ואמתךָ העוֹמדת פּה לפניךָ תּזכּה בּזכוּת רחל אִמנוּ כּי כּאשר הֶגלוּ אֶת בּני יִשׂראֵל בּגוֹלָה הוֹליכוּ אוֹתם לא הרחק מקבר רחל אִמנוּ וכאשר בּאוּ בּני יִשׂראֵל אֶל הקבר אשר שם שוֹכבת רחל וצעקוּ אִמי אִמי אֵיךְ תּוּכלי לראוֹת בּרעה אשר מוֹליכים אוֹתנוּ בגוֹלָה קמה רחל אִמנוּ ועמדה לפני השם יִתבּרךְ בּצעקה גדוֹלָה וּמרה וכה היוּ דבריה ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם הלא אֵל רחוּם וחַנוּן אַתּה בּלשוֹן אַשכּנַז פּירוּשוֹ שגדוֹלים רחמיךָ מרחמי אנוֹש וּבכל זאת

הלא ריחַמתּי על אחוֹתי לאָה שבּכתה ימים ולילוֹת שלא תּפּוֹל בּגוֹרלוֹ של עֵשׂיו עד שכּהוּ עֵיניה מרוֹב בּכי כּל שכּן אַתּה אלוֹהים…"

אֶסתּר נזכּרת בּסיפּוּר־המַעשׂה הנוּגה על לאָה, שאִמה

היתה קוֹראת לפניה בּשבּת אַחַר הצהריִים מתּוֹךְ ספר “צאֶינה וּראֶינה”, והיא בּוֹכה לא על גוֹרלה של לאַה, שהיתה יראָה, פּן תּפּוֹל בּידי עֵשׂיו הרשע, אֶלַא על גוֹרל עצמה, על מַזלה החָשוֹךְ, שהיא נוֹפלת בּידי אַלתּר, – מין עֵשׂיו קם עליה לעכוֹר אֶת ימי נעוּריה!… והיא בּוֹכה, רוֹחצת בּדמעוֹת. אַךְ מי ישׂים לב לבכיה? לכךְ כּלה היא, שתּבכּה קצת לפני כּיסוּי־הראש. הכּלימרים מנַגנים, הנערוֹת מרקדוֹת, אנשים ונשים חוזרים אָנה ואָנה, המחוּתּנים רצים אִיש לפני רעֵהוּ. בּריינה ויאֶנטיל,

השוּשבינוֹת, נוֹטלוֹת אֶת אֶסתּר תּחת זרוֹעוֹתיה, מוֹשיבוֹת אוֹתה

בּתוֹךְ הבּיִת על כּסא ועוֹמדוֹת, כּפי המנהג, לפרוֹע אֶת שׂער ראשה. הכּלה יוֹשבת בּתוֹךְ כּל הנשים, כּבת־מַלכּה, בּשׂמלת־משי לבנה, כּשצמוֹתיה סתוּרוֹת. הנשים נדחָקוֹת מסביב לכּלה, נוֹטלוֹת אֶת

מַחלפוֹת־שׂערה היפוֹת, אוֹחזוֹת אוֹתן בּידיהן, וּכשהכּליזמרים פּוֹצחים

מַנגינַת־עֶצב, פּוֹרץ מבּיניהן בּכי מר, ילָלָה קוֹרעת־לב. מַבּיטוֹת הן אֶל שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת של הכּלה וגוֹרפוֹת אֶת חוֹטמיהן אֶל

מימחטוֹתיהן, ממַצמצוֹת בּעֵיניהן וגוֹעוֹת בּבכי זלאטה מתמוֹגגת בּדמעוֹת,

לבּה נקרע מרוֹב צער על בּתּה עלוּבת־הנפש: אלוֹהים יוֹדע, בּידי מי היא נוֹפלת, תּינוֹקת יקרה כּזאת, אוֹי וַאבוֹי לָה!… ויאֶנטיל בּוֹכה אַף

היא: אֵיךְ לא תּבכּה, ואלוֹהים מנע ממנה פּרי־בטן, כּבר היתה כּמה וכמה פּעמים אֵצל הרבּי – ללא הוֹעיל! וּבריינה בּוֹכה, שכּל הנערוֹת נישׂאוֹת

לאנשים, ורק בּנוֹתיה יוֹשבוֹת בּבּיִת וּמצפּוֹת לחתנים, חָמש בּתוּלוֹת בּוֹגרוֹת, אַללי לָה!… נשים צעירוֹת מַבּיטוֹת אֶל הכּלה, בּוֹכוֹת עליה

ועל עצמן. יוֹדעוֹת הן גם יוֹדעוֹת פּירוּשוֹ של כּיסוּי ראש הכּלה: זה לא־כבר כּיסוּ גם אֶת ראשיהן, וּמאָז ניטל שׂמחָה מלבּן, פּנה זיוָן, פּנה הדרן, חָלפוּ ימי הנעוּרים לבלי שוּב! ואֵלה מן הנשים, שמַכּירוֹת אֶת אַלתּר וזוֹכרוֹת אֶת פייגל אִשתּוֹ הראשוֹנה, בּוֹכוֹת על גוֹרלָה של אֶסתּר הרכּה והענוּגָה, שכּוֹפתים ונוֹתנים אוֹתה לפני חַיה דוֹרסנית.

הלָלוּ בּוֹכוֹת, משוּם שנזכּרוּ בּאביהן וּבאִמן שמתוּ זה־כבר, והלָלוּ בּוֹכוֹת סתם כּךְ, ללא שוּם טעם ונימוּק: הכּליזמרים מנַגנים מַנגינַת־בּכי, והרי הן בּוֹכוֹת מאליהן. ואוּלָם יוֹתר מכּוּלָן בּוֹכה אֶסתּר. מיוֹם שעמדה על דעתּה לא הרבּתה לבכּוֹת כּל־כּךְ, כּמוֹ עתּה. מַסתּירה היא אֶת פּניה בּמימחָטה הלבנה, שלא יִראוּ אֶת שטף דמעוֹתיה. מחמת התּענית והניגוּנים העצוּבים והבּכי אשר מסביבה וּמחמת מַחשבוֹתיה הקוֹדרוֹת ראשה סחַרחַר וכוֹחוֹתיה פּוֹחתים והוֹלכים. מַרגישה היא, כּי

אָפסה חיוּתה. פּתאוֹם החשיכוּ עֵיניה; עיגוּלים גדוֹלים וּקטנים, שחוֹרים,

אדוּמים, כּתוּמים וירוּקים התחילוּ להסתּוֹבב לפניה, שימשוּ בּעירבּוּביה.

מתּוֹךְ העירבּוּביה נפתּח לעֵיניה קברה של רחל אִמנוּ, וּמת עוֹלה מתּוֹכוֹ, לָבוּש תּכריכים לבנים, והוּא רוֹמז לָה בּידוֹ, קוֹרא אוֹתה

אֵלָיו, אֵלָיו… אֶסתּר מבקשת לצעוֹק “שמַע יִשׂראֵל!” – ואֵינה יכוֹלָה.

נדמה לָה, שאַף היא מתה, מוּטלת על האָרץ מכוּסה שחוֹרים. אִמה עוֹמדת עליה, פּוֹכרת ידיה, מטיחָה ראשה בּכּוֹתל וצוֹעֶקת. והנה הרימוּה מן האָרץ ונוֹשׂאִים אוֹתה בּעיר לפני החנוּיוֹת, מקשקשים בּקוּפסה: “צדקה תּציל ממות!” וּמביאִים אוֹתה לבית־הקברוֹת. שם מַעמידים ממַעל למיטתה חוּפּה שחוֹרה וּמוֹרידים אוֹתה לקבר. והנה נשמַע קוֹל ידוּע לָה, קוֹל נעים מאוֹד: הקוֹל קוֹל יוֹסילי, יוֹסילי הזמיר, האוֹמר קדיש אַחריה, וכל הקהל עוֹנה אָמן… וּפלוֹני נוֹפל על קברה, נחבּט בּקרקע, ואנשים צוֹעקים בּקוֹל: “קחוּהוּ מכּאן, קחוּ אֶת אָביה מכּאן, אָביה הוּא!”… והנה היתה הרוָחָה: אוֹר גָדוֹל נשפּךְ עליה פּתאוֹם, וטוב לה ונוֹחַ לָה מאוֹד, כּוּלָה שוֹקעת בּתוֹךְ תּהוֹם עמוּקה של ערפל וזוֹהר כּאֶחָד… אֶסתּר

ניעוֹרה ורוֹאָה, כּי עדיִין יוֹשבת היא על הכּיסא, שהוֹשיבוּה עליו לכיסוּי־הראש, וּמסביב נדחָקים בּני־אָדם, נשים וגם גברים, כּוּלם הוֹמים, צוֹעקים, זוֹרקים מַיִם על פּניה, משפשפים אֶת אַפּה ואֶת אָזניה, וּזלאטה

פּוֹכרת אֶת ידיה וצוֹעֶקת: “אֶסתּר! בּתּי! אלוֹהים עמךְ! היא מתעלפת! הכּלה מתעלפת! ימַהרוּ לגמוֹר אֶת כּיסוּי־הראש ויוֹליכוּה לחוּפּה! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל!”

– הסי, מחוּתּנת, אַל תּצעקי! – צוֹעֶקת כּנגדה אַחַת הנשים. – הנה הוֹלכים השוּשבינים! הנה בּא החָתן! הסי, מחוּתּנת!

אַלתּר של פּאֶסי ניגָש וּפרוֹכת בּידיו, כּוּלוֹ הדוּר

בּבגדי יוֹם טוֹב, רחוּץ למשעי וּבריא־בּשׂר, ערפּוֹ מגוּלָח וכרסוֹ

בּוֹלטת, לחָייו חַכלילוֹת וּפיו הקטן מכוּוָץ. מימינוֹ וּמשׂמאֹלוֹ

צוֹעדים שני המחוּתּנים מצד הכּלה, בּייניש וּמשׁה־אַברהם אִיש־הבּרזל, שניהם שוּשבינים, מעילי־המשי על כּתפיהם ונרוֹת־הבדלה קלוּעים בּידיהם. החָתן מתקרב אֶל אֶסתּר וּמטיל אֶת הפּרוֹכת על ראשה, וכל הנשים זוֹרקוֹת עליו כּשוּת ושיבּוֹלת־שוּעל וקוֹראוֹת בּקוֹל: “מַזל טוֹב! מזל טוֹב!” לאַחַר החוּפּה פּוֹצחים הכּליזמרים מַנגינה עליזה, הנשים מוֹחאוֹת

כּפּיִים וּזלאטה יוֹצאת בּמחוֹל, מרקדת וּמסתּובבת, ידיה תּומכוֹת בּמתניה

וּפניה מַבהיקים, כּדרךְ מחוּתּנת, שהשׂיאָה אֶת בּתּה היחידה. למַראֶיה

אוֹחזוֹת יאֶנטיל וּבריינה (עד עכשיו נטרוּ שתּי האחָיוֹת שׂנאָה זוֹ לזוֹ ולא דיבּרוּ שלוֹם אִשה לאחוֹתה שלוֹש שנים רצוּפוֹת) ויוֹצאוֹת בּרקידה כּנגד זלאטה, כּשיאֶנטיל מזמרת לקצב התּנוּעוֹת:

קַפְּצִי, רַקְּדִי, בְּרַיְנֶה,

יֵשׁ בְּפִי לָךְ טַעַנֶה,

וְאֵין בְּפִיךְ לִי מַעֲנֶה,

רַק הָרִיקּוּד יַעֲנֶה

אֶת שְׁלוֹמֵנוּ, בְּרַיְנֶה…

הכּליזמרים מנַגנים. זלאטה, יאֶנטיל וּבריינה כּבר

התלכּדוּ בּריקוּד אֶחָד, מחַבּקוֹת פּעם בּפעם זוֹ אֶת זוֹ וּמנַשקוֹת

אִשה לאחוֹתה מנשיקוֹת פּיהן. כּל הנשים מוֹחאוֹת כּפּיִים, רוֹקדוֹת

בּמקוֹם אֶחָד וצוֹעקוֹת: “חזקוּ! חזקוּ!” פּתאוֹם מתגלה רב קלמן השדכן בּזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת עד המַרפּקים, מפרשׂ הוּא אֶת כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ

וּמטיל רגלָיו לפניו, מַחזיק בּמתניו וקוֹפץ עד התּקרה. למַראֵהוּ תּוֹפס

בּייניש אֶת גיסוֹ אַברהם־משׁה אִיש־הבּרזל, וּשניהם פּוֹשטים בּחדר לפי נוֹסַח יהוּדי, מַניחים ידיהם אִיש על שכם רעֵהוּ, מנַענעים ראשיהם, מתּוֹךְ עֵינַיִים עצוּמוֹת, למַעלָה וּלמַטה, ורוֹקעים בּרגליהם בּקרקע,

כּשהם מסתּוֹבבים בּמקוֹם אֶחָד. אֶפריִים וּמנַשה, שני אַחיה של הכּלה,

אַף הם משתּתּפים בּשׂמחָה: קוֹפצים לתוֹךְ המַערכה, מטילים רגליהם, בּוֹעטים כּעגָלים: הוֹץ־הוֹץ־הוֹץ! כּכל שהריקוּדים מוֹסיפים והוֹלכים, כּן מוֹסיפים והוֹלכים המרקדים, עד שכּוּלָם אוֹחזים זה בּידוֹ של זה ויוֹצאִים בּמחוֹלת־המַחניִים, כּשהם צוֹעקים אֶל הכּליזמרים: “חזק! חזק! ונתחַזק!” הכּל מרקדים, מקפּצים וּמוֹחאים

כּפּיִים. שאוֹן ורעש ועירבּוּביה, צחוֹק וּצעקה ודיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק –

הכּל כּמנהג חתוּנה יהוּדית.

 

פּרק עֶשׂרים ושמוֹנה: בּעל־עגָלָה מיאמפּילי מוֹסר ללייזר בּעל־העגָלָה ממַאזיפּיבקה נוֹסע משוּנה בּמינו    🔗

מיוֹם שלייזר בּעל־העגָלָה מוֹליךְ נוֹסעים ממַאזיפּיבקה

לקאשפּירוֹב וּמקאשפּירוֹב למַאזיפּיבקה לא נזדמן לוֹ נוֹסע משוּנה כּזה,

ששלח לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא פּעם אַחַת על־ידי בּעל־עגָלָה מיאמפּיֶלי. כּשעמד לייזר לזפּת אֶת האוֹפנים, הבטיח להנוֹסע, כּי יביאֵהוּ

למַאזיפּיבקה בּעוֹד יוֹם, לפני בּוֹא השמש. יכוֹל הוּא לסמוֹךְ על סוּסיו, שלא יפנק אוֹתם, כּי מאַחַר שצריךְ לנסוֹע מהרה, לא יוֹעיל שוּם תּירוּץ.

– דאַליבּוּג, פּאַניטשוּ, טוֹ פּראַוודאַ יאֶסט!

(כּלוֹמַר: חי אלוֹהים, בּן־פּריץ, זוֹ אמת היא!) – עזר אַחריו בּעל־העגָלָה מיאמפּיֶלי, בּדבּרוֹ אֶל הנוֹסע הצעיר פּוֹלָנית, וּמיד פּנה

אֶל לייזר ואָמַר יהוּדית:

– מַה בּצע בּדיבּוּרים, רב לייזר, הגשתּי אֶל פּיךָ היוֹם

לביבה מטוּגָנה בּחמאָה, העליתי לךָ בּחַכּה קרפּיוֹן הראוּי להתכּבּד!

מוּבטחני שתּיהנה ממנוּ טוֹבת הנאָה. אֵצל הבּריוֹת הלָלוּ השקל נחשב

כּמַמזר. היכן אפשפּש ואֶמצא נתח שמן כּזה לדרכּי בּחזרה. רב לייזר?

– יהוּדי בּלא! מָה יוֹעיל לךָ לדבּר? – נַענה לייזר ואָמַר חציוֹ בּלשוֹן־הקוֹדש.

– וכי מה, רב לייזר?

– וכי מה? הלא רוֹאה אַתּה, כּי האָדוֹן מחַיֵיךְ, כּפגר לפני הטהרה. שמא מבין הוּא כּל דיבּוּר?

– כה יוֹסיפוּ להלקוֹתוֹ, אם מבין הוּא יותר ממת. כּשתּעבוֹר אֶת הטחנה השחוֹרה, רב לייזר, מוּתּר לךָ לדרוֹש ממנוּ הוֹספה. אֵין בּכךְ כּלוּם. ימי אלוּל כּבר הגיעוּ, עוֹד מעט והדרךְ תּשתּבּש.

חוֹששני, שצפוּיה לךָ מַכשלָה, רב לייזר, משוּם שרוֹאֶה אני, כּי זה שלךָ אשר בּרתמַת־המוֹט מגָרר רגל אַחַת, עוֹשׂה לי שלא כּדרכּוֹ! נוּ, סַע בּשלוֹם, רב לייזר, ואַל תּשכּח, שיֶש לי בּידךָ לגימה של גוֹמלים, כּי אלוֹהים הוּא אלוֹהים וייש הוּא ייש, עליךָ לָדעת!… נוּ, בּיוואַיטי

זדרוֹבי, פּאניטשוּ! (כּלוֹמַר: היֵה שלוֹם, בּן־פּריץ!) – פּנה בּעל העגֹלֹה מיאמפּיֶלי אֶל הנוֹסע הצעיר, כּשהרים כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ.

לאַחַר שיצאוּ מקאשפּירוֹב וּפנוּ אֶל המסילה המוֹליכה

למַאזיפּיבקה, שאל לייזר בּעל־העגָלָה אֶת הנוֹסע, אם אֵיננוּ מן הסמינרייה? משוּם שגם בּשנה שעברה בּעֵת הזאת הוֹליךְ שני נוֹסעים, בּני־פריצים מן הסמינרייה, אנשים טוֹבים מאוֹד. פתאוֹם שמע לייזר על הדוּכן, כּי פּלוֹני מדבּר אֵלָיו יהוּדית:

– כּלוּם לא הכּרתּני, רב לייזר?

לייזר בּעל־העגָלָה נבהל כּל־כּךְ, שכּמעט נפל מעל הדוּכן. הוּא התחיל להבּיט על סביבוֹתיו, גָחַן והציץ אֶל מתּחת לָעגָלָה, זקף ראשוֹ למַעלָה ולא הבין כּלָל, מאַיִן בּא הקוֹל?

– רב לייזר, חַה־חַה־חַה! האוּמנם לא הכּרתּני? הסתּכּל בּי יפה! – אוֹמר שוּב הנוֹסע הצעיר וצוֹחק בּקוֹל רם. לייזר בּעל־העגָלָה נדהם. עצר את סוּסיו והתחיל להתבּוֹנן אֶל הנוֹסע, כּשנתן בּוֹ שתּי עֵינַיִים משתּוֹממוֹת.

– גם כּי תּפשיט אֶת העוֹר מעלי, גם כּי תּהרגני פּה בּמקוֹם, – אומר לייזר – לא אֶזכּוֹר! דוֹמה, כּאִילוּ ניכּר אַתּה לי ולא ניכּר. האִם אֵין אַתּה בּמקרה גיסוֹנוֹ של מנשה השען?

– אֵיזה שען? אֵיזה גיסוֹן? אני בּנוֹ של שמוּאֵליק החַזן, יוֹסילי אני, יוֹסילי הזמיר.

– אַאַאַה?… מה אֵיפוֹא שלוֹמךָ הטוֹב? הא לךָ שלוֹם!

ואני, בּהמה שכּמוֹתי, עוֹמד כּעֶגלָה לא־מלוּמדה וּמַבּיט, וּמַבּיט – אַךְ זה מוֹחַ אָטוּם! מַה שלוֹמךָ אֵיפוֹא? זוּזוּ, זוּזוּ נשרים שלי! שׂאוּ רגליִים, פּגירוֹת שלי! אוֹרחַ, אוֹרחַ! אַךְ זה אוֹרחַ! הרי אַתּה אֵיפוֹא בּנוֹ של שמוּאֵליק? אִילוּ הסירוּ אֶת עוֹרי מעלי, לא היִיתי אוֹמר, כי מילדי היהוּדים אַתּה. מגדל אַתּה שׂערוֹת ארוּכּוֹת, ואָמַרתּי, כּי מן הסמינרייה אַתּה. הרי אַתּה אֵיפוֹא יוֹסילי הזמיר? נוּ־נוּ, כּל המוֹסיף לחיוֹת, מוֹסיף לאכוֹל. עדיִין זוֹכר אני אֶת התּפילָה שלךָ

בּבית־הכּנסת הקר. אַי, יוֹסילי! ואני, בּהמה בּצוּרת סוּס, עוֹמד וּמַבּיט, כּאוֹמר “ציירני”! וכי יוֹדע אני? אוֹמר הוּא לי בּן־פּריצים – יהא בּן־פּריצים! מי פּילל לפגע כּזה? אַי, יוסילי!… זוּזוּ רכּים ויחידים שלי! זוזו, זוּזוּ, פּגירוֹת שכּמוֹתכם!

לייזר בּעל־העגָלָה ויוֹסילי שׂמחוּ שניהם והשיבוּ אֶת נַפשם זה בּזה. יוֹסילי עלה לדוּכנוֹ של לייזר והתחיל לשאוֹל אוֹתוֹ על כּל הנַעשׂה בּבּית. לייזר ענה על שאֵלוֹתיו כּל מַה שידע, לא העלים ממנוּ דבר. אפילוּ על סוּסיו הקוֹדמים סיפּר לוֹ, אוֹתם שהחליף בּיריד בּקאשפּירוֹב

ונכשל דווקא בּעֵסק זה. משוּם שסַרסוֹרי־הסוּסים בּקאשפּירוֹב רמאים גדוֹלים הם.

– מַמזרים כּאֵלה, אוֹמר אני לךָ, אֵינם בּנמצא כּלָל, גם

כּי תּעבוֹר אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. יכוֹלים הם לתעתּע אֶת הגָדוֹל

בּסוֹחרים. מאַנדרוֹלַמסִים הם אֶת ראשךָ כּל־כּךְ, שאַתָּה עוֹמד מהוּמם,

גָדוּר מזה וּמזה – לא להימין ולא להשׂמאִיל! גרוּעים הם מצוֹענים, כּה יתּן לי אלוֹהים כּל אוֹשר, אִם לא גרוּעים הם אֶלף מוֹנים מצוֹענים!… זוּזוּ, פּגירוֹת שלי, פּגירה תּבוֹא עליכם! לשיבּוֹלת־שוּעל אַתּם מתאַוים? אֶת צרוֹתי אֶתּן לָכם, בּתוֹספת הדלוּת שלי, הלוַאי יִבער עוֹרכם

עליכם!

– וּמַה שלוֹם שכנתּנוּ זלאטה הסידקאִית? מה היא עוֹשׂה שם? – שוֹאֵל יוֹסילי ולבּוֹ מתפּעֵם.

– וכי מה עליה לעשׂוֹת? – אוֹמר לייזר. – עוֹשׂה היא חתוּנה.

– מַה פּירוּש, שהיא עוֹשׂה חתוּנה? חתוּנה של מי?

– חתוּנה של הבּת.

– של הבּת? – שוֹאֵל יוֹסילי ותוֹפס ללייזר בּידוֹ. – אֵיפה? מה? מתי?

– מַכניסה היא לחוּפּה אֶת הבּת, – אוֹמר לייזר. – מַה שמה אשר יִקראוּ לָה שם? כּבר שכחתּי אֶת שמה. היריד הקאשפּירוֹבי עם הסַרסוֹרים הממוּ אֶת ראשי כּל־כּךְ, שאני שוֹכחַ כּל דבר… תּיפּחנה עצמוֹתיכם, פּגירוֹת שלי, זוּזוּ!

– אֶסתּר שמה. וּבכן? נכנסת היא לחוּפּה? אֵיפה? מתי? עם מי?

– עם… מה שֵם קוֹראִים לוֹ, לאוֹתוֹ המן, המַלוה בּריבּית, הרוּחַ יודע אֶת נשמתוֹ?

– יענקיל של מאִיר־פּיני? בּרל של משׁה־ליפּה? אִיציל של אַברמיל? שׂמחָה־דן? גצל־מנַשה?

– לא! – אוֹמר לייזר, כּשהוּא מגָרד בּמַגלִב את מַפרקתּוֹ. – אֶה, מַה שמוֹ, לכל הרוּחוֹת? הנה הוּא כּמוּנח על לשוֹני! עשיר הוּא, לכל הרוּחוֹת, מלא וגָדוּש בּכסף. עבה הוּא, עקר הוּא, בּיתוֹ הוּא השלישי מבּית־המדרש החָדש, אִם יוֹדע אַתּה.

– ולא אַלתּר של פּאֶסי?

– אַלתֶר, אַלתּר, תּבוֹא מיתה משוּנה עליכם, פּגירוֹת! אַלתּר, אַלתּר!

– וּבכן, היא נישׂאת לאַלתּר זה, רב לייזר? אֵיךְ? מתי? בּאֵיזה אוֹפן?

– אֵיני יוֹדע, בּאֵיזה אוֹפן. אִם באוֹפן זה אוֹ בּאוֹפן

אַחר? שמַעתּי כּי הוּא לוֹקחַ אוֹתה. הנה שמַעתּי, כּי גם אַתּה לָקחת

אִשה והעלית בּכפּךָ נדוּניה הגוּנה. האמת הדבר, יוֹסילי מַחמַד־לבּי? זוּזוּ, פּגירוֹת, יִקחכם אוֹפל! מַה סבוּר אַתּה, האִם יִהיֶה לָנוּ הלילה

ליל־אוֹר? הלא עוֹמדים אָנו בּחצי אלוּל. הלוַאי שנוּכל להגיע, בּעֶזרת השם, עד אוֹר היוֹם, לכל הפּחוֹת, אֶל מלוֹן־האבנים.

– מַה פּירוּש עד אוֹר היוֹם, רב לייזר? הלא הבטחתּ להביאֵני למַאזיפּיבקה עד הלילה. מַה זה, רב לייזר?

– הבטחתּי? כּמדוּמה לי, שאַתּה רוֹאֶה בּעצמךָ, כּי אֵין אָנוּ עוֹמדים. נוֹסעים אָנוּ, כּמדוּמה לי, כּסדר.

– דפוֹק אוֹתם אֵיפוא, רב לייזר, אֶת הסוּסים, שימַהרוּ לָלכת, ראֵה בּיקשתּיךָ!

– שימַהרוּ לָלכת? אַתּה בּא, כּפי הנראֶה, מן המדינה

המהירה, אִיש צעיר? נוֹחַ לךָ לאמוֹר לאַחר, שימַהר לָרוּץ! רוֹצה היִיתי

לראוֹת אוֹתךָ, אִילוּ היִית סוּס, כּיצד היִית רץ בּמַעלה ההר?

– אֵיזה מַעלה ההר? הלא אֵין רוֹאים כּאן שוּם הר! יש לךָ בּידי, רב לייזר, עוֹד שלוֹשה קרבּוֹנים, עוֹד חמשה, וּבלבד שתּמַהר לנסוֹע. אני צריךְ, עליךָ לָדעת, למַהר!

– מסתּמא נחפּז אַתּה בּיוֹתר? לוּא יהי כּדבריךָ, נַעניתי

לךָ גם בּזה… זּוזוּ, נשרים שלי! עוֹד חמשה קרבּוֹנים, יִישׂרף עוֹרכם על עצמוֹתיכם! הלאָה, הלאָה, הכּל יִהיֶה כּסדרוֹ!…

לייזר מַצליף על גבּי הסוּסים, קוֹרע אֶת עוֹרם, חוֹלק

לָהם דפיקוֹת בּקת המַגלָב וּמקלל בּשעת מַעשׂה קלָלוֹת נמרצוֹת אֶת היריד

הקאשפּירוֹבי עם סַרסוֹרי־הסוּסים אשר שם. ויוֹסילי שוֹכב בּתוך הכּילָה וידיו תּחת לראשוֹ, כּוּלוֹ שקוּע בּמַחשבוֹת, אֵינוֹ שוֹמע אֶת קללוֹתיו

של לייזר, את ציפצוּפיו שהוּא מצפצף לסוּסים ואֶת הזמר העצוּב שאֵין לוֹ סוֹף, שהוּא מזמר לעצמוֹ בּקוֹל היוֹצא מתּוֹךְ הבּטן.

מַחשבוֹת, דמיוֹנוֹת, חלוֹמוֹת, שהיוּ שעשוּעיו של יוֹסילי

תּמיד בעוֹדנוּ יֶלד, לא עזבוּהוּ גם בּימי בּגרוּתוֹ. כּאָז כּן עתּה אָהב

להלהיב אֶת דמיוֹנוֹ, לצייר לעצמוֹ אֶת המציאוּת בּשלל צבעים, לראוֹתה מהירהוּרי לבּוֹ. כּשנמלט הפּעם מבּרדיטשוֹב בּקוֹשי רב, כּדי לנסוֹע לימים

אחָדים אֶל בּית אָביו, שיוָה לעצמוֹ בּשעת הנסיעה עד קאשפּירוֹב, כּיצד

יִיכּנס למַאזיפּיבקה ואִיש לא יכּירוֹ. הוּא יצווה להביאוֹ אֶל בּיתוֹ של שמוּאֵליק החַזן. אָביו יבּיט אֵלָיו משתּאֶה: “למי כּבוֹדוֹ צריךְ?” –

יִשאָלהוּ. “האִם לא הכּרתני, אַבּא? אני הוּא זה!” – יענהוּ ויִפּוֹל על צוָאריו. וּמיד יקוּם רעש בּבּיִת: “יוֹסילי בּא!” האֵם החוֹרגת תּבקש

לקיים מצוָה, לָרוּץ וּלבשׂר אֶת הבּשׂוֹרה לזלאטה וּלאֶסתּר: “יוֹדעוֹת אַתּן, אֵיזה אוֹרחַ יַש לָנוּ? יוֹסילי שלָנוּ בּא!” ואוּלָם הוּא לא יניח

לָה לרוּץ. מוּטב שיִיכּנס בּעצמוֹ לשם, יֵתחַפּשׂ כּאִיש זר ויִמצא אֶת

הדרךְ להתגלוֹת לפניהן. תְּחילָה יִפתּח בּשׂיחָה על־אוֹדוֹת יוֹסילי הזמיר ויבּיט אל פּני אֶסתּר, לראוֹת אֶת רוֹשם הדברים. אַחַר־כּך יִתוַדע אליהן, כּשם שהתוַדע יוֹסף אֶל אֶחָיו בּמצריִים, ויאֹמַר: “אני יוֹסף!” פּני

אֶסתּר יוּדלקוּ כּאֵש וּבעֵיניה יעלוּ דמעוֹת. אַחַר־כּךְ, כּשיִישארוּ

שניהם לבדם, יסַפּר לפניה אֵת כּל התּלָאוֹת אשר מצאוּ אוֹתוֹ עד הנה ואֶת כּל המתרחש בּלבּוֹ עתּה, לא יכסה ממנה דבר. ואֶסתּר תּשמע ותסלח לוֹ. הוּא יסַפּר לָה, כּמה נכסף כּל הזמן לביתוֹ, אַךְ גדליה בּאס, יִמַח שמוֹ, עיכּב אוֹתוֹ, טילטלוֹ מעיר לעיר ודחה את שיבתוֹ לאַחַר־כּךְ, לאַחַר־כּךְ! ואַחַר־כּךְ, כּשהיה כּבר מוּכן לנסוֹע למַאזיפּיבקה, קפץ עליו פּתאוֹם האָסוֹן, זוֹ פּאֶרילי הדאמה, והוּא נפל בּפּח, ירד לשאוֹל תּחתּייה, וכאשר ראה אֵת אשר נַעשׂה לוֹ, כּבר היה מאוּחר קצת… יוֹדע הוּא, כּמה נוֹאַל וכמה חָטא, כּמה מגוּנה היתה התנַהגוּתוֹ עם כּל הקרוֹבים לוֹ. לעשׂוֹת מַעשׂה כּזה, בּלי אשר ישאַל אֶת פּי אָביו! יוֹדע הוּא גם יוֹדע כּל זאת, אַךְ מַה תּוֹעיל החרטה, הבּאה לאַחַר המַעשׂה?… הוּא לא יכחד מאֶסתּר, כּי פאֶרילי בּנגינַת הפסַנתּר מצד אֶחָד וּבכספּה מצד אַחר בּילבּלה אֶת

מוֹחוֹ, ועד היוֹם נבצר ממנוּ להבין, אֵיךְ יכוֹל היה לשכּוֹחַ אֵת כּל היקר לוֹ, אֵיךְ יכוֹל היה להמיר אֶת אֶסתּר בּפאֶרילי? וּלשם מה? האוּמנם לשם כּסף? מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לוֹ כּספה? ואָז יסַפּר לאֶסתּר אֵת כּל

אשר התענה בּברדיטשוֹב בּמשךְ החוֹדש הזה, אֵת כּל אשר עבר עליו למן ימי נישׂוּאָיו ועד עתּה, וכמה קשה היה לוֹ להיחָלץ מידיה של פּאֶרילי, שבּיקשה לנסוֹע עמוֹ אַף היא, כּמה בּכה והתחַנן לפניה, כּי תּתּנהוּ לנסוֹע לבדוֹ,

כּמה נמאסוּ עליו החַיִים שם, כּמה שמַם וחָשךְ עליו עוֹלָמוֹ, נַעשׂה צר וּמַחניק, ללא אַויר לנשימה, וכמה נמשךְ לבּו לכאן, אֶל בֵּיתוֹ, אֵליה, אֶל אֶסתּר, וּבשבילה הוּא מוּכן לעשׂוֹת הכּל, אפילוּ לָמוּת! תּדע אֶסתּר

אֶת הכּל ותאֹמַר לוֹ אֵת אשר עליו לעשׂוֹת, הוּא יִשמע לָה ויעשׂה כּל אשר תּצווהוּ. למַענה מוּכן הוּא לָבוֹא בּאֵש וּבמַיִם, לברוֹחַ עמה אפילוּ

לקצה העוֹלָם!…

ויוֹסילי מַתחיל לצייר בּדמיוֹנוֹ, כּיצד הוּא בּוֹרחַ עם

אֶסתּר לקצה העוֹלָם… הוּא נרדם בכילָתוֹ של בּעל־העגָלָה מיאמפּיֶלי וניעוֹר משנתוֹ רק עם בּוֹאוֹ לקאשפּירוֹב, כּששני בּעלי־העגָלוֹת נפגָשים. מפּי לייזר שוֹמע יוֹסילי בשׂוֹרה רעה וּמרה, ודמיונו פּוֹנה לעֵבר אַחר.

 

פּרק עֶשׂרים ותשעה: לייזר דוֹפק את סוּסיו וּמביא אֶת יוֹסילי לחתוּנתה של אֶסתּר    🔗

מַחשבוֹת אחרוֹת התרגשוּ בּלבּוֹ של יוֹסילי לאַחַר ששמע

מפּי לייזר בּעל־העגָלָה, כּי אֶסתּר נישׂאָה לאַחר, ודווקא לאַלתּר של פּאֶסי! כּל חלוֹמוֹתיו הקוֹדמים נעֶלמוּ בּבת אֶחָת. עתּה בּערה חמתוֹ על

אַלתּר, על זלאטה וגם על אֶסתּר. כוּלָם נראוּ לוֹ רעים וחַטאִים, כּוּלָם – חוּץ ממנוּ. אַף פּעם לא נתן דעתּוֹ לשאוֹל אֶת עצמוֹ: אֶפשר הוּא לבדוֹ גָרם כּל זאת? וּכבר חיכּה בּלב כּלה לשעת בוֹאוֹ הבּיתה. כּל רגע נדמה לוֹ כּשנה.

– עדיִין רחוֹק? – שאל אֶת לייזר, כּשהוֹציא אֶת ראשוֹ מתּוֹךְ הכּילָה ונגע בּוֹ בּידוֹ.

לייזר השמיע כּמין נהימה מתּוֹךְ חוֹטמוֹ וירק לפניו. דוֹמה, שדעתּוֹ לא היתה נוֹחָה בּיוֹתר מזה, שהפריעוּהוּ משנתוֹ. גם הסוּסים נראוּ כּמנַמנמים, מללוּ בּרגליהם ועשׂוּ עצמם כּרצים. בּחוּץ כּבר

מוּרגָש ריחָה של תּקוּפת אלוּל. השמש נוֹטה לשקוֹע. קצה השמַיִים נצבּע בּפּס רחב אָדוֹם, כּאִילוּ נשפּךְ דם לכל רחבּוֹ של המַערב. רוּחַ קלה צוֹננת חוֹדרת אֶל יוֹסילי בּכּילָה, נוֹגעת בּתלתּלי ראשוֹ הארוּכּים,

נוֹשבת וּמלטפת אֶת פּניו. תּוֹמךְ הוּא עצמוֹ בּדוֹפן הכּילָה וחוֹזר

וּמנַמנם. הרוּחַ הקלה מנַשבת, הכּילָה מזדעזעת, המצילוֹת מצלצלוֹת,

הסוּסים מַצליפים בּזנבוֹתיהם, לייזר חוֹזר וּמוֹשךְ בּזמר העצוּב, שאֵין

לוֹ סוֹף, – וכל זה נוֹסךְ על יוֹסילי מרה שחוֹרה גדוֹלָה משהיתה, עד שהוּא שוֹקע בּשינה.

יוֹסילי שוֹקע בּשינה, ונדמה לוֹ, כּי עדיִין יֶלד הוּא.

עוֹמד הוּא בּמַאזיפּיבקה לפני ההר הגָבוֹה, אוֹתוֹ ההר, שגוֹבה לוֹ ויִראָה לוֹ ונראֶה כּתוֹמֵךְ בּראשוֹ אֶת העננים בּשמַיִים. שם, בּראש

ההר, – כּךְ היוּ מסַפּרים התּינוֹקוֹת בּבית־רבּם, – גדלים כּל מיני בּשׂמים טוֹבים ועשׂבים נוֹתני־ריחַ, וּבמַעמַקיו, בּאַחַת הפּינוֹת

הנעלָמוֹת, קבוּר אוֹצר, אוֹתוֹ האוֹצר, שטמן שם מַאזיפּה ולא גילָה אֶת מקוֹמוֹ לשוּם בּן־אָדם. גם ארמון של בּדוֹלח נמצא שם, – כּךְ היוּ מסַפּרים התּינוֹקוֹת בּבית־רבּם, – וּבאַרמוֹן יוֹשבת בּוֹדדה בּת־מַלכּה,

שחָטאָה לפני אָביה. בּכל לילה, עם עלוֹת הלבנה, שוֹמעים, כּיצד היא בּוֹכה בּקוֹל עצוּב, כּקוֹל הינשוּף, וּבשעה זו סַכּנה לאָדם לעבוֹר שם יחידי, בּלא שוֹמר. נדמה לו ליוֹסילי, כּי זוֹחל הוּא בּמַעלה ההר, מטפּס ועוֹלה למַעלָה, למַעלָה, ועד ראש ההר עדיין רב המרחָק. זוחל הוּא על ידיו ועל רגלָיו חיש־מַהר, כּשד־יער קטן, זוֹחל ועוֹלה למַעלָה, למַעלָה, ועד ראש ההר עדיִין רחוֹק. מעיף הוּא עיִן למַטה, וכוּלוֹ רוֹעֵד מפּחד, בּראוֹתוֹ

מה רב המַהלָךְ שכּבר עבר, אַךְ עד ראש ההר עדיִין רחוֹק. זיעה קרה מכסה אוֹתוֹ, כּשהוּא רוֹאֶה, עד אֵיזה מקוֹם־שממה הרחיק לזחוֹל. אֵין הוּא רוֹאֶה לפניו לא נפש חַיה, לא בּתּים ואפילוּ לא אדמה, אלָא הר ושמַיִים, שמַיִים והר. מַרגיש הוּא, כּי כּוֹחוֹתיו פּוֹחתים והוֹלכים ולבּוֹ מתעטף

עד להתעלף.

יוֹסילי ניעוֹר וחוֹזר ושוֹקע בּשינה. הפּעם נדמה לוֹ, כּי

נמצא הוּא בּתוֹךְ יער מֵצל. שוֹכב הוּא סרוּחַ על העשׂב הירוֹק, בּיד אַחַת הוּא אוֹחז צלחת עם משלוֹחַ־מנוֹת לפּוּרים, וּבאַחַת הוּא מלטף אֶת אֶסתּר בּראשה, ואֶסתּר שׁרה לוֹ בקוֹל דממה דקה שיר “הנשמה הצעירה”, אחד משיריו של גוֹלדנפוֹדים, ששניהם היוּ שׁרים בּילדוּתם לעתּים קרוֹבוֹת:

הַכֹּל נָם שְׁנָתוֹ, חֲצִי לַיְלָה הִגִּיעַ,

הַחַי לֹא זָע, אַף אֵבֶר לֹא הֵנִיעַ,

רַק יֶרַח־הַכֶּסֶף בָּדָד הוֹפִיעַ,

בֵּין כּוֹכְבֵי־מָרוֹם לוֹ דֶרֶך הִבְקִיעַ…

פּתאוֹם הוּא רוֹאֶה, והנה חתוּלָה גדוֹלָה לבנה מתגנבת מרחוֹק לָגשת אֵלָיו. בּכפּוֹת רגליה החלָקוֹת היא פּוֹסַעת פּסיעוֹת

חשאִיוֹת וּמתקרבת אֵלָיו, הלוֹךְ וקרוֹב. והנה קפצה אֵלָיו ונעצה אֶת ציפּרניה בּצוָארוֹ ועמדה לחנוֹק אוֹתוֹ. מַרגיש הוּא אֶת נַחרת גרוֹנוֹ,

רוֹצה לצעוֹק ואֵינוֹ יכוֹל. מַבִּיט הוּא אֶל תּוֹךְ עֵיניה של החתוּלָה,

ונדמה לוֹ, שמחַיֶיכת היא. מוֹסיף הוּא להבּיט וּמַכּיר בּה אֶת פּניה של פּאֶרילי. רוֹצה הוּא לצעוֹק ואֵינוֹ יכוֹל. ניתּר הוּא ממקוֹמוֹ בּכל

כּוֹחוֹתיו וצוֹעֵק בּקוֹל לא לוֹ: “אוֹי, אַבּא!”

– אוֹי, אַבּא! – צוֹעֵק יוֹסילי שנית, כּשהוּא ננער משנתוֹ כּנדהם. – טפוּ־טפוּ־טפוּ! אֵיפה אנַחנוּ, רב ליזר?

– אֵיפה אנַחנו, אַתּה שוֹאֵל? – משיב לוֹ לייזר בּקוֹל

רוֹגז, כּשהוּא מהלךְ בּרגל לצד סוּסיו וּמקלל אוֹתם קלָלוֹת נמרצוֹת. –

אָה, כּבר הרחַקנוּ מרחָק רב, פּגירה תּבוֹא עליכם, פּגירוֹת שכּמוֹתכם!

כּבר עברנוּ כּמעט יוֹתר מחצי ההר, מיתה משוּנה תּבוֹא עליכם, שהוֹגעתּם אוֹתי עד מות! אֶפשר סברה היא, שתּטריחַ אֶת עצמךָ קצת ותרד גם אַתּה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, ותלךְ כּאן אִתּי יחד, אוּלי ינוּחַ מעט להסוּסים,

יִבער עוֹרכם בּאֵש?!

– אבל העיר כּבר קרוֹבה, רב לייזר? – שוֹאֵל יוֹסילי בּקוֹל בּוֹכים.

– קרוֹבה, קרוֹבה, כּמוּבן, קרוֹבה! – אוֹמר לייזר. – הנה

כּאן, אַחרי ההר, נשאַר מקוֹם מוּעט של חוֹל, אַחַר־כּךְ חוֹרשה, אַחַר־כּך שוּב חוֹל, ואַחרי כּכלוֹת הכּל הוֹלכת דרךְ ישרה עם כּביש־הדוֹאַר עד עֶצם העיר.

יוֹסילי אֵינוֹ מסרב, מתחַזק ויוֹצא מתּוֹךְ הכּילָה

והוֹלךְ עם לייזר אַחַר העגָלָה. ראשוֹ כּבד עליו, רגלָיו כּוֹשלוֹת, וּבגרוֹנוֹ הוּא חָש מוּעקה. הסוּסים העלוּבים מוֹשכים אֶת העגָלָה בּמַעלה

ההר על־כּרחם. וַדאי שהיוּ עוֹמדים בּדרךְ־הילוּכם לָפוּש מעט וּלהחליף כּוֹחַ, לוּלא לייזר, המַזכּיר לָהם מדי פּעם בּפעם בּמַגלָבוֹ אֶת חוֹבתם,

חוֹבת סוּסים. הלבנה, שנחשׂפה מקצה השמַיִים, שׁטה בּמרוֹם, מַגבּיהה

לעלוֹת למַעלָה, למַעלָה. הרוּחַ הנוֹשבת נַעשׂית צוֹננת יוֹתר, ויוֹסילי

צוֹעֵד אַחַר העגָלָה בּכל כּוֹחַ, כּמי שקיבּל על עצמוֹ עוֹל

גָלוּת.

– ועתּה טפּס ועלה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אֶל תּוֹךְ

העגָלָה, – אוֹמר לוֹ לייזר, בּעמדוֹ רגע מלכת. – לא יֶארךְ עוֹד אפילוּ פּחוֹת משוה לגימַת מַיִם, ואָנוּ בּבּיִת!

נשמַת רוּחַ חַיִים נפח לייזר בּיוֹסילי בּדבריו אֵלוּ,

ואַף־על־פּי שאָרךְ יוֹתר מ“פּחוֹת משוה לגימַת מַיִם”, בּכל זאת הגיעוּ סוֹף־כּל־סוֹף למַאזיפּיבקה.

מימיו לא עלץ יוֹסילי כּל־כּךְ בּעירוֹ מַאזיפּיבקה, בּביצתה שיבשה בּימי הקיִץ ונהפכה לבקעה מליאָה אָבק, בּבתּיה הקטנים, הקוֹדרים, הנרדמים בּדוּמיית הלילה, כּמוֹ עתּה. הוּא הסיח דעת מיִיסוּרי נַפשוֹ וראה אֶת עצמוֹ כּעשיר־נכסים, החוֹזר אֶל נַחלָתוֹ ונהנה מכּל מַראֵה עֵיניו. ושוּב לא יכוֹל לָשבת בּמקוֹמוֹ, הוֹציא אֶת ראשוֹ מתּוֹךְ

הכּילָה וקפץ תּחתּיו, כּיֶלד קטן, מתּוֹךְ התפּעלוּת, בּדבּרוֹ אֶל עצמוֹ: "הנה בּיתוֹ של זלמן־אֶלי השוֹחט! והנה בּיתוֹ של צמח הנגיד! הנה בּיתוֹ של אַרקי הסַנדלָר, והנה החנוּיוֹת!… הס! הנה שם בּית־הכּנסת הישן, והנה שם בּיתה של זלאטה, בּמקוֹם שאַבּא יוֹשב… מַה זה מאִיר שם, אוֹי? רב לייזר, הבּט וּראֵה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, מה רב האוֹר שם אֶצלנוּ! אוֹיה לי, דוֹמה, שפּרצה שם שׂריפה?

– אֵיזוֹ שׂריפה פּרצה? מאַיִן תּפרוֹץ שׂריפה פּתאוֹם? –

ענה לייזר, כּשהצליף בּחמַת־רצח על גבּי הסוּסים. – לא היתה שׂריפה מעוֹלָם! מה עוֹד תּבדה?

– אִם כּן, לָמה רב האוֹר שם? הס, נדמה לי, כּליזמרים מנַגנים? שוֹמע אני קוֹל תּוֹף וּמצילתּיִים! מַה זה? חתוּנה, אוֹ מה? רב לייזר, שוֹמע אַתּה קוֹל חתוּנה?

אַךְ לייזר אֵינוֹ עוֹנה עוֹד דבר. דוֹפק הוּא בּכל עוֹז

אֶת הסוּסים העלוּבים, שאַף הם עצמם שׂשׂים הפּעם לָרוּץ, אַחרי שזכוּ

לָבוֹא הבּיתה וּמנוּחָה נכוֹנה לָהם. מַגבּיהים הם אֶת זנבוֹתיהם ורצים

בּשאֵרית כּוֹחוֹתיהם, כּשהם מנענעים ראשיהם לכל הצלָפה והצלָפה, כּאוֹמרים: “שוֹטה זקן! לָמה אַתּה דוֹפק אוֹתנוּ חינם? יוֹדעים אָנוּ בּעצמנוּ, עד היכן הגענוּ!”… בקוֹל רעש ושיקשוּק אוֹפנים נעצרת עגלָתוֹ של לייזר ליד חַלוֹן בּיתוֹ של שמוּאֵליק החַזן, ויוֹסילי קוֹפץ מתּוֹך הכּילָה. בּחצי־הבּיִת, שבּוֹ יוֹשב שמוּאֵליק, חוֹשךְ ואפילה, ועל הדלת תּלוּי מַנעוּל – סימן, שאֵין אִיש שם. לעומַת זה, בּחצי־הבּיִת האַחר, שבּוֹ יוֹשבת זלאטה הסידקאִית, אוֹרה ושׂמחָה. כּליזמרים מנַגנים, ונשמע

קוֹל מרקדים, הרוֹקעים בּרגליהם בּקרקע וצוֹוחים: “חזקוּ! חזקוּ ואִמצוּ!”

לפני הפּתח נדחָקים המוֹני בּני־אָדם, רוּבּם מפּשוּטי עם האָרץ, עומדים צפוּפים, מפצעים זרעוֹנים וצוֹחקים. יוֹסילי ניגָש אליהם ושוֹאֵל: מַה מתרחש כּאן?

– צאֶ זשידיווסקאַ וויֶסיֶליאַ! (כלוֹמר: חתוּנה יהוּדית

היא זוֹ!) – משיבים הם מתּוֹךְ צחוֹק ומַראים לוֹ בּאֶצבּע על הבּיִת. יוִסילי מפַנה דרךְ לעצמוֹ בּמַרפּקיו, נכנס לתוֹךְ הבּיִת ורוֹאֶה לפניו

מַחזה משוּנה, אשר לא פּילל לראוֹתוֹ.

 

פּרק שלוֹשים: על־כּרחם משׂמחים יהוּדים אֶת לבּם, ויוֹסילי נדהם למַראֵה עֵיניו    🔗

“על כּרחךָ – אוֹמרים חכמינוּ – אַתּה חַי”. על־כּרחוֹ מקיים היהוּדי אֶת חַייו על האָרץ. על־כּרחוֹ הוּא מַשׂיא אֶת בּניו ועל־כּרחוֹ הוּא שׂמח בּשׂמחָתם. יהוּדי, כּשהוּא מבקש לשׂמוֹחַ, כּלוֹמַר, כּשמַגיעה שעתוֹ לקיים מצוַת שׂמחָה, על־כּרחוֹ הוּא משנס אֶת מתניו וּמאַמץ כּוֹחוֹ לשׂמוֹחַ. "הוֹי, יהוּדים, – הוּא צוֹוחַ – הבה נהיֶה

שׂמחים!" ויהוּדים מתלכּדים יחד ועל־כּרחָם, לשם מצוָה, שוֹתים כּוֹס יין. וּמי שאֵין בּוֹ כּוֹחַ לשתּוֹת, מַשקים אוֹתוֹ על־כּרחוֹ, יוֹצקים אֶל

תּוֹךְ גרוֹנוֹ כּוֹס אַחַת אוֹ שתּיִים וּמצווים עליו לשׂמוֹחַ. חַייב

הוּא לשׂמוֹחַ, אַף־על־פּי שאֵין רצוֹנוֹ בּכךְ. חַייב הוּא לרקד, אַף־על־פּי שאֵין רגלָיו נשמעוֹת לוֹ. אָכן מַה נהדר מַראֵה יהוּדים, כּשהם מתכּנסים לשׂמחַת חתוּנה ותיכף לאַחַר הרקת שתּי הכּוֹסוֹת הראשוֹנוֹת הם עוֹמדים למחוֹא כּפּיִים ולָתת קוֹלָם בּשיר:

הָבָה, חֶבְרֶה, נִשְׁתֶּה בְּכָל כֹּחַ,

נָרִיק כּוֹסית עַד בְּלִי אַחֲרִית,

הָרַבִּי צִוָּה לָשִׂישׂ וְלִשְׂמוֹחַ

עַד קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!…

וּמיד מַרגיש כּל אֶחָד, כּי הקפּוֹטה כּבדה עליו כּמַשׂא

לעייפה, עד שמוּכרח הוּא לפשוֹט אוֹתה וּלהשאֵר בּתּחתּוֹנים, בּמחילָה,

מחציוֹ וּלמַטה וּבטלית־קטן, להבדיל, מחציוֹ וּלמַעלָה, שמתּוֹךְ כּךְ הרגליִים מרקדוֹת מאליהן, וכוּלָם אוֹחזים אִיש בּידי רעֵהוּ ויוֹצאים יחד

בּמחוֹלת־המַחנַיִים. הכּליזמרים מנַגנים הפּעם בּלא תּוים, מקשקשים סתם מין קישקוּש ללא קצב וטעם, יהוּדים רוֹקעים בּרגליהם וּמקפּצים, מַפשילים ראשיהם לאחוֹריהם, מנַצנצים בּעֵיניהם כּלפּי התּקרה, כּאִילוּ עוֹמדים הם

בּתפילָה ולא בּריקוּד. וּמי שמתעקש ואֵינוֹ רוֹצה לרקד, כלומר, מוֹשכים אוֹתוֹ על־כּרחוֹ אֶל תּוֹךְ המַעגָל וכוֹפים אוֹתוֹ לרקד, כּלוֹמַר, להסתּוֹבב ולרקוֹע בּרגליו בּמקוֹם אֶחָד. בּמין מחוֹל כּזה יצא שמוּאֵליק

החַזן בּחתוּנתה של אֶסתּר. מי שלא ראה אוֹתוֹ בּכךְ, לא ראה מַחזה נוּגה מימיו. אוֹי, ריקוּד מַר היה זה! בּעֶצם, בּיקש שמוּאֵליק לבכּוֹת אַחרי מעט הייש, שיצקוּ אֶל תּוֹךְ גרוֹנוֹ, ותקפה עליו מרה שחוֹרה יוֹתר מבּתּחילָה. ואַף־על־פּי־כן שׂמחה זלאטה בּלבּה, שגם שמוּאֵליק החַזן מרקד במַעגָל עם שאָר המרקדים. כּשראתה אוֹתוֹ, כּיצד הוּא עוֹשׂה בּרגלָיו,

נעֶצרה כּאן, בּין הגברים המרקדים, בּמחילָה, בּתחתּוֹניהם – אבל אֵין בּכךְ כּלוּם, שׂמחַת־מצוָה היא, ואֵין משגיחים בּדברים אֵלוּ! זלאטה עמדה למחוֹא כּף וּלזמר לקצב הריקוֹד של המרקדים בּקוֹל צרוּד, כּקוֹלָה של מחוּתּנת:

פֵּשְׁטִידָה שְׁמֵךְ,

בַּתַּנּוּר מקוֹמְך,

תֶּעֶרְבִי לַחֵךְ.

פַּשְׁטִידָה שְׁמֵךְ,

בַּתַּנּוּר מקוֹמֵךְ,

תֶּעֶרְבִי לַחֵךְ…

קשה לָדעת, אִם מעט המַשקה, שיצקוּ אֶל תּוֹך גרוֹנוֹ של שמוּאֵליק החַזן, פּעל אֶת פּעוּלָתוֹ, אוֹ הדבר בּא לוֹ מאֵלָיו, – ואוּלם

פּתאוֹם לָבש עוֹז לשׂמוֹחַ וּלשַׂמח אֶת האחרים והלךְ וישב בּין

המחוּתּנים, עם רב קלמן השדכן בּתוֹכם, לשתּוִת כּל מיני מַשקאוֹת ללא מידה ושיעוּר, סתם לשם הפקרוּת, וּלקנחַ בּמלָפפוֹנים כּבוּשים, שהם סגוּלה בּדוּקה נגד שיכּרוּת. וכךְ היו יוֹשבים ושוֹתים וּמקנחים בּמלָפפוֹנים כּבוּשים, עד אשר הציץ שמוּאֵליק על רב קלמן וראה לפניו שני רב קלמן בּבת אַחַת, ורב קלמן אַף הוּא ראה שני שמוּאֵליק, וכן כּל דבר שראוּ לפניהם הוּכפּל בּעֵיניהם והיה לשנַיִים. חידוּש נפלָא זה הוֹסיף להצהיל אֶת לבּוֹ של שמוּאֵליק, והוּא התאַוָה לצחוֹק. הכּל נראָה

לוֹ פּתאוֹם בּצוּרה מַצחיקה מאוֹד. הוּא הציץ על זלאטה וראה אוֹתה, כּשהיא מרקדת וּמזמרת “פשטידה שמךְ, בּתּנוּר מקוֹמךְ”, ונתן קוֹלוֹ בּצחוֹק רם כּל־כּךְ, שזלאטה חָדלה לרקד וּלזמר. היא מילמלה לעצמה מַשהו מתּחת לחוֹטמה וסרה הצידה, וּשמוּאֵליק תּפס אֶת בּטנוֹ בּשתּי ידיו והתנוֹדד מרוֹב צחוֹק. למַראֵהו צחקוּ גם רב קלמן עם המחוּתּנים, והשׂמחָה הקיפה אֶת כּוּלָם בּאמת, עד שהחליפוּ בּיניהם אֶת הכּוֹבעים עם הכּיפּוֹת. זלמן־אֶלי השוֹחט פּישפּש וּמצא ולָבש על ראשוֹ מין מגבּעת, אַף חָפת וקשר אֶת כּנפוֹת הקפּוֹטה בּרצוּעה אֶל האַבנט, ואֶת הזָקָן (זקָנוֹ של זלמן־אֶלי השוֹחט הוּא האָרוֹך בּכל מַאזיפּיבקה) קשר מתּחת לסַנטרו בּמטפּחת, ויצא לרקד אֶת ריקוּד “האַשכּנַזים”, מרקד וּמזמר:

אַשְׁכְּנַזִּיּם אֲנַחְנוּ. אַנְשֵׁי־שֵׁם יְדוּעִים,

לְבוּשֵׁנוּ צִילִינְדֶר וּמִכְנְסַיִם קְרוּעִים,

אַשְׁכְּנַזִּים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי עַם נֵכָר,

אם אֵין לָנוּ יַין, נִשְׁתֶּה כּוֹס שֵׁכָר.

ושמואֵליק עם רב קלמן ועם המחוּתּנים מתמוֹגגים מתּוֹךְ צחוֹק. עד אשר צלחה הרוּחַ גם על אֶלחָנן השַמש, והוּא עמד להראוֹת אֶת תּעלוּלָיו, מסַלק אֶת פּאוֹתיו לאחוֹרי אָזניו, מנַפּחַ את לחָייו, מנַצנץ

בּעֵיניו ויוֹצא לרקד אֶת ריקוּד “הפוֹני”, בּלוית זמר רוּסי, שהוא מזמר בּנוֹסַח של “היוֹם תּאַמצנוּ”. אַף שימשוֹן־יענקיל הַטַבּקַאי מהפּךְ אֶת עפעפּי עֵיניו למַעלָה, יוֹשב על האָרץ, וּבסוֹבבוֹ בּאֶצבּעוֹתיו ציצית של הטלית־קטן, הוּא מזמר זמר גוֹיִי של קבּצן עיור:

“אוֹי, בּיוו סוֹבּי סוויאַטיי לאַזאַר…”³

ורב קלמן אַף הוּא אֵינוֹ יכוֹל להתאַפּק, קוֹפץ ועוֹשׂה

בּלהטיו, כּמוּקיוֹן לכל דבר: לוֹבש שׂמלת־נשים, מתחַפּשׂ כּיוֹלדת המַקשה לָלדת. פּתאוֹם נהפּךְ זלמן־אֶלי השוֹחט מאַשכּנַזי לחַזן זקן, וּשמוּאֵליק עם שאָר המתהוֹללים מתייצבים סביבוֹ להיוֹת לוֹ למשוֹררים. זלמן־אֶלִי לוֹבש סוּדר לָבן בּמקוֹם טלית ועוֹמד אֶל הקיר לזמר בּקוֹל צרוּד וּבניגוּן עצוּב של תּפילת נעילָה בּיוֹם־הכּיפּוּרים:

אִם זָקַנתָּ,

וְנוֹשַׁנְתָּ,

וְצֻנַּנְתָּ,

וְהִתְרוֹקַנְתָּ⁴, –

לָמָה זֶה הִתְחַזַּנְתָּ?

וּשמוּאֵליק עם שימשוֹן־יענקיל ועם רב קלמן ואלחנן השמש עוֹזרים אַחריו כּמשוֹררים, מנַענעים ידיהם וצוֹעקים בּקוֹלי־קוֹלוֹת

וּבנוֹסַח של נעילה:

– אוֹי, אוֹי, אוֹי, אוֹי, אוֹי – אַי־אַי!

וכל הקהל עוֹלץ לעוּמתם, נמס והוֹלךְ מרוֹב צחוֹק.

יוֹסילי עוֹמד וּמַבּיט אֶל המַחזה המוּזר הזה וּמבקש

בּעֵיניו אֶת זוֹ שבּיקשה נַפשוֹ. ואוּלָם אֵת אשר בּיקש לא מצא עתּה פּה. הקהל היה מבוּסם כּל־כּךְ, שאִיש לא השגיחַ בּאוֹרחַ, העוֹמד בּקרן־זוית, נשען אֶל הקיר, וּמתבּוֹנן אֶל כּל אֶחָד ואֶחָד. יוֹסילי הרגיש, כּי רקוֹתיו הוֹלמוֹת בּראשוֹ כּפּטישים וּפניו בּוֹערים. כּל הבּיִת על האנשים

והנשים מסתּוֹבב לפניו, כּגלגל לפני סוּפה, מעֵיניו ניתּזים גצים וּמהבהבים, כּמטר טיפּוֹת קטנוֹת של זהב, וּכעֵין ציפּרנַיִים חַדוֹת של חָתול ננעצוֹת בּעמקי גרוֹנוֹ, דוֹקרוֹת וחוֹנקוֹת אוֹתוֹ. יוֹסילי תּוֹפס

צוָארוֹ בּידוֹ וּבוֹרחַ מן הבּיִת.

בּחוּץ הלךְ הלילה והחשיךְ. עננים קטנים שחוֹרים הגיחו מקצה השמַיִים, הקיפוּ אֶת הלבנה המליאָה, בּלעוּ וּפלטוּ אוֹתה חליפוֹת.

נשבה רוּחַ־אלוּל צוֹננת. נשמעה נהימה עצוּבה, זוֹ יִללת הרוּחַ, כּמוֹ בּעיצוּמוֹ של סתיו, וּכבר הוּרגש קוֹר הלילה. ואוּלָם ליוֹסילי היה חַם, חַם כּל־כּךְ, שניגב בּכנַף בּגדוֹ אֶת הזיעה מעל פּניו וחָש, כּי בּשׂרוֹ בּוֹער עליו. הוּא רץ מן החתוּנה כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ, לבל יִשמַע אֶת נגינַת הכּליזמרים, אֶת הריקוּדים ואֶת הזמירוֹת, שנסכוּ רעל אֶל תּוֹךְ

לבּוֹ וליהטוּ אֶת קרביו כּאֵש לוֹהט. יוֹסילי רץ, וּברוּצוֹ רדף אַחריו הניגוּן העצוּב של תּפילת נעילָה עם המלים העליזוֹת, הליצניוֹת, שמיזוגָם עוֹרר בּוֹ בּחילָה עצוּמה. הוּא אָטם אֶת אָזניו, לבל יִשמע אֵת כּל זאת,

ורץ כּמטוֹרף אֶל אשר נשׂאוּהוּ רגלָיו.

 

פּרק שלוֹשים ואֶחָד: שמואֵליק החַזן אוֹמר אֶת שבע הבּרכוֹת בּקוֹל־בּוֹכים    🔗

למחר, עם השכּמת הבּוֹקר, עמדה זלאטה לטרוֹחַ בּסעוּדת־הצעיף, כּשהיא לבוּשה בּגדי יוֹם טוֹב, כּדרכּה של מחוּתּנת. על־ידה עזרוּ אַחיוֹתיה, בּריינה ויאֶנטיל, ועוֹד נשים מחוּתּנוֹת, אַף הן פּרוּפוֹת ומקוּשטוֹת, כּדת היוֹם. מן הגברים עדיִין לא בּא איש: המחוּתּנים הלכוּ אֶל בּית־הכּנסת להתפּלל עם המניין השני, והזרים, כּלוֹמַר הקרוּאִים, לא נחפּזוּ אל סעוּדת־הצעיף ויצאוּ לפי שעה אֶל השוּק, אוּלי יַקרה אלוֹהים לפניהם לחטוֹף ריוַח כּל־שהוּא לפרנסתם. ורק הנשים השכנוֹת נזדרזוּ וּבאוּ לסַייע בּעריכת השוּלחָן, לחתּוֹךְ דוּבשנים

וּלשׂמח אֶת הכּלה. מלבד השכנוֹת, עוֹשׂוֹת כּאן בּמלָאכה גם הנשים המשַמשוֹת בּחתוּנוֹת. וּמפּני שכּל הנשים האֵלה רוֹאוֹת כּאן אֶת עצמן

מחוּתּנוֹת וּקרוֹבוֹת, מצוָה עליהן ליטוֹל בּינתיִים חתיכת דוּבשן,

להטבּיל אוֹתה בּכוֹסית ייש וּלהיטיב אֶת לבּן מתּוֹךְ בּרכה לאֵם הכּלה.

הנשים המשמשוֹת מברכוֹת אֶת זלאטה בּמאוֹר־פּנים:

– יִתּן אלוֹהים, זלאטיניוּ, שתּראִי רוֹב נַחַת בּבתּךְ,

שלא תּדע צער כּל ימי חַיֶיה, שתּאריךְ ימים עמוֹ עד זקנה ושׂיבה בּעוֹשר וּבכבוֹד, וכעת חַיה, אם יִרצה השם, לשׂמחַת הבּרית, אַל־נא תּשכּחי אוֹתנוּ, זלאטיניוּ, כּי טוֹבוֹת־מַזל אנַחנוּ להתחַלה: בּכל מקוֹם שאָנוּ

משמשוֹת בּחתוּנה, כּעבור שנה אָנוּ נקראוֹת לבּרית. יד כּזאת לָנו, יד בּרוּכה…

– אָמן, הלוַאי! – ענתה זלאטה בּפנים חסוּדים.

אַחַר־כּךְ התחילוּ בּעלי־הבּתּים להתלקט וּלהסב אֶל השוּלחָן, לָקחוּ מעט ייש ושתוּ לחַיי החָתן, לחַיי זלאטה וּלחַיי שאָר המחוּתּנים והמחוּתּנֹות. פּניו של אַלתּר הזהירוּ בּזוֹהר חַכלילי מתּחת

לכוֹבע־הקטיפה החָדש. דוֹמה, כּאִילוּ נעשׂה צעיר לשנים אחָדוֹת וּמַראֵהוּ כּמעט מַראֵה בּחוּר. לא כן היה מַראֵה הכּלה. פּרוּפה וּרעוּלה, מקוּשטת כּבת־פּריצים יפה, נראתה אֶסתּר לא שׂמחה כּלָל. פּניה היוּ לבנים יוֹתר מדי, כּמעט צהוּבּים, ללא טיפּת דם. עֵיניה השחוֹרוֹת הבּיטו עתּה מתּחת לגבּוֹתיהן הארוּכּוֹת ללא בּרק כּל־שהוּא, וּכאִילוּ גָדלוּ. לחָיֶיה

נפלוּ קצת. הצעיף החָדש על ראשה היה משוּבּץ אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת ונראָה כּנזר, וּבשׂמלת־המשי היקרה, המעוּטרת בּעיטוּרי קטיפה וּמקוּשטת בּעדיִים מלמַעלָה למַטה, נשקפה אֶסתּר אוֹתה שעה כּבת־מַלכּה בּשביה. אֶסתּר החָרוּצה, חַכמַת־הלב וּגלוּית־הפּנים, נעֶשׂתה בּבת אַחַת כּבוּשה בּתוֹךְ עצמה, נצוּרה, כּבדת־ראש ועגוּמה כּל־כּךְ. “אָמנם מַראֶיה כּכלה”, – אָמרוּ הנשים בּלבּן, כּשהן נהנוֹת מאוֹר פּניה היפים.

– כּמוֹה כּפאנה יפה, אַל תּשלוֹט בּה עֵין־הרע! – סחוּ הנשים בּיניהן. – צחה היא, כּשלג בּנפילָתוֹ. אַשרי מי שיִכנוֹס כּזאת אֶל תּוֹךְ בּיתוֹ. אִמרי אַף אַתּ, פרוּמה־שׂרהניוּ, לוּא בּריאָה תּהיִי

בּעדי!

פרוּמה־שׂרה מַסכּימה בּפירוּש לדעת חַברוֹתיה. וּבינתיִים

עוֹמדים המחוּתּנים עם הקרוּאִים ליטוֹל ידיהם, כּשהם מוֹסרים זה לָזה אֶת נַטלת־הנחוֹשת הגדוֹלָה עם שתּי האָזנַיִים וּמקבּלים זה מזה אֶת המַגבת הלחה. פּתאוֹם נכנַס שמוּאֵליק החזן לבּיִת.

– בּרוּךְ הבּא, רב שמוּאֵליק! – קוֹראת זלאטה בּסבר פּנים

יפוֹת – לָמה אֵיחַרתּ כּל־כּךְ? אֵין זאת כּי־אִם שכחת, שצריכים אָנוּ לךָ לשבע הבּרכוֹת? לךְ טוֹל, ידיךָ, בּבקשה ממךָ, ושב אֶל השוּלחן. אַיֵה

אֵיפוֹא החַזנית שלךָ, רב שמוּאֵליק? נראֶה אַתּה לי כּמבוֹהל מאוֹד. מה המַעשׂה?

– אוֹרחַ יֶש לי, – אוֹמר שמוּאֵליק בּפנים חמוּצים, – יֶש לי אוֹרחַ, בּני בּא.

– יוֹסילי? – קוראים כּל המסוּבּים פּה אֶחָד. – יוֹסילי כּאן? תּחַדה בּשׂמחָה אֶת פְּנֵי אוֹרחךָ! איוֹ אֵיפוֹא?

– מַה שייךְ אַיוֹ? בּביתי הוּא, – עוֹנה שמוּאֵליק,

כּשהוּא עוֹמד בּמקוֹם אֶחָד. – כּאִילוּ אָפס כּוֹחוֹ. מן הדרךְ כּבר בּא

אֶמש, לפני חצוֹת הלילה, אַךְ אֶל בּיתי בּא היוֹם, עם השכּמת הבּוֹקר. כּפי הנראֶה, צינה חטפתּוּ, משוּם שמתאוֹנן הוּא כּל הזמן, כּי חָש הוּא

בּראשוֹ. כּבר שׂמנוּ עליו מַיִם קרים, כּבר, אוֹי, אוֹי, אוֹי שיפשפנוּ

אֶת רקוֹתיו – ללא הוֹעיל.

– להזיע! – קוֹראִים אחָדים מן המסוּבים בּקוֹל אֶחָד. –

הטוֹבה שברפוּאוֹת היא הֲזָעָה. שב, רב שמוּאֵליק, לָמה אַתּה נסער כּל־כּךְ? הלא מקרה כּל אָדם הוּא, שצינה חוֹטפתּוֹ. עוֹד בּריא יִהיֶה, אִם יִרצה השם.

שמוּאֵליק עוֹמד עם זלאטה וּמסַפּר לָה דבר בּלחש. זלאטה מַבּיטה אֶל אֶסתּר וּמניעה בּראשה. ואֶסתּר צריכה היתה לאַמץ אֵת כּל

כּוֹחוֹתיה, לבל תּפּוֹל אֶל תּחת השוּלחָן, בּשמעה, כּי יוֹסילי כּאן.

כּוֹחַ־בּרזל היה כּוֹחָה, שיכלה להתאַפּק ולא לקפּוֹץ מעם השוּלחָן בּקוֹל זעקה: “אוֹי, יוֹסילי?!” אֶסתּר רק שאלה אֶת שמוּאֵליק, וּמתּוֹךְ כּךְ ניצתוּ עֵיניה בּאֵש־התּמיד שלָהן:

– לבדוֹ בּא?

– לבדוֹ, – ענה שמוּאֵליק, בּעוֹדנוּ עוֹמד מדוּכדךְ אֵצל זלאטה, בּלי דעת מַה יעשׂה.

כּהלוּמַת רעם קפצה אֶסתּר ממקוֹמה, אבל מיד חָזרה וישבה. מין כּוֹחַ נעלָם הרים אוֹתה וּמיד הרפּה ממנה, והיא נשארה בּמקוֹמה, יוֹשבת בּראש השוּלחָן, פּניה כּמשוּתּקים, כּאִלוּ מתוּ כּל חושּיה

בּקרבּה. אֶסתּר נתנַסתה בּרגע אֶחָד נסיוֹנוֹת קשים יוֹתר משאָדם מתנַסה

בּמשךְ שנה תּמימה. מַחשבה נוֹעזה חָלפה רגע בּמוֹחָה: הנה תּקוּם ותעזוֹב פּה אֶת קהל המסוּבּים, עם החָתן ועם החתוּנה, הכּל כּאשר לכּל, ותרוּץ אֶל בּית החַזן לראוֹת אֶת פּני יוֹסילי. היא נמשכה לשם כמוֹ בּצבת, נעקרה ממקוֹמה, נדחפה לשם, לשם!… ואוּלָם מַחשבה זוֹ אָרכה רק רגע. מיד בּאה ולָחשה לָה מַחשבה אַחרת: הלא כּלה היא, בּעוּלת בּעל, אֵשת אִיש!… מלחָמה זוֹ, שהתלקחָה הפּעם בּלבּה של אֶסתּר, קרעה אוֹתה לשנַיִים. שני כּוֹחוֹת נאֶבקוּ בּקרבּה, שתּי דעוֹת נחלקוּ בּה. מצד אֶחָד עמד השׂטן

המפַתּה ודיבּר נמרצוֹת: "אֶסתּר הפּתיה! מַה תּשמעי לָהם וּמַה תּשׂימי

לָהם לב? יוֹסילי בּא, שוֹכב חוֹלה, מחַכּה בּודאי וּמצפּה לָךְ, ואַתּ

יוֹשבת פּה – בּשביל מי ולָמה? שמעי לי, אֶסתּר! צעירה אַתּ, יפה אַתּ, צריכה אַתּ לחיוֹת, לחיוֹת אַתּ צריכה!"… ומצד אַחר היא שוֹמַעת לָשוֹן אַחרת וּדברים אחרים: “בּת יִשׂראֵל שכּמוֹתךְ? נכדתה⁵ של רב אַברמיל מסלאוויטה? כּלה בּימי כּלוּלוֹתיה? הרי אַתּ מקוּדשת, הרי אַתּ עקוּדה, הרי אַתּ קשוּרה עד יוֹם מוֹתךְ, הרי אַתּ אֵשת אִיש!”… וההוּא, השׂטן המסית והמַדיחַ, עוֹשׂה אֶת שלוֹ: "מי אָשם בּכךְ? כלוּם אַתּ? אחרים, אחרים עקדוּ אוֹתךְ, כּפתוּ אֶת ידיִךְ ורגליִךְ, קשרוּ

אוֹתךְ על־כּרחךְ בּגוּף זר, בּתוֹעבת־נַפשךְ. והלא אַתּ חפצה חַיִים, ועדיין לא ידעתּ חַיִים, והחַיִים קוֹראִים לָךְ. קוּמי,

אֶסתּר!"…

ואסתּר יוֹשבת אֶל השוּלחָן כּבוּשה וּמנוּמסת, כּאשר תּשב

כּלה אֶל סעוּדת־הצעיף. ורק פּניה לבנים כּפני מת, ללא טיפּת דם, והם מַזהירים מתּוֹךְ הצעיף בּזוֹהר משוּנה, חיור־צהוֹב, והתּכשיטים אשר עליה מַזהירים אַף הם, מַתּיזים ניצוֹצוֹת ומוֹסיפים לָה לוית־חן. והנשים זנוֹת עֵיניהן בּה, מתבּרכוּת בּה ונהנוֹת עוֹנג מן הכּלה היפה והחמוּדה, הנאָה

והחסוּדה.

נוּגה היה קוֹלוֹ, קוֹל־בּוֹכים, של שמוּאֵליק החַזן בּזמרוֹ אֶת שבע הבּרכוֹת, ונדמה לָה לאֶסתּר, כּאִילוּ הקוֹל עוֹלה מתּחת

לָאָרץ, מעֵבר לחַיִים. בּיד אַחַת רוֹעֶדת החזיק שמוּאֵליק אֶת הכּוֹס,

וּבאַחַת תּמךְ אֶת גרגרתּוֹ, כּדרךְ החַזנים מעוֹלָם, וּבזקפוֹ אֶת ראשוֹ

למַעלָה, מתּוֹךְ עֵינַיִים עצוּמוֹת, סילסל בּגרוֹנוֹ הצרוּד, גָעה

בּקוֹלוֹ הזקן והסדוּק וסיים אֶת הבּרכוֹת בּ“משׂמח חָתן עם הכּלה” מתּוֹךְ המיה עצוּבה כלּ־כּךְ, שנגעה עד הלבבוֹת. כּל אֶחָד מן המסוּבּים ישב אַחַר־כּךָ רגָעים אחָדים תּפוּשׂ בּמַחשבוֹתיו, מיצר ודוֹאֵג בּעֶצם

השׂמחָה, בּלי דעת על מה ולָמה. כּךְ דרכּם של יהוּדים, שהם מתעצבים אל לבּם מדי שמעם קוֹל רינה ונגינה בּשׂמחַת־מצוָה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מַה רגש עצוּר בּנגינה יהוּדית, שמעוֹררת תּמיד לעצבוּת?… והנשים, שעמדוּ מן הצד וענוּ “בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ, אָמן”, הזילוּ דמעה, בּהבּיטן אֶל

זלאטה, הגוֹעה בּבכי. אֵלה לא תּמהו על זלאטה, שבּוֹכה היא. הכּל יוֹדעים לבּה של אֵם, העוֹמדת לשלח אֶת בּתּה מן הבּיִת.

– ואַף־על־פּי־כן, – אוֹמרוֹת הנשים וּמתכּוונוֹת להפיס אֶת דעת עצמן – לוּא יעזרנוּ אלוֹהים להשׂיא אֶת בּנוֹתינוּ ולילךְ אִשה

אֶל רעוּתה לשׂמחוֹת.

– אָמן, הלוַאי! אָמן, הלוַאי!

הנשים נפרדוֹת מן המחוּתּנת, נוֹשקוֹת להכּלה וּמברכוֹת

אוֹתה, כּי תּזכּה לגדל בּנים ולשׂמוֹח בּשׂמחוֹתיהם, ואֶסתּר מַבּיטה

אליהן בּלב תּוֹעֶה. קצרה רוּחָה מאוֹד, ורק אַחַת תּבקש: כּי כּוּלָם יסתּלקוּ מכּאן, הנשים עם הגברים, והיא תּישאר לבדה ותוּכל לבכּוֹת בּאֵין מַפריע על ענוּת־נַפשה הגדוֹלָה.

תּפילָתה של אֶסתּר עשׂתה מחצה. נסתּלקוּ רק הקרוּאִים הזרים, ואֶפשר היה לָה להיכּנס לשעה קלה אֶל הקיטוֹן שלָה לָנוּחַ מן הרעש ולחשוֹב בבדידוּת אֶת מַחשבוֹתיה. ואילוּ האנשים הקרוֹבים עם המחוּתנים,

וּבתוֹכם גם רב קלמן השדכן, עדיִין נשארוּ בּביתה של זלאטה. בּבּיִת עירבּוּביה ועזוּבה, כּמוֹ לאַחַר משתּה של חתוּנה. על השוּלחָנוֹת

נשתּיירוּ בּקבּוּקים ריקים, כּוֹסוֹת הפוּכוֹת, פּרוּסוֹת חַלָה, עצמוֹת

מכוּרסמוֹת, וסַפסלים אחָדים היוּ מוּטלים על הקרקע וכרעֵיהם למַעלָה.

שנַיִים שלוֹשה קבּצנים, שאֵיחרוּ לָבוֹא אֶל סעוּדת־הצעיף, עדיִין ליחכוּ

אֶת הפּנכוֹת ותחבוּ אֶל חיקם אֶת שיוּרי החַלָה, והשַמשים, שכּיוונוּ

לבסוֹף אֶת השעה וחָטפוּ ושתוּ בּאֵין רוֹאִים כּוֹס יתירה, עמדוּ עתּה

לחַלק בּיניהם את הרח"ש הדל, שנפל בּקערוֹתיהם מידי אַנשי החתוּנה. ואוּלָם זלאטה, בּריינה ויאֶנטיל רגזוּ והאִיצוּ בּהם, כּי ימַהרוּ ויֵלכוּ לשלוֹם

– כּבר הגיעה השעה לפַנוֹת אֶת הבּיִת, לעשׂוֹת סדר כּל־שהוּא. יוֹתר מכּוּלָן התרגשה זלאטה. מטפּחת־המשי היתה קשוּרה לָה בּשתּי קצוֹתיה מאחוֹריה, פּניה לָהטוּ וקוֹלָה נַעשׂה צרוּד כּל־כּךְ, שבּקוֹשי שמעוּ

מפּיה דבר. ואַף־על־פּי־כן לא נחה ולא שקטה, נתנה דעתּה על כּל אֶחָד ואֶחָד, נפרדה מכּל אֶחָד לא בּדברים, אֶלָא בּעיניה, הנוֹצצוֹת מרוֹב

עייפוּת. מי שראה אוֹתה שעה אֶת זלאטה, כּסבוּר היה, שעשׂתה כּאן מַעשׂה רב, שהצליחָה להוֹציא מתּחת ידה עֵסק גָדוֹל. אלוֹהים יוֹדע, אִם זלאטה נתנה דין וחשבּוֹן לעצמה על המַעשׂה אשר עשׂתה לבתּה היחידה, היקרה והנאמנה, לפני מי כּפתה ונתנה אוֹתה, למי מכרה אוֹתה לצמיתוּת ממכּרת שפחָה! כּלוּם היה לָה פּנַאי להתבּוֹנן ולראוֹת דברים כּהוָייתם? הנה החלוּ לדבּר בּשידוּךְ, והנה כּבר היוּ האֵירוּסין, והנה התרגשה וּבאה החתוּנה – וחתוּנה נהדרה כּזאת! זלאטה של בּתיה הסיטוֹנאִית לא תּזלזל בּחתוּנתה של בּתּה, כּאַחַת מפּשוּטי עם. מוֹצאָה, בּרוּךְ השם, לא מחַייטים ולא מסנדלָרִים. ואִם יִיסר אוֹתה אלוֹהים והיא נשארה אלמנה מאִישה, ואֵלמנה ענייה, אַף־על־פּי־כן כּלָתה של רב אַברמיל מסלאוויטה היא, וּכלוּם אֶפשר להעלוֹת על העת, כּי בּתּה היחידה תּיכּנס לחוּפּה בּלא שׂמלת־משי, וּבחתוּנתה של אסתּר לא יִהיוּ מסוּבּים לשוּלחָן המוֹני אָדם מבּעלי־הבּתים החשוּבים, שהכּל יִהיוּ מדבּרים אַחַר־כּךְ בּכל פּינוֹת

העיר וּמסַפּרים בּגדוּלָתה? "ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – אוֹמרת זלאטה בּלבּה, – הלוַאי אֶחיֶה ואַגיע להשׂיא אֶת ילָדי הקטנים בּאוֹפן לא גָרוּע

מזה!"…

ושם, בּין המחוּתּנים, מתלקחת שׂיחָה סוֹערה ונשמעים דיבּוּרים חריפים – מין סיכסוּךְ עם דין וּדברים. רב קלמן השדכן בּא בּטענוֹת אֶל החָתן, אֶל אַלתּר. מדבּר הוּא לא בּפיו בּלבד, אֶלָא בּכל

אֵברי גוּפוֹ. בּיד אַחַת הוּא מֵחזיק בּזקנוֹ של משה־אַברהם אִיש־הבּרזל וּבאַחַת הוּא סוֹתם אֶת פּיו של אַלתּר, שלא יִיכּנס לתוֹךְ דבריו. אַלתּר מזיע, מבקש לאמוֹר דבר, ורב קלמן אֵינוֹ מניח לוֹ. “הניחָה לי ואכלה אֶת דברי הניחָה לי! – צוֹעֵק רב קלמן. – הנה אני מסַיים הנה, ואַחַר־כּךְ תּדבּר אַתּה תּדבּר!” משׁה־אַברהם וּבייניש, שני גיסיה של זלאטה, ועמהם עוֹד מחוּתּנים אחָדים מצד החָתן, מבקשים דרךְ לפשר בּין שני הצדדים, אַךְ כּל עמלם לשוא: אַלתּר קשה כּבּרזל, אֵינוֹ ניתּן להתכּוֹפף בּשוּם פּנים ואוֹפן, גם כּי יכּוּ בּפטיש על ראשוֹ. “נוּ, אמוֹר אַף אַתּה, רב שמוּאֵליק, כּלוּם מן היוֹשר הוּא, שיעליבוּ כּל־כּךְ שדכן עני יעליבוּ?” שמוּאֵליק החַזן, היוֹשב מן הצד עצוּב, בּלב נעכּר, וַדאי שרוֹצה הוּא

לעזוֹר לרב קלמן בּכל יכלתּוֹ – אַדרבּה, מצוָה היא לעשׂוֹת טוֹבה עם יהוּדי! ואוּלָם רב קלמן נכנס לתוֹךְ דבריו, אֵינו מַניחַ לוֹ להוֹציא מפּיו אֶלָא אֶת הדיבּוּר המַתחיל שלוֹ “מה שייךְ” וּמַפסיקוֹ בּתחילָתוֹ:

“הלא על זה אני בּוֹכה על זה! – טוֹעֵן רב קלמן בּמַר־נַפשוֹ, – המבין אַתּה עד היכן הדברים מַגיעים עד היכן? נדבּרנוּ בּפירוּש מלכתּחילָה נדבּרנוּ, כּי הכּל, כּמאמרם שריר וקיים, וּלבסוֹף הרי לךָ דאבוֹן־לב כּזה הרי לךָ, צריךְ להתחיל שוּב מבּראשית צריךְ להתחיל, וּבפרט – אִי, רב אַלתּר, הניחָה לי ואכלה אֶת דברי, רב אַלתּר!”…

– כּבר הגיע זמַן תּפילת מנחָה! – אוֹמר משׁה־אַברהם

אִיש־הבּרזל, כּשהוּא מציץ החוּצה, רוֹאֶה אֶת החַמה שוֹקעת וּמוֹחה בּכף

ידוֹ על זכוּכית החַלוֹן. כּל הגברים קמים ממקוֹמם, חוֹגרים אֶת קפּוֹטוֹתיהם בּמטפּחוֹת וּמוֹנים אֶת מספּרם, אִם יש בּהם כּדי מנין

לקדוּשה. החָתן, שמוּאֵליק החַזן, שני הגיסים משׁה־אַברהם וּבייניש, שלוֹשה המחוּתּנים מצד החָתן, רב קלמן השדכן וּשני השמשים – מניין בּדיוּק! נוֹטלים ידיהם, אוֹמרים “קטוֹרת”, פּוֹתחים בּ“אַשרי יוֹשבי ביתךָ”,

וּשמוּאֵליק החזן עוֹמד אֶל הקיר ומַתחיל בּקוֹלוֹ המעוּמעם והשבוּר

בּתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה, והנשים, זלאטה, בּריינה ויאֶנטיל, שוֹמעוֹת בּינתיִים קדוּשה – מציאָה בּהיסַח הדעת. אַף אֶסתּר, בּשמעה מקיטוֹנה אֶת

קוֹלוֹ הנוּגה של שמוּאֵליק, ניגשת עד הפּתח, מוֹציאָה אֶת ראשה ורוֹאָה אֶת הגברים עם הנשים קוֹפצים “קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש!” – וניצבת בּפּתח, כּחוֹככת בּדבר: הלא גם היא עתּה אִשה נשׂוּאָה וחַיֶיבת בּמצווֹת כּכל הנשים היהוּדיוֹת… בּריינה רוֹמזת לָה מרחוֹק, מוֹרה בּאֶצבּעה על מצחה, אֶסתּר אֵינה יוֹרדת לסוֹף דעתּה וּמַסמיקה. לאַחַר הקדוּשה ניגשת אֵליה

הדוֹדה בּריינה וּמראָה לָה על שׂער ראשה: תּלתּל אֶחָד נחשׂף מתּחת למטפּחתּה. אֶסתּר כּבר הסירה מעליה אֶת הצעיף עם כּל התּכשיטים, כּיסתה אֶת ראשה בּמטפּחת־משי, לָבשה שׂמלָה אַחרת – ואֶסתּר הנַערה נהפכה לאֶסתּר האִשה. קוֹמתה כּאִילוּ נתמַעטה ונשתּנתה. על פּניה המאִירים שכנה עננה, וּמתּחת למטפּחתּה נראתה קשישה בּשנים אחָדוֹת משהיתה. ורק עֵיניה המתנוֹצצוֹת הבריקוּ מתּוֹךְ האפילה כּכוֹכבי־לילה.

– אִם רצוֹנךְ בּכךְ, – אָמרה לָה זלאטה בּקוֹלָה הצרוּד – ואִם יֶש לָךְ פּנַאי, נכּנס אֵצל החַזנית לבקר אֶת יוֹסילי החוֹלה.

אִילוּ ירוּ בּה מתּוֹתח, לא היתה אֶסתּר נבהלת כּל־כּךְ, כּמוֹ שנבהלה מן הדברים המעטים האֵלה. רק רגע אֶחָד קוֹדם לָכן הרהרה בּדבר, שתה עֵצוֹת בּנַפשה, אֵיךְ תּמצא לה אמַתלָה להיכּנס אֵצל החַזנית,

כּדי להציץ על יוֹסילי? וכאן בּאה פּתאוֹם האֵם בּהפתּעה גדוֹלָה כּזאת! ואוּלָם פּניה של אֶסתּר לא גילוּ, כּמה דוֹפק לבּה בּחָזה, מקפּץ וּמפרכּס

לָצאת. ענתה אֶת אִמה בּשקט וּבהשפּלת הקוֹל: "נוּ, נלךְ, אִם רצוֹנךְ

בּכךְ"… וּבלבּה בּיקשה ליפּוֹל על צוָארה, לחַבּקה וּלנַשקה: "אִמא

יקירה, אִמא, אִמא יקירה!"… וכךְ עברה עם האֵם ועם שתּי דוֹדוֹתיה, בּריינה ויאֶנטיל, אֶת “הטרקלין”, בּמקוֹם שעמדוּ הגברים בּתפילת

שמוֹנה־עֶשׂרה וּפניהם אֶל הקיר, כּשהם מתנוֹעעים כל אֶחָד לפי דרכּוֹ לכל העברים. “אִמא יקירה, חביבה!” – חָזרה אֶסתּר ואָמרה בּלבּה, כּשהיא מהלכת אַט וּמַרגישה, כּי נישׂאת היא בּאַויר.

 

פּרק שלוֹשים וּשנַיִים: יוֹסילי החוֹלה מתרגש, ואֶסתּר עוֹמדת בּנסיוֹן ואֵינה מַגדת דבר    🔗

בּבית שמוּאֵליק החַזן כּבר היה חוֹשךְ, בּין יוֹם ללילה,

ועדיִין לא העלוּ אוֹר. בּפּינה, על מיטה מוּצעת בּכרים וּבשׂמיכוֹת, שכב יוֹסילי, ואֶצלוֹ, על כּיסא, ישבה החַזנית.

– הסוּ, הוּא ישן! – אָמרה החַזנית, כּשנכנסוּ הנשים לבּיִת מתּוֹךְ שׂיחָתן.

– לא, איני ישן! – אָמַר יוֹסילי, התחַזק וישב על המיטה, כּאִילוּ הגיד לוֹ לבּוֹ, כּי אֶסתּר עוֹמדת כּאן.

– מה שלוֹמךָ הטוֹב? – שאלוֹ אוֹתוֹ שלוֹש הנשים פּה אֶחָד בּניגוּן, בּעמדן מרחוֹק, והחַזנית קמה ממקוֹמה להדליק אֶת העששית.

– לא זכיתי, כּפי הנראֶה, – אָמרה החַזנית אֶל זלאטה, בּהעלוֹתה אוֹר, – להיוֹת בּסעוּדת־הצעיף של אֶסתּר שלָךְ. מי פּילל לפגע כּזה? הא לָךְ גם זאת, שמא מעט לָךְ! בּא אוֹרחַ כּזה, ונחלש לפתע פּתאוֹם! שבי, זלאטיניוּ! בּריינה ליבּתי, שבי! יאֶנטיל עטרתּי, שבי! שבי, אֶסתּרל, לָמה תּעמדי?

שלוֹש הנשים התבּוֹננוּ אֶל יוֹסילי מרחוֹק, ניענעוּ

ראשיהן, הציעוּ כּל אַחַת מהן רפוּאָה מיוּחדת בּמינה, שהיא סגוּלה בּדוּקה וּמנוּסה למיחוּש־ראש, לשברוֹן־עצמוֹת, לדקירוֹת־חָזה ולשאָר פּגָעים רעים. אַחַר־כּךְ ישבוּ על הסַפסל ליד החַלוֹן ועד מהרה נכנסוּ כּוּלן יחד בּשׂיחָה נלהבת על החתוּנה, על סעוּדת־החוּפּה ועל סעוּדת־הצעיף, על מַתּנוֹת־הדרשה, שנפלוּ מצד החָתן וּמצד הכּלה. ואַף־על־פּי שזלאטה היתה צרוּדה וקוֹלָה לא נשמַע כּמעט, בּכל זאת דיבּרה דברים כּמתלהמים, מתּוֹךְ ניענוּע ידיִים וּפכירת אֶצבּעוֹת, והתמַרמרה בּיִיחוּד על פרוּמה־שׂרה: “שווּ־נא בּנַפשכן פרוּמה־שׂרה כּזאת! המַכּירוֹת אַתּן אֶת פרוּמה־שׂרה? והרי פרוּמה־שׂרה זוֹ מַרהיבה עוֹז לאמוֹר, כּי בּחתוּנתה של בּתּה הצעירה היה הקהל רב פּי־שנַיִים, וּמַתּנוֹת־הדרשה, היא אוֹמרת, הגיעוּ לתרפּ”ט אלָפים! נוּ, שוֹאֶלת אני אֶתכן, אֵיךְ אֶפשר לָשׂאת כּל זאת?"…

– מַה יוֹעילוּ לָךְ, זלאטיניוּ, דיבּוּריה של

פרוּמה־שׂרה? מוּטב שאסַפּר לָךְ מַה שסיפּרה ציפּה־רייזיל על בּת־זקוּניה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, בּכל מקוֹם שיֶש לי שׂוֹנא, אָבינוּ

שבּשמַיִים!…

כּכל אשר הוֹסיפוּ אַרבּע הנשים לדבּר, כּן נעֶשׂתה

שׂיחָתן מעניֶינת ונלהבת יוֹתר, עד שהסיחוּ כּמעט אֶת דעתּן מיוֹסילי

החוֹלה. יוֹסילי שכב על המיטה בּלא כּוֹבע, ראשוֹ חָבוּש בּמַגבת, וּמתּחת למַגבת תּלוּיים לוֹ תּלתּלי שׂערוֹ האָרוֹךְ. פּניו צהוּבּים כּפני מת,

ורק עֵיניו, שהיוּ מַבריקוֹת תּמיד, בּוערוֹת עתּה בּאֵש זרה. כּשראה אֶת

אֶסתּר לאוֹר העששית, בּיקש לקפּוֹץ מעל המיטה, אֶלָא שנצמַד למקוֹמוֹ, כּאִילוּ קפא, ולא יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו. אֶסתּר אַף היא קפאָה בּמקוֹמה, עוֹמדת וּמתבּוֹננת אֵלָיו מרחוֹק. ורק אַחַר־כּךְ, כּשהנשים

הפליגוּ בשׂיחָתן, ניגשה סמוּךְ למיטתוֹ ושאלה אוֹתוֹ:

– מַה שלוֹמךָ?

שתּי המלים האֵלה נאֶמרוּ בּרוֹךְ מיוּחָד, בּאַהבה

וּבמסירוּת־נפש נאמנה, שרק אָחוֹת יכוֹלה לדבּר כּךְ אֶל אָחיה. יוֹסילי לא ענה אוֹתה דבר, ורק מַבּט עֵיניו והשׂחוֹק המַר על שׂפתיו דיבּרוּ אליה בּלי מלים. אֶסתּר עשׂתה תּנוּעה מתקרבת, וּכאילוּ נדבּרוּ בּיניהם, ישבה אֶצלוֹ על הכּסא, בּמקוֹם שישבה קוֹדם החַזנית.

– מַה שלוֹמךָ אֵיפוֹא? – חָזרה ושאלה אוֹתוֹ.

– אוֹי, אֶסתּר! – קרא יוֹסילי, בּתפסוֹ בּידו אֶת ראשוֹ.

בּקריאָה קצרה זוֹ נשמעה זעקת־שבר של אָדם, שקרהוּ אָסוֹן, אָסוֹן גָדוֹל, שאֵין לפרשוֹ בּדברים. אֶסתּר הרגישה, כּי רע לוֹ, אבל אֶת פּשר הרעה עדיִין לא ידעה. אֵיךְ נהיה הדבר – לא זכרה אֶסתּר, אַךְ ידה נמצאָה בּידוֹ. נדמה לָה, כּי ידה נכוית כּמוֹ בּרוֹתחים, כּי כּל בּשׂרה בּוֹער עליה. ושוּב חָלפוּ בּמוֹחָה מַחשבוֹת זרוֹת, שוּב נאֶבקוּ בּקרבּה

אוֹתם שני הכּוֹחוֹת, המַכריעים זה אֶת זה. מצד אֶחָד לָחַש לָה השׂטן המסית והמַדיחַ, כּי עדיִין לא עבר הזמן, עדיִין יכוֹלָה היא להיוֹת מאוּשרת בּעוֹלָמה, צעירה היא וּבריאָה ורענַנה, ואָסוּר לָה לקבּוֹר אֶת

עצמה, חַיֶיבת היא לחיוֹת, לחיוֹת, לחיוֹת! וּמצד אַחר הזהיר אוֹתה קוֹל קשה וקפּדני בּכל חוֹמר הדין: “אִשה בּעוּלת בּעל, כּלה שיצאָה זה עתּה מחוּפּתה, בּתּה של זלאטה, אֵשת־אִיש, אֵשת־אִיש!”… וידה עדיִין נתוּנה בּתוֹךְ ידוֹ של יוסילי, כּוּלה נכוית כּמוֹ בּאֵש. ויוֹסילי – זה הוּתּרה לשוֹנוֹ בּבת אֶחָת. הוּא התחיל לדבּר בּרגש סוֹער והוֹלךְ, והכּל

בּעירבּוּביה משוּנה, ללא מוּקדם וּמאוּחר, כּמעט ללא קשר בּין הדברים, וּמדי פּעם בּפעם תּפס את ראשוֹ בּידוֹ. וּפתאוֹם ניצתוּ פּניו, עֵיניו

נתלהטוּ, אֶת המַגבת השליךְ מעל ראשוֹ, והוּא הזיז עצמוֹ סמוּך לאֶסתּר

ואָמַר לָה בּחוֹם, אַךְ בּלחש, שלא יִשמעוּ דבריו בּבּיִת:

– אַך הבל הוּא, אֶסתּר, שאַתּ קשוּרה, אוֹ שאני קשוּר!

אַךְ שטוּת היא, אֶסתּר, חי נַפשי, שטוּת! אוֹמרים הם, אוֹמרים הם, חוֹלה אני. אֵינני חוֹלה! אמרי לי רק מלה אַחַת, כּי מַסכּימה אַתּ, ואני קם מעל המיטה בּריא ושלם ונוֹסע עמךְ מכּאן, ממַאזיפּיבקה זוֹ. אַתּ שמעי לי, הבה ניסַע, כּל עוֹד לא עבר זמן. שמא יִרדפוּ אַחרינוּ? מי יִשמַע לָהם! אוֹי, לוּא רק ניסַע מכּאן – ואנחנוּ חָפשים, ואַחַר כּךְ הכּל יִהיֶה

כּתיקוּנוֹ! אני אוֹליךְ אוֹתךְ הרחק, הרחק מכּאן, ואַתּ תּהיִי שלי, עד עוֹלָם שלי, שלי! אֶסתּר! אוֹי, אֶסתּר, אֶסתּר!

אֶסתּר לא היתה לָה שהוּת אפילוּ לחשוֹב כּראוּי בּדברים

האַחרוֹנים האֵלה. רגש עצוּם, שהיה למַעלָה מכּוֹחָה וּלמַעלה ממַחשבתּה,

משך אוֹתה אֵלָיו, והיא היתה מוּכנה בּרגע זה ליפּוֹל בּזרוֹעוֹתיו ולברוֹחַ עמוֹ עד קצה העוֹלָם. אוֹתוֹ השׂטן, המסית והמַדיחַ, התחַפּשׂ הפּעם לפניה בּדמוּת מַלאָךְ טוֹב, המַגיד לאָדם ישרוֹ וּמוֹכיחַ לוֹ

צדקתוֹ, ולָחַש לָה על אָזנה דברים גלוּיִים, פּשוּטים ומוֹחלָטים, שאֵין

להרהר אַחריהם: "הרוֹאָה אַתּ אֵיפוֹא, שטיה, שטיה שכּמוֹתךְ? הנה אָשרךְ לעֵינַיךְ, מַזלךְ בּידךְ הוּא! בּחרי לָךְ אַחַת משתּי אֵלה: אוֹ חַיִים

טוֹבים ונַעלים בּעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב עם ידיד יקר ואָהוּב ללבּךְ, חָביב ונחמד, עם יוֹסילי, אוֹ חַיִים רעים וּמרים, שפלים וּטמאים, פּה בּבּיצה, עם בעל־הכּרס הגס הזה, עם המנוּוָל הזה, עם אַלתּר המאוּס והנמאָס!"… מימיה לא נכספה אֶסתּר כּל־כּךְ לחיוֹת ולהיוֹת מאוּשרה בּחַיֶיה, כּמוֹ בּרגָעים המעטים האֵלה. היא רעדה כּוּלָה, בּכל אֵבריה. היא היתה מוּכנה לָרוּץ אֶל כּל אשר יִקראוּה, להימלט על נַפשה מאסוֹנה וּמחרפּתה, לעלוֹת אֶל מרוֹם השמַיִים, אוֹ גם לָרדת אל שאוֹל תּחתּייה, לעזוֹב אֶת הכּל,

לשכּוֹחַ אֵת כּל עוֹלָמה פּה, וּבלבד שתּהיֶה עמוֹ, עם יוֹסילי

בּחיר־לבבה!… ויוֹסילי לא חָדל לדבּר על לבּה בּחוֹם מוֹסיף והוֹלךְ, כּשעֵיניו נעוּצוֹת בּה וּמלהטוֹת אוֹתה כּשתּי גחלי־אֵש. "אוֹי, אֶסתּר,

אֶסתּר! – זעק מנַהמַת־לבּוֹ, אַךְ בּקוֹל כּבוּש, כּמעט בּלחש. – אוֹי,

אֶסתּר, אֶסתּר!"… והוּא כּפף עצמוֹ אֵליה, פּשט אֶת ידיו וּביקש

לחַבּקה. אֶסתּר הרגישה אוֹתוֹ קרוֹב אֵליה כּל־כּךְ, שנרתּעה לאחוֹריה,

קפצה מן הכּסא וּבלי־משׂים תּפסה בּידה אֶת ראשה, את ראשה המכוּסה בּמטפּחת… כּחלוֹם חזיוֹן־לילה, כּדמיוֹן לא יתוֹאַר בּמציאוּת, נסתּלקה ממנה המַחשבה הזרה בּבת־אַחַת, ואֶסתּר, האִשה הצנוּעה, בּת־יִשׂראֵל הכּשרה, התגבּרה על יִצרה וראתה אֶת אִמה עוֹמדת אֶצלָה…

– וּבכן, הוֹלכוֹת אָנוּ? – אָמרה לָה זלאטה. – אָכן

הפלגנוּ כּאן בּדברים! לא לחינם אוֹמרים עלינוּ, כּי נטלנוּ תּשעה קבּים

שׂיחָה.

לפני צאתה הציעה זלאטה להחַזנית עוֹד רפוּאוֹת אחָדוֹת בּשביל החוֹלה, וּבריינה אָמרה, כּי לוּא הצליחוּ להביא אֶת רב שלוֹם שכנא השוֹחט, שיִלחַש עוֹד העֶרב על עֵין־הרע, כּי עתּה עשׂוּ דבר גָדוֹל.

בּעמדה אֵצל הדלת, הפכה אֶסתּר עוֹד פּעם אֶת ראשה אל מיטתוֹ של יוֹסילי וראתה אֶת עֵיניו הדוֹלקוֹת, המַבּיטוֹת אֵליה כּאילוּ

בּתחנוּנים. הפּעם תּקף אוֹתה רגש חָדש, מעֵין רגש של חרטה, כּזה של אָדם, שראָה אֶת ידידוֹ היקר לוֹ, אֶת מַחמַל־נַפשוֹ, נכשל ונוֹפל, ולא רצה להוֹשיט לוֹ יד־עֶזרה להקימוֹ. נדמה לָה, כּי יוֹשב הוּא על מיטתוֹ בּידיִים פּשוּטוֹת כּבתּחילָה וּמתחַנן לפניה בּלא מלים: “אוֹי, אֶסתּר, אֶסתּר!”… רגע היא נעצרת לי הדלת, מהססת, כּעוֹמדת לָשוּב, אבל מיד היא מַרכּינה ראשה והוֹלכת אַחַר אִמה, כּוּלָה שבורה ורצוצה.

בּבּיִת, כּשעברה אֶת “הטרקלין”, מצאָה אֶת חבוּרת

המחוּתּנים, עם רב קלמן ורב שמוּאֵליק, יוֹשבים אֶל השוּלחָן כּבתּחילָה וטוֹענים אֶל אַלתּר.

ראֵה־נא גם ראֵה, – קרא אֶחָד מצד החָתן, כּשרמַז בּעֵיניו על אֶסתּר, – ראֵה והבּיטה, אלתר, על אֵיזוֹ סחוֹרה יקרה אַתּה עוֹמד על המקח בּשל חמשים קראפּוֹנים מזוּהמים!

כּעל גחָלים בּוֹערוֹת מיהרה אֶסתּר ועברה אֶת “הטרקלין”, נמלטה אֶל קיטוֹנה, ושם, על מיטתה, כּבשה פּניה בּכּר, המצוּפּה לָבן, וּבדמעוֹת רוֹתחוֹת שפכה אֶת נַפשה – נפש טהוֹרה וזכּה של בּת־יִשׂראֵל צנוּעה וּתמימה, אַךְ נסעֶרת ואוֹבדת בּצניעוּתה ותוֹם־דרכּה.

 

פּרק שלוֹשים וּשלוֹשה: יוֹסילי הזמיר נמצא בּכל רע, ולייזר בּעל־העגָלָה משׂוֹחחַ כּפילוּסוּף    🔗

שלוֹשה שבוּעוֹת קשים עברוּ על יוֹסילי הזמיר, בשכבוֹ חוֹלה בּבית אָביו. וּכבר לא האמינוּ כּי יִחיֶה מחָליוֹ. שמוּאֵליק לא

יכוֹל להבין כּלָל, מאַיִן בּא לוֹ לאָדם כּוֹחַ לָשׂאת מַכאוֹבים כּאֵלה

ולצעוֹק צעקוֹת איוּמוֹת כּאֵלה? "קחוּ אוֹתה מעם פּנַי, אֶת החתוּלָה! –

צעק בּקוֹל־פּחָדים. – הנה היא זוֹחלת אֵלי, מבקשת לתפּוֹס אוֹתי בּגרגרתּי וּלחָנקני!" וּפעמים היה מרים קוֹלוֹ וצוֹוחַ: “השיבוּ לי אֶת אֶסתּר שלי, שלי היא!” שמוּאֵליק היה משדל אוֹתוֹ בּחמלָה וּבתחנוּנים: “מה אַתּה צוֹעֵק, שטיא? הנה היא, אֶסתּר. הלא עוֹמדת היא כּאן אִתּנוּ, שטיא!” ויוֹסילי בּשלוֹ: “אֶת אֶסתּר! השיבוּ לי אֵת אֶסתּר שלי! לָמה עזבתּם אוֹתה לבדה בּיער? הלא שם כּלב!”… ויש שהיה נוֹתן קוֹלוֹ בּזמרה, עוֹשׂה תּנוּעוֹת כּחַזן, ותוֹךְ כּדי כּךְ היה זוֹקף ראשוֹ אֶל התּקרה ואוֹמר

בּעליצוּת־נפש: “השוֹמעים אַתּם, כּיצד מנַגנים בּקוֹסטיוֹל? כּמה יפה הנגינה בּקוֹסטיוֹל, מחַיה נפשוֹת, אַי־אַי־אַי!” והיה מקפץ וּמפרכּס על משכּבוֹ כּיֶלד. גדוֹלים היוּ יִיסוּריו של שמוּאֵליק החַזן, ורק אב אוֹהב ונאמן כּמוֹהוּ יכוֹל היה לעמוֹד בּהם. הוּא לא זז ממיטת בּנוֹ החוֹלה, לא ישן בּלילוֹת, הניחַ לוֹ קרח על ראשוֹ. החוֹבש, יוּדיל דוֹקטוֹר, מוּמחה רב בּמַאזיפּיבקה לרפוּאָה, אָמַר, כּי מין אֵש בּוֹעֶרת בּמוֹחוֹ, "דלקת

המוֹחַ" קוֹראִים לזאת בּלשוֹן הדוֹקטוֹריה, וקרח יפה לָה. שמוּאֵליק עשׂה עד היכן שהשׂיגָה ידוֹ לעשׂוֹת: ישב בּתענית, הלךְ לבית־הקברוֹת להשתּטחַ על קברה של זלדה, זימן פּעמים אחָדוֹת מניין לבית־הכּנסת לאמוֹר תּהילים, עד שראה אלוֹהים בּצערוֹ, המַחלָה רפתה, ויוּדיל דוֹקטוֹר אָמַר, כּי אוֹת לטוֹבה הוּא: כּיוָן שהתגבּר החוֹלה על מַחלָתוֹ והוּא עוֹמד כּבר בּרגל

אַחַת בּעוֹלָם הזה, יש תּקוָה, כּי ישוּב לאֵיתנוֹ ויִהיֶה כּאַחַד האָדם.

מרוֹב שׂמחָה גָעה שמוּאֵליק בּבכי, וּלמַראֵהוּ בּכוּ כּל האנשים,

העוֹמדים מסביב למיטתוֹ של החוֹלה. ילָלָה הקיפה אֶת הבּיִת, כּאִילוּ קרה אָסוֹן חָדש. אֶסתּר, שהיתה נכנסת פעמים אחַדוֹת בּיוֹם לבקר אֶת החוֹלה, אַף היא לא יכלה להתאַפּק ושטף דמעוֹת פּרץ מעֵיניה בּבת אַחַת, אַף כּי פּניה צחקוּ בּשעת מַעשׂה. אֶסתּר היתה רצה מדי פּעם בּפעם אֶל בּית אמה, כּאִילוּ לראוֹת אֶת שלוֹם הילָדים, והיתה מתגנבת לָבוֹא לבית שמוּאֵליק החַזן, יוֹשבת שם שעה קלה, עד שאַלתּר היה שוֹלחַ אֶת שליחוֹ לקרוֹא אוֹתה הבּיתה. קשה היה לאֶסתּר להיפּרד מיוֹסילי, וקשה שבעתיִים היה לָה לָשוּב לביתה, בּמקוֹם שחיכּה לָה שם אַלתּר, שלא זז מחַבּבה והשפּיע עליה רוֹב טוֹבה בּדברים רכּים משמן: “אֶסתּרל, לָמה לא תאֹכלי? לָמה לא תּשתּי, אֶסתּרל?” בּלב כָּלה היתה אֶסתּר מחַכּה להשכּמת הבּוֹקר, כּדי למַהר

ולָרוּץ לשם, לֹשוּב הביתה ושוּב לרוּץ לשם. "הרי אַתּ אוֹרחת תּדירה בּיוֹתר אֵצל אִמךְ, ליבּתי! – היה אַלתּר אוֹמר לָה בּחיוּךְ מתוֹק, שהיה

לָה כּמַחַט בּבשׂר החַי, – אוֹרחת תּדירה, נשמתי, סוֹפה שהיא נמאֶסת,

חי־חי! בּעלת בּית צעירה חַיֶיבת לָשבת בּבּיִת, להשגיחַ, להשגיחַ!" ואוּלָם אֶסתּר לא שׂמה לב לדבריו. כּל אוֹתוֹ הזמן היה מוֹחָה עסוּק בּמַחשבה אַחַת – יוֹסילי. רק אַחַת בּיקשה אֶסתּר מאֵת אלוֹהים – כּי

יוֹסילי ישוּב לאֵיתנוֹ. כּשישבה בּיוֹם השבּת בּבית־הכּנסת על סידוּר

קרבּן מנחָה שלָה, נתכּוונה אֶסתּר בּתפילָתה לבקש רחמים מאֵת

הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על יוֹסילי, כּי יִחיֶה ויאריךְ ימים. על משכּבה בּלילוֹת היתה בּוֹכה וּמתפּללת על יוֹסילי: “תּן לוֹ, אלוֹהים, כּוֹחַ, הוֹסף לוֹ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, שנים על שנוֹתיו!”… ואלוֹהים שמע אֶת תּפילָתה, יוֹסילי התחַזק, מַחלָתוֹ רפתה, ויש תּקוָה, כּי יקוּם, אִם

יִרצה השם, ממשכּבוֹ בּריא ושלם. אֶסתּר לא מצאה מלים בּלבּה להוֹדוֹת לריבּוֹנוֹ של עוֹלָם על החסד הגָדוֹל, שעשׂה עמה. כּשבּאה הבּיתה ואַלתּר ראה את פּניה המאִירים, נהנה הנאָה משוּנה.

– הנה כּן אני אוֹהב! – אָמַר לָה, בּהציצוֹ אֶל תּוֹךְ

פּניה בּחיוּךְ נעים. – כּךְ צריכה להיוֹת אִשה צעירה שלוֹשה שבוּעוֹת לאַחַר החתוּנה. כּךְ נאֶה! כּךְ, כּךְ!…

אֶסתּר חָטפה ואָכלָה אֶת ארוּחַת־הצהריִים, כּמעט נחנקה

בבלעָה, וישבה וחיכּתה בּקוֹצר־רוּחַ לשעת־הכּוֹשר, עֵת תּוּכל שוּב להמלט מן הבּיִת. מיוֹם שהתחַזק יוֹסילי וישב על המיטה, שוּב לא זזוּ ממנוּ בּאֵי בּית שמוּאֵליק אַף רגע. קרוֹבים וידידים התכּנסוּ מסביב למיטתוֹ וחָקרוּ אוֹתוֹ, כּיצד הוּא מַרגיש כּעת בּכוֹחוֹתיו? מַה פּשר הדיבּוּרים, שהיה

מדבּר וּמפטפּט בּימי מַחלָתוֹ? מַה נדמה לוֹ, שדיבּר כּל העֵת על ציפּרים,

על קוֹסטיוֹלים, על מרכּבוֹת, על כּלָבים וחתוּלים, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ?… ואוּלָם יוֹסילי לא ענה דבר. הוּא נפל לתוֹךְ מרה שחוֹרה עמוּקה ועיניו הבּיטוּ לנגדן הבּטה משוּנה, עמוּמה וקהה.

– הניחוּ לוֹ! – גָער בּהם יוּדיל דוֹקטוֹר בּנזיפה. –

הניחוּ לוֹ, בּשם אלוֹהים! צריךְ הוּא למנוּחָה, ואַתּם מבלבּלים לוֹ אֶת

המצנפת!

– וכי מה עוֹשׂים לוֹ? שוֹאלים אוֹתוֹ שתּיִם שלוֹש מלים, כּלוּם יש בּזה אָסוֹן גָדוֹל?

– אבל ראֵה־נא מידתוֹ של יהוּדי! – אוֹמר יוּדיל דוֹקטוֹר בּחימה שפוּכה. – השמַעתּ אַקציה כּזאת מימיךָ? הלא אוֹמרים לָכם, כּי צריך

הוּא עכשיו למנוּחה, כּיוֹלדת, להבדיל לאַחַר לידתה. דבּר תּדבּרוּ עמוֹ אַחַר־כּךְ. מוּטב שתּגישוּ מַשהוּ אֶל פּיו, כּוֹס תּה, מעט מרק, טיפּת חָלָב, אוֹ מה!

“החוֹלה מבקש לאכוֹל!” – זוֹ היתה בּשׂוֹרה טוֹבה

כּל־כּךְ, שהכּל קפצוּ ממקוֹמם בּבת אַחַת: “מַה יש להגיש אֶל פּיו?” החַזנית יצאה אֶל השכנים, אוּלי תּוּכל לשאוֹל מהם רבע העוֹף. שמוּאֵליק אַף הוּא התרוֹצץ בּבּיִת אָנה ואָנה לבקש דבר, שאֶפשר להגישוֹ אֶל פּי

החוֹלה. ואֶסתּר רצה אֶל בּית אִמה, הבעירה אֵש בּכּירה ועמדה לבשל מרק. כּשניצבה כּךְ לפני הכּירה בידיִים חבוּקוֹת על לבּה והבּיטה אֶל האֵש

הבּוֹעֶרת והקשיבה אֶל הסיר הרוֹתחַ, שקעה אֶסתּר בּמַחשבוֹת ונזכּרה, כּי רק לפני שתּי שנים וחצי עמדה כּאן לפני הכּירה ועל־ידה עמד יוֹסילי – מַה שוּנוּ פּני הדברים מאָז ועד עתּה! כּמה חדשוֹת נעשׂוּ, כּמה מַיִם עברוּ

על ראשה, כּמה צרוֹת ויִיסוּרים ידעה בּמשךְ השנים המעטוֹת האֵלה! וכי יכוֹלה היתה להעלוֹת על דעתּה אָז, כּשעמַד יוֹסילי ודיבּר את דבריו לפניה, כּי תּהיֶה עתּה אֵשת־אִיש, אִשתּוֹ של אַלתּר? נזכּרת היא, כּיצד אָחַז יוֹסילי בּידה, החזיק אוֹתה בּידוֹ שעה ארוּכּה, לָחַץ אוֹתה, ועֵיניו

התנוֹצצוּ מתּוֹךְ דמעוֹת, כּיצד נשבּע לָה, כּי תּמיד יִהיֶה אוֹתוֹ

יוֹסילי כּשהיה… "אוֹתוֹ כּשהיה? – מהרהרת אֶסתּר עתּה. – אלוֹהים יוֹדע,

אלוֹהים יוֹדע!" בּמשךְ כּל העת הזאת, מיוֹם שחָזר יוֹסילי לבית אָביו ונפל למשכּב, נתנה אֶסתּר רק הפּעם אֶת דעתּה על תּעלוּלָיו ועל הליכוֹתיו עד עכשיו. לבּה לא היה פּנוּי לשוּם מַחשבה אַחרת, חוּץ מזוֹ, שיוֹסילי חוֹלה הוּא. מוֹחָה היה תּפוּס רק בּזה: מַה שלוֹם יוֹסילי? מַה מַהלךְ מַחלָתוֹ? מה אוֹמר יוּדיל דוֹקטוֹר? כּמה מַעלוֹת חוֹם יֶש לוֹ? כּמה ימים יעברוּ עד אשר יתחיל לזיע? וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. וּביוֹתר נבהלה נפשה, כּשאמה, דוֹדתה בּריינה, דוֹדתה יאֶנטיל ושאָר הנשים הבּקיאוֹת בּדבר סחוּ בּיניהן, כּי

מַחלָתוֹ של יוסילי אנוּשה, ואִם, חַס ושלוֹם, לא יעבוֹר את המַשבּר ולא יזיע בּעתּוֹ, אָבדה לוֹ כּל תּקוָה. כּששמעה אֶסתּר דיבּוּרים אֵלוּ,

הפחיד קוֹר אֶת עצמוֹתיה, לבּה כּבד ושקע בּמוּעקה משוּנה ועֵיניה החשיכוּ.

וכמה מאוּשרה היתה, כּששמעה, כּי החוֹלה מזיע כּבר, בּרוּךְ השם. "מזיע גם מזיע! – אָמַר יוּדיל דוֹקטוֹר. – חכּוּ מעט, עוֹד תּראוּ בּעֵיניכם

פּירוּשוֹ של מזיע! חוֹלה, שאֵינוֹ שוֹתת אֶצלי שלוֹשה דלָיִים של זיעה, אֵין שמוֹ נקרא מזיע, עליכם לָדעת!" אלוֹהים יוֹדע, אם היה לוֹ ליוּדיל דוֹקטוֹר בּימיו ידיד ואוֹהב נאמן כּאֶסתּר, עֵת שמעה מפּיו אֶת הדברים הטוֹבים והמתוּקים האֵלה! כּל־שכּן עתּה, כּשיוֹסילי ישב על המיטה וּכבר בּיקש לאכוֹל, רחב לבּה של אֶסתּר והתרוֹנן מרוֹב אוֹשר. "תּוֹדה לךָ,

תּוֹדה לךָ, אֵל טוֹב וּמיטיב! תּוֹדה לךָ, אָבינוּ שבּשמַיִים, אַב החסד

והרחמים!… פּתאוֹם נפתּחת הדלת בּביתה של זלאטה וּמציץ ראש אִשה, מקוּשט בּמגבּעת מוּפלָאָה וּמכוּסה בּהינוּמה, והאִשה שוֹאֶלת:

– כּאן יוֹשב שמוּאֵליק החַזן?

– כּאן, בּחצי־הבּיִת האַחר, בּוֹאִי, גם אני הוֹלכת לשם, – עוֹנה אֶסתּר, נוֹטלת אֶת סיר המרק בּשתּי ידיה והוֹלכת עם האִשה אֶל בּית שמוּאֵליק.

– השלוֹם לוֹ, לשמוּאֵליק החַזן? – שוֹאֶלת האִשה, בּלכתּה עם אֶסתּר.

– שלוֹם לוֹ, – עוֹנה אֶסתּר – בּריא, בּרוּךְ השם. אַף כִּי צרוֹת אֵינוֹ חָסר.

– בּריא? – תּמהה האִשה, כּשהיא מתבּוֹננת בּדרךְ־הילוּכה

על אֶסתּר ואוֹמרת בּלבּה: “כּמה יפה ריבה זוֹ!” – והלא יוֹסילי אָמַר לי לפני נסיעתוֹ, כּי שמוּאֵליק חוֹלה מאוֹד, ממש מסוּכּן.

– הַא? – אוֹמרת אֶסתּר, כּשהיא מציצה בּתמהוֹן על האִשה

הזרה וּבמוֹחָה חוֹלפת מַחשבה: “מי היא אִשה זוֹ?” – לא, טוֹעה אַתּ: יוֹסילי היה חוֹלה מסוּכּן, לא שמוּאֵליק.

– יוֹסילי!? – זוֹעֶקת האִשה בּקוֹל־פּחָדים, ואֶסתּר

מבקשת ממנה לבל תּרים אֶת קוֹלָה, כּי הנה הדלת והנה הוּא עצמוֹ, החוֹלה.

אֶסתּר נכנסת עם סיר אשר בּידיה, ואוֹתה האשה רצה לפניה, כּשהיא פּוֹשטת אֶת ידיה לנגדה. אַךְ שתּיהן נעצרוֹת בּתוֹךְ הבּיִת

ועוֹמדוֹת נבהלוֹת למַראֵה עֵיניהן: יוֹסילי יוֹשב על המיטה בּפניו אֶל הקיר וּמזמר, עוֹשׂה עוָיוֹת של חַזן, תּוֹמךְ גרגרתּוֹ בּבוֹהן ידוֹ, וכל הנאספים עוֹמדים מסביב למיטתוֹ נפעמים וּמַרעידים, תּוֹהים ומשתּוֹממים, מבּלי דעת פּשר הדבר. זמרתוֹ של יוֹסילי זמרה משוּנה וּפראִית, מתוּקה ואיוּמה, עצוּבה ונוֹראָה. נשמַעת היא כּאִילוּ מתּוֹךְ אַנחוֹת־לב עמוּקוֹת, מתמוֹגגת בּמתיקוּתה בּכל אֵיברי גוּף השוֹמעים וחוֹדרת בּיגוֹנה

עד מוֹחַ העצמוֹת. אֵין לָה דמוּת וקצב של זמרה, אֶלָא משתּפּכים קוֹלוֹת נפלָאִים, לא־מצוּיִים, לא־אנוֹשיִים כּמעט, אַךְ מתוּקים, צלילים רכּים, חלָקים, אַךְ משוּנים בּקפיצוֹתיהם, מטוֹרפים. וּפתאוֹם מסַיים יוֹסילי אֶת

זמרתוֹ בּקריאָה פּרוּעה של תּרנגוֹל: “קוּקוּריקוּ!” ונוֹתן קוֹלוֹ

בּצחוֹק איוֹם ונוֹרא, ששׂער ראשוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד סוֹמר מפּחד,

וכוּלָם יחד עוֹמדים כּמשוּתּקים וּמַבּיטים זה אֶל זה.

– אָה? הנה היא כּאן, החתוּלָה! החתוּלָה! – צוֹעֵק

יוֹסילי וּמַראֶה בּידוֹ על האִשה הזרה, זוֹ פּאֶרילי אִשתּוֹ, שנכנסה עם אֶסתּר. – הרוֹאִים אַתּם? הנה היא שוּב כּאן! הנה היא שוּב כּאן!! תּפסוּה! גָרשוּה! רדפוּה! רוֹצה היא לטרפני! לחָנקני! מה אַתּם מַחרישים? הב־הב־הב!

ויוֹסילי קוֹפץ מעל המיטה חציוֹ ערוֹם וּמזנק אֶל

פּאֶרילי, העוֹמדת מאחוֹרי אֶסתּר, נאחזת בשתּי ידיה בּכתפיה של זוֹ, וּשתּיהן רוֹעדוֹת כּכבשׂוֹת אִילמוֹת. יוּדיל דוֹקטוֹר ממַהר אֶל יוֹסילי,

תּוֹפסוֹ בּידיו ורוֹצה להחזירוֹ אֶל המיטה. אַךְ יוֹסילי נאבק עמוֹ ונחלָץ

מידיו. הוּא קוֹפץ אֶל אֶסתּר, חוֹטף מידיה אֶת סיר המרק הרוֹתחַ ושוֹפךְ אוֹתוֹ על ראשוֹ של יוּדיל.

– הוּא יצא מדעתּוֹ! – צוֹעֵק יוּדיל דוֹקטוֹר. – מה אַתּם

עוֹמדים, כּגוֹלמי־טיט? קחוּהוּ ואִסרוּ אוֹתוֹ, הדקוּהוּ בּחבלים! הלא רוֹאִים אַתּם, כּי יצא מדעתּוֹ!…

כּעבוֹר ימים אחָדים מוּכרח היה שמוּאֵליק החַזן עצמוֹ,

עלוּב־הנפש, לאסוֹר אֶת בּנוֹ, להדקוֹ בּחבלים, כּמוֹ שאָמַר יוּדיל

דוֹקטוֹר, וּלהוֹליךְ אוֹתוֹ למַאקאריבקה אֶל הרבּי. מי שלא ראה אוֹתה שעה אֶת שמוּאֵליק בּחלוּק־הכּוּתּנה הדל, עם הסוּדר הירוֹק על צוָארוֹ, כּשהוּא אוֹחז אֶת יוֹסילי בּשתּי ידיו, לבל ישליךְ אֶת עצמוֹ מתּוֹךְ

הכּילָה, לא ראה צער מימיו. “אָכן מה חָדל האָדם וּבמה נחשב הוּא!” – הנידוּ בּראשם כּל אֵלה, שהקיפוּ אֶת העגָלָה עם הנוֹסעים

האוּמלָלים.

לייזר בּעל־העגָלָה לא פּילל, כּי בּתוֹךְ אוֹתה הכּילָה, שבּה הביא חוֹדש קוֹדם לָכן אֶת יוֹסילי אֶל בּיתוֹ בּריא ושלם ורענן, צריךְ יִהיֶה להחזירוֹ מבּית אָביו בּמַראֶה כּזה. אֶת כּל לבּוֹ המַר שפךְ

על ראש סוּסיו העלוּבים וּבלכתּוֹ עם שמוּאֵליק בּרגל ליד העגָלָה בּמַעלה ההר, דרש דרשה ארוּכּה וסיים בּדברים אֵלה:

– הַשוֹמע אַתּה, רב שמוּאֵליק? הבל הבלים. אֶת פּרנסתנוּ, פּרנסַת בּעלי־עגָלָה, מסתּמא יוֹדע אַתּה. עוֹברים אָנוּ בּכל העוֹלָם

כּוּלוֹ ורוֹאים בּעֵינינוּ כּל מיני בּני־אָדם. נוֹסעים, רצים, זה לכאן וזה לכאן, יריד הוּא זה! האמינה לי אֵיפוֹא, בּי נשבּעתּי, הלא כּבר יהוּדי אני של נכדים, לוּא יִחיוּ לפנַי, כּמין סבא, בּרוּךְ השם, כּשאני מתבּוֹנן יפה, כּראוּי וּכנכוֹן, בּמה שלפנַי, רוֹאֶה אני בּעֵינַי, כּי העוֹלָם הזה עוֹלָם מנוּוָל הוּא. פֶה, חי נַפשי!

 

אַחרית דבר    🔗

– אֵיני יוֹדעת כּלָל, לָמה אֶסתּר שלי אֵינה

כּתיקוּנה! – אוֹמרת זלאטה, בּשבתּה בּשוּק עם חבוּרת הנשים החנוָניוֹת ואחוֹתה יאֶנטיל בּתוֹכן. – למן יוֹם חתוּנתה אֵיני רוֹאָה בּה שוּם

תּנוּעה עליזה. הוֹלכת היא כּל הזמן אחוֹרנית. דוֹמה, חַיִים טוֹבים כּאֵלה, שהיא רוֹאָה בּבית בּעלָה, בלא עֵין־הרע, – ואַף־על־פּי־כן!…

– מַה חידוּש יֶש כּאן? – נַענית אַחַת מן החבוּרה. – כּל

הנשים הצעירוֹת כךּ. נַערה בּתוּלה, כּל זמַן שהיא בּבתוּליה, אֵין דוֹמה

לָה בּגיבּוֹרים, כּמוֹה כּקוֹזאק. כּיוָן שנישׂאָה לאִיש, פּנה צבעה, פּנה

בּרָקָה, והרי היא כסמַרטוּט, כּוּלָה אֵינה שוָה פּרוּטה!

– ואני אוֹמרת לָכן, – נַענית אַחרת מן החבוּרה, – שאֵין

אֵלוּ אֶלָא סימני הריוֹן! הנה כּלָתי הצעירה – הלא זוֹכרוֹת אַתּן אֶת לחָיֶיה? כּיוָן שניתּן לָה הריוֹן, שוּב אֵין להכּיר אוֹתה, על כּל

שׂוֹנאֵי ציוֹן! סימני הריוֹן הם, אני אוֹמרת לָכן!

– סימן טוֹב וּמַזל טוֹב! – נַענית הדוֹדה יאֶנטיל. –

פּישפּשה וּמצאָה מקוֹם לסימני הריוֹן! כּשאֶראֶה אוֹתה, אומר

לה!…

ולָמה אֵין אַתּ מַאמינה? – טוֹענת כּנגדה אַחַת הנשים

הזקנוֹת. – כּבר ראִינוּ דברים כאֵלה. פּעמים אשה צעירה יוֹשבת ימים ושנים ללא ילָדים, וכאשר פּקד אוֹתה אלוֹהים, הרי היא מַתחילָה לָלדת ללא מַעצוֹר, ממַלטת בּזה אַחַר זה, כּמוֹה כּתרנגוֹלת. אלוֹהים יִראֶה

בּצערךְ, זלאטה, וכעֵת חַיה אַתּ חוֹבקת נכד!

– אָמן! – עוֹנה יאֶנטיל. – כּאשר יאֹמַר משל הבּריוֹת: החָתוּל רוֹחץ פניו, וידיד נאמן מסַייע בּברכה!

אָכן אֵין אִיש יוֹדע מַה זה היה לאֶסתּר. עם כּל יוֹם היא פּוֹחתת והוֹלכת, מצטמקת ודוֹעֶכת כּנר. אַלתּר אֵינוֹ חָס על מַחצית השקל וקוֹרא לחוֹבש. יוּדיל דוֹקטוֹר בּוֹדק אוֹתה ואוֹמר: "אֵין היא בּקו

הבּריאוּת, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. חָשה היא בּדף וּמַרגישה מוּעקה מתּחת

לכּף". נוֹתן הוּא לָה לשתּוֹת שמן־דגים, מישרת מַרוָה, פּרחי תּרזה וּשאָר עשׂבים וּמצווה עליה, שתּיזהר ולא תּצנן אֶת השיעוּל. "שיעוּל, אוֹמר

יוּדיל, כּיוָן שמצננים אוֹתוֹ, אֵינוֹ יפה לבּריאוּת!" ושוּב הוּא מצווה, כּי תּשתּה הרבהּ חָלָב, תּאֹכל חמאָה למַכבּיר, וכי תּמצא תּמיד תּחת ידה

מישרת־פּירוֹת טוֹבה. סוֹף דבר – כּי תּענג אֶת עצמה בּמַאכל וּבמשתּה. ואוּלָם אֶסתּר מצטמקת והוֹלכת, דוֹעֶכת כּנר, ואֵין אִיש יוֹדע מאַיִן בּא

לָה זה.

שמוּאֵליק החַזן שוֹכב זה־כבר בּבית־הקברוֹת החַדש, וּבמַאזיפּיבקה נוֹספוּ עוֹד נפשוֹת רעֵבוֹת אחָדוֹת, אַלמנה שוֹממה עם

יתוֹמים קטנים. מפּקידה לפקידה נוֹטלת בּריינה, אחוֹתה הבּכירה של זלאטה, מטפחת בּידה ויוֹצאת בּעיר עם עוֹד אִשה גבּאִית לקבּץ נדבוֹת בּשביל

החַזנית וילָדיה.

פּאֶרילי הדאמה יוֹשבת צרוּרה אַלמנה חַיה. אבל אוֹמרים,

כּי רוֹאָה היא דוקא חַיִים טוֹבים. כּסף יֶש לָה, והרי היא נוֹסַעת בּכל קיִץ לחַמי פראנציֶנסבּאד. אָביה, מאיר זייטשיק, נאבק עמה קשה עד שהוּא מַציל מידה מאָה כּסף לצרכי בּיתו. “כּמוֹ משיני כּלב”, – אוֹמרת עליה אִמה מַלכּה.

לאָהצי המשרתת אַף היא יצאָה מאַהבת־נעוּריה בּשן ועיִן, חתנה לוי־מוֹטיל, בּעל המכנסַיִים עם הנעליִים והערדליים, הוֹציא מידה בּמרמה אֶת מעט הכּסף וּמצא לוֹ כּלה אַחרת, נאָה ממנה, שפניה אֵינם מחוּטטים, ולאָהצי עלוּבת־הנפש שירתה בּבית זרים עוֹד שלוֹש שנים ונישׂאָה לסַנדלָר. את הרוֹמַאנים המעניינים מאוֹד שכחה זה כּבר. עכשיו הרי היא בּעלת־בּיִת בּפני עצמה ורוֹאָה חַיִים לא־רעים עם בּעלָה. רק דבר אֶחד חָסר לָה בּמשק־בּיתה – פּרה חוֹלבת. וּכבר ניסתה לכתּוֹב אל “המַאדאם” מכתּב אָרוֹךְ בּיוֹתר וּביקשה ממנה משען־כּסף, אַךְ תּשוּבה לא קיבּלה ממנה עד היוֹם.

– נַסִי וּלכי עוֹד פּעם אֶל הנזיל הכּוֹתבן, – אוֹמר לָה

בּעלָה, הניךְ הסנדלָר, – ויִכתּוֹב לָךְ מכתּב אַחר. אפשר ששם היה כּתוּב מעט?

רב קלמן השדכן עוֹדנוּ חַי. זקן מוּפלָג הוּא וחירש בּשתּי אָזניו, ואַף־על־פּי־כן עדיִין רוֹחשים בּמוֹחוֹ כּל מיני שידוּכים. עדיִין רוֹאֶה הוּא בּחַזוֹן בּחוּרים זקנים עם בּתוּלוֹת שעברוּ אֶת פּרקן, עם אַלמנוֹת וּגרוּשוֹת לאֵין שיעוּר.

גדליה בּאס נוֹסע בּערים וּבעיירוֹת עם החַזנים

השאֶדליציִים. עדיִין מצפּה הוּא, אוּלי יִשלח לוֹ אלוֹהים כּלי מַחזיק

בּרכה, כּיוֹסילי הזמיר. ואוּלָם אין נסים מתרחשים עוֹד, וּכליל־תּפאֶרת כיוֹסילי אֵין להשׂיג בּימינוּ.

העיר סטרישץ עוֹמדת על תּלה, וּברל־אַייזיק נמנה שם עכשיו עם בּעלי־הבּתּים החשוּבים. יֶש לוֹ בּיִת משלוֹ וחנוּת נאָה. בּחוֹרף הוּא

לוֹבש פּרוָה עם זנבוֹת־שוּעלים, וּבבית־הכּנסת מקוֹמוֹ בּכוֹתל־המזרח.

*

בּעיר מַאקאריבקה, עיר שכּוּלָה יהוּדים, היוּ רוֹאִים

שנים רבּוֹת, בּבית־הכּנסת וּבחוּץ, אִיש צעיר, גָבוֹה וצנוּם, בּשׂערוֹת ארוּכּוֹת וּדלילוֹת, בּטלית־קטן ארוּכּה צהוּבּה על חָזהוּ החָשׂוּף וּבמגבּעת משוּנה, ישנה ומרוּפּטת, על ראשוֹ. לצוָארוֹ היתה קשוּרה תּמיד מטפּחת חַמה, על עֵיניו זוּג משקפיִים כּחוּלים וּברגלָיו סַנדל אֶחָד

וּמַגָף אֶחָד. רגיל היה להיכּנס לאַחַד הבּתּים, בּלי דבּר דבר, ליטוֹל ידיו בּחשאי, לאמוֹר “שׂאוּ ידיכם”, לישב אֶל השוּלחָן וּלהמתּין, עד אשר יגישוּ לוֹ דבר לאכוֹל, ואַחַר־כּךְ לברךְ בּרכּת־המזוֹן, לָקוּם ולילךְ ללא אוֹמר וּדברים. כּמעט לא ראוּ אוֹתוֹ מדבּר עם אִיש. רק לעתּים רחוֹקוֹת מאוֹד היה עוֹמד פּתאוֹם בּפניו אֶל הקיר ונוֹתן קוֹלוֹ בּזמרה –

זמרה נפלָאָה, מתוּקה כּל־כּךְ, המשתּפּכת מן הלב, שאנשים ונשים, עוֹברים ושבים, היוּ עוֹמדים בּדרךְ־הילוּכם, שוֹכחים אֶת עסקיהם וּמַקשיבים, כּיצד המטוֹרף מַראֶה נפלָאוֹת בּחַזנוּת, מזמר “ועל המדינות בּוֹ ייאָמר” בּניגוּן מחַיֶה נפשוֹת, אוֹמר אֶת ה“יעלוֹת” בּרגש עמוֹק, החוֹדר לב

וּכלָיוֹת. ואוּלָם לא בּכל פּעם היה מסיים זמרתוֹ כּאַחַד האָדם: בּעֶצם ההתלהבוּת, בּעוֹדנוּ מריע נפלָאוֹת בּגרוֹנוֹ וּמשתּפּךְ בּצלילים דקים מן הדקים, היה נוֹתן פּתאוֹם אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק פּרוּע, מַתחיל לילל כּחָתוּל, לנבּוֹחַ כּכּלב, אוֹ שהיה סוֹפק את כּפּיו, כּדרךְ שהתּרנגוֹל

מקשקש בּכנפיו, וקוֹרא בּקוֹל טיפּשי משוּנה: “קוּקוּריקוּ!” כּל העוֹמדים

ורוֹאִים זאת היו נרתּעים מפּניו בּפחד־מות. הנשים היוּ מַבּיטוֹת אֵלָיו, מנידוֹת בּראשן, מוֹחוֹת אֶת עיניהן הדוֹמעוֹת ונאנחוֹת אִשה אֶל חברתּה

בּלשוֹן התּחינוֹת: "בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, אַף זוֹ נפש חַיה בּעוֹלָמוֹ

של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא! אָדם חוֹטא שנענש מן השמַיִים, אלוֹהי הרחמים והסליחוֹת! ראוּ וּקחוּ לָכם מוּסר, בּני יִשׂראֵל! כּלי מפוֹאָר כּזה,

ונכנַס בּוֹ דיבּוּק, לא עלינוּ ולא על שוּם יהוּדי! אוֹי ואבוֹי לאמוֹ אוֹ לאָביו שם! מוּטב שתּייסרנוּ בּכל מיני יּיסוּרים, ורק לא בּעוֹנש כּזה, אָבינוּ שבּשמַיִים!"… הגדוֹלים היוּ מרחמים עליו, נוֹתנים לוֹ תּמיד דבר לאכוֹל אוֹ לשתּוֹת, פּעם כּוּתּוֹנת ישנה, מַלבּוּש משוּמש, וּפעם פרוּטה.

אַךְ הקטנים, הקוּנדסים, היוּ מתעללים בּמשוּגָע העלוּב וּמציקים לוֹ עד מות. נערים שוֹבבים היוּ רצים אַחריו בּחבוּרה, מתגָרים בּוֹ, דוֹחפים אוֹתוֹ אֶחָד אֶל חבירוֹ, צוֹבטים אֶת בּשׂרוֹ, סוֹטרים על חוֹטמוֹ

וצוֹעקים בּקוֹל: “זמיר! מי אַתּה – זמיר אוֹ תּרנגוֹל, אוֹ שמא עוֹרב שחוֹר? זמר לָנוּ מעט, עוֹרב שחוֹר!” ואוּלָם המטוֹרף היה מקבּל התעללוּת זוּ בּקוֹר־רוּחַ, לא עיקם אפילוּ אֶת פּניו, לא ענה דבר, אֶלֹא הוֹלךְ לדרכּוֹ בּראש זקוּף, כּשהוּא מַבּיט לפניו בּעד המשקפיִים הכּחוּלים

בּיהירוּת רבּה, כּאִילוּ כּל העוֹלָם נתוּן בּרשוּתוֹ.

זה היה יוֹסילי הזמיר.