יכוֹל אני להישבע, כּי זה הוּא… כּוּלוֹ כּמוֹת שהוּא! אַף כּפוּף קצת, עֵינֵיִים חוּמוֹת, טוֹבוֹת, שֹׂוחקוֹת תּמיד, שן אַחַת

בּפיו עקוּמה קצת, גדוֹלָה מן המידה; כּשהוּא מַתחיל לצחוֹק, נחשׂפת השן העקוּמה.

ורק שׂער ראשוֹ – לפנים היה צהבהב, כּעֵין הזהב; והיוֹם הכסיף, מַבהיק לנוֹכח השמש וּמשתפּךְ בּשני גוָנים: זהב וָכסף.

שוּב אֵיננוּ, כּפי הנראֶה, אִיש צעיר, אַף כּי שנותיו כּשנוֹתי.

אֶלָא מכּאן. שגם אני אֵינני עוֹד איִש צעיר; כּבר בּן ארבּעים וָמַעלה…

האִם אֶגש אֵלָיו? נראָה הוּא לי כּהדוּר מאוֹד בּלבוּשוֹ.

אפוּדה לבנה על כּרסוֹ עם שרשרת־זהב כּבדה, עניבה נהדרה, וּכפי ששמַעתּי עליו, הרי הוּא עכשיו בּמַעלָה עֶליוֹנה. עוֹשׂה עסקים גדוֹלים, יוֹצא בכירכּרה, מַרעיש עוֹלָמוֹת!

והרי אני חוֹשש, שמא יעלה בּלבּוֹ מַחשבה זרה עלי, שיֵש בּלבּי כּוונה זרה אֵלָיו…

ואני, עליכם לָדעת, נוֹהג גדלוּת בּעצמי מעוֹדי ועד היוֹם הזה. גדלָן אני בּמקצת.

לא בּעל־גאוָה, אלא גדלָן.

והגדלָן אֵינוֹ חָביב על העוֹלָם. פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ – העוֹלָם שׂוֹנא גדלָן, וּבפרט כּשהוּא עני.

וָאני, אוֹדה ולא אֵבוֹש, – העניוּת, כּמַאמַר הבּריוֹת,

לא חרפּה היא – אֵין חלקי, לא עליכם, עם עשירים, רחוֹק אני מהיוֹת עשיר! הרי אני, עליכם לָדעת, מאוֹתם העניִים המקוּשטים, המתחפּשׂים כּעשירים, מאוֹתם הדלים הגאִים, המַסתּירים את הדלוּת בּביתם מאחוֹרי אַספּקלרייה

מאִירה וּפסַנתּר מַבהיק. וּבחוּץ – מתּחת למעיל מגוֹהץ וּמגבּעת חדשה;

ואוּלָם מי שמתבּוֹנן בּהם יפה רוֹאֶה, כּי עמידתם – דלים וריקים.

בּקצרה – מַצבי לא טוֹב. זה ימים רבּים שההצלָחַה מַסתּירה פּנים ממני, וּבכל אשר אני פּוֹנה אני נכשל ונוֹפל. כּבר ניסיתי לעשׂוֹת כּל עבוֹדוֹת־פּרךְ, לעבוֹד כּל עבוֹדה זרה – ללא הוֹעיל. אֵיני מַצליחַ עד כּדי כּךְ, שכּבר נמאסַתִּי בּעֵיני עצמי; בּעֵיני אחרים – על אַחַת כּמה וכמה!

אֶפשר, שהאחרים אֵינם מַשגיחים בּי כּלָל ואֵינם נוֹתנים

דעתּם עלי, אבל לי נדמה, שכּל מי שרוֹאה אוֹתי אוֹמר לעצמוֹ: “הנה הוּא בּא, שלוּמיאֵל זה! מסתּמא רוֹצה הוּא לבקש גמילוּת־חסד! לא אֶתּן לוֹ!”

ויהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, שלא אבקש עוֹד ממנוּ דבר, גם כּי אֵדע, כּי אֶגוַע ואָמוּת. ואַף אִילוּ היה בּדעתּי לבקש טוֹבת־הנאָה ממנוּ. לא אוֹציא הפּעם הגה מפּי, על אַפּוֹ ועל חמתוֹ!

– מַה שלוֹמךָ? – שוֹאֵל הוּא אוֹתי ומַישיר מַבּטוֹ אֶל עֵינַי.

– מַה תּשאַל לשלוֹמי! – אני אוֹמר לוֹ מתוֹךְ בּיטוּל וּמַישיר עֵינַי נגד עֵיניו.

– אבל מַה מַצבךָ? לא רע?

– לא רע.

– נוּ, תּוֹדה לָאֵל, – הוּא אוֹמר ולוֹחץ את ידי.

– לוּא יהי חלקךָ כּמוֹני! – אני אוֹמר בּלבּי ולוֹחץ את ידוֹ.

וכךְ אָנוּ נפרדים זה מזה וּפוֹנים אִיש לעֶברוֹ.

לא כן הבּיט אֵלי הוּא, זה שאני מסַפּר לָכם עליו, בּשעה שנפגשתּי עמוֹ בּשדרוֹת העיר אוֹדיסה. מַבּטוֹ היה מַבּט ממין אַחר – קראתי אוֹתוֹ בּעֵיניו החוּמוֹת, הטוֹבוֹת, השׂוֹחקוֹת.

הוּא ליבּבני וּמשךְ אוֹתי אֵלָיו בּעֵיניו החוּמוֹת,

הטוֹבוֹת, השׂוֹחקות, וַאני קמתּי ממקוֹמי וּמיד פּניתי לָגשת

אֵלָיו.

הוּא פּוֹשט אֵלי את ידוֹ מרחוֹק, פּוֹתחַ פּיו לצחוֹק, ותוֹךְ כּדי כּךְ נחשׂפת שינוֹ העקוּמה, המגוּדלת.

– אָה?!".

– אָה?!…

אָנוּ עוֹמדים זה לעוּמַת זה ואוֹחזים אִיש בּידי רעֵהוּ –

וַאני מוֹדה וּמתוַדה: מיוֹם שפּנתה אֵלי ההצלָחָה עוֹרף אני שׂוֹנא

עשירים. מתעֵב אני פּרצוּפים שמנים, בּריאִים, שׂמחים; הבּט לא אוּכל אֶל פּניהם של אֵלוּ, השׂבעים רצוֹן מעצמם וּמכּל העוֹלם כּוֹלוֹ. אַךְ

בּן־אָדם זה מַרכּין עצמוֹ אֵלי בּידידוּת טוֹבה וּגלוּיה, ואָנוּ נוֹשקים

אִיש לרעֵהוּ.

אֵיני יוֹדע, כּיצד אֶפנה אֵלָיו בּדיבוּרּי? האדבּר

אֵלָיו בּלשוֹן ״אַתּה״ – הלא כּבר נזרק כּסף בּזהב שׂערוֹ; האוֹמר לוֹ ״אַתּם״ – הלא שנינוּ לָמַדנו יחד בּחדר אֶחָד שנים רבּוֹת!

אַף הוּא, כּפי הנראֶה, לבּוֹ היה מהסס בּדבר, לפי שפּתחנוּ שנינוּ את שׂיחָתנוּ בּלשוֹן נסתּר, כּלוֹמר, התחַכּמנוּ כּל

אוֹתה השעה להימנע מלשוֹן “אַתּה” וּמלשוֹן “אַתּם”.

אֵיךְ יִיתּכן כּדבר הזה? הנה תּשמעוּ:

הוּא: אני עוֹמד וּמַבּיט וחוֹזר וּמבּיט, שכּן, דוֹמה, ודוֹמה,, שלא? השלוֹם?

אני: וַאני עוֹמד וּמהרהר כּל הזמן: האוּמנם זה הוּא? דוֹמה, שהוּא, ודוֹמה, שלא הוּא? מַה נשמע? מאַיִן בּאִים?

הוּא: מאַיִן? הלא אני תּוֹשב כּאן, אוֹדיסאִי. זה כּמה וכמה שנים!

אני: וַאני יוֹשב כּאן ימים לא רבּים. בּאתי לכאן לבקש עֵסק.

הוּא: עֵסק? כּלוּם עֵסק צריכים לבקש? אֶצלי הרי זה להפךְ: העסקים מרוּבּים בּיוֹתר. הלוַאי מצאתי לָהם די אנשים. רע בּלא אנשים, רע מאוֹד! כּמה כּסף אני מוֹציא בּמשךְ השנה על אנשים! (מתפּאֵר עלי! – אני אוֹמר בּלבּי). אֵין לי מַזל לאנשים! כּמה פּעמים אני מהרהר בּפני עצמי: לוּא מצאתי לי אִיש אֶחָד כּלבבי, שאֶפשר לסמוֹךְ עליו, היִיתי מוֹסיף, כּמדוּמה לי, עֶשׂר שנים על שנוֹתי! כּבר ניסיתי להעסיק אֶצלי כּל מיני אנשים, גם ממַדריגָה נמוּכה, גם ממַדריגָה גבוֹהה, גם ממדריגָה עֶליוֹנה – כּוּלם כּאֶחָד, אֵין בּהם מוֹעיל, אֵין אנשים נאמנים! (כאן, אני אוֹמר בּלבּי, יפליג מסתּמא בּשבח עצמוֹ, כּמה טוֹב וּמיטיב הוּא לאנשיו וכמה מנַצלים הם את טוּב לבּוֹ – מַכּיר אני אֶת הפילאנתּרוֹפּים האֵלה! אֶלָא שאֵיני מַפסיקוֹ וּמַניחַ לוֹ לדבּר). לפנים היוּ לי חבירים רבּים כּל־כּךְ, אִילוּ בּא אֵלי אֶחָד מהם להיוֹת לי לעֵזר, הלא העשרתּיו עוֹשר גָדוֹל! (שקרן כּהלָכה! – אני אוֹמר בּלבּי). אבל, לדאבוֹני, אֵין אני פּוֹגש אַף אִיש אֶחָד מאַנשי שלוֹמי. יכוֹל אני לאמוֹר, כּי זוֹהי הפּגישה

הראשוֹנה מיוֹם שבּאתי לָדוּר בּעיר הזאת. כּמדוּמה לי, שהיִינוּ לפנים חבירים קרוֹבים מאוֹד, האַף אֵין זאת?

אני: חבירים? חבירים מיוּחָדים בּמינם! יחד לָמַדנו, יחד אָכלנוּ על שוּלחַן רבּנוּ, יחד יָשַנוּ.

הוּא: אני זוֹכר אפילוּ את שם רבּנוּ. רב זרח היה שמוֹ. ישנוּ על התּנוּר, בּלילוֹת־החוֹרף הקרים.

אני: וּבלילוֹת־הקיִץ החַמים – בּחוּץ, על האָרץ.

הוּא: עם הצפרדעים, המקפּּצוֹת מן הבּיצה.

אני: וּמי זרק אבנים אֶל חלוֹנוֹת בּיתוֹ של השכן טוֹביה והפּיל פּחד־מות על כּל אַנשי הבּיִת?

הוּא: וּמי משךְ וגָנַב תּפּוּחים מסַלָה של הפּירוֹנדית בּמַקל, שמַסמר תקוּע בּקצהוּ?

אני: וַאבטיחַ מעָגלָתוֹ של גדליה הזקן בּליל הוֹשענא רבּה?

וכל כּיוֹצא בּדברים אֵלוּ.

משהפלגנוּ בּימי הילדוּת המאוּשרים, התּמימים והטוֹבים,

שוּב אֵין אנוּ יכוֹלים להפסיק. הדברים שוֹטפים כמַיִם שאֵין להם סוֹף, כּמתּוֹך מַעיין סתוּם, שנפתּח מקוֹרוֹ פּתאוֹם, – עד שאנוּ בּאים אֶל

מַעמדנוּ כּיוֹם הזה, ואַנוּ שוֹמעים אִיש מפּי רעֵהוּ הרבּה טוֹבה והרבּה

רעה, הרבּה שׂמחָה והרבּה צער. אֶחָד מאִתּנוּ דרכּוֹ סוּגה בּשוֹשנים ואֶל

כּל אשר יִפנה יצליחַ, והשני דרכּוֹ מלאָה חַתחַתּים והוּא מתלבּט ללא תּקוָה. האֶחָד עשיר, גביר אַדיר, והשני כּתריאֵלי. האֶחָד מחַנךְ את ילָדיו בּיד רחָבה, את בּתוֹ הבּכירה השׂיא לאִיש מוּרם מעם, וכל בּניו למוּדי גימנַאסיה, והשני מתענה עם ילָדיו בּעוֹני וּבלחץ, הבּת הבּכירה מבקשת הוֹראוֹת־שעה ואֵינה מוֹצאת, ואת בּנוֹ אֵינוֹ יכוֹל להכניס לגימנַאסיה, צריך הוּא למליצי־יוֹשר, וּמליצי־יוֹשר אֵין מַמליצים חינם, ואֵין ידוֹ מַשׂגת. האֶחָד יֶש לוֹ בּיִת שלוֹ, בּנוּי לתפאַרה, מוּקף גן,

עם כּל תּענוּגוֹת בּני־אָדם, והשני נע ונד זה שנים רבּוֹת מדירה לדירה. בּעיר־מגוּריו עיקלוּ את כּלי־ביתוֹ וּמכרוּם בּפוּמבּי, ואוֹתוֹ השליכוּ בּחרפּה החוּצה. ולא היתה לוֹ תּקנה אֶלָא לעקוֹר מעיר לעיר. אוֹמרים, סגוּלָה היא להצלָחָה: משַנה מקוֹם, משַנה מַזל.

מיָמַי לא שפכתּי את לבּי לפני אִיש בּדברים גלוּיִים כּל־כּךְ, כּמוֹ עתּה לפני חבירי, ואִיש לא שמע את דבָרַי עד תּוּמם בּאָזנַיִים קשוּבוֹת וּבהשתּתּפוּת נאמנה כּל־כּךְ, כּמו חבירי. הרגשתּי, כּי אֶבן־מַעמסה נגוֹלָה מעל לבּי. וראִיתי. כּי עֵיניו החוּמוֹת,

הטוֹבוֹת, השׂוֹחקוֹת, כּאִילוּ נתלחלחוּ וּפניו הזוֹהרים קדרוּ רגע בּעננה

קלה. הוּא מַניחַ את ידוֹ על כּתפי ואוֹמר לי:

– וּבכן, קץ לדבר! מן היוֹם הזה והלאה יִסוֹב הגלגל לטוֹבה. אמת, אמת. משנה מקוֹם, משנה מַזל. יוֹדע אני זאת מעצמי. גם אני, אַל יִיזכר הדבר היוֹם, ראִיתי עוֹני לפנים. מעתּה שוּב נשב יחד.

– מַה פּירוּש, אני אוֹמר, יחד?

– יחד מַה פּירושה? – אוֹמר הוּא לי בּניגוּן, ועֵיניו

החוּמוֹת, הטוֹבוֹת, שׂוֹחקוֹת. – יחד פּירוּשה, שאֶחָד יש לוֹ עסקים, והוא זקוּק לעֵזר וּמבקש איש כּלבבוֹ, ישר ונאמן, שכּל אשר יִרבּה שׂכרוֹ ראוּי הוּא לכפליִים, ואלוֹהים היה בּעֶזרוֹ ושלח לוֹ את חבירוֹ, שלא ראה את פּניו זה שנים רבּוֹת, והוּא שוֹמע מפּיו, כּי מטה ידוֹ והוּא מבקש עבוֹדה להחיוֹת נפשוֹ, – מַשמע, ששניהם צריכים זה לזה, וּכלוּם יש לךָ דבר השוה לשניהם גם יחד יוֹתר מזה?

וּכדי שלא יִיפּלא בּעֵינַי, שהוּא מַציע לי אוֹשר כּזה,

הוּא חוֹטף וּמוֹציא את אַרנקוֹ, פֹותחוֹ לפנַי וּמבקש להראוֹתני טלגרמה,

שבּה קוֹראִים אוֹתוֹ לרגל עסקיו אֶל אֶחָד המקוֹמוֹת, ואֵין הוּא יכוֹל

להיפּנוֹת לכךְ בּשוּם אוֹפן! ואוּלם עֵינַי מבּיטוֹת לא אֶל הטלגרמה,

אֶלָא אֶל צרוֹר שטרוֹת־הכּסף אשר בּאַרנק. צרוֹר הראוּי להתכּבּד – שטרוֹת

אפוּרים בּני מאה וּשטרוֹת מגוּוָנים בּני חמש מאוֹת. ועֵינַי, כּפי

הנראֶה, בּוֹערוֹת, ועֵיניו נפגָשוֹת עם עֵינַי, והוּא משער, כּפי הנראֶה,

את כּוונת מַבּטי, והוּא אוֹמר אֵלי בּאוֹתוֹ הניגוּן:

– העֵסק, בּרוּך השם, יֶש בּוֹ כּדי להספּיק לכל דבר, ואִיש חָדש שנכנס לעבוֹד בּעֵסק צריךְ מסתּמא למעט כּסף, וכסף, בּרוךְ השם, הלא יש למַדי, – לָמה אֵיפוֹא לא יִקח כּמה שהוּא צריךְ? מַה יֶש כּאן להתבּייש? הכּל יוֹדעים פּירוּשה של עקירה ממקוֹם למקוֹם עם משפחה וילָדים, בלא עֵין־הרע… אני יוֹדע זאת מעצמי. אני עצמי היִיתי לפנים בּמַצב לא טוֹב מזה. אַף אני היִיתי מַצהיל פּנים לשטר בּן שלוֹשה, ראִיתי עוֹני בּשבט עברתוֹ– הוֹי, ראִיתי גם ראִיתי!

וחבירי יושב עמי על אַחַד הסַפסלים בּשדרוֹת העיר וּמסַפר לי את סיפּוּר־חַייו בּקצרה. סיפּוּר־חַיִים מיוּחָד בּמינוֹ, כוּלוֹ חידוּשים ונפלָאוֹת, מַעשיוֹת מאֶלף לילוֹת ואֶחָד. אני, עם תּוֹלדוֹת

חַיי, עם התּלָאוֹת אשר עברוּ על ראשי, כּאַיִן וּכאֶפס לעוּמתוֹ! אני יוֹשב ומַבּיט אֵלָיו וּמהרהר בּלבּי: "אֵיךְ יכוֹל אָדם לָשׂאת ולסבּוֹל

כּל זאת?… ואִם אלוֹהים שלח לוֹ עֶזרתוֹ ממרוֹמים אַחרי כּל הנסיוֹנוֹת

הקשים שנתנַסה בּהם, הלא יש תּקוָה כּל־שהיא, שישקיף פּעם אַחַת גם עלי !״…

וַחבירי מוֹציא שוּב את אַרנקוֹ וּמגישוֹ אֶל פּנַי.

– מַה יֶש כּאן להתבּייש? – הוּא אוֹמר אֵלָי. –

לוֹקחים לפי שעה כּמה שצריךְ…

אני שוֹאֵל את נַפשי, אִם אֵין זה חלוֹם? וַאני מַבּיט אֶל תּוֹךְ האַרנק, והאַרנק פּתוּחַ, והשטרוֹת האפוּרים בּני המאָה עם השטרוֹת

המגוּוָנִים בּני חמש המאוֹת שׂוֹחקים אֵלַי, ועמהם שׂוֹחקוֹת אֵלי עֵיניו

היפוֹת, החוּמוֹת, הטוֹבוֹת של חבירי. וַאני פּוֹשט את ידי ואוֹמר:

– שנַיִים יספּיקוּ לפי שעה.

אֵיני יוֹדע מה אוֹמַר: שנַיִים בּני מאָה, אוֹ שנַיִים

בּני חמש מאוֹת? וּכדי להקל מעלי, כּפי הנראֶה, את הבּרירה, הוּא אוֹמר לי:

– שני אלָפים, סבוּר אני, יִהיוּ קצת מעט.

והוּא מוֹנה לי ששה שטרוֹת מגוּוָנים בּני חמש מאוֹת ואוֹמר:

– האִם יספּיקוּ שלוֹשה אלָפים לזמַן הראשוֹן?

– אָה!… – יוֹתר מזה אֵיני יכוֹל להוֹציא מפּי, ואני

מקפּל את השטרוּת הקשים ותוֹחב אוֹתם לתוֹךְ כּיס־החָזה, וַאני חָש בּהם חמימוּת משוּנה, המחַממת ומלטפת…

וּכפי הנראֶה, כּדי שלא תּכבּד עלי הטוֹבה, הוּא מוֹסיף לדבּר:

– ואני חָשקה נַַפשי לראוֹֹת בּעֵינַי גם את החבוּרה בּלא עֵין־הרע, את ילדי חבירי.

וַאני אֵיני עוֹנהוּ מיד. מַחשבוֹתי נתוּנוֹת עתּה שם, לכיס־החָזה, אֵצל השטרוֹת בּני חמש המאוֹת, המחַממים וּמלטפים אוֹתי ואֵינם משים ממוֹחי. ודמיוֹני נוֹשׂא

אוֹתי אֶל בּיתי, אֶל אִשתּי וילָדי, ואני מצייר לעצמי את השׂמחָה אשר תּהיֶה בּבּיִת, כּשיִראוּ פּתאוֹם כּסף רב כּל־כּךְ ויִשמעוּ פּתאוֹם את דבר האוֹשר שנפל בּחלקי!… והוּא אוֹמר לי עוֹד פּעם, כּי רוֹצה הוּא לראוֹת אֶת פּני אִשתּי וילָדי.

– האָח! – אני אוֹמר. – הלא יכוֹלים אנוּ לָלכת תּיכף

אֵלַי. יוֹשב אני לא רחוֹק מכּאן. הילָדים נמצאִים עתּה דווקא בּבּיִת. נלךְ אֵיפוֹא?

– בּחפץ לב! – אוֹמר הוּא לי, וַאני מַכּיר מעֵיניו,

שיוֹדע הוּא, כּי מַחשבוֹתי נתוּנוֹת שם, אֵצל הכּסף, המוּנח בּכיס־חָזי,

כּי מדי פּעם בּפעם אני מרים ידי בּלי־משׂים למַשש שם וּמוֹציא מלבּי אנחה עמוּקה, והוּא, הכּלב, מבין זאת היטב וּמַעביר את שיחתנוּ שוּב אֶל ימי־הילדוּת התּמימים והמאוּשרים, מַזכּיר לי תּמוּנוֹת נשכּחוֹת, שכּבר עברוּ וחָלפוּ מן העוֹלָם. וכךְ אנוּ מַגיעים עד בּיתי.

וכאן אני מַעלה על דעתּי את בּיתי, את רהיטי… חוֹשש אני, שמא אֶתבּזה קצת בּעֵיני חבירי העשיר, וַאני מַתחיל להתנַצל לפניו:

– דירה חדשה… זה לא כּבר עברנוּ לכאן… הימים ימי קיִץ_ עירבּוּביה…

והוּא. כּפי הנראָה, מבין לכוונתי, מבקש להקדימני בּדברים ואוֹמר:

– גם זוֹ צרה!… מי שׂם לב לקטנוֹת כּאֵלוּ?… בּכל מקוֹם כּךְ!… אַף אֶצלי לא הכּל כּתיקוּנוֹ… משנכנַס קיִץ, מַתחילים

בּבדק הבּיִת… מהוּמה!

וּבשעת מַעשׂה אני נזכּר, כּי בּחיקי מוּנח אֶצלי הכּסף,

ואני נכוה בּגחלתּוֹ הלוֹהטת וצוֹרבת, ותוֹךְ כּדי רגע אני שוֹאֵל את עצמי, מה אֶעשׂה בּוֹ תּחילָה, וּבמהירוּת הבּזק חוֹלף חשבוֹן בּמוֹחי: שׂכר

דירה… להקַצָב… את הבּן לגימנַאסיה… לאִשתּי זוּג נַעליִים…

להבּנוֹת מגבּעוֹת… לעצמי מקטוֹרן… מעט רהיטים… וחוֹבוֹת! החוֹבוֹת הישנים! חוֹבוֹת! חוֹבוֹת! חוֹבוֹת!

ובמַחשבתּי חוֹלפים כּל החוֹבוֹת החמוּרים בּיוֹתר.

מוּכרח, מוּכרח אני לסַלק אוֹתם מיד! ומתּוֹךְ כּךְ אֵיני רוֹאה, כּי הפּתח

פּתוּחַ כּבר ואֶחָד מילָדי הוֹלךְ לקראתי בּפנים חיורים וקוֹדרים. הילָדים

עלוּבי־הנפש יוֹדעים את כּל צרוֹתינוּ; יוֹדעים הם פּירוּשה של דחקוּת, יוֹדעים הם, כּי חַייבים אנחנוּ על חָלָב, על בּשׂר, על ירקוֹת בּשוּק, והחַצרן אשר על הבּיִת בּא לתבּוֹע שׂכר דירה, והאִשה האַלמנה תּוֹבעת דמי תּה, והיהוּדי אִיש־העֵצים, אַברךְ זוֹעֵם בּעל זקנקן צהוֹב, טוֹען: “למן החוֹרף ועד עתּה כּבר יכוֹלים הייתם לשלם דמי העֵצים שלוֹש פּעמים!”"

– אַיֵה אמא? – שוֹאֵל אני.

– בּמיטבּח, – עוֹנה היֶלד.

– אֵין משרתת היוֹם, אַךְ אֶתמוֹל הלכה המשרתת! – אני מתנַצל לפני חבירי העשיר, וחרפּה שוֹברת לבּי, כּשאני מַעלה על דעתּי, כּי אִשתּי תּצא חָלילָה מן המיטבּח בּידיִים מלוּכלכוֹת, ואלוֹהים יוֹדע,

בּאיזוֹ שׂמלָה!…

– גם בּביתי – הוּא אוֹמר – אוֹתוֹ הדבר; בּכל שבוּע משרתת חדשה. צרת המשרתוֹת – מַכּה אשר לא כּתוּבה בּתּוֹרה!…

אֵיני יוֹדע מה לעשׂוֹת: האֶעזוֹב כּאן את חבירי ואֵלךְ אֶל המיטבח לבשׂר לאִשתּי את הבּשׂוֹרה הטוֹבה? אוֹ מוּטב שאֵשב עם חבירי כּאן בּטרקלין:

אָמַרתּי “טרקלין” רק לתפאֶרת המליצה. אָמנם חדר גדוֹל. אַךְ ריק. לא ריק כּפשוּטוֹ – עוֹמדים כּאן שוּלחָנוֹתֹ אחָדים, עציצים בּלא פּרחים, פּסַנתּר ישן ואַספּקלרייה – עֵדים ישנים לימי הטוֹבה לפנים ולימי הדלוּת היוֹם. גם נברשת יֶש כּאן – אוֹי, נברשת משוּנה! וּבאֶמצע הטרקלין עוֹמדת מיטה. בּשעה מאוּחרת כּל־כּךְ עוֹמדת מיטה בּטרקלין, ואַף זוֹ אֵינה מוּצעת! מאָה כּסף היִיתי משלם בּרגע הזה, אִילוּ בּא אָדם וסילק מכּאן את המיטה. פּנַי בּוֹערים מגוֹדל הבּזיוֹן.

חבירי, כּפי הנראֶה, משעֵר לעצמוֹ את מבוּכתי, והוּא אוֹמר לי:

– דירה נאָה, מרוּוַחַת, רחבת־ידיִים! וּמחָכמה עוֹשׂים, שישנים בּטרקלין. גם אֶצלי ישנים הילָדים בּלילוֹת־הקיִץ בּטרקלין. בּכל חַַדרי־המיטוֹת רב החוֹם עד בּלתּי נשׂוֹא!

– זהוּ בּני יחידי, – אני מַציג לפניו את בּני, שדווקא עתּה נמלךְ וחָלץ את נעליו והוּא מהלךְ יחף. חבירי רוֹאֶה, כּי המַעשׂה הזה מצעֵר אוֹתי, והוּא בּוֹדה שקר מלבּו:

– בּקיִץ הוֹלכים אֶצלי כּל הילָדים יחפים…

וכאן נכנסת אַחַת מבּנוֹתי, זוֹ השנייה להבּכירה. אני מַציג אוֹתה לפני חבר־ילדוּתי. פּניה מַאדימים כּאֵש, לא משוּם שהיא בּיישנית כּל־כּךְ, אֶלָא משוּם שלבוּשה דל מאוֹד. והעיקר משוּם נעליה – נַעליִים בּלוֹת, מטוּלָאוֹת, שנפסקוּ עקביהן, נַעלַיִים עקוּמוֹת,

קרוּעוֹת…

וּכאִילוּ להכעיסני, היא יוֹשבת כּךְ, שהוּא רוֹאֶה את נעליה, והיא רוֹאָה, שהוּא רוֹאֶה את נעליה, וַאני רוֹאֶה, ששניהם מַבּיטים על נעליה, וַאני מתבּלבּל. אִילוּ נפתּח בּוֹר לפנַי, היִיתי יוֹרד לתוֹכוֹ

חַיִים.

– ילדה נאָה, – לוֹחש הוּא לי על אָזני, – תּאוָה לָעֵינַיִים!

אני רוֹצה להשיב לוֹ דבר, והנה בּאה בתּיּ הבּכירה, כּבר בּוֹגרת. נעוּלָה היא דווקא נַעליִים שלימוֹת, אֶלָא שלָבשה חוּלצה של מַלמלה דקה מחוּסרת מַרפּק. כּפי הנראֶה, אֵין היא יוֹדעת, שהמַרפק נקרע מן השרווּל, והיא יוֹשבת דווקא כּךְ, שהמַרפק הקרוּע גָלוי לעיֵני חבירי. הוּא מבּיט אֶל המַרפק, אני מַבּיט אֵלָיו, וכוּלי נסער מצרת הנפש! אני קוֹרץ אֵליה בּעֵינַי, אַךְ היא אֵינה מבינה פּשר דבר, מתאַדמת כּאֵש, קמה וּמבקשת לָצאת – הוֹי, הוֹוֶה על הוֹוֶה! כּל החוּלצה קרוּעה על שכמה קרעים קרעים!

– כּל אַחַת נאָה מאחוֹתה, – לוֹחש לי חבירי על אָזני, – לבנוֹת יפוֹת כּאֵלה אֵין צוֹרך עוֹד אפילוּ בּנדוּניה!

וַאני נזכּר בּשידוּךְ של בּתּי, שהיה קרוֹב להתקיים בּשנה שעברה, שידוּךְ נכבּד, בּחוּר הגוּן, רוֹפא צעיר, ונתבּטל מחמַת נדוּניה, –

ולבּי דָוֶה על בּתּי, וַאני מהרהר בּפני עצמי:

"הוֹי, אִילוּ נפגשתּי שנה אַחַת קוֹדם עם חבירי הטוֹב והיקר!״…

– יֵלךְ לאבדוֹן בּעל־הבּית עם הכּיריִים, עם הדירה, עם החָצר, עם כּל החָצרוֹת, הלוַאי יעלוּ ויִבערוּ בּאש עם כּל אוֹדיסה

כּוּלָה גם יחד!

מסתּמא משערים אַתּם, מי מדבּר כּךְ. כּךְ מדבּרת אִשה,

בּשעה שהיא בּאה מן המיטבּח, כּוּלה עיֵיפה, מיוּזעת, קוֹדרת, דווּיה

וּשבוּרה, ללא עֶזרת משרתת, והיא צריכה לעמוֹד כּל היוֹם על רגליה וּלבשל בּעצמה, – שבּבית אָביה לא נתנַסתה כּלָל בּכךְ. הכּיריִים עשֵנים, הקצב

אֵינוֹ רוֹצה עוֹד לָתת בּשׂר בּלא כּסף, הגוֹיה תּוֹבעת דמי חָלָב, אֵינה

זזה מן המיטבּח, בּשוּק הכּל בּיוֹקר, והילָדים מציקים, מבקשים ארוּחַת־בוֹקר, דווקא תּפּוּחי־אדמה רכּים, ודווקא בּחמאָה!

אני רוצה לָקוּם, לָרוּץ לקראתה, לקרוֹא אוֹתה אֶל חדר אַחר, לבשׂר לָה, ראשית כּל, את הבשׂוֹרה הטוֹבה וּלבקש ממנה, כּי תּחליף שׂמלוֹתיה, – אֶלָא שחבירי אֵינוֹ מַניח לי. לוֹקח הוּא אוֹתי בּזרוֹעי

ואוֹמר כּךְ:

– מוּטב שאני עצמי אֶֶתייצג לפניה.

והוּא ניגָש אֵליה וּמַציג עצמוֹ לפניה, וּבין שניהם נקשרת שׂיחָה כּזוֹ:

הוּא: הכּרתּי את בּעלךְ, גברתּי, שנים רבּוֹת קוֹדם שהכּרתּ אַתּ אוֹתוֹ!

היא: אוֹשר רב נפל בּחלקךָ!

הוּא: שנינוּ חבירים למן ימי הילדוּּת.

היא: אמוֹר לי, מי הם חביריךָ, ואוֹמר לךָ, מי אָתּה!

הוּא: יחד לָמַדנוּ, יחד אָכלנוּ, יחד יָשַנוּ, ואפילוּ יחד גָנַבנוּ תּפּוּחים מסַל אֶחָד.

היא: תּעוּדת־יוֹשר יפה לשניכם!

הוּא: לא תּפּוּחים בּלבד, אֶלָא גם אבטיחים.

היא: די, כּבר יוֹדעת אני, מי אַתּה…

את הדברים האֵלה מַשמיעה אִשתּי בּלעג מַר כּל־כּךְ, שחבירי נוֹתן פּניו אַרצה ונאלָם. אני רוֹמז לָה, קוֹרץ לָה בּעֵינַי, כּי

תּחדל לדבּר דברים חריפים ועוֹקצים כּאֵלה, וַאני מהרהר בּלבּי: אִילוּ ידעה, למשל, מי הוּא האִיש הזה ומה הוּא בּשבילנוּ? והרי היא מַשגיחָה בּדבר ואוֹמרת לי:

– מה אַתּה קוֹרץ לי בּעֵיניךָ? יוֹדעת אני, מה טיבוֹ של טרזן זה, מאַחַר שהוּא חבירךָ!

– גברתּי! – מתאוֹשש חבירי ואוֹמר לָה בּנעימה של אָדם,

הרוֹאֶה את עצמוֹ נעלָב קצת. – גברתּי, כּפי שאני רוֹאֶה, אֵין אַתּ נוֹתנת עֵרךְ רב לבעלךְ. לָכן צריךְ אני לאמוֹר לָךְ, כּי מַכּיר אני אוֹתוֹ יוֹתר ממךְ.

– לָכן צריכה אני לאמוֹר לךָ, – משיבה היא לוֹ בּנוּסַח שלוֹ, – כּי אֵין אִיש מבקש ממךָ להיוֹת לוֹ למליץ־יוֹשר. יכוֹל הוּא להחזיק מַעמד בּעוֹלמוֹ גם בּלעדיךָ.

רוֹאה אני, כּי פּני חבירי שוּנוּ: לחָייו בּוֹערוֹת בּאֵש זרה, עֵיניו החוּמוֹת, הטוֹבוֹת, השׂוֹחקוֹת תּמיד, חָדלוּ לשׂחוֹק, והוּא

מזיע, מזיע נוֹראוֹת!… מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? אני נסער מאוֹד! אני מרגיש, כּי בּא קצי! כּל שׂמחתּי הוּפרה, נהפכה לי לרעל. שכחּתי את דבר הכּסף, המוּנח בּכיס־חָזי, הסַחתּי דעתּי מכּל דבר. רק רעיוֹן אֶחָד מנַקר בּמוֹחי, רק מַחשבה אַחַת כּוֹבשת את לבּי: כיּצד אסַלק מכּאן את אִשתּי? כּיצד אוֹדיעֶנה, מי הוּא חבירי וּמה עשה בּשבילנוּ? וַאני מבּיט אֵליה בּתחנוּנים, כּאָדם האוֹמר: “אָנא, חוּסי עלי, סגרי את פּיךְ, חדלי לדבּר!” והיא, כּאִילוּ להכעיסני, שטף של דברים שוֹטף מפיה:

– יוֹדעת אני, היא אוֹמרת, את אֶחָיו ורעיו הטוֹבים, את חביריו הנאִים מן החדר! אָדם הגוּן לא יִמצא את הדרךְ אֵלָיו… אוֹ קבּצן חדל־אִישים, אוֹ מתהלל בּשקר, הבּא לסַפּר נסים ונפלָאוֹת… הנה אַךְ בּשבוּע שעבר בּא אֵלָיו בּן־עירוֹ, אֶחָד מאוֹהביו, חָבר דבק מאָח, מרחוֹק בּא, מעֵבר להריחוֹשךְ, וסיפּר לוֹ מיני גוּזמוֹת על עצמוֹ, שהראש נסתּחרר: כּי בּעל־מיליוֹנים הוּא, ונַדבן, אִיש טוֹב ומיטיב לכּל, עוֹשׂה כּל ימיו רק חסד וּצדקה. וכשהגיע הדבר לידי כּךְ, שבּעלי… מפּני מי אַתּה מתבּייש? הלא חבירךָ הוּא, אַתּה אוֹמר, שגָנַבתּ אִתּוֹ לפנים תּפּוּחים מעריבה אֶחָת… וכשהגיע הדבר לידי כּךְ, שבּעלי אָמַר לוֹ, כּי…

אֵיני יכוֹל עוֹד להתאַפּק. אני יוֹצא מכֵּלי. בּקוֹשי רב

אני עוֹמד על רגלָי. אני מַרגיש, כּי עוֹד מעט ויִתפּקע בּי לבּי. מוּכרח, מוכרח אני לָשׂים קץ לשׂיחָה זוֹ! וַאני מרים על אִשתּי קוֹל־זוָעוֹת, קוֹל לא לי:

– אבל די לָךְ!!!

………..

– מַה לךָ? מה אַתּה צוֹעק? אלוֹהים עמךָ! עוּרה! קוּמה! – אוֹמרת לי אִשתּי, כּוּלה נפחדת עד מות, ומעירה אוֹתי משנתי.

אני ניעוֹר ויוֹשב על משכּבי, מוֹחה את עֵינַי וּמתבּוֹנן על כּל העברים.

– אַיֵהוּ?

– מי? אֶת מי אתּה מבקש?

– אֶת קרוֹבי… כּוונתי, אֶת חבירי…

– אֵיזה קרוֹב? אֵיזה חָבר? חלוֹם חָלמתּ… קוּם וירַק

שלוֹש פּעמים… עלית על משכּבךָ בּשעה מאוּחרת… כּמה פּעמים אָמַרתּי

לךָ, שלא תּכתּוֹב בּלילה עד שעה מאוּחרת…

וַאני ממַשש בּידי מסביב לחיקי… אני מחַפּשׂ את כּיס־החָזה. אני מַרגיש, כּי – אִי שמַיִים! – כּאן, כּאן, בּמקוֹם הזה, היה מוּנח זה עתּה צרוֹר של שטרוֹת קשים מגוּוָנִים בּני חמש מאוֹת! עדייִן שוֹמע אני את נקישתם, עדייִן חָש אני את מַגָעם החָלָק בּידי, את חמימוּתם בּנשמתי!…

ואני נזכּר, כּי מחר בּשעה עֶשׂר בּבּוֹקר יבוֹא אֵלי קצין בּית־המשפט לרשוֹם וּלעקל אֶת הכּיסאוֹת, וּבעל־הבּיִת עוֹמד להשליכני מן הדירה, והקצב תּוֹבע דמי בּשׂר, והגוֹיה דמי חָלָב, והיהוּדייה מן החנוּת הבטיחָה, כּי מחר, אִם יִרצה השם, עם השכּמַת הבּוֹקר, תּהיֶה עוֹד פּעם אֶצלי, והיהוּדי אִיש־העֵצים אַף הוּא לא יחריש. בּא הוּא מדי פּעם בּפעם ושוֹאלני רק אַחַת: “היִיתּכן?”… וּבני הנַער בּישׂר לי בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי מוּכן הוּא כּבר לבחינוֹת! מחר תּהיֶה הבּחינה הראשוֹנה – מזל טוֹב

לךָ, בּני, הלואי תזכּה לבשׂר לי בּשׂוֹרוֹת טובוֹת מזוֹ!… זיעה מכסה את בּשׂרי וקוֹר מַפחיד אֵת כּל עצמוֹתי.