דבר מאת המתרגם

את הסיפּוּר הזה פּירסם שלוֹם־עליכם תּחילָה בשם “מַעשׂה שאֵין לוֹ סוֹף” (“אַ מַעשׂה אָהן אַן עֶק”), ואַחַר־כּךְ, בּמַהדוּרה השנייה, שינה אֶת שמוֹ וקרא לוֹ “החַייט המכוּשף” (“דֶער פאַרכּישוּפטעֶר שנַיידעֶר”) אַף שינה קצת אֶת סוֹפוֹ, השמיט אֶת הפּרק האַחרוֹן שלא נשלם ונתן בּמקוֹמוֹ כּמין אֶפּילוֹג קצר.

הסיפּוּר כּבר תּוּרגם פּעם לעברית בּשם “מַעשׂה־כשפים” ונתפּרסם, בּעילוּם שם המתרגם, על־ידי הוֹצאַת “מוֹריה” בּאוֹדיסה, בּצירוּף סיפּוּרוֹ העממי של ח. נ. בּיאליק “יוֹם הששי הקצר”, בּחוֹברת אַחַת, שהשם הכּוֹלל שלָה היה “מסיפּוּרי־עם”. התּרגום, שנַעשׂה על־ידי המשוֹרר שמעוֹן גינצבּוּרג, נערךְ על־ידי ח. נ. בּיאליק בּסיוּעוֹ של י. ח. רבניצקי. בּיאליק, כּפי שנראֶה לכל עיִן בּוֹחנת, הוֹסיף על התּרגוּם כּמה וכמה נפכים משלוֹ ואָצל עליו מתּפאֶרת לשוֹנוֹ. ואוּלָם הנוֹסַח העברי ההוּא, ששלוֹשה סוֹפרים שוֹנים טיפּלו בּוֹ, יצא פּעמים מטוּלָא וּפעמים

מסוּרבּל קצת בעוֹשר “למדני” וּבשׂפת־יֶתר, ועל־ידי כּךְ נפגמוּ הפּשטוּת של הסיגנוֹן השלוֹם־עליכמי והצלילוּת של ההוּמוֹר השלוֹם־עליכמי, זה השוֹפע מאֵלָיו, מעֶצם העניין, ואֵינוֹ זקוּק לצירוּפים וּלהמצאוֹת, שמקוֹרם

בּלשוֹן־חכמים.

עכשיו תּירגמתּי את הסיפּוּר תרגוּם חָדש, לפי שיטתי, להתאִימוֹ לאוֹתוֹ הסיגנוֹן, שבּוֹ תּירגמתּי אֶת שאָר כּתבי

שלוֹם־עליכם (מַה שעשׂיתי גם קוֹדם לָכן בּסיפּוּרים אחָדים, שתּוּרגמוּ תּחילָה על־ידי ח. נ. בּיאליק וי. ח. רבניצקי).

דבר הלָמד מעניינוֹ, שלא משכתּי אֶת ידִי מן המקוֹמוֹת המוּצלָחים שבּתּרגוּם הראשוֹן (אַף כּי צירפתּים, לשם אחידוּת הסיגנוֹן,

צירוּף חָדש), ולא עוֹד, אֶלָא שפּעמים כּיוונתּי, מדעת ושלא מדעת, לאוֹתה הדרךְ, שבּה הלכוּ המתרגמים הקוֹדמים.

ואשר לגוּף הסיפּוּר – השתּדלתּי לדייק יוֹתר מן הקוֹדמים בּפרטי המקוֹר, לא גָרעתּי ממנוּ דבר לשם קיצוּר סתם, אֶלָא מתּוֹךְ בּחינה ספרוּתית בּלבד. ויש גם מקוֹמוֹת, שהוֹסַפתּי עליהם מַשהוּ מתּוֹךְ אוֹתה בּחינה (למשל, בּחליפת־המכתּבים בּין ראשי הקהילוֹת של שתּי העיירוֹת), – כּכל שהיִיתי עוֹשׂה בּשאָר כּתבי שלוֹם־עליכם בּחַיי המחַבּר וּברשוּתוֹ.

ואת סיוּם הסיפּוּר, שבּתּרגוּם העברי הראשוֹן הוּשמַט ממנוּ, מטעם בּלתּי מוּבן, אוּלי לשם קיצוּר טכני, פּרק שלם, תּירגמתּי בּשלימוּת, אַף צירפתּי אוֹתוֹ על־פִּי שתּי הנוּסחָאוֹת של המקוֹר לעשׂוֹתוּ אֶחָד. ושם קראתי לסיפּוּר “מַעשׂה שאין לוֹ סוֹף”, כּשמוֹ הראשוֹן, שהוּא מַתאִים יוֹתר

לטבעוֹ, הלָקוּחַ מתּוֹךְ “פּינקס ישן” כּמַעשׂה שלא נשלָם.

פרק א

אִיש היה בכתריאֵליבקה וּשמוֹ שמעוֹן־אֵליהוּ, ואַנשי העיר קראוּ לוֹ “שמעוֹן־אֵלי שמַע־קוֹלנוּ”, עם שם קוֹלוֹ, שהיה נוֹהג להתפּלל בּבית־הכּנסת בקוֹל רם, מתּוֹךְ התלהבוּת הרגש וחוֹם הנפש, קוֹרא בּגרון, מסַלסל בּניגוּן וּמסַלד בְּהילָה, מריע וּמַצריחַ וּמַרעיש

עוֹלָמוֹת. והיה האִיש חַייט – לא חָלילָה מן החַייטים הגדוֹלים, הראשוֹנים בּמַעלָה, אֵלה התּוֹפרים בּגָדים על־פּי הלכוֹת הזשוּרנַאל, אֶלָא חַייט

מַטליא, כּלוֹמַר, שהיה מוּמחה רב להניחַ טלאי וּטלאי על־גבּי טלָאי לאַחוֹת קרעים אִיחוּי שאֵינוֹ ניכּר, אוֹ לסרס כּל מַלבּוּש, כּרצוֹן אִיש

וָאִיש, לצדוֹ השׂמאלי, להפוֹךְ ישן לחָדָש. היה נוֹטל, למשל, חָלוּק ישן ועוֹשׂהוּ קפּוֹטה, אֶת הקפּוֹטה, לאַחַר שאַף זוֹ נתיישנה, חוֹזר ועוֹשה

זוּג תּחתּוֹנים, מן התַּחתּוֹנים גוֹזר ועוֹשׂה חזייה, והחזייה מוֹצאת בּסוֹף ימיה אֶת תּיקוּנה בּגילגוּל אַחר. ואַל תּהא מלָאכה זוֹ קלה

בּעיניכם! וּמפּני שכּתריאֵליבקה היא עיר שכּוּלָה

עניִים וּתפירת בגָדים חדשים אֵינה דבר המצוּי שם, היה שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ מכוּבּד מאוֹד בּעֵיני הבּריוֹת וּשמוֹ הוֹלךְ לפניו כּאוּמן

גָדוֹל, יחיד במינוֹ, המַפליא לעשׂוֹת. ורק חסרוֹן אֶחָד נמצא בּוֹ, שלא היה יכוֹל לחיוֹת בּשלוֹם עם הנגידים והיה אוֹהב בּכלָל לחקוֹר בּמוּפלָא ממנוּ, מציץ לתוֹךְ עסקי הקהל, תּוֹבע אֶת עֶלבּוֹן העניִים והאֶביוֹנים, מדבּר דוֹפי בּבעלי־הטוֹבוֹת העוֹסקים בּצרכי ציבּוּר, מגנה בּפרהסיה את בּעל־הטכסה, אומר עליו, כּי הוּא עוֹשק דלים ורוֹצץ אֶביוֹנים, מוֹצץ דמי עניִים כּעלוּקה ואוֹכל אֶת בּשׂרם בּכל פּה, ועל השוֹחטים והרבּנים,

הנוֹתנים יד לפוֹשע שכּמוֹתוֹ, היה אוֹמר: כּי זוֹהי כּנוּפיה של צבוּעים וּמתחַסדים, כּת של גנבים ורמאִים, גזלָנים וחַמסנים, תּיפּח רוּחוֹ של אבי אבוֹת הטוּמָאה שלָהם, עד תּרח הזקן ועד הדוֹד יִשמעאֵל בכלָל!

בּתוֹך בּעלי־המלָאכה, אַנשי חברת “פּוֹעֵל צדק”, נחשב שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ אִיש “יוֹדע נַגן”, שפּירוּשוֹ בּלשוֹנם: אָדם המבין בּטיב האוֹתיוֹת הקטנוּת, משוּם שהיה מַשפּיע עליהם שפע של פּסוּקים וחצאֵי פּסוּקים מתּוֹךְ הגמרא והמדרשים, רוּבּם מיני מַאמרוּת וּפתגָמים שלא היוּ ולא נבראוּ, כּגוֹן: “אַנשי מספּריִים וָמַחַט בּני ישׂראֵל עמךָ”, “קטוֹנתּי מכּל הצרוֹת”, “אָגיל ואֶשׂמַח”, "וַיִתרוֹצצוּ

וַיִתפּוֹצצוּ", “היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַך שׂמח”, "בּרוּך יוֹצר

המאוֹרוֹת", וכיוֹצא בּאֵלוּ פּיטוּמי מלים בּלשוֹן־הקוֹדש, שהיוּ שגוּרים

בּפיו בּכל עֵת תּמיד. ולא עוֹד, אֶלָא שהיה לוֹ גם כּמין קוֹל נאֶה, אָמנם צרחָני וגרגרני בּיוֹתר, והיה בּקי בּכל הנוּסחָאוֹת והניגוּנים של התּפילוֹת, והיה אוֹהב אַהבת־נפש אֶת העמוּד, כּלוֹמַר, שהיה שקוּד לעבוֹר לפני התּיבה כּבעל־תּפילָה, בּין בּימוֹת החוֹל וּבין בּשבּתוֹת וימים טוֹבים, והיה גבּאי בּבית־הכֹּנסת הקטן של חַייטים, סוֹפג שם מַכּוֹת־לחי מידי הנֶחרים בּוֹ, על־פּי רוֹב בּשׂמחַת־תּוֹרה, כּשהיה מחַלק פּסוּקי “אתּה הָראֵית”, כּמנהג העוֹלם.

שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ, אף־עַל־פּי שהיה כּל ימיו עני מרוּד, כמעט אֶביוֹן, לא חָלשה דעתּוֹ מעוֹלָם. "אַדרבּה, היה אוֹמר, מַרבּה עניוּת – מַרבּה שׂמחָה, מַרבּה רעב – מַרבּה זמרה, כּמוֹ ששנוּ

חכמים בּלשוֹן המשנה: יאָה עניוּתא ליִשׂראֵל כּפוּזמקא סוּמקתא לבתוּלתּא חיורתא"...

קיצוּרוֹ של דבר, שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ היה על־פּי טבעוֹ מאוֹתם העניִים, שקוֹראִים לָהם “דלים עליזים”. הוּא עצמוֹ היה קטן־קוֹמה, מכוֹער, לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר, בּשׂער ראשוֹ השחוֹר המסוּלסל אחוּזים מילמוּלים של מוֹךְ וּמחָטים הרבּה נעוּצוֹת לוֹ בּדשי בּגדוֹ,

זקָנוֹ זקן־תיִש, חוֹטמוֹ שׂרוּע קצת, שׂפתוֹ התּחתּוֹנה סדוּקה קצת, ורק עֵיניו עֵינַיִים גדוֹלוֹת, שחוֹרוֹת ושׂוֹחקוֹת תמיד, וַהליכתוֹ מתּוֹךְ

רקידה קלה, מרקד וּמפזם תּמיד מין פּזמוֹן מתּוֹךְ חוֹטמוֹ: “היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמח!”…

וַיהי לוֹ בּנים ובנוֹת – שמעוֹן־אֵלי שמַע־קוֹלנוּ היה מטוּפּל בּילָדים מכּל הגילים, גדוֹלים וּקטנים, רוּבּם בּנוֹת, מהן שכּבר

הגיעוּ לפרקן. ושם אִשתּוֹ – ציפּה־בּיילה־רייזה, שהיתה עֵזר כּנגדוֹ, כּלוֹמר, היפּוּכוֹ הגמוּר: גבוֹהה, אדוּמַת־פּנים, בּריאַת־בּשׂר, אִשה יהוּדית שמַראיה מראֶה קוֹזאק. למן היוֹם שנכנסוּ לחוּפּה שׂמה עליו כּפּיה

ולא הרפּתה עוֹד ממנוּ, לָבשה בּגדי גבר והיתה השׂוֹררת בּבּיתה, היא הבּעל ולא הוּא! שמעוֹן־אֶלי היה נוֹהג בּה דרךְ־אֶרץ וּמקבּל מרוּתה. כשהיתה פּוֹצה עליו פּיה, היה כּוּלוֹ רוֹעֵד מפּניה, וּפעמים, בּינוֹ לבינה, כּשנתגלגלוּ הדברים והגיעוּ לידי כּךְ, היתה חוֹלקת לוֹ אַף מַכּת־לחי. אֶת מַכּת־הלחי היה שמעוֹן־אֶלי טוֹמן בּכיסוֹ ופוֹסק בּשעת מַעשׂה פּסוּק משלוֹ:

• היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמחַ! בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה כּתוּב לאמוֹר: "והוּא – כּלוֹמַר הבּעל, יִמשוֹל – חַייב לשלוֹט, בּךְ – בּאִשתּוֹ! גזירה היא ואֵין להשיב, אפילוּ יבוֹאוּ כּל מַלכי מזרח וּמַערב, לא יוֹעילוּ כּלוּם!…

וַיהי הַיוֹם, בּקיִץ היה מַעשׂה, וציפּה־בּיילה־רייזה שבה מן השוּק וסַלה בּידה, פּניה נרעמים וכוּלָה רוֹגזת.

עמדה והשליכה מתּוֹךְ הסַל אֶת אגוּדת השוּם עם מעט הכּרפּס ותפּוּחי־האדמה וקראה בּחמַת־רוּחָה:

• יֵרד כּל זה למַעמַקי האדמה! קצתּי בּחיי מפּני הבּיִת

השוֹמם הזה! יוֹם יוֹם אני צריכה להוֹגיע את מוֹחי ולחשוֹב מַחשבוֹת, מַה מבשלים לארוּחַת־צהריִים! האם ראש מיניסטר ראשי? עוֹד פּעם בּציקים עם תּפּוּחי־אדמה, ושוּב פּעם בּציקים עם תּפּוּחי־אדמה, אַל אחטא לאלוֹהים בּשפתי! הנה, למשל, נחָמה־ברכה, קבּצנית שכּמוֹתה, ענייה שכּמוֹתה, אביוֹנית שכּמוֹתה, דלפוֹנית שכֹמוֹתה – ויֶש לָה

עֵז! כּל־כּךְ משוּם מה? משוּם שיש לה בּעל ולייזר־שלמה שמוֹ, אמנם גם הוּא חַייט, ואַף־על־פּי־כן בּן־אָדם! וכי קלה בעֵיניכם עֵז? עֵז בּבּיִת – בּרכה בּבּיִת. יֶש כּוֹס חָלָב לפי הילָדים, יכוֹלה אַתּ

לבשל פּעם דייסה בּחָלָב, לפטוֹר עצמךְ מארוּחַת־צהרִיים, לָצאת ידי חוֹבתךְ בּמקוֹם ארוּחַת עֶרב, לטעוֹם טעם של חָלָב חָמוּץ, של פּרוּסַת גבינה, של מעט חמאָה – למַען דעת, כּי אַף אַתּ חַיה בּעוֹלָמךְ!

• ודאי שהדיןַ עמךְ, – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי בּנַחַת. –

כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל שבּת בּפרקי־אבוֹת: “כּל יִשׂראֵל יש לָהם חלק” – כּל יהוּדי חַייב שתּהא לוֹ עֵז. וכן מצינוּ פּסוּק מפוֹרש גם…

• מַה יוֹעיל לי פּסוּק מפוֹרש שלך? – נוֹתנת עליו ציפּה־בּיילה־רייזה בּקוֹלָה. – אני טוֹעֶנת לוֹ בּעֵז, והוּא מוֹדה לי בּפסוּק! הנה אָקוּם ואֶפסוֹק לךָ פּסוּק, ויִיפּסק ראשךָ מעליךָ! בּפסוּקים הוּא מפרנס אוֹתי, נוֹתן־לחמי היפה, חדל־אִישים שכּמוֹתוֹ! השוֹמע אַתּה? אֶת כּל התּוֹרה כּוּלָה שלךָ אני נוֹתנת בּחמיצה

אַחַת של חָלָב!…

בּטענוֹת אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ היתה ציפּה־בּיילה־רייזה בּאה עליו כּמה פעמים בּיוֹם. וכךְ אָרכוּ הדברים עד שעמד שמעוֹן־אֶלי והבטיחַ לָה בּתקיעת־כּף, כּי רשאִית היא לישוֹן בּמנוּחָה – הָיה תּהיֶה עֵז, בּעזרת השם יִתבּרךְ. העיקר הוּא הבּטחוֹן, היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמח!

וּמאוֹתוֹ יוֹם ואֵילך התחיל שמעוֹן־אֶלי לצרף פּרוּטה לפרוּטה צימצם אֶת צרכיו, חיסר את נַפשוּ מטוֹבה, מישכּן את קפּוֹטת־השבּת שלוּ בּמלוה, על־מנת לפרוֹע אֶת החוֹב בּדמי־שבוּע, וכךְ קבץ על יד סכוּם הראוּי להתכּבּד, ונמנוּ וגָמרוּ, הוּא וציפּה־בּיילה־רייזה אִשתּוֹ, שהוּא נוֹטל את צרוֹר הכּסף והוֹלך לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה לקנוֹת עֵז. ולָמה לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה דווקא? שני טעמים בּדבר. ראשית, משוּם שקוֹזוֹדוֹיֶיבקה מקום של עזים היא, כּפי ששמה עצמוֹ מעיד עליה: קוֹזוֹדוֹיֶיבקה בלשוֹן עם האָרץ פּירוּשה בּלשוֹננוּ “חוֹלבת העזים”. והשנית, משוּם שציפּה־בּיילה־רייזה שמעה מסַפּרים בּשם שכנה אַחַת, שהיא עצמה אֵינה מדבּרת עמה זה שנים אחָדוֹת, כּי זוֹ שמעה מפִּי אחוֹתה, שבּאה אֵליה להתאָרחַ מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, כי יש אֶצלָם בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה יהוּדי־מלמד תִּינוֹקוֹת, שקוֹראִים לוֹ “חַיִים־חָנה החָכם”, בּלשוֹן סַגי־נהוֹר, משוּם ששוֹטה מוּפלָג הוּא, וּלחַיים־חָנה החָכם יש אִשה, שקוֹראִים לָה “תּימה־גיטל השתקנית”, משוּם שנתבּרכה בּתשעה קבּים שׂיחָה, וּלתימה־גיטל השתקנית יש שתּי עזים, וּשתּיהן חוֹלבוֹת. והרי יֶש כּאן להקשוֹת: בּמה זכתה זוֹ, שיִהיוּ לָה שתּי עִזים, ועוֹד עִזים חוֹלבוֹת? וכי לא יכוֹל היה העוֹלָם להתקיים, אִילוּ לא היתה לָה אפילוּ עז אַחַת? יֶש, בּרוּך השם, יהוּדים, שאֵין לָהם אפילוּ חצי עֵז, – אִם כּן, כּלוּם מתים הם?

• וַדאי שהדין עמךְ, לכל הדעוֹת! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי לאִשתּוֹ. – הלא זוֹהי טענה עתּיקה מקדמוֹנים, שכּל העוֹלָם כּוּלוֹ מתחַבּט בּה, כּמוֹ שמצינוּ פּסוּק מפוֹרש בּגמרא: “אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא…”

• שוּב! שוּב הוּא כּאן בּפסוּק! – נכנסת אִשתּוּ לתוֹךְ

דבריו. – פּתח בּעֵז וסיֵים בּפסוּק! ואַתּה מוּטב שתּלךְ לשם, אֶל המלמד הקוֹזוֹדוֹיֶיבקאי, ותאּמַר לוֹ כּך וכךְ: שמוּעה שמַענוּ, כּי יש לָכם שתּי עִזים, וּשתּיהן חוֹלבוֹת. לָמה

לָכם שתּי עִזים חוֹלבוֹת? לכפּרוֹת? וַהלא מסתּמא מבקשים אַתּם

למכּוֹר אַחַת מהן – מכרוּה לי! מַה מכּם יהלוֹךְ?… כּךְ, בֹלָשוֹן זוֹ, תּדבּר אליהם. המבין אַתּה?

• מבין אני. אֶלָא מה, כּלוּם איני מבין? – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – אִם לי הכּסף, כּלוּם צריךְ אני לדבּר תּחנוּנים? הכּסף קוֹנה הכּל, כּכּתוּב: “כּסף וזהב מטהר חזירים”. ורק אוֹי לוֹ למי שאֵין המַטבּע מצוּי חָלילָה בּכיסוֹ, כּמוֹ ששנוּ

חכמים: “עני חָשוּב כּמת”, פּירש רש"י: אִם אֵין פּיתּא – עלה למיטה. וכן מצינוּ פּסוּק מפוֹרש גם בּמדרש: “אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא דפרסמַכתּא”…

• עוֹד פּעם פּסוּק ושוּב פּעם פּסוּק! הפּסוּק כּבר

פּסק את ראשי! הלוַאי שתּשקע בּמַעמַקי האדמה! – אוֹמרת לוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה וּמקפּחת אוֹתוֹ בּאָלָה וּקלָלָה, כּדרכּה, וחוֹזרת וּמשננת לוֹ אֶת המַעשׂה אשר עליו לעשׂוֹת, כּי ינֶסה תּחילָה דבר אל חַיִים־חָנה המלמד, אוּלי יעלה בּידוֹ. אֶלָא מה, שמא לא יִרצה המלמד? לָמה לא יִרצה? בּמה זכה הוּא, שיִהיוּ לוֹ שתּי עִזים, וּשתּיהן חוֹלבוֹת? יש, בּרוּךְ השם, בּעוֹלם, שאֵין להם אפילוּ חצי עז, – אם כן, כלום מתים הם?…

וכיוצא בטענות אלו, החוזרות חלילה.

פרק ב

הבּוקר אור, והחַייט שלָנוּ השכּים והתפּלל, נטל מַקלוֹ ואַבנטוֹ ויצא בּשלוֹם לדרכּוֹ בּרגל.

אוֹתוֹ יוֹם ראשוֹן בּשבּת היה, יוֹם קיִץ נאֶה, צח וחָם.

זה זמַן רב לא ראה שמעוֹן־אֶלי את זיו העוֹלם הדוּר ונאֶה כּל־כּךְ, לא הרגיש את חוֹם השמש נעים וּמתוֹק כל־כך, לא טָעם טעם אַויר זךְ, משיב נפש. זה ימים רבים לא עלה באַפּוֹ ריחַ שׂדה עם דשאִים וכל מיני ציצים וּפרחים, לא הריחַ ריחַ אדמה דשנה ורענַנה, אַדמַת אלוֹהים, ועֵיניו לא ראוּ יער מֵצֵל בּאִילָנוֹת, וציפּרים עפות וּמצייצוֹת

בּמרוֹם, וּפרפּרים טסים וּמרחפים בּאַויר, וַחלָלוֹ של עוֹלם מלא רינה וצהלה, שׂמחָה לנפש ותקוָה טוֹבה. שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּילָה את כּל ימי חַייו בּעוֹלָם אַחר ועֵיניו ראוּ מַראוֹת

אחרים: מַרתּף אָפל עם כּתלים מפוּחָמים ליד הדלת תּנוּר עשֵן, עם יעים ויַתּוּכים, עם עביט של שוֹפכין מלא עד שׂפתוֹ, וסמוּך להם מיטה רעוּעה של שלוֹשה קרשים, וּבמיטה ילדים הרבּה, בּלא עֵין־הרע, כּל אֶחָד קטן מאָחיו, חציים ערוּמים וכוּלָם יחפים, לא־מרוּחָצים, תּמיד רעֵבים אָזניו שמעוּ קוֹלוֹת אחרים: “אִמא, לחם! אִמא, אוֹכל!” ועל כּל הקוֹלוֹת מנַצחַ קוֹלה הזוֹעֵם של ציפּה־בּיילה־רייזה: "אוֹכל? אל יֹאכלוּ תּוֹלעָים את בּשׂרכם, אֵל טוֹב

וּמיטיב, יחד עם אביכם חדל־האִישים! אַל תּיפּח רוּחכם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, יחד עמוֹ!"… וכיוֹצא בּאֵלוּ קוֹלוֹת נעימים. ואַפּוֹ היה רגיל להריחַ ריחוֹת אחרים: ריחַ של קירוֹת לחים, שבּחוֹרף הם דוֹלפים ובקיִץ מַעלים עוֹבש, ריחַ של מַחמצת עם סוּבּים, של בּצל וּכרוּב, של טיט לח, של דגי־רקק מגוֹרדים, של מעיִים שרוּיִים בּמַיִם, וריחַ של בּלוֹאֵי בּגָדים, הנחרכים וּמעלים אֵד עם צחנה מתּחת למַגהץ המלוּבּן…

עכשיו, כּשמילט את נפשוֹ לשעה קלה מתּוֹךְ אוֹתוֹ חוֹשךְ צר ושוֹמם לאַויר העוֹלָם הרחב, החָפשי, המלא זיו ואוֹרה וריחוֹת בּשׂמים, הרגיש שמעוֹן־אֶלי שלנוּ את עצמוֹ כּמי שקפץ עם חוֹם היוֹם בֹצהרי־קיִץ ערוֹם אל תּוֹךְ הים. המַיִם הצוֹננים נוֹשׂאִים אוֹתוֹ, הגלים שוֹטפים אוֹתוֹ, והוּא טוֹבל וחוֹזר וטוֹבל, שוֹאֵף אֶת האַויר אֶל קרבּוֹ בּמלוֹא

חָזהוּ, טוֹעֵם טעם גן־עֵדן וטוֹב ויפה לוֹ.

"למשל, מה אִיכפּת לוֹ להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, – מהרהר שמעוֹן־אֶלי בּלבּוֹ, – אִילוּ כּל אֶחָד מאִתֹּנוּ, בּעלי־המלָאכה, יכוֹל

היה לָצאת בכל יוֹם, אוֹ יהא אפילוּ פּעם אַחַת בּשבוּע, לכאן, למרחַב השׂדה, ליהנוֹת קצת מזיו עוֹלָמוֹ? אִי, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה

זה, עוֹלָמךָ אשר יצרתּ!" ושמעוֹן־אֶלי מַתחיל לזמר מתּוֹךְ תּפילת מוּסף של שבּת ראש־חוֹדש, ותוֹךְ כּדי זמרה מתרגם לעצמוֹ אֶת הפּסוּקים, על־פּי דרכּו: "אַתּה יצרתּ – אַתּה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, בּראת לךָ, עוֹלָמךָ – אֶת העוֹלָם הנאֶה הזה, מקדם – מחוּץ לָעיר, בּחַרתּ בּנוּ – בּיררתּ אוֹתנוּ, אֶת בּני יִשׂראֵל עמךָ, מכּל האוּמוֹת – מכּל הגוֹיִים, להוֹשיבנוּ שם בּכתריאֵליבקה עירךָ בּמַחשכּים, צפוּפים

וּדחוּקים, כּבוּשים וּלחוּצים, כּדגים מלוּחים בּחָבית, וַתּתּן לָנוּ

– אוֹי, צרוֹת וּמַכאוֹבים נתתּ לָנוּ, עוֹני ודלוּת וכל מיני פּוּרעניוֹת,

קדחת וּרביעית וכל מיני חלָיים רעים נתת לָנו, בּרחמיךָ הרבּים – בּים – בּים – בּים!"…

כּךְ מזמר לוֹ שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ זמר חרישי מתּוֹךְ חוֹטמוֹ, והוּא מתאַוה להתנַפּל כּאן בּדרךְ־הילוּכוֹ, כּמוֹת שהוּא, על

הדשא הירוֹק בּשׂדה, להשתּטחַ וּלהחליץ עצמוֹתיו וליהנוֹת קצת מעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. אֶלָא מיד הוּא נזכּר בּשליחוּתוּ המוּטלת עליו ואוֹמר לעצמוֹ: “עד כאן אוֹמרים בּשבּת הגָדוֹל – דיֶיךָ, שמעוֹן־אֶלי לזמר! הלךְ לעוֹלָמוֹ – לֵךְ, אָחי, בּכוֹחךָ זה והוֹשעתּ את זוּגתָךָ, את ציפּה־בּיילה־רייזה שתחיֶה! אֶת עצמוֹתיךָ תּחליץ, אִם יִרצה השם, בּפוּנדק־האַלוֹנים. שם יש לךָ שאר־בּשׂר בּמקצת, דוּדי המוֹכסן. שם אֶפשר למצוֹא בּכל עֵת וּבכל שעה מעט מַשקה, לקיים מַה שנאמַר: ותלמוּד תּוֹרה כּנגד כּוּלָם – כּוֹס מהיכא־תיתי שקוּלָה כּנגד כּל תענוּגוֹת העוֹלָם הזה”… ושמעוֹן־אֶלי משנס מתניו וּפוֹסע והוֹלךְ לדרכּוֹ הלאָה.

פרק ג

כּאֶמצע הדרךְ, בּין שתּי הערים כּתריאֵליבקה וקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, עוֹמד בּשדה פּוּנדק, שקוֹראים לוֹ “פּוּנדק־האַלוֹנים”.

פּוּנדק זה כּוח המוֹשךְ יֶש בּוֹ, מעֵין כּוֹחָה שֶל אֶבן שוֹאֶבת,

שמוֹשךְ אֵלָיו את כּל בּעלי־העגָלוֹת עם נוֹסעֵיהם, בּין אֵלוּ שנוֹסעים מכּתריאֵליבקה לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה וּבין אלוּ שנוֹסעים מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה

לכתריאֵליבקה – אלוּ ואלוּ אִי־אפשר לָהם שלא יסוּרוּ לפוּנדק־האלוֹנים, ולוּא לשעה קלה. אֵין איש יוֹדע, כּוֹח־משיכה זה מהוּ. יש אוֹמרים, משוּם שבּעל הפּוּנדק, דוּדי המוֹכסן, הוּא איש טוֹב ונוֹח לבּריוֹת

וּמַכניס־אוֹרחים גָדוֹל, כּלוֹמר, שכּל אֶחָד מן העוֹברים והשבים מוֹצא אֶצלֹו בּמחיר השוה לכל נפש כּוֹס מַשקה הראוּי להתכּבּד עם כּל מיני־קינוּחַ משוּבּחים. ויש אוֹמרים, משוםּ שדוּדי זה הוּא אֶחָד מאוּתם אַנשי החברה, שקוֹראִים לָהם “מנַחשים” אוֹ “נביאים”, שהם עצמם אֵינם עוֹסקים בּגניבוֹת, אֶלָא יש לָהם מַגָע וּמַשׂא עם כּל הגנבים המפוּרסמים והם יוֹדעים את כּל צפוּנוֹתיהם, וּמפּני שאין זה אֶלָא בּגדר השׁערה, מוּטב שלא להאריךְ אֶת הדיבּוּר על כּךְ.

דוּדי היה יהוּדי מוֹכסן, בּריא־בשׂר, שׂעיר, בּעל כּרס רחָבה וּבעל חוֹטם נפוּחַ, וקוֹלוֹ כּקוֹל

שוֹר־הבּר. טוֹב היה חלקוֹ בּעוֹלָמוֹ, פּרנסתוֹ מצוּיה בּשפע, מזָויו

מלאִים, פּרוֹתיו חוֹלבוֹת, ולא עוֹד, אֶלָא שהוּא עצמוֹ נתאַלמן לעֵת

זקנתוֹ ונתמַעטוּ צרכיו. כּלוּם היה חָסר, כּמַאמַר הבּריוֹת, אֶלָא מיחוש ראש ומפּני שהיה ריקן וגס־רוּחַ ולא הבחין בּין ספר־סליחוֹת וּבין הגָדה של פּסח וּבין קוּנטרס של בּרכּת־המזון, היה שאֵר־בּשׂרוֹ שמעוֹן־אֶלי החַייט מתבּיֵיש בּוֹ: לא לכבוֹדוֹ היה הדבר, שהוא, שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ, איש יוֹדע נַגן וגבּאי בּבית־תּפילה, יֶש לוֹ קרוֹב מוֹכסן, בּוּר ועם־האָרץ. וּכנגדוּ דוּדי התבּיֵיש אַף הוּא, שיֶש לוֹ קרוֹב חַייט מַטליא, עני

ואֶביוֹן, שניהם התבּיישוּ זה בּזה ואף־על־פּי־כן, כּשראָה דוּדי את שמעוֹן־אֶלי נכנס אֶצלוֹ, קיבּל אוֹתוֹ בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת וּבסבר פּנים

יפוֹת, וכל־כּךְ משוּם שהיה ירא מפּניו, ולא מפּני קרוֹבוֹ עצמוֹ היה יראה, אֶלָא מפּיו הרחב, פּה דוֹבר עתק.

• בּרוּך הבּא, אוֹרחַ! מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי

שמעוֹן־אֶלי? מה שלוֹם זוּגָתךָ ציפּה־בּיילה־רייזה? מה שלוֹם ילָדיךָ?

• אט, מה אָנו מה חַיֵינוּ? – השיב לו החַייט בּפסוּק, כּדרכּוֹ. – מי בּרעש וּמי בּמֵגיפה – פּעמים כּךְ וּפעמים כּךְ, וּבלבד שאָנו חַיִים וקיימים, כּכּתוּב: אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא דפרסמַכתא דקוּרנסא… ואתּה מַה שלוֹמךָ, קרוֹבי היקר? מה חָדש אֶצלכם בּכּפר? זכרנוּ אֶת הדגה – עדיִין זוֹכר אני את טעם הלביבוֹת מן השנה שעברה ואֶת מעט המַשקה המוּבחר שלךָ, שזהו עיקר גָדוֹל אֶצלךָ. שהרי לעיֵין בּספר אִי אַתּה אוֹהב. לָמה רגשוּ גוֹיִים – מה חפץ לךָ בּמלה יהוּדית? אִי, רב דוּדי, רב דוּדי! אִילוּ אבּא שלךָ, הוּא דוֹדי רב גדליה־ווֹלף עליו השלוֹם, היה קם עכשיו מקברוֹ ורוֹאֶה את דוּדיק שלוֹ בּקלקלתוֹ, כּשהוּא יוֹשב כּאן בּכּפר כּגוֹי בּתוֹךְ כּל הגוֹיִים, להבדיל, היה חוֹזר וָמת. אבּא היה לךָ, רב דוּדי, שלא הניחַ רבּים כּמוֹתוֹ! יהוִדי כּשר היה, זכוּתוֹ יגן עלינוּ, היה שוֹתה ייש, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, מתּוֹךְ כּלי עמוֹק… קיצוּרוֹ של דבר, אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ צרוֹר – אֵין שׂיחָה שאֵין בּסוֹפה מיתה. לךְ אֵיפוּא והָבֵא, לכל הפּחוֹת, מעט ייש, כּמוֹ שאָמַר התּנא רב פּימפּם: קפּוֹטה בּמַשכּנתּא ושיטפא דלישנא בגרוֹנם – את הקפּוֹטה תּמַשכּן ותקח מעט ייש…

• שוּב? שוּב פּתחתּ בּלשוֹן־קידוּש שלךָ? – אוֹמר דוּדי

וּמַגיש לוֹ כּוס ייש. – מוּטב שתּאמַר לי, שמעוֹן־אֶלי, לאָן יהוּדי נוֹסע?"

• יהוּדי אֵינוֹ נוֹסע, – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי וּמריק את

הכּוֹס אֶל תּוֹךְ גרוֹנוֹ. – יהוּדי הוֹלךְ בּרגל, כּמוֹ שאָנוּ

אוֹמרים בּהלל: רגליהם ולא יהלכוּ – רגליִים יש לךָ ואִי אַתּה חוֹלה מלפסוֹע.

• מכּיוָן שכּךְ, – אוֹמר דוּדי, – אמוֹר לי, מַחמַד־לבּי, לאן יהוּדי פּוֹסע?

• יהוּדי פּוֹסע – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי וּמֵריק כּוֹס שנית

– לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה הוּא פּוֹסע, לקנוֹת עזים, כּכּתוּב: עזים תּעשׂה לךָ – קנה לךָ עזים!

• עזים? – שוֹאלוֹ דוּדי בּתמיהה. – מה ליהוּדי חַייט וּלמסחָר של עזים?

• דיבּרה תּורה בּלשוֹן רבּים – עזים! – אוֹמר

שמעוֹן־אֶלי. – כּל עצמי אֵיני מתכּוון אֶלָא לעֵז אַחַת, אוּלי יַקרה אלוֹהים לפנַי עֵז הראוּיה להתכּבּד במקח השוה. כּלוֹמר, אני לא הייתי קוֹנה אפילוּ עֵז אַחַת, אֶלָא אִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, הלא מַכּיר אַתַּה אוֹתה, כּמה קשת־עוֹרף היא! והתעקשה, אַחַת דיבּרה ולא תּוֹסיף: הכּצעקתה – הבה לי עֵז! ובעל, הלא אוֹמר אתּה, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ, שהרי מצינוּ פּסוּק מפוֹרש בּמדרש־פּליאָה… הזוֹכר אַתּה, רב דוּדי, אֶת הפּסוּק במדרש־פּליאָה?

• בּעניינים אֵלוּ – אוֹמר דוּדי – אַתּה בּקי יוֹתר

ממני. הלא יוֹדע אתּה שאֵין אני מחוּתן קרוֹב אֵצל זה… המדרש… ורק דבר אֶחָד, קרוֹבי היקר, אֶשאָלךָ: אֵיךְ הגעתּ אַתּה לידי כּךְ, שאַתּה מבין בטיב עִזים?

• בּרוךְ יוֹצר המאוֹרוֹת! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי הפּעם מתּוֹךְ רוֹגז. – ואֵיךְ הגיע מוֹכסן שכּמוֹתךָ לידי כּךְ, שהוּא מבין בּטיב סליחָה סידילקוֹבית? ואַף־על־פּי־כן, כּשאַתּה יוֹשב לסדר של פּסח, אַתּה דש בּעקביךָ מזמוֹר של “בּרכי נַפשי” ואומר “זה כּפּרתי זה חליפתי” בּגילָה, בּרינה, בּשמחָה רבּה… וכי מה? כּלוּם לא כּךְ?…

דוּדי המוֹכסן הרגיש בּעקיצה, אֶלָא שקפץ פּיו ואָמַר בּלבּוֹ: “המתּן, המתּן לי, חַייטוֹן שכּמוֹתךָ, פּלגָאָה שכּמוֹתךָ! נראֶה, שדעתּךָ גסה עליךָ היוֹם ואתַּה מתפּאֵר עלי יוֹתר מדי בּתוֹרתךָ! הנה אלמדךָ פּרק בּפרשת עֵז, וידעתּ את תּנוֹאָתי!”… ושמעוֹן־אֶלי מעוֹררוֹ בּינתיִים למזוֹג לוֹ עוד כּוֹס אַחַת מאוֹתה הטיפּה המרה, שהיא ריפאוּת לגוּף ושיקוּי לעצמוֹת.

את האמת אֵין לכחד: שמעוֹן־אֶלי אָהב לטעוֹם מעט ייש, אַף כּי שיכּוֹר לא היה – חַס וחָלילָה! וכי אֵימתי השׂיגָה ידוֹ לגרוֹם לעצמוֹ הנאָה זוֹ? ורק חוּלשה אַחַת היתה בּוֹ: כּיוָן ששתה כּוֹס ראשוֹנה, מיד חָזר ושתה כּוֹס שנית, וּמשתּי כּוֹסוֹת כּאֵלה היה מתבּסם ונַעשׂה שׂמח, לחָייו מַסמיקוֹת, עֵיניו מַבריקוֹת

וּלשוֹנוֹ – לשוֹנוֹ הוּתרוּ אסוּריה והיא מקשקשת כעינבּל.

• כּנגד מַה שאָמרתּ חברת “פּועֵל צדק”, – אוֹמר

שמעוֹן־אֶלי, – בּני יִשׂראֵל עמךָ יש לָהם מַעלָה טוֹבה, שכּל אֶחָד מהם אוֹהב כּבוֹד ורוֹדף כּבוֹד, כּבלעם הרשע בּשעתוֹ, כּל סַנדלָר פּחוּת שבּפּחוּתים רוֹצה להתמַנוֹת גבּאי ראשוֹן, וַאפילוּ על עביט של שוֹפכין. אָמַרתּי אני להם: אַחַי וריעי, קטוֹנתי מכּל הצרוֹת – לָמה לי טרחכם וּמַשׂאכם וריבכם, בּחרוּ לָכם סנדלָר לגבּאי, לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ – מוֹחל אני לָכם על הכּבוֹד ואיני רוֹצה בּמַּכוֹת־לחי. אָמרוּ לי: הבל תּדבּר! מַה שעשׂתּה חברה עשׂוּי, ואֵין אַחַר מַעשׂה עמךָ כּלוּם! אָמַרתּי לָהם: אִם כּן הרי זה כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: שִׂמְלךָ dir=“rtl”>לךָ קצין תּהיֶה לָנוּ – מַכּוֹת לחי תּקבּל וגבּאי ראשוֹן תּהיֶה!… אַךְ הס! מרוֹב שׂיחי שכחתּי, כּי חוֹבת עֵז עלי. עוֹד היוֹם גָדוֹל – עוֹד מעט וּפנה יוֹם! שלוֹם לךָ, רב דוּדי, חזק, חזק, ונתחַזק – היֵה שלם בּגוּפךָ ושלם בּממוֹנךָ, וּתלבּב לָנו לביבוֹת!

• אַל תּשכח אֵיפוֹא, – אוֹמר לוֹ המוֹכסן, – בּחזירתךָ,

אִם יִרצה השם, כּשיִתּן אלוֹהים את החַיִים והשלוֹם, תּסוּר אֵלי לָנוּחַ.

• אִם יִרצה השם, אִם יִרצה השם, בּלי נדר וּמַסקנה! אוֹמר שמעוֹן־אֶלי, – בּוַדאי וּבּוַדאי, וכי מה עלה על דעתּךָ? הלא אֵין אָנוּ אֶלָא בּשׂר ודגים, כּמַאמרךָ: אָדם הוּא אִיש וּברוָז הוּא עוֹף, המעוֹפף על־פּני הבּיצה וּמקשקש בּכנפיו. ואַתּה גם אתּה, רב דוּדי, הכן־נא מעט מַשקה המתקבּל על הדעת עם קינוּחַ־פּה, שיהא לכבוֹד וּלתפאֶרת לאַנשי מספּרִיִים וָמַחַט, בּני יִשׂראֵל

עמךָ.

פרק ד

וַיצא שמעוֹן־אֶלי מאלֵוֹני דוּדי, זה פּוּנדק־האַלוֹנים, שׂמח וטוֹב־לב, וַיָבוֹא בּשלוֹם לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה וּכשבּא לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, היה הוֹלךְ ושוֹאֵל, אַיֵה מקוֹמוֹ של רב חַיִים־חָנה החָכם, שיֶש לוֹ אִשה תּימה־גיטל השתקנית עם שתּי עזים חוֹלבוֹת? ולא היה צריךְ לחקוֹר ולדרוֹש הרבּה, כּי העיירה קוֹזוֹדוֹיֶיבקה אֵינה כּרך גדוֹל מכּרכּי הים, שעוֹברי־אוֹרח מן החוּץ תּוֹעים בּרחוֹבוֹתיהם ואֵינם מוֹצאִים בּהם ידיהם ורגליהם. כּל העיירה כּוּלָה מוּנַחַת לפניךָ כּעל צלחת: הנה האִטליז עִם הקצבים ונַערי־הקצבים ועם כּלבי־האִיטליז. והנה השוּק, מקוֹם שהנשים מחַזרוֹת שם בּפוּזמקאוֹתיהן לרגליהן מגוֹיה אֶל גוֹיה וּממַשמשוֹת כּוּלָן בּתרנגוֹל אֶחָד:

• טשוּיֶיש, טשוּיֶיש! אַ שוֹ טוֹבּי זאַ קוּרקאָ?

• יאַקאַ קוּרקאַ? צאָ פּיוואן, אַ נאָ קוּרקאַ!

• ניחַאי בּוּדאָ פּיוואן! אַ שוֹ טוֹבּי זאַ קוּרקאָ?¹

עוֹד שתּי פּסיעוֹת מִכּאן – והנה חצר בּית־הכּנסת, מקוֹם שנשים זקנוֹת יוֹשבוֹת שם על־גבּי עריבוֹת קטנוֹת וּמוֹכרוֹת אַגָסים, זרעוֹנים וּמיני קיטניוֹת, וּמלמדים מַרבּיצים שם תּורה,

תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם צוֹוחים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, ועזים, עזים הרבּה לאֵין שיעוּר, מקפּצוֹת על הגגוֹת ותוֹלשוֹת מהם קש, אוֹ רוֹבצוֹת על האָרץ בּזקנקניהן החלָקים, מתחַממוֹת בּשמש וּמעלוֹת גירה. והנה גם בּית־המרחָץ וּכתלָיו השחוֹרים, המפוּחָמים, והנה הנהר, שמימיו מכוּסים בירוֹקה, כּעֵין הסכךְ שעל־גבּי הסוּכּה, וכוּלוֹ שוֹרץ עלוּקוֹת וּצפרדעים מקרקרוֹת. הנהר מַבהיק כּנגד החמה, נוֹצץ בּברק אבנים טוֹבוֹת וּמַסריחַ נוֹראוֹת. ושם, מעֵבר הנהר, אֵין כּלוּם, מלבד אֶרץ ושמַיִם – תַּמה קוֹזוֹדוֹיֶיבקה!

כּשנכנַס החַייט אֵצל רב חַיִים־חָנה החָכם, מצאוֹ בּעבוֹדתוֹ, עבוֹדת־הקוֹדש, כּשהוּא יוֹשב בּטלית־קטן גדוֹלָה וּבכיפּה מחוּדדת על הגמרא וּמלמד את התּלמידים בּניגוּן וּבקוֹלי־קוֹלוֹת פּרק בּמַסכת בּבא קמא, אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם: “ההוּא בּרחא – מַעשׂה בּעֵז, דחָזא לפתּא – שראתה לפת, אַפּוּמא דדנא – על פּי החָבית, סריךְ סליק – טיפּסה ועלתה, אָכלָה ללפתּא – אָכלה את הלפת, ותבריה לדנא – ושברה אֶת החָבית”…

צפרא טבא למארי דחיטא דקופא דמַחטא! – פּתח ואָמַר שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּלשוֹן תּרגוּם אונקלוֹס והסבּיר מיד בּלשוֹן יהוּדית פּשוּטה: – בּוֹקר טוֹב, רבּי, יִיכּנס בּךָ וּבתלמידיךָ! רוֹאֶה

אני, שאַתּה עוֹמד עמהם בּאוֹתוֹ עניין עצמוֹ, שבּשבילוֹ טרחתּי וּבאתִי לכאן אל זוּגָתי שלךָ מרת תּימה־גיטל, היינוּ בּעניין של עֵז. כּלוֹמר, כּשאני לעצמי, לא הייתי קוֹנה עֵז, אֶלָא אִשתּי, שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, הלא קשת־עוֹרף היא, והתעקשה, אַחַת דיבּרה ולא תּוֹסיף: הכּצעקתה – הבה לי עֵז! ובעל, הלא אוֹמר אַתה, חַייב לשמוֹע בּקול אִשתּוֹ, שהרי מצינוּ כּתוּב מפוֹרש בּגמרא: אַסכּקוּרדא דבּרבּנתא דפרסמַכתא דקוּרנסא… מה אַתּה מסתּכּל בּי? אַל תּסתּכּל בּקנקן אֶלָא בּצינצנת – אַל תּראֵני שאני יהוּדי בּעל־מלָאכה, יגיע כּפּיךָ אַשריךָ! מסתּמא שמַעתּ אֶת שמעי, אני שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, אִיש נכבּד וּנשׂוּא־פּנים בּחברת “פּוֹעֵל צדק” וגבּאי בּבית־התּפילה של חַייטים, אף־על־פּי שאֵיני אוֹהב כּבוד ואֵיני רוֹדף כּבוֹד, לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצך – מוֹחל אני לָכֶם, אני אוֹמר לָהֶם, על הכּבוֹד ואיני רוֹצה בּמַכּוֹת־לחי. אָמרוּ לי: הבל תּדבּר! מַה שעשׂתה חברה עשׂוּי, ואֵין אַחַר מַעשׂה עמךָ כּלוּם! שׂמלךָ לךָ קצין תּהיֶה לָנוּ – מַכּוֹת לחי תּקבּל וגבּאי ראשוֹן תּהיֶה!… אַךְ שׂאֵני, רבּי, מרוֹב שׂיחי

הפלגתּי בּדברים ושכחי ליתּן לךָ שלוֹם. שלוֹם עליכם, רב חַיִים־חָנה, שלוֹם עליכם ילָדים, צֹאן קדשים, שקצים וּרמשׂים, קוּנדסים ועכּברוֹשים! הלוַאי כֹּה תּרצוּ לרקד, אִם רוֹצים אַתֶּם ללמוֹד! האמת דיבּרתּי, אם לא?…

כּששמעוּ התּלמידים דיבּוּרים אֵלוּ, התחילוּ צוֹבטים זה

אֶת זה תּחת השוּלחָן, כּוֹבשים צחוֹקם ויוֹרים בּחוֹטמיהם. הלָלוּ

שׂמחוּ בּכל לבּם על האוֹרחַ, והיוּ מחַיִים אֶת נַפשם, אִילוּ שלח לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לעתּים קרוֹבוֹת אוֹרחים כּאֵלה. ורק חַיים־חָנה החָכם דעתּוֹ לא היתה נוֹחָה מזה – לא אָהב כּי יפסיקוּהוּ בּאֶמצע העניין. עמד וקרא לאִשתּוֹ תּימה־גיטל, והוּא עצמוֹ חָזר עם תּלמידיו אָל העֵז, שאָכלָה את הלפת, וסיֵים עמהם בּקוֹל רם וּבניגוּן: “חַייביה רבא – חִיֵיב רבא את העֵז, כּי צריכה היא לשלם על הלפת ועל החָבית השבוּרה תּשלוּמי נזק!”…

שמעוֹן־אֶלי ראה ונוֹכח, כּי עם המלמד אֵין לוֹ מַה לדבּר, וּפנה אל המלמדית, וּבשעה שהמלמד ותלמידיו היוּ עֹוסקים בעניין העֵז אשר בּגמרא, נכנַס שמעוֹן־אֶלי החַייט בּשׂיחָה עם תּימה־גיטל המלמדית בּעניין העֵז שֶלָה.

• הרי אני, כּפי שעֵינַיךְ רוֹאוֹת, יהוּדי בּעל־מלָאכה, – אָמַר לָה שמעוֹן־אֶלי החַייט. – אֶפשר שמַעת אֶת שמעי – אני שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, איש נכבּד וּנשׂוּא־פּנים בּחברת “פּוֹעֵל צדק” וגבּאי בּבית־התּפילה של חַייטים, אַף־על־פּי שאֵיני צריךְ לכךְ, לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ – מוֹחל אני לָכם, אני אוֹמר, על הּכבוֹד ואֵיני רוֹצה בּמכּוֹת־לחי!… בּאתי אֵיפוֹא אֵלַיִךְ בּדבר אַחַת העזים שלָךְ כּלוֹמַר, כּשאני לעצמי, לא היִיתי קוֹנה עֵז, אֶלָא כּפי שאִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, התעקשה: הכּצעקתה – הבה לי עֵז, וּבעל, הלא אוֹמרת אַתּ, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ, שהרי מצינוּ כּתוּב מפוֹרש בּגמרא…

תּימה־גיטל, אִשה קטנה בּעלת חוֹטם קטן כֵעין השעוּעית, שהיא מקנַחַת אוֹתוֹ פּעם בּפעם בּשתּי אֶצבּעוֹת, שמעה מקצת דבריו ומיד הפסיקה אוֹתוֹ בּאֶמצע:

• בּאת אֵיפֹוֹא אֵלי לקנוֹת מידי אַחַת מן העזים שלי? לָכן כּה אוֹמַר לךָ, יהוּדי חביבי: ראשית, אֵיני עוֹמדת כּלָל למכּוֹר עֵז, כּי לָמה נרמה אֶת עצמנוּ, לשם מה אֶעשׂה זאת? לשם כּסף? מהוּ כּסף? כּסף עגוֹל הוּא! כּסף מתגלגל והוֹלךְ, ועֵז לעוֹלם

עוֹמדת. וּבפרט עֵז כּזוֹ! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם, אני אוֹמרת לךָ, אֵם מינקת! כּמה נוֹחָה היא, בּלא עֵין־הרע, לחליבה! והחָלָב שהיא נוֹתנת! והאוֹכל שהיא אוֹכלת! וכי אוֹכלת היא? כּמעט ולא כּלוּם! פּעם בּיוֹם בְּלִיל סוּבּים, והשאָר מעט קש מן הגג של בּית־המדרש, ואַף־על־פּי־כן, אֵין בּכךְ כּלוּם. אִם ישלמוּ לי מחיר הראוּי להתקבּל, אני נמלכת בּדעתּי ואוֹמרת: יצר־הרע של כּסף, כּדבריךָ, כּוֹחוֹ גָדוֹל, בּכסף יכוֹלָה אני לקנוֹת עֵז אַחרת, אַף כּי עֵז כּעֵז שלי אֵינה בנמצא. וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת… אַךְ הס! מַה יוֹעילוּ דיבּוּרים? הנה אָביא לךָ תּיכף וּמיד את העֵז, ותראֶה בּעֵיניךָ!

• ותימה־גיטל רצה לחוּץ וּמוֹליכה וּמביאָה אֶת העֵז לתוֹךְ הבּיִת וּמַראָה כּד חָלָב שחָלבה היוֹם.

משראה החַייט חָלָב, התחיל לוֹקק שׂפתיו וענה ואָמַר:

• אִמרי לי אֵיפֹוא, יהוּדייה חביבה שלי, מַה יקר? כּלוֹמַר, כּמה מַעלֹות טוֹבוֹת – כּמה תּצוויני לשקוֹל על כּפּךְ בּמחיר העֵז, דרך משל? שאִם לא בּמקח השוה, לא אֶקנה. ויוֹדעת אַתּ, משוּם מה? ראשית, משוּם שאֵיני צריךְ לה כּ־כּ־כּלָל וּכלָל, אֶלָא כּפי שאִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, התעקשה פּעם אַחַת ולא תּוֹסיף: הַכֹצַעֲקָ…

• מַה שייךְ כּמה? – מַפסיקה אוֹתוֹ תּימה־גיטל באֶמצע

“הכּצעקתה” וּמקנַחַת את חוֹטמה הקטן בּשתּי אֶצבּעוֹת. – אמוֹר אַתּה את מקחךָ, ונשמַע! ורק אַחַת אוֹמַר לךָ: השוֹמע אַתּה? כּמה שתַּרבּה לשלם – אַתּה קוֹנה מציאָה! ויוֹדע אַתָּה, משוּם מה? משוּם שאִם קוֹנה אַתּה מידי את העֵז, תּהיֶה לךָ עֵז…

• אֶלָא מַה סבוּרה אַתּ? – מַפסיק אוֹתה החַייט

בּאֶמצע. – הלא לכךְ אני רוֹצה לקנוֹת אוֹתה, משוּם שהיא עֵז, ולא שפיפוֹן! כֹלוֹמַר, כּשאני לעצמי, לא הייתי קוֹנה עֵז, איני צריך לָה כּ־כּ־כֹלל וּכלל, אֶלָא כּפי שאִשתי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, התעקשה פּעם אַחַת ולא תּוֹסיף: הכצעק…

• אֶלָא מַה סבוּר אַתּה? הלא הוּא אשר אָמַרתּי! –

נכנסת תּימה־גיטל לתוֹךְ דבריו ועוֹמדת שוּב למנוֹת את מַעלוֹתיה של העֵז, אֶלָא שהחַייט אֵינוֹ מַניחַ לָה לדבּר וּמַפסיק אוֹתה

בּאֶמצע. וכךְ הם מַפסיקים זה אֶת זה, עד שטענוֹתיהם מתמַזגוֹת יחד וּמשמשוֹת בּעירבּוּביה: “וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם!… כּשאני לעצמי, לא היִיתי קוֹנה עֵז… בּליל סוּבּים.. והתעקשה פעם אַחַת ולא תּוֹסיף: הכּצעקתה… כּסף עגוֹל הוּא… לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ… כּמה נוֹחה היא, בלא עֵין־הרע, לחליבה… זוֹ ציפה־בּיילה־רייזה… כּלום אוֹכלת היא?… פּעם אַחַת ולא תוֹסיף: הכּצעקתה… השאר – קש מן הגג של בּית־המדרש… dir=”rtl“>וּבעל, הלא אוֹמרת אַתּ, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ… עֵז היא זוֹ? אֵם, ולא עֵז…”

• שמא תּחדלוּ לעַזְעֵז בּעֵז, שמא תּחדלוּ? –מַפסיק

אוֹתם בּאֶמצע חַיים־חָנה החָכם והוֹפךְ פּניו אֶל אִשתּוֹ. –

השמַעתּם כּזאת מימיכם? עוֹמדים אָנוּ כּאן באֶמצע עניין אָנוּ עוֹמדים, בּעניין נזיקין, והם: עֵז – עֵז! עֵז – עֵז! העֵז מְעַזֶזת לי אֶת המוֹחַ מְעַזֶזֶת היא לי!

• כּן דיבּרתּ! – נַענה שמעוֹן־אֶלי ואָמַר. – בּמקוֹם

תּוֹרה, שם חָכמה! מַה־נַפשךְ, מַה יֶש כּאן להאריךְ בּדיבּוּרים? לי הכסף ולי הזהב – הכּסף שלי והסחוֹרה שלָכם. אִמרי שלוֹשה דברים – אַחַת וּשתּיִם וכוֹס מַשקה לברךְ על המוּגמר, כּמו שכּתוּב בּמחזוֹר: מחוּספּס מפצפּצים – וּפירוּשוֹ…

• לָמה לי פּירוּשוֹ? מוּטב שתּאמַר לי, כּמה אַתּה נוֹתן לי בּמחיר העֵז? – מַשפּילָה תּימה־גיטל אֶת קוֹלָה, כּוֹפפת עצמה לפני החַייט כּחתוּלָה מתפּנקת וּמקנַחַת חוֹטמה הקטן לכאן ולכאן.

• משל כּחרס הנשבּר! – מַשפּיל

אַף שמעוֹן־אֶלי אֶת קוֹלוֹ. – מַה פּירוּש, שאני אומַר? כּלום אני הוּא האוֹמר?

• רוֹאֶה אני, שנתקיים בּי מקרא מלא: אַל תּקשוּ לבבכם – כּל טרחָתי לבטלה! כֹּפי הנראֶה, לא אֶקנה היוֹם מידךְ עֵז! אַל־נא יִחַר אַפּךְ בּי, שהציקוֹתי לָךְ חינם!…

ושמעוֹן־אֶלי הוֹפךְ פניו אֶל הדלת ומשׂים עצמוֹ כּמבקש לָלֶכת.

• ראֵה־נא גם ראֵה! – אוֹמרת תּימה־גיטל ותוֹפסת אוֹתוֹ בּשרווּלוֹ. – לָמה אַתּה נחפּז כּל־כּךְ? כּלוּם הנהר בּוֹעֵר? מַה־נַפשךְ, הלא החילוֹת לדבּר בּעֵז…

קיצוּרוֹ של הדבר, המלמדית אָמרה אֶת המקח שלָה, והחַייט אָמַר אֶת המקח שלוֹ; היא גָרעה מקצת משלָה, והוּא הוֹסיף מקצת על שלוֹ, דינר לכאן ודינר לכאן – עד שבּאוּ לעמק השוה. שמעוֹן־אֶלי הוֹציא וּמנה אֶת המעוֹת, נטל את העֵז וקשר אוֹתה בּאַבנטוֹ, תּימה־גיטל רקקה על הכּסף שקיבּלה במחיר העֵז, בּירכה אֶת החַייט בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, כּשלָחשה בּשעת מַעשׂה מין לחש בּשׂפתיה, הבּיטה חליפוֹת פּעם על הכּסף וּפעם על העֵז וליותה אֶת החַייט בּברכוֹת מַאליפוֹת:

• היֵה שלוֹם, ולךְ לשלוֹם, אַתּה שלוֹם, והעֵז שלוֹם.

יהי רצוֹן, שתּהיֶה לךָ לברכה ולא לקלָלָה, לשׂוֹבע ולא לרזוֹן, וּכשם שהיתה עד עתּה, כּךְ תּהיֶה מעתּה ועד עוֹלָם, לא למַטה מזה, למַעלָה מזה אֵין שיעוּר, שתּעמוֹד ותעמוֹד אֶצלךָ לאוֹרךְ ימים, שתּהא חוֹלבת וחוֹלבת, שוֹפעת חָלָב עד בּלי די!…

• אָמן, גם אתּם! – עוֹנה החַייט ואוֹמר וּפוֹנה אֶל

הדלת, אֶלָא שהעֵז מסרבת לָלכת, מנַגחת בּקרניה על ימין ועל שמאל, מתעקשת וּבוֹעֶטֶת בּטלפיה בּקרקע, מרימה קוֹלָה הפּוֹעה וּמסַלסלת בּגרוֹנה, כּחַזן לצעיר, היוֹרד בּפּעם הראשונה לפני התיבה: מֶהֶהֶהֶהֶה פּשעי! וּמֶהֶהֶהֶהֶה חַטאתי!… כּלוֹמַר: לאָן אַתּם

מוֹשכים אוֹתי?…

ראה רב חַיִים־חָנה החָכם ועמד בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מעם השוּלחָן וּברצוּעה שבּידוֹ סייע לשַלֵחַ אֶת העֵז מן הבּיִת, והתּלמידים דוֹפקים וּמזרזים אוֹתה מאחוֹריה בּלשוֹן

גוֹיִית, שעזים נזקקוֹת לה:

• הֵי, קוֹזה, קוֹזה! פּאַשוֹל קוֹזה! כּלוֹמַר, הוֹי, עֵז, עֵז! לכי לָךְ, עֵז!

והחַייט יצא לדרכּוֹ.

פרק ה

ותמאן – העֵז לא אָבתה לָלכת אַחרי החַייט בּשוּם פּנים ואוֹפן! בּכל כּוֹחוֹתיה התאַמצה להשתּמט מידוֹ, לָשוּב לביתה

וּלרפתּה. אַךְ כּל מַאמַציה לא הוֹעילוּ לָה. שמעוֹן־אֶלי משךְ אוֹתה בּאַבנטוֹ והסבּיר לָה, כּי לשוא סירוּביה ובעיטוֹתיה וגעיוֹתיה, שהיא גוֹעה, וכךְ אָמַר לָה:

• כּתוּב אֶצלנוּ: על־כּרחךָ אַתּה חַי – גזירה היא, שתּמשכי בּעוֹל הגָלוּת. בּין שרצוֹנךְ בּכךְ סוּבין שאֵין רצוֹנךְ

בּכךְ – אֵין נמלָכים בּךְ ואֵין שוֹאלים עֵצוֹת מפּיךְ! גם אני היִיתי לפנים ציפּוֹר־דרוֹר כּמוֹךְ, בּחוּר כּהלָכה, אֶחָד מפּרחי החַייטים המהוּדרים, יוֹצא בּאפוּדה נאָה וּבנעַליִים שוֹרקוֹת,

כּוּלי אָגיל ואֶשׂמַח! כּלוּם מה חָסר היִיתי? מיחוּש ראש? אָמַר לי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא: לךְ לךָ מאַרצךָ – היכּנס, שמעוֹן־אֶלי, ורד אל תּוֹך השׂק! קח לךָ לאִשה אֶת ציפּה־בּיילה־רייזה, הוֹלידה בּנים וּבנוֹת התלבּט עמהם בּעוֹני וּבדחקוּת, למען ישחירוּ פּניךָ כּשוּלי קדירה, כּי לכךְ נוֹצרת – כּי על כּן חַייט אַתּה!…

כּך שפךְ שמעוֹן־אֶלי אֶת לבּוֹ לפני העֵז ונחפּז לָלכת לדרכּוֹ, כֹמעט שהיה רץ. רוּחַ קלה וחַמה הפריחָה את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ המטוּלָאָה, התגנבה וסילסלה בּפאוֹתיו, ליטפה אֶת זקנוֹ הקלוּש והגישה אֶל אַפּוֹ ריחוֹת־ניחוֹחַ של מינתּה, של בּבּוֹנג ושל שאָר פּרחי שׂדה ועשׂבי בּשׂמים, שלא היה רגיל בּהם כּלָל. מרוֹב רגשוֹתיו בּו התחיל להתפּלל תּפילת מנחָה, אוֹמר “פּיטוּם הקטוֹרת”, כּשהוּא הוֹלךְ וּמוֹנה

כּל אוֹתם הדברים הטוֹבים: “הצרי והציפּוֹרן, החלבּנה והלבוֹנה”, וּשאָר מיני סַממנים משוּבּחים, והכּל בּקוֹל צלוּל וּבניגוּן נאֶה. בּיקש

שמעוֹן־אֶלי להוֹציא הפּעם מתּחת ידוֹ מנחָה מתוּקנת וּמגוֹהצת כּהלָכה,

מלאכת־מַחשבת לכבוֹד וּלתפאֶרת, מַעשׂה חַזן מַנעים זמירוֹת, – קפץ עליו פּתאֹום רוּגזוֹ של השׂטן המקטרג, הוּא היֵצר הרע, שעמד ולָחַש לוֹ על אָזנוֹ בּלעג:

• שמַע־נא, שמעוֹן־אֶלי, אויל־שׂפתיִים שכּמוֹתךָ! לָמה עמַדתּ כּאן בּדרךְ להשתּפּךְ בּרינה וּבתפילה על לב ריק ונפש שוֹקקה? הלא עוֹד מעט ויבוֹא לילה, ואַתּה עדיִין לא טעמת היוֹם כּלוּם, חוּץ משתּי כּוֹסוֹת ייש! ולא עוֹד, אֶלָא שהבטחתּ לקרוֹבךָ בּהן־צדקךָ, שבּחזירתךָ עם העֵז, אם יִרצה השם, תּסוּר אֵלָיו לסעוֹד קלת אֶת לבּךָ וּלהשיב אֶת נַפשךָ. ואֶת הבטחָתךָ שמוֹר, אַל

יעצרוּךָ גשמים וּרעמים!

ושמעוֹן־אֶלי חָטף וגָמַר תּפילת שמוֹנה־עֶשׂרה, הבליע בּנשימה אַחַת את התּחנוּן, ונזדרז והלךְ ונכנַס לבית דוּדי המוֹכסן בשׂמחָה רבּה:

• עֶרב טוֹב לךָ, קרוֹבי היקר רב

דוּדי, אִיש בּשׂוֹרה אני, מַזל טוֹב לָנוּ, עם לָבן גרתּי – כּבר קניתי לי עֵז! אבל עֵז מאֶרץ העזים, עֵז אשר לא עִזוּ אבוֹתינוּ! כּדאי לךָ שתּתּן עֵינךָ בּה ותראֶה מַה טיבה, כּי מי כּמוֹךָ יוֹדע־ספר! הבה, נַחש־נא ואמוֹר, כּמה לָקוּ בּמצריִים – כּמה צריךְ היִיתי לשלם מחירה?

דודי האהיל בּידוּ על גף כּוֹבעוֹ מפּני החַמה, שנטתה לשקוֹע בּפס של זהב בּקצה השמַיִים, התבּוֹנן אֶל העֵז כּמוּמחה רב והעריךְ אֶת שויה בּדיוּק פּי־שנַיִים מן הסכוּם, ששילם החַייט. זחה דעתּוֹ של שמעוֹן־אֶלי כּל־כּךְ, שטפח על כּתפוֹ של המוֹכסן טפיחָה שיֶש בּה מַמש:

• רב דוּדי מַחמַד־לבּי, בּרוּךְ אַתּה וּברוּךְ טעמךָ! צדקתּ כּדבריךָ – הפּעם לא כּיוונתּ יפה! כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לשנינוּ שנוֹת־טוֹבה, כּכל אשר הפרזתּ על מחירה!

דוּדי המוֹכסן לא ענה דבר, אֶלָא ניענַע ראשוֹ, הבליט שׂפתיו והוֹציא מפּיו כּמין נשיבה של תּמיהה: מפוּ־פוּ־פוּ!, כּאָדם האוֹמר: "מציאָה! מציאָה בּהיסַח הדעת!

ושמעוֹן־אֶלי צידד ראשוֹ לעוּמתוֹ, הבּיט אֵלָיו בּעֵיניו השחוֹרוֹת והשׂוֹחקוֹת, כּיוון אֶצבּע כּפוּפה כּלפּי דש

אפוּדתוֹ, כּמבקש לחטוֹף וּלהוֹציא משם מַחַט וּלהשחיל בּה חוּט.

• וּבכן, רב דוּדי? מַה תֹּאמַר הפּעם על עמךָ? מבינים אָנו בעֵסק. הַא? אִילוּ ראִית עוֹד, כּיצד היא נחלבת, בּלא עֵין־הרע, היִית מת מיתה משוּנה בּמקוֹם הזה!

• אִם למיתה משוּנה, מוּטב שתּמוּת אַתּה בּמקוֹמי! עוֹנה דוּדי ואוֹּמר.

• אָמן, גם אַתּם! אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – ועתּה, הוֹאִיל

ואוֹרחַ רצוּי אני לךָ, קח־נא, רב דוּדי, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אֶת העֵז, והַמצֵא לָה מנוּחָה נכוֹנה ברפת, בּפינת סתר, לבל תּפגע בּה עיִן רעה של גוֹנבי עזים. וַאני אֶתפּלל בּינתיִים על רגל אַחַת תּפילת מַעריב, מנחָה כּבר חָטפתּי והתפּללתּי בּדרךְ, ואַחַר־כּךְ

נברךְ “שהכּל נהיה בּדברוֹ” ונקנח בּמיני תּרגימה, השמוּרים בּאוֹצרךָ הטוֹב, לקיים מַה שכּתוּב בּמגילָה: אֵין קוֹצים בּפרוֹצים אֵין מרקדים לפני הסעוּדה. האִם כּתוּב כּךְ בּמגילָה, אוֹ לא?

• מַה שייךְ? אוֹמר דוּדי. – מסתּמא, כּשאַתּה אוֹמר כּתוּב, הרי זה כּתוּב וחָתוּם, הלא לכךְ יהוּדי בּן תּוֹרה אַתּה.

לאַחַר שהתפּלל החַייט מַעריב ורקק ב“עלינוּ”, פּנה ואָמַר אֶל המוֹכסן:

• אִם כּן, אִם צער העיבּוּר גָדוֹל כּל־כּךְ, הלעיטני נא מן האָדוֹם האָדוֹם הזה – מזוֹג, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, את הכּוֹסות מתּוֹךְ הצלוֹחית הירוּקה ההיא, והבה נטעם שנינוּ קימעה קימעה, והבה נהיֶה שנינו בּריאִים, כי ראשית חָכמה – בּריאוֹת הגוּף, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל יוֹם בּתפילת מַעריב: השכּיבנוּ לשלוֹם והעמידנוּ מַלכּנוּ לחַיִים… לחַיִים רב דוּדי!

טעם מעט ייש וקינֵח, מיד פּתח החַייט שלָנוּ אֶת פּיו והתחיל לדבּר בּחוֹם לבּוֹ דברים כּמתלהמים – על כּתריאֵליבקה, על עסקי הקהל, על ענייני בּית־הכּנסת, על חברת “פּוֹעל צדק”, על אֶחָיו וריעיו החַייטים, אַנשי מספּריִים וָמַחַט בּני יִשׂראֵל עמךָ, והיה הוֹלֵךְ

ושוֹפךְ אֵש וגָפרית עַל ראשיהם של הגבּאִים והנגידים הכּתריאֵליִים, על סדריהם ומַעשׂי תּעתּוּעיהם, ונשבּע בּאַפּוֹ,

כּי לא יִיקרא שמוֹ שמעוֹן־אֶלי, אִם אֵין בּידוֹ לחַייבם חוֹבת גָלוּת לאֶרץ־גזירה!

• השוֹמע אַתּה, רב דוּדי? סיֵים דרשתוֹ בּדברי תּוֹרה,

כּדרכּוֹ. – בּוֹר כּרה וַיפרפּרהוּ – הרוּחַ יִיכּנס בּעפר אביהם ואִמם, לבעלי־הטוֹבוֹת שלָנוּ כּוונתי! יוֹדעים הם רק למַצוֹת את דם התּמצית, לפשוֹט אֶת עוֹר העני מעל עצמוֹתיו! על מלוה של שלוֹשה קרבּוֹנים לקניית העֵז, שוֹמע אַתּה, אני משלם ריבּית רבע שקל לשבוּע! אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם, אֵינני אָץ להעשיר – יִּפּלוּ נא, כּדבריךָ, בּידי אחרים, וידי אַל תּהי בּהם. יבוּא יוֹנה – גם שעתם תּבוּא! עדיין לא קיבּלוּ מידי אלוֹהים פּתקה טוֹבה, כּתוּבה וַחתוּמה לכל ימי חַיֵיהם! אָמנם אִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, אוֹמרת לי, כּי חדל־אִישים אני, גבר לא יִצלח, אַסקוּפּה הנדרסת, כּי אִילוּ היה רצוֹני בּכךְ, יכוֹלתּי לעוֹרר עליהם שוֹט. אבל מי יִשמַע בּקוֹל אִשה? בּתוֹּרתנו הקדוֹשה כּתוּב בּפירוּש: והוּא יִמשוֹל בּךְ – יודע אַתּה פּשוּטם של דברים אֵלוּ? הלא מתוּקים הם מדבש. הקשב וּשמַע לכל מלה וּמלה: והוּא – כּלוֹמַר הבּעל, יִמשוֹל – יִהיֶה המוֹשל בכיפּה!… אֶלָא מה? החילוֹת לנפּוֹל נפוֹל תּפּוֹל – כּיוָן שהתחַלתּ למזוֹג כֹוסוּת, מזוֹג נא עוֹד כּוֹס אַחַת, לקיים מַה שנאמַר בּגמרא: אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא…

• וכךְ היה שמעוֹן־אֶלי מוֹסיף והוֹלךְ, עד שכּבדה לשוֹנוֹ ונסתּבּכה, שמוּרוֹת עֵיניו נאחזוּ, וסוֹפוֹ שהשעין עצמוֹ

אֶל הקיר לנַמנם קצת, הטה ראשוֹ לצד כּתפוֹ, שילב ידיו על לבּוֹ, החזיק שלוֹש אֶצבּעוֹת בּזקן־התּיש שלוֹ, וכוּלוֹ היה נראֶה אוֹתה שעה כּאָדם שקוּע בּמַחשבוֹת עמוּקוֹת מאוֹד. אִילמלא היה שוֹרק בּשעת מַעשׂה בּחוֹטמוֹ, מחַרחר בּגרוֹנוֹ וּמַתּיז מבּין שיניו מין התּזה קטוּעה: “תּזזז!”, לא היה שוּם אָדם בּעוֹלָם אוֹמר עליו, כּי ישן הוּא. ואַף־על־פּי שהוּא עצמוֹ היה ישן, היה מוֹחוֹ עֵר וּמַמשיךְ לארוֹג אֶת חוּטי המציאוּת גם בֹחלוֹם. בּחלוֹמוֹ והנה הוּא עוֹמד בּביתוֹ ועוֹשׂה בּמלָאכה. על השוֹלחָן פּרוּשׂ לעֵיניו

כּמין מַלבּוּש, שקשה לעמוֹד על אוֹפיוֹ. תֹּאמַר: זוּג מכנסַיִם – היכן מקוֹם הכּניסה? אֵין שוּם סימן לכניסה! תֹּאמַר: מין אפוּדה היא זוֹ – מאַיִן בּאוּ לכאן שרווּלים, ודווקא שרווּלים ארוּכּים? מכּאן אַתּה לָמד, שאֵין זה לא הא ולא הא, לא אפוּדה ולא מכנסִַיים, – אם כּן, מה זה אֵיפוֹא? הלא דבר־מה מוּכרח זה להיוֹת!… שמעוֹן־אֶלי מהפּך אֶת המַלבּוּש לצדוֹ השׂמאלי – והנה קפּוֹטה היא זוֹ, ולא סתם קפּוֹטה, אֶלָא קפּוֹטה חדשה, חלָקה, קפֹוֹטה של אַטלָס. מימיו לא החזיק קפּוֹטה כּזאת תּחת מַחטוֹ. אבל אֵין בּכךְ כּלוּם – שמעוֹן־אֶלי עוֹשׂה את שלוֹ: מוֹציא את האוֹלָר מכּיס אפוּדתוֹ וּמבקש את התּפֶר, כּדי לפרוֹם אֶת הקפּוֹטה. נס נַעשׂה לוֹ, שנתגלתה ציפּה־בּיילה־רייזה וּפתחה עליו אֶת פּיה בּקלָלוֹת נמרצוֹת:

• הלוַאי יִפרמוּ אֶת בּטנךָ, אֶת בּני־מעֶיךָ יחַתּכוּ,

חדל־אִישים שכּמוֹתךָ, מלָפפוֹן ירוֹק שכּמוֹתךָ, שעוּעית נאָה שלי! הלא זוֹהי קפּוֹטת־השבּת החדשה שלךָ, שעשׂיתי לךָ בּכספּי, אשר קבצתּי על יד מדמי החָלָב של העֵז!…

ושמעוֹן־אֶלי נזּכר, כּי יֶש לוֹ עֵז, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, וכוּלוֹ מתדשן בֹעוֹנג, ונַפשוֹ רוֹחצת בּחלָב. מימיו לא ראה בֹביתוֹ כּדים מלאִים חָלָב מרוּבּים כּל־כּךְ! ותרמילים מלאִים גבינה! וחמאָה, סירוֹת מלאִים חמאָה למַכבּיר! ונוֹסף על כּל אֵלה: מֵי־חמאָה, ושמנוּנית שעל־גבּי החָלָב, וקוֹם צוֹנן על חתיכוֹת של קרישים בּתוֹכוֹ, וּמיני מַאפה־תנוּר בּחמאָה לאֵין שיעוּר, מיני רקיקים מוּפלָאִים של חָלָב אפוּיִים בּחמאָה, מסוּכּרים מלמַעלָה בּקמח של סוּכּר וּמתוּבּלים באַבקת קינמוֹן, כּוּלָם תּאוָה לעֵינַיִים

ונחמדים למַאכל, וריחַ לָהם כּריחַ… ריחַ משוּנה, ריחַ ידוּע לוֹ

מתּמוֹל שילשוֹם, פה!… מַרגיש הוּא כמין רחישה ממַשמשת וּבאה על־גבּי צוָארוֹ, מתּחת לצוארוֹנוֹ, מאחוֹרי אָזנוֹ, כּמין דגדוּג דק וקל עוֹבר על פּניו וּמַסריחַ מתּחת לחוֹטמוֹ… שמעוֹן־אֶלי פּוֹשט את ידוֹ וּממַשש בּאֶצבּעוֹתיו וּמעלה פּישפּש… פּוֹקחַ הוּא עיִן אַחַת,

פּוֹקחַ עיִן שנייה, מציץ אֶל החַלוֹן – הוֹי, הוֹוָה ושבר, כּבר האִיר הבּוֹקר!…

–בּרוּךְ יוֹצר המאוֹרוֹת! אָכן תּנוּמה יפה חטפתךָ! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי לעצמוֹ כּשהוּא מנַער כּתפיו. וּמיד הוּא מזדרז וּמעיר אֶת המוֹכסן, רץ אל החָצר, פּוֹתחַ אֶת הרפת, נוֹטל אֶת העֵז וקוֹשרה בּאַבנטוֹ וּפוֹנה לָלכת אֶל

בּיתוֹ בּחפּזוֹן רב, טס כּחץ מקשת, כּמי שמתיירא, שמא יאַחר מן המוֹעֵד ויאַבֹד עוֹלָמוֹ בּשעה אַחַת.

פרק ו

והאִשה ציפּה־בּיילה־רייזה, בּראוֹתה כּי בּוֹשש בּעלָה לָשוּב מדרכּוֹ, לא מצאָה פּשר לדבר ודאגה לוֹ בּלבּה מאוֹד: מי יוֹדע, אוּלי קרהוּ חָלילָה אָסוֹן בּדרךְ, גזלָנים נפלוּ עליו, לָקחוּ

ממנוּ את מעט הכּסף, אוֹתוֹ שחטוּ בּסכּין והשליכוּהוּ אֶל אַחַד הבּוֹרוֹת, והיא נשארה חַס ושלוֹם, עגוּנה לכל ימי חַיֶיה עם ילָדים רבּים כּל־כּךְ, ואֵין לָה תּקנה אֶלָא להפּיל עצמה עמהם, על שׂוֹנאֵי ציוֹן, אֶל תּוֹךְ הנהר!… מַחשבוֹת רעוֹת כּאֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ הטרידוּ אֶת

ציפּה־בּיילה־רייזה עלוּבת־הנפש כּל אוֹתוֹ הלילה, וּשנתה נדדה מעֵיניה. ועם קריאַת הגבר הראשוֹן קפצה ולָבשה שׂמלָתה, יצאָה החוּצה וישבה על מפתּן הבִּית לצפּוֹת לבעלָה, אוּלי ירחם אלוֹהים ויביאֵהוּ בּשלוֹם לביתוֹ. “שלוּמיאֵל יצא לדרךְ!” – הירהרה בּלבּה והכינה עצמה לקדם פּניו כּראוּי לוֹ וּלשלם לוֹ כּגמוּלוֹ על אַחַת שבע אבל משראתה אוֹתוֹ עם העֵז, הקשוּרה לוֹ בּאבנטוֹ מאחוֹריו, מיד נתרכּךְ לבּה, וּפתחה ואמרה לוֹ בּלשוֹן של פּיוּס:

• לָמה התמַהמַהתּ עד כּה, ציפּוֹר־רננים שלי, בּעל־שעשוּעים? וַאני הלא סבוּרה היִיתי, כּי האדמה כּבר בּלעה אוֹתךָ חָלילָה, אוֹ אָסוֹן קרךָ בּדרךְ, חַס

ושלוֹם!

ושמעוֹן־אֶלי פּיתּח אֶת אַבנטוֹ, הכניס אֶת העֵז לתוֹךְ הפּרוֹּזדוֹר ועמד להשפּיע על אִשתּוֹ שפע של מלים, כּמתּוֹךְ שׂק מלא, והכּל כּדי להפליגָה בּדברים:

• השוֹמַעת אַתּ, אִשתּי, עֵז קניתי לָךְ – מאֶרץ העזים,

עֵז אשר לא עִזוּ אבוֹתינוּ בּמצריִים! כּה יִתּן אלוֹהים לנשי בּעלי־הבּתּים שבּכאן וכֹה יוֹסיף להלקוֹתן, אִם ראוּ בּעֵיניהן עֵז

כּזאת אפילוּ בּחלוֹם! כּי הלא אָכוֹל תּאכל מַכּוֹת, רק פּעם בּיוֹם בְּלִיל סוּבּים והשאָר מעט קש מגג בּית־המדרש, וחָלָב היא נוֹתנת, בּלא עֵין־הרע, בּיד רחָבה, כּמוֹה כּפרה, נחלבת פעמַיִים ביוֹם – בעֵינַי ראִיתי כּד מלא חָלָב, כּה

אֶראֶה עמךְ חיִים טוֹבים! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת, כּךְ אוֹמרת היא, כּלוֹמַר תּימה־גיטל. מציאָה בּהיסַח־הדעת, חי נַפשי, בּעמל רב העמַדתּי אוֹתה על ששה קרבּוֹנים וחצי! כּסבוּרה אַתּ, כּמה זמַן תּיגרתּי עמה, עד שנתפּתּתה לי? שהרי בּסַךְ־הכּל לא רצתה כּלָל למכּוֹר עֵז, כּל הלילה כּוּלוֹ עבדתּי עבוֹדת־פּרךְ, נפתּלתּי עמה ויכוֹלתּי לה…

וציפּה־בּיילה־רייזה הירהרה אוֹתה שעה: “נחָמה־בּרכה, מַכּה גדוֹלָה לאַפּה, מתפּאֶרת עלי, כּי רק היא בּעלת־בִּית, רק לָה יֶש עֵז, לָה ולא לזוּלָתה. חוֹששת אני, שהפּעם תּמַקנה עֵיניה, כּשתּראֶה, כּי גם לציפּה־בּיילה־רייזה, אִשתּוֹ של שמעוֹן־אֶלי, יֶש עֵז. וּבלוּמה־זלאטה? וחַיה־מייטה? נראוֹת, כּביכוֹל, כּאוֹהבוֹת. הלוַאי יבוֹא עליהן מַה שבּלבּן עלי, ולוּא החצי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!”… מתּוֹךְ הירהוּרים נעימים אֵלוּ הסיקה אֶת התּנוּר ועמדה להכין לפי שעה אִיטריוֹת של כּוּסמת לסעוּדה של שחרית, ושמעוֹן־אֶלי נתעטף בּטלית וּתפילין ועמד להתפּלל בּרגש וּבכוונת־הלב. זה ימים רבּים לא התפּלל מתּוֹךְ התעוֹררוּת כּזאת: סילסל בּקוֹלוֹ, עשׂה תּנוּעוֹת של חַזן, הקיש בּאֶצבּעוֹתיו, הריע והצריחַ “הללוּיה, הללוּיה!” והעיר בּזמרתוֹ אֶת כּל הילָדים. וּכשנוֹדע להילָדים מפּי

אִמם, כּי אבּא הביא עֵז, וכי מבשלים היוֹם אִיטריוֹת בּחָלָב, נתמַלא הבּיִת שׂשׂוֹן ושׁמחָה. קפצוּ מתּוֹך המיטה בּכתנוֹתיהם, נתנוּ יד זה לָזה ויצאוּ בּריקוּד, כּשהם מזמרים בּשעת מַעשׂה מין זמר, שנברא אֶצלָם בּאוֹתוֹ מַעמד:

עֵז, עֵז, גְּדִיַֹת־עִזִּים!

אַבָּא הֵבִיא גְּדִיַּת־עִזִּים!

גְּדִיַּת־עִזִּים תִּתֵּן חָלָב!

אִמָּא תְּבַשֵּׁל אִטְרִיּוֹת בְּחָלָב!

שמעוֹן־אֶלי רוֹאֶה בּשׂמחַת הילָדים, המזמרים וּמרקדים, ולבּוֹ מתרחב והוֹלךְ. מהרהר הוּא בּפני עצמוֹ: "תּינוֹקוֹת עלוּבים… לא טעמוּ מימיהם טעם חָלָב… מכּאן וּלהבּא, אִם יִרצה השם, יִרווּ דשן… בּכל יוֹם כּוֹס חָלָב, ודייסא בּחָלָב, ותה בּחָלָב… אָכן עֵז בּבּית ריפאוּת ללב ושיקוּי לעצמוֹת… מי לי ומַה לי עתּה פישל בּעל־טכסה? מי ישמַע לוֹ ומי ישׂים לב אֵלָיו? אִם תּחת בּשׂר יִתּן עצמוֹת – יֵיחָנק הוּא בּהן! לָמה לי בּשׂרוֹ, כּשיֶש לי, בּלא עֵין־הרע, חָלָב?… ואִם תּאמר: שבּת מַה תּהא עליה? בּשבּת נצא ידי חוֹבתנו בּדגים! היכן מצינו כתוּב, שחַייב יהוּדי לאכוֹל בּשׂר בּשבּת? אני לא ראִיתי דין מפוֹרש כּזה בּשוּם מקוֹם!… אִילוּ שמעוּ כּל היהוּדים לעצתי, היוּ כוּלם קוֹנים

עזים… ואָז מַה נאֶה יהיֶה מַראֵהוּ של בּעל־הטכסה שלָנוּ, ייכּנס הרוּחַ בּכרסוֹ השמנה!"…

כּךְ הירהר שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּפני עצמוֹ וקיפּל את הטלית והתּפילין, נטל ידיו, בּצע על הפּת והכין עצמוֹ לקראת סעוּדת־החָלָב. והנה נפתּחָה הדלת ונכנסה ציפּה־בּיילה־רייזה וּבידה קדירה ריקה, פּניה אדוּמים כּאֵש, כּוּלָה זוֹעמת בּחמתה, וּמטר קלָלוֹת וַחרמוֹת ניתּךְ על ראשוֹ של שמעוֹן־אֶלי. לא קלָלות היוּ אֵלה, אֶלָא אַבני־ברד כּבדוֹת נפלוּ מן השמַיִים, אֵש וגָפרית וזפת בּוֹעֵרה נשפּכוּ מפּיה:

• אָביךָ השיכּוֹר יָשְלַךְ מקברוֹ, ואַתּה תוּטל

תּחּתיו! תּהיֶה כּאֶבן, כּתֶבן למרמַס רגליִים! תּקוּלע בּתוֹךְ

כּף־הקלע, תּנוּפּץ אֶל הסלע! יָרה תּייָרֶה וסקוֹל תיסקל! תּלייה וּטביעה, כּוייה וּצלייה, חיתּוּךְ אֵיברים מן החַי, אֵיבר אֵיבר

לבדוֹ! בּוֹא וּראה, גזלָן שכּמוֹתךָ, רוֹצחַ שכּמוֹתךָ, משוּמד

שכּמוֹתךָ, מה עֵז הבאת לי! כּל החלוֹמוֹת הרעים והמרים, השוֹממים והזוֹממים, יחוּלוּ על ראשךָ ועל ידיךָ ועל רגליךָ, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, אָבינוּ שבשמַיִים, אַב החסד והרחמים!

אֶת שאָר הדברים לא שמע שמעוֹן־אֶלי, משוּם שהוֹריד את כּוֹבעוֹ על פּניו ונחפז לָצאת אֶל הפּרוֹזדוֹר, לראוֹת אֶת האָסוֹן אשר קרהוּ.

כּשיצא אֶל העֵז והתבּוֹנן אֶל התּכשיט הנאֶה, הניצב

קשוּר אֶל יתד הדלת ומַעלה גירה לפי תּוּמוֹ, עמד בּמקוֹמוֹ נדהם וּמַשמים, בּלי דעת מַה יעשׂה וּלאן יפנה? וכךְ היה עוֹמד וּמהרהר וחוֹזר וּמהרהר, עד שננער ואָמַר לעצמוֹ: "תּמוֹת נַפשי עם פּלישתּים – תּיפּח רוּחוֹ של אבי אבוֹת המלמד והמלמדית! פּישפּשוּ וּמצאוּ אָדם לשַטוֹת בּוֹ! אני אַראֶה לָהם, כּיצד משטים בּי, ויחשכוּ עֵיניהם! דוֹמה, למַראִית עיִן, הרי מלמד זה תּם ושאֵינוֹ יוֹדע לשאוֹל, משׂים עצמוֹ כּאינוֹ מתערב בּעֵסק, וּלבסוֹף

הא לךָ מַעשׂה כּזה! לא לחינם היוּ התּלמידים כּוֹבשים אֶת צחוֹקם, בּשעה שרבּם שילח אוֹתי עם העז והרבּנית השפּיעה עלי את בּרכוֹתיה, כּי העֵז תּהא חוֹלבת וחוֹלבת… אני אַראה לָהם פּירוּשה של “חוֹלבת” מה הוּא! אֶת דם התּמצית אֶחלוֹב מכּלי־קוֹדש קוֹזוֹדוֹייֶבקאִים אֵלוּ, בּטלַנים וליצנים שכּמוֹתם, המתקלסים בּבעלי־מלָאכה יִגעֵי־כּפּיִים, בּני יְשראֵל עמךָ!"…

כּךְ אָמַר שמעון־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ לעצמוֹ, עמד וקשר אֶת התּכשיט בּאַבנטוֹ וחזר ויצא עמוֹ לָלכת לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, ולבּוֹ סוֹער בּמחשבת נקם ושילם.

כּשעבר על־פּני פּוּנדק־האַלוֹנים וראה את המוֹכסן ניצב בּפּתח וּמקטרתּוֹ בּין שיניו, נתן החַייט שלָנוּ את קוֹלוֹ בּצחוֹק רם.

• מה השׂמחָה הזאת לָךְ? – שאָלוֹ דוּדי. – על מה אַתּה צוֹחק כּל־כּךְ?

• תּן עֵינךָ בּעֵז זוֹ שקניתי, אֶפשר שתצחק גם אַתּה? – אוֹמר לוֹ החַייט וחוֹזר וצוֹחק בּכל פּה, כִּאילו עשׂרה שדים

מדגדגים אוֹתוֹ. – וּבכן, כּבר ראִית? מַה תֹּאמַר אֵיפוֹא על מַעשׂה שכזה? כּל האָדם כּוֹזב – כּל נגע וכל פּגע פּוֹגע בּי! המבין אַתּה דבר כּעניינוֹ? מידי אִשתּי שתּחיֶה כּבר קיבּלתּי את פּסַק־דיני בּשלימוּת, ציפּה־בּיילה־רייזה כּיבּדה אוֹתי בּרכב ובסוּסים – בּאָלוֹת ובקָללֹות, ודווקא על לב ריק, הלוַאי שיחוּלוּ על ראש המלמד והמלמדית! יהי לבּךָ סמוּךְ ובטוּחַ, כּי גם אני לא אֶעמוֹד מנגד ואַחריש. אקיים בּהם מצוַת עיִן תּחת עיִן – מַכּת־לחי תּחת מַכּת־לחי, אֶת דמם אָשיב על ראשם! שׂוֹנא אני מיני ליצנוּת כאֵלוּ, כּשמשַטים בּי! ועתּה אַתּה, רב דוּדי, קח־נא לרגע קטן את התּכשיט הזה אֶל הרפת ותן לפי שעה, במחילָה מכּבוֹדךָ, כּוֹס ייש למרי־נפש, שיהא בּי, לכל הפּחות, כּוֹח לדבּר והנשמה לא תתעטף… לחַיִים, רב דוּדי, הבה נהיֶה יהוּדים, כּי זה העיקר, כּכּתוּב: היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמח! מוּבטח לךָ, כּי אַראֶה לָהם אֶת נַחַת לשוֹני ונַקה לא אנַקה, למַען יֵדעוּ ויבינוּ

כּיצד משטים בּאֶחָד מאַנשי שלוֹמנוּ, אִיש מספּריִים וָמַחַט, בּן

ישׂראֵל עמךָ!…

• מי אָמַר לךָ, כּי משַטים היוּ בּךָ? – אוֹמר המוֹכסן,

מַעמיד פּנים של צדיק תּמים וּמפעפּע בּמקטרתּוֹ. – אֶפשר טעוּת נפלה שם בּדבריכם?

שמעוֹן־אֶלי קפץ ממקוֹמוֹ מתּוֹךְ כּעס.

• משל כּחרס הנשבּר! מה אַתּה סח? כּלוּם שוֹמעוֹת אָזניךָ מַה שפּיךָ מדבּר? אני בּא אליהם לכתּחילָה לקנוֹת עֵז, ואוֹמר לָהם בּפירוּש, בּרחל בּתּךָ הרענַנה, עֵז, בּפירוּש עֵז,

והרי אַתּה בּא וּמגלה פּנים שלא כּהָלכה!

דוּדי מפעפּע בּמקטרתּוֹ, לוֹחץ בּכתפיו וּמפרשׂ ידיו,

כאָדם האוֹמר: “כּלוּם מה אני כּאן? אִיש מבּחוּץ, שכּל העניין אֵינוֹ נוֹגע בּוֹ ולא כּלוּם!”…

ושמעוֹן־אֶלי רץ אֶל הרפת, חוּטף וּמוֹשךְ אֶת העֵז ונחפּז לָלכת לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, וַחמתוֹ בּערה בוֹ.

פרק ז

והמלמד היה עוֹשׂה מלאכתּוֹ, מלאכת־הקוֹדש, כּפעם בּפעם, כּלוֹמַר יוֹשב וּמַרבּיץ תּוֹרה בּתלמידי, עוֹסק עמהם בּאוֹתוֹ

עניין של “נזיקין”, אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם, וקוֹלוֹתיהם הוֹלכים מסוֹף חצר בּית־הכּנסת ועד סוֹפה: "כּישכּשה בּזנבה – הבּהמה חָבטה בּזנב שלָה, ושברה אֶת הכּד – וניפּצה את הכּד"…

• על ישׂראֵל ועל רבּנן ועל תּלמידיהוֹן – בּוֹקר טוֹב לךָ, רבּי, וּלתלמידיךָ! – פּתח שמעוֹן־אֶלי ואָמַר. – רשאי אַתּה להפסיק רגע. אֵין בּכךְ כּלוּם, הבּהמה לא תּברח, והכּד השבוּר לא ישוּב עוֹד לשלימוּתוֹ. בּקיצוּר, מה יוֹעילוּ לי דיבּוּרים ארוּכּים – עשׂיתם לי בּחָכמַתכם מַעשׂה־ליצנוּת כּהלָכה, למשל ולשנינה. אֶלָא מה? אָהבתּי כּי יִשמַע – שׂנאתי דברי ליצנוּת כּאֵלה! הלא שמַעתּ מסתּמא אֶת המַעשׂה בּשני יהוּדים, שעלוּ בּעֶרב שבּת על

האִיצטבּה העֶליוֹנה בּבית־המרחָץ? פּתח האֶחָד ואָמַר לחבירוֹ: “הא לךָ חבילת־הזרדים שלי והצליפני!” נמלךְ זה וחָלק לוֹ הצלפוֹת יפוֹת ונאמנוֹת, ריסק אֶת בּשׂרוֹ עד זוֹב דם. אָמַר לוֹ המוּצלָף: "המַעשׂה הוּא כּךְ. אִם לנקמה התכּוונתּ, להיפּרע ממני כּאן על האִיצטבּה העֶליוֹנה, בּשעה שאני מוּטל

לפניךָ ערוֹם ואַתּה יֶש לךָ חבילת־זרדים בּידךָ, אֵין בּלבּי עליךָ כּלוּם. אבל אִם מתכּוון אַתּה להלָצה, אני אוֹמר לךָ בּפירוּש, שאֵין דעתּי נוֹחָה מהלָצוֹת כּאֵלוּ!"…

• כּנגד מה נאמַר משל זה – שוֹאלוֹ המלמד, כּשהוּא מסיר משקפיו מעל חוֹטמוֹ וּמחַטט בּאֶחָד מיצוּלָיו בּתוֹךְ אָזנוֹ.

• המשל – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי – לא נאמַר אֶלָא כּנגד כּבוֹדךָ ועצמךָ וּכנגד העֵז הנאָה, שתּקעתם לידי בּשגָגָה, כלוֹמַר, לשם צחוֹק. מתּוֹךְ צחוֹק כּזה, שוֹמע אַתּה, עלוּל לצמוֹחַ

לךָ צחוֹק בּקוּרקבנךָ! אַל תּדמה בּנַפשךָ, כּי יֶש לךָ כּאן עֵסק

עם סתם חַייט מן השוּק. אני שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, אִיש חברת “פּוֹעל צדק” וגבּאי בּבית־התּפילָה של החַייטים, אִיש מספּריִים וָמַחַט, בּן ישׂראֵל עמךָ!

בּדבּרוֹ אֶת הדברים האֵלה הרים שמעוֹן־אֶלי אֶת קוֹלוֹ וכמעט קפץ תּחתּיו מרוֹב רגשוֹתיו. והמלמד חָזר והרכּיב משקפיו על־גבּי חוֹטמוֹ והתבּוֹנן אֶל החַייט, כּמי שמתבּוֹנן אֶל אָדם המדבּר מתּוֹךְ

חוֹם, וכל התּלמידים התפּקעוּ מתּוֹךְ צחוֹק.

• לָמה הריעוֹת לעם הזה – לָמה אַתּה מַבּיט בּי כּתרנגוֹל בּ“בני־אָדם”? – אוֹמר החַייט מתּוֹךְ כּעסוֹ. – אני בּא אליכם וקוֹנה מיֶדכם עֵז, והרי אַתּם עוֹמדים ותוֹקעים לתוֹך ידי הרוּחַ יוֹדע מה!

• כּלוּם אֵין העֵז מניחָה אֶת דעתּךָ? – שוֹאלוֹ המלמד בתמימוּת.

• העֵז, אַתּה אוֹמר? הרי זוֹ עֵז, כּשם שאַתּה שׂר־הפּלךְ!

כּל התּלמידים נוֹתנים קוֹלם בּצחוֹק אַדיר, וּבתוֹךְ

כּךְ נכנסת תּימה־גיטל השתקנית, וכאן מַתחילָה התּכוּנה בּרוֹב עניין: שמעוֹן־אֶלי מדבּר, ותימה־גיטל מנַצחת אוֹתוֹ בּדברים, המלמד יוֹשב וּמַבּיט, והתּלמידים צוֹחקים. שני בּעלי־הדבר מַאריכים בּדבריהם כּל־כּךְ, עד שתּימה־גיטל מתמַלאת חימה, תּוֹפסת לחַייט בּידו וּמוֹשכת אוֹתוֹ אַחריה.

• בּוֹא, בּוֹא ונלךְ אל הרב! יִראוּ יהוּדים ויֵדעוּ, כּיצד חַייט כּתריאֵלי מתאַנה לָנוּ, בּא עלינוּ בּעלילוֹת!

• לכוּ ונלכה! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – אַדרבּה, יִראו

אנשים ויִשמעוּ, כּיצד יהוּדים כּשרים, כּלי־קוֹדש כּביכוֹל, מתנַכּלים לאִיש זר ממרחַקים, תּוֹפסים אוֹתוֹ ועוֹשׂים אוֹתוֹ

מַטלית, שׂמים אוֹתוֹ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּ“והוּא רחוּם”

האָרוֹךְ, ללעג וּלכלב… בּוֹא גם אַתּה, רבּי, ולֵךְ עמנוּ! – פּוֹנה הוּא ואוֹמר אֶל המלמד. ורב חָיים־חָנה שׂם על כּיפּתוֹ אֶת כּוֹבע־הפּלוּסין שלוֹ, וּבהסכּם כּוּלָם הם יוֹצאִים לָלכת אֶל הרב אַרבּעתּם, כּלוֹמַר: החַייט, המלמד, המלמדית והעֵז.

כּשבּאה החבוּרה אֵצל הרב, מצאוּהוּ עוֹמד אֶל הקיר בּחָלוּק של כּוּתנה, מנַגב ידיו ואוֹמר “אשר יצר” בּנַחַת וּבכוונה, שלא בּחפזוֹן, מַטעים כּל מלה בּפני עצמה: “נקבים, נק־בים, חלוּלים, חלוּ־לים”. וּכשכּילָה מַעשׂהוּ, הלךְ וקיפּל תּחתּיו אֶת כּנפוֹת חלוּקוֹ והתיישב על כּיסאוֹ, שהיה מחוּסר מוֹשב, אֵין בּו אֶלָא כּרעיִים וידוֹת מדוּלדלוֹת, מַבהיקוֹת מחמת יוֹשן

וּמתנַדנדוֹת, כּשינַיִים רעוּעוֹת בּפי זקן, שכּבר הגיעה שעתן לנשוֹר, אֶלָא שהן עוֹמדוֹת בּנסים.

לאַחַר ששמע הרב אֶת טענוֹתיהם של שני הצדדים, שנכנסוּ כּל אֶחָד לתוֹךְ דברי חברוֹ, שלח וקרא להדיין ולהשוֹחט ולשאָר אנשים מכוּבּדים, שבעה טוֹבי העיר, וּפתח ואָמַר אֶל החַייט בּזוֹ הלָשוֹן:

• סַפּר, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, עוֹד פּעם אֶת המַעשׂה מתּחילָתוֹ ועד סוֹפוֹ, ואַחַר־כּךְ יסַפּרוּ הם!

• ושמעוֹן־אֶלי לא התעצל וחָזר עוֹד פּעם על המַעשׂה מתּחילָתוֹ, כּי שמוֹ שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, אִיש חברת "פּוֹעל צדק, וגבּאי בּבית־התּפילָה של החַייטים, אַף־על־פּי שהוּא טוֹעֵן לפניהם כּל הימים: קטוֹנתּי מכּל הצרוֹת – מַה לי וּלצרה זוֹ? לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ – אני מוֹחל לָכם על מַכּוֹת־הלחי ואֵיני רוֹצה בּכבוֹד! אֶלָא שהם אוֹמרים: שׂמלךָ לךָ קצין תהיֶה לָנוּ – מַכּוֹת־לחי תּקבּל וגבּאי תּהיֶה… קיצוּרוֹ של דבר, הוּא בּא לכאן, לקוֹזוֹדוֹיֵיבקה, לקנוֹת עֵז, כּלוֹמַר, כּשהוּא לעצמוֹ, לא היה קוֹנה עֵז, מַה חפץ לוֹ בּעזים? אֶלָא כּפי שיֶש לוֹ אִשה שתּחיֶה, ציפּה־בּיילה־רייזה שמה, לא הניחָה לוֹ להשיב רוּחוֹ: הכּצעקתה – הבה לי עֵז!… וּבעל, הלא אוֹמרים אַתּם, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ, ולָכן בּא

אֶל רב חַיים־חָנה מלמד־הגמרא ודן עמוֹ בּדבר עֵז, התנה תּנַאי מפוֹרש, בּרחל בּתּךָ הרענַנה, שהכּתוּב מדבּר בּעֵז. לבסוֹף נתגלָה,

שלָקחוּ ממנוּ אֶת מעט הכּסף ותקעוּ לידוֹ הרוּחַ יוֹדע מה, כּפי הנראֶה, לשם ליצנוּת, והוּא, כּלוֹמר שמעוֹן־אֶלי, שׂוֹנא מיני ליצנוּת כּאֵלה. הלא שמַעתּם מסתּמא אֶת המַעשׂה בּאוֹתם שני היהוּדים, שעלוּ בּעֶרב שבּת על האִיצטבה העֶליוֹנה

בּבית־המרחָץ?…

• ושמעוֹן־אֶלי החַייט חוֹזר

וּמספּר את המשל בּבית־המרחָץ, והרב והדיינים עם שבעה טוֹבי העיר שוֹמעים וצוֹחקים.

• שמַענוּ, אֵיפוֹא טענוֹתיו של בּעל־דין אֶחָד, – נַענה הרב ואָמַר. – עתה נשמַע טענוֹתיו של הצד השני.

עמד רב חַיִים־חָנה החָכם, הוֹריד אֶת כּוֹבעוֹ על כּיפּתוֹ ופתח ואָמר בּלשוֹן זוֹ:

• שמעוּ־נא, רבּוֹתי, דיינים מוּמחים! המַעשׂה כּךְ היה המַעשׂה: אני ישבתּי ולמדתּי עם התּלמידים ישבתּי אני, סדר נזיקין לָמַדתּי, בּבא קמא, כּן, בּבא קמא… וּבא היהוּדי הזה מכּתריאֵליבקה בּא היהוּדי הזה, ואָמַר, שהוּא כּתריאֵלי

מכּתריאֵליבקה אָמַר, ונתן לי שלוֹם נתן לי, וסיפּר לי מַעשׂה שלם סיפּר לי, כּי הוּא עצמוֹ כּתריאֵלי הוּא, כּלוֹמר, מכּתריאֵליבקה

הוּא עצמוֹ, ויֶש לוֹ אִשה יֶש לוֹ, וּשמה ציפּה־בּיילי־רייזה שמה – כּן, ציפּה־בּיילה־רייזה שמה… כּך, כּמדוּמה לי?

המלמד מרכּין עצמוֹ אֶל החַייט,

והחַייט, המַחזיק כּל הזמַן בּזקן־התּיִש שלוֹ, עוֹמד בּעֵינַיִים

עצוּמוֹת, ראשוֹ מוּטֶה קצת לכתפוֹ, והוּא מתנוֹעע ואוֹמר

בּלשוֹנוֹ:

• אמת ויציב ונכוֹן! שלוֹשה שמוֹת לָה כּאֶחָד: ציפּה, וביילה ורייזה. כּךְ קראוּ את שמה כּשנוֹלדה, וכךְ קוֹראים לה למן היוֹם שהכּרתּי אוֹתה, זה שלוֹשים שנה כּמעט. אבל הבה נשמַע, מה עוֹד בּפיךָ לאמוֹר, ידידי? אַל תּפליגני בדברים! מוּטב שתּדבּר כּעניין, על הראשוֹנים ועל האַחרוֹנים – מַה שאָמַרתּי אני וּמַה שאָמַרתּ אַתּה, כּמוֹ שאָמר דויד המלךְ: אֵין חָדש תּחת השמש – לא יוֹעילוּ לךָ שוּם תּעתּוּעים!…

• אני אֵיני יוֹדע כּלוּם אני! – אוֹמר המלמד כּנבהל וּמַראֶה בּאֶצבּעוֹ על המלמדית. – היא דיבּרה עמּוֹ היא, היא עסקה עמוֹ היא, ואני אֵיני יוֹדע כּלוּם אני!

• עתּה – אוֹמר הרב – הבה נשמַע מַה תֹּאמַר היא?

והרב מוֹרה בּאֶצבּעוֹ כּלפּי המלמדית, ותימה־גיטל השתקנית מקַנַחת אֶת חוֹטמה הקטן בּשתּי אֶצבּעוֹת, בּיד אַחַת תּוֹמכת מתניה וּבאַחַת היא מַתחילָה לטעוֹן בּלָשוֹן ממַהרת, ללא הפסק, וּפניה בּשעת מַעשׂה לוֹהטים כּאֵש.

• שמעוּ־נא איפוֹא, בּני ישׂראֵל, המַעשׂה הוּא כּךְ: היהוּדי הזה, כּלוֹמַר החַייט הכַּתריאֵלי הזה, הוּא, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, אוֹ מטוֹרף, אוּ שיכּוֹר, אוֹ אֵיני יוֹדעת בּעצמי מה

הוּא! השמַעתּם מימיכם מַעשׂה כּזה? יהוּדי בּא אֵלי בּרגל ממרחַקי

כּתריאֵליבקה, נטפּל אֵלי כּסַפּחת ואֵינוֹ זז ממני עד שאֶמכּוֹר לוֹ עֵז, שתּיִים היוּ לי, וּבתוֹךְ כּךְ הוּא מסַפּר לי פּזמוֹן, כּי הוּא עצמוֹ לא היה קוֹנה עֵז, אֵין לוֹ שוּם חפץ בּעֵז, אֶלָא כּפי שיֶש לוֹ אִשה וּשמה ציפּה־בּיילה־רייזה, וזוֹ התעקשה בּאַחַת – עֵז, והבּעל, הוּא אוֹמר, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ – המבינים אַתּם

משל זה? והרי אני טוֹעֶנת: מה עניין זה נוֹגע לי? רוֹצה אַתּה לקנוֹת ממני עֵז, הריני מוֹכרת לךָ עֵז, כּלוֹמַר, לא הייתי מוֹכרת עֵז בּשוּם כּסף שבּעוֹלם, כּי מהוּ כּסף? כּסף עגוֹל הוּא! כּסף מתגלגל

והוֹלךְ, ועֵז לעוֹלָם עוֹמדת, וּבפרט עֵז כּזוֹ! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת! כּמה נוֹחָה היא, בּלא־עֵין־הרע, לחליבה! והחָלָב שהיא נוֹתנת! והאוֹכל שהיא אוֹכלת, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים! וכי אוֹכלת היא? כּמעט ולא כּלוּם! פּעם בּיוֹם בְּלִיל סוּבּים, והשאָר מעט קש מן הגג של בּית־המדרש. אבל כּנגד זה נמלכתי בדעתּי ואָמַרתּי כּךְ: אני הלא יֶש לי, בּלא עֵין־הרע, שתּי עזים ויצר־הרע של כּסף כּוֹחוֹ גדוֹל… בּקיצוּר, כּאן כּבר התערב בּעלי שיִחיֶה, ונתפּשרנוּ עם החַייט בּדבר המקח, כּסבוּרים אַתּם, כּמה? יוֹתר מזה אַל יעלוּ שׂוֹנאַי בּחלקם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! ועמַדתּי וּמסַרתּי לוֹ אֶת העֵז, הלוַאי יזכוּ כּל אהוּבי

נפשי בּעֵז כּזאת! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת!… הסוּ, יוֹדעים אַתּם מה? הנה היא עוֹמדת כּאן. הגישוּ לי, בּמחילָה מכּבוֹדכם, כּלי־חליבה, ואֶחלוֹב אוֹתה לעֵיניכם!

ותימה־גיטל שאלה מן הרבּנית את כּלי־החליבה שלָה ועמדה וחָלבה אֶת העֵז לעֵיני כּל המסוּבּים, הגישה את כּלי־החליבה עם החָלָב לכל אֶחָד ואֶחָד, תּחילָה, כּדרךְ הטבע, להרב, אַחַר־כּך להדיינים, ואַחַר־כּך לשבעה טוֹבי העיר ולשאָר הקהל. וּבבית הרב קם שאוֹן וָרעש, הזעקה עלתה עד השמַיִים! זה אוֹמר: צריךְ להטיל קנס על החַייט הכּתריאֵלי, שיעמיד מַשקה! וזה אוֹמר: בּקנס בּלבד לא יֵצֵא ידי חוֹבתוֹ – צריךְ לקחת ממנוּ אֶת העֵז! וּבא השלישי ואומר: לא כּי! העֵז עִזוֹ, יאריךְ עמה ימים בעוֹשר וּבכבוֹד, אֶלָא שצריךְ למוֹתחוֹ אַחַר כּבוֹד על הסַפסל וּלהלקוֹתוֹ יפה בּסַנדל

וּלשַלחוֹ מן העיר עם העֵז גם יחד אֶל כּל הרוּחוֹת שבּעוֹלם!

כששמַע שמעוֹן־אֶלי כּךְ, התחַמק בּחשאי מבּית הרב ונמלט עם העֵז על נַפשוֹ.

פרק ח

וַיִשׂא החַייט אֶת רגליו וַילךְ אֶל בּיתוֹ, הוּא והעֵז עמוֹ, הלוֹךְ ורוּץ בּרגלִיים ממַהרוֹת, כּאָדם שנמלט מן השׂריפה.

בּרוּצוֹ, הבּיט פּעם בּפעם על סביבוֹתיו, אִם אֵין רוֹדפים אַחריו

חָלילָה, ונתן שבח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על שיצא מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה חינם אֵין כּסף – נקי ללא מַכּוֹת־לחי.

כּשעבר לפני פּוּנדק־האַלוֹנים, גָמַר שמעוֹן־אֶלי בּלבּוֹ להעלים אֶת כּל הדבר מדוֹדי המוֹכסן. "תּתפּקע לעֵינַי, – אָמַר לעצמוֹ. –

ואת האמת לא תּשמע מפּי!"

• וּבכן, מַה נשמע? – שוֹאֵל דוּדי, כּמי שמבקש לָדעת דברים כּהוייתם לשם סַקרנוּת בּלבד.

• מַה יש לשמוֹע? – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – עמי נוֹהגים בּני־אָדם בּמידת דרךְ־אֶרץ! בּי אֵין מזלזלים, כּי נַער היִיתי גם זקנתּי – אֵינני תּינוֹק של בּית־רבּוֹ! פּציתי עליהם את הפּה הקדוֹש שלי, התנַצחתּי קצת עם המלמד בּדברי תּוֹרה, ונתגלָה, כּי יוֹדע אני יוֹתר ממנו אֶת הנַעשׂה בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת… קיצוּרוֹ של דבר, על־כּרחם פּייסוּ אוֹתי והחזירוּ לי אֶת העֵז אשר קניתי. הנה היא לפניךָ. קבּל אֶת פּניה כּראוּי לָה והעמידנה לשעה קלה בּרפת, כּכּתוּב: קח לךָ הנפש והרכוּש תּן לי – קח את העֵז ותן לי מעט ייש.

"לא די שהוּא בּעל־גאוָה, אֶלָא שהוּא גם שקרן! אוֹמר דוּדי המוֹכסן בּלבּוֹ. – ראוּי הוּא, שאֶעשה לוֹ שוּב אוֹתוֹ מַעשׂה,

ונשמַע מַה יֹאמַר אָז?"

ואֶל החַייט אָמַר:

• יש אִתִּי בּשבילךָ, שמעוֹן־אֶלי, כּוֹס יֵין־דוּבדבנים, מַשקה ישן וָטוֹב, אִם חָשקה נַפשךָ בּוֹ?

• מן היין המשוּמר? – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי ולוֹקק שׂפתיו. – אַדרבּה, הוֹציאֵהוּ אֵלי ואֵדעֵהוּ. אָכן לבּי הגיד לי, כּי שמוּר עמךָ בּאוֹצרךָ הטוֹב בּקבּוּק מַשקה מן המין המשוּבּח, אֶלָא לָאו כּל אָדם כּוֹזב – לא כּל אֶחָד מסוּגָל לעמוֹד על טעמוֹ.

• לאחַר ששתה את הכּוֹס הראשוֹנה, הוּתּרה לשוֹנוֹ של החַייט, והוּא פּוֹנה ואוֹמר אֶל המוֹכסן:

• הגידה נא לי, קרוֹבי היקר, הלא יהוּדי אתּה לא מן הטיפּשים, כמו שאנו אוֹמרים בּמזמוֹר שיר ליוֹם השבּת: אִיש בּער לא יֵדע – מעוֹרב עם כּל מיני בּריוֹת, – אמוֹר לי אֵיפוֹא: המַאמין אַתּה בּמַעשׂי־כּשפים? בּאחיזת־עֵינַיִם?

• למשל? – שוֹאלוֹ דוּדי כּמיתּמם.

• למשל, – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי – דיבּוּק, לץ, שׁין־דלת, גילגוּל?…

• כּנגד מה אַתּה שוֹאֵל זאת? – מוֹסיף דוּדי ואוֹמר אמירת תּם וּמפעפּע בּמקטרתּוֹ.

• מסיחַ אני לפי תּוּמי, סתם כּנגד כּך! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי שמע־קוּלנוּ ואֵינוֹ פֹּוֹסק מדבּר על גילגוּלים, מכשפים ומכשפוֹת, שדים ורוּחוֹת וכת־ליצנים. דוּדי עוֹמד וּמַקשיב, משׂים אָזנוֹ כּאפרכּסת, כּביכוֹל, וּמפעפּע

בּמקטרתּוֹ. אַחַר־כּךְ הוּא רוֹקק לפניו ואוֹמר להחַייט:

• יוֹדע אַתּה, שמעוֹן־אֶלי, מַה שאסַפּר לךָ? חוֹששני

שבּלילה הזה אִירא לעלוֹת על משכּבי. הבה אוֹמַר לךָ אֶת האמת: מפּני מתים היִיתי מתיירא כּל ימַי, אךְ מעתּה אני מַתחיל להאמין גם בּגילגוּלים וּבלצים.

• כּלום יש לךָ בּרירה? – אוֹמר לוֹ החַייט. – ואִם לא תּאמין, מַה תּועיל? לוּא רק יִיטפל לךָ פּעם אַחַת לץ הגוּן מאוֹתם הלצים ויעשׂה לךָ בּלהטיו מַעשׂי תּעתּוּעים: יהפוֹךְ לךָ בּלילה אֶת חבית הסלק על פּיה, יִשפּוֹךְ על הקרקע אֶת עביט השוֹפכין ישתּה את כּל החָלָב מן הכּדים, ישבּר לךָ את כּל הקדירוֹת, יקשוֹר את הציציוֹת בּטלית־הקטן שלךָ, יטיל לך לתוֹךְ מיטתךָ חתוּל, שיעלה ויִרבּץ על לבּךָ כּמַשׂא כּבד ואַתּה לא תּוּכל להזיז אֵיבר, וּכשתּתעוֹרר, יציץ החָתוּל אֶל תּוֹךְ עֵיניךָ כּבר־דעת גָמור…

• די! די! – אוֹמר המוֹכסן, רוֹקק לפניו וּמנַענע בּידיו. – דיֶיךָ לסַפּר לעֵת לילה סיפּורי־מַעשׂיוֹת כּאֵלוּ!

• היֵה אֵיפוֹא שלוֹם, רב דוּדי, ואַל־נא יִחַר אַפּךָ בּי, שהציקוֹתי לךָ קצת. הלא יוֹדע אַתּה, שלא אַשמתי היא, כּכּתוּב: לא אִיש דברים אָנֹוכי – פּה לי והוּא ממַלל…

פרק ט

כּאשר בּא החַייט מדרכּוֹ, נכנס לביתוֹ בּיד רמה וּבדעה רחָבה וּביקש להשיב לאִשתּוֹ אֶת גמוּלָה בּראשה. אֶלָא שכּבש את יִצרוֹ ואָמַר לעצמוֹ: “אִשה לעוֹלָם אִשה היא! מוּטב שאַעביר הפּעם על מידוֹתי וַאוַתר לה משֶלי!” וּמפּני דרכּי־שלוֹם בּדה לָה מלבּוֹ שקר נאֶה:

• השוֹמַעת אַתּ, ציפּה־בּיילה־רייזה אָחי? מכּל־מקום בּני־אָדם נוֹהגים בּי כּבוֹד. מילא, מַניח אני להמלמד ולהמלמדית, שקיבּלו מידי אֶת שׂכרם כּפליִים כּכל חַטאוֹתיהם – חָלקתּי לָהם מנה אַחַת אַפּיִים, שיִזכּר אוֹתה כּל ימי חַיֵיהם! ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמשכּתי אֶת המנוּוָלים האֵלה לבית הרב, והרבה חָתךְ את גזר־דינם בּסכּין, שחַייבים הם לשלם כי קנס, כּי אִם יהוּדי כּשמעוֹן־אֶלי בּא אליהם לקנוֹת עֵז, הרי זה כּבוֹד גדוֹל לָהם, משוּם ששמעוֹן־אֶלי זה אוֹמר הרב, הוּא יהוּדי מאוֹתם היהוּדים, אשר…

אַךְ ציפּה־בּיילה־רייזה לא רצתה לשמוֹע אֶת שבחי בּעלָה עד תּוּמם, כֹבר נכספה וכלתה נַפשה לראוֹת בּעֵיניה אֶת העֵז האמיתּית שהביא לָה שמעוֹן־אֶלי. חָטפה ונטלה קדירה ויצאָה לפּרוֹזדוֹר לחלוֹב אֶת העז. ולא היוּ רגָעים מוּעטים עד שחָזרה וּפרצה לבּיִת בּלא אוֹמר וּדברים, תּפסה לשמעוֹן־אֶלי, בּמחילָה, מאחוֹריו בצוארוֹנוֹ וּבשלוֹש

בּעיטוֹת יפוֹת שילחָה אוֹתוֹ עם העֵז הנאָה גם יחד “אֶל כּל הרוּחוֹת הרעוֹת והשוֹממוֹת!”…

כשנשאַר שמעוֹן־אֶלי בֹחוּץ עם העֵז הנאָה, חָברוּ עליו יהוּדים מכּל פּינוֹת העיר, אנשים, נשים וטף, הקיפוּהוּ בּמַעגָל ושמעוּ מפּיו אֶת החידוּשים שסיפּר לָהם, כּי העֵז הזאת, הקשוּרה בּאַבנטוֹ, רק שם, בקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, היא עֵז כּכל העזים, הנחלבת ונוֹתנת חָלָב, אבל כּיוָן שהוּא בּא עמה לכאן, לכתריאֵליבקה, שוּב אֵינה עֵז… שמעוֹן־אֶלי נשבּע כּל השבוּעוֹת שבּעוֹלָם, שאפילוּ משוּמד

נאמן עליהן, כּי הוּא עצמוֹ ראה בעֵיניו, שחָלבוּ אֶת העֵז בּבית הרב בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה והכּלי נתמַלא חָלָב. אנשים רבּים מן העוֹברים והשבים עמדוּ בּדרךְ הילוּכם אֵצל שמעוֹן־אֶלי, התבּוֹננוּ אֶל העֵז מתּוֹך

כּוֹבד־ראש, שאלוּ וחָזרוּ ושאלוּ לגוּף המַעשׂה, ושוּב הבּיטוּ ותמהוּ אִיש אֶל רעֵהוּ תּמיהה גדוֹלָה, הלָלוּ צחקוּ ודרשוּ אֶת העניין כּמין

חוֹמר לדברי ליצנוּת, והלָלוּ הניעוּ ראש, רקקוּ ואמרוּ:

• עֵז נאָה! הרי זוֹ עֵז, כּשם שאני רבּנית!

• אֶלָא מה היא?

• גילגוּל! כּלוּם אֵינכם רוֹאִים, שגילגוּל הוּא זה?

המלה “גילגוּל” עוֹברת מפּה אֶל פּה, ויוֹדעֵי־דבר עוֹמדים וּמסַפּרים כּל מיני סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת, שאֵירעוּ כּאן בּכתריאֵליבקה, בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, בּאַכשף, בּחצר־סוּסה, בּכפּת־שוֹחד, בּעֵין־מַלשין, בּחַטפיאֵל, בּזנב־הלטאָה וּבשאָר מקוֹמוֹת אשר בּסביבה. מי לא ידע אֶת המַעשׂה בּסוּסוֹ של לייזר־ווֹלף, שהוֹציאוּהוּ אֶל מחוּץ לעיר וַערפוּהוּ וּקברוּהוּ בּתכריכים? אוֹ, למשל, מי לא שמע אֶת המַעשׂה בּרביעית העוֹף, שהעלוהּ על השוּלחָן לסעוּדת־שבּת ונידנדה כּנף?… וכיוֹצא באֵלוּ סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת, הנשמעים כּדברי אמת.

כּשפנה שמעוֹן־אֶלי לָלכת, נטפּלה לוֹ כּנוּפיה רבּה של תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, שליווּהוּ בּכבוֹד גָדוֹל, רצוּ אַחריו והריעוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת:

• עֲלֵה, שמַע־קוֹלנוּ! עֲלֵה, חַייט חוֹלב!

הפעם כּבר נגע הדבר בּנפשוֹ של שמעוֹן־אֶלי: לא די שבּאה עליו צרה כּזאת, אֶלָא ששׂמים אוֹתוֹ ללעג וּלקלס! פּנה ועבר עם העֵז בּחוּצוֹת העיר וּבא בּצעקה גדוֹלָה וּמרה לפני חברת “פּוֹעֵל צדק”: הכּיצד? לָמה רוֹאים עוול וּמַחרישים? עמד וסיפּר לָהם את כּל המַעשׂה אשר עשׂוּ לוֹ בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה והראָה לָהם אֶת העֵז. מיד שלחוּ והביאוּ ייש, ונמנוּ וגָמרוּ לילךְ אֶל הרב, אֶל הדיינים ואֶל שאר שבעה טוֹבי העיר, לצעוֹק חָמס בּאָזניהם ולהרעיש אֶת העוֹלָם: היִיתּכן? ההיתה שערוּרייה כּזאת בּישראֵל, כּי תּפסוּ חַייט יהוּדי עני, הוֹציאוּ מידוֹ

בּמרמה אָת פּרוֹטוֹתיו האַחרוֹנוֹת, מכרוּ לוֹ כּמין עֵז ותקעוּ לידוֹ

הרוּחַ יוֹדע מה, ועוֹד התקלסוּ בּוֹ גם התקלס זה פּעמיִים מַעשׂה כּזה לא נשמַע גם בּסדוֹם!

ואַנשי חברת “פּוֹעֵל צדק” בּאוּ אֶל הרב, אֶל הדיינים ואֶל שאָר שבעה טוֹבי העיר, צעקוּ חָמס בּאָזניהם והרעישוּ אֶת העוֹלָם: היִיּתכן? ההיתה שערוּרייה כּזאת בּיִשראֵל, כּי תּפסוּ חַייט יהוּדי

עני, הוֹציאוּ מידוֹ בּמרמה אֶת פּרוּטוֹתיו האַחרוֹנוֹת, מכרוּ לֹו

כּמין עֵז ותקעוּ לידוֹ הרוּחַ יוֹדע מה, ועוֹד התקלסוּ בּוֹ גם התקלס זה פּעמיִים מַעשׂה כּזה לא נשמַע גם בסדוֹם!

והרב והדיינים ושבעה טוֹבי העיר שמעוּ את הטענוֹת, התאספוּ כּוּלָם בּעֶרב בּבית הרב לאספה, שקלוּ וטרוּ בּדבר מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש ונמנוּ וגמרוּ בּאוֹתוֹ מַעמד לערוֹךְ מגילת־ספר אֶל הרבּנים, הדיינים ושאָר שבעה טוֹבי העיר שבּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה. והרבּנים, הדיינים ושאָר שבעה טוֹבי העיר שבּכתריאֵליבקה ישבוּ וערכוּ אל הרבּנים והדיינים ושאָר שבעה טוֹבי העיר שבקוזודוייבקה אִיגרת כּתוּבה בּלשוֹן־הקוֹדש כּיד המליצה הטוֹבה עליהם. ואֵלה דברי האִיגרת, כּכתבה וכלשוֹנה: “לכבוֹד הרבּנים והדיינים חכמים וגאוֹנים מפוּרסמים עמוּדי עוֹלָם אשר כּל בּית ישׂראֵל נשען עליהם שלוֹם רב לאוֹהבי תּוֹרתךָ ואֵין לָמוֹ מכשוֹל ושלוֹם רב לכל אחינוּ בּני ישׂראֵל הנחיתּים בּק”ק קוֹזוֹדוֹיֶיבקה שלוֹם וחַיִים טוֹבים וכל טוּב סלה אָמן ואָמן!

הנה כּפי ששמַענּו בּאָזנינוּ כּי נעשׂתה נבלה גדוֹלָה לאֶחָד מבּני עירנוּ ה“ה ר' שמעוֹן אֵליהוּ בּר' בּנדיט ליבּ חַייט המכוּנה שמעוֹן אֶלי שמַע קוֹלנוּ הַיינוּ אֶחד מבּני עירכם ה”ה המלמד ר' חַיים חָנה נ“י וזוּגָתוֹ מרת תּימה גיטל שתּחי' הוֹציאוּ בּערמה מידי החַייט שלָנוּ סַךְ ששה וחצי רוּ”כ לָקחוּ וגם שׂמוּ בּכליהם וּמחוּ פּיהם ואָמרוּ לא פּעלנוּ אָון וכן לא יֵיעשׂה בּישׂראֵל! אִי לָזאת בּאנוֹּ כּוּלנוּ החתוּמים מַטה להעיד נאמנה שהחַייט הנ“ל בּעל מלָאכה עני הוּא וּמטוּפּל בּבנים וּכבר אָמַר דויד המלךְ ע”ה יגיע כּפֹיךָ כּי תּאֹכל אַשריךָ וטוֹב לךָ וּפירשוּ חז"ל אַשריךָ בּעוֹלָם הזה וטוֹב לךָ בּעוֹלָם הבּא! על כּן אָתינוּ לחַננכם בּבקשה שטוּחָה תּיכף וּמיד

כּקבלכם כּתב זה נא ונא לחקוֹר ולדרוֹש בּדבר התּוֹעבה אשר נעשׂתה וּמשפּטכם יֵצא כאוֹר כּצאת השמש בּגבוּרתה לקיים פּסַק דין אַחַת משתּי אֵלה אוֹ שהמלמד הנ“ל וזוּגתוֹ הנ”ל חַייבים להחזיר להחַייט הנ"ל אֶת צרוֹר כּספּוֹ בּשלימוּת עד פּרוּטה אחרוֹנה אוֹ שיִתּנוּ לוֹ אֶת העֵז

מקנַת כּספּוֹ משוּם שהעֵז שהביא לביתוֹ לא היתה עֵז מעוֹלָם ולא תהי' עֵז עד עוֹלָם! על זה יעידוּ כּל בּאֵי שער עירנוּ ויכוֹלים לקיים עדוּתם בּשבוּעה דאוֹרייתא! ויהי שלוֹם בחילנוּ ושלוָה

בּאַרמנוֹתינוּ כּמאמר חז"ל אֵין לךָ כּלי מחזיק בּרכה ליִשׂראֵל אֶלָא השלוֹם! שלוֹם לָכם שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב ושלוֹם על כּל יִשׂראֵל אָמן

ואָמן!

דברי עבדיכם המתאַבּקים בעפר רגליכם!

נאוּם הקטן חוֹפק“ק בּלאאמוֹ”ר

זצ"ל… וּנאוּם עֶבד לעבדי ה' דיין

וּמוֹ"צ בּלאאמוֹ"ר זצ"ל… וּנאוּם

יצחָק אַייזיק אִיצטלה… כּתריאֵל

כּרפּס… פישל דגמלוּחַ… יקוּתיאֵל

קליפּת השוּם… ניסיל אַב הרחמים…

יהוֹשע השיל אִסתּרא בּלגינה…

משׁה אַהרן קישקיש"…

פרק י

בּלילה ההוּא זרחָה הלבנה בּמרוֹם השמַיִים והשקיפה למַטה על כּתריאֵליבקה עם בּתּיה הקטנים, האפלים והרעוּעים, העוֹמדים צפוּפים וּדחוּקים זה לָזה, בּלא חצרוֹת, בלא אִילנוֹת וּבלא גדרוֹת. כּשׂדה־קברוֹת נראֵית העיר בּלילה, כּבית־עוֹלם ישן עם מַצבוֹת ישנוֹת, מהן כּפוּפוֹת ועוֹמדוֹת בּנס, ומהן דחוּיוֹת ונוֹטוֹת לנפּוֹל, שאִילמלא תּמכוּ אוֹתן בּכלוּנסוֹת וסָמוֹכוֹת, היוּ

נוֹפלוֹת מאליהן זה־כּבר. ואַף־על־פּי שהאַויר בּעיר אֵינוֹ אַויר־נשמוֹת, והריחוֹת העוֹלים מן השוּק וּמן חצר בּתּי־הכּנסיוֹת אַף הם אֵינם מחַיִים נפשוֹת, והאָבק שהעלוּ התּינוֹקוֹת המשׂחקים בּחוּצוֹת

ניצב כּמו נד, מכּל־מקוֹם הגיחוּ מחוֹריהם אנשים ונשים, זקנים עם נערים, לשאוֹף קצת רוּחַ אַחרי היוֹם הבּוֹעֵר בּחוּמוֹ של קיִץ. כּוּלָם התיישבוּ על אַסקוּפּוֹת בּתּיהם, יוֹשבים וּמסיחים זה עם זה, מדבּרים דברים בּטלים, אוֹ מַחרישים ותוֹלים עֵיניהם לשמַיִים, מסתּכּלים בּצוּרת

הלבנה ובריבּוֹא ריבּואוֹת הכּוֹכבים, שאֵין שם בּריה בּעוֹלָם יכוֹלָה למנוֹת מספּר לכוּלָם.

בּלילה ההוּא תּעה שמעוֹן־אֶלי החַייט לבדוֹ בּכל

המבוֹאוֹת המפוּלָשים והסימטוֹת האפלוֹת, ועמוֹ, קשוּר בּאַבנטוֹ,

התּכשיט הנאֶה, שהביא מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, מהלךְ וּמציץ לצדדים, נזהר מפּני נערים הוֹללים ושוֹבבים, שלא יִפגעוּ בּוֹ. כּסבוּר היה, שעם אוֹר הבּוֹקר יֵצא שוּב לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה לחרוֹץ דבר, וּלפי־שעה נכנַס בּדרךְ־הילוּכוֹ לבית־המַרזחַ של הוֹדיל המוֹכסנית, להפיג אֶצלָה אֶת צערוֹ בּכוֹס ייש, לשפּוֹך שׂיחוֹ לפניה ולהימלךְ בּה, מַה יעשֹה כּדי להיחָלץ מן הצרה אשר הביא על ראשוֹ.

הוֹדיל המוֹכסנית היתה אשה אַלמנה, אֵשת־חַיִל, מקוֹרבת לרָשוּת ומעוֹרבת עם כּל בּעלי־המלָאכה שבּעיר. ולָמה נקרא שמה “מוֹכסנית”? משוּם מַעשׂה שהיה: בּימי בּתוּליה היתה הוֹדיל ריבה נאָה, יפת־תּוֹאַר ויפת־מַראֶה. עבר בּכתריאֵליבקה מוֹכסן אֶחָד עשיר, כּשהוּא רכוּב על סוּסוֹ, וראה אֶת הוֹדיל נוֹשׂאת אַוָזים לשחיטה. עצר אותה המוֹכסן ושאל:

• בּת מי אַת, הנַערה?

נתבּיישה הוֹדיל, צחקה וּברחה מפּני המוֹכסן. וּמאָז קראוּ אֶת שמה בּעיר: “הוֹדיל המוֹכסנית”.

אָמנם אַנשי כּתריאֵליבקה מוֹסיפים על המַעשׂה הזה נוֹפךְ משלָהם, שאֵינוֹ לכבוֹד וּלתפאֶרת להוֹדיל המוֹכסנית. אבל אִם

נֹאמַר להטוֹת אוֹזן לכל מַה שמסַפּרים בּכתריאֵליבקה, הרי אֵין לדבר סוֹף.

ולפני הוֹדיל זוֹ שפךְ החַייט שלנוּ אֶת לבּוֹ המַר,

סיפּר לָה אֶת כּל הדברים כהוָייתם, מתּחילָתם ועד סוֹפם, וּביקש ממנה עֵצה: מַה לעשׂוֹת?

• מַה לעשׂות? הלא אַתּ היא זוֹ, שעליה אָמַר דויד המלך בּשיר־השירים: שחוֹרה אני ונאוָה – יֶש שהיא נאָה, ואַת גם חכמה. עוּצי לי עֵצה, מַה לעשׂוֹת?

• מַה יש לךָ כּאן לעשׂוֹת? – אוֹמרת לוֹ הוֹדיל ויוֹרקת הצדה. – כּלוּם אֵינךָ רוֹאֶה, שגילגוּל הוּא זה? מה אַתּה מוֹשךְ אַחריךָ אֶת הפּגע הרע? קוּם והשליכהוּ מלפניךָ אֶל כּל הרוּחוֹת הרעוֹת! שאִם לא כן, יאָרע לךָ, חַס ושלוֹם, מַה שאֵירע לדוֹדתי פּאֶריל, אִבּדל ממנה לחַיִים ארוּכּים,

היא כּבר בעוֹלם־האמת.

• וּמה אֵירע לדוֹדתךְ פּאֶריל? – שוֹאל שמעוֹן־אֶלי בּחרדה.

• מה אֵירע לדוֹדתי פּאֶריל? – אוֹמרת הוֹדיל בּאנחה. – לא עלינוּ ולא על שוּם אָדם מיִשׂראֵל! דוֹדתי פּאֶריל, עליה השלֹום, היתה אִשה יהוּדית כּשרה וּצנוּעה. כּל משפחתּנוּ משפּחה כּשרה היא אַף־על־פּי שכּאן, בּכתריאֵליבקה השוֹממה, בּאֵש תּבער, מוֹציאִים לעז על כּל אֶחָד ואֶחָד, כּדרךְ הטבע, שלא בּפניו, ואילוּ בּפניו מַחליקים לוֹ לָשוֹן, נוֹפת תּטוֹפנה שׂפתוֹתיהם… בּקיצוּר, פּעם אַחַת יצאה דוֹדתי פֶּאריל, עליה השלוֹם, לשוּק. ראתה: פּקעת של חוּטים מוּנַחַת על הקרקע לרגליה. נמלכה דודתי פּאֶריל ואָמרה לעצמה: פּקעת של חוּטים יֶש בּה מוֹעיל. גחנה והרימה אוֹתה מעל הקרקע, נטלה אֶת פּקעת החוּטים וּפנתה לָלכת. קפצה הפּקעת אֶל פּניה ונפלה על הקרקע. חָזרה וגָחנה והרימה אוֹתה, חָזרה הפּקעת וקפצה אֶל פּניה ונפלה על הקרקע. חָזרה וגָחנה שוב והרימה אוֹתה, חָזרה זוֹ שוּב וקפצה אֶל פּניה ונפלה על הקרקע. נמלכה דוֹדתי, עליה השלוֹם, וירקה על פּקעת החוּטים, יִקחנה בּכוֹר־שׂטן, וּכבר בּיקשה לילךְ לביתה. הבּיטה לאחוֹריה – הפּקעת מתגלגלת אַחריה. התחילָה לָרוּץ – הפּקעת

רצה בּעקבוֹתיה. בּקיצוּר, דוֹדתי פּאֶריל, עליה השלוֹם, הגיעה לביתה כּל עוֹד נשמה בּאַפּה, וּמיד התעלפה, ואַחַר־כּךְ חָלתה כּל אוֹתה השנה כּוּלה. אמוֹר מעתּה: מה, למשל, היה כּל זה, לפי דעתּךָ?…

• אִי, כּוּלָם אהוּבים, כּוּלָם בּרוּרים – כּל

הנשים שׂפה אַחַת לָהן וּדברים אחָדים! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – אֵין אֵלוּ אֶלָא סיפּוּרי־בדים של נשים זקנוֹת, דברי הבאי, טיחַ תּפל, יוֹצרוֹת־שוא וּמַדוּחים!… אִילוּ בּאנוּ לשמוֹע לכל מַה שהנשים מלהגוֹת, צריכים היִינו לירוֹא מפּני צל עצמנוּ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: אַשרי אָדם מפחד תּמיד – אַל תּירא מעקיצתוֹ של פּרעוֹש… אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם. היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמח… לילה טוֹב לָךְ!

ושמעוֹן־אֶלי קם ויצא לתעוֹת שוּב בּרחוֹבה של עיר.

הלילה התנוֹסס בּכל כּוֹכביו. הלבנה יצאה לטייל בּין גוּשי עבים, הנראִים כּהרים גבוֹהים קוֹדרים, מַכסיפים בּקצוֹתיהם,

והשקיפה בּחצי פּניה על העיר כּתריאֵליבקה, השקוּעה בּתרדמה עמוּקה. מקצת בּעלי־הבּתים, אֵלה המתייראים מן הפּישפּשים, טילטלוּ עצמם עם כּריהם וכסתותיהם ועברוּ לישוֹן בּחוּץ, התכּסוּ עד למַעלָה מראשיהם בּסדינים הצהוּבֹים, ניחרוּ בּכל עוֹז וראוּ חלוֹמוֹת נעימים: חלוֹמוֹת של פּדיוֹן בּיריד, של עסקים טוֹבים, של רוָחים נאִים, של פּריץ טוֹב ומיטיב של פּת־לחם בּריוַח ולא בּצימצוּם, של פּרנסה בּכבוֹד ושל כּבוֹד כּשהוּא לעצמוֹ – כּל מיני חלוֹמוֹת. בּחוּץ אֵין נפש חַיה נראֵית. אֵין קוֹל ואֵין קשב. אפילוּ כּלבי האִיטליז, שהתלבּטוּ כּל היוֹם ועייפוּ מרוֹב

נביחָה, מצאוּ לָהם מקלט בּין הקוֹרוֹת, כּבשוּ ראשיהם בּין כּפּוֹת רגליהם – והס, אַף לא נידנוּד קל! רק לעתּים רחוֹקוֹת מתמַלט מפּי אֶחָד מהם חצי “הב”, בּשעה שהוּא רוֹאֶה בּחלוֹמוֹ עֶצם, שכּל עדת הכּלָבים אוֹרבים לָה וחוֹרקים שיניהם, אוֹ בּשעה שנדמה לוֹ, כּי זבוּב נכנַס לאָזנוֹ ולוֹחש לוֹ סוֹד רק לעתּים רחוֹקוֹת מעוֹפף וּבא חָסיל טיפּש,

פּרוּשׂ־כּנפיִים, מסוֹבב בּאַויר וּמרחף בּמקוֹם אֶחָד, מזמזם בּקוֹל עבה, כּקוֹל המיתר הגס בּכּינוֹר: “זששששש!”, נחבּט בּקרקע וּמשתּתּק. אפילוּ שוֹמר־העיר, שבּכל הלילוֹת הוֹא סוֹבב בּרחוֹבוֹת וּבשוּק, שוֹמר על החנוּיוֹת וּמקשקש בּשני מקלוֹת. “קלוֹ־קלוֹ! קלָא־קלָא!”, אַף הוּא, כּאילוּ להכעיס, אֵין קוֹלוֹ נשמע הלילה: כּשיצא למלאכתּוֹ, שתה כּוֹס יתירה ונתבּסם, השעין עצמוֹ אֶל קיר אַחַד הבּתּים ושקע בּשינה מתוּקה. בּלילה השוֹקט הזה מתהלךְ שמעוֹן־אֶלי החַייט לבדוֹ, רק הוּא והתּכשיט הקשוּר בּאַבנטוֹ, בּרחוֹבוֹת הריקים והשוֹממים של כּתריאֵליבקה, בּלי דעת אֶת אשר יעשׂה: אִם יֵלך, אוֹ יעמוֹד, אוֹ יֵשֵב? תּוֹעה הוּא אָנה ואָנה וּמדבּר לעצמוֹ בּלַחַש:

• ואָתא שוּנרא ואָכלָה לגדיא – בּיקש שמעוֹן־אֶלי לישב בּשלוָה, וקנה לוֹ עֵז!… הלוַאי תּבוֹא כּלָיה על עֵז זוֹ!… כּלוּם עֵז היא זוֹ?… הלא זוֹהי חַ־חַ־חַ – חַד גדיא! חַד גדיא!

שמעוֹן־אֶלי נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק ונבהל מפּני צחוֹק עצמוֹ. אוֹתה שעה הוּא עוֹבר לפני בּית־הכּנסת הקר, המפוּרסם בּעיר בּעדת המתים, המתפּללים שם בּלילוֹת, כּשהם מעוּטפים בקיטלים לבנים ובטליתוֹת, ונדמה לוֹ, שהוּא

שוֹמע כּמין זמרה עמוּמה: “אוּ־אוּ־אוּ!” – כּיללת הרוּחַ, המנַשבת בּארוּבּת־העשן בּליל־חוֹרף. הוּא נרתּע לאחוֹריו מפּני בּית־הכּנסת הקר וּפוֹנה לָלכת אֶל רחוֹב־הגוֹיִים, והנה הוּא שוֹמע משם קוֹל משוּנה: “פּצססססס!” הקוֹל קוֹל־נהי של אוֹחַ, שמצא לוֹ מקוֹם במרוֹם בּית־היראָה שׂלָהם. אֵימה חשיכה גדוֹלָה נוֹפלת עליו, אֵימַת מות! ואַף־על־פּי־כן הוּא מתחַזק, מאַמץ לבּוֹ וּמבקש לאמוֹר פּסוּק מן הפּסוּקים, שאוֹמרים

אוֹתם בּלילה כּסגוּלה מפּני הפּחד, אֶלָא שהפּסוּק נשכּח ממנוּ, פּרח

מזכרוֹנוֹ! וּכנגד זה עוֹלים לפניו, מַעשׂה שׂטן, דווקא כּל מיני מַראוֹת מַבהילים וּפרצוּפים ידוּעים של בּני־אָדם שכּבר נסתּלקו לעוֹלם־האמת. והוּא נזכּר כּמה וכמה סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת נוראים, ששמע בחייו: מַעשׂיוֹת בּשדים וֹברוּחוֹת וּבלצים בּדמוּת עגָלים.. מַעשׂיוֹת בּגמדים זריזים,

הרצים כּעל גלגלים, בּגילגוּלי חַיוֹת ועוֹפוֹת, המהלכים על ידיהם, בּמיני בּריוֹת משוֹנוֹת, המציצוֹת בּעיִן אַחַת.. מַעשׂיוֹת בּמתים

שיצאוּ מקבריהם והם תּוֹעים לבוּשי־תּכריכים בּעוֹלם־התּוֹהוּ… מתּוֹך דמיוֹנוֹת אֵלוּ בּא שמעוֹן־אֶלי לידי החלָטה גמוּרה, כּי עֵז זוֹ, שהוּא מתהלךְ אִתּה בּלילה, אֵינה עֵז, אֶלָא גילגוּל, אוֹ לץ שעוֹד מעט יִשלח אֶל פּניו לָשוֹן ארוּכּה, עֶשׂר אַמות מידתה, אוֹ יקשקש בּכנפיו וירים קוֹלוֹ ויקרא על־פּני כּל העיר: “קו־קו־רי־קו!” שמעוֹן־אֶלי מַרגיש, כּי מוֹחוֹ זע ממקוֹמוֹ, והוּא עוֹמד מלֶכת וּמַּתיר את אַבנטוֹ – מבקש הוּא להיפּטר מפּגע רע זה. אבל הבּחוּר הנאֶה עוֹמד בּמקוֹמוֹ, אינוֹ רוֹצה לָזוּז מן החַייט אפילוּ זיז כּל־שהוּא. שמעוֹן־אֶלי מנַסה לפסוֹע פּסיעוֹת אחָדוֹת – אַף זה פּוֹסע אַחריו פּוֹנה הוא לימין – אַף זה פּוֹנה לימין. פּוֹנה לשׂמאל – אַף זה פּוֹנה לשׂמאל.

• שמַע יִשׂראֵל! – צוֹעק שמעוֹן־אֶלי בקוֹל לא לוֹ ורץ בּכל כּוֹחוֹ אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגליו, וּברוּצוֹ נדמה לוֹ, כּי פּלוֹני רוֹדף אַחריו, גוֹעֶה בקוֹל דק של עֵז, מדבּר אלָיו כּבן־אָדם וּמזמר כּחַזן:

• מאֶאֶאֶאֶלךְ ממית וּמחַיֶה!… ונאֶאֶאֶאֶאֶמן אַתּה להחיוֹת מתים!…

פרק יא

וַיהי עֶרב וַיהי בוֹקר. כּשהאִיר היוֹם ויהוּדים השכּימוּ

לתפילת שחרית, נשים נחפּזוּ לשוּק וּבתוּלוֹת יצאוּ לשלח את הפּרוֹת אֶל העֵדר, מצאוּ אֶת שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוֹ יוֹשב בּחוּץ על האָרץ ועל ידוֹ רוֹבצת העֵז הנאָה, כּשרגליה מקוּפּלוֹת תּחתּיה, מַעלָה גירה וּמנַענַעת

בּזקָנה. ניגשוּ אֶל החַייט וניסוּ אֵליו דבר – ולא ענה כּלוּם, רק ישב והבּיט לפניו כּגוֹלם. מיד נזעקוּ אֵלָיו אנשים, נשים וטף, והיתה מהוּמה ורעש גָדוֹל ודיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק, והקוֹלוֹת עלוּ עד לב השמַיִים: “שמעוֹן־אֶלי”… “עֵז”… “שמַע־קוֹלנוּ”… “גילגוּל”… “לץ”… “שד”… “רוּחוֹת”… "התחפּשׂ,… “היה רכוּב כּל הלילה”… “עינה אוֹתוֹ”… “עינה עד מות”… בּאוֹתוֹ מַעמד נוֹצרוּ סיפּוּרי־בדים והוּפרחוּ כּל מיני דמיוֹנוֹת. כּל אֶחָד סיפּר, שבעֵיניו ראה, כּיצד היה רכוּב

וּמַנהיג…

• מי היה רכוּב על מי? – שוֹאֵל אֶחָד ונוֹעֵץ רֹאשוֹ לתּוֹךְ המַעגָל. – שמעוֹן־אֶלי על העֵז, אוֹ העֵז על שמעוֹן־אֶלי?

• כּל העוֹמדים מסביב נוֹתנים קוֹלם בּצחוֹק.

• אוֹי וַאבוֹי לָכם מצחוֹק זה שלָכם! – גוֹעֵר בּהם

בּנזיפה חריפה יהוּדי בּעל־מלָאכה. – יהוּדים בּעלי זקן! בּעלי אִשה! אָבוֹת לבנים! הלֹא תּבוֹשוּ! הלא תּיכּלמוּ! לָמה נאסַפתּם כּאן למַלא שׂחוֹק פּיכם? וכי אֵינכם רוֹאים, שהחַייט עלוּב־הנפש חוֹלה מסוּכּן הוּא, נוֹטה לָמוּת? מוּטב שתּביאוּהוּ אֶל בּיתוֹ ותקראוּ לרוֹפא, לא שתּעמדוּ כּאן ותחשׂפוּ שיניכם, יִיכּנס הרוּחַ בּאבי אבי אביכם!!!

את הדברים האֵלה השמיע בּעל־המלָאכה בּחימה שפוּכה וּבקול הוֹלךְ וחָזק, וכל הקהל חָדל לצחוֹק. הלָלוּ נזדרזוּ ורצוּ להביא מַיִם, והלָלו מיהרוּ להבהיל את יוּדיל הרוֹפא, המכוּנה יוּדיל דוֹקטוּר. עמדוּ והחזיקוּ בּידי־שמעוֹן־אֶלי החַייט, הוֹליכוּהוּ והכניסוּהוּ לביתוֹ והשכּיבוּהוּ על הדרגָש. מיד בא יוּדיל הרוֹפא דחוּף וּמבֹוהל, הוּא וּכלי־זינוֹ עמוֹ, ועמד להחיש עֶזרה לחוֹלה: הרכּיב לו קרני־אוּמן, הקיפהוּ בּעלוּקוֹת והקיז לוֹ דם הרבּה, לאֵין שיעוּר.

• כּכל אשר ירבּוּ להקיז דמוֹ, – אָמַר יוּדיל הרוֹפא

בּעצמוֹ – כּן יִיטב לוֹ. משוּם שכּל החלָיִים הרעים, לא עלינוּ, בּאִים מבּפנים, מן הדמים.

כּךְ הסבּיר יוֹדיל הרוֹפא את העניין על־פּי חָכמַת הדוֹקטוֹריה, והבטיחַ כּי לעת עֶרב, אִם יִרצה השם, יבוֹא עוֹד פּעם לבקר את החוֹלה. וּכשהציצה ציפּה־בּיילה־רייזה על בּעלָה וראתה, כּיצד הוּא מוּטל, חדל־האִישים עלוּב־הנפש, על הדרגָש הרעוּע, מכוּסה בסמַרטוּטים הרבּה, עֵיניו למַעלָה, שׂפתיו דוֹלקוֹת, והוּא מדבּר מתּוֹךְ קדחת מיני דברים משוּנים ומטוֹרפים, שאֵין מלה אַחַת מצטרפת לחברתּה, עמדה לספּוֹק כּפּיה, להטיחַ ראשה בּכּוֹתל, לבכּוֹת וּלקוֹנן מרה, כּשם שמקוֹננים על המת:

• אוֹיה לי ואַללי לי, שבר נשבּרתּי ורעם הממַני! על מי עזבתּני עם יתוֹמַי הקטאַאַנים?…

והילָדים, ערוּמים ויחפים, נתקבּצוּ מסביב לאִמם הענייה ועזרוּ עמה לבכּוֹת. הגדוֹלים בּכוּ בּחשאי, הסתּירוּ פּניהם וּבלעוּ

דמעוֹתיהם, והקטנים, שלא הבינוּ את המתרחש כּאן, בּכוּ סתם בּכי בקוֹל הוֹלךְ וגָדוֹל. ואפילו הפּעוֹט שבּהם, תּינוֹק בּן שלוֹש, בּפנים

סגוּפים וּצהוּבּים, קרב אֶל אִמוֹ בּרגליו הכּפוּפוֹת והעקוּמוֹת

וּבבטנוֹ הנפוּחָה, הכניס את שתּי ידיו בשׂערוֹת ראשוֹ והרים את קוֹלוֹ מעל כּל הקוֹלוֹת: “אמא, רוֹצה לאאאכוֹל!”… כּל הקוֹלוֹת האֵלה, ששימשוּ בּערבּוּביה, נשמעוּ כּמין זמרה משוּנה, שאיש זר לא היה יכוֹל לעמוֹד בּה. כּל מי שנכנַס לבית החַייט, מיד היה בּוֹרחַ משם נסער מאוֹד, בּלב קרוּע וּברוּחַ נשבּרה, וּכששאלוּהוּ: מַה שלוֹם שמעוֹן־אֶלי? היה מנַענע בּידוֹ, כּאדם האוֹמר: “אוֹי וַאבוֹי לו!”… נשים אחָדוֹת, מן השכנוֹת הקרוֹבוֹת, עמדוּ כּל אוֹתה השעה בּפנים בּוֹכיוֹת וּבחטמים

אדוּמים, הישירוּ להבּיט אֶל עֵיניה של ציפּה־בּיילה־רייזה, עיקמוּ שׂפתוֹתיהן והנידוּ בּראשיהן, כּאוֹמרוֹת: "אוֹי לָךְ,

ציפּה־בּיילה־רייזה, שראינוּךְ בּכךְ!"

וּראֵה זה פּלא! חמישים שנה חַי שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּכתריאֵליבקה חַיי עוֹני ודחקוּת, מוּצנע בּפינתוֹ האפלה כּתוֹלעת בּמַחשכּים, אִיש לא העלָה אוֹתוֹ על דעתּוֹ ואיש לא הכּיר אֶת טיבוֹ. עכשיו שחָלָה ונפל למשכּב, נתגלָה בּבת אַחַת עם כּל מַעלוֹתיו הטוֹבוֹת. פּתאוֹם נוֹדע בּרבּים, כּי שמעוֹן־אֶלי היה אָדם יקר, כּשר וישר, בּעל לב טוֹב וּבעל נפש זכּה. וגם בּעל־צדקה גָדוֹל, כּלוֹמר, שהיה דוֹרש צדקה מן הנגידים, מוֹציא טרפּם מפּיהם וּמחַלק לַעניִים, רב עם כּל אַנשי העיר אֶת ריבם של העשוּקים והגזוּלים ותוֹבע עֶלבּוֹנם, פּוֹרס לעני מלחמוֹ הדל ונוֹתן לוֹ את פּרוּטתוֹ האַחרוֹנה. ועוֹד דברי שבח וּתהילה סיפּרוּ בּעיר על החַייט העני, כּשם שמסַפּרים, למשל, אַחרי מיטתוֹ של מת בּשעת לוָיתוֹ, וכל הכּתריאֵלים, למקטוֹן ועד גָדוֹל, בּאוּ לבקר את החוֹלה והתפללוּ לשלוֹמוֹ, לבל ימוּת חָלילה בֹלא עתּוֹ.

פרק יב

והפּוֹעלים בּעיר כּתריאֵליבקה קראוּ לאספה

בּבית־המַרזחַ של הוֹדיל המוֹכסנית. העמידוּ ייש, המוּ וצעקוֹ והרעישוּ את העוֹלָם, חירפוּ וגידפוּ, כּדרךְ הטבע, את העשירים ושׂמוּ אוֹתם כּעפר.

• כּתריאֵליבקה! עיר נאָה, בּאֵש תּבער! לָמה מַחרישים

הם, הנגידים שלָנוּ, תּיפּח רוּחָם? כּל אֶחָד רוֹחץ פּעמיו בּדמנוּ, ואין אִיש מתעוֹרר לתבּוֹע עֶלבּוֹננוּ! מי משלם דמי טכסה ואוֹכל עצמוֹת תּחת בּשׂר? אנחנוּ, בּעלי־המלָאכה! כּל נגע וכל פּגע, כּל משלחת מַלאָכים רעים, שוֹחט אוֹ בּית־מרחָץ, להבדיל, – מי נוֹשׂא אֶת סבלָם? אנחנוּ, בּעלי־המלָאכה! ממי פּוֹשטים אֶת העוֹר? ממנוּ, מבעלי־המלאכה! מה אַתּם מַחרישים, יהוּדים? נקוּם ונלךְ אֶל הרבּנים, אֶל הדיינים ואֶל שבעה טוֹבי העיר ונשפּוֹך את בּני־מעֵיהם החוצה! הנשמעה הפקרוּת כּזאת בּין יהוּדים, שיניחוּ לבני־עוולה לשחוֹט בּלא סַכּין משפּחה שלימה בּיִשׂראֵל? הבה נתחַכּמה!

ואַנשי חברת “פּוֹעֵל צדק” בּאוּ לבית הרב והקימוּ שם רעש וצעקוּ חָמס. עמד הרב וקרא לפניהם את התּשוּבה, שקיבּל זה עתּה על־ידי בּעל־עגָלָה מן הרבּנים והדיינים ושבעה טוֹבי העיר בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, ואֵלה דברי האִיגרת, כּכתבה וכלשוֹנה:

“לכבוֹד הרבּנים והדיינים ושבעה טוֹבי העיר כּולָם אַרזי הלבנוֹן אַדירי התּוֹרה חסידים ואַנשי מַעשׂה ישִׂאוּ הרים שלוֹם להני צנתּרי דדהבא דק”ק כּתריאֵליבקה אָמן סלה!

היוֹת כּפי שקיבּלנוּ מכּם מגילת ספר כּתוּבה פּנים ואָחוֹר על אוֹדוֹת העֵז וַנאכל את המגילה הזאת וַתּהי בּפינוּ כּדבש למתוֹק! אִי לָזאת נאסַפנוּ כּוּלָנוּ ודרשנוּ וחָקרנוּ ושאַלנוּ היטב

והנה זה אשר מצאנוּ לחינם אַתּם חוֹשדים בּכשרים כּי החַייט מק“קכם הוּא אִיש בּליעל ודוֹבר שקר והוֹלךְ רכיל בּעמוֹ בּא בּעלילוֹת דברים על עיר ואֵם בּיִשׂראֵל לעוֹלל בּעפר קרנה להפריד בּין הדבקים וּלהטיל אֵיבה בּין שתּי ק”קין מפוּרסמוֹת בּיִשׂראֵל וּכדֵי בּזיוֹן וקצף! אנחנוּ הח“מ יכוֹלים להעיד כּיוֹם הזה נגד השי”ת ונגד יִשׂראֵל ולחַזק עֵדוּתנוּ בּשבוּעה דאוֹרייתא שהעֵז עֵז מַמש ויֶש בּה כּל הסימנים שמָנוּ חכמים בעִזים ועֵינינוּ ראו ולא זר שנחלבה כדרךְ העִזים ונתנה חָלָב למַכבּיר כּה יתּן ה' וכה יוֹסיף לכל העִזים בּבתי יִשׂראֵל ויקוּיים בּהם מקרא שכּתוב והיה מרוֹב עשׂוֹת חָלָב יאכל חמאָה! אִי לָזאת נמנינוּ וגָמרנוּ שהחַייט שלָכם ראוּי לקנס אֵם עוֹנש כּסף או עוֹנש מַלקוֹת אַל תּפנוּ אֶל רהבים ואֶל שׂטי כזב תּיאָלמנה שׂפתי שקר! ושלוֹם לָכם ושלוֹם על כּל יִשׂראֵל מעתּה ועד עוֹלָם אָמן סלה!

דברי אחיכם הצעירים בּאַלפי יהוּדא המתאבַּקים בּעפר רגליכם ושוֹתים בּצמא את דבריכם!

נאוּם הקטן חוֹפּק“ק בּלאאמוֹ”ר

זצ"ל… וּנאוּם עבד לעבדי ה' דיין

ומוֹ“צ בּלאאמוֹ”ר זצ"ל… וּנאוּם

תּנחוּם תּיִש… קלמן קרני־פרה…

שבּתי סוּבּין… גרוֹנם גבינה…

ירחמיאֵל חמאָה… אַרי' ליבּ

לביבה… גדליה גדי…"

כּשקרא הרב לפני בּעלי־המלָאכה אֶת דברי האִיגרת הזאת, בּערה בּהם חמתם עד להשחית. "הראִיתם לשקצים אֵלוּ שבּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, הלוֹבשים אַדרת־שׂיער של צדיקים? המעט מהם אשר עשׂוּ לשמעוֹן־אֶלי שלָנוּ, עוֹד יחָרפוּ ויגדפוּ אוֹתוֹ וישליכוּ עליו שיקוּצים! חַייבים

אנחנוּ ללמדם פּרק בּהלכוֹת דרךְ־ארץ, למַען יֵדעוּ מי הם אַנשי מספּריִים וָמַחַט, בּני יִשׂראֵל עמךָ!" וּמיד קראוּ לאספה שנייה בּבית־המַרזחַ של הוֹדיל המוֹכסנית, העמידוּ ייש, ונמנוּ וגמרוּ לָקחת את העֵז הנאָה ולָלכת עמה תּיכף וּמיד לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, לעשׂוֹת שפטים במלמד וּבחַדרוֹ וּבכל העיר כּוּלה.

אָמרוּ ועשׂוּ: אַנשי חברת “פּוֹעל צדק” התלקטוּ מכּל קצוֹת כּתריאֵליבקה, ששים אִיש מספּרם, בּהם חַייטים, סַנדלָרים, נַגָרים, נַפּחים, קצבים וּשאָר יִגעֵי כפּיִים,

כּוּלָם אַנשי־חַיִל, נערים בּעלי־אֶגרוֹפים, אַמיצי־לב ואַמיצי־כּוֹחַ, אִיש כּלי־זינוֹ בּידוֹ, זה נוֹשׂא אַמַת־מידה של עֵץ וזה מַגהץ של בּרזל, זה פּטיש של סַנדלָרים וזה קרדוֹם של קצבים, וּמי שאֵין מלאכתּוֹ בּכלי־אוּמנוּת חוֹטף ונוֹטל מכֹלי־הבּיִת של אִשתּוֹ: מַערוֹךְ של בּצק, מגררת של חזרת, עלי של מַכתּש אוֹ קוֹפיץ של בֹשׂר, – וכוּלָם כּאיש אֶחָד פּניהם מוּעדוֹת למלחָמה בּאַנשי

קוֹזוֹדוֹיֶיבקה, להשמיד, להרוֹג וּלאַבּד – אֵין רחמים בּדין! “תּמוֹת נַפשי עם פּלישתּים!” – חיזקוּ אִיש אֶת ידי רעֵהוּ בּלשוֹנוֹ של שמעוֹן־אֶלי מַחמַל־נַפשם.

• הסוּ, רבּוֹתים! – קוֹרא אֶחָד מאַנשי חברת "פּוֹעל

צדק", בּלכתּוֹ בּגדוּד. –כּבר מוּכנים וּמזוּמנים אַתּם למלחָמה,

ואַיֵה השׂה – אֵיפה העֵז?

• כּן, ראוּ־נא גם ראוּ – אֶת העיקר שכחנוּ! לאָן נעלם הגילגוּל?

• נמלט!

• אָכן גילגוּל לא טיפּש כּלָל! לאָן יכוֹל היה לברוּחַ?

• מסתמא לביתו, אל המלמד, וכי מה אינך מבין כאן?

• כּלוּם יצא מדעתּוֹ? מה עניינוֹ של הגילגוּל אֵצל המלמד? מדבּר אַתּה כּבהמה!

• אַתּה בּעצמךָ סוּס! וּלדעתּךָ, לאָן בּרח?

• בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לָכם טענוֹת ומַענוֹת? אִם כּה ואִם כּה – והיֶלד אֵיננוּ! אֵין גילגוּל!…

פרק יג

והגילגוּל ראָה אֶת כּל אשר נַעשׂה בּעיר, אֶת המהוּמה ואֶת הבּהלה ואֶת הזעקה, ועמד תּחילָה בּמקוֹמוֹ נבוֹךְ וּמבוּלבּל, כּאוֹבד־עֵצוֹת. אבל מיד נמלךְ בּדעתוֹ: מַה לוֹ ולכל הצרה הזאת? לָמה לוֹ להיוֹת כּרוּךְ אַחרי חַייט עני וחדל־אִישים אשר בּמקוֹם להאכילוֹ בּליל תּבן וסוּבּים הוּא מפטמוֹ בּפסוּקים וּבדברי־תוֹרה? קם ונשׂא את רגליו ורץ בכל כּוֹחוֹ כּמשוּגָע אֶל אשר יִשׂאוּהוּ עֵיניו, לא הקפּיד על מידת דרךְ־אֶרץ, לא חָס על כּבוֹדם וממוֹנם של יִשׂראֵל, אֶלָא היה פּוֹסע על ראשי יהוּדים ונשים, חנוני־השוּק וּנשי־החַיִל שלָהם, מקפּץ וּמדלג על שוּלחָנוֹת וּתריסים, הוֹפךְ אוֹתם על פּניהם עם הלחמניוֹת והרקיקים שעליהם, דוֹרס בּמרוּצתוֹ עריבוֹת מלאוֹת דוּבדבנים ודוּמדמניוֹת, משבּר קדירוֹת וּכלי־זכוּכית,

מהפּךְ וּמפזר וּמנַפּץ כּל אשר עמד לשׂטן על דרכּוֹ – מַחזיר אֶת כּתריאֵליבקה לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! בּשוּק מהומה וּבהלה, רעש וּצוָחָה: “מי הוּא זה?”… “בּריה משוּנה!”… “מַזיק!”… “משלחת מלאָכים רעים!”… “מַראֵהוּ מראֵה עֵז!”… לא עֵז, אֶלָא תַּיִש!"… “לא עִז ולא תּיִש, אֶלָא גילגוּל!”… “הלא זה הגילגוּל של שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ!”… “אוֹיה לי, זהוּ?”… "הוּא עצמוֹ!… " "יהוּדים, היזהרוּ מפּניו, פּן

יביא צרה על ראשינוּ!"… “מפּני עֵז אַתּה ירא?”… “לא עֵז, אֶלָא תַּיִש!”… “אִם עֵז ואִם תִַּיִש – היכן הוּא?”… “הנה הוּא!”… “תּפשׂוּהוּ!”… “רדפוּהוּ!”…

“אֶחזוּהוּ!”…

וַחבוּרה רבּה של יהוּדים בּעלי־נפש פּרשׂוּ כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם כּנשרים, נשיהם חָפתוּ, בּמחילָה, אֶת שוּלי שׂמלוֹתיהן,

וכוּלָם רצוּ דחוּפים וּמבוֹהלים זה לפני זה. אבל לשוא היתה טרחָתם: הבּחוּר שלָנוּ, כּיוָן שראה צרה קרוֹבה, הגבּיה אֶת זנבוֹ, עף כּעל כּנפי־רוּחַ, כּשהאָרץ קוּפצת כּנגדוֹ, וּמיד נעלם בּאַחַד המבוֹאוֹת

המפוּלָשים – ואֵיננוּ.

פרק יד

כּעֵת הבה נַעזוֹב אֶת בּעלי־המלָאכה הכּתריאֵלים, ואֶת הַחייט הנאבק עם מַלאַךְ־המות, ואֶת גילגוּל העֵז, הרץ ותוֹעֶה בּעוֹלם־התּוֹהוּ, ונשֹים פּנינוּ אֶל הנַעשׂה בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה. כּאשר

הגיעה השמוּעה לאַנשי קוֹזוֹדוֹיֶיבקה, כּי אַנשי כּתריאֵליבקה מתנַכּלים

לעלוֹת למלחָמה עליהם, מיד קראוּ לאספה רבּה, המוּ ורעשוּ וצעקוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת, והעיירה היתה לחרדת אלוֹהים. בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּהם רצוּ אֶל השלטוֹנוֹת, הממוּנים מטעם המַלכות לפקח על סדרי העיר, הלא הם קצין־המשטרה ושני שוֹטרים העוֹזרים על־ידוֹ, וּמסרוּ לָהם מוֹדעה כּי הכּתריאֵלים מרדוּ בּמלךְ. מתּחילָה ליגלגוּ עליהם השלטוֹנוֹת ושׂמוּ אוֹתם

לצחוק: השמַעתּם מימיכם, כּי יהוּדים לוּבשי אַרבּע־כּנפוֹת וסַנדלים, שאֵימת כּלב קטן עליהם, ירהיבוּ עוֹז בּנפשם לעשׂות כּדבר הזה?… אבל כֹאשר בּאוּ הרצים וסיפּרוּ, כּי אַנשי כּתריאֵליבקה מתקרבים וּבאים

לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, כּוּלָם מזוּיינים מכּף רגלם ועד קדקדם, ועוֹד מעט יבקיעוּ אֶל העיר, גָדלָה המהוּמה מאוֹד והזעקה הקיפה אֶת קוֹזוֹדוֹיֶיבקה מן הקצה אל הקצה: החנוָנים סגרוּ אֶת חנוּיוֹתיהם, בּעלי־הבּתים נעלוּ אֶת דלתוֹת בּתּיהם, המלמדים שילחוּ אֶת תּלמידיהם, חַיים־חָנא החָכם ואִשתּוֹ

תּימה־גיטל השתקנית עלוּ להיחָבא, בּמחילה מכּבוֹדם, בּעליית־הגַג, והשלטוֹנוֹת, כּלומַר, קצין המשטרה ושני השוֹטרים העוֹזרים על־ידוֹ.

.………………………………………………………………….

.…………………………………………………..

(כּאן חסרים דפּים אחָדים מן הפּינקס, והמַעשׂה נפסַק באֶמצע. מכּאן ואילךְ מַתחיל מַעשׂה חָדש, מַעשׂה בּגוֹלם, שאָנו מַניחים

אוֹתוֹ לפעם אַחרת).

סוֹף מַעשׂה שאֵין לוֹ סוֹף

והחַייט העני מה עלתה לוֹ?… וּמה תּלמוּד לוֹמר?… מַה מוּסַר־השׂכּל יוֹצא לָנוּ מזה?… – כּךְ ישאלוּ הקוֹראִים, התּאֵבים

לָדעת דברים כּהוייתם, לכל פּרטיהם ודיקדוּקיהם.

אַל־נא, ילָדים, אַל תּציקוּ לי. לא עלינוּ ולא עליכם סוֹף כּסוֹפוֹ של החַייט שלָנוּ. המַעשׂה שסיפּרתּי לָכם, כּכל סיפּוּרי המַעשׂיוֹת ממין זה,

תּחילָתוֹ שׂחוֹק וקלוּת־ראש, אַךְ סוֹפוֹ, אהה, יגוֹן וַאנחה… וּמפּני שיוֹדעים אַתֶּם אֶת מחַבּר הסיפּוּר הזה מתּמוֹל שילשוֹם, שאֵין הוּא בּעל

מרה שחורה מטבעוֹ ואֵינוֹ אוֹהב אֶת הבּכי, אֶלָא דווקא אֶת השׂחוֹק, וּמפּני שיוֹדעים אַתּם וּמַכּירים אוֹתוֹ, שאֵין חלקוֹ עם מַגידי־המוּסר

ולא דרכיהם דרכיו, – לפיכךְ הוּא נפטר מכּם מתּוְך שׂחוֹק וּמתּוֹךְ בּרכה: יהי רצוֹן, שאַחינוּ היהוּדים, וּסתם בּני־אדם בּעוֹלם, יהיוּ מַרבּים תּמיד בּשׂחוֹק וּממַעטים בּבכי, לטוֹב לָהם וּלאַנשי חברתם. השׂחוֹק יפה

לבריאוּת הגוּף והנפש גם יחד. חַכמי הרוֹפאִים ציווּ לָנו אֶת השׂחוֹק…

• אִם רצוֹנךָ בּכךְ, אסַפּר לךָ מַעשׂה יפה, כּיצד

נכשלתּי פּעם אַחַת בּמַכשלָה רבּה, שאני עצמי הבאתי על ראשי, וכמעט היִיתי בּכל רע. וּכסבוּר אַתּה, משוּם מה רק משוּם שהיִיתי אִיש צעיר לא מנוּסה ולא שנוּן בּיוֹתר. כֹּלוֹמַר, לכשתּרצה, הרי אַף עכשיו רחוֹק אני מהיוֹת חָכם, שאִילוּ היִיתי חָכם, הלא היה לי, כּדבריךָ, כּסף. אָדם שיֶש לוֹ כּסף, הוּא גם חָכם, גם יפה־תוֹאַר וגם יוֹדע נַגן… אַךְ סלח־נא לי: טבע הוּא בּי, כּי מדי דבּרי אני מַפליג בּדיבּוּרי ונוטה קצת מן הדרךְ.

וּבכן, היִיתי אֵיפוֹא אִיש צעיר, סמוּךְ על שוּלחַן חוֹתני וחוֹתנתּי, יוֹשב ולוֹמד תּוֹרה

וּמעיֵין קצת גם בּספרים חיצוֹנים בּסתר, שחוֹתני וחוֹתנתּי לא יֵדעוּ זאת. ולא הרי חוֹתני כּהרי חוֹתנתּי. להוֹדיעךָ, שיֶש לי חוֹתנת זכר, כּלוֹמַר, אשה הלוֹבשת מכנסי גבר. היא בּעצמה מנַהלת את כּל העסקים, היא בּעצמה עוֹשׂה שידוּכים, היא בּעצמה בּוֹחרת חתנים לבנוֹתיה אַף אוֹתי בּחרה

בּעצמה, העמידה אותי למבחָן, הוֹליכה והביאָה אוֹתי לזווֹהיל מראדוֹמישל –

אני עצמי יליד ראדוֹמישל. מסתּמא שמַעתּ את שם העיר ראדוֹמישל, שזה לא כּבר כּתבוּ עליה בּעיתּוֹנים בּשל מקרה לא־טהוֹר… אךְ הס! כּמדוּמה לי, שאני נוֹטה קצת מן הדרךְ.

וּבכן, ישבתּי אֵיפוֹא בּזווֹהיל סמוּךְ על שוּלחַן

חוֹתנתּי, קימטַתּי את מצחי על המוֹרה־נבוּכים, לא יצאתי מפּתח בּיתי החוּצה, עד שהגיע שעתי להירשם למבחַן הצבא. צריך היִיתי אֵיפוֹא לטרוֹחַ ולנסוֹע לראדוֹמישל, להתקין שם את הניירוֹת, להשתּדל בּדבר זכוּת שיחרוּר, לקבּל אֶת התּעוּדוֹת, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ.

זוֹ היתה, אֶפשר לאמוֹר, יציאָתי הראשוֹנה לאַויר העולָם בּכוֹחוֹת עצמי.

יצאתי אֵיפוֹא לשוּק לשׂכּוֹר עגָלָה בּעצמי, להראוֹת בּעליל, כּי אָדם אני

העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, ואלוֹהים שלח לי אֶת מבוּקשי. פּישפּשתּי וּמצאתי

ערל מראדוֹמישל עם עֶגלת־חוֹרף, – בּחורף היה מַעשה, – שכּתף לָה רחָבה וּצבוּעה וּשתּי כּנפיִים לָה משני עבריה, כּוּלה כּנשר לכל דבר. ורק אֶל הסוּס לא שׂמתּי לב כּלָל, שלָבן הוּא, וסוּס לָבן, אוֹמרת חוֹתנתּי, מוּכן

לפוּרעניוֹת. “הלוַאי, היא אוֹמרת, שאֶתבּדה, הנסיעה הזאת, חוֹששת אני, לא תּביא לךָ טוֹבה”… “עפר לפיךְ!” נבהל חוֹתני להשמיע דבר וּמיד מתחָרט, משוּם שהוּא מקבּל אֶת ענשוֹ בּאוֹתוֹ מַעמד. ואַף־על־פּי־כן הוּא אוֹמר לי בּלַחַש: “הבלי־שוא של נשים!” ואני מַתחיל להכין עצמי לדרךְ: נוֹטל את הטלית והתּפילין, עוּגוֹת־חמאָה מַאפה־בּית, מעט כּסף לצרכי הוֹצאוֹת וּשלוֹשה כּרים: כּר לישיבה, כּר לשעינה וכר לכיסוּי הרגליִים, – ואני עוֹמד להיפּרד בּברכה מבּני הבּיִת. כּיוָן שהגיע הדבר לידי בּרכּת הפּרידה, נעתּקוּ מלים מפּי. טבע הוּא בּי, כּשאני מַגיע לברכּת הפּרידה,

ניטלת לָשוֹן ממני. אֵיני יוּדע, מה אוֹמַר וּבמה אֲבָרֵךְ? נראֶה לי, שמידה גסה היא קצת לפנוֹת אָחוֹר, בּמחילָה, אֶל כּל אֶחָד ואֶחָד וּלהיפּטר מפּניו בּלא כּלוּם. אֵיני יוֹדע, אִם דעתּךָ כּדעתּי, ואוּלָם

כּשאני לעצמי, הרי בּרכּת הפּרידה היא עד היום הזה על אפּי ועל חמתי… אךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, נפרדתּי אֵיפוֹא, בּברכה נאָה מכּל אֶחָד ואֶחָד

ושׂמתּי פּעמַי לדרךְ, יצאתי לראדוֹמישל. הדבר היה בּתחילת החוֹרף. השלג הקדים לָבוֹא, והדרךְ המוּשלגת לעגלוֹת חוֹרף הרהיבה עיִן. הסוּס, אַף כּי

לָבן הוּא, שׂשׂ לָרוּץ אוֹרח, והערל אשר הוֹכיחַ לי אלוֹהים היה שתקן, מאוֹתם הערלים, העוֹנים לךָ על כּל דבר אוֹ “אֱהֶה”, שפּירוּשוֹ הן, אוֹ “בּא־ני”, שפּירוּשוֹ לָאו, – ויוֹתר מזה לא תּוֹציא מפּיו אַף הגה, גם כּי תּציק לוֹ בּדבריךָ. מבּיתי יצאתי לאַחַר סעוּדת הצהריִים, דעתּי זחוּחָה

עלי, כּר אֶחָד מתּחתּי, כּר אֶחָד לשכמי וכר אֶחָד על רגלי; הסוּס מקפּץ ורץ, הערל שוֹרק בּשׂפתיו, עֶגלת־החוֹרף מַחליקה והוֹלכת, הרוּחַ נוֹשבת, ושלג קל מרחף מלמַעלָה, מסתּוֹבב בּאַויר ונוֹפל, צוֹנחַ, כּמוֹ נוֹצוֹת רכּוֹת, על המסילָה הגדוֹלָה והרחָבה, וטוֹב ונוֹחַ לי בּמידה משוּנה, לבּי רחב ונַפשי מאִירה מתּוֹךְ הרגָשת רוָחָה וחוֹפש – אַף־על־פי־כן אָדם יוֹצא בּפּעם הראשוֹנה לעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על דעת עצמוֹ, יחידי, בּן־חוֹרין, אֵין אדוֹנים לוֹ! ואני תּוֹמךְ עצמי בּכּר, משׂתּרע להנאָתי בּעֶגלת־החוֹרף מַעשׂה פּריץ גָמוּר. ואוּלָם

בּחוֹרף, עם שאַתּה לָבוּש בּגָדים חַמים, כּשהקוֹר חוֹדר היטב לגוּפךָ,

הרי אַתּה נכסף לעמוֹד ולָפוּש בּדרכּךָ, לחַמם אֶת עצמוֹתיךָ, להשיב אֶת רוּחךָ ולנסוֹע הלאָה. ואני רוֹאֶה לנגד עינַי, כּדרךְ הטבע בּדמיוֹן, פּוּנדק מוּסק יפה, מיחַם רוֹתחַ וּצלי קדירה מן התּנוּר עם מרק־עוֹף חַם. מתּוֹךְ מַחשבוֹת אֵלוּ נַפשי מתעטפת בּי וּכמהה, ואני מתאַוה בּפשטוּת

לסעוֹד קצת את לבּי. אני מנַסה דברים אֶל הערל שלי בּעניין חניה בּפוּנדק, מבקש לָדעת, אִם עדיִין רחוֹק המקוֹם? והריהוּ עוֹנה לי: “בּא־ני”, כּלוֹמר, לא. אני שוֹאֵל אוֹתוֹ: כּבר קרוֹב? והריהוּ עוֹנה לי: “אֱהֶה”, כּלוֹמר, כּן. כּמה קרוֹב המקוֹם – קשה להוֹציא מפּיו, כּקריעת ים סוּף!

ואני מהרהר בּפני עצמי: מה היה, למשל, אִילוּ בּמקוֹם הערל נזדמן לי כּאן, יהוּדי, להבדיל, – הלא היה מבאֵר לי בּאֵר היטב לא אֶת מקוֹם הפּוּנדק בּלבד, אֶלָא גם אֶת טיבוֹ של בּעל הפּוּנדק, מי הוּא וּמַה שמוֹ, וכמה ילָדים לוֹ, וכמה הוּא משלם דמי חכירה בּעד הפּוּנדק, וכמה הוּא מַכניס מן הפּוּנדק, וכמה שנים הוּא יוֹשב בּפּוּנדק, וּמי קדם לוֹ בּפּוּנדק – תּלי תלים היה מסַפּר לי! כּמה משוּנה אוּמה זוֹ! אני מתכּוון ליהוּדים שלָנוּ, לוּא יִחיוּ לפנינוּ. דם אַחר לגָמרי נוֹזל בּעוֹרקיהם, חי נַפשי!… אַךְ

הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, ישבתּי אֵיפוֹא וראִיתי בּחלוֹמי פּוּנדק חַם,

ציירתי לי בֹדמיוֹני מיחַם רוֹתחַ, וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים טוֹבים וּנעימים, המַרחיבים דעתּוֹ של אָדם, עד שריחם עלי הקדוֹש־בּרוּךְ־הּוא, הערל שלי שרק לסוּסוֹ, הִטה אֶת עֶגלת־החוֹרף קצת הצדה, ולעֵינַי נתגלָה בּיִת קטן אָפוֹר, כּוּלוֹ מכוּסה בּשלג מלמַעלָה למַטה, מין מלוֹן־אוֹרחים בּערבה,

שבּתוֹךְ לוֹבן השׂדה המוּשלָג הוּא נראֶה משוּנה וּבוֹדד מאוֹד, כּמַצבה

נידחת, עזוּבה ונשכּחת. משהגענוּ עד הפּוּנדק, סר הערל שלי עם סוּסוֹ ועֶגלָתוֹ אֶל האוּרוָה, ואני שׂמתּי פּנַי אֶל הפּוּנדק, פּתחתּי אֶת

הדלת… וניצבתּי על הסַף כּנטוּע, בּלי זוּז לכאן אוֹ לכאן מה הדבר דבר של מַה־בּכךְ: בּאֶמצע הפּוּנדק, על האָרץ, מוּטל מת, מכוּסה שחוֹרים, למראשוֹתיו מוּצבים שני פּמוֹטוֹת של נחוֹשת עם נרוֹת קטנים, מסביבוֹ יוֹשבים ילָדים קטנים לבוּשי קרעים, טוֹפחים בּידיהם על ראשיהם, בּוֹכים ומקוֹננים וזוֹעקים מרה: "אִ־מא! אִמא! וֶאָחד גָבוֹה, בּרגליִים ארוּכּוֹת, לָבוּש מין חלוּק־קיִץ קרוּע, שלא לפי העוֹנה כּלל, פּוֹסע אָנה ואָנה בּרגליו הארוּכּוֹת, פּוֹכר ידיו וּמדבּר

לעצמוֹ: “מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה מַתחילים לעשׂוֹת?”… דבר הלָמד

מאֵליו, שהבינוֹתי מיד, לאָן הוֹליכוּני רגלי. ואָמנם מַחשבתּי הראשוֹנה

היתה: בּרח, נח! והפכתּי ידי ואָמַרתּי להימלט על נַפשי. אַךְ הדלת נסגרה אַחרי מאֵליה, ואני כּאִילוּ נצמַדתּי אל המפתּן ולא יכוֹלתּי לָמוּש ממקוֹמי. כּשראה היהוּדי הגָבוֹה ארוֹךְ־הרגליִים פּנים חדשוֹת בּבּיִת,

פּנה אֵלי, פּשט אֶת שתּי ידיו, כּאָדם המבקש עֶזרה:

• מַה תֹּאמַר עַל אסוֹני? – הוּא אוֹמר לי
  וּמַראֶה על חבוּרת הילָדים, היוֹשבים וּבוֹכים. – אִמם מתה עליהם! מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה מַתחילים לעשׂוֹת?

• בּרוּךְ דיין אמת! – אני אוֹמר לוֹ וּמבקש לפתּוֹחַ בּדברי ניחוּמים, כּמנהג העוֹלָם. והרי הוּא נכנס לתוֹךְ דברי ואוֹמר לי כּךְ:

• בּעֶצם הדבר, עליךָ לָדעת, הרי המַעשׂה שוּב כּךְ

הוּא: היא כּבר היתה מתה, כּלוֹמַר אִשתּי, למן השנה שעברה, כּשחָלתה אֶת המַחלָה הטוֹבה, את השחפת האמיתּית; היא עצמה עלוּבת־הנפש, בּיקשה אֶת נַפשה לָמוּת. אֶלָא מה? הצרה היא, שאָנוּ יוֹשבים כּאן בּפינה נידחת, בּתוךְ השׂדה. מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה

מַתחילים לעשׂוֹת?… אִם אֵלֵך אֶל אַחַד הכּפרים להשׂיג עגָלָה

וּלהֹוליךְ אוֹתה אֶל העיירה, – אֵיך אֶעזוֹב פּה אֶת הילָדים לבדם בּתוֹךְ השׂדה? וכאן הנה הלילה בּא. הוֹי, מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה מַתחילים לעשׂוֹת?…

וּבדברים אֵלה גָעה היהוּדי שלי בּמין בּכי משוּנה, ללא דמעוֹת, שנשמַע כּצחוֹק, והוצֹיא מתּוֹךְ גרוֹנוּ מין קוֹל משוּנה,

שנשמַע כּשיעוּל: “הוּ־הוּ־הוּ!” – חלק מחַיי נטל היהוּדי הזה ממני! מַה לי רעב? מַה לי קוֹר? שכחתּי אֶת עצמי ואֶת מקוֹמי, הכּל כּאשר לכּל, ואָמַרתּי לוֹ:

• נוֹסע אני מזווֹהיל אני נוֹסע לראדוֹמישל, וַעגָלָה

יֶש לי טוֹבה מאוֹד. והנה אִם העיירה אשר אָמַרתּ אֵינה רחוֹקה מכּאן, יכוֹל אני להיטיב עמךָ ולָתת לךָ אֶת העגָלָה, ואני אַמתּין כּאן, אִם לא יֶארךְ הדבר.

• אוֹי, חַיִים ארוּכּים תּחיֶה בּשׂכר מצוָה זוֹ!

עוֹלָם הבּא תּקנה לךָ, כּשם שאני יהוּדי, עוֹלָם הבּא! – אוֹמר הוּא

לי ועוֹמד עלי כּמעט לנַשק לי. – העיירה אֵינה רחוֹקה מכּאן, בּסךְ־הכּל כּאַרבּע אוֹ כּחָמש וויֶרסטאוֹת, ההוֹלָכה תּארךְ לא יוֹתר משעה, ואֶת העגָלָה אַחזיר לךָ תּיכף וּמיד. עוֹלם הבּא תּקנה

לךָ, כּשם שאני יהוּדי, עוֹלם הבא! ילָדים! קוּמוּ מעל האָרץ והוֹדוּ להאַברךְ הזה, נַשקוּ אֶת ידיו, אֶת רגליו, נוֹתן הוּא לָנוּ אֶת העגָלָה שלוֹ הוּא נוֹתן לָנוּ, ואוֹליךְ את אִמא אֶל המקוֹם הקדוֹש!

עוֹלָם הבּא, כּשם שאני יהוּדי, עוֹלם הבּא!

המלה “שמחָה” אֵינה כּאן בּמקֹומה, כּי כּאשר שמעוּ

הילָדים, כּי יוֹליכוּ אֶת אִמם אֶל המקוֹם הקדוֹש, התנַפּלוּ לרגליה

בּכוֹחוֹת מחוּדשים והתחילוּ לבכּוֹת בּיֶתר

עוֹז. ואַף־על־פּי־כן בּשׂוֹרה גדוֹלָה היתה לָהם זאת, שנמצא אָדם, העוֹשׂה עמהם חסד – רק אלוֹהים הביאוֹ לכאן! הבּיטוּ אֵלי כּאֶל גוֹאֵל, כּאֶל מַלאָךְ מוֹשיע, כּאֶל מין אֵליהוּ הנביא, ואני צריךְ להוֹדוֹת על האמת, כּי אַף אני ראִיתי אֶת עצמי לא כאָדם רגיל, גָדלתּי פּתאוֹם והיִיתי בּעֵינַי מַה שקוֹראִים “גיבּוֹר”. בּאוֹתוֹ רגע מוּכן היִיתי

לעקוֹר הרים, להפוֹךְ עוֹלָמוֹת. דוֹמה, לא היה דבר אשר יִקשה ממני לעשׂוֹתוֹ. ושלא מדעתּי נפלט דבר מפּי:

• יוֹדע אַתּה מה? אני עצמי עם הערל שלי אוֹליךְ אוֹתה אֶל המקוֹם בּלעדיךָ, שלא תּצטרךְ לטרוֹחַ ולעזוֹב אֶת הילָדים

לבדם!

וכל אשר הוֹסַפּתי לדבּר, הוֹסיפוּ בּני הבּיִת לבכּוֹת, בּוֹכים וּמַבּיטים אֵלי כּאֶל מַלאָךְ שלוּחַ ממרוֹמים, ואני עצמי גָדלתּי ועליתי בּעֵינַי למַעלה, למַעלה, כּמעַט עד השמַיִים. שכחתּי בּשעת מַעשׂה, כּי בּסַךְ־הכּל ירא אני לנגוֹע בּמת, וּבעֶצם ידי עזרתּי להוציאוֹ וּלהשכּיבוֹ על עֶגלת־החוֹרף, הבטחתּי להערל שלי להוֹסיף עוֹד מַחצית השקל על שׂכרוּ בּצירוּף לגימַת ייש מזוּמנת בּוֹ בּמקוֹם. תּחילָה התגָרד הערל שלי בּמַפרקתּוֹ ורגן מתּוֹךְ חוֹטמוֹ, ואוּלָם לאַחַר הכּוֹס השלישית הרךְ את לבּוֹ, ויצאנוּ לדרך שלָשתּנוּ, כּלוֹמַר, אני, והערל להבדיל, והפּוּנדקית המתה חַוָה־נחָמה, כּךְ נקרא שמה, חַוָה־נחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל, אני זוֹכר אֶת זה כּמוֹ עתּה, לפי שכּל הדרךְ שינַנתּי לעצמי אֶת השם, שהגיד לי בּעלָה כּמה וכמה פּעמים, כּי בּשעה שיעמדוּ לקבּוֹר אוֹתה, לעשֹׂות לָה אֶת צרכּה וּלבקש ממנה מחילָה,

צריכים יִהיוּ לָדעת אֶת שמה הנכוֹן. שינַנתּי אֵיפוֹא לעצמי כּל הדרךְ על־פּה: חַוָה־נֶחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! חַוָה־נֶחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! חַוָה־נֶחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! וּמחמַת רוֹב שינוּן שכחתּי את שם בּעלָה – פּרח מזכרוֹני ואֵיננוּ! הוּא הגיד לי גם אֶת שמוֹ והבטיחַני, כּי כּאשר אָבוֹא אֶל העיירה ורק אֶקרא בּשמוֹ מיד יִקחוּ ממני אֶת המת, ואני אוּכל לנסוֹע לדרכּי, משוּם שהוּא נחשב שם, באוֹתה עיירה, הוּא אוֹמר, זה כּמה וכמה שנים “אִיש יוֹם טוֹב”, כּלוֹמַר, מדי שנה בּשנה הוּא בּא לשם בּימים הנוֹראִים על יוֹם טוֹב ונוֹתן מכּספּוֹ בּבית־הכּנסת אל תוך הקערה, וגם בבית־המרחץ, להבדיל, ובשאָר כּל המקוֹמוֹת הוּא מפזר כּסף לרוֹב! ועוֹד דברים דיבּר אֵלי הפּוּנדקי, גיבּב עלי כּל מיני הוֹראוֹת, לאָן אני צריךְ לָסוּר וּמה אני צריךְ לדבּר, אֶלָא שכּל זה נמחָה ממוֹחי בּבת אַחַת ולא נשתּייר ממנוּ אפילוּ חצי מלה, אפילוּ כּי הוּא זה! כּל מחשבוֹתי חָזרוּ מסביב לנקוּדה אַחַת: אני מוֹליךְ אִתּי מת וזה בּלבד היה שיבלבּל אֶת רעיוֹנוֹתי עד שאֶשכּח אפילוּ אֶת שמי, כּי למן ימי ילדוּתי אני ירא מפּני המת יִראַת־מות! להישאֵר לבדי עם מת בּמחיצה אַחַת לא אוֹבה ולא אוּכל עד היוֹם הזה, גם אִם תּתּן לי מלוֹא בּיתי כּסף וזהב! נדמה לי, כּי העֵינַיִים העצוּמוֹת למחצה, הזקוּפוֹת כּביכולֹ כּלפּי מַעלָה,

מַבּיטוֹת אֵלי ורוֹאוֹת אוֹתי, והשׂפתיִים המתוֹת הסגוּרוֹת עוֹד מעט

יִיפּתחוּ ויִישמע קוֹל משוּנה, כּעוֹלה מן האָרץ, שמתּוֹךְ דמיוֹן כּזה

בּלבד אֶפשר לוֹ לאָדם להתעלף. לא חינם מסַפּרים בּמקוֹמוֹתינוּ כּל מיני סיפּוּרי מַעשׂיוֹת על מתים, כּיצד בּני־אָדם התעלפוּ למַראֵיהם מתּוֹךְ פּחד בּלבד, אוֹ יצאוּ מדעתּם, אוֹ כּרעוּ ונפלוּ תּחתּיהם… אַךְ הס!

כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, נסַענוּ אֵיפוֹא שלָשתּנוּ עם המת. להמת נתתּי אֶחָד משלוֹשת הכּרים שלי, ואוֹתוֹ בּעצמוֹ השכּבתּי למַרגלוֹתי, לרוֹחַב

העגָלָה, וּכדי שלא יטרידוּני מַחשבוֹת של עֶצב, זקפתּי עֵינַי למַעלָה, הבּטתּי אֶל השמַיִים, ושינַנתּי לעצמי: חַוָה־נחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! חַוָה־נחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! וכךְ היִיתי הוֹלךְ וּמשנן את השמוֹת, עד שנתערבּבוּ בּזכרוֹני ונתחַלפוּ זה בּזה וּכבר יצאוּ מפּי: חַוָה־רפאֵל בּת נחָמה־מיכאֵל, ורפאֵל־מיכאֵל בּת חַוָה־נחָמה, וּמתּוֹךְ כּךְ לא השגחתּי כּלל, כּי אַויר העוֹלָם מַחשיךְ והוֹלךְ, הרוּח המנַשבת מתחַזקת

והוֹלכת, והשלג שוֹפע מלמַעלָה בּלי הפוּגָה, מכסה אֶת עֵין האָרץ, עד כּי עֶגלת־החוֹרף נוֹסעת ללא מַטרה ותכלית, תּוֹעה על־פּני רחבי השׂדה בּתוֹהוּ לא־דרךְ, ואני שוֹמע, כּי הערל שלי נרגָן בּמקוֹמוֹ, תּחילָה בּלחש, ואַחַר־כּךְ בּקוֹל רם ההוֹלךְ וחָזק, ואני נכוֹן להישבע, כּי מברךְ הוּא אוֹתי בּרכה משוּלשת… אני שוֹאֵל אוֹתוֹ: גוֹי, מַה לָךְ? והרי הוּא משיב לי בּרקיקה וּבחמַת־רצח, פּוֹצה עלי פּיו וּמציף עלי מַבּוּל של דברים: הכּיצד, הוּא אוֹמר, הלא הבאתי עליו ועל סוּסוֹ רעה גדוֹלָה! מתּוֹךְ שלָקחנוּ מת אֶל העגָלָה, נטה סוּסוֹ מן המסילָה, ואָנוּ תּוֹעים בּשׂדה, ואלוֹהים יוֹדע, עד היכן נַגיע, כּי הנה הלילה בּא, ואָבדנוּ!… אָכן בּשׂוֹרה נאָה בּישׂר לי, וּכבר מוּכן היִיתי

להפוֹךְ ידי, לָשוּב אֶל הפּוּנדק וּלהחזיר אֶת המצוָה – קץ לדבר, יהי בּלא עוֹלָם הבּא! אֶלָא שהערל אוֹמר לי, כּי כּבר אֵיחַרנוּ לעשׂוֹת, אֵין דרךְ לא לכאן ולא לכאן, מסתּוֹבבים אָנוּ בּתוֹךְ השׂדה, רק הרוּחַ יוֹדע היכן אנחנוּ! הדרךְ משוּבּשת בּשלג, השמַיִים מַחשיכים, מסביב אִישוֹן לילה ואפילה, הסוּס עיֵיף ויגע עד מות. הלוַאי תּבוֹא מיתה משוּנה, הוּא אוֹמר, על הפּוּנדקי ועל כּל הפּוּנדקים שבּעוֹלָם! לוּא נשבּרה לוֹ, הוּא אוֹמר, אַחַת מרגליו קוֹדם שנטה אֶל הפּוּנדק הזה! לוּא עמדה כּעצם בּגרֹונֹו כּוֹס הייש הראשוֹנה קוֹדם שנתפּתּה לעשׂוֹת מַעשׂה־שטוּת כּזה – לָקחת אָסוֹן אֶל תּוֹךְ עֶגלָתוֹ ובעבוּר חצי קרבּוֹן לילךְ לאבדוֹן כּאן בּשׂדה, לכל הרוּחוֹת הרעוֹת, עם הסוּס גם יחד! מילא, לעצמוֹ, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ חוֹשש כּל־כּךְ, אֶפשר גזירה היא מן השמַיִים, שימוּת כּאן מיתה משוּנה, אבל הסוּס העלוּב מַה יהא עליו? מה ראה שהביא כּלָיה על סוּסוֹ? בּהמה שלא חָטאָה, נפש אִילמת, מַה יוֹדעת היא?…

נכוֹן אני להישבע, כּי שוֹמע אני דמעוֹת בּקוֹלוֹ. אני מבקש להפיס את דעתּוֹ, מַבטיחַ לוֹ עוֹד מַחצית השקל ועוֹד שתּי לגימוֹת ייש טוֹבוֹת ונאמנוֹת, והרי הוּא מתמַלא חימה ואוֹמר, כּי אִם לא אֶשתּתּק, יקוּם וישליךְ מתּוֹךְ העגָלָה אֶת כּל המציאָה שלי! ואני דן בּעצמי: מה אֶעשׂה, דרךְ משל, אִם אָמנם יעמוֹד חָלילָה עלי וישליכני מתּוֹךְ העגָלָה עם המת גם יחד? האִם מערל, בּשעת כּעסוֹ, יִיבּצר דבר?… ועל כּרחי אני נאלָם, יוֹשב בּעֶגלת־החוֹרף כּבוּש בּתוֹךְ הכּרים ונזהר בּכל כּוֹחי, שלא תּחטפני שינה למצער. כּי, ראשית, אֵיךְ אֶפשר לישוֹן בּשעה שמת מוּטל לפניךָ? והשנית, שמַעתּי, כּי בּקוֹר החוֹרף אסוּר לאָדם לישוֹן בּחוּץ, פּן יִישן המות… ואוּלָם, כּמוֹ

להכעיסני, מתדבּקוֹת עֵינַי וּמבקשוֹת דווקא לחטוֹף תּנוּמה. נדמה לי, כּי בּעד תּנוּמה אַחַת קלה היִיתי נוֹתן כּל אשר יֶש לי… ואני קוֹרע וּפוֹקחַ אֶת עֵינַי, והעֵינַיִים אֵינן נשמעוֹת לי ונעצמוֹת לאַט, ושוּב

הן נפקחוֹת ושוּב נעצמוֹת, ועֶגלת־החוֹרף מַחליקה על־פּני השלג הלָבן, הרךְ והעמוֹק, וּמין מתיקוּת משוּנה משתּפכת בּכל אֵיברי גוּפי, ואני

מַרגיש מין נעימוּת משוּנה, ואני מתאַוה, כּי המתיקוּת עם הנעימוּת יארכוּ עוֹד ועוֹד, זמַן רב יארכוּ, עד בּלי די… ואוּלָם כּוֹח חיצוֹני, אֵיני יוֹדע מאַיִן הוּא בּא, עוֹמד עלי ודוֹחפני: “אַל תּישן, נח, אַל תּישן!, ואני קוֹרע אֶת עֵינַי על־כּרחי, ואוֹתה המתיקוּת מסתּיֶימת בּמין צינה פּנימית בּכל אֵיברי, ואוֹתה הנעימוּת – בּמין מרה שחוֹרה עם אֵימה וּפחד ועצבוּת, השם יִשמרני ויצילני! נדמה לי, כּי המת שלי זע ממקוֹמוֹ, מתגלה ממכסהוּ ומַבּיט אֵלי בּעֵינַיִים עצוּמוֹת למחצה, כּאָדם האוֹמר: “לָמה הרגזתּני, אִיש צעיר, לָמה dir=”rtl”>קמתּ עלי, על אֵם ליתוֹמים קטנים, לטרדני מן העוֹלָם, לבלתּי הביאֵני לקבר ישׂראֵל?"… והרוּחַ מנַשבת, שוֹרקת בּקוֹל בּן־אָדם, שוֹרקת על עֶצם אָזנַי, לוֹחשת לי סוֹד נוֹרא… וּמַחשבוֹת נוֹראוֹת, איוּמוֹת, מיני דמיוֹנוֹת המַפחידים אֶת כּל עצמוֹתי, מתרגשים בּמוֹחי, ונדמה לי, כּי כּוּלָנוּ שוֹקעים כּאן תּחת השלג, כּולָנוּ: אני, והערל להבדיל, והסוּס שלוֹ, והמת… כּוּלָנוּ מתים, ורק המת – ראֵה זה פֶּלא! – המת בּלבד, אִשתּוֹ של הפּוּנדקי, חַי הוּא!…

וּפתאוֹם אני שוֹמע, כּי הערל שלי שוֹרק בּשׂפתיו אֶל סוּסוֹ שריקה עליזה מאוֹד, מוֹדה לאלוֹהים וּמצטלב בּחשיכה ונאנח, וכאִילוּ נפח בּי נשמַת רוּחַ חַיִים, ואני רוֹאֶה מרחוֹק אוֹר מנַצנץ לנגדנוּ. האוֹר מתגלה, נעלָם מיד וּמתגלה שוּב. “יִישוּב בּני־אָדם”, – אני מהרהר בּפני עצמי, ואני נוֹתן שבח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, וקוֹרא ואוֹמר אֶל הערל שלי: “אֵין זאת כּי־אִם מצאנוּ דרךְ? נראֶה, אני אוֹמר, שקרוֹבים אָנו להעיירה.” “אֱהֶה!” – אוֹמר לי הערל בּלשוֹנוֹ הקוֹדמת, הקצרה והחרישית, והפּעם בּלא שוּם כּעס, ואני מתאַוה לחַבּק אוֹתוֹ מאחוֹריו וּלנַשק לוֹ בּשכמוֹ על הבּשׂוֹרה הטוֹבה, על “אֱהֶה” זוֹ שלוֹ הטוֹבה, הקצרה והחרישית, שיקרה היא לי עתּה מכּל דרשה נאָה. “מַה שמךָ אשר יִקראוּ לךָ?” – אני שוֹאל אוֹתוֹ, ואני תּמה על עצמי, שלא שאַלתּי לשמוֹ עד עתּה. “מיקיטה”, – משיב הוא לי בּקצרה, בּמלה אַחַת, כּדרכּוֹ. “מיקיטה?” – אני חוֹזר על תּשוּבתוֹ, והשם “מיקיטה” נוֹשׂא לפנַי חן מיוּחָד. “אֱהֶה!” – עוֹנה הוּא לי

כּדרכּוֹ, ואני מתאַוה מאוֹד, כּי מיקיטה ישמיעֵני עוֹד דבר, לכל הפּחוֹת, עוֹד שתּיִים שלוֹש מלים אני רוֹצה לשמוֹע מפּיו, וּמיקיטה מתעלה פּתאוֹם בּעינַי ונַעשׂה לי חָביב ויקר. אַף סוּסוֹ מתחַבּב עלי, נמלָא חן. ואני פּוֹתחַ בּשׂיחָה עם מיקיטה על־אוֹדוֹת סוּסוֹ. אני אוֹמר לוֹ, כּי יֶש לוֹ סוּס טוֹב, סוּס טוֹב מאוֹד. ומיקיטה עוֹנה לי: “אֱהֶה!” “ועֶגלת־החוֹרף שלךָ, מיקיטה, אַף זוֹ טוֹבה”. ומיקיטה עונה לי: “אֱהֶה!” ויוֹתר מזה אֵין מיקיטה שלי רוֹצה לאמוֹר דבר, גם כּי תּחתּוֹךְ אוֹתוֹ לעשׂר חתיכוֹת! “שׂונא דברים אַתּה, אני אוֹמר, מיקיטה מחמַד־לבּי?” והרי הוּא עוֹנה לי: “אֱהֶה!” ואני גוֹעֶה בּצחוֹק וּמַרגיש, כּי קפצה שׂמחָה עלי וטוֹב לי ויפה לי בּמאוֹד מאוֹד, כּאִילוּ לָכדתּי עיר, אוֹ מצאתי אוֹצר, אוֹ גיליתי חדשוֹת וּנצוּרוֹת, שאִיש לא ידע אוֹתן לפנַי, – בּקיצוּר, מאוּשר אני בּאָרץ! שמא יוֹדע אַתּה, על מה ולָמה? מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה התאַויתי להרים קוֹל ולָשיר, בּי נשבּעתּי!

טבע הוּא בּי מעוֹדי ועד היוֹם הזה: פּעמים, כּשלבּי טוֹב עלי, אני נוֹתן קוֹלי בּשיר. זוֹ שלי, כּלוֹמַר אִשתּי שתּחיֶה, כּבר יוֹדעת אֶת טבעי, והרי היא שוֹאֶלת אוֹתי: “מה הדבר, נח? כּמה כּסף הרוַחתּ, שאַתּה אוֹמר שירה?” לפי דעתּן של הנשים, לפי שׂכלָן המעט, אֵין אָדם עשׂוּי לשׂמוֹחַ אֶלָא אִם כּן הרויחַ כּסף. אָכן חידה היא וַתּהי לחידה: זוֹ מנַיִין לָהן, להנשים שלָנוּ, שהן להוּטוֹת אַחַר הכּסף יוֹתר ממנוּ, הגברים? דוֹמה, מי טוֹרחַ ועמל על הכּסף? אנחנוּ, אוֹ הן?… אַךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, בּאנוּ אֵיפוֹא בּעֶזרת השם אֶל העיירה עוֹד לפני עלוֹת השחר. העיירה עדיִין שקוּעה היתה בּמיטב שנתה, השעה עדיִין רחוֹקה מהשכּמת הבּוֹקר, ואוֹר לא נראָה בּשוּם מקוֹם, בּקוֹשי רב ראִינו בּחשיכה בּית עם שער גָדוֹל ועם מַטאטא קטן על השער – סימן לאַכסַניה. נעצרנוּ אֵיפוֹא, ירדנוּ מעל עֶגלת־החוֹרף ועמַדנוּ שנינוּ, אני ומיקיטה, לדפוֹק בּאֶגרוֹפינוּ על השער דפקנוּ וחָזרנוּ ודפקנוּ, עד אשר עזרנוּ אלוֹהים וראִינוּ אוֹר בּחַלוֹן. אַחַר־כּךְ שמַענוּ, פּלוֹני מגָרר אֶת רגלָיו וקוֹל קוֹרא

מעֵבר לשער: “מי הוּא זה?”

• פּתח, אני אוֹמר, דוֹדי, ותרויחַ עוֹלם הבּא!

• עוֹלם הבּא? מי אַתּה? – אוֹמר הקוֹל מעֵבר השער מזה ועוֹמד לפתּוֹחַ את המַנעוּל.

• פּתח, אני אוֹמר, הבאת לכאן מת.

• מה הבאת?

• מת!

• מה פּירוּשוֹ של מת?

• פּירוּשוֹ של מת – נפטר. אִשה יהוּדית נפטרת הבאתי לכאן מאַחַד הכפרים, מאַחַד הפּוּנדקאוֹת.

• וּמעֵבר השער מזה קמה דממה. רק נשמַע, כּי המַנעוּל נסגר שוּב והרגליִים נגררוּ והלכוּ מן השער ולפנים, וגם האוֹר כּבה – נסתּחפה שָׂדֶךְ! היטב חָרה לי הפּעם, ואני קוֹרא אֶל הערל שלי, כּי ניכּנס לחָצר וכי יסַייע אוֹתי לדפּוֹק בּאֶגרוֹפים על החַלון. וּשנינוּ עמַדנוּ לדפּוֹק בּכל עוֹז, עד אשר הוּדלק שוּב הנר והקוֹל נשמַע שוּב מעֵבר החַלון מזה:

• מַה קמתּ על חַיי? מַה טיבוֹ של פּגע רע זה?

• בּשם אלוֹהים, – אני מבקש ממנוּ רחמים, – חוּסה עלי, אני כּאן עם מת!

• עם אֵיזה מת?

• עם אִשתו של הפּונדקי.

• אֵיזה פּוּנדקי?

• שכחתּי אֶת שמוֹ. אבל אֶת שמה קוֹראִים חַוָה־מיכאֵל בּת חַנה־רפאֵל, כּוונתי חַנה־רפאֵל בּת חַוָה־מיכאֵל, חַנה־חַוָה־חַנה כּוונתי…

• האִם לא תּלךְ מזה, שלוּמיאֵל? הנה אני שוֹפךְ על ראשךָ דלי מַיִם!

• כּךְ אוֹמר לי בּעל־האַכסַניה ומגָרר אֶת רגלָיו מן החַלוֹן וּמכבּה את הנר – ואַתּה לךְ והגש עצוּמוֹתיךָ אֵלָיו!… רק לאַחַר ייאוּש, מקץ שעה, כּשהיוםֹ כּבר התחיל להאפיר, נפתּח סדק בּשער ונזדקר מתּוֹכוֹ ראש שחוֹר עם נוֹצוֹת לבנוֹת ואָמַר אֵלַי:

• אַתּה הוּא אשר תּוֹפפת על החַלוֹן?

• אני ולא אַחר.

• מַה בּיקשתּ?

• הבאתי מת.

• מת? הוֹליכהו אֶל השַמש של חברה קדישא.

• היכן יוֹשב השַמש שלָכם? מַה שמוֹ אשר יִקראוּ לוֹ?

• יחיאֵל קוֹראִים לוֹ להשַמש, ויָשוֹב יֵשב בּמוֹרד ההר, לא רחוֹק מבּית־המרחָץ.

• היכן אֶצלכם בּית המרחָץ?

• אֶת בּית־המרחָץ אֵינךָ יוֹדע? כּפי הנראֶה, אֵין אַתּה מאַנשי המקוֹם? מהיכן אִיש צעיר?

• מהיכן אני? מראדוֹמישל, ראדוֹמישלי אני, אַךְ נסוֹע אֶסַע מזווֹהיל, ואֶת המת אני מוֹליךְ מאַחַד הפּוּנדקאוֹת לא רחוֹק מכּאן, אשתּוֹ של הפּוּנדקי עצמוֹ היא, מתה בּשחפת.

• לא עלינוּ! אִם כּן, מה היא מתייחסת לָךְ?

• לי? לא כלוּם. עברתּי על־פּני הפּוּנדק, וּביקש ממני, כּלוֹמַר הפּוּנדקי, להיוֹת לוֹ לעֵזר, יוֹשב הוא בּתוֹךְ השׂדה עם ילָדים קטנים, ואֵין שם מקוֹם לקבּוֹר אוֹתה, ונמלכתּי עם עצמי, האִיש מבקש לזכּוֹתני בּעוֹלָם הבּא, לָמה אֶמנַע טוֹב ממנוּ?

• המַעשׂה נראֶה שלא כּתיקוּנוֹ, – אוֹמר הוּא לי. – תּצטרךְ לראוֹת תּחילָה את פּני הגבּאִים.

• מי הם אֶצלכם, דרךְ משל, הגבּאִים, היכן, אני אוֹמר, יוֹשבים הם?

• את הגבּאִים אֵינךָ יוֹדע? רב שבּתיל הגבּאי יוֹשב

מעֵבר השוּק מזה. רב אֶלעזר־מֹשה הגבּאי יוֹשב בעֶצם השוּק. ורב יוֹסי, אַף הוּא גבּאי, יוֹשב ליד בּית־המדרש הישן. בּעיקר אַתּה צריךְ לראוֹת אֶת פּני רב שבּתיל, שהוּא ראש וראשוֹן אֶצלנוּ. יהוּדי קשה, אני אוֹמר לךָ מתּחילָה, לא בּמהרה תּכריעוֹ.

• רב תּוֹדוֹת לךָ, אני אוֹמר, הלוַאי שתּחיֶה ותגיע לבשׂר לי בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מזוֹ! אֵימתי אוּכל לראוֹת אֶת פּניהם?

• מַה פּירוּש אֵימתי? אִם יִרצה השם, בּבּוקר, לאַחַר התּפילָה.

• מַזל טוֹב! וּמה אֶעשׂה לפי שעה? הניחָה לי ואֶכּנס לביתךָ לחַמם עצמי קצת, לכל הפּחוֹת. אֵין זה כּי־אִם מין סדוֹם הוּא אֶצלכם!

• מששמַע בּעל־האַכסַניה אֶת הדברים האֵלה, מיד סגר לפנַי את השער – והס וּדממה, כּמוֹ בּבית־הקברוֹת. מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? עוֹמדים אָנוּ עם עֶגלת־החוֹרף בּתוֹךְ הרחוֹב, מיקיטה רוֹתחַ, מתגָרד בּמַפרקתּוֹ, רוֹקק וּמקלל קלָלוֹת נמרצוֹת,

כּפוּלוֹת שלוֹשה. הלוַאי תּבוֹא מיתה משוּנה, הוּא אוֹמר, על הפּוּנדקי ועל כּל הפּוּנדקים שבּעוֹלָם. מילא, הוּא עצמוֹ, הוּא אוֹמר, יִקחהוּ הרוּחַ! אבל הסוּס! מה ראוּ בּסוּסוֹ העלוּב, שמענים אוֹתוֹ בּרעב וּבקֹור בּהמה שלא חָטאָה, נפש אִילמת, מַה יוֹדעת היא?.. בּוֹשתּי מפּני הערל, ואני מהרהר בּשעת מַעשׂה: מה, דרךְ משל, חוֹשב ראשוֹ של זה עלינוּ, היהוּדים? מַה פּנים יש לָנוּ, היהוּדים, רחמנים בּני רחמנים, כּנגדם, הערלים, גסי־הרוּחַ, שיהוּדי אֵינוֹ רוֹצה לפתּוֹחַ אֶת דלת בּיתוֹ לחבירוֹ, אֵינוֹ מַניחַ לוֹ אפילוּ

לחַמם אֶת עצמוֹתיו הקפוּאוֹת, – אִם כּן, הלא ראוּיִים אָנו לעוֹנש

כּפוּל וּמכוּפּל פּי שלוֹשה מכּל הבּא עלינוּ!… וכךְ אני מַצדיק

עלינוּ אֶת הדין וּמַאשים אֶת הכּלָל כּוּלוֹ, כּדרכּוֹ של יהוּדי בּשעה שאָחיו היהוּדי מסרב להיטיב עמוֹ. שוּם אוּמה ולָשוֹן אֵינה מַרבּה לדבּר עלינוּ רעוֹת כּל־כּךְ, כּמוֹ שאָנוּ מדבּרים על עצמנוּ, מאָה פּעמים ואַחַת בּיוֹם אַתּה שוֹמע מפּי כּל יהוּדי

המזדמן לךָ דברי־גנַאי כּאֵלה: "כּמה משוּנה מידתוֹ של יהוּדי! “עם יהוּדי אַתּה אוֹמר לעשׂות עֵסק?” “עם יהוּדי טוֹב לאכוֹל פּשטידה!”

“לכךְ מסוּגָל רק יהוּדי!” “מַה תּימַה, הלא לכךְ הוּא יהוּדוֹנאִי!” וכיוֹצא בּאֵלוּ מַחמאוֹת והמלָצוֹת יפוֹת. מתאַוה אני לָדעת, כּיצד

נוֹהגים אֶצלָם, אֵצל אוּמוֹת העוֹלָם, כּאשר יִקרה המקרה ואֶחָד מהם מסרב לעזוֹר לחבירוֹ, – כּלוּם גם הם חוֹתכים גזר־דינוֹ של הכּלָל לרעה ואוֹמרים, כּי כּל האוּמה כּוּלָה אֵינה כּדאִית, שתּשׂא האָרץ

אוֹתה?… אַךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, עוֹמדים אָנוּ אֵיפוֹא עם עֶגלת־החוֹרף בּתוֹךְ השוּק וּמחַכּים עד אשר יֵאוֹר היוֹם והעיירה תּתחיל להראוֹת סימני חַיִים. וכן היה. מאַחַת הפּינוֹת נשמעה חריקת דלת, אַנחַת קילוֹן של בּאֵר, מתּוֹךְ שתּיִים שלוֹש מַעשינוֹת נראָה עשן, וּקריאָה של תּרנגוֹלים נשמעה פּעם בּפעם בּקוֹלוֹת מתגבּרים והוֹלכים. אַחַר־כּךְ נפתּחוּ כּל הדלָתוֹת והתחילוּ להתגלוֹת בּריוֹתיו של

הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּדמוּת פּרוֹת, עגָלים, עִזים וגם, להבדיל, יהוּדים, נשים עם נערוֹת, חבוּשים בּסוּדרים חַמים וּמחוּתּלים כּבּוּבּוֹת, שחוּחים מתּוֹךְ צינַת בּוֹקר וּקפוּאִים כּתּפּוּחים

החמוּצים, – בּקיצוּר, העיירה שלי התעוֹררה לחַיִים, כּאָדם, חַי, למשל קמה משנתה, נטלה ידיה, לָבשה בּגָדיה וקרבה אֶל המלָאכה: הגברים לעבוֹדת הבּוֹרא, לתפילָה, ללימוּד התּוֹרה ולאמירת תּהילים, והנשים למלאכת התּנוּר והכּיריִים, ללישת העיסה ולחליבת הפּרוֹת והעִזים. ואני התחַלתּי לחקוֹר ולדרוֹש למקוֹם הגבּאִים: היכן יוֹשבים רב שבּתיל, רב אֶלעזר־מֹשה ורב יוֹסי? העמידוּני לחקירה שכּנגד: אֵיזה שבּתיל, אֵיזה אֶלעזר־מֹשה ואֵיזה יוֹסי? מוֹצא אַתּה, הם אוֹמרים, כּאן בּעיירה כּמה שבּתיל, כּמה

אֶלעזר־מֹשה וכמה יוֹסי. וּכשאָמַרתּי לָהם, כּי צריךְ אני להגבּאים של חברה קדישא, כאִילוּ נבהלוּ מפּנַי ועמדו לתהוֹת על קנקני, מה עניינוֹ של אִיש צעיר כּמוֹני עם השכּמַת הבּוֹקר אֵצל הגבּאִים של חברה קדישא? לא הנַחתּי לָהם לתהוֹת הרבּה על קנקני וגיליתי לָהם את לבּי, סיפּרתּי אֶת כּל המַעשׂה בּמַכשלָה אשר נטלתּי על עצמי, וּכדאי היה לראוֹת אֶת כּל אשר התחוֹלל סביבי! כּסבוּר אַתּה, שמיהרוּ לחַלצני מן הצרה? חַס ושלוֹם! רק רצוּ כּל אֶחָד החוּצה להציץ על עֶגלת־החוֹרף ולראוֹת, אִם אָמנם מוּטל שם מת, אוֹ בּדיתי אֶת המַעשׂה לשטוֹת בּהם? וּבינתיִים חָברה עלינוּ חבוּרה

רבּה של בּני־אָדם שמחמַת הצינה נתחַלפוּ אֵלוּ בּאֵלוּ, כּלוֹמַר, הלָלוּ הלכוּ והלָלוּ בּאוּ בּמקוֹמם, הציצוּ לתוֹךְ עֶגלת־החוֹרף,

הנידוּ בּראשיהם, לָחצוּ בּכתפיהם, חָקרוּ ו’דרשוּ, מי הוּא בּר־מינן זה, מאַיִן הוּא, וּמי אני, ואֵיךְ הגיע לידי, ואַף אִיש מהם לא נתן דעתּוֹ עלי לָבוֹא לעֶזרתי. בּעמל רב עלה בּידי לשדלָם, כּי יַראוּ לי, היכן יוֹשב רב שבּתיל הגבּאי.

כּשנכנַסתּי אֵצל רב שבּתיל הגבּאי, מצאתיו עוֹמד בּפניו אֶל הקיר, מעוּטף בּטלית וּתפילין, וּמתפלל בּכוונה רבּה, בּניגוּן מתוֹק

וּבהתלהבוּת עצוּמה כּל־כּךְ, שכּוֹתלי הבּיִת מַמש ריננוּ עמוֹ. מתּוֹךְ

רוֹב דביקוּת הקיש בּאֶצבּעוֹתיו, בּימבּם בּשׂפתיו, עשׂה עוָיוֹת

משוּנוֹת בּפניו וגָעה בּהמית הנפש. כּשראִיתיו בּכךְ, חָיתה רוּחי.

ראשית, משוּם שאָמנם אוֹהב אני לשמוֹע מין תּפילָה כזאת. והשנית, יכוֹלתּי בּינתיִים לחַמם קצת אֶת עצמוֹתי הקפוּאוֹת. וּכשהפךְ אֵלי רב שבּתיל זה אֶת פּניו, עדיִין עמדוּ דמעוֹת בּעֵיניו וכוּלוֹ נראָה לי ּכִאיש־אלוֹהים קדוֹש, שנשמתוֹ רחוֹקה מן האָרץ כּרחוֹק גוּפוֹ הגָדוֹל והשמן מן השמַיִים. וּמפּני שעדיִין עמַד בּאֶמצע התּפילָה ולא רצה להפסיק בּדברי־חוֹל, נכנַס עמי בּשׂיחָה בּלשוֹן־הקוֹדש, כּלוֹמר, בּמין לָשוֹן, שכּוּלָה תּנוּעוֹת־ידיִים, קריצת־עֵינַיִים, לחיצת־כּתפיִים, ניענוּעי־ראש וּרמיזוֹת־חוֹטם, וּמלים ספוּרוֹת בּלשוֹן־הקוֹדש אַף הן נזרקוֹת בּתוֹכם. אִם רצוֹנךָ בּכךְ, אֶמסוֹר לךָ את השׂיחָה הזאת כּמוֹת שהיא, מלה בּמלה, ואַתּה תּשעֵר בּעצמךָ, מַה שייךְ לי וּמַה שייךְ לוֹ.

• שלוֹם עליכם, רב שבּתיל.

• עליכם שלוֹם, אִי־אֶה… על הסַפסל…

• תּוֹדה, כּבר ישבתּי דיִי.

• נוּ־אֶה?… מה? מה?

• יֵש בּפי בּקשה אֵליךָ, רב שבּתיל. תּקנה לךָ עוֹלָם הבּא.

• עוֹלָם הבּא? טוֹב… אֶלָא מה? מה?

• הבאתי לךָ מת.

• מת? מי מת?

• לא רחוֹק מכּאן יש פּוּנדק, ויוֹשב שם יהוּדי עני, וּמתה עליו, לא עליכם, אִשתּוֹ בּמַחלת השחפת. הניחָה אַחריה ילָדים קטנים לרחמי שמַיִים. לוּלא אני שריחַמתּי עליהם, אֵיני יֹודע מה היה עוֹשׂה הפּוּנדקי עלוּב־הנפש בּבּר־מינן בּתוֹךְ השׂדה.

• בּרוּךְ דיין אמת… אֶלָא נוּ? מעוֹת? חברה קדישא?…

• אֵילוּ מעוֹת? מאַין מעוֹת? אוֹתֹו פּוּנדקי קבּצן

הוּא, עני ואֶביוֹן, מטוּפּל בּילָדים! תּקנה לךָ עוֹלָם הבּא, רב שבּתיל.

• עוֹלָם הבּא? טוֹב, טוֹב מאוֹד! אֶלָא מה? מה? הקדש? יהוּדים! נוּ? גם כּן קבּצנים! אִי־אָה! נוּ־פֶה!

• וּמפּני שלא ירדתּי לסוֹף דעתּוֹ, הפךְ אֶת ראשׁו

מתּוֹךְ כּעס שוּב אֶל הקיר וחָזר להתפלּל הפּעם בּלא ההתלהבוּת

הקוֹדמת, השפּיל אֶת קוֹלוֹ כּמעט עד כּדי צריחָה דקה, התנוֹעע בּמהירוּת יתירה, כּאָץ לדרכּוֹ בּרכּבת־החפּזוֹן, השליךְ מעליו את הטלית עם התֹפילין והתנפּל עלי אַחַר־כּךְ בּחימה שפוּכה, כּאִילוּ ירדתּי לחַייו וקיפּחתּי לוֹ את הקפּוֹטה

הכיצד, הוּא אוֹמר, העיירה עיירה ענייה היא, יֶש לה די צרכּה קבּצנים משלָה, שכּשהם מתים, מוּכרחים לאסוֹף בּשבילָם

נדבוֹת לתכריכים, והנה בּאים לכאן ממקוֹמוֹת זרים, מכּל העולָם בּאִים לכאן! הכּל לכאן!… עמַדתּי להצטדק לפניו, עד כּמה שהגיעה ידי, כֹי אני כּאן בּוַדאי חַף מפשע ונקי מכּל עווֹן, כּי אֵין זה אֶלָא מת־מצוָה. לוּא יהא הדבר, אני אוֹמר, כּאִילוּ מצאוּ מת בּחוץ ויהוּדים חַייבים לעשׂוֹת לוֹ אֶת צרכּוֹ כּדת וּכדין, להביאוֹ לקבר יִשׂראֵל!

“הלא יהוּדי כּשר אַתּה, אני אוֹמר, חָסיד וירא־שמַיִים, ויש בּידךָ הפּעם להרויחַ עוֹלָם הבּא!”… כּאן חָזר והתנַפּל עלי בּשצף קצף, כּמעט גירש אוֹתי מעל פּניו. כּלוֹמַר, לא שגירש אוֹתי בּידיו מַמש, אֶלָא קיפּח אוֹתי בֹדברים:

• כּךְ? אַברךְ של עוֹלָם הבּא אַתּה? צא אֵיפוֹא בּרחוֹבה של עירנוּ ועשׂה בּצדקתךָ, שעניִים לא ימַהרוּ לָמוּת אֶצלנוֹ בּרעב וּבקוֹר, ותקנה לךָ עוֹלָם הבּא!

יהוּדי של עוֹלָם הבּא! אַברךְ הקוֹנה וּמוֹכר עוֹלָם הבּא! לךְ לךָ

לשלוֹם עם סחוֹרתךָ אֶל העבריינים הצעירים, אוּלי יִקנוּ הם מידךָ עוֹלָם הבּא? אנחנוּ יש לָנוּ מצווֹת וּמַעשׂים טוֹבים משלָנוּ, ואִם

נתאַוה לחלק לעוֹלָם הבּא, נמצא עֵצה גם בּלעדיךָ!

כּךְ אוֹמר לי הגבּאי רב שבּתיל ומלַווה אוֹתי מתּוֹךְ כּעס וּמתוֹךְ דפיקה הגוּנה בּדלת, ואני נשבּע לךָ בּכל קוֹדש, כּי מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ שׂנאתי תּכלית שׂנאָה אֶת היהוּדים הכּשרים,

האדוּקים בּעבוֹדת הבּוֹרא, המתפּללים בּקוֹל רם וּבהתלהבוּת, מתּוֹךְ

דביקוּת וַעוַיוֹת, כּל אוֹתם היהוּדים המתקדשים והמיטהרים, הלוֹבשים אַדרת חסידוּת ומנַצנצים בּעיניהם כּלפּי מַעלָה ועוֹשׂים מַעשׂיהם רק

לשם שמַיִים. שמא תֹּאמַר, גם בּני הדוֹר החָדש, המַשׂכּילים והנאוֹרים, אֵינם טוֹבים מהם, ויוֹשר יִימצא אֶצלָם לא יוֹתר, ואוֹלי גם פּחוֹת, מאשר אֵצל הצדיקים והחסידים, בּני הדוֹר הישן? אֶפשר, שהדין עמךָ, אֶלָא מה? כּאן, לכל הפּחוֹת, אֵין הצער גָדוֹל כּל־כּךְ, שהרי הלָלוּ אֵינם מנַצנצים בּעֵיניהם כּלפּי מַעלָה ואֵינם מדבּרים עם אלוֹהים! ואִם

תּשאַל: והלא גם אֵלה נלחָמים כּל ימיהם בּעד האמת, מַרעישים בּשבילָה אֶת העוֹלָם, כּאילוּ בּנַפשם היא, וּכשמַגיע הדבר לידי מַעשׂה, מתגלה שלא היוּ דברים מעוֹלָם?… אךְ הס, כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, גירשני אֵיפוֹא הגבּאי הראשוֹן רב שבּתיל בּחרפּה מפּניו. מַה לעשׂוֹת עוֹד? צריךְ אני אֵיפוֹא לָלכת אֶל שאָר הגבּאִים.

וכאן אֵירע נס. מן השמִַיים מנעוּני מלכת אֶל הגבֹאִים, כּי הגבאִים הלכוּ אֵלי, נפגשוּ עמי חוֹטם אֶל חוֹטם מאחוֹרי הדלת והמזוּזה ואָמרוּ לי:

• אֶפשר אַתּה הוּא האַברךְ של העֵז?

• של אֵיזוֹ עֵז? – אני שוֹאֵל.

• כּלוֹמַר, האַברךְ שהביא לכאן מת – אַתּה הוּא?

• כּן, אני הוּא. וכי מה?

• שוּב עמנוּ אֶל רב שבּתיל, ונטכּס כּולָנוּ יחד עֵצה.

• נטכּס עֵצה? – אני אוֹמר. – מה עֵצה נטכּס כּאן? קחוּ ממני אֶת המת והניחוּ לי, ותקנוּ לָכם עוֹלם הבּא.

• וכי מי מַחזיק בּךָ? – אוֹמרים הם אֵלַי. – סַע לךָ עם המת לכל מקום אשר תּאַוה נַפשךָ, אפילוּ לראדוֹמישל, ועוֹד נַכּיר לךָ טוֹבה.

• תּוֹדה לָכם על העֵצה, אני אוֹמר לָהם.

• על לא דבר, – אוֹמרים הם לי, ואָנו נכנסים שלָשתּנוּ שוּב אֵצל רב שבּתיל, וכל שלוֹשת הגבּאִים פּוֹתחים בּשׂיחָה בּיניהם לבין עצמם, מתוַכּחים, רָבים זה עם זה, כּמעט מחָרפים אִיש אֶת רעהוּ. אוֹתם השנַיִים אוֹמרים על רב שבּתיל, כּי הוּא מַחמיר תּמיד, יהוּדי קשה, שאֵין לפצחוֹ. ורב שבּתיל מתקצף, רוֹגז ורוֹתחַ כּנגדם, מוֹכיחַ לָהם בפסוּק מפוֹרש: “עניֵי עירךָ קוֹדמין”. והרי השנַיים מתנַפּלים עליו:

• אִם כּן, מה? רוֹצה אַתּה אֵיפוֹא, כּי האִיש הצעיר יחזוֹר ויִסַע עם המת?

• חַס ושלוֹם! – אני או­מר. – מַה פּירוּש, שאֶחזוֹר ואֶסַע עם המת? בּאתי לכאן כּל עוֹד נשמתי בּי, כּמעט נספּיתי בּשׂדה. הערל, יִחיֶה ויאריךְ ימים, בּיקש להשליכני באֶמצע הדרךְ מעֶגלת־החוֹרף. אני מבקש מכּם רחמים, חוּסוּ עלי, הצילוּני מידי המת, ותקנוּ לָכם עוֹלם הבּא.

• עוֹלָם הבּא וַדאי חתיכה טוֹבה היא הראויה להתכּבּד, – אוֹמר לי אֶחָד מן השנַיִים, יהוּדי גָבוֹה וצנוּם באֶצבּעוֹת דקוֹת, זה שקוֹראִים לוֹ רב אֶלעזר־מֹשה. – את המת נקח מידיךָ ונַעשׂה לוֹ את צרכּוֹ, אךְ זה יעלה לךָ בּקרבּוֹנים אחָדים.

• הכּיצד? – אני אוֹמר. – לא די שקיבּלתּי על עצמי מצוָה כּזאת, כּמעט נספּיתי בּשׂדה, הערל, יִחיֶה ויאריךְ ימים, בּיקש להשליכני מעֶגלת־החוֹרף, אֶלָא שאַתּם דוֹרשים עוֹד כּסף ממני!

• בּשׂכר זה יש לךָ עוֹלם הבּא!– אוֹמר לי רב שבּתיל בחיוּךְ נתעב כּל־כּךְ, שאני מתאַוה להשיב לוֹ גמוּלוֹ בּראשוֹ, אֶלָא שאני מתאַפּק בּכל כּוֹחותי, שהרי בּידיהם אני!

• שמעני ויִיטב לָךְ, אִיש צעיר! – אוֹמר לי השני מאוֹתם שני הגבּאים, זה שקוֹראִים לוֹ רב יוֹסי, יהוּדי קטן, שחצי זקנוֹ נמרט. – עליךָ לָדעת, כּי יש תּחת ידךָ עוֹד מַכשלָה אַחַת: אֵין לךָ ניירוֹת, ניירוֹת אֵין לךָ.

• אֵילוּ ניירוֹת? – אני שוֹאֵל.

• מאַיִן אָנוּ יוֹדעים, מי הוּא המת? אֶפשר אֵין הא זה, שאַתָּה אוֹמר? – אוֹמר לי הגָבוֹה, בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת, הוּא רב אֶלעזר־מֹשה.

• אני עוֹמד וּמַבּיט חליפוֹת אֶל האֶחָד ואֶל השני,

ואוֹתוֹ האָרוֹךְ בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת, שקוֹראִים לוֹ רב

אָלעזר־מֹשה, מנַענע ראשוֹ, מוֹרה בּאֶצבּעוֹתיו הדקוֹת ואוֹמר

לי:

• כּן, כּן, כּן, אֶפשר, שאַתּה בּעצמךָ שחַטת אִשה

יהוּדית, ואוּלי גם אֶת אִשתּךָ, והבאת אוֹתה לכאן, ואַתּה מסַפּר מין פּזמוֹן שאֵין לוֹ שחר: פּוּנדק בּשׂדה, אִשתּוֹ שֶל הפּוּנדקי, שחפת, ילָדים קטנים, עוֹלָם הבּא…

כּפי הנראֶה, פּנַי הלבּינוּ כּפני מת לשמע דיבּוּרים אֵלוּ, לפי שאוֹתוֹ הקטן, שקוֹראִים לוֹ רב יוֹסי, עמד להפיס את דעתּי, כּי בּעצמוֹ של דבר אֵין בּלבּם עלי כּלוּם, כּי מַה לָהם ולי? אֵין הם חוֹשדים אוֹתי חַלילָה בּשוּם דבר, מבינים הם היטב, כּי אַף־על־פּי־כן אֵין אני לא גזלָן ולא רוּצחַ, אַךְ בּכל זאת הרי אני אִיש זר, וּבר־מינן לא שׂק תּפּוּחי־אדמה הוּא, יש לָנוּ כּאן עֵסק עם אָדם שנפטר, עם מת… יש אֶצלנוּ, הוּא אוֹמר, רב מטעם הממשלה, יש להבדיל, קצין־המחוֹז, וחוֹבה עלינוּ לעשׂוֹת פּרוֹטוֹקוֹל…

• כּן, כּן, כּן! פּרוֹטוֹקוֹל! פּרוֹטוּקוֹל! – מסַייע

לוֹ האָרוֹך, שֶקוֹראִים לוֹ רב אֶלעזר־מֹשה, וּמוֹרה בּאֶצבּעוֹתיו הדקוֹת וּמַבּיט עלי מלמַעלָה למַטה בּעֵינַיִים חמוּרוֹת, כּאילוּ

בּאמת הרגתּי אֶת הנפש ואני חַייב אַרבּע מיתוֹת בּית־דין. אֵין לי עוֹד מלים בּפי, מַרגיש אני, כּי זיעה עוֹלָה בּמצחי ולבּי מתעטף בּי, לא עליכם, עד כּדי התעלף. התבּוֹנַנתּי וראִיתי את מַצבי השוֹמם, כּי נפלתּי בּפּח לאֵין מוֹצא. גדוֹלָה היתה החרפּה,

וּגדוֹלים ממנה כּעסי וצערי גם יחד. שבתּי ואָמַרתּי אֶל לבּי: מה אוֹסיף כּאן להתנַצחַ עמהם עמַדתּי והוֹצאתי

מכּיסי אֶת האַרנק ואָמַרתּי אֶל שלוֹשת הגבּאִים של חברה קדישא:

• שמעוּני, יהוּדים, המַעשׂה כּךְ הוּא: רוּאֶה אני

בּעליל, כּי טבעתּי בּיון־מצוּלָה. הרוּחַ נשׂאַני להיכּנס לפוּנדק

בּשׂדה ולהתחַמם וּלכוון אֶת השעה דווקא כּשאִשתּוֹ של הפּוּנדקי התאַותה לָמוּת ולשמוֹע את תּחנוּניו של יהוּדי עני, מטוּפּל בּילָדים קטנים, ואֶת שידוּליו, כּי אֶקנה לי עוֹלם הבּא, – והרי אני חַייב אֵיפוֹא לשלם שׂכר־לימוּד. הא לָכם אַרנק הכּסף שלי, יֶש לי בּסךְ־הכּל כּשבעים קרבּוֹנים וּמַשהוּ, קחוּהוּ וַעשׂוּ בּוֹ כּטוֹב

בּעֵיניכם לי תּשאִירוּ רק להוֹצאוֹת דרכּי עד ראדוֹמישל, וּקחו ממני את המת וּתנוּני לָצאת מכּאן וּלהציל אֶת נַפשי.

ניכּר, שדברַי יצאוּ מן הלב, משוּם שכּל שלוֹשת הגבּאִים הצּיצוּ אִיש בּפני רעֵהוּ, לא אָבוּ לנגוֹע בּאַרנק הכּסף שלי ואָמרוּ לי, כּי עירם אֵינה חָלילָה סדוֹם. אָמנם העיירה עיירה ענייה, והקבּצנים מרוּבּים בּה על הנגידים, אבל לָקוּם וּלהתנַפּל על אִיש זר ולאמוֹר לוֹ: “זשיד דאַוואַי הרוֹשי” – כּלוֹמַר, יהוּדי, תּן כּסף – כּדבר הזה לא יעשׂו! אַדרבּה, כּמה שאֶתּן בּרצוֹני הטוֹב – יקבּלו; פּטוּר בּלא כלוּם אִי־אֶפשר, משוּם שהעיירה עיירה ענייה היא. וּמלבד זאת – דמי שַמשים, חברת נוֹשׂאֵי המיטה, תּכריכים, ייש, קרקע; כּדרךְ הטבע, קימעה קימעה, לא לפזר כּסף כֹאֵפר, כּי פּיזוּר אֵין לוֹ שיעוּר!

בּקיצוּר, מה אוֹסיף ואסַפּר עוֹד? אִילוּ השׂיגָה ידוֹ

של הפּוּנדקי אֶת ריש האלָפים, לא היתה אִשתּוֹ זוֹכה ללוָיה כּזאת, שהיתה לָה. כּל העיירה נזעקה לראוֹת אֶת האַברךְ, שהביא בּר־מינן לקבוּרה. כּל אֶחָד מסר לחבירוֹ אֶת המַעשׂה בּאִיש צעיר וּבבר־מינן עשיר, חוֹתנת עשירה (זוֹ מנַיִין לָהם, שחוֹתנתֹי היא?), וּבאוּ להקבּיל פּניו של האִיש הצעיר, שהביא אֶת חוֹתנתּוֹ העשירה לקבוּרה וּמפזר כּסף על ימין ועל שׂמאל, הקיפוּני והראוּ עלי בּאֶצבּעוֹתיהם, וַעניִים? כּחוֹל הים! מיוֹם שאני חַי ועוֹמד על רגלי לא ראִיתי בּעינַי עניִים רבּים כּל־כּךְ! אֵין שוּם דמיוֹן כּלָל להמוֹן העניִים, הצוֹבאִים על פֹתח בּית־הכּנסת בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים! כּוּלָם חָברוּ עלי, משכוּ אוֹתי בּכנפוֹת בּגדי, קרעוּ אוֹתי לגזרים. וכי קל בּעֵיניכם אַברךְ שכּמוֹתי, המפזר כּסף כּאֵפר? לאָשרי, עמדוּ שלוֹשת הגבּאים להגן עלי ולא הניחוּ לי, שאפזר אֶת כּל כּספּי, וּבפרט אוֹתֹו האָרוֹךְ בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת, הוּא רב

אֶלעזר־מֹשה, לא זז ממני אַף רגע ולא חָדל להזהירני ולהוֹרוֹת לי בּאצבּעוֹתיו: “אִיש צעיר! אַל תּפזר אֶת כּספךָ! פּיזוּר אֵין לוֹ שיעוּר!”… אַךְ כּכל אשר הירבּה זה להזהירני, לבל אפזר אֶת כּספּי, כּן הוֹסיפוּ הקבּצנים להתלקט אֵלי, נדחקוּ אֵלי מכּל העברים וקרעוּ את בּשׂרי ממני. “אֵין בּכךְ כּלוּם! – צעקוּ העניִים. – אָדם המקבּר חוֹתנת עשירה כּזאת מוּתּר לוֹ לבזבּז עוֹד פּרוּטוֹת אחָדוֹת! חוֹתנתּוֹ הניחָה לוֹ ירוּשה עשירה, הלוַאי וזכינוּ בּחצי ממנה!”

• אִיש צעיר! – צוֹעֵק אַחַד הקבּצנים וּמוֹשךְ בּכנף

בּגדי. – תּן לָנוּ לשנַיִים רק חצי קרבּוֹן אֶחָד! לכל הפּחוֹת, אַרבּעים פּרוּטוֹת תּן לָנוּ! שנינוּ בּעלי־מוּם מלידה וּמבּטן, אֶחָד עיור ואֶחָד פּיסחַ, תּן לָנוּ, לכל הפּחוֹת, זוּז, זוּז לשני בּעלי־מוּם! שני בּעלי־מוּם שוים תּמיד זוּז אֶחָד!…

• מַה תּשמַע לוֹ, שהוּא מסַפּר לךָ על בּעלי־מוּם? –

צוֹעֵק קבּצן שני ודוֹחה את הראשוֹן בּרגלָיו. – וכי אֵלה קרוּאִים אֶצלוֹ בּעלי־מוּם? בּעלת־מוּם היא אִשתּי, בּלא ידיִים, בּלא רגליִים, בּלא גוּף ונפש, ועם ילָדים קטנים, אַף הם חוֹלים. תּן לי, לכל הפּחוֹת, אִיש צעיר, עוֹד אגוֹרה אַחַת, ואוֹמַר קדיש אַחרי חוֹתנתּךָ, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתה!

• עכשיו אני צוֹחק; ואוּלָם אָז

לא היתה דעתּי עשׂוּיה לצחוֹק, כּי חבוּרוֹת הקבּצנים הלכוּ וגָדלוּ מרגע לרגע, צצוּ מכּל צד כּכמהים וּפיטריוֹת לאַחַר הגשם. בּמשךְ חצי שעה הציפוּ אֶת כּל השוּק, ואִי־אֶפשר היה לָזוּז עם מיטת המת. עמדוּ השמשים לגָרש אֶת הקהל בּמַקלוֹת, וּפרצה תּגרה עם מהלוּמוֹת־אֶגרוֹפים, התחילוּ להתקבּץ אֵלינוּ גם גוֹיִים לָרוֹב, הם וּנשיהם וטפליהם עד שהגיעה השמוּעה לאָזני השלטוֹן ונתגלָה האָדוֹן קצין־המחוֹז, כּשהוּא רכוּב על סוּסוֹ וּמַגלֶב בּידוֹ, וּבמבּט־עיִן אֶחָד עם הצלָפוֹת נאמנוֹת אחָדוֹת הניס אֶת כּל ההמוֹן, כּהניס ציפּרים, והוּא עצמוֹ ירד מעל הסוּס וקרב אֶל המיטה לחקוֹר ולדרוֹש מַה מתרחש כּאן, מי הוּא המת, וּממה מת המת, ולָמה הציף הקהל אֶת השוּק? קוֹדם כּל חָשקה נַפשוֹ לשאוֹל אוֹתי,

מי אני, מאַיִן בּאתי וּלאָן אני נוֹסע? מיד פּרחה נשמתי וניטלה לָשון ממני. אֵיני יוֹדע, מַה זה ועל מַה זה: כּיון שאני רוֹאֶה לנגד עֵינַי קצין־משטרה, אוֹ אפילוּ שֹוטר הדיוֹט, מיד תּרפּינה ידי ורגלי, אַף כּי מיָמי לא פּגעתּי, כּמוֹ שאוֹמרים, בּזבוּב על הקיר, וּבלבּי אני יוֹדע, כּי גם קצין־המחוֹז אָדם הוּא, בּשׂר ודם כּכל בּני־האָדם. אַדרבּה, מַכֹיר אני יהוּדי אֶחָד בּמקוֹמנוּ, המתהלךְ עם קצין־המחוֹז בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת, שניהם מבקרים אִיש בּבית רעֵהוּ, וּכשמַגיע יוֹם טוֹב, שלָנוּ ושלָהם, להבדיל, אוֹכל

קצין־המחוֹז בּבית היהוּדי דגים ממוּלָאִים ואֶת היהוּדי הוּא מכבּד בּביצים קשוֹת, והיהוּדי ממַלא פּיו תּהילָתוּ של קצין־המחוֹז, כּי הטוֹב שבּגוֹיִים הוּא. וַאף־על־פּי־כן, כּשאני רוֹאֶה קצין־מחוֹז, אני בּוֹרחַ. אֵין זאת כּי־אִם טבע זה בּא לי בּירוּשה, מפּני שאני עצמי, עליךָ לָדעת, מוֹצאִי מן המוּצלָפים, כּלוֹמַר, מן הסלאוויטאִים האמִתּים, שנדוֹנוּ בּמַלקוֹת בּימי וואסילטשיקוֹב,

שעליהם יש בּפי לסַפּר לךָ תּלי־תלים של סיפּוּרים… אַךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

• וּבכן, העמידני אֵיפוֹא האָדוֹן קצין־המחוֹז לחקירה ודרישה: מי אני וּמה אני וּמאַין וּלאָן אני נוֹסע? ואַתּה קוּם וסַפּר לוֹ מַעשׂה, כּי סמוּךְ אני על שוּלחָן חוֹתני וחוֹתנתּי בּזווֹהיל ואני נוֹסע לראדוֹמישל להירשם למבחַן הצבא! תּבוֹא בּרכה על הגבּאִים, שחילצוּני מצרה: אֶחָד מאוֹתם השנַיִים, הקטן בעל הזָקָן הנמרט, קרא את האָדון הצדה והמתּיק עמוֹ סוֹד שם, והגָבוֹה בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת לימדני בּינתיִים הלכוֹת שוֹטר והוֹרה לי בּאֶצבּעוֹתיו את אשר עלי לאמוֹר, כּשהוּא מַסבּיר לי בּמין לָשוֹן, שחצייה לשוֹן־הקוֹדש:

• יהוּדי בּלא! אַתּה דבּר דיבּוּרים אֵלָיו, כּי מאַנשי המקוֹם אַתּה, אֶלָא שיוֹשב אַתּה לא רחוֹק מכּאן,

סמוּךְ לָעיר, וכי זוֹהי חמוֹתי שלָךְ, כּלוֹמַר, חוֹתנתךָ שנפטרה, וּבאת לכאן לקבּר אוֹתה, וּבשעת הנוֹתן בּיד תּבדה שם מן ההגָדה, ואֶת הערל שלךָ נקרא אֶל בּיִת וּנכבּד אוֹתוֹ בּצינצנת ייש, לבל יסתּוֹבב כּאן לנגד העֵינַיִים, ואָז יִהיֶה טוֹב מאוֹד!

• והאָדוֹן קצין־המחוֹז נכנַס עמי לאַחַד הבּתּים והעמידני לפרוטוקול. כה אדע רע אתך יחד, אם ידעתי מה דברים גיבבתי עליו. זוכר אני רק זאת, כי מילמלתי בלשוני מכל אשר העלה המזלג, כל אשר שם אלוהים בפי אותו דיברתי, והוא כתב כל זאת על הנייר.

• מַה שמךָ?

• מוֹבשה.

• שם אָביךָ?

• אִיצקוֹ.

• בּן כּמה אַתּה?

• בּן תּשע עֶשׂרה.

• בּעל אִשה?

• בּעל אִשה.

• ילָדים יש?

• יש.

• מַה מלאכתּךָ?

• סוֹחר.

• מי כּאן מת?

• חוֹתנתּי.

• מה היה שמה?

• יאֶנטה.

• שם אָביה?

• גרשוֹן.

• בּת כּמה היתה?

• בּת אַרבּעים.

• ממַה מתה?

• מפּחד.

• מפּחד?

• מפּחד.

• מַה פּירוּש מפּחד? – אוֹמר הוּא לי וּמניחַ את העֵט, מַצית סיגָרייה וּמתבּוֹנן אֵלי מכּף רגלי ועד קדקדי, ואני מַרגיש, כּי עוֹד מעט ותדבּק לשוֹני לחכּי. שבתּי ואָמַרתּי לעצמי: כּיוָן שהתחַלתּי לטפּוֹל שקרים, אֶהיה מוֹסיף והוֹלךְ. עמַדתּי וסיפּרתּי לוֹ מַעשׂה אָרוֹךְ, כּיצד ישבה חוֹתנתּי

בּעֶרב על מלאכת־כּפּיִם, סרגה פּוּזמק, ושכחה, כּי בּבּית יוֹשב בּנה, אֶפריִים שמוֹ נַער כּבן שלוֹש עֶשׂרה, אַךְ טיפּש מטוּפּש,

שוֹטה שבּשוֹטים, משתּעשע עדיִין בּצל על הקיר. נמלךְ אוֹתוֹ נַער ושילב אֶת שתּי ידיו מאחוֹרי כּתפיה של חוֹתנתּי ועשׂה על הקיר צל של עֵז עם קרנַיִים וּפתח את פּיו וקרא “מֶ־הֶ־הֶ!” נפלה מעל הסַפסל, כּלוֹמַר חוֹתנתּי, וָמתה.

כּךְ אני אוֹרג לוֹ שקר אָרוֹךְ וּמשוּנה, והוּא מַבּיט אֵלי, אֵינוֹ גוֹרע ממני עיִן כּל העֵת, ואני מוֹסיף וּמדבּר, טח טיחַ תּפל, אֵיני מַשמיע לאָזנַי מַה שלשוֹני ממַללת. לאַחַר ששמע אֶת

סיפּוּרי עד תּוּמוֹ, הוּא קם ויוֹרק לפניו, מוֹחה את שׂפמוֹ האָדוֹם, יוֹצא עמי החוּצה אֶל המיטה, מסיר אֶת המכסה השחוֹר, מציץ בּפני המתה, מנַענע ראשוֹ, כּאָדם האוֹמר: “אֵין הדבר כּתיקוּנוֹ!”… אני מַבּיט אֵלָיו והוּא מַביט אֵלי, אַחַר־כּךְ הוּא פּוֹנה אל הגבּאִים ואוֹמר:

• וּבכן, אֶת המתה אַתּם רשאִים לקבּוֹר, ואוֹתוֹ, אֶת

בּעל־הדבר, אני מוּכרח לעצוֹר כּאן, עד אשר אֶחקוֹר ואֵדע, אִם אמת בּפיו, כּי חוֹתנתוֹ היא וכי מתה מפּחד.

יכוֹל אַתּה לשער בּנַפשךָ, מה רע וּמַר היה לי, כּששמַעתּי אֶת הבּשׂוֹרה הזאת! מעוֹצר רעה וצרה פּניתי הצדה וגָעיתי בּבכי – כּסבוּר אַתּה, כּיצד? – כּיֶלד קטן.

• אִיש צעיר, לָמה תּבכּה? – אוֹמר לי אוֹתוֹ הקטן, שקוֹראִים לוֹ רב יוֹסי, והוּא מנַחמני, מדבּר על לבּי, כּי לא יאוּנה אֵלי כּל רע, שהרי מַה־נַפשךָ: אִם נקי אני מעווֹן, מה אִירא וּמה אֶפחָד? “מי שלא אָכל שוּם, אֵין ריחוֹ נוֹדף”, – מוֹסיף רב שבּתיל הגבּאי בּחיוּךְ מנוּוָל כּל־כּךְ, שאני מתאַוה להטיחַ בּו שתּי סטירוֹת לוֹהטוֹת על שתּי לחָייו השמנוֹת.

ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מה ראִיתי לבדוֹת מלבּי שקר גס וּמגוּנה כּזה, לסבּךְ כּאן אֶת חוֹתנתִּי? כּלוּם אֵיני חָסר אֶלָא שהדבר יגיע לאָזניה, כּי קברתּי אוֹתה חַיִים מתּוֹךְ פּחד!…

• יהוּדי בּלא, אלוֹהים עמךָ, רק אַל תּירא ואַל תּפחַד!

האָדוֹן אֵיננוּ אָדוֹן קשה כלָל, כּפי שאַתּה סבוּר. אַתּה רק תּן לוֹ אֶל תּוֹךְ היד… ודבּר אֵלָיו, כּי אֶת הפּרוֹטוֹקוֹל יעשׂה

בּלא… האָדוֹן אָדוֹן פּיקחַ הוּא, ממוּלָח… יוֹדע הוּא היטב,

שכּל הדיבּוּרים שדיבּרתּ כּאן, בּמחילָה, שקר וכזב הם…

כּךְ אוֹמר לי בּלשוֹן־הקוֹדש רב אֶלעזר־מֹשה וּמוֹרה לי בּאֶצבּעוֹתיו הדקוֹת. אִילוּ יכוֹלתּי, היִיתי קוֹרע אוֹתוֹ כּדג. הלא

הוּא אשר ניהלני בּעצתוֹ והוֹליכני בּחלקלקוֹת אֵלוּ, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ!…

אֵיני יכוֹל לסַפּר עוֹד. אֵיני יכוֹל אפילוּ לזכּוֹר

כּל מַה שעבר אָז על ראשי! הלא תּבין מעצמךָ, כּי אֶת מעט הכּסף לָקחוּ ממני, בּבית־הכּלא הוֹשיבוּני וּלמשפּט העמידוּני, ואוּלָם כּל ההרפּתקאוֹת האֵלה כּאַיִן וּכאֶפס הן לעוּמַת זה שבּא עלי אַחַר־כּךְ, כּשהגיעה השמוּעה לחוֹתני וחוֹתנתּי, כּי חתנם נתפּס על־דבר מת, שהביא לקבוּרה מאַחַד המקוֹמוֹת.. דבר הלָמד מאֵלָיו, ששניהם מיהרוּ וּבאוּ למקוֹם המַעשׂה והוֹדיעוּ, כּי הם חוֹתני וחוֹתנתּי – ורק כּאן נתרקחה כּל המרקחה! מצד אֶחָד המשטרה מַעמידה אוֹתי לדין וחשבּוֹן: "בּחוּר נאֶה שכּמוֹתךָ! מאַחַר שהחוֹתנת שלךָ, יאֶנטה בּת גרשוֹן, עוֹדנה חַיה, מי

היתה אֵיפוֹא המתה?" וּמצד אַחר עמדה עלי היא עצמה, החוֹתנת שלי שתּחיֶה: “אני שוֹאֶלת אוֹתךָ רק אַחַת – אמוֹר לי, מה ראִית שקמתּ עלי וקברתּ אוֹתי חַיּים?!”.. ממילא מוּבן, שבּבית־המשפט נתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים, כּי חַף אני מכּל פּשע ונקי כּזהב טהוֹר. הדבר עלה בּדמים, הביאוּ עֵדים נאמנים, אֶת הפּוּנדקי עם ילָדיו, והוֹציאוּני מבּית־הכּלא לחָפשי. ואוּלָם כּל אשר נשׂאתי ואשר סבלתּי בימים ההם, ובפרט כּל אשר קיבּלתּי מידי חוֹתנתּי שתּחיֶה, – אַל אֶראֶה בּכךְ אפילוּ את שׂוֹנאַי בּנפש!

וּמאָז והלאָה אני בּוֹרחַ מפּני עוֹלָם הבּא.

• הרי אני עצמי, כּפי שאָמַרתּי לךָ, דראזשנאִי, כּלוֹמַר, מדראזשנה, עיירה בּפלךְ פּוֹדוֹליה, עיירה קטנה מאוֹד. היוֹם נחשבת דראזשנה עיר כּביכוֹל, עם מסילת־בּרזל, עם תּחנה, עם בּית־נתיבוֹת. כּשנעשׂתה דראזשנה תּחנה, קינא בּנוּ כּל העוֹלָם כּוּלוֹ: וכי קלה בּעֵיניךָ מסילת־ברזל? כּסבוּרים היוּ, שזוֹ תּהיָה לָנוּ למחיה, מקוֹם פּרנסה, וכוּלָנוּ נצבּוֹר מלוֹא חָפנינוּ זהב, נתאַשר אוֹשר גָדוֹל יהוּדים נתכּנסוּ מן הכפּרים אֶל העיר, בּעלי־בּתּים עמדוּ להגדיל את בּתּיהם, לבנוֹת חנוּיוֹת חדשוֹת, את דמי הטכסה על הבּשׂר העלוּ, וּכבר חָשבוּ מַחשבוֹת על שוֹחט חָדש, על בּית־מדרש חָדש ועל תּוֹספת קרקע להרחָבת בּית־הקברוֹת הישן – בּקיצוּר, התּכוּנה היתה רבּה. הגע עצמךָ: מסילת־בּרזל, תּחנה, בּית־נתיבוֹת! אמנם בּעלי־העגָלוֹת התקוֹממוּ תּחילָה, התמרדוּ קצת, כּל העֵסק לא היה לָהם לרצוֹן. אבל מי יִשאַל את פּיהם? הניחוּ פּסי־ברזל, הביאוּ קרוֹנוֹת, העמידוּ בּית־נתיבוֹת, תּלוּ פּעמוֹן, קבעוּ טַבלָה: תּחנת דראזשנה – ודבּר אֶל העֵצים ואֶל האבנים!

כּשהתחילָה הרכּבת לָלכת, אָמרה לי זוֹ שלי, כּלוֹמַר אִשתּי: “מה אַתּה אוֹמר לעשׂוֹת, יוֹנהלי?” (יוֹנה קוֹראים שמי). “וכי מה, אני אוֹמר, עלי לעשׂוֹת? אֶעשה מַה שכּל היהוּדים עוֹשׂים; כּל יהוּדי דראזשנה מסתּוֹבבים אֵצל התּחנה, אַף אני אֶסתּוֹבב אֵצל התּחנה!…” ולָקחתּי את מַקלי ויצאתי אל בּית־הנתיבוֹת ונַעשׂיתי בּעֶזרת השם “משלח”. משַלח מַה פּירוּשוֹ? משַלח פּירוּשוֹ: סוֹחר שקנה קרוֹן תּבוּאָה והוּא צריךְ לטעוֹן את קרוֹן

התּבוּאָה ולּשלח אוֹתוֹ החוּצה, – מַעמידים לכךְ “משַלח”. אבל מאַחַר

שכּמעט כּל יהוּדי דראזשנה נַעשׂוּ משַלחים, רע המַעשׂה, והרי כּוּלָנוּ מתענים על פּת לחם, מריחים, מפשפשים בּכל החוֹרים והסדקים. פּעמים קוֹנים מן הגוֹי שׂק תּבוּאָה וּמוֹכרים אוֹתוֹ מיד ליד – והרי אַחַת משתּי אֵלה: אוֹ שמַרויחים, אוֹ שמַפסידים; וּפעמים חוֹטפים מן הצד דבר סַרסרוּת, אוֹ כּל דבר הניתן לחטוֹף, פּעם כּה וּפעם כּה – לא טוֹב, אֵין מַה לעשׂוֹת! תֹּאמַר: והלא גם קוֹדם לָכן לא היה מַה לעשׂוֹת? אבל אָז, לכל הפּחוֹת, לא היתה מסילת־בּרזל בדראזשנה, והצער, כּיצד אַתּה אוֹמר, לא היה גָדוֹל כּל־כּךְ. מה הוֹעילה לָנוּ התּחנה עם בּית־הנתיבוֹת, עם הפּעמוֹן, עם כּל השאוֹן והרעש?

וַיהי היוֹם, וַאני עוֹמד לי כּה ליד בּית־הנתיבוֹת מיצר ודוֹאֵג קצת ומלַווה את רכּבת־הדוֹאַר. הפּעמוֹן כּבר צילצל את הצילצול השלישי, הקַטָר כּבר שרק די־צרכּוֹ ומן המַעשינה פּוֹרץ עשן, – והרי אני מציץ ורוֹאֶה, על הרציף עוֹמד כּמין פּריץ משוּנה, אָרוֹךְ וצנוּם, בּמכנסַיִים משוּבּצים וּבמגבּעת גבוֹהה, וּסביבוֹ המוֹן מזוָדוֹת. ניצב

הוּא בּצוָאר מתוּחַ, זוֹקף רֹאשוֹ וסוֹקר על סביבוֹתיו, נראֶה כּתוֹהה

וּמבקש דבר. “פּריץ זה מסתּמא צריךְ למַשהוּ”, – אני אוֹמר לעצמי וּמַרגיש, כּאִילוּ פּלוֹני דחַף אוֹתי מאחוֹרי: “יהוּדי, קרב אֵלָיו וּשאַל אוֹתוֹ, אֶפשר צריךְ הוּא למַשהוּ?” ואַךְ זזתּי ממקוֹמי, והנה

הוּא פּוֹנה אֵלי, מרים את מגבּעתּוֹ מעל ראשוֹ ואוֹמר לי בּלשוֹן אַשכּנַז, בּניגוּן ממוּשךְ:

• גוּט מוֹ־יֶין, מַיין האֶר! כּלוֹמַר, בּוֹקר טוֹב, אדוֹני!

• שנה טוֹבה תהיֶה לךָ! – אַף אני אוֹמר לוֹ בּלשוֹן אַשכּנַז וּקצת בּלשוֹן יהוּדית, והשאָר אני מַסבּיר לוֹ בּידי. ואני שוֹאלוֹ, מאַין הוּא נוֹסע? אָמַר לי: "שמא יוֹדע אני אַכסַניה הגוּנה, “שטאַנציוֹן”, בּשבילוֹ?

• בּוַדאי! – אני אוּמר. – לָמה לא אֵדע? וּבלבּי אני מהרהר: “אבוֹי! חבל, שאֵין בּיתי אַכסַניה! אִילוּ היתה לי אַכסַניה, הייתי נוֹהגוֹ וּמביאוֹ אֵלַי; אַשכּנַזי טוֹב הוּא, אֶפשר היה להרויחַ בּמחיצתוֹ מַשהוּ”… וּמיד חוֹלפת בּמוֹחי מַחשבה אַחרת:

“טיפּש! כּלוּם רשוּם על מצחךָ, שאֵין אֶצלךָ אַכסַניה? לוּא יהי הדבר בּעֵיניךָ כּאִילוּ יש לךָ אַכסַניה!” ואני פּוֹנה אֵלָיו קצת בּלשוֹן יהוּדית, קצת בּלשוֹן אַשכּנַז, מַחליף את הקמץ בּפתּח, והשאָר אני מַשלים בּידי:

• אִם רצוֹנךָ בּכךְ, אדוֹני מַיין האַר, יצווה־נא כּבוֹד מַעלָתוֹ לָקחת בּעל־עֲגָלָה, ואֶנהגךָ לָאַכסַניה הטוֹבה

בּיוֹתר, כלוֹמַר, שטאַנציוֹן, פּאֶרווי סוֹרט, כּלוֹמַר, מן

המוּבחָר!

• מששמע מפּי דיבּוּרים אֵלוּ, נתַמלא האַשכּנַזי גדוּלָה ואָמַר אֵלי, כּשהוּא מַראֶה בּידוֹ על פּיו:

• יש לךָ מַה לאכוֹל? שפּייזן, כּלוֹמַר, מזוֹנוֹת?

• המזוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר! – אני אוֹמר לוֹ. –

תּיהנה, אִם יִרצה השם, הנַאוַה מרוּבּה, אדוֹני האַשכּנַזי, משוּם

שהפּלוֹנית שלי, כּלוֹמַר אִשתּי, בּעלת־בּיִת נפלָאָה היא. בּישוּלָה וַאפייתה יצא להם שם בעוֹלָם, הדגים שלָה ראוּיִים לעלוֹת על שוּלחַן הקיסר, כּלוֹמַר, המלךְ אחַשורוֹש…

• יאַווֹל! טוֹב ויפה! – הוּא אוֹמר לי בּשׂמחָה, ועֵיניו מתנוֹצצוֹת בּשעת מַעשׂה וּפניו מאִירוֹת כּשמש.

• “אַשכּנַזי חָכם!” – אני מהרהר בּפני עצמי ואֵיני שוֹהה שהיוֹת ארוּכּוֹת וּמַזמין עגָלָה וּמביאוֹ עם המזוָדוֹת אֶל בֵּיתי.

כּשבּאתי לביתי, אני מוֹסר מיד לאִשתּי אֶת כּל המאוֹרע, כּי אלוֹהים שלח לי אוֹרחַ אַשכּנַזי – יקר מפּנינים! אבל כּלוּם אִשה מבינה דבר? והרי היא מַתחילָה מסתּמא לקפּחני, משוּם שמצאתיה בּעצם שעת־חירוּם, כּשהיא מפַָנה אֶת הבּיִת: “לָמה לי אוֹרחים לפתע פּתאוֹם?”… יהוּדייה בּלא, אני אוֹמר לָה בּלשוֹן הקוֹדש, אַל תּדבּרי דיבּוּרים בּלָשוֹן שלָנוּ, משוּם

שהאָדוֹן מבין בּלשוֹן אַשכּנַז!" אֶלָא כּלוּם עשׂוּיה היא לשמוֹע דבר, כּשהיא עוֹמדת בעֶצם פּינּוי הבּיִת? והרי היא מטאטאת במַטאטא אֶל מוּל פּנַי ורוֹגזת. היא רוֹגזת, ואני עם האַשכּנַזי עוֹמדים ליד הדלת, לא לכאן ולא לכאן. בּקוֹשי רב שידלתּיה והסבּרתּי לָה, כּי אֵין זה אוֹרחַ של חינם, אֶלָא אוֹרחַ של כּסף, ועוֹד אֶפשר, אַדרבּה, ליהנוֹת ממנוּ טוֹבת הנאָה,

ללקק עֶצם… וּבכן, כּבר מוּכן אַתּה וּמזוּמן? לאַחַר שכּבר עלה בּידי לפתּוֹתה, אוֹמרת היא לי: “אבל היכן אַשכּיב אוֹתוֹ – בּאדמה?” “הסי, אני אוֹמר לָה, יהוּדייה פּתיה שכּמוֹתךְ, הלא אוֹמרים לָךְ, שלא תּדבּרי דיבּוּרים, משוּם שהאָדוֹן מבין כּל דיבּוּר!” ורק אָז ירדה לסוֹף כּוונתי, וַאנחנוּ פּינינוּ לוֹ את הקיטוֹן שלָנוּ, ואִשתּי עמדה תּוֹךְ כּדי הרף־עיִן להפיחַ את המיחַם וּלבשל ארוּחַת־עֶרב. מתּחילָה, כּשהאַשכּנזַי שלי ראה את הקיטוֹן, עיקם קצת את חוֹטמוֹ, כּאָדם האוֹמר: “לא אֶל שטאַנציוֹן כּזאת התפּלַלתּי!”… אבל מַה מבין אַשכּנַזי טיפּש בּעניינים אֵלוּ? וּבלבד שהביאוּ לוֹ את המיחַם, הרתּיחוּ לוֹ תּה, ונוֹסף על כּךְ הוֹציא בּקבּוּק רוֹם טוב ולָגם לגימה יפה (וגם לי נתן לגימה קטנה), – וּכבר נחה דעתּוֹ. והוּא השתּטח לרַווחָתוֹ עם מזודוֹתיו, כּמוֹ בּכרם בּית־אָביו ונַעשׂינוּ חבירים.

לאַחַר ששתינוּ תּה, נכנַסתּי עמוֹ בּשׂיחָה, כּךְ וכךְ,

חוֹקרוֹ ותוֹהה על קנקנוֹ לָדעת, מַה מַעשׂהוּ כּאן? מַה מסחָרוֹ? שמא צריךְ הוּא לקנוֹת אוֹ למכּוֹר דבר? נתגלָה,

שאֵינוֹ צריךְ ולא כלוּם. מיני מכוֹנוֹת, הוּא אוֹמר, יעברוּ כּאן, – כּלוּם יוֹדע אני, דברים שאֵינם מַעלים ואֵינם מוֹרידים, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר! וּבשעת מַעשׂה הוּא מעיף עיִן מדי פּעם בּפעם אֶל התּנוּר ושוֹאֵל בּכל רגע, אִם כּבר מוּכן האוֹכל? "כּפי הנראֶה, אדוֹני האַשכּנַזי, אני אוֹמר לוֹ, לָהוּט כּבוֹד מַעלָתוֹ

אַחַר האכילָה?" והרי הוּא משיב לי מסתּמא שלא כּעניין, כּי כּלוּם יבין אַשכּנַזי מַה שמדבּרים אֵלָיו? בּינתיִים ערכוּ לֹו השוּלחָן והגישוּ את

ארוּחַת־העֶרב – מרק עוֹף חַם וָטוֹב, מחַיֶיה נפשוֹת, עם שקדים, ועוֹף שלם עם גריסי־סוֹלת, עם גזר, עם כּרפּס ועם שאָר ירקוֹת (זוֹ שלי, לכשתּרצה, יכוֹלה היא!) “בּרוּכים היוֹשבים!” – אני אוֹמר לוֹ, והוּא אֵינוֹ עוֹנה אַף חצי דיבּוּר, חוֹטף ואוֹכל את העוֹף, כּמוֹ לאַחַר תּענית. “בּרוּכים־היוּשבים־בּוֹאוּ־לא־לאכוֹל־אִכלוּ־לבריאוּת־הגוּף!” – אני אוֹמר לוֹ עוֹד פּעם, והוּא גוֹמע את המרק בּכל פּה ואֵינוֹ עֹונה כּלוּם, אף לא תּוֹדה כּל־שהיא. “נפש גסה, אני מהרהר בּפני עצמי, וזוֹלל וסוֹבא גָדוֹל!”

בּקיצוּר, האַשכּנַזי שלי גָמַר אכילָתוֹ, קיטר מקטרת ארוּכּה ויוֹשב וּמחַיֵיךְ. רוֹאֶה אני, כּי מתבּוֹנן הוּא על כּל העברים, מבקש כּפי הנראֶה, מקוֹם להניחַ בּוֹ את ראשוֹ, ועֵיניו מתדבּקוֹת, נכספוֹת למשכּב־לילה. רמַזתּי לזוֹ שלי: “היכן נַשכּיבהוּ?” אָמרה לי: “מַה פּירוּש היכן? בּמיטתי!” וּבלי התמַהמה הרבּה, היא ניגשת אֶל המיטה ועוֹמדת לעשׂוֹת את המשכּב, מנַעֶרת את הכּרים והכּסתוֹת, כּראוּי וּכנכוֹן (זוֹ שלי, לכשתּרצה, יכוֹלָה היא!). אני מציץ ורוֹאֶה – האַשכּנַזי שלי כּאילוּ אֵין דַעתּוֹ נוֹחָה, לא ישר בּעֵיניו, כּפי הנראֶה, שנוֹצוֹת עפוֹת מן הכּרים, משוּם שהוּא מעקם את חוֹטמוֹ וּמַתחיל להתעטש בּכל עוֹז. אָמַרתּי לוֹ: “כּן תּגדל, אדוֹני האַשכּנַזי!” כּסבוּר אַתּה, שהשיב לי תּוֹדה? אַף הגה לא הוֹציא מפּיו. “נפש גסה, אני מהרהר בּפני עצמי, וּפרא־אָדם!” בּינתיִים הציעה לוֹ זוֹ שלי מיטה גבוֹהה עד התּקרה, משכּב רךְ וָטוֹב, שהקיסר רשאי לעלוֹת עליו (זוֹ שלי, לכשתּרצה, יכוֹלָה היא!), מיטת־הַסֵב כּמוֹ לליל סדר פּסח, ונפרדנוּ ממנוּ מתּוֹךְ ברכה, אִיחַלנוּ לוֹ מנוּחָה נכוֹנה והלכנוּ לישוֹן.

תּחילָה, כּשעלינוּ על משכּבנוּ, שוֹמע אני, כּי האַשכּנַזי שלי ישן, בּלא עֵין־הרע, שינה מתוּקה, מנַחר מתּוֹךְ שנתוֹ בּקוֹל תּרוּעה, נוֹשם כּקַטָר, מחַלל בּחוֹטמוֹ כּבחליל וּמחַרחר בּגרוֹנוֹ כּשוֹר טבוּחַ. וּפתאוֹם הוּא מתעוֹרר ונאנח ונאנק, נוֹשף ושוֹאֵף וּמתגָרד ורוֹקק ורוֹטן, וּמתהפּך מצדוֹ אֶל צדוֹ וּמנַחר שוּב

קימעה, מחַלל וּמחַרחר, וּמתעוֹרר שוּב מתּוֹךְ אנחה וַאנקה וּמתּוֹךְ נשיפה וּשאִיפה וּמתּוֹך גירוּד וריקוּק וריטוּן. וכךְ הוּא חוֹזר חלילה פּעמים אחָדוֹת, עד שהוּא קוֹפץ מעל משכּבוֹ, ואני שוֹמע, כּי הכּרים והכּסתוֹת עפים ונחבּטים בּקרקע זה אַחַר זה, והכּל מתּוֹךְ חימה שפוּכה, בּלוית קלָלוֹת נמרצוֹת בּלשוֹנוֹ המשוּנה: “לכל השדים והרוּחוֹת! יִקחם בּכוֹר שׂטן! חזיז וָרעם!”… אני קוֹפץ ממיטתי, רץ אֶל דלת הקיטוֹן וּמציץ מן הסדקים – האַשכּנַזי שלי עוֹמד על האָרץ ערוֹם כּוּלוֹ, כּאָדם הראשוֹן בּגן־עֵדן, מַשליךְ את הכּרים והכּסתוֹת מעל המיטה, יוֹרק על ימין ועל שׂמאל וּמקלל בּלשוֹנוֹ מיני קלָלוֹת משוּנוֹת, יחוּלוּ על ראשוֹ. “מה המַעשׂה, אני אוֹמר, אדוֹני האַשכּנַזי?” ואני פּוֹתח את הדלת. והרי הוּא מתמַלא חמַת־רצח וּמתנַפּל עלי בּאֶגרוֹפיו, מבקש לדרסני, תּוֹפס לי בּידי וּמַגישני אֶל החַלון וּמַראֵני לאוֹר הלבנה, כּי כל בּשׂרוֹ נשוּךְ ועקוּץ. והוּא מגָרש אוֹתי מן הקיטוֹן וסוֹגר את הדלת. “אַשכּנַזי משוּגָע, – אני אוֹמר אֶל זוֹ שלי – וּמפוּנק גָדוֹל! נדמה לוֹ, אני אוֹמר, כּי נשכוּ אוֹתוֹ, והרי הוּא קוֹרע שמַיִים בּזעקתוֹ!”… “כּיצד הגיע לכךְ? חידוּש הוּא לי! – אוֹמרת זוֹ שלי. – אַך בּעֶרב פּסח ניקיתי את הכּרים והגעלתּי את המיטה בּנפט!”…

עם השכּמַת הבּוֹקר סבוּר היִיתי, כּי האַשכּנַזי שלי יִרגז עלי ויִברח מבּיתנוּ אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגלָיו. לבסוֹף – לא היוּ דברים מעוֹלָם! שוּב “בּוֹקר טוֹב” ושוּב מחַיֵיךְ, שוּב מקטר מקטרתּוֹ ושוּב מצווה לבשל לוֹ אוֹכל, וּלפי שעה, אֶל התּה, ציווה לשלוֹק לוֹ בּיצים רכּוֹת – כּמה בּיצים, סבוּר אַתּה? כּמעט עָשׂוֹר! וּלפת שחרית

לָקח לגימה הגוּנה של ייש, ולי נתן לגימה קטנה – רק אַהבה ואַחוָה וריעוּת! וכיוָן שבּא לילה – שוּב אוֹתוֹ המשׂחָק: תּחילָה מנַחר וּמחַלל, נוֹשם וּמחַרחר, ואַחַר־כּך נאנח ונאנק, נוֹשף ושוֹאֵף, מתגָרד ורוֹקק ורוֹטן, ושוּב מתעוֹרר וּמַשליךְ את הכּרים והכּסתוֹת לָאָרץ

ויוֹרק על ימין ועל שׂמאל ורוֹגז וּמקלל בּלשוֹנוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת: “לכל השדים והרוּחוֹת! יִקחם בּכוֹר שׂטן! חזיז וָרעם!”… ועם השכּמַת הבּוֹקר – שוּב “בּוֹקר טוֹב”, ושוּב מקטר מקטרתּוֹ, ושוּב מחַיֵיךְ,

ושוּב אוֹכל וּבוֹלע בּיצים רכּוֹת, וקוּדם כּל לוֹקח לגימה לעצמוֹ

ולגימה לי, – וכךְ ימים אחָדים כּסדרם, עד שהגיעה השעה, המכוֹנוֹת עברוּ בּשלוֹם, והוּא צריךְ היה לנסוֹע.

כּשהגיעה שעת הנסיעה והאַשכּנַזי עמד לארוֹז את מזודוֹתיו, קרא לי ואָמַר, כּי אַגיש לוֹ את החשבּוֹן, אָמַרתּי לוֹ: “מה יש לָנוּ כּאן לחַשב חשבּוֹנוֹת? חשבּוֹן קצר הוּא, אני אוֹמר, אדוֹני האַשכּנַזי, חַייב אַתּה בּדיוּק כּף־הֵא קרבּוֹנים”. והרי הוּא זוֹקף עלי זוּג עֶינַיִים, כּאָדם האוֹמר: “הַא? אֵינני מבין!” אָמַרתּי לוֹ בּלשוֹן אַשכּנַז: “כּבוֹד מַעלָתוֹ, אדוֹני האַשכּנַזי, יוֹאִיל לשלם לי, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים, כּלוֹמַר, רוּבּלים.” ואני מַראֶה לוֹ בּאֶצּבעוֹתי עֶשׂר

ועֶשׂר וחָמש. כּסבוּר אַתּה, שנתפּעֵל בּיוֹתר? הס מלהזכּיר! מקטר הוּא מקטרתּוֹ וּמחיֵיךְ ואוֹמר לי, כּי רוֹצה הוּא רק לָדעת, בּעבוּר מה הוּא חַייב עֶשׂרים וחמשה רוּבּלים? והוּא נוֹטל עפּרוֹן וּפיסת נייר וּמבקש ממני, שאפָרט לוֹ כּל דבר לחוּד. “אָמנם אַשכּנַזי חָכם אַתּה, – אני מהרהר בּלבּי, – אבל שׂכל יֶש לי יוֹתר משיֵש לךָ; מַה שיֶש לי בּעֲקֵב רגלי השׂמאלית לא העלית אַתּה בּקדקדךָ!”… "כּתוֹב, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אני אוֹמר לוֹ, אדוֹני האַשכּנַזי, שׂכר אַכסַניה, כּלוֹמַר,

שטאַנציוֹן, ששה ימים, שש פּעמים רוּבּל וחצי, הרי תּשעה קרבּוֹנים. שש פּעמים שנַיִים, הרי שנים עשׂר מיחַמים, שהם שנים עשׂר חצאֵי־זוּזים, הרי תּשעים קוֹפּיקוֹת. שש פעמים כּמעט עשׂר בּיצים בּבּוֹקר ועֶשׂר בּיצים בּעֶרב, הרי מאָה ועֶשׂרים שהם פּעמַיִים ששים, קרבּוֹן אֶחָד לששים בּיצים, הרי שני קרבּוֹנים. ששה מרָקים, ששה עוֹפוֹת, עוֹף בּחמשה זוּזים, מלבד גריסים, שקדים, כּרפּס, יַחַץ, מַגיד, רחצה, מוֹציא, מַצה, מרוֹר, וּשאָר ירקוֹת, הרי חשבּוֹן שלם של ששה קרבּוֹנים. ששה לילוֹת, שש עששיוֹת למאוֹר – ששים קוֹפּיקוֹת. ייש שתית משלךָ – שני קרבּוֹנים; תּה וסוּכּר לא לָקחתּ – קרבּוֹן אֶחָד, הרי שלוֹשה קרבּוֹנים; יין לא בּיקשתּ – קרבּוֹן אֶחָד, הרי אַרבּעה קרבּוֹנים; שיכר לא היה – שבעים קוֹפּיקוֹת; הרי הכּל יחד בּעֶרכּךָ כּמעט חמשה קרבּוֹנים, אֶלָא כּדי שהחשבּוֹן יִהיֶה שלם – כּתוֹב חמשה קרבּוֹנים וחמשים קוֹפּיקוֹת. אמוֹר מעתּה, רב אַשכּנַזי, כּלוּם לא יעלה החשבּוֹן בּסךְ־הכּל עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים?" כּךְ אני אוֹמר לוֹ מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש גָמור. וּכסבוּר אַתּה, שעמד עמי על המקח? חַס ושלוֹם! קיטר מקטרתּוֹ וחיֵיךְ והוֹציא שטר בּן כָּף־הא וזרק על השוּלחָן, כּמי שזוֹרק שטר בּן שלוֹשה, ונפרד מאִתּנוּ בּידידות רבּה ויצא ונסע בּרכבת, ואֵיננוּ. “מַה תֹּאמרי, אִשתּי, על מין אַשכּנַזי אשר כּזה?” "לוּא יִשלח לָנוּ אלוֹהים, היא אוֹמרת, בּכל שבוּע אַשכּנַזים כּאֵלה, כּי־עתּה דווקא לא היה רע,.

האַשכּנַזי נסע. לא יצאוּ שלוֹשה ימים, וּבא נוֹשׂא־המכתּבים והגיש לי מכתּב, אֶלָא שציוָה לשלם לוֹ תּחילָה אַרבּע עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת. אַרבּע עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת על שוּם מה? שכחוּ, הוּא אוּמר, להדבּיק בּוּל למכתב. שילמתּי לוֹ אַרבּע עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת

וּפתחתּי את המכתּב – כּתוּב הוּא בּלשוֹן אַשכּנַז, אֵינני מבין אַף מלה אַחַת! אני נוֹשׂא אֶת המכתּב בּעיר מן האֶחָד אֶל השני – אֵין אִיש יוֹדע לקרוֹא בּלשוֹן אַשכּנַז. צרה כּזאת! וכךְ היִיתי רץ בּכל העיירה כּוּלָה, עד שמצאתי בּעמל וּביִיסוּרים רוֹקחַ בּבית־המרקחת, היוֹדע לקרוֹא בּלשוֹן אַשכּנַז, ועמד זה וקרא לפנַי אֶת המכתּב וּפירש לי, כּי אֶת המכתּב כּוֹתב לי אֶחָד אַשכּנַזי וּמוֹדה לי מעוֹמק הלב על השטאַנציוֹן הטוֹבה והשקטה שמצא בּביתי, ועל מידה נאָה של הכנסַת־אוֹרחים שנהגנוּ בּוֹ, ועל החיבּה היתירה שהוֹדענוּ לוֹ, שלא יִשכח אוֹתה עד עולָם!… מהיכא תּיתי, אני מהרהר בּלבּי, מַה טוֹב! אִם הנאָה לךָ, הנאָה גם לי"… ואֶל אִשתּי אני אוֹמר: “מַה תֹּאמרי על האַשכּנַזי שלָנוּ? טיפּש כהלָכה, בּלא עֵין־הרע?” “לוּא יִשלח לָנוּ אלוֹהים, היא אוֹמרת, בּכל שבוּע טיפּשים כּאֵלה, כּי־עתּה דווקא לא היה רע”.

יצא עוֹד שבוּע, אני בּא מבּית־הנתיבוֹת, והנה זוֹ שלי נושׂאת לקראתי מכתּב ואוֹמרת, כּי נוֹשׂא המכתּבים ציוָה לשלם לוֹ עֶשׂרים וּשמוֹנה קוּפּיקוֹת. “לָמה עשׂרים ושמוֹנה קוֹפּיקוֹת?” "כּךְ,

היא אוֹמרת, אַחרת לא רצה“. אני פּוֹתחַ אֶת המכתּב – שוּב בּלשוֹן אַשכּנַז. אני רץ אֶל הרוֹקחַ שלי וּמבקש ממֶנוּ, כּי יִקרא לי את המכתּב. והרי הוּא קוֹרא לפנַי, כּי אוֹתוֹ אַשכּנַזי עצמוֹ עבר זה עתּה את הגבוּל, והוֹאִיל והוּא נוֹסע הבּיתה לֶארץ־מוֹלדתּוֹ, הוּא מוֹדה לי על השטאַנציוֹן הטוֹבה והשקטה שמצא בּביתי, ועל מידה נאָה של הכנסַת־אוֹרחים שנהגנוּ בּוֹ, ועל החיבּה היתירה שלָנוּ, שלא יִשכּח אוֹתה עד עוֹלָם!… “כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשוֹ!” – אני מהרהר בּלבּי. וַאני בּא הבּיתה, והרי זוֹ שלי שוֹאֶלת אוֹתי: “מַה טיבוֹ של המכתּב?” אָמַרתּי לָה: “שוּב מן האַשכּנַזי! אֵין הוּא יכוֹל כּלָל לשכּוֹחַ את הטוֹבה אשר עשׂינוּ עמוֹ, אַשכּנַזי משוּגָע זה!” לוּא יִשלח לָנוּ אלוֹהים, היא אוֹמרת, בּכל שבוּע אַשכּנַזים משוּגָעים כּאֵלה, כּי־עה דווקא לא היה רע!”…

יצאוּ עוֹד שני שבוּעוֹת, והנה הביאוּ לי מן הדוֹאַר מכתּב גָדוֹל בּמעטפה הגוּנה מאוֹד וציווּ לשלם חמשים ושש קוֹפּיקוֹת. והלא סירבתּי. אָמַר לי נוֹשׂא־המכתּבים: “כּרצוֹנךָ!” וחוֹזר ולוֹקחַ ממני אֶת המכתּב. והלא צר לי, חָשקה נַפשי מאוֹד לָדעת, מאַיִן בּא המכתּב, אוּלי דבר נחוּץ בּוֹ? שילמתּי חמשים ושש קוֹפּיקוֹת, ואני פּוֹתחַ אֶת המַעטפה וּמציץ – שוּב בּלשוֹן אַשכּנַז. והרי אני הוֹלךְ מסתּמא בּדרךְ הסלוּלָה אֶל הרוֹקחַ שלי וּמבקש ממנוּ, כּי יִסלח לי על שאני מבלבּל לוֹ פּעם בּפעם אֶת המצנפת. מַה אֶעשׂה, ואני נענַשתּי מן השמַיִים, אֵיני יוֹדע לקרוֹא בּלשוֹן אַשכּנַז! עמד הרוֹקחַ וקרא לפנַי מגילָה ארוּכּה, שוּב מן האַשכּנַזי: כּפי שכּבר בּא עתּה לביתוֹ והוּא מתענג בּחברת משפּחתּוֹ האהוּבה, זוֹ אִשתּוֹ וילָדיו, עמד וסיפּר להם את כּל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ בּדרךְ, כּיצד בּא אֵלינו לדראזשנה, וכיצד נפגש עמי בּבית־הנתיבוֹת, וכיצד נהגתּיו והבאתיו אֶל בּיתי, נתתּי לוֹ שטאַנציוֹן טוֹבה וּשקטה כּל־כּךְ, – לָכן הוּא מוֹדה לָנוּ בּמאוֹד מאוֹד על מידה נאָה של הכנסַת־אוֹרחים ועל החיבּה היתירה, שלא יִשכּח אוֹתה עד עוֹלָם, כּל ימי חַייו! “טפוּ עליו!” – אני אוֹמר ושוֹלחַ אֶת כּל חלוֹמוֹתי הרעים אֶל ראשוֹ, וּלזוֹ שלי אֵיני רוֹצה עוֹד לסַפּר את דבר המכתּב ועוֹשׂה עצמי כּלא יוֹדע.

יצאו עוֹד שלוֹשה שבוּעוֹת, והנה בּאה אֵלי מן הדוֹאַר הוֹדעה על רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת. “מה פּשר הרוּבּל וּשתּים עֶשׂרה הקוֹפּיקוֹת?” – שוֹאֶלת זוֹ שלי. "כּה

אֵדע, אני אוֹמר, רע!" וַאני רץ אֶל הדוֹאַר ועוֹמד לחקוֹר ולשאוֹל, מאַיִן יֶש לי כּאן רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת? אָמרוּ לי, כּי לא לי יֶש כּאן רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת – אַדרבּה, אני צריךְ לשלם רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת. “בּעבוּר מה?” “בּעבוּר מכתּב”, –

אוֹמרים לי. “בּעבוּר אֵיזה מכתּב? – אני אומר. – אֶפשר מן האַשכּנַזי?” – ולא ענוּ לי דבר!… מילא, כּלוּם יוֹעילוּ טענוֹת? שילמתּי רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת וקיבּלתּי את המכתּב – חבילה שלימה. אני פּוֹתחַ את המכתּב – שוּב ממנוּ, מן האַשכּנַזי! אני בּא אֶל הרוֹקחַ: “אַל־נא יִחַר אַפּךָ, אני אוֹמר, אדוֹני, יֶש לי שוּב צרה, מכתּב אַשכּנַזי”. והרוֹקחַ, אַף הוּא טיפּש לא קטן, מַניחַ אֶת כּל המלָאכוֹת וקוֹרא לפנַי שוּב מגילה ארוּכּה, והכּל מאַשכּנַזי זה, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ! מה הוּא כּוֹתב? כּוֹתב הוּא: כּפי שהיוֹם יוֹם חַג הוּא לוֹ, בּביתוֹ יוֹשבים אוֹרחים, כּל בּני המשפּחה נאֶספוּ אֵלָיו לשׂמוֹחַ

בּשׂמחַת החָג. עמד וסיפּר לָהם אֶת כּל המַעשׂה מאָלף ועד תּיו, כּיצד נזדמן לעיירה קטנה ששמה דראזשנה, כּיצד עמד אָז בּבית־הנתיבוֹת בּוֹדד בּאֶרץ נכרייה, שאֵינוֹ שוֹמע לשוֹנה, וכיצד נפגש עמי, וכיצד נהגתּיו והבאתיו אֶל בּיתי, נתתּי לוֹ שטאַנציוֹן טוֹבה וּשקטה כּל־כּךְ, וכיצד קיבּלנוּ אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, פּינינוּ לוֹ את הטוֹב שבּחדרינוּ,

האכלנוּ והשקינוּ אוֹתוֹ ונהגנוּ עמוֹ בּמידת הצדק והיוֹשר, לָכן אֵינוֹ

יכוֹל להתאַפּק והוּא רוֹאֶה חוֹבה לעצמוֹ להוֹדוֹת לָנוּ שוּב על המידה הנאָה של הכנסַת־אוֹרחים ועל החיבּה היתירה, שלא יִשכּח אוֹתה לעוֹלמי עוֹלָמים!… “הוֹלך הוּא עמי בּקרי, אַשכּנַזי זה!” – אני אוֹמר בּלבּי. – מכּאן וּלהבּא לא אֶקח עוֹד מן הדוֹאר שוּם מכתּב, וַאפילוּ אֵדע, כּי זהב בּוֹ!"

עבר עוֹד חוֹדש, עברוּ עוֹד שני חדשים – אֵין עוֹד מכתּבים, קץ לדבר! וכמעט התחַלתּי לשוֹח את האַשכּנַזי. פּתאוֹם בּאה אֵלי מן הלשכּה של מסילת־הבּרזל הוֹדעה על חבילָה של עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים. “מַה טיבה של חבילָה כּזוֹ, שעֶרכּה עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים?” – אני תּוֹהה ושוֹאֵל את עצמי וּמענה אֶת מוֹחי, וזוֹ שלי יוֹשבת אַף היא וּמוֹגיעה אֶת מוֹחה, ואין אָנוּ יכוֹלים למצוֹא פּתרוֹנים. והנה ניצנץ בּי רעיוֹן: מאַחַר שיֶש לי קרוֹבים בּאמריקה, אֶפשר שעלה בּדעתּם לשַגר לי מַתּנה, כּרטיס־אנייה, אוֹ שטר־הגרלה, אוֹ האֵל הטוֹב יוֹדע אוֹתם? ואֵין אני מִתמַהמה הרבּה וּבא אֶל הלשכּה של מסילת־הבּרזל וּמבקש לקבּל את החבילָה. אָמרוּ לי, כּי אשלם, בּמחילָה מכּבוֹדי, שני רוּבּלים ועשׂרים ואַרבּע קוֹפּיקוֹת, ויוֹציאוּ לי את החבילָה. אֵין בּרירה אֵיפוֹא, צריךְ אני להשׂיג שני רוּבּלים ועשׂרים ואַרבּע קוֹפּיקוֹת וּלשלם וּלהפקיע את החבילָה. קיבּלתּי את החבילָה, אַרגָז קטן ויפה מאוֹד, ארוּז היטב, רצתּי לביתי ועמַדתּי לפתּוֹחַ את האַרגָז, – ולא נפלה מתּוֹכוֹ תּמוּנה של בּן־אדם? הצצנוּ בּפּרצוּף – כּל חלוֹמוֹתי, שחָלמתּי הלילה וּבלילה של אֶמש וּבלילות של כּל השנה, יחוּלוּ על ראשוֹ! הלא זה הוּא, האַשכּנַזי הטיפּש, בּצוָארוֹ האָרוֹךְ וּבמצנפתּוֹ הגבוֹהה וּבמקטרתּוֹ שבּפיו! להתּמוּנה היה מצוֹרף מכתּב, כּתוּב, כּדרךְ הטבע, בּלשוֹן אַשכֹנַז, ושוּב מסתּמא אוֹתוֹ מַעשׂה: מוֹדה הוּא לָנוּ על השטאַנציוֹן ועל מידת הכנסַת־אוֹרחים ועל החיבּה היתירה, שאֵין הוּא יכוֹל לשכּוֹחַ אוֹתן עד עוֹלמי עוֹלָמים… סַפּחת כּזאת, אַשכּנַזי

עיקש שכּמוֹתוֹ, יִבער בּאֵש!.. שוה־נא אֵיפוֹא בּנַפשךָ את הבּרכוֹת עם המַגיפוֹת, ששנינוּ, אני וזוֹ שלי, שלחנוּ אֶל לבּוֹ, הלוַאי יקוּיים בּוֹ החצי מהן, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

עברוּ עוֹד חדשים אחָדים – קץ לדבר, אֵין אַשכּנַזי עוֹד! תּוֹדה לָאֵל, נפטרנוּ מפּגע רע, תּבלָעהוּ האדמה! פּשוּט, שאַפתּי רוּח לַרוָחָה!… וּבכן, כּבר תּם ונשלם? המתּן קצת, אֵין זה עדיִין הסוֹף! לפני ימים מוּעטים קיבּלתּי פּתאוֹם בּלילה טלגרמה, כּי אָבוֹא, למַען השם, תּיכף וּמיד לאוֹדיסה, אֶל אַחַד הסוֹחרים וּשמוֹ

גוֹרגלשטיין; מתאַכסן הוּא בּמלוֹן “וויקטוֹריה”, והוּא צריךְ לי מאוֹד

בּדבר עֵסק. "אוֹדיסה? גוֹרגלשטיין? מלוֹן ‘ויקטוֹריה’? עֵסק? מַה

פּירוּשוֹ של דבר?" – כּךְ אני אומר אֶל זוֹ שלי. והרי היא מַתחילָה מסתּמא להאִיץ בּי, כּי אמהר ואסע. "כי מי יודע, היא אומרת, אפשר שהדבר נחוץ באמת? אפשר סרסרות? אפשר תבואה?,… אבל כלום קלה בעיניך נסיעה לאודיסה? נסיעה לאודיסה עולה בדמים! אך מכיון שיש חשש לעסק, כלום יקשה ממני דבר? בקיצור, השגתי את מעט הכסף, ישבתי ברכבת ואני נוסע לאודיסה. באתי לאודיסה והתחלתי לשאול, איה מקום המלון “וויקטוריה”? הגעתי לבסוף למלון “וויקטוריה”. "האין כאן אצלכם, אני אומר, פלוני ושמו גורגלשטיין?, “יש כאן, הם אומרים, גורגלשטיין; אלא מה? עלה איננו בחדרו. שאטריח את עצמי, הם אוֹמרים בּעֶשׂר בּלילה”.בּאתי בּעֶשׂר בּלילה– אֵין גוֹרגלשטיין; שאָבוֹא בּעֶשׂר בּבּוקר, אָז אֶמצאֵהו. בּאתי

בּבּוקר– אַיֵה גוֹרגלשטיין? אֵין גוֹרגלשטיין; זה עתּה היה וּביקש מאוֹד, כּי אִם יבוֹא היהוּדי מדראזשנה, יאֹמרוּ לוֹ, כּי יטריחַ את עצמוֹ, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, לָבוֹא אוֹ בּשלוֹש אַחַר הצהריִים אוֹ

בּעֶשׂר בּלילה. אני בּא בּשלוֹש אַחַר הצהריִים, אני בּא בּעֶשׂר בּלילה– אֵין שוּם גוֹרגלשטיין! מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים–

התגלגלתּי בּאוֹדיסה ששה ימים וששה לילוֹת, אָכלתִּי מַכּוֹת, לא ישנתי בּלילוֹת, עד אשר תּפסתּי, בּצרוֹת וּביִיסוּרים, את האִיש גורגלשטיין. גוֹרגלשטיין זה, שנראָה כּאָדם מהוּגָן, בּעל זקן שחוֹר נאֶה, קיבּל אוֹתי בּסבר פּנים יפוֹת, הזמינַני לָשבת. "האַתּה הוּא, הוּא אוֹמר לי

בּלָשוֹן שחצייה יהוּדית וחצייה אַשכּנַזית, היהוּדי מדראזשנה?" “אני הוּא, אני אוֹמר, היהודי מדראזשנה– וכי מה הדבר?” האִם בּביתךָ, הוּא אוֹמר, קיבּל שטאַנציון בּחוֹרף שעבר אֶחָד אַשכּנַזי?" " בּביתי, אני אוֹמר, וכי מה הדבר?" " לא כּלוּם, הוּא אוֹמר, אַשכּנַזי זֶה שוּתף שלי הוּא בּמכוֹנוֹת. קיבּלתּי ממנוּ מכתּב מלוֹנדוֹן, והוּא כּוֹתב לי, כּי

בּהיוֹתךּ בּאוֹדיסה תיכּנס אֶצלי לבקרני, ואֶמסוֹר לךָ, למַען השם, פרישׂת־שלוֹם נלבּבת מאוֹד ממנוּ ואוֹדה לךָ בּשמוֹ על השטאַנציון הטוֹבה והשקטה שמצא בּביתךָ, ועל מידת הכנסַת־אוֹרחים שנהגתּ בּוֹ, ועל הידידוּת והחיבּה היתרה שהראֵית לוֹ, ועל כּל הליכוֹתיךָ עמוֹ בּצדק וּביוֹשר, שאֶת כּל זאת לא יִשכּח לךָ בּשוּם פּנים ואוֹפן כּל ימי חַייו, עד עוֹלָם!"…

*

מין פּוּרענוּת התרגשה וּבאה על ראשי! חוֹשב אני, אִם יִרצה השם, אַחַר החַגים, אִם יחַיֵיני אלוהים, לעקוֹר את בּיתי מדראשזנה למקום אַחר, לברוֹחַ וּלהימַלט על נַפשי אֶל אשר יִשּׂאוּני עֵינַי, אֶל כּל רוּחוֹת העוֹלָם, וּבלבד שאפּטר מחדל־אִישּים זה, מן האַשכּנַזי האָרוּר, שקם עלי לקפּח את חַיי, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ!…

– שׂוֹנֵאךָ בּנפש, השוֹמע אַתּה, לא יעשׂה לךָ מַה

שאָדם עלוּל לעשׂוֹת לעצמוֹ, וּבפרט כּשיַד אִשה, כּלוֹמַר, אִשתּךָ,

בּאֶמצע. כּנגד מה, סבוּר אַתּה, אני אוֹמר זאת? אָמנם כּנגד עצמי. קח־נא אוֹתי למשל, כּמוֹ שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי כּאן לפניךָ – כּמדוּמה לךָ, מי אני? חַיֶיךָ, יהוּדי בּינוֹני. על חוֹטמי לא כּתוּב, אִם יֶש לי כּסף, אוֹ אֵין לי כּסף, אוֹ שמא גם מָטָה ידי? אֶפשר, לפנים היה לי דווקא כּסף, ולא כּסף בּלבד, כּסף הבל הוֹא, – פּרנסה היתה לי, וּפרנסה בּכבוֹד, בּשקט, לא רצתּי, לא עפתּי, לא רעשתּי, כּדרכּם של אחרים, האוֹהבים את השאוֹן והמהוּמה. לא! אני הוֹלךְ לשיטתי, כּי אֵין טוֹב משקט וּמתינוּת. בּשקט וּבמתינוּת סחַרתּי לי מסחָרי, בּשקט וּבמתינוּת פּשטתּי את הרגל פּעמים אחָדוֹת, בּשקט וּבמתינוּת התפּשרתּי עם הסוֹחרים ושבתּי לעשׂוֹת בּמלאכָה בּשקט וּבמתינוּת. ואוּלָם הלא יש לָנוּ אֵל גָדוֹל בּעוֹלָם, והוֹכיחַ לי אִשה… אֵין היא פּה אִתּנוּ, ואָנוּ יכוֹלים אֵיפוֹא לדבּר בּגָלוּי… אִשה, בּעֶצם, כּכל הנשים. כּלוֹמַר, כּךְ, למַראִית־עיִן, היא דווקא אִשה כּתיקוּנה. בּעלת־קוֹמה, בּלא עֵין הרע, גדוֹלָה פּי־שנַיִים ממני, ולא מכוֹעֶרת, אֶפשר לאמוֹר יפת־תּוֹאַר, ולא טיפּשה, אֶלָא דווקא חכמה, אֶפשר לאמוֹר פּיקחית, דעתּנית, כּוּלָה כּגבר, – ואָמנם זהוּ עֶצם החסרוֹן: אוֹי, לא טוֹב לאִיש, השוֹמע אַתּה, שאִשתּוֹ היא גבר! לוּא גם אֶלף פּעמים תּחכּם, אַף־על־פּי־כן בּרא אלוֹהים תּחילָה אֶת אָדם הראשוֹן ורק אַחַר־כּךְ את חַוָה. אבל צא ודבּר עמה, ואָמרה לךָ: “מַה שבּרא אלוֹהים תּחילָה אֶתכם ואַחַר־כּךְ אוֹתנו – הרי זה, היא אוֹמרת, עֵסק שלוֹ; ואילוּ מַה שנתן לי, היא אוֹמרת, שׂכל וּבינה בּעֲקֵב רגלי השׂמאלית יוֹתר משנתן לךָ בּקדקדךָ – אֵין זוֹ, היא אוֹמרת, אַשמתי כּלָל!” “כּנגד מה, אני אוֹמר, נתגלגלוּ וּבאוּ הדברים?” “כּנגד זה, היא אוֹמרת, נתגלגלוּ וּבאוּ הדברים, שעל כּל דבר קטן וגָדוֹל אני חַיֶיבת לייבּש את מוֹחי; אפילוּ על כּניסַת היֶלד לגימנַאסיה אני צריכה ליתּן את דעתּי”. “היכן כּתוּב, אני אוֹמר, שהיֶלד חַייב להיכּנס לגימנַאסיה? כּלום אֵיני יכוֹל לקיים את עוֹלמי, אִם יִלמַד את התּוֹרה בּבּיִת?” “כּבר אָמַרתי לךָ אֶלף פּעמים, היא אוֹמרת, כּי לא יעלה בּידךָ להשפּיע עלי, שאֵלךְ נגד מנהג העוֹלָם; מנהג העוֹלָם הוּא, היא אוֹמרת, שילָדים לוֹמדים עכשיו בּגימנַאסיה”. “לפי שׂכלי, אני אוֹמר, נראֶה לי, שהעוֹלָם יצא מדעתּוֹ”. “ורק אַתּה לבדךָ, היא אוֹמרת, שפוּי בּדעתּךָ! אילוּ כּל העוֹלָם, היא אוֹמרת, היה הוֹלךְ לפי שׂכלךָ, כּמה יפים היוּ פּניו!” “כּל אֶחָד, אני אוֹמר, הוֹלךְ לפי שׂכלוֹ”. “לוּא שׂוֹנאַי, היא אוֹמרת, ודוֹרשי רעתי יעלוּ בּכיסם וּבמַטמוֹנם וּבארוֹנם כּכל מַה שיש לךָ בּקדקדךָ, והיה חלקם וחלקךָ אֶחָד!”… “עלוּב אִיש, אני אוֹמר, שאִשה מעידה עליו!”… “עלוּבה אִשה, היא אוֹמרת, שיֶש לה אִיש, שהאִשה צריכה להעיד עליו!”… קוּם אֵיפוֹא ונַצח אוֹתה בטענוֹת! כּשאַתּה פּוֹתחַ בּכד, היא מסַיֶימת בּחָבית, וּכשאַתּה אוֹמר לָה דבר, יֶש לָה כּנגדוֹ דברים הרבּה, ושמא תּחריש לָה, תּתחיל פּתאוֹם לבכּוֹת, אוֹ שתּימלךְ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, ותתעלף – ואָז וַדאי שאֵיני מקנא בּךָ!… בּקיצוּר, אני אוֹמר לה כּךְ והיא אוֹמרת לי כּךְ, וסוֹפה שידה היתה על העֶליוֹנה. כּי למה נרַמה את עצמנוּ – כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, מה אוֹמַר וַאסַפּר לךָ? גימנַאסיה! צריכים אָנוּ אֵיפוֹא להכין את היֶלד ולסַעדוֹ, שיִיכּנס, ראשית חָכמה, למכינה אָלף. אָכן תּוֹרה עמוּקה היא! וכי קלה בּעֵיניךָ מכינה אָלף? כּמדוּמה לי, אֶצלנוּ כּל תּינוֹק של בּית־רבּוֹ, כּל דרדק בּחדר, יש בּידוֹ להכריע אֶת כּוּלָם. וּבפרט זה הקטן שלי, שאִם תּעבוֹר אֶת כּל האִימפּריה כּוּלה לא תּמצא שני לוֹ! הלא אָב אני, ואֵין דרכּי בּכךְ; אבל ההוּא יֶש לוֹ מוֹח, שאֵין דוּגמתוֹ בּעוֹלם! בּקיצוּר, מה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים? הוּא הלךְ והתייצב ונבחַן – ולא עמד בּמבחָן. כּל־כּךְ לָמה? רק שתַּיִים קיבּל בּבחינַת החשבּוֹן. תּש כּוֹחוֹ, הם אוֹמרים, בּחשבּוֹן, כּלוֹמַר, בּחָכמַת המַתּימַטיקה. מה המַעשׂה הזה בעֵיניךָ? ההוּא יֶש לוֹ מוֹחַ, שאֵין דוּגמתוֹ בּעוֹלָם, גם כּי תּעבוֹר אֶת כּל האִימפּריה כּוּלָה, והרי הם מסַפּרים לי סיפּורי־אַגָדה על מַתּימַטיקה! בּקיצוּר, הוּא לא עמד בּמבחָן! וַדאי, שהיטב חָרה לי. מאחַר שכּבר הלךְ להיבּחן, מוּטב היה, אִילוּ עמד בּמבחָן. אבל הלא גבר אני ולא אִשה, נמלכתּי ואָמַרתּי לעצמי: יהי זה כּפּרתי! יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת, ואוּלָם צא והרבּה שׂיחָה עם אִשה, כּשזוֹ תּקעה עצמה לשגָעוֹן: יהי מַה שיִהיֶה – גימנַאסיה! והרי אני טוֹעֵן לפניה: “אִמרי־נא לי, אני אוֹמר, לוּא תּחיִי לפנַי, זוֹ לָמה לָךְ? לעבוֹדת־הצבא? הרי פּטוּר הוּא, בּרוּךְ השם, מעוֹנש זה, בּן יחיד לאָביו וּלאִמוֹ. לפרנסה? גם לכךְ אֵין לי צוֹרךְ בזאת. מַה ממני יהלוֹךְ, אני אוֹמר, אם יִהיֶה חנוָני כּמוֹני, אוֹ סתם סוֹחר, כּכל היהוּדים? ושמא, אני אוֹמר, נגזרה עליו גזירה חָלילה, שיִהיֶה נגיד, אוֹ בּאנקאִי, גם אָז, אני אוֹמר, לא אֵשב לבכּוֹת”. כּךְ אני טוֹען לפניה וּמשַׁחת את דבָרַי על אוֹזן לא־שוֹמַעת. “טוֹב, היא אוֹמרת, כּי לא נכנַס למכינה אָלף”. “מַה הטוֹב, אני אוֹמר, בּזה?” “כּךְ, היא אוֹמרת, מוּטב שיִיכּנס, היא אוֹמרת, מלכתּחילָה למכינה בֵּית”. מילא, מכינה בֵּית – לוּא תּהיֶה מכינה בֵּית. גם זה עניין חָשוּב הוּא לי לענוֹת בּוֹ, כּשהקטן יֶש לוֹ מוֹחַ, שאֵין דוּגמתוֹ בּכל האִימפּריה! לבסוֹף, מה היה סוֹפוֹ של דבר? כּשהגיע לידי מַעשׂה, קיבּל שוּב שתּיִים! והפּעם לא בּמַתּימַטיקה, אֶלָא אָסוֹן חָדש קרהוּ: הכּתיב אֶצלוֹ לא כּהלָכה. כּלוֹמַר, כּוֹתב הוּא את הכּתיב כּדת וּכדין, אֶלָא מה? צוֹלע הוּא קצת על אוֹת אַחַת, זוֹ אוֹת “יאַטי”,¹ כּלוֹמַר, כּתוֹב יִכתּוֹב אוֹתה, את האוֹת “יאַטי”, כּי לָמה לא יכתּבנה? אֶלָא חסרוֹן בּדבר, הם אוֹמרים, שהוּא מַעמיד אוֹתה לא בּמקוֹמה. אָכן דלוֹתי מאוֹד! אֵיני יוֹדע כּלָל, השוֹמע אַתּה, אֵיךְ אוּכל לנסוֹע לפּוֹלטאווה וּללוֹדז, אִם יעמיד חָלילָה אֶת האוֹת “יאַטי” לא בּמקוֹמה הנכוֹן, כּפי שהם רוֹצים! בּקיצוּר, כּשבּישׂרוּ לָנוּ אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה, הלא מסתּמא הרעישה היא את העוֹלָם, רצה אֶל הדירקטוֹר וטענה, כּי יכוֹל הוּא, כּי בּקי הוּא בּ“יאַטי”, כּיהוּדי, להבדיל, בּ“אַשרי”. והא ראָיה, היא אוֹמרת, יִקראוּ־נא אוֹתוֹ ויבחָנוּהוּ שנית מבּראשית. והלא מסתּמא שמעוּ לָה, כּשמוֹע המן להרעשן בּפוּרים – העמידוּ לוֹ שתּיִים, ולא סתם שתּיִים, אֶלָא שתּיִים עם מינוּס, ואֵין אַחַר מַעשׂה בּית־דין כּלוּם! והנה מהוּמה וּמבוּכה וזעקת חָמס: הכיצד? שוּב לא עמד בּמבחָן?! אָמַרתּי אני לָה: “אִם כּן, אני אוֹמר, מה הרעש? כּלוּם צריכים אנַחנוּ, אני אוֹמר, לטרוֹף נַפשנוּ בּכפּנוּ? יהוּדים אנַחנוּ, אני אוֹמר, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת”… והרי היא ניצתת מסתּמא כּאֵש, כּוּלָה לוֹהטת, מקללת, עוֹקרת אוֹתי מן השוֹרש, כּיד הלָשוֹן הטוֹבה עליהן… ואוּלָם על כּבוֹדי שלי אני מוֹחל לךָ; גדוֹלָה הרחמנוּת עלָיו, על הקטן עלוּב־הנפש, צער בּעלי חַיִים מַמש. הנשמַע אָסוֹן כּזה? הכּל יִלבּשוּ כּפתּוֹרים לבנים, חוּץ ממנוּ! והרי אני עוֹמד לשדלוֹ בּדברים וּלהפיס את דעתּוֹ: “שוֹטה שכּמוֹתךָ, אני אוֹמר, פּרא־אָדם! מנַיִין לךָ זוֹ, אני אוֹמר, שכּל העוֹלָם חַייב להיכּנס? שטיא, אני אוֹמר, הלא מי־שהוּא, אני אוֹמר, צריךְ להישאֵר גם בּבּיִת! ולא תּהא, אני אוֹמר, גימנַאסיה כּעבוֹדת־הצבא?”… שמעה היא ונתמַלאָה חימה והתנַפּלָה עלי בּצעקה: “ראֵה־נא, היא אוֹמרת, אָב רחמן! מי מבקש ממךָ, היא אוֹמרת, כּי תּנַחמוֹ בּדברי־חָכמה כּאֵלה? ואַתּה, היא אוֹמרת, מוּטב שתּשתּדל למצוֹא לוֹ מוֹרה הגוּן, מוֹרה מיוּחָד, רוּסי, לגראמַטיקה!”…

השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? שני מוֹרים אני צריךְ להחזיק: מוֹרה אֶחָד עם מלמד אֶחָד שוּב אֵינם מַספּיקים! בּקיצוּר, אני אוֹמר לָה כּךְ והיא אוֹמרת לי כּךְ, ומסתּמא היתה ידה על העֶליוֹנה. כּי לָמה נרמה אֶת עצמנוּ – כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, מה אוֹסיף וַאסַפּר לךָ? לָקחנו מוֹרה חָדש, מוֹרה רוּסי, לא חָלילָה יהוּדי, פֶה! אֶלָא גוֹי מַמש. משוּם

שגראמַטיקה, עליךָ לָדעת, בּכּיתּה הראשוֹנה של הגימנַאסיה, – זוֹ הלא קשה מחזרת. וכי קלה בּעֵיניךָ גראמַטיקה, האוֹת “יאַטי”? מילא, אִם אָמַרתּי לסַפּר לךָ על המוֹרה אשר הוֹכיח לָנוּ אלוֹהים, אֵין אני מַספּיק. חרפּה היא מלגלוֹת. הלה מירֵר לָנוּ אֶת חַיֵינוּ, שׂם את כּוּלָנוּ כּטיט־חוּצוֹת, לָעג והתקלס בּנוּ בּפנינוּ. למשל, פּישפּש ולא מצא להיֶלד בּשעת לימוּד הגראמַטיקה, יִבער עמה בּאֵש, דבר נאֶה משוּם, ששׂוֹנאֵי ישׂראֵל מגנים בּוֹ אוֹתנוּ: "שוּם, שוּמי, שוּמךָ, שוּמֵךְ, שוּמוֹ, שוּמה… לוּלא היא, שעמדה לוֹ, היִיתי אוֹחז בּגרגרתּוֹ וּמַשליךְ אוֹתוֹ החוּצה, לכל הרוּחוֹת שבּעוֹלָם, עם הגראמַטיקה הארוּרה שלוֹ! ואוּלָם לָה הכּל היה כּדאי, וּבלבד שיֵדע היֶלד, היכן מַעמידים “יאַטי” והיכן אֵין מַעמידים. שוה־נא אֵיפוֹא בּנַפשךָ, כּמה עינוּ אוֹתוֹ כּל החוֹרף כּוּלוֹ, ורק אַחַר חַג השבוּעוֹת צריך היה לילךְ לשחיטה. כּשיצא חַג השבוּעוֹת, הלךְ ועמד והביא הפּעם לא שתּיִים, אֶלָא אַרבּע וחָמש. והיתה השׂמחָה גדוֹלָה –מַזל טוֹב! מַזל

טוב?… חַכּה כּמעט רגע, אַל־נא בּחָפזךָ! עדיִין אֵין יוֹדעים בּדיוּק, אִם נכנַס אוֹ לא נכנַס. את הדבר הזה יֵדעוּ רק בּתקוּפת אַבגוּסט. לָמה בּאבגוּסט, ולא מיד? לךְ שאַל אֶת פּיהם! אבל מַה יש לעשׂוֹת? יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת…

בּא אַבגוּסט, אני מַבּיט ורוֹאֶה – זוֹ שלי לא תּנוּחַ ולא תּשקוֹט. רצה, רָצוֹא וָשוֹב, מן הדירקטוֹר אֶל האִינספּקטוֹר וּמן האִינספּקטוֹר אֶל הדירקטוֹר. “מה אַתּ מתרוֹצצת כּל היוֹם, אני אוֹמר, מחילֶק לבילֶק, כּעכבּר בּשעת מַגיפה?”… "מה פּירוּש, היא אוֹמרת, לָמה אני מתרוֹצצת? וכי אֵינךָ מאַנשי המקוֹם? כּלוּם אֵינךָ יוֹדע, היא אוֹמרת, אֶת כּל הנַעשׂה בּימינוּ, היא אוֹמרת, בּגימנַאסיוֹת בּשל

האחוּזים ליהוּדים?"… כּךְ הוָה – לבסוֹף אָמנם לא נכנַס. משוּם מה, רצוֹנךָ לָדעת? משוּם שאֵין לוֹ שתּי פּעמים חָמש. אִילוּ היוּ לוֹ, הם אוֹמרים, שתּי פּעמים חָמש, אֶפשר שהיה נכנס. השוֹמע אַתּה? אֶפשר! מַה בּעֵיניךָ “אפשר” זוֹ? מילא, כּל מַה שעלה לי בּחלקי ממנה ־ אני מַניחַ לךָ לשעֵר. ואוּלָם גדוֹלה היתה הרחמנוּת עליו, על הקטן. מוּטל הוּא בּפנים כּבוּשים בּכּר וּממרר בּבכי. לא הוֹעילוּ שוּם טענוֹת וּמַענוֹת – מוּכרח היִיתי לָקחת לוֹ מוֹרה חָדש, ודווקא סטוּדנט

של הגימנַאסיה, ועמדוּ להכינוֹ הפּעם לכיתּה השנייה בּאוֹפן אַחר לגַמרי, משוּם שהכּיתה השנייה אֵינה משׂחַק־ילָדים: שם דוֹרשים ממךָ, מלבד מַתימַטיקה וּגראמַטיקה, גם גיאוֹגרפיה וקאליגרפיה, וכיוֹצא בּאֵלוּ צרוֹת וּפגָעים! אַף־על־פּי שאִם נעיֵין יפה בּדבר מצד אַחר, הרי אני נוֹתן לךָ בּעד כּל זה שלוֹש פּרוּטוֹת. סוּגיה אַחַת בּמהרש"א קשה שבעתיִים מכּל מיני הלימוּדיוּת שלָהם, ושׂכל אַתּה מוֹצא בּה על אַחַת כּמה וכמה. אבל מַה יש לעשׂוֹת? יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת…

בּקיצוּר, התחילָה אֵצל זה שלי סדרה של שיעוּרים: קם בּבּוֹקר השכּם – שיעוּרים. התפּלל וסעד אֶת לבּוֹ – שיעוּרים. כּל היוֹם

– שיעוּרים. עד חצי הלילה אָנוּ שוֹמעים, כּיצד הוּא מקשקש וּמשנן לעצמוֹ: "יחס הפּעוּל, יחס הקניין, יחס שאֵלָיו, יחס שממנוּ, יחס ישר, יחס הפוּךְ – האָזנַיִים תּצילינה מיחָסים מרוּבּים אֵלוּ! אֵינוֹ אוֹכל

ואֵינוֹ שוֹתה ואֵינוֹ ישן, אֶלָא מייחס יחָסים! “נטלוּ נפש עלוּבה, אני אוֹמר, וּמענים אוֹתה חינם! הלא צער בּעלי חַיִים הוּא זה, אני אוֹמר, היֶלד יֶחלה חָלילה!” “עפר, היא אוֹמרת, לפיךָ!” וּמה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים, הקטן שלי הלךְ עוֹד פּעם לשחיטה והביא משם מלוֹא חָפניו חמישוֹת, חמישוֹת בּלבד! אֶלָא מה סבוּר היִית? ההוּא יֶש לוֹ מוֹחַ, שלא תּמצא דוּגמתוֹ בּכל האִימפּריה!.. וּבכן, הלא טוֹב, כּמדוּמה לי? האַף אֵין זאת? כּשהגיע הדבר לידי העיקר ותלוּ על הקיר בגימנַאסיה את רשימַת כּל הילָדים הנכנסים, בּדקנוּ וראִינוּ – היֶלד שלי אֵיננוּ! ושוּב רעש וּצעקה: הנשמעה רציחָה כּזאת? חמישוֹת בּלבד!!! הנה תּלךְ, הנה תּרוּץ, הנה תּעשׂה לָהם כּךְ וכךְ!… בּקיצוּר, היא הלכה ורצה ועשׂתה לָהם כּךְ וכךְ – עד שבּיקשוּ ממנה, שלא תּבלבּל לָהם את המוֹחַ, כּלוֹמַר, עמדוּ בּפשטוּת וגירשוּ אוֹתה,

בּמחילָה מכּבוֹדה. וכאשר גירשוּ אוֹתה, אוֹ־אָז פּרצה אל הבּיִת בּזעקה עד לב השמַיִים: “הכּיצד, היא אוֹמרת, כּלום אָב אַתּה? אִילו היִית, היא אוֹמרת, אָב נאמן, אָב חַם, כּשאָר האָבוֹת, היִית מוֹצא אַף אַתּה, היא אוֹמרת, את הדרךְ אֶל הדירקטוֹר, לעוֹרר זכוּת־אבוֹת, פּרוֹטקציוֹת, המלָצוֹת!”… מַה בּעֵיניךָ המצאָה של אִשה? “לא די לָךְ, אני אוֹמר, כּפי הנראֶה, שאני כּוֹרע כּל הימים תּחת עוּלי, נטרד מעוֹלָמי על־ידי זמַנים וירידים עם פּתקוֹת וּשטרוֹת וּמחָאוֹת וּשאָר צרוֹת וּפגָעים? אוֹ שמא רצוֹנךְ, אני אוֹמר, שאֶהיֶה פּוֹשט את הרגל בּשביל הגימנַאסיה שלָךְ עם הכּיתּוֹת שלָךְ, שכּבר הגיעוּ אָצלי כּאן, אני אוֹמר, עד הנפש?!”… הלא אֵין אני, כּיצד אַתּה אוֹמר, אֶלָא אָדם, וכל אָדם יֶש לוֹ מרה, העשׂוּיה להתפּקע ולירוֹת… ואַף־על־פּי־כן יד מי היתה על העֶליוֹנה? מסתּמא שלָה, לא שלי. כּי כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, מה אוֹסיף וַאסַפּר לךָ? התחַלתּי לבקש זכוּת־אבוֹת, המלָצוֹת, לא חַסתּי על כּבוֹדי, נשׂאתי חרפּה וּכלימה, משוּם שכּל אֶחָד היה תּוֹהה עלי ושוֹאלני, והדין היה עמוֹ: “הלא אַתּה, הם אוֹמרים, בּלא עֵין־הרע, רב אהרוֹן, יהוּדי בּעל־בּיִת, ויש לךָ בּסַךְ־הכּל בּן יחיד אֶחָד, – אֵיזוֹ רוּחַ טוֹבה נוֹשׂאת אוֹתךָ, שתּידחק עמוֹ למקוֹם שאֵין מַניחים לךָ?”… צא וסַפּר לָהם סיפּוּרי מַעשׂיוֹת, כּי אלוֹהים הוֹכיחַ לי אִשה עד מאָה ועֶשׂרים שנה, שנעצה שגָעוֹן בּמוֹחָה: גימנַאסיה וגימנַאסיה וגימנַאסיה!… בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים – אַף אני, כּפי שאַתּה רוֹאֶה, אוֹתי כּאן, אֵינני מן השלוּמיאֵלים הגדוֹלים, וסוֹף דבר, שסַלוֹתי לי דרךְ בּעֶזרת השם למקוֹם שאני צריךְ והגעתּי עד חדר־מַשׂכּיתוֹ של האָדוֹן הגָדוֹל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, כּלוֹמַר הדירקטוֹר, וישבתּי עמוֹ לטעוֹן לפניו כּךְ וכךְ – יוֹדע אני, בּרוּך השם, לכשאֶרצה, כּיצד מדבּרים עם פּריץ, אֵין אני צריךְ ל“אַתּ פּתח לוֹ”. “שטוֹ וואַם אוּגוֹדנוֹ?” – הוּא שוֹאֵל אוֹתי וּמַזמינני לָשבת. כּלוֹמַר, מה חפצי? והרי אני לוֹחש לוֹ על אָזנוֹ: “אדוֹני הדירקטוֹר, אני אוֹמר, אנַחנוּ, אני אוֹמר, אנשים לא עשירים, אבל יש לָנוּ, אני אוֹמר, הוֹן קטן ונַער אֶחָד טוֹב, מצוּיין, הרוֹצה, אני אוֹמר, ללמוֹד, ואַף אני רוֹצה, אני אוֹמר, אַךְ אִשתּי, אני אוֹמר, רוֹצה מאוֹד!”… והרי הוּא אוֹמר לי עוֹד פּעם: “מה חפצךָ?” אַף אני אוֹמר לוֹ עוֹד פּעם וּמזיז עצמי קרוֹב אֵלָיו: “אדוֹני פּריץ, אני אוֹמר, אנַחנוּ, אני אוֹמר, אנשים לא עשירים, אבל יש לָנוּ, אני אוֹמר, הוֹן קטן ונער אחָד טוֹב, מצוּיין, הרוֹצה, אני אוֹמר, ללמוֹד, ואַף אני רוֹצה, אני אוֹמר, אַךְ אִשתּי, אני אוֹמר, רוֹצה מאוֹד!”… וַאני מַדגיש לוֹ את המלה “מאוֹד”, למַען יבין לכוונתי… והלא ראשוֹ ראש גוֹי, ואֵינוֹ יוֹרד לסוֹף כּוונתי ואוֹמר לי הפּעם בּכעס: “אבל מה חפצךָ אֵיפוֹא?” עמַדתּי ושׂמתּי בּחשאי את ידי בּכיסי והוֹצאתי בּחשאי ואָמַרתּי לוֹ בּחשאי: “סלח לי, אדוֹני הדירקטוֹר, אנַחנוּ, אני אוֹמר, אנשים לא עשירים, אבל יש לָנוּ, אני אוֹמר, הוֹן קטן ונער אֶחָד טוֹב, מצוּיין, הרוֹצה, אני אוֹמר, ללמוֹד, ואַף אני רוֹצה, אני אוֹמר, אַךְ אִשתּי, אני אוֹמר, רוֹצה מאוֹד!”… וַאני מַדגיש אֶת המלה “מאוֹד” בּחָזקה ועוֹמד ותוֹקע לוֹ אל תּוֹךְ כּפּוֹ… בּקיצוּר, כּן! הוּא הבין את כּוונתי, והוּא עוֹמד וּמוֹציא פּינקס קטן ושוֹאלני: מַה שמי, וּמַה שם בּני, וּלאֵיזוֹ כּיתּה אני רוֹצה להכניסוֹ? אָמַרתּי בּלבּי: “כּה תּדבּר!” ואני מבאֵר לוֹ, כּי שמי כּץ, אַהרוֹן כּץ, ושם בּני מֹשה, כּלֹומַר מוֹשקה, ואני רוֹצה, שיִיכּנס לכּיתּה השלישית. ענה הוּא ואָמר: כּיוָן ששמי כּץ, ושם בּני מֹשה, כּלוֹמַר מוֹשקה, והוּא רוֹצה להיכּנס לכּיתּה השלישית, עלי להביאוֹ, הוּא אוֹמר, בּיאנוּאַר, ואז בּוַדאי יִיכּנס. המבין אַתּה? דיבּוּרים אחרים לגַמרי! אָכן, כּשמוֹשחים את האוֹפנים, נוֹסעים בּעגָלָה. ורק חסרוֹן בּדבר, שדחוּ את השׂמחָה עד יאנוּאַר. אבל מַה יש לעשׂוֹת? כּשמצַווים להמתּין, צריךְ להמתּין. יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת…

בּא יאנוּאַר – ושוּב רעש וריצה, רָצוֹא וָשוֹב. היוֹם אוֹ מחר צריכה להיוֹת אספה, כּלוֹמַר, ישיבת המוֹעֵצה. שם יתאַספוּ הדירקטוֹר והאִינספּקטוֹר עם כּל המוֹרים של הגימנַאסיה, ורק לאַחַר האספה, כּלוֹמַר, לאחר ישיבת המוֹעֵצה, נדע, אִם נכנַס, אוֹ לא נכנַס. הגיע היוֹם המיוּעד – זוֹ שלי אֵיננה בּבּיִת. אֵין ארוּחַת־צהריִים, אֵין מיחַם, אֵין כּלום. היכן היא? בּגימנַאסיה היא. כּלוֹמַר, לא בּתוֹךְ הגימנַאסיה, אֶלָא אֵצל הגימנַאסיה. מסתּוֹבבת בּחוּץ, בּצינַת החוֹרף, למן השכּמַת הבּוֹקר וּמחַכּה עד אשר יֵצאוּ מן האספה, כּלוֹמַר, מישיבת המוֹעֵצה. הקרה לוֹהטת, סוּפת־שלג סוֹעֶרת – והיא סוֹבבת בּחוּץ, אֵצל הגימנַאסיה, וּמחַכּה. מה החרדה? כּמדוּמה לי, יוֹדעת אַתּ גם יוֹדעת, שהדירקטוֹר הבטיחַ לי, וּמסתּמא דברוֹ קוֹדש, וּבפרט… המבין אַתּה? אבל צא ודבּר עם אִשה! בּקיצוּר, מחכַּה היא שעה, מחַכּה שתּי שעוֹת, מחַכּה שלוֹש שעוֹת, מחַכּה אַרבּע שעוֹת, כּל הילָדים כּבר יצאוּ מן הגימנַאסיה ונפוֹצוּ אִיש לביתוֹ, ועדיִין היא מחַכּה. מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים – היא חיכּתה כּל־כּךְ, עד שניתּן לָה חפצה: נפתּחָה הדלת ויצא משם אַחַד המוֹרים. קפצה אֶל המוֹרה ותפסה לוֹ בּבגדוֹ, אִם אֵינוֹ יוֹדע, בּמה נגמרה האספה, כּלוֹמַר, ישיבת המוֹעֵצה? אָמַר לה: "לָמה לא יֵדע? קיבּלוּ, הוּא אוֹמר, בּסַךְ־הכּל שמוֹנים וַחמשה ילָדים, שמוֹנים וּשלוֹשה נוֹצרים וּשני יהוּדים. שאלה אוֹתוֹ: מי וָמי היהוּדים אָמר לָה: אֶחָד שפּסלזוֹן ואֶחָד כּץ. שמעה אֶת השם המפוֹרש כּץ – רצה כּחץ מקשת ונפלה לתוֹךְ הבּיִת בּשׂמחָה ובצהלה: “מַזל טוֹב! מוֹדה אני לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מוֹדה אני לךָ! קיבּלוּהוּ!”… וּבשעת מַעשׂה דמעוֹת עוֹמדוֹת בּעֵיניה. אני עצמי וַדאי שגם אני נהנה בּלבּי מן המַעשׂה, אבל לָצאת בּמחוֹל איני מחוּייב – הלא לכךְ גבר אני ולא אִשה. “רוֹאָה אני, היא אוֹמרת, כּי אַתּה אֵין דעתּךָ נוֹחָה בּיוֹתר מזה?” “מנַיִין, אני אוֹמר, לָמַדתּ פּשט זה?” “כּךְ, היא אוֹמרת, משוּם שמַלאָךְ קר אַתּה. אִילוּ ידעתּ, היא אוֹמרת, כּמה התּינוֹק עלוּב־הנפש מפרכּס, כּי־עתּה, היא אוֹמרת, רצתּ זה־כּבר להזמין לוֹ מַדים של גימנַאזיסט, היא אוֹמרת, וכוֹבע וילקוּט, היא אוֹמרת, והיִית עוֹשׂה, היא אוֹמרת, סעוּדה לידידים טוֹבים”. “מה עניין סעוּדה לכאן, אני אוֹמר, לפתע פּתאוֹם? וכי שׂמחַת בּר־מצוָה היא זוֹ, אני אוֹמר, או שׂמחַת אירוּסין?” כּךְ אני אוֹמר לָה דווקא בּנַחַת, כּי הלא גבר אני ולא אִשה. הרעימה פּניה מִתּוֹךְ רוֹגז וחָדלה לדבּר. ואִשה כּי תּחדל לדבּר, הלא גרוּעה היא אֶלף מוֹנים משהיא מקללת, כּי כּשהיא מקללת, אַתּה שוֹמע, לכל הפּחוֹת, קוֹל אָדם, ואִילוּ כּךְ – דבּר אֶל העֵצים ואֶל האבנים!… בּקיצוּר, מַה סבוּר אַתּה? מסתּמא היתה ידה על העֶליוֹנה, כּי כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, עשׂינוּ סעוּדה, קראנוּ לידידינוּ וּלאַנשי שלוֹמנוּ, ואֶת זה שלי הלבּשנוּ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ, מַדים יפים מאוֹד עם כּפתּוֹרי־כסף, כּוֹבע של גימנַאזיסט וצעצוּע מפּניו – שׂר־הפּלךְ לכל דבר!… בּוֹ, בּהקטן עלוּב־הנפש, קיימנוּ בּאמת מצוָה גדוֹלָה, נפחנוּ בּוֹ נשמה חדשה, מַמש הֶחיִינוּ אוֹתוֹ. פּניו הזהירוּ, אני אוֹמר לךָ, כּשמש בּתקוּפת תּמוּז! המסוּבּים שתוּ לחַיִים וּבירכוּ אוֹתנוּ על הכּוֹס, כּמנהג העוֹלָם: “יהי רצוֹן, שיִלמַד בּשלוֹם ויִגמוֹר בּשלוֹם את הגימנַאסיה ויֵלךְ בּשלוֹם הלאָה, הלאָה, עד האוּניברסיטה”… “אֶט, אני אוֹמר, אֵין אני צריךְ לכךְ, שירחיק לכת, נקיֵים אֶת עוֹלָמנוּ גם בּלא זה. יעבוֹר־נא אֶצלי, אני אוֹמר, אֶת הכּיתּוֹת הראשוֹנוֹת של הגימנַאסיה, ואַשׂיאֵהוּ אִשה בּעֶזרת השם”… נַענתה זוֹ שלי בּגיחוּךְ קל, כּשהיא מַבּיטה בּשעת מַעשׂה אֵלי בּעֵינַיִים: “אִמרוּ לוֹ, היא אוֹמרת, כּי טעוּת גדוֹלָה בּידוֹ; עדיִין הוֹלךְ הוּא, היא אוֹמרת, לפי השיטה הישנה”… “אִמרוּ לָה, אני אוֹמר, כּי כּה יִתּן לי אלוֹהים, אני אוֹמר, וכה יוֹסיף לי בּרכוֹת, אִם השיטה הישנה, אני אוֹמר, לא היתה טוֹבה מן השיטה החדשה”… אָמרה היא: “אִמרוּ לוֹ, היא אוֹמרת, כּי אֵין הוּא, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, אֶלָא…” נתנוּ המסוּבּים אֶת קוֹלָם בּצחוֹק: “אוֹי, רב אַהרוֹן, הם אוֹמרים, אִשה יש לךָ, בּלא עֵין־הרע, אֵשת־לפּידוֹת, לא אִשה, אֶלָא קוֹזאק!”… בּתוֹךְ כּךְ טעמוּ המסוּבּים מן היין טעימה כּהלָכה ונתבּסמוּ, ויצאוּ בּריקוּד, כּאשר ציוָה אלוֹהים; הכניסוּ את שנינוּ בּמַעגָל, וגם את הקטן בּתוֹכנוּ, ורקדוּ כּל אוֹתוֹ הלילה עד אוֹר הבּוֹקר. וּבבּוֹקר קמנוּ והלכנוּ עמוֹ לשם. כּשבּאנוּ לשם, עדיִין היתה מסתּמא השעה מוּקדמת, השער והדלָתיִים סגוּרים, לא נראָה, כּמוֹ שאוֹמרים, אַף כּלב שוֹטה בַּחוּץ. לאַחַר שעמַדנוּ בּחוּץ שעה ארוּכּה וקפאנוּ היטב בּקוֹר, חָיתה מַמש נַפשנוּ, כּשפּתחוּ לָנוּ אֶת הדלת והניחוּ לָנוּ, בּרוּךְ השם, להיכּנס פּנימה. עד מהרה התלקטוּ וּבאוּ הקטנים, פּרצוּ מן החוּץ חבוּרוֹת חבוּרוֹת, אִיש ילקוּטוֹ על שכמוֹ, וקם שאוֹן ורעש ודיבּוּר וּצוָחָה וּצחוֹק של גרוֹנוֹת צעירים – יריד לכל דבר! בּתוֹךְ כּךְ ניגש אֵלינוּ אֶחָד בּכפתּוֹרי־זהב, כּפי הנראֶה, מוֹרה ממוֹרי הגימנַאסיה, אוֹחז בּידוֹ גלָיוֹן של נייר ושוֹאֵל אוֹתי: מה חפצי? הראֵיתי לוֹ על זה שלי, כּי אוֹתוֹ הבאתי לחדר, כּלוֹמַר, לגימנַאסיה. שאל אוֹתי: לאֵיזוֹ כּיתה? אָמַרתּי לוֹ: לכּיתּה השלישית; זה לא כּבר, אני אוֹמר, קיבּלוּהוּ. שאל אוֹתי: מַה שמוֹ? אָמַרתּי לוֹ: כּץ, מֹשה כּץ, כּלוֹמַר – מוֹשקה כּץ. אָמַר לי: מוֹשקה כּץ? מוֹשקה כּץ אֵין אֶצלוֹ בּכּיתּה השלישית; יש אֶצלוֹ, הוּא אוֹמר, אֶחָד כּץ, אבל לא מוֹשקה, אֶלָא מֶרדוּךְ כּץ… אָמַרתּי לו: אֵיזה מֶרדוּךְ? מוֹשקה, ולא מֶרדוּךְ! אָמַר לי: מֶרדוּךְ! והוּא תּוֹקע לי אֶת הנייר בפנַי. אני לוֹ: מוֹשקה! והוּא לי: מֶרדוּךְ! בּקיצוּר, מוֹשקה – מֶרדוּךְ, מֶרדוּךְ – מוֹשקה, וכךְ היִינו מְמַשְקִים וּמְמָרדְכִים, עד אשר נתבּרר ונתלבּן מַעשׂה נאֶה: מַה שמינה האָדוֹן הדירקטוֹר לכּץ שלי – נפל בּחלקוֹ של כּץ אַחר. המבין אַתּה דבר כּהוייתוֹ? טעוּת גוֹי מוּתּר!… אָמנם קיבּלוּ, כּפי המוּסכּם והמוּתנה, אֶת כּץ לגימנַאסיה, אבל לא אֶת כּץ שלי, אֶלָא כּץ אַחר. יש בּעירנוּ, עליךָ לָדעת, שני יוֹסף בּן שמעוֹן!…

מה אוֹמַר וּמה אסַפּר לךָ? צריךְ היִית לראוֹת אֶת צערוֹ של הקטן שלי, צער בּעלי חַיִים מַמש, כּשציווּ עליו, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, להסיר אֶת הצעצוּע מעל כּוֹבעוֹ! כּלה לפני חוּפּתה, בּשעת כּיסוּי־הראש, אֵינה שוֹפכת דמעוֹת הרבּה כּל־כּךְ, כּאשר שפךְ הקטן בּיוֹם ההוּא! לא הוֹעילוּ לי תּחנוּנַי, לא בּדברים רכּים ולא בּדברים קשים. “הרוֹאָה אַתּ אֵיפוֹא, אני אוֹמר לָה, אֶת אשר עוֹללתּ לוֹ? ולא אָמַרתי לָךְ, אני אוֹמר, כּי הגימנַאסיה שלָךְ שחיטה היא לוֹ? לוּא ירחמנוּ אלוֹהים, אני אוֹמר, שנצא מן הצרה הזאת בשלוֹם, שלא יבוּלע חָלילָה, אני אוֹמר, ליֶלד ולא יֶחלה אַחרי המַעשׂים האֵלה!”… "מוּטב שיֶחלוּ שׂוֹנאַי, היא אוֹמרת, אִם הם רוֹצים בּכךְ. התּינוֹק שלי, היא אוֹמרת, מוּכרח להיכּנס לגימנַאסיה. אִם לא נכנַס, היא אוֹמרת, עכשיו, יִיכּנס, אִם יִרצה השם, בּשנה הבּאָּה, אִם לא נכנַס, היא אוֹמרת, כאן, יִיכּנס בּעיר אַחרת – להיכּנס מוּכרח הוּא. אֶלָא אִם כּן, היא אוֹמרת, אֶסגוֹר חָלילָה אֶת עֵינַי והאָרץ תּכסני!… השוֹמע אתּה דיבּוּרים? ויד מי, סבוּר אַתּה, היתה על העֶליוֹנה – שלי אוֹ שלָה? אַל־נא נרמה אֶת עצמנו – כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, לא אַאריךְ לךָ עוֹד הרבּה. כּמה טילטוּלים וּנדוּדים שׂבעתּי עמוֹ, עד קצה השמַיִים נידחנוּ, בּכל עיר, בּכל מקוֹם שיֶש שם גימנַאסיה – שם היתה רגלנוּ, התיצבנוּ, נבחַנוּ, ודווקא עמַדנוּ בּמבחָן, ודווקא יצאנוּ בּכבוֹד מן המבחָן, ודווקא לא נכנַסנוּ. משוּם מה? משוּם האחוּזים הקצוּבים ליהוּדים! האמינה לי, בימים ההם אַף אני היִיתי רוֹאֶה את עצמי כּמשוּגָע: “שוֹטה! מה הרעש הזה? מה הריצה הזאת, שאַתּה רץ מעיר לעיר? לָמה לךָ זאת, לכל הרוּחוֹת הטוֹבוֹת? ואִם גם יִיכּנס לבסוֹף, מַה תּקוָתךָ כּי תּייחל?”… לא, אמוֹר מַה שתֹּאמַר – גדוֹלָה נַצחָנוּת! כּל הדבר כּוּלוֹ כּבר נַעשׂה אֶצלי למין עקשנוּת, עליךָ לָדעת, ולא נתקררה דעתּי עד שריחם עלי אלוֹהים ושלח לי בּאַחַת מערי פּוֹלין גימנַאסיה מיוּחדת בּמינה, “מסחָרית”, מקוֹם שמקבּלים שם על כּל תּלמיד נוֹצרי תּלמיד אֶחָד יהוּדי, שבּסַךְ־הכּל הרי זה עוֹשׂה חמשים אחוּזים ליהוּדים. אֶלָא מה? כּל יהוּדי הרוֹצה, שבּנוֹ יִיכּנס לשם, חַייב לָבוֹא עם הנוֹצרי שלוֹ, ואִם זה עוֹמד בּמבחָן, כּלוֹמַר הנוֹצרי, וּמַכניסים בּשבילוֹ את המצלצלים, כּלוֹמַר את שׂכר־הלימוּד, יש תּקוָה גם ליהוּדי… בּמקוֹם צרוֹר אֶחָד מַעמיס היהוּדי על שכמוֹ שני צרוֹרוֹת. המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? לא די שלבּי חָרד על בּני, אֶלָא שצריךְ אני להטריד את דעתּי גם על בּנוֹ של אַחר, שאִם חָלילָה לא יעמוֹד עֵשׂיו בּנסיוֹן, אָבד סברוֹ וּבטל סיכּוּיוֹ של יעקוֹב… וכךְ הוה. עד שמצאתי את הנוֹצרי, אֶחָד סַנדלָר וּשמוֹ חוֹליאַוואַ, נמַקוּ עֵינַי. לבסוֹף, כּשהגיע הדבר לידי עֶצם המַעשׂה, כּסבוּר אַתּה, שהסַנדלָר שלי לא ירד חַיִים שאוֹלָה, כּקוֹרח בּשעתוֹ? ודווקא בּלימוּדי קוֹדש שלָהם, בּ“דת־אֵל”! וּמַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים, זה שלי מוּכרח היה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ לישב עמוֹ וּלשנן לוֹ “דת־אֵל”… שמא תּשאַל: מנַיִין לוֹ להקטן שלי דת־אֵל של גוֹיִים? אַל תּשאַל זאת, משוּם שההוּא יֶש לוֹ מוֹחַ, שלא תּמצא דוּגמתוֹ בּכל האִימפּריה כּוּלָה!…

בּקיצוּר, השם יִתבּרךְ היה בעֶזרנוּ – שניהם נכנסוּ בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. וּבכן, כּבר מוּכן אַתּה וּמזוּמן? כּשעמדוּ לרשוֹם בּספר ולקבּל קבּלה – והגוֹי שלי אֵיננוּ! מה הדבר? אֵין הוּא רוֹצה, הערל, שבּנוֹ יֵשב בּתוֹךְ הרבּה יהוּדים כּל־כּךְ, גם אם תּתּן לוֹ כּל המַכּוֹת שבּעוֹלָם! אוֹמר הוּא: לָמה לוֹ זה, והלא כּל הדלתוֹת בּין כּךְ וּבין כּךְ פּתוּחוֹת לפניו, ויש בּידוֹ להיכּנס לכל מקוֹם שלבּוֹ חָפץ! ואַתּה צא ואמוֹר לוֹ, שאֵין הדין עמוֹ! “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה בּקשתךָ, אדוֹני חוֹליאַוואַ?” אָמַר לי: “לא כּלוּם”. בּקיצוּר, פּניתי כּה וָכה, מצאתי אנשים טוֹבים, מאַנשי שלוֹמוֹ, שהכניסוּ ראשם בּעבי הקוֹרה, והלכנוּ עמוֹ לבית־מַרזחַ, השקינוּ אוֹתוֹ כּוֹס רוָיה, אַחַת וּשתּיִים ושלוֹש, ועד שנעתּר לי וזכיתי לראוֹת את הפּתקה הטוֹבה, יצאו עינַי מחוֹריהן, וסוֹף־כּל־סוֹף, בּעזרת השם יִתבּרךְ, בּירכתּי “בּרוּךְ שפּטרני”.

בּאתי לביתי – והנה צרה חדשה. מה אֵירע שוּב? זוֹ שלי התבּוֹננה בּדבר ונמלכה בּדעתּה: הכּיצד? בּן יחיד ומיוּחָד, עיִן אַחַת בּראשה, כּלוּם הוּא יֵשב שם ואנַחנוּ כּאן? מכּיוָן שכּךְ, היא אוֹמרת, מַה מוֹעיל לָה בּעוֹלָמה? “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה רצוֹנךְ, למשל?” “רוֹצה אני, היא אוֹמרת, להיוֹת עמוֹ”. “והבּיִת, אני אוֹמר, מַה יהא עליו?” “הבּיִת, היא אוֹמרת, בּיִת הוּא”… קוּם אֵיפוֹא והגש אֵליה עצוּמוֹתיךָ! בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים, זוֹ עמדה ונסעה עמוֹ לשם, ואני נשאַרתּי לבדי, שׂוֹרר יחידי בּכל הבּיִת כּוּלוֹ. ואַתּה ציֵיר־נא לעצמךָ את מַעמַד הבּיִת – על כּל שׂוֹנאַי! החַיִים חָדלוּ להיוֹת חַיִים, המסחָר חָדל להיוֹת מסחָר, הכּל ירד אַרצה, ואנחנוּ התחַלנוּ להחליף בּינינוּ מכתּבי־ידידוּת. אני כּוֹתב לָה, והיא כּוֹתבת לי. אני לָה: “שלוֹם לזוּגָתי היקרה”, והיא לי: “שלוֹם לבעלי היקר”… “בּשם אלוֹהים, אני כּוֹתב לָה, מַה תּהא תּכליתי? הלא אֵין אני אֶלָא אָדם, שרוּי בּלא בּעלת־בּיִת, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים”… בּקיצוּר, כּל טענוֹתי נשׂאָה הרוּחַ, וּמסתּמא ידה היתה על העֶליוֹנה. כּי כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, אני מסַיים לךָ את המַעשׂה. החרבתּי את בּיתי, הפכתּי את מסחָרי לתל־שממה, מכרתּי כּל מַה שהיה לי, נתדלדלתּי וטילטלתּי את עצמי, בּמחילָה מכּבוֹדי, לשם, אליהם. בּאתי לשם, אליהם, התחַלתּי להתבּוֹנן על סביבוֹתי, לראוֹת ולָדעת היכן אני בּעוֹלָם, להריחַ, לפשפּש, עד שמצאתי לי בּצרוֹת וּביִיסוּרים דרךְ כּל־שהיא, נכנַסתּי לשוּתּפות עם אַחַד הסוֹחרים, שנראָה לי כּאָדם מהוּגָן, בּעל־בּיִת חָשוּב וּקצת גבּאי בּבית־הכּנסת, אַךְ בּעֶצם תּוֹכוֹ מתעתּע ונוֹכל, גַנַב־כּיס, שהביא עלי כּלָיה, הציגני כּמעט כּלי ריק! והלא תּבין מסתּמא, כּמה ירדתּי פּלָאִים וראשי שח לעפר. בּינתיִים בּאתי פּעם אַחַת לביתי, והנה זה שלי הוֹלךְ לקראתי בּמַראֶה משוּנה, לא כּתמוֹל־שילשוֹם, פּניו מַסמיקים קצת והצעצוּע אֵין בּכוֹבעוֹ. אָמַרתּי לוֹ: “שמַע־נא, מֹשהל, אַיֵה הצעצוּע שלךָ?” אָמַר לי: “אֵיזה צעצוּע?” אָמַרתּי לוֹ: “הכּפתּוֹר”. אָמַר לי: “אֵיזה כּפתּוֹר?” אָמַרתי לוֹ: “הכּפתּוֹר שעל כּוֹבעךָ; אַךְ בּעֶרב יוֹם טוֹב שעבר קניתי כּוֹבע חָדש עם כּפתּוֹר חָדש”. הסמיק יוֹתר מבּתּחילָה ואָמַר לי: “הסירוֹתי”. אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש הסירוֹת?” אָמַר לי: “בּן־חוֹרין אני”. אָמַרתּי לוֹ: “מה פּירוּש בּן־חוֹרין אַתּה?” אָמַר לי: “כּוּלָנוּ בּני־חוֹרין”. אָמַרתּי לוֹ: “מה פּירוּש כּוּלכם בּני חוֹרין?” אָמַר לי: “אֵין אָנוּ הוֹלכים עוֹד לבית־הספר”. אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש אֵין אַתּם הוֹלכים עוֹד לבית־הספר?” אָמַר לי: “עשׂינוּ יד אַחַת והכרזנוּ שביתה נגד המשטר הרקוּב של ממשלת־הזדוֹן”. אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש אַתּם עשׂיתם יד אַחַת? מי שָׂמכם לעוֹשׂים אֶצלנוּ, לאַנשי יד אַחַת? וּמַה לךָ וּלממשלת־הזדוֹן? כּלוּם מפּיךָ היא חַיה? וכי לכךְ, אני אוֹמר, דילדלתּי את עצמי, הפקרתּי את חַיי בּשבילךָ, שתּקוּם אַחַר־כּךְ ותעשׂה יד אַחַת ותכריז שביתוֹת? אוֹי ואבוֹי, אני אוֹמר, לךָ ולי וּלכוּלָנוּ! הלוַאי יִשמרנוּ אלוֹהים, אני אוֹמר, שבּסוֹפוֹ של דבר לא יחוּל העווֹן על ראשיהם של יהוּדים, שהרי בּכל מקוֹם, אני אוֹמר, היהוּדי הוּא השׂעיר לעזאזל, התּרנגוֹל לכפּרה!”… כּךְ אני אוֹמר לוֹ וּמדבּר דברים כּמתלהמים, מַטיף לוֹ מוּסר, כּדרכּוֹ של אָב המדבּר אֶל בּנוֹ. והלא יֶש לי אִשה, יאריךְ לָה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוא ימים ושנים, וַהרי היא בּאה בּמרוּצה וּפוֹצה עלי פּיה בּמַענה־לשוֹנה, כּךְ וכךְ, כּי כּבר פּג טעמי, כּי אֵיני יוֹדע ואֵיני מַרגיש כּלָל, היא אוֹמרת, מַה שנַעשׂה עכשיו בּעוֹלָמנוּ, כּי בּימינוּ קם לעֵינינוּ, היא אוֹמרת, עוֹלָם אַחר, עוֹלָם חָדש, עוֹלָם חָכם ונבוֹן, עוֹלָם פּתוּחַ, עוֹלָם חָפשי, עוֹלָם, היא אוֹמרת, של חירות ושויוֹן לכל אָדם, אֵין עשיר ואֵין דל, אֵין אדוֹנים ואֵין עבדים, אֵין כּבשׂים ואֵין גוֹזזים, אֵין כּלָבים נוֹשכים ואֵין נשוּכים, אֵין עכבּרים מכרסמים ואֵין מכוּרסמים… “ראוּ גם ראוּ, אני אוֹמר, מאַיִן בּאה לָךְ אִשתּי, לשוֹן משוּנה כּל־כּךְ? מין שׂפה חדשה וּדברים חדשים! אֶפשר, אני אוֹמר, כּיוָן שכּבר הגעתּ לכךְ, תּקוּמי ותפתּחי את הלוּל וּתשלחי גם את התּרנגוֹלוֹת, אני אוֹמר, קיש־קיש, לחָפשי?”… והרי היא ניצתת כּאֵש, כּאִילוּ שפכתּי על ראשה עשׂרה קיתּוֹנוֹת של רוֹתחים, ומציפה על פּנַי אֶת מי המַבּוּל, כּיד הָלשֹון הטוֹבה עליהן… מילא, על־כּרחי אני עוֹמד כּנזוּף לשמוֹע את הדרשה עד הסוֹף. אֶלָא שחסרוֹן בּדבר, שאֵין לָה סוֹף. “יוֹדעת אַתּ מה, אני אוֹמר, הסי, אני אוֹמר, אבל דַי לָךְ, אני אוֹמר, – ואני מַכּה בּידי על לבּי –: חָטאתי, אני אוֹמר, עויתי וּפשעתּי, אני אוֹמר, וקץ לדבר, אני אוֹמר, וּבלבד שיהא שקט!” אֶלָא שהיא אֵינה רוֹצה לשמוֹע כּלוּם. לא, היא אוֹמרת, חָשקה נַפשה לָדעת, היא אוֹמרת, כּל־כּךְ לָמה, והכיצד, והיִיתּכן, וּבפירוּש, ואַדרבּה, ודווקא, וּמה זאת אוֹמרת, וּכלוּם אֶפשר הדבר, ועוֹד פּעם, ועוֹד פּעם, ואָמנם עוֹד פּעם!…וּמוֹסיפה והוֹלכת…

בּבקשה ממךָ – מי הוּא זה אשר בּדה מלבּוֹ… אִשה!

– אָסוּר להיוֹת טוֹב! השוֹמע אַתּה, אדוֹני

שלוֹם־עליכם, מַה שאני אוֹמר לָךְ? אָסוּר להיוֹת אִיש טוֹב וּמיטיב! בּשֶל טוּב לבִּי, בּשֶל מזגי השפל הרךְ הבאתי בּעֶצם ידי צרה על ראשי, גידלתּי בּביתי אסוֹן, שני אסוֹנוֹת! כּדאי לךָ לשמוֹע זאת.

רצה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לזַכּוֹת אוֹתי בּמצווֹת, ושלח לי יתוֹם עם יתוֹמה. אלוֹהים יִיסר אוֹתי ולא נתן לי בּנים, ולָקחתּי אוֹתם בּעצמי. לָקחתּי לי ילָדים מן החוּץ, היטבתּי עמהם, עשׂיתי אוֹתם לאנשים, והרי הם גוֹמלים לי עתּה בּאבנים.

תּחילָה צריךְ אני לסַפּר לךָ על היתוֹמה – מאַיִן בּאה אֵלי יתוֹמה? כּךְ היה מַעשׂה. לאִשתּי היתה לפנים אָחוֹת. צעירה ממנה, פּאֶריל היה שמה. והיתה פּאֶריל זוֹ, מה אוֹמַר לךָ וּמה אסַפּר, יפת־תּוֹאַר מאֵין כּמוֹה בּכל העוֹלָם. כּוּלָן יפוֹת הן, להוֹדיעךָ, שאִשתּי עדיִין אִשה יפה גם כּיוֹם הזה. בּשביל יוֹפיין היוּ נוֹשׂאִים אוֹתן כּמות שהן, בּלא נדוּניה. אבל לא זה העיקר.

כּשהשׂיאוּ אוֹתה לאִיש, את גיסתי זוֹ, אָמרוּ עליה, כּי נפלה לתוֹךְ בּוֹר שוּמן, מצאָה אוֹשר רב, שמזדמן לוֹ לאָדם פּעם בּמאָה שנה: בּן־עשירים, שהיה עוֹמד לָרשת סב עשיר, ואָב עשיר, ודוֹד חסוּךְ־בּנים עשיר – כּוּלוֹ מוּקף עשירים מפּניו וּמאַחריו. כּלוּם יש אוֹשר גָדוֹל מזה? אֶלָא חסרוֹן היה בּדבר, שהצעיר עצמוֹ היה הרוּחַ־יוֹדע־מה. כּלוֹמַר, כּשהוּא לעצמוֹ היה דווקא צעיר הגוּן מאוֹד, לא שוֹטה ולא גס־רוּחַ, וּבעל מזג טוֹב, נוֹח לבּריוֹת ועליז בּטבעוֹ. אֶלָא מה? מוּפקר היה. יִמחַל לי שם, כּבר בּעוֹלם האמת הוּא. מַה פּירוּשוֹ של מוּפקר? היה לָהוּט אַחַר קלָפים. כּסבוּר אַתּה, לָהוּט כּיצד? בּכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ! בּשביל קלָפים היה מוּכן וּמזוּמן לילךְ בּרגל מאָה מיל. תּחילָה היה עוֹסק בּתוֹרה זוֹ שלא לשמה, משַׂחק בששים וָשש, בּאוֹקה יהוּדית, בּסטוּקוֹלקה גוֹיִית, בּטאֶרטיל־מאֶרטיל בּעליבתּי, גוֹרם הנאה לעצמוֹ בּחברתם של אַנשי־שלוֹמוֹ, ואַף זוֹ לעתּים רחוֹקוֹת, פּעם בּחוֹדש, פּעם בּחנוּכּה, ופעמים בלילות־החורף הארוּכּים. אחר־כּך הפליג בּדבר, הלךְ מן הקל אֶל הכּבד, וּמתּוֹךְ שלא לשמה בּא לשמה, עשׂה משׂחָקוֹ קבע, בּיקש וּמצא לוֹ חבירים כּלבבוֹ, מוּפקרים כּמוֹהוּ, פּגָעים רעים, ריקים וּפוֹחזים, עבריינים. ועליךָ לָדעת, שעבירה של קלָפים גוֹררת כּל דבר אָסוּר! מי ישׂים לבּוֹ אָז לתפילת מנחָה בּשעתה? אוֹ לישיבה בּלא כּוֹבע? אוֹ לחילוּל שבּת? וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, הנוֹגעים לדת יהוּדית. וּכאילוּ להכעיסוֹ, היתה פּאֶריל, זוֹ גיסתי, דווקא אִשה כּשרה וחסוּדה, יִראַת־אלוֹהים, וּמסתּמא לא יכלה לָשׂאת את הנהגוֹתיו עם הליכוֹתיו היפוֹת. והיתה שוֹכבת יוֹמם ולילה בּפנים כּבוּשים בּכּר וּבוֹכה על ימי נעוּריה. וכךְ אָרכוּ הימים, עד שהתחילה לָחוּש בּגוּפה ולחלוֹת, תּחילָה קימעה קימעה, ואַחַר־כּךְ מוֹסיפה והוֹלכת. בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים – פּאֶריל מתה. אבל לא זה העיקר.

פּאֶריל מתה והשאירה אַחריה תּינוֹקת, ילדה כּבת שש אוֹ שבע. בּעלָה נמצא אָז בּמרחַקים, מעֵבר להרי־חוֹשךְ, אֵישם באוֹדיסה. התמַכּר שם למשׂחַק הקלָפים כּל־כּךְ, שאיבּד אֶת כּל כּספּוֹ ואֶת כּסף אָביו ואֶת ירוּשת סבוֹ והחריב אֶת עוֹלמוֹ. יש רגליִים לדבר, שנתפּס בּאַחַד המקוֹמוֹת ההם על דבר עבירה ונפל לבית־האסוּרים. אַחַר־כּךְ התגלגל ממקוֹם למקוֹם, עד שחָלָה בּמין מַחלָה משוּנה וּמת בּתכריכים זרים. הרי לךָ אֵיפוֹא על רגל אַחַת סַךְ־הכּל של משפּחה. וכךְ נשארה אֶצלי בּתּם הקטנה, יתוֹמה עלוּבה, רייזיל שמה. לָקחתּי אוֹתה אֵלי בּעוֹדנה בּקטנוּתה, כּי ילָדים, כּפי שאָמַרתּי לךָ, אֵין לי, אלוֹהים יִיסר אוֹתי, – תּהי־נא זוֹ בּמקוֹם יֶלד. אִם כּן, הלא טוֹב ויפה? אֶלָא שחסרוֹן בּדבר, שכּל טוֹב שהוּא יֶתר על המידה סוֹפוֹ רע. אֵצל דוֹד אַחר היתה נַערה כּמוֹה גדֵלה בּמיטבּח, משמשת עֵזר בּבּית, שוֹפתת אֶת המיחַם, הוֹלכת בּשליחוּת, וכל כּיוֹצא בּזה, ואִילוּ אֶצלי נחשבה כּבת – אוֹתה השׂמלָה ואוֹתן הנַעליִים ואוֹתם המַאכלים אשר לאִשתּי. מַה שייךְ לאמוֹר – אפילוּ אֶל השוּלחָן היתה יוֹשבת כּאֶחָד מאִתּנוּ. אבל לא זה העיקר.

אַחַר־כּךְ, כּשרייזיל זוֹ התחילָה לִגדוֹל, מסַרתּי אוֹתה לכוֹתבן ללמוֹד כּתב ולָשוֹן. ואת האמת אֵין לכחד – היא היתה ילדה מוּכשרת, ישרה, מַצניעה לכת, טוֹבת־לב וַחכמה, ויפה היתה – אַחַת ואֵין בּלתּה. אָהבתּי אוֹתה בּאמת וּבתמים, כּאִילוּ היתה בּתּי, עצמי וּבשׂרי. וילָדים, הלא יוֹדע אַתּה, גדֵלים כּכמהים וּפיטריוֹת. לא הספּקתּ להבּיט על סביבוֹתיךָ – וּכבר צריךְ אַתּה ליתּן דעתּךָ על נישׂוּאִין. וּכאִילוּ להכעיס, עלתה בּת אחוֹת אִשתּי וצמחה כּגן רטוֹב, יפת־תּוֹאר ויפת־מַראֶה, בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, כּוּלָה כּפוֹרחת. אִשתּי הכינה ושמרה בּשבילה מעט בּגדי־לָבן ליוֹם חתוּנתה – כּוּתּנוֹת, סדינים, שׂמיכוֹת, ציפּיוֹת, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אַף אני מצדי לא היה בּדעתּי אֶלָא לפסוֹק לָה גם נדוּניה של מאוֹת אחָדוֹת. והתחילוּ לדבּר בּה נכבּדוֹת, לשדךְ שידוּכים. אֶת מי משדכים לנַערה יתוֹמה כּמוֹה? הלא הוֹרים אֵין לָה, ואָב היה לָה, יִמחַל לי שם, לא מבּני־העלייה, וּנדוּניה של אלָפים אֵין בּיכלתּי לָתת לָה. צריךְ אני אֵיפוֹא למצוֹא לָה אִיש צעיר כּעֶרכּה, שיהא בּידוֹ לָתת לחם לפיה. אבל אַיֵה יבוּקש ויִימצא כּזה, אַחרי ששידוּךְ הגוּן מֵרוֹם מנגדה, וּבעל־מלָאכה לא לפי כּבוֹדי הוּא – אַף־על־פּי־כן בּת אחוֹת אִשתּי היא! זימן לי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּחוּר משרת בּאַחַת החנוּיוֹת כּבן עֶשׂרים וָמַעלָה, המשׂתּכּר יפה שקל כסף וקוֹבץ על יד שקל כּסף וּכבר יש לוֹ שקל כּסף. בּקיצוּר, ניסיתי דבר אֶל הבּחוּר – כּן, הרעיוֹן מתקבּל על דעתּוֹ. הנַערה מצאה דווקא חן בּעֵיניו. ניסיתי דבר אֵליה – הס מלהזכּיר! עוֹמדת היא כּקיר־בּרזל. מַה טעם? אֵין היא רוֹצה בּוֹ ואֵין היא צריכה לוֹ, ודי! אֶלָא מי, אני אוֹמר, יִשׂא אוֹתךְ? נכדוֹ של הבּארוֹן הירש? אֵין אֶסתּר מַגדת. מַשפּילָה עֵיניה וּמַחרישה. אבל לא זה העיקר.

כּעֵת צריךְ אני להפסיק אֶת סיפּוּר־המַעשׂה בּאֶמצע וּלסַפּר לךָ מַעשׂה חָדש, הקשוּר אָמנם בּאוֹתוֹ מַעשׂה, כּלוֹמַר, מַעשׂה זה ואוֹתוֹ מַעשׂה – מַעשׂה אֶחָד הם.

אָח צעיר היה לי בּסַךְ־הכּל וּשמו מֹשה־הירשל, ואֵירע לוֹ מַעשׂה – מַעשׂה עם כּל מיני מַעשׂיוֹת הם אֶצלי: – פּעם אַחַת, לא עלינוּ ולא על שוּם אָדם מיִשראֵל, היה בּעֶרב שבּת בּבית־המרחָץ וּביקש לשטוֹף אֶת עצמוֹ בּצוֹננים, עמד וחָטף דלי מלא רוֹתחים והפך אוֹתוֹ על ראשוֹ ונכוָה כּוּלוֹ, והתענה בּיִיסוּרים שמוֹנה ימים וָמת, והשאִיר אַחריו אִשה עם בּן יחיד, יֶלד כּבן שש, פּייסי שמוֹ. לא יצא חצי שנה והתחילוּ לשדךְ לָה שידוּכים, ונגע הדבר עד לבּי מאוֹד, וּבאתי אֵליה, כּלוֹמַר אֶל גיסתי, ואָמַרתי לָה: “אִם רוֹצה אַתּ להינשׂא שנית, תּני לי את היֶלד”. תּחילָה היתה כּמהססת, העמידה פּנים כּאִילוּ אֵינה רוֹצה לשמוֹע ולא כּלוּם. עמַדתּי לפתּוֹתה – בּקיצוּר, יכוֹלתּי לָה. הביאָה אֵלי אֶת היֶלד, והיא עצמה יצאָה לפוֹלין, נישׂאָה שם לאִיש, וּכפי שאוֹמרים, היא רוֹאָה חַיִים טוֹבים. מילא, לא זה העיקר.

ובכן, כּבר בּירךְ אוֹתי אלוֹהים

גם בּבן. אָמַרתּי “בּבן”, כּי אָמנם כּתבתּיו ואִימַצתּיו לי לבן. והנַער דווקא נַער מצוּיין, כּלי מפוֹאָר, מוּשלם בּכל המַעלוֹת. הלא בּן אָחי הוּא, עצמי וּבשׂרי, ולא מן הנוֹהג הוּא, שאהלל אוֹתוֹ לפניךָ. אבל רשאי אַתּה להאמין לי על דברתי, כּי פּייסי שני כּמוֹהוּ לא תּמצא – לא אוֹמַר בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, אבל בּעירנוּ וּבעוֹד ערים אחָדוֹת וּפלָכים אחָדים כּי תּעבוֹר – לא תּמצא דוּגמתוֹ. מה, דרךְ משל, רוֹצה אַתּה? רצוֹנךָ בּתלמוּד תּוֹרה – הרי תּלמוּד תּוֹרה, בּכתיבה – הרי כּתיבה, בּחשבּוֹן – הרי חשבּוֹן. אֶפשר רצוֹנךָ בּצרפתית – הרי הוּא מדבּר צרפתית. שמא רצוֹנךָ בּכינוֹר – הרי הוּא מנַגן בּכינוֹר. ולא עוֹד, אֶלָא שקוֹמה לוֹ, בּלא עֵין־הרע, ותוֹאַר לוֹ, וּפה לוֹ, וכל אשר תאַוה נַפשךָ! הלא מסיחים אָנו בּכלי מפוֹאָר – וּמַה לךָ עוֹד? ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שפּוֹסק אני לוֹ גם נדוּניה של כּמה אלָפים קרבּוֹנים, שהרי בּן אָחי הוא, עצמי וּבשׂרי, וגם כּתבתּיו ואִימַצתיו לי לבן, כּלוֹמַר, כּמעט בּני הוּא, וגם נחוּת־דרגָה, בּרוּךְ השם, אֵיננוּ, – כְּ־כְּ־כּלוּם אֵינוֹ ראוּי זה שכּמוֹתוֹ לכלה נאָה? הַא? אמוֹר אַף אַתּה! לא יִיפּלא אֵיפוֹא, שהציעוּ לוֹ שידוּכים גדוֹלים ונכבּדים מכּל העברים. ולא יִיפּלא, שהיִיתי זהיר מאוֹד בּבּחירה. וּלדעתּךָ? כּלוּם כּךְ, בּלא מחיר, משלחים מן הבּית בּחוּר כּארזים כּמוֹהוּ? אבל לא זה העיקר.

בּקיצוּר, הציעוּ לי שידוּכים מכּל העוֹלָם כּוּלוֹ: מקאמיניץ, וּמיֶיליסַאוויֶט, וּמהוֹמיל, וּמלוּבֶּן, וּממוֹהליֶב אשר בּליטה, וּמבּרדיטשוֹב, וּמקאמינקה, וּמבּרוֹד. וזהב פּיזרוּ לי מלוֹא חָפנַיִים: עשׂרה אלָפים, וּשנים עשׂר אֶלף, וחמשה עשׂר אֶלף, וּשמוֹנה עשׂר אֶלף – לא ידעתּי, לאָן אֶפנה תּחילָה. נמלכתּי ואָמַרתּי לעצמי: מַה בּצע כּי אָנוּע על מקוֹמוֹת־נכר, שאֵיני יוֹדע בּידי מי אֶפּוֹל שם? טוֹב, כּמַאמרם, סַנדלָר קרוֹב מרב רחוֹק. יש בּעירנוּ יהוּדי עשיר, ולוֹ בּת יחידה עם כּמה וכמה אלָפים נדוּניה, והנַערה עצמה אַף היא נַערה נאָה מאוֹד, וההוּא חָפץ בּי, – לָמה לא יהא זה שידוּךְ? וּבפרט, ששדכנים, בּרוּךְ השם, יש לָנוּ שנַיִים, והרי הם רצים, רָצוֹא וָשוֹב, ממני אֶל אוֹתוֹ האִיש וּמאוֹתוֹ האִיש אֵלַי, רוֹדפים אוֹתנוּ על צוָאר, כּי נמַהר ונחיש מַעשׂינוּ, משוּם שדחקה לָהם, עליךָ לָדעת, השעה, גם לָהם לעצמם יש בּנוֹת להשׂיאָן, וּבנוֹת שכּבר הגיעוּ לפרקן. אבל לא זה העיקר.

בּקיצוּר, נמנינוּ וגָמַרנוּ להיוָעד יחד לקבּלת־קניין. ואוּלָם הלא הזמַנים נשתּנוּ ולא כּדוֹרוֹת הראשוֹנים דוֹרנו היוֹם. בּדוֹרוֹת הראשוֹנים היוּ משדכים אֶת הילד שלא בּפניו. היוּ בּאִים לבּיִת, מברכים בּרכּת מַזל טוֹב, והכּל שריר וקיים. היוֹם נהגוּ מנהג חָדש, שחַייבים אנחנוּ לדבּר תּחילָה עם הילָדים, כּי יִראוּ זה את זה ויֹאמרוּ, אִם הפיקוּ רצוֹן זה מזה, אוֹ לא? ואֵין אַתּה צריךְ גם לדבּר אליהם – מַקדימים הם מעצמם לראוֹת זה אֶת זה. אִם כּן, הלא טוֹב ויפה? קראתי אֵיפוֹא לבּחוּר שלי ואָמַרתּי לוֹ: “האִם מוֹצאת חן, דרךְ משל, בּעֵיניךָ, פּייסיניוּ, פּלוֹנית בּת פּלוֹני?” אָדמוּ פּניו כּאִש ולא ענה דבר. “שתיקה כּהוֹדאָה!” אני אוֹמר בּלבּי. אֶלָא לָמה אָדמוּ פּניו? מסתּמא מחמת בּוּשה. נמנינוּ איפוֹא וגָמַרנוּ להיוָעד באַחַד הערבים, תּחילָה, כּנהוּג, אֵצל הכּלה, ואַחַר־כּךְ אֶצלי. והרי אוֹפים דוּבשנים וּמתכּוֹננים לארוּחַת־עֶרב, כּדרךְ העוֹלָם. אבל לא זה העיקר.

וַיהי היוֹם ואני קם בּבּוֹקר, והנה הביאוּ לי מכתּב. מאַיִן המכתּב? בּעל־עגָלָה מן השוּק הביא אוֹתוֹ. אני נוֹטל אֶת המכתּב וּפוֹתחַ אֶת המכתּב וּמַתחיל לקרוֹא את המכתּב – וחָשכוּ עֵינַי. מַה טיבוֹ של המכתּב? עוֹד מעט ותשמַע. פּייסי שלי הוּא הכּוֹתב לי אֶת המכתּב, לבל יִחַר אַפּי בּוֹ, שנסע עם רייזיל – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – בּלי ידיעתנו לָבוֹא בּברית הנישׂוּאִין – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – וּלבל אנַסה כּלָל, הוּא אוֹמר, לחַפּשׂ אוֹתם, כּי כּבר רחוֹקים הם מכּאן מאוֹד מאוֹד – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – וכאשר ייכּנסוּ, הוּא אוֹמר, אִם יִרצה השם, לחוּפּה וקידוּשין, אוֹ־אָז ישוּבוּ הבּיתה… מַה בּעֵיניךָ מכתּב אשר כּזה? מילא, על אִשתּי אֵין מַה לדבּר: זוֹ התעלפה שלוֹש פּעמים, שהרי ממנה קמה השערוּרייה הזאת – הלא רייזיל בּת אחוֹתה שלָה היא, לא שלי. “הא לָךְ, אני אוֹמר, הנה גידלתּ נחש בּחיקךְ”… ושפכתּי אֶת כּל חמַת־רוּחי, כּדרךְ הטבע, עליה, חָלקתּי לָה מנה אַחַת אַפּיִים, כּראוּי לה. אבל לא זה העיקר.

אֵין אני צריךְ לסַפּר לךָ, בּעצמךָ תּבין, כּמה הרתּיחַ הדבר את דמי. הכיצד? לוֹקחַ אני אֶל בּיתי ילדה זרה, ענייה, יתוֹמה ערוּמה, מגדל אוֹתה כּבת וּמבקש לעשׂוֹתה מאוּשרת – והרי היא קמה ועוֹשׂה לי מַעשׂה אשר לא יֵיעשׂה, מַדיחָה את בּן־אָחי לחלקלקוֹת! צעקתּי, רקעתּי בּרגלי, תּלשתּי את שׂער ראשי, כּמעט שלא יצאתי מדעתּי! אֶלָא תּוֹךְ כּדי כּךְ נמלכתּי בּדעתּי ואָמַרתּי לעצמי: מַה, למשל, יוֹשיעֵני כּעסי? מַה מוֹעיל לי בּזה. שאני רוֹקע בּרגלי ותוֹלש את שׂער ראשי? צריךְ אני לעשׂוֹת דבר, אוּלי אקדם את פּני הרעה, כּל עוֹד לא עבר זמן. שׂמתּי אֵיפוֹא אֶת פּנַי, ראשית חָכמה, אֶל “השלטוֹנוֹת”, טימאתי אוֹתם בּכפּת־שוֹחַד וּמסַרתּי לָהם מוֹדעה, כּי קרוֹבה היתה בּביתי, ששמה כּךְ וכךְ, ועמדה זוֹ וגָנבה מאשר לי והסיתה את בּני אשר אִימַצתּי לי וּברחה עמוֹ, אֵיני יוֹדע לאָן. אַחַר־כּךְ התחַלתּי לפזר כּסף כּאֵפר, הריצוֹתי טלגרמוֹת לכל אַרבּע פּינוֹת העוֹלָם, אֶל כּל הערים והעיירוֹת אשר בּסביבה, – עד שהיה אלוֹהים בּעֶזרי, ותפסוּ אוֹתם. אֵיפה תּפסוּ אוֹתם? לא רחוֹק מאִתּנוּ, בּעיירה קטנה. מַזל טוֹב!

כּשהגיעה אֵלי השמוּעה הטוֹבה, כּי תּפסוּ אוֹתם, עמַדתּי עם השלטוֹנוֹת ונסַענוּ יחד לאוֹתה העיירה. מילא, אִם אָמַרתּי לסַפּר לךָ כּמוֹ על הנסיעה – אֵין אני מַספּיק. כּל אוֹתה הדרךְ היִיתי מלא פּחָדים. חוֹשש היִיתי, שמא כּבר עשׂוּ מַעֲשׂה ונכנסוּ שם לחוּפּה, ונסתּחפה שָׂדִי – הלכה חמוֹרךָ, רבּי טרפוֹן!… סוֹף דבר, הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ריחם עלי, בּאנוּ בּשלוֹם אֶל המקוֹם – עדיִין לא נכנסוּ לחוּפּה. אֶלָא מה? צרה חדשה: מאַחַר שמסַרתּי מוֹדעה, כּי גָנבוּ מאשר לי, עמדוּ קוֹדם כּל, עד אשר יִתבּררוּ ויִתלבּנוּ הדברים, והוֹשיבוּ אֶת שניהם בּבית־האסוּרים. כּיוָן שהוֹשיבוּ בּבית־האסוּרים את שניהם, הלא חָלשה דעתּי – עמַדתּי והרימוֹתי קוֹל זוָעוֹת, כּי גָנוֹב גָנבה היא, כּלוֹמַר בּת אחוֹת

אִשתּי, ואִילוּ הוּא, בּני אשר אִימַצתּי לי, חַף מפּשע ונקי מכּל עווֹן. כּשהגיע הדבר לידי מַעשׂה וּכבר בּיקשוּ להוֹציאוֹ, כּלוֹמַר, את פּייסי, אָמַר הוּא: אִם אָמנם גָנבוּ, הרי גָנבוּ, הוּא אוֹמר, שניהם. השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? דבר הגָלוּי לָעַיִן, שהיא, יִמַח שמה, השׁיאָה אוֹתוֹ לאמוֹר כּךְ. מוּפקרת שכּמוֹתה!… אמוֹר מעתּה: כּלוּם מוּתר לאָדם להיוֹת טוֹב? כּלוּם צריךְ היִיתי לרחם על יתוֹמה ענייה? אני שוֹאֵל אוֹתךָ בּעצמךָ – כּלוּם כּדאי הדבר? אבל מַה יוֹעילוּ הדיבּוּרים? בּהרבּה דמים עלה לי עד אשר הוֹצאתי את שניהם מבּית־האסוּרים, כּי בּגלָלוֹ היה עלי לטַהֵר גם אותה. וכךְ חָזרנוּ הבּיתה. אבל לא זה העיקר.

כּדרךְ הטבע, לא נתתּיה עוֹד לָבוֹא לביתי. שׂכרתּי לָה חדר עם מזוֹנוֹת אֵצל אֶחָד מקרוֹביה בּכפר, מֹשה־מאִיר שמוֹ, יהוּדי כּפרי פּשוּט, ואֶת פּייסי שלי לָקחתּי אִתּי לביתי והוֹכחתּיו בּדברי־כּיבּושים די צרכּו: “הגע עצמךָ, אני אוֹמר, לוֹקחַ אני אוֹתךָ לי לבן ורוֹצה לפסוֹק לךָ נדוּניה של אלָפים קרבּוֹנים וּממַנה אוֹתךָ יוֹרש, וכל כּיוֹצא בּזה, – והרי אַתּה עוֹמד ועוֹשׂה לי שערוּרייה כּזאת!”. אָמַר לי: “מה השערוּרייה כּאן? היא בּת אחוֹת אִשתּךָ ואני בּן אָחיךָ – יִיחוּס אֶחָד לשנינוּ!” אָמַרתּי לוֹ: “מה תּדַמה עצמךָ אֵליה? אָביךָ שלךָ, אני אוֹמר, היה אָחי, עצמי וּבשׂרי, ואָדם מהוּגָן, ואָביה שלָה, יִמחַל לי שם, היה מוּפקר, ריק ופוֹחז, אני אוֹמר, משׂחק בּקלָפים!” אני מציץ ורוֹאֶה – אִשתּי מתעלפת. מהוּמה ובהלה. מה הדבר? אֵין היא יכוֹלה לשמוֹע, שמדבּרים בגנוּתוֹ של בּעל אחוֹתה. “שניהם, היא אוֹמרת, כּבר שרוּיִים בּעוֹלם האמת, ואֵין להרגיזם ממנוּחָתם”. השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? “ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, יִמחַל לי שם, הלא בּכל זאת מנוּוָל היה!” והרי היא מתעלפת שוּב – פּוּרענוּת כּזאת, מין גָלוּת, אָסוּר לי בּביתי להוֹציא מלה מפּי! אבל לא זה העיקר.

בּקיצוּר, לָקחתּי את פּייסי שלי בּשתּי ידי, התחַלתּי להבּיט אַחריו, לשמוֹר צעדיו, להשגיחַ בּשבע עֵינַיִים, לבל יעשׂה לי מדחה שנית. ואלוֹהים היה בּעֶזרי, הבּחוּר שלי חָזר בּתשוּבה, נעתּר לי ושמַע בּעצתי ונַעשׂה חָתן בּשעה טוֹבה וּמוּצלַחַת. אָמנם השידוּךְ לא היה עידית שבּעידית, ואַף־על־פּי־כן ממקוֹם מכוּבּד של בּעלי־בּתּים חשוּבים, עם מחוּתּן, עם שם טוֹב, וכל כּיוֹצא בּזה, כּראוּי והגוּן לכבוֹדי – ואני היִיתי המאוּשר בּאָדם. אִם כּן, הלא טוֹב ויפה, האַף אֵין זאת? המתּן לי אֵיפוֹא ותשמַע מַעשׂה רב.

פּעם אַחַת בּאתי לביתי ממסחָרי לאכוֹל ארוּחַת־צהריִים, אני נוֹטל ידי, יוֹשב אֶל השוּלחָן וּבוֹצע על הפּת, אני מַבּיט סביבי – אֵין פּייסי! מיד ניצנצה מַחשבה בּמוֹחי: אֶפשר עשׂה שוּב מַעשׂה וּברח? נתתּי פּנַי בּזוֹ שלי: אַיֵה פּייסי? אָמרה לי: אֵין היא יוֹדעת. גָמַרתּי מלאכוֹל, קמתּי ורצתּי לָעיר, פּניתי כּה וָכה, חָקרתּי ודרשתּי – אֵין אִיש יוֹדע. מיד שלחתּי שליחַ אֶל הכּפר, אֶל הקרוֹב, הוּא

מֹשה־מאִיר, לידע ולהיוָדע, מַה שלוֹמה של רייזיל? השיב לי בּמכתּב, כּי רייזיל נסעה אֶתמוֹל מן הבּית, אָמרה, כּי נוֹסַעת היא העירה לקבר אָבוֹת. דבר הלָמד מאֵלָיו, שלא נַחתּי ולא שקטתּי, שפכתּי אֶת כּל לבּי המַר, כּדרךְ הטבע, על ראש אִשתּי, שהרי מיָדה בּאוּ כּל הצרוֹת – הלא בּת אחוֹתה שלָה היא! אבל לא זה העיקר.

אני רץ אֶל המשטרה, מריץ טלגרמוֹת אֶל כּל המקוֹמוֹת, שוֹלחַ אנשים אֶל כּל הפּינוֹת, מפזר כּסף כּאֵפר – הילָדים אֵינם, צללוּ כּעוֹפרת בּמַיִם! אני מַרעיש אֶת העוֹלָם, אני צוֹעֵק, אני סוֹעֵר ונסער – ללא הוֹעיל! בּקיצוּר, לָמה אַאריךְ אֶת נַפשךָ

– עברוּ שלוֹשה שבוּעוֹת ואני כּמעט שלא יצאתי מדעתּי! פּתאוֹם בּא אֵלי מכתּב עם מַזל טוֹב, כּי שניהם, בּרוּךְ השם, כּבר נישׂאוּ זה לזה בּשעה טוֹבה וּמוּצלַחַת, והפּעם אֵינם יראִים עוֹד מפּנַי – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – פּן אֶרדוֹף אַחריהם ואָבוֹא עליהם בּעלילוֹת – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּי שניהם אָהבוּ זה אֶת זה מימי ילדוּתם, ועתּה, תּוֹדה לָאֵל, השׂיגוּ אֶת כּל אשר חָפץ לבּם. ואִם תֹּאמַר, מאַיִן יִקחוּ למחיָתם? אַל יִפּוֹל לב אָדם עליהם: הוּא לוֹמד וּמכין עצמוֹ לבחינה בּאוּניברסיטה לחָכמַת הדוֹקטוֹריה, והיא לוֹמדת להיוֹת מיילדת – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? וּלעֵת־עתּה שניהם נוֹתנים הוֹראוֹת־שעה וּמשׂתּכּרים בּעֶזרת השם עד כּדי חמשה עשׂר קרבּוֹנים לחוֹדש, והרי הדירה עוֹלָה לָהם בּששה קרבּוֹנים וחצי, שמוֹנה הם מוֹציאִים למזוֹנוֹת, וּלכל השאָר יש לָהם אָב בּשמַיִים – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים?… “לוּא יהי כן, אני מהרהר בּלבּי, תּחילָה תּגועו היטב בּרעב, אַחַר־כּךְ תּבוֹאוּ ללחךְ אֶת עפר רגלי, וידעתּם את תּנוּאָתי!” ואֶל אִשתִּי אני אוֹמר: “הרוֹאָה אַתּ אֵיפוֹא, אני אוֹמר, מַה פּירוּשוֹ של שוֹרש פּוֹרה ראש ולענה? מאָב מוּפקר כּזה, ממשַׂחק בּקלָפים, כּלוּם תּצא טוֹבה?” וכיוֹצא בּאֵלוּ עקיצוֹת אני מַשמיע אוֹתה, והיא – לא כּלוּם, אַף הגה אֵינה מוֹציאָה מפּיה, שוֹמַעת וּמַחרישה. “הלא לפנים, אני אוֹמר, היִית מתעלפת, כּשדיבּרתּי רעוֹת על הגיסוֹן שלָךְ, – לָמה אֵינך מתעלפת עתּה?” התענה אֶבן מקיר? כּךְ עוֹנה היא. “כּסבוּרה אַתּ, אני אוֹמר, שאֵיני יוֹדע, כּי ידךְ תּיכּוֹן עמהם, כּי עשׂית אִתּם אגוּדה אַחַת, כּי כּל המזימה הזאת ממךְ יצאָה?” והיא מַחרישה, אֵינה משיבה דבר. וכי מַה, למשל, תּשיב לי, והלא מַרגישה היא, שהדין עמי. יוֹדעת היא גם יוֹדעת, כּי היטב חָרה לי. על מה בּאַתני כּל זאת, שכּךְ גוֹמלים לי חלף לבּי הטוֹב? אבל לא זה העיקר.

שמא סבוּר אַתּה, שכּבר גָמַרתּ עמי? המתּן לי, ותשמע דבר נאֶה מזה.

בּקיצוּר, עברה שנה, מכתּבים הם כּוֹתבים, אַךְ על כּסף אֵינם מַזכּירים דבר. פּתאוֹם בּא אֵלי מַזל טוֹב – רייזיל ילדה בּן זכר, והם קוֹראִים לי לָבוֹא אֶל הבּרית. אָמַרתּי אֶל אִשתּי:,מַזל טוֹב לָךְ בּנַחַת שלָךְ, בּרית כּלבבךְ, אני אוֹמר, ושֵם על שֵם גיסוֹנךְ הנאֶה"… לא ענתה אוֹתי דבר, רק פּניה חָורוּ כּסיד, והיא לוֹבשת בּגָדיה ויוֹצאת מן הבּיִת. אָמַרתּי לעצמי: מסתּמא תּשוב בּמהרה. אני מחַכּה שעה, אני מחַכּה שתּי שעוֹת, אני מחַכּה שלוֹש, אני מחַכּה אַרבּע, היוֹם כּבר פּנה לערוֹב, כּבר הגיע אִישוֹן־לילה – ואֵיננה! מַעשׂה נאֶה, לא יאוּמַן כּי יסוּפּר! סוֹף דבר – היא נסעה אליהם, וּמאָז, זה שתּי שנים כּמעט, אֵינה חוֹזרת ואֵינה מַעלָה גם על דעתּה לחזוֹר לביתה! השמַעתּ כזאת מימיךָ? תּחילָה מחַכּה היִיתי, שמא תּכתּוֹב לי אִיגרת. וּכשראיתי, שהיא אֵינה כּוֹתבת, כּתבתּי אני לָה אִיגרת, וכךְ כּתבתּי: “היִיתּכן? מַה פּנים יש לָזה בּפני העוֹלָם?” ענתה וכתבה לי, כּי העוֹלָם שלָה הוּא שם, אֵצל ילָדיה – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּי הנכד שנוֹלד – שמוֹ נקרא דווקא הירשלי, על שם אָחי מֹשה־הִירשל, – יקר לָה משמוֹנה עשׂר עוֹלמוֹת. מין הירשלי הוּא זה, היא אוֹמרת, שלא יִימצא כּמוֹהוּ, אִם יעברוּ מסוֹף העוֹלָם ועד סוֹפוֹ. והיא מסַיֶימת בּברכה, כּי אַאריךְ ימים עד זקנה ושׂיבה בּעוֹשר וּבכבוֹד לבדי, בּלעדיה – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים?

והרי אני כּוֹתב לָה עוֹד פּעם ועוֹד פּעם וּמַשמיעה דברים כדרבוֹנוֹת, כּי לא אֶשלח לָה אפילוּ פּרוּטה! והרי היא משיבה לי, כּי אֵינה צריכה לכספּי – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּתבתּי לָה שוּב אִיגרת, כּי אני מַעביר מכּוּלָם אֶת נַחלָתי ואצווה אֶת כּל כּספּי לעוֹלָמוֹת! ולא טמנה ידה בּצלחת והשיבה לי, כּי אֵין לָה שוּם טענוֹת עלי – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּי חַיה היא שם אֵצל ילָדיה בּכבוֹד, הלוַאי כּה יִנעם חלקה עמהם כּל הימים, כּי פּייסי כּבר נכנַס לָאוּניברסיטה ורייזיל עוֹמדת בּקרוֹב להיוֹת מיילדת. שניהם כּבר משׂתּכּרים עד כּדי שבעים קרבּוֹנים לחוֹדש – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? וּמה שאָמַרתּי, היא אוֹמרת, כּי אַעביר מהם את נחלָתי, רשאי אני לָתת אֶת כּל רכוּשי בּמַתּנה לכל מי שאני רוֹצה, ואפילוּ לבית־יִראָה של גוֹיִים – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? וּמסיֶימת, כּי כּל עצמי אֵיני אֶלָא משוּגָע. כּל העוֹלָם, היא אוֹמרת, נוֹתן אוֹתי למשל ולשנינה בּשֶל המַעשׂה אשר עשׂיתי. “מה האָסוֹן, היא אוֹמרת, אשר קרךָ? שבּן אָחִיךָ נשׂא את בּת אחוֹתי? מַה פּחיתוּת־הכּבוֹד אַתּה רוֹאה כאן לעצמךָ, טיפּש מטוּפּש שכּמוֹתךָ – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? אילוּ היית כּאן, היא אוֹמרת, וראית בעיניךָ אֶת התּינוֹק, אֶת הירשלי, כּיצד הוּא מוֹרה בּאֶצבּעוֹ על תּמוּנַת הסב ואומר ‘סַבּא’, היית חוֹלק לעצמךָ, היא אוֹמרת, שלוֹש מַכּוֹת־לחי!” – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּךְ היא כּוֹתבת לי משם. אבל לא זה העיקר.

וּבכן, כּלוּם אֵין אני צריךְ להיוֹת חָזק מבּרזל? שער־נא בּנַפשךָ, למשל, כּמה קרוּע וּמוּרתח לבּי ואֵש בּוֹעֶרת קרבּי, כּשאני בּא לביתי וּמסתּוֹבב לבדי בּין אַרבּעה כּתלים? אני מחַשב דרכּי ונוֹתן דין וחשבּוֹן לעצמי: מה הם חַיי, בּבקשה ממךָ, על האדמה? מה הוֹוֶה לי בּעוֹלָמי? לָמה נגזר עלי סוֹף כּזה לעת זקנה? על מה ולָמה? על טוּב לבּי? על מזגי השפל הרךְ?… שׂאֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם: כּשאני מַתחיל לדבּר בּזה, דמעוֹת עוֹלוֹת בּעינַי מרוֹב שׂיחי וכעסי, ואֵיני יכוֹל, אֵיני יכוֹל לדבּר!

אוֹי, אָסוּר להיוֹת טוֹב. השוֹמע אַתּה? אָסוּר להיוֹת אִיש טוֹב וּמיטיב!

הדבר היה באוֹדיסה. ישבנוּ בּחבוּרה, בּמסיבּת סוֹפרים וקוֹראִים וּסתם אנשים צעירים, בּיניהם סטוּדנטים אחָדים, אַף עלמה אַחַת שבּאָה לכאן להשתּלם בּלימוּדים, ריבה נאָה, טוֹבת־מַראֶה וּבריאַת־בּשׂר, בּעלת לחָיים אדוּמוֹת, וגם אנשים מן הצד, כּלוֹמַר, אֵלה שאֵינם שייכים לחבוּרתנוּ, אֶלָא כּיוָן שראוּ יהוּדים יוֹשבים וּמדבּרים, קרבוּ וישבוּ אַף הם להטוֹת אוֹזן ולשמוֹע, הזיזוּ עצמם מדי פּעם בּפעם סמוּךְ אלינוּ, עד שנַעשׂוּ אִתּנוּ חבוּרה אַחַת, החליפוּ עמנוּ אֶת הכּוֹסוֹת על השוּלחָן ואֶת הרגליִים מתּחת השוּלחָן, – חבירים כּל ישׂראֵל. אוֹתוֹ יוֹם היה, בּעֶצם, לא יוֹם השבּת, אֶלָא אֶחָד מימוֹת החוֹל, ודיבּרנוּ, בּעֶצם, לא על יוֹם השבּת, אֶלָא עַל עניינים אחרים לגַמרי. אִם לא יטעני זכרוֹני, פּתחנוּ בּשׂיחָה והתוַכּחנוּ על ציוֹניוּת, טריטוֹריאָליוּת, אַחַד־העמיוּת, קלוֹזנריוּת, וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם היהדוּת, ולא העלינוּ כּלָל על הדעת בּשעת מַעשׂה לא כּסף ולא שבּת ולא עיירה ששמה חַאבּנה. פּתאוֹם, אֵיני יוֹדע משוּם מה ולָמה, קם אַברךְ צהוֹב לבן־ריסים, אֶחָד מאֵלה אשר “מן הצד”, הניע בּידוֹ וּפתח בּלָשוֹן זוֹ:

הסוּ, לָמה לָכם זה? אִם אַתּם לוּא שמעוּני, ואסַפּר לָכם מַעשׂה נאֶה מזה, שאֵירע לי בּחַאבּנה! חַאבּנה היא עיירה, יש עיירה כּזאת וּשמה חַאבּנה. ויֶש לָה לעיירה זוֹ ששמה חאבּנה כּל מה שעיירה צריכה לוֹ: דוֹאר, ורב מטעם הממשלה, ונהר, ומוֹרה הוֹראָה, וטלגרף, וּבית־הקברוֹת וּקצין המשטרה, וּבית תּלמוּד־תּוֹרה, וַחסידים, וּבתּי־מדרשוֹת שנַיִים, וַעניִים הרבּה מאוֹד, וַעשירים מעט מאוֹד, הכּל כּמשפּט העיירוֹת הקטנוֹת שלָנוּ. והנה נשׂא אוֹתי הרוּחַ בּכנפיו אֶל עיירה זוֹ פּעם אַחַת ליוֹם השבּת. כּדאי לָכם לשמוֹע את המַעשׂה, מַעשׂה נאֶה הוּא, אַךְ קצר, מוּבטחני, שתּפיקוּ ממנוּ תּוֹעֶלת. והלא דבר הידוּע הוּא, כּי בּבוֹאךָ לעיירה קטנה ליוֹם השבּת, על־כּרחךָ אַף אַתּה נַעשׂה בּן־עיירה. לנסוֹע משם והלאָה – מַחשבה זוֹ הָסר מלבּךָ. מיוֹם שחַאבּנה היתה לחַאבּנה עדיין לא נמצא בּה יהוּדי המחַלל אֶת השבּת. וכיוָן שקנית שביתה בּחַאבּנה ליוֹם השבּת, חַייב אַתּה קוֹדם כּל לילךְ לבית־המרחָץ. שאם לא כּן, מַה תּעשׂה? תּשב לכתּוֹב ספרים? וּלבית־הכּנסת, להבדיל, – לא כּל־שכּן. אַדרבּה, רוֹצה היִיתי לראוֹתךָ, אֵיךְ תּבוֹא לחַאבּאנה ליוֹם השבּת ולא תּלךְ לבית־הכּנסת! כּסבוּר אַתּה, שיעשׂוּ לךָ רעה חָלילָה? הס מלהזכּיר! לא יעשׂוּ לךָ כּלוּם, אֶלָא יבּיטוּ בּךָ. כּל חַאבּנה כּוּלָה תּיאָסף להבּיט בּיהוּדי, שבּא לחַאבּנה ליוֹם השבּת ואֵינוֹ רוֹצה לילךְ לבית־הכּנסת. וּמַה פּנים יִהיוּ לךָ בּעיני בּעל־האַכסניה? מַה טעם יִהיֶה להאוֹכל, שיביאוּ לךָ לבדךָ אֶל חַדרךָ? וּמי יוֹדע, אִם יביאוּ לךָ לבדךָ אוֹכל אֶל חַדרךָ? וכי מי אַתּה – כּלוּם פּריץ, שתֹּאכל את סעוּדתךָ בּיחידוּת, שלא עם בּעל־הבּיִת על שוּלחָנוֹ, שלא לקדש על היין בקוֹל רם, שלא לזמר את הזמירוֹת עם כּל המסוּבּים? וּכנגד זה, ראֵה גם ראֵה, לוּא היִית פּריץ, להבדיל, כּי־עתּה דינךָ דין אַחר. אָז היִית מקבּל אֶל חַדרךָ כּל מַה שלבּךָ חָפץ: מַאכל וּמשתּה, וסיגָריוֹת, וַאפילוּ מיחַם בּשבּת, אַל יחשוֹב אלוֹהים לעווֹן. כּל־כּךְ לָמה, רוֹצים אַתּם לָדעת? אַל תּשאלוּ. כּי אם תּתחילוּ לשאוֹל שאֵלוֹת וּלהקשוֹת קוּשיוֹת: לָמה כּךְ ולָמה לא כּךְ – הרי אֵין לדבר סוֹף. בּקיצוּר, בּאת לחַאבּנה – לךְ בּנימוּסיה.

אבל הנה אֵירע לי מאוֹרע מיוּחָד בּמינוֹ: נסַעתּי אֶל פּריץ אֶחד, היוֹשב לא רחוֹק מחַאבּנה, והוֹלכתּי אִתּי צרוֹר כּסף, כּמה וכמה אלָפים הראוּיִים להתכּבּד, שלָחצוּ ודחקוּ לי את כּיס־החָזה. דוֹמה, אפילוּ מי שלא ידע צריךְ היה לראוֹת, כּי מוֹליךְ אני אִתּי כּסף, משוּם שאָדם המוֹליךְ כּסף מַראֵהוּ מַראֶה אַחר לגַמרי: הליכתוֹ אַחרת, עמידתוֹ אַחרת ודיבּוּרוֹ אַחר. זה כּוֹחוֹ של כּסף, עליכם לָדעת, – כּסף הוּא!… בּקיצוּר, מה אֶעשׂה בּכּסף? ראשית – שבּת. חַאבּנה אֵינה אוֹדיסה. אֵיךְ אֶשׂא כּסף בּשבּת?

והשנית, צריךְ אני להוֹדוֹת על האמת, כּי אָמנם חוֹשש היִיתי קצת לָלוּן בּאַכסַניה עם צרוֹר כּזה, בּלא עֵין־הרע. לא שיָרא היִיתי חָלילָה מפּני בּעל־האַכסַניה. בּעל־האַכסַניה היה דווקא יהוּדי חָסיד וכשר, בּקפּוֹטה נאָה מאוֹד, עם אַבנט. אַף לא מפּני גזלנים יראתי. חַאבּנה לא יצא לָה חָלילָה שם כּעיר של גזלָנים אוֹ חַמסנים. עדיִין לא שמַענוּ בּעוֹלָם, כּי בּחַאבּנה קרה מקרה של גזילה אוֹ רציחָה. אוֹמר אני לָכם בּהן שלי, שיָכוֹל אָדם לילךְ בּחַאבּנה יחידי בּחצי הלילה – על אַחריוּתי, לא יאוּנה לוֹ כּל רע. אִם כּן, מפּני מה ירא היִיתי? ירא היִיתי, עליכם לָדעת, רק מפּני דבר אֶחָד: צרוֹר כּסף כּזה, בּלא עֵין־הרע, כּסף של אחרים, לא שלי…. שמא, חָלילָה, מי לידי יִיתּקע?… אני פּוֹנה כּה וָכה – עניין רע. מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? אני פּוֹתחַ בּשׂיחָה עם בּעל־האַכסַניה שלי: מי הם כּאן בּחַאבּנה מן האנשים המכוּבּדים, נשׂוּאֵי־הפּנים, מן הנגידים? והרי הוּא שוֹאֵל אוֹתי מסתּמא: “לצוֹרךְ מה? אֶפשר לצוֹרךְ עֵסק?” כּלוּם אֵלךְ וַאסַפּר לפניו אֶת המציק לי? אָמנם יהוּדי נאֶה הוּא, בּקפּוֹטה נאָה עם אַבנט, ואָמנם חַאבּנה אֵינה עיר של גזלָנים אוֹ חַמסנים; אבל הלא כּסף הוּא, בּלא עֵין־הרע, סכוּם כּסף כּזה, כּסף של אחרים, לא שלי… בּקיצוּר, אני שוֹאלוֹ בּחיטים והוּא משיב לי בּשׂעוֹרים, אני לוֹ “נגיד” והוּא לי “עֵסק”, וכךְ אָרכוּ הדברים עד שהצלתּי מפּיו מַה שדרוּש לי: כּי חַאבּנה היא עיירה שכּוּלָה עניִים, כּלוֹמַר, מוֹצא אַתּה בּחַאבּנה גם נגידים, אבל מעט מאוֹד. יש בּסַךְ־הכּל אֶחָד ממין זה, שאֶפשר לאמוֹר עליו, שקצתוֹ נגיד, ואֶפשר לא קצתוֹ, אֶלָא כּוּלוֹ נגיד, ולא נגיד בּלבד, אֶלָא אֶפשר לאמוֹר גביר, גביר עצוּם. כּלוֹמַר, את כּספּוֹ אִיש לא מנה, אבל כּסף יֶש לוֹ, ואֶפשר גם כּסף רב. מלבד כּסף, יֶש לוֹ בּתּים משלוֹ, עם שוּק של חנוּיוֹת, עם מקצת יער, אֶפשר לאמוֹר יער שלם, שני יערים. ולא עוֹד, אֶלָא שגם בּרנש הגוּן הוּא, כּלוֹמַר, לא רע בּטבעוֹ, אֶפשר לאמוֹר אִיש טוֹב, בּעל לב טוֹב וּבעל יד פּתוּחָה. להוֹדיעךָ, שאוֹהב הוּא להתנאוֹת בּפני הבּריוֹת בּנדבה, בּגמילוּת־חסד, בּעשׂיית טוֹבה קטנה – אינוֹ משיב פּני אִיש הבּא אֵלָיו, יהי מי שיִהיֶה. עוֹשׂה הוּא כּן, כּדרךְ הטבע, לשם כּבוֹד, אוֹהב כּבוֹד הוּא, כּל נגיד אוֹהב כּבוֹד, אַף כּי כּל עצמוֹ הוּא נראֶה כּעניו כּביכוֹל, נוֹהג בּפשטוּת, כּמי ששׂוֹנא כּבוֹד. ואֶפשר לאמוֹר עליו, כּי יהוּדי ישר הוּא למַדי, יהוּדי כּשר, כּלוֹמַר, לא שהוּא צדיק גָדוֹל, אֶלָא בּפרהסיה, לעֵין רוֹאים, לא יעשׂה דבר האָסוּר; אֶפשר בּינוֹ לבין עצמוֹ שם, כּשאֵין איש רוֹאֵהוּ – הרי אֵין לָדעת, כּי מי חַייב להיוֹת ערב לאחרים? אבל כּשמדבּרים בּלשוֹן צדק ויוֹשר, הלא מַה שייךְ, להוֹדוֹת לוֹ על כּךְ אֵין אָנוּ חַייבים, כּי אִם אִיש כּמוֹהוּ לא יִהיֶה ישר, הלא כּלוּ כּל הקצים!…

בּקיצוּר, מתּוֹךְ דברים אֵלוּ ראִיתי ונוֹכחתּי, כּי לאָדם שכּמוֹתוֹ רשאי אני להאמין את צרוֹר כּספּי. וּפניתי והלכתּי אֵלָיו בּהקדם זמן, בּעֶרב שבּת לפני המרחָץ, וּמצאתיו יוֹשב וּמעיֵין בּספר. אָדם נאֶה מאוֹד, וּמַעמַד בּיתוֹ נאֶה, נגידי, מהוּדר, וישיבתוֹ נאָה, שקטה, כּדרכּוֹ של גביר בּעיירה קטנה. כּשנכנַסתּי, נתתּי לוֹ שלוֹם וסיפּרתּי לוֹ את כּל המַעשׂה, כּךְ וכךְ: נוֹסע אני כּאן אֶל פּריץ פּלוֹני, מוֹליךְ אִתּי כּסף, מוּכרח לעשׂוֹת כּאן את השבּת, והרי אני חוֹשש, מי לידי יִיתּקע, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא של גזלָנים ולא של חַמסנים, וּבעל־האַכסַניה שלי הוּא אָמנם יהוּדי נאֶה בּקפּוֹטה נאָה עם אַבנט, ואַף־על־פּי־כן צרוֹר כּסף כּזה, בּלא עֵין־הרע, כּסף של אחרים, לא שלי!… השיב לי בּבת־צחוֹק קלה על שׂפתיו: “אִם כּן, מה רצוֹנךָ, אִיש צעיר?” אָמַרתּי לוֹ, כּי רוֹצה אני לבקש ממנוּ, אוּלי כּדאי ואֶפשר הדבר, שיִקח ממני את מעט הכּסף ויטמנהוּ עד אַחַר השבּת בּארוֹנוֹ, יֶש לוֹ ארוֹן־בּרזל, ואָז ינוּחַ לבּי ויִשקוֹט. כּלוֹמַר, אֵין אני חוֹשד חָלילָה בּשוּם אִיש, חַאבּנה היא עיר, אני אוֹמר, לא של גזלָנים ולא של חַמסנים, ואַף־על־פּי־כן, צרוֹר כּסף כּזה, בּלא עֵין־הרע, של אחרים, לא שלי… שמע הגביר את דברי עד תּוּמם ואָמַר לי בּבת־צחוֹק קלה: “אִיש צעיר, אֵין אַתּה יוֹדעני ואֵין אַתּה מַכּירני, אֵיךְ תּאמין לי סכוּם כּסף כּזה?” אָמַרתּי לוֹ: “טוֹב שם משמן טוֹב, וּמסתּמא הלא תּתּן לי, אני אוֹמר, פּתקה כּל־שהיא: הלא כּסף הוּא, סכוּם כּסף כּזה, אני אוֹמר, של אחרים, לא שלי”… העלָה בּת־צחוֹק על שׂפתיו ואָמַר, כּי פּתקה לא נתן מימיו לשוּם אִיש. אָמַרתּי לוֹ: “יהִי בּלא פּתקה”. אָמַר לי: אֵינוֹ רוֹצה. אָמַרתּי לוֹ: “אִם כּן, מה אֶעשׂה?” אָמַר לי: “עשׂה כּפי בּינתךָ”. אָמַרתּי לוֹ: “אֶפשר עֵדים?” אָמַר לי: “מהיכא תּיתי”. אָמַרתּי לוֹ: “את מי אָביא?” אָמַר לי: “את כּל מי שאַתּה רוֹצה”. אָמַרתּי לוֹ: “האִם לא יִימצאוּ אֶצלכם בּעיר אנשים הגוּנים אחָדים?” אָמַר לי: “אֶצלנוּ כּל האנשים הגוּנים הם”. אָמַרתּי לוֹ: “מכּיוָן שכּךְ, אני קוֹפץ וּמביא אִתּי זוּג בּעלי־בתּים”. אָמַר לי: “קפוֹץ והָבֵא אֶת כּל מי שלבּךָ חָפץ”… ואני רוֹאֶה, כּי היטב חָרה לוֹ על המַעשׂה. והרי אני מתנַצל לפניו, כּי בּוַדאי לא היִיתי עוֹשׂה כּן. הלוַאי, אני אוֹמר, והעליתי בּחלקי כּל מַה שהיִיתי מַאמין לוֹ. אבל משוּם שהכּסף, אני אוֹמר, לא שלי הוּא, אֶלָא של אחרים, הלא חַייב אני להיוֹת זהיר. “וּלדעתּךָ, אני אוֹמר, כּלוּם איני חַייב להיוֹת זהיר?”… והרי הוּא שוֹמע את דברי בּבת־צחוֹק קלה וּמַחריש. מכּאן לָמַדתּי, שדעתּוֹ אֵינה נוֹחָה בּיוֹתר. אֶלָא מֵאַחַר שכּבר אָמַרתּי, כּי רץ אני להביא זוּג בּעלי־בתּים, מוּכרח אני אֵיפוֹא לרוּץ וּלהביא זוּג בּעלי־בתּים. ואני נחפּז וחוֹזר אֶל האַכסַניה וניגַש שוּב אֶל בּעל־הבּיִת שלי למַשש בּכלָיו ולחקוֹר אוֹתוֹ, מי הם כּאן בּחַאבּנה בּעלי־הבּתּים החשוּבים בּיוֹתר? ואוּלָם קשה להוֹציא מפּיו דבר בּרוּר. מבקש הוּא לשמוֹע ממני רק אַחַת: לשם מה אני צריךְ לָדעת זאת? אִם, הוּא אוֹמר, לשם שידוּךְ, הרי זה עניין בּפני עצמוֹ, ואִם לשם אַשראי, הרי זה שוּב עניין בּפני עצמוֹ, ואִם אפילוּ, הוּא אוֹמר, סתם כּךְ, אַף אָז, הוּא אוֹמר, צריךְ הוּא לָדעת מַה טעם כּמוּס כּאן…

סוֹף דבר, בּעמל רב עלה בּידי להציל מפּיו, כּי לכאוֹרה, כּל בּעלי־הבּתּים בּחַאבּנה בּעלי־בתּים חשוּבים הם. כּלוֹמַר, לכשתּרצה, הוּא אוֹמר, להפוֹךְ בּהם, הלוַאי ימַלא לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מַה שחָסר לָהם בּחשיבוּת. כּי הבה, הוּא אומר, נעיין בּדבר, מה היא חשיבוּת? כּל אֶחָד, הוּא אוֹמר, כשהוּא לעצמוֹ, נקרא חָשוּב, ואִם תּרצה, הוּא אוֹמר, הרי אֵין חָשוּב בּנמצא כּלל. הכּל תּלוּי בּזה, הוּא אוֹמר, אֵיזה מין חשיבוּת אָנוּ מבקשים בּאָדם? אִם כּסף, אִם יִיחוּס־אָבוֹת, אִם תּוֹרה, אִם דרךְ־אֶרץ, אוֹ אֶפשר כּל הדברים יחד? אבל מאַחַר שכּל הדברים יחד אֵין למצוֹא בּאָדם אֶחָד, לָכן כּל אַנשי חַאבּנה אנשים חשוּבים הם. ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, אִם מבקש אני חשיבוּת שבּחשיבוּת, הרי יש בּחַאבּנה, הוּא אוֹמר, רק שני אנשים חשוּבים: רב לייזר ורב יוֹסי. עליהם, הוּא אוֹמר, רשאים אָנו להעיד בּפה מלא: חשוּבים בּתכלית החשיבוּת!… “מי הוּא, אני אוֹמר, למשל, אוֹתוֹ רב לייזר וּמי הוּא אוֹתוֹ רב יוֹסי?” אָמַר לי: “זוֹ לָמה לךָ? וגם אִם אוֹמַר לךָ, כּלוּם תּדע?” אָמַרתּי לוֹ: “ואַף־על־פּי־כן! הלא כּל אָדם ניכּר בּטבעוֹ”. אָמַר לי: “כּמה משוּנה יהוּדי זה – הכּל הוּא רוֹצה לָדעת! רב לייזר הוּא יהוּדי, שקוֹראים שמוֹ לייזר, ורב יוסי הוא יהודי, שקוראים שמו יוסי. עכשיו כּבר נחה דעתּךָ?”…

בּקיצוּר, הלכתּי אֶל אוֹתוֹ רב לייזר, שקוֹראִים שמוֹ לייזר, ואֶל אוֹתוֹ רב יוֹסי, שקוֹראים שמוֹ יוֹסי, שניהם יהוּדים נאִים, בּעלי זקָנים נאִים, התַודעתּי אלֵיהם ונכנַסתּי עמהם בּשׂיחָה, סתם כּךְ, מעניין לעניין, עד שהגענוּ לאוֹתוֹ עניין, שאני צריךְ לוֹ, וסיפּרתּי לָהם בּפשטוּת אֶת כּל המַעשׂה, כּך וכךְ, כּי נוֹסע אני אֶל פּריץ אֶחָד, מוֹליךְ אִתּי כּסף, והרי אני חוֹשש, שמא, חַס ושלוֹם, מי לידי יִיתּקע, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים אוֹ חַמסנים, ואַף־על־פּי־כן הלא כּסף הוּא, בּלא עֵין־הרע, סכוּם כּזה, של אחרים, לא שלי… לָכן אני מבקש מהם, אִם רוֹצים הם לזכּוֹת בּמצוָה, כּי יטריחוּ את עצמם לילךְ עמי לרגע אֶחָד אֶל הגביר של חַאבּנה, רק להיוֹת עֵדי־ראִייה בּשעת מַעשׂה, כּשאמסוֹר לידוֹ את הכּסף לפקדוֹן עד אַחַר השבּת. שניהם, גם אוֹתוֹ רב לייזר, שקוֹראים שמוֹ לייזר, וגם אוֹתוֹ רב יוֹסי, שקוֹראים שמוֹ יוֹסי, שמעוּ את דברי בּתשׂוּמת־לב רבּה, החליקוּ בּשעת מַעשׂה את זקניהם, שאלוּ אוֹתי וחָזרוּ ושאלוּ עוֹד פּעם ועוֹד פּעם: מאַיִן, וּלאָן, וּמה, ואֵימתי, ולא סירבוּ הרבּה, וכל שלָשתּנוּ בּאנו אל הגביר של חַאבּנה, ושוּב בּיקשתּי ממנוּ, כּי יִסלח לי, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים או חַמסנים… ועמַדתי וּפיתּחתּי יפה את כּיסי, הוֹצאתי ומניתי לוֹ את מעט העניוּת, כּרכתּי את זה כּרוֹךְ היטב בּנייר וּמסַרתּיו לידי הגביר של חַאבּנה, שיִטמנהוּ אֶצלוֹ בארוֹן־הבּרזל עד אַחַר השבּת, בּיקשתּי ממנוּ עוֹד פּעם, כּי יִסלח לי על שאני מַטריחוֹ, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חלילה של גזלָנים אוֹ חַמסנים, ואַף־על־פּי־כן הלא כּסף הוּא, בּלא עֵין־הרע, סכוּם כּסף כּזה, של אחרים, לא שלי… והגביר של חַאבּנה קיבּל ממני את הצרוֹר מיד ליד, כּדרךְ שהסַנדק בּברית־מילה מקבּל מן הסַנדקית את הרךְ הנוֹלָד, וּשני היהוּדים שלי עזרוּ בּשעת מַעשׂה להבּיט בּעֵיניהם, החליקוּ בּידיהם את זקניהם ולָקקוּ את שׂפתיהם, כּחתוּל בּשעה שהוּא מַבּיט אל חמאָה. ואני נפרדתּי מהם, בּיקשתּי שוּב סליחָה, לבל יִתרעמוּ על הטרחָה, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים אוֹ חַמסנים, ושבּת־שלוֹם, וסוֹף.

משהריקוֹתי את כּיס־החָזה, נגוֹלה אֶבן־מַעמסה מעל לבּי, והלכתּי לבית־הכּנסת מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת. שמַעתּי אֶל הרינה ואֶל התּפילָה של חַזן נאֶה מאוֹד, שאָמנם מַאריךְ הוּא בּסילסוּלים יוֹתר מדי, עוֹשׂה נפלָאוֹת גדוֹלוֹת בּגרוֹנוֹ, מריע “לכה דוֹדי”, כּזמיר, וּמסַיים את ה“מזמוֹר שיר ליוֹם השבּת”, כּזַמָר, להבדיל, בּתיאַטרוֹן, אוֹמר “כּגוונא” בּרגש יהוּדי, מתּוֹךְ דביקוּת וּבמתיקוּת, שלא תּימלא אוֹזן משמוֹע, – זה ימים רבּים לא שמַעתּי חַזן כּזה, כּמוֹ בּחַאבּנה, זה ימים רבּים לא שמַעתּי קידוּש כּזה וּזמירוֹת כּאֵלה, כּמוֹ בּחַאבּנה, זה ימים רבּים לא אָכלתּי דגים מפוּלפּלים כּאֵלה ואִיטריוֹת טעימוֹת כּאלה, וּבשׂר־לפתּן כּזה, כּמוֹ בּחַאבּנה, זה ימים רבּים לא ישנתּי שינה מתוּקה כּזאת, כּמוֹ שישנתּי בּאוֹתוֹ ליל־שבּת בּחַאבּנה, וגם כל יוֹם השבּת למחרתוֹ ישנתּי שינה של תּענוּג, כּמלך בּהיכל מַלכוּתוֹ! לאַחַר שישנתּי לשׂוֹבע נַפשי על צדי הימני ועל צדי השׂמאלי, קמתּי ויצאתי לטייל קצת להנאָתי, להתבּוֹנן אֶל חַאבּנה, אֶל יהוּדיה של חַאבּנה ונשיה של חַאבּנה, אֶל בּחוּריה של חַאבּנה וּבתוּלוֹתיה של חַאבּנה, הלבוּשוֹת והמקוּשטוֹת “לפי האָפנה האַחרוֹנה”. אַחַר־כּךְ אָכלתי להנאָתי את הסעוּדה השלישית הצוֹננת וזימַרתּי להנאָתי את הזמירות הנאוֹת, הלכתּי לבית־הכּנסת להתפּלל מַעריב, חָזרתּי והבדלתּי על הכּוֹס הבדלה נאָה, סילקתּי סילוּק נאֶה אֶת חשבּוֹני עם בּעלת־הבּיִת בּאַכסַניה, פָּחַתִּי מן החשבּוֹן, כּדרךְ העוֹלָם, זוּזים אחָדים, וּפניתי לָלכת מתּוֹךְ דעה זחוּחָה אֶל הגביר של חַאבּנה לָקחת ממנוּ את מעט הכּסף, אשר הפקדתּי בּידוֹ.

כּשבּאתי אל הגביר של חַאבּנה, מצאתיו בּחלוּק של משי נאֶה מאוֹד, עם פּיפים של משי בּאַבנט הנאֶה, כּשהוּא מתהלךְ להנאָתוֹ בּטרקלין, מסוֹבב את הפּיפים מאֶצבּע אֶל אֶצבּע, מבמבּם לעצמוֹ וּמזמר בּקוֹל נאֶה מאוֹד:

אֵליהוּ הנביא!

אֵליהוּ התּשבי!

אֵליהוּ הגלעדי!

בּמהרה, בּמהרה!

יבוֹא אֵלינוּ!

“מילא, הלָה מזמר, אני מהרהר בּלבּי, יזמר לוֹ להנאָתו; כּשיֶחדל לזמר, אָז אוֹמַר לוֹ”. ואוּלָם הגביר שלי אֵינוֹ חָדל לזמר, לבמבּם וּלסוֹבב את הפּיפים מאֶצבּע אֶל אֶצבּע. אני יוֹשב כּעל גחָלים בּוֹערוֹת, קוֹפץ פּעם בּפעם ממקוֹמי ורוֹצה לָגשת אֵלָיו ולאמוֹר לוֹ בּדבר אוֹתוֹ מַעשׂה, אֶלָא שאֵין שוּם אֶפשרוּת לכךְ: הלָה מוֹסיף לזמר וּלבמבּם וּלסוֹבב את הפּיפים מאֶצבּע אֶל אֶצבּע, וקוֹלוֹ הוֹלךְ הלוֹךְ ורם:

אֵליהוּ הנביא!

אֵליהוּ התּשבּי!

אֵליהוּ הגלעדי!

בּמהרה, בּמהרה!

יבוֹא אֵלינוּ!

“יעבוֹר עלי מה!” – אני אוֹמר אֶל עצמי, מאַמץ כּוֹחי וניגַש אֵלָיו ואוֹמר לוֹ, כּי יש בּדעתּי, אִם יִרצה השם, העֶרב, כּלוֹמַר תּיכף וּמיד, לָצאת לדרךְ, ולָכן רציתי לבקש ממנוּ על־אוֹדוֹת… המ… והרי הוּא מרים כּנגדי למַעלָה את האֶצבּע עם הפּיף הכּרוּךְ בּה ועוֹנה לי בּקוֹל רם:

אֵליהוּ הנביא!

אֵליהוּ התּשבּי!

אֵליהוּ הגלעדי!

“כּל חלוֹמוֹתי שחָלמתּי הלילה וּבלילה של אֶמש וּבלילוֹת של כּל השבוּע! – כּךְ אני מהרהר בּלבּי. – אָדם זה דבקה נַפשוֹ בּאֵליהוּ הנביא, עד שאֵין להפריד כּלָל בּיניהם!”… בּקיצוּר, הוּא האריךְ בּזמרתוֹ ובימבּוּמוֹ כּל־כּךְ, עד שחָדל לזמר וּלבמבּם. “שבוּע טוֹב, הוּא אוֹמר אֵלי, שבוּע טוֹב, שב־נא”. ואָנוּ יוֹשבים שנינוּ ישיבה נאָה אֶל השוּלחָן, והוּא מכבּד אוֹתי בּסיגָרייה נאָה, מצווה, כּי יביאוּ שתּי כּוֹסות תּה, כּוֹס לי וכוֹס לוֹ, ושוֹאלני: “אִיש צעיר, מַה יש בּפיךָ לאמוֹר לי וּלהשמיעֵני טוֹבוֹת?” “מה אוֹמַר, אני אוֹמר, וּמה אַשמיעךָ? נוֹסע אני מכּאן העֶרב, אני אוֹמר, כּלוֹמַר, יוֹצא לדרכּי תּיכף וּמיד, ורציתי לבקש ממךָ את מספּר הפּרוּטוֹת”. “אֵילוּ פּרוּטוֹת?” “את מספּר הקרבּוֹנים,” אני אוֹמר. “אֵילוּ קרבּוֹנים?” “את הכּסף, אני אוֹמר, את כּספּי”. “אֵיזה כּסף?” “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, אֵיזה כּסף? וכי אֵינךָ יוֹדע, למַה אני מתכּוון? מתכּוון אני לכּסף, אני אוֹמר, שנתתּי לךָ לפקדוֹן עד אַחַר השבּת”. “אַתּה, הוּא אוֹמר, נתתּ לי כּסף?”… והוּא מַעמיד פּנים מתּוֹךְ כּךְ, כּאִילוּ אָמַרתּי לוֹ, למשל, כּי חוֹטמוֹ אינוֹ שלוֹ, אֶלָא שלי…

יכוֹלים אַתּם לשעֵר אֵיפוֹא כּל מַה שהתחוֹלל בּשעת מַעשׂה בּקרבּי: מי לידי יִיתּקע? אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים ולא של חַמסנים… אבל מיד שבתּי ונמלכתּי בּעצמי: אֶפשר חוֹמד הוּא לוֹ לצוֹן? ואני נוֹתן קוֹלי בּצחוֹק: “חַה־חַה, אָכן לץ אַתּה, אני אוֹמר, כּהלָכה, יוֹדע אַתּה את המלָאכה!” אַךְ הוּא אוֹמר לי בּכוֹבד־ראש: “אֵיזוֹ מלָאכה?” “אַתּה חוֹמד לךָ לָצוֹן, אני אוֹמר, משַטה אַתּה בּי”. והרי הוּא אוֹמר לי הפּעם בּכוֹבד־ראש חָמוּר: “אִיש צעיר, אֵינני אנוֹש כּעֶרכּךָ ואֵיני חוֹמד לי לָצוֹן ואֵיני משַטה בּךָ! אמוֹר, מַה חפצךָ?”

כּאן כּבר הרגשתּי, כּי פּנַי רוֹעדים, עֵינַי מנַצנצוֹת וּברכּי פּקוֹת – עוֹד מעט ואֶפּוֹל. ואַף־על־פּי־כן אֵין אני מגלה את פּחדי לעֵיניו. עדיִין אני מקבּל את הדבר כּמַעשׂה־ליצנוּת ואוֹמר לוֹ: “חַיֶיךָ, רב לךָ להתלוֹצץ, הָשֵב לי את כּספּי, ואֶסַע”. הגביר שלי יוֹשב ממוּלי, מֵישיר מַבּטוֹ אֶל עֵינַי ואֵינוֹ מניד עפעף. לא כּלוּם, כּאִילוּ דיבּרתּי כּאן תּהפּוּכוֹת, כּאיש שאֵין דעתּוֹ צלוּלָה, חָלילָה. “אִיש צעיר, הוּא אוֹמר לי בּקרירוּת גמוּרה, טוֹעֶה אַתּה, לא מצאת את המקוֹם אשר אַתּה מבקש”. הפּעם אני מסתּעֵר ממקוֹמי ואוֹמר לוֹ: “אִם אֵינךָ משטה בּי, אני אוֹמר, אֵין אני מבין מַה טיבוֹ של משׂחָק זה? נתתּי לךָ, אני אוֹמר, לפקדוֹן צרוֹר כּסף, בּלא עֵין־הרע, סכוּם אשר כּזה, הכּסף לא שלי הוּא, כּסף של אחרים הוּא”… ואני מַרגיש, כּי דברי לָעוּ, גרוֹני נחנק, אָזני השׂמאלית מצפצפת, וּכפשׂע בּיני וּבין התעלפוּת. “אֵיני יוֹדע, הוּא אוֹמר, מה אַתּה סח”. “אִם כּן, אני אוֹמר, לא לקחת מידי כּסף?” “אני, הוּא אוֹמר, מידךָ? הראֵני־נא, הוּא אוֹמר, היֵש לךָ עלי נייר כּל־שהוּא כּתוּב בּידי?”… כּאן כּבר ראִיתי את עצמי בּכל רע: עתּה אָבין, לָמה אָמַר, כּי אֵינוֹ חוֹתם על פּתקוֹת!… “הכיצד, אני אוֹמר, והעֵדים שהיוּ בּאוֹתוֹ מַעמד?” “עֵדים? מי וָמי העֵדים?” “ולא היוּ, אני אוֹמר, בּאוֹתוֹ מַעמד רב לייזר ורב יוֹסי?” “אֵיזה לייזר, אֵיזה יוֹסי?” “הכיצד, אני אוֹמר, בּשם אלוֹהים, הנה אני קוֹפץ וּמביא אוֹתם לכאן!” “קפוֹץ, הוּא אוֹמר, לכל מקוֹם שאַתּה רוֹצה, וּבלבד שתּניחַ לי. נראֶה אַתּה לי, הוּא אוֹמר, כּמי שאֵין דעתּוֹ שפוּיה, אִיש צעיר!”…

וּברוּצי כּך אֶל שני עֵדַי, חוֹלפת בּשעת מַעשׂה מַחשבה בּמוֹחי: אוּלי בּאמת אֵין דעתּי שפוּיה? אֶפשר אֵין זה אֶלָא דמיוֹן? חלוֹם? אֶפשר אֵין אני כּלָל בּחַאבּנה? אני רץ, ורעיוֹנוֹתי רצים, וּמוֹחי כּמעט מתפֹוצץ לרסיסים. הרוּחַ נשׂאַני אֶל חַאבּנה לשבּת! אַללי לי, מה אֶעשׂה, צרה בּאה על ראשי, עוֹלָמי חָשךְ בּעדי!…

בּין כּה וָכה אני בּא אל רב לייזר, אני בּא אֶל רב יוֹסי, מסַפּר לָהם את דבר האָסוֹן אשר קָרַני: “בּוֹאוּ, אני אוֹמר, יהוּדים בּני רחמנים, מַהרוּ וָבוֹאוּ, אָנא רחמוּני, סכוּם כּסף כזה, אני אוֹמר, לא שלי, הצילוּני!”… ואָנוּ בּאִים שלָשתּנוּ בּמרוּצה אֶל הגביר של חַאבּנה, והנה הוּא יוֹצא לקראתנוּ בּחיוּךְ משוּנה ואוֹמר אֶל שני היהוּדים הנאִים שלי בּלָשוֹן זוֹ: “מַה תֹּאמרוּ על פּגע רע זה? האִיש הצעיר נפתּה להאמין בּדברים שלא היוּ ולא נבראוּ. אוֹמר הוּא, כּאִילוּ הפקיד בּידי סכוּם כּסף גָדוֹל, וּמַראֶה עליכם, כּאִילוּ אַתּם היִיתם בּאוֹתוֹ מַעמד. מַה תֹּאמרוּ על משלחת כּזאת?”… שני העֵדים שלי, היהוּדים הנאִים בּעלי הזקָנים הנאִים, עוֹמדים וּמַבּיטים אֶל

הגביר, אֵלי ואִיש אֶל רעֵהוּ. “מה אַתּם מַחרישים? – אוֹמר לָהם הגביר. – השמַעתּם מימיכם מין עלילָה כּזאת?” “הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשמרנוּ ויצילנוּ!” – אוֹמרים שני העֵדים שלי, היהוּדים הנאִים בּעלי הזקָנים הנאִים, ומַחליפים מבּטיהם אִיש עם רעֵהוּ. “אוֹמר הוּא, מוֹסיף הגביר לדבּר אליהם, כּי מי יוֹדע אֵיזה סכוּם כּסף היה זה, תּרפּ”ט אלָפים, וכי אַתּם בּעֵיניכם ראִיתם, שמסַר לי את זה לפקדוֹן עד לאַחַר השבּת. מה הדבר הזה בּעֵיניכם? חוֹששני שהאִיש הצעיר אֵין דעתּוֹ צלוּלָה עליו, חָלילָה!"… “אֵין זאת כּי־אִם… דעתּוֹ אֵינה צלוּלָה, חָלילָה”… – עוֹנים שני העֵדים שלי, מַבּיטים אֶל הגביר ואִיש אֶל רעֵהוּ וּמַחליקים לָהם את זקניהם הנאִים. אני מבקש לאמוֹר דבר, להרים קוֹל ולצעוֹק – ואֵיני יכוֹל! דבקה לשוֹני לחכּי, עמדה כּמין עֶצם בּגרוֹני, ועֵינַי חָשכוּ… בּחשאי התחַמקוּ שני היהוּדים הנאִים שלי, רב לייזר ורב יוֹסי, מן הבּיִת. כּשהבּיטוּ הבּטה משוּנה אֶל הגביר ואִיש אֶל רעֵהוּ. פּניהם היוּ חיורים, כּפני הלבנה, ועם זה הזהירוּ כּזוֹהר הרקיע, ועֵיניהם האִירוּ, כּעֵיני בּני־אָדם, שהקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא שלח לָהם לתחילת השבוע עֵסק לא־רע…

השוֹמעים אַתּם? אלוֹהים יוֹדע, מה היה עלי, אִילמלא ניגש אֵלי הגביר של חַאבּנה, הניחַ את ידוֹ על כּתפי, פּתח את האָרוֹן ואָמַר אֵלָי: “אִיש צעיר, אַל תּתעצב אל לבּךָ. הנה כּספּךָ לפניךָ. לא נתכּוונתּי אֶלָא להראוֹתךָ, מה היא חַאבּנה וּמי הם יהוּדיה הנאִים”…

מן היוֹם ההוּא אֵיני נוֹסע עוד לחַאבּנה, וּכשאני נוֹסע לחַאבּנה, אֵיני מוֹליךְ אִתּי כּסף, וּכשאני מוֹליךְ אִתּי כּסף, אֵיני עוֹשׂה שם את השבּת, וּכשאני עוֹשׂה שם את השבּת… שוּב יוֹדע אני מה עלי לעשׂוֹת…

והאַברךְ הצהוֹב לבן־הריסים, משגָמַר את סיפּוּר־המַעשׂה שלוֹ, הזיז עצמוֹ עם הכּיסא הצדה והתחיל להציץ לתוֹךְ עֵיניו של כּל אֶחָד מאִתּנוּ, לראוֹת את הרוֹשם, שעשׂה בּנוּ סיפּוּרוֹ. כּוּלָנוּ

נאלמנוּ דוּמייה. חוּט שׂיחָתנוּ ניתּק בּאֶמצע, נפסַק כּמוֹ בּסַכּין.

ורק אֶחָד מאִתּנוּ (אֵיני זוֹכר מי – כּמדוּמה לי, אני) מצא את לבּוֹ לשאוֹל את האַברךְ הצהוֹב לבן־הריסים:

– כּנגד מה אֵיפוֹא סיפּרתּ לָנוּ את סיפּוּר־המַעשׂה הזה?

– כּנגד מה? – אוֹמר הוּא כּאִילוּ בּתמיהה. –

מַה פּירוּש כּנגד מה? כּנגד לא־כלוּם. הרי זה סתם מַעשׂה שהיה. דווקא עתּה נזכּרתּי בּוֹ וסיפּרתּיו לָכם.

אֵין לךָ ימים טוֹבים לנסיעה ברּכּבת של מסילת־הּברזל כּימי הסתיו, ימים שאַחַר חַג הסוּכּוֹת.

בּקרוֹן לא חַם ולא קר, ואִי אַתּה אָנוּס לראוֹת בּעֵיניךָ את השמַיִים הּבּוֹכים ממַעל ואת האדמה הקוֹדרת, העוֹטיה והאבלה, מתּחת. טיפּוֹּת גשם מַצליפוֹת על החַלוֹן, מתגלגלוֹת למַטה, כּאֶגלי דמעה, על־פּני הזכוּכית המיוּזעת, ואַתּה יוֹשב בּטל להנאָתךָ בּקרוֹן המַחלקה השלישית עם עוֹד יוֹשבים בּטלים כּמוֹךָ וּמציץ מן החַלוֹן אֶל החוּץ, ואַתּה רוֹאֶה מרחוֹק עגָלָה קטנה מתנַהלת בּכבדוּת, מדשדשת בּבּוֹץ. בּעגָלָה יוֹשבת בּריה של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, כּפוּפה וּמצוּמצמת, מכוּרבּלת ראשה ורוּבּה בּשׂק, וּמכלָה אֶת חמתה בּסוּסה העלוּבה, אַף זוֹ בּריה של הקדוֹש־בּרוּךְ הוא, ואַתּה מוֹדה בּלבּךָ לאלוֹהים, שאַתּה יוֹשב ספוּן בּקרוֹן, תּחת קוֹרת־גג, בּין בּני־אָדם מן היִישוּב. אֵיני יוֹדע, אִם דעתּכם כּדעתּי – אני אוֹהב לנסוֹע בּרכּבת בּימי הסתיו, ימים שאַחַר הסוּכּוֹת.

הדבר הראשוֹן אֶצלי – הוּא המקוֹם. כּיוָן שתּפסתּי לי מקוֹם, וּבפרט אֵצל החַלוֹן לידי הימנית, הרי אני בּעֵינַי כּמוֹשל הלוֹכד עיר. אני מוֹציא את קוּפסַת הטאבּאק וּמַתחיל לעשן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ וּלהתבּוֹנן על סביבוֹתי, לראוֹת מי נוֹסע בּקרוֹן ועם מי כּדאי להיכּנס בּשׂיחָה נאָה, המַרחיבה דעתּם של עוֹברי דרכים. הנוֹסעים, בּרוּךְ השם, מרוּבּים, כּבוּשים כּדגים מלוּחים בּחָבית. כּל מיני זקנים, חטמים, כּוֹבעים, כּרסוֹת, דמוּיות של אנשים. וַאנשים – אַף לא אֶחָד. אַךְ הס, הנה יוֹשב שם בּפּינה בּן־אָדם מיוּחָד בּמינוֹ, שאַינוֹ דוֹמה לאחרים. כּלוֹמַר, למַראִית־עיִן הרי זה בּן־אָדם רגיל, אֶחָד מרבּים, יהוּדי מאוֹתם היהוּדים, שמוֹדדים אוֹתם בּסאָה, מאֵלה הנקראִים בּלשוֹננוּ “יהוּדים של כּל ימוֹת השנה”. אֶלָא שלבוּשוֹ לבוּש משוּנה: ספק קֹפּוטה, ספק חָלוּק. על ראשוֹ – ספק כּוֹבע, ספק כּיפּה. וּבידיו – ספק סוֹכךְ, ספק מַטאטא. הלבּשה משוּנה.

אבל לא ההלבּשה עיקר, אֶלָא היהוּדי עצמוֹ, כּמוֹת שהוּא, בּתנוּעוֹתיו הזריזוֹת, בּהתבּוֹננוּתוֹ שהוּא מתבּוֹנן על כּל העברים, בּקפיצוֹתיו שהוּא קוֹפץ פּעם בּפעם ממקוֹמוֹ ואֵינוֹ יכוֹל לָשבת בּמנוּחָה, וּביִיחוּד – בּפניו המַבהיקים, העליזים, החַיִים, וּבכל מַראֵהוּ המאוּשר.

אֵין זאת כּי־אִם האִיש זכה בּגוֹרל והעלָה בּחלקוֹ את הזכּיוֹן הגָדוֹל, אוֹ השׂיא את בּתּוֹ בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, אוֹ הכניס את בּנו לגימנַאסיה. בּכל רגע הוּא ננער, קוֹפץ ממקוֹמוֹ וּמציץ בּחַלוֹן ואוֹמר לעצמוֹ: “תּחנה? עדיִין לא?” – וחוֹזר ויוֹשב, מַחליף כּל פּעם מקוֹמוֹ וּמתקרב אֵלי, וכוּלוֹ מאִיר מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה וָאוֹשר.

מטבעי, עליכם לָדעת, הרי אני בּן־אָדם, שאֵין דרכּוֹ לתהוֹת על קנקנם של אחרים, למַשש בּכליהם, לחקוֹר ולדרוֹש בּמוּפלָא ממנוּ, לָדעת מי הם וּמה הם. הוֹלךְ אני לשיטתי: מי שיֵש בּלבּוֹ דבר המציק לוֹ – ישׂיחנוּ בּעצמוֹ.

וכן היה. אַחרי התּחנה השנייה הזיז היהודי הזריז שלי אֶת עצמוֹ סמוּךְ אֵלָי, התבּוֹנן על סביבוֹתיו, הציץ לתוֹךְ עֵינַי וּשאָלָני:

– לאָן נוֹסע יהוּדי?

ואוּלם מתּוֹךְ שאֵלּתוֹ זוֹ ששאָלני וּמתּוֹךְ שהתבּוֹנן על סביבוֹתיו והתגָרד בּשעת מַעשׂה מתּחת לכוֹבעוֹ הבינוֹתי, כּי יוֹתר משהוּא רוֹצה לָדעת, לאָן אני נוֹסע, רוֹצה הוּא להשמיעֵני, לאָן הוּא נוֹסע. עשׂיתי אֵיפוֹא רצוֹנוֹ, כּלוֹמַר, לא עניתי דבר על שאֵלָתו, אֶלָא שאַלתּי אוֹתוֹ: “ואַתּה לאָן?” – וכךְ נתתּי לוֹ פּתחוֹן־פּה:

– אני לאָן? לקוֹדני. שמַעתּ פּעם את שֵמַע קוֹדני? והרי אני מתּוֹשבי המקוֹם ההוּא אני. לא רחוֹק מכּאן. התּחנה השלישית. כּלוֹמַר, מכּאן עדיִין יש לָנוּ בּעֶרכּךָ שלוֹש תּחנוֹת. וּמשם לקוֹדני אָּנוּ צריכים עוֹד לנסוֹע בּעגָלָה כּשעה וחצי. כּלוֹמַר, לאמתּו של דבר, הרי זו נסיעה של שתּי שעוֹת, שתּי שעוֹת מליאוֹת וּגדוּשוֹת, עם עוֹדף על גבּיהן. ואַף זוֹ בּתנַאי, שהדרךְ היא כּתיקוּנה ונוֹסעים בּמרכּבה. אני הזמַנתּי על־ידי טלגרמה. כּלוֹמַר, הריצוֹתי טלגרמה, שיִשלחוּ לי מרכּבה אֶל התּחנה. כּסבוּר אַתּה, בּשביל עצמי? אַל תּפחָד. אני עצמי יכוֹל לקיים את עוֹלָמי, אִם אֶסַע בּחבוּרה של ששה עוֹברי־דרךְ כּמוֹני עם בעל־עגָלָה פּשוּט. וּבשעת הדחָק נוֹטלים אֶת הסוֹכךְ בּיד אַחַת ואֶת הצרוֹר בּיד אַחרת ועוֹלים אַחַר כּבוֹד בּרגל בּדרךְ ישרה עד עֶצם העיר. לנסיעה בּמרכּבוֹת, עליךָ לָדעת, אֵין ידנו מַשׂגת. אִם לפי העסקים הגדוֹלים, רשאִים היִינוּ בּכלָל לָשבת בּיִת. הא? מַה דעתּךָ?

כּאן מפסיק בּן־האָדם שלי את דיבּוּרוֹ, נאנח לעצמוֹ, מַשפּיל קוֹלוֹ וּמַתחיל לדבּר בּלחש, על אָזני מַמש, כּשהוּא מתבּוֹנן תּחילָה על סביבוֹתיו, אִם אֵין אִיש שוֹמע את דבריו.

– אני נוֹסע לא לבדי. נוֹסע אני עם פּרוֹפיסוֹר אני נוֹסע… אֵיךְ הגעתּי לפרוֹפיסוֹר? הרי כּךְ המַעשׂה: את שמַע קאשיֶוואריֶבקה שמַעתּ? עיירה כזאת יֶש כּאן בּמקוֹמוֹתינוּ ושמה קאשיֶוואריֶבקה. ובקאשיֶוואריֶבקה זוֹ יוֹשב גביר יהוּדי, כּלוֹמַר, יהוּדי שעשׂה עוֹשר ונַעשׂה גביר, אֶפשר שמַעתּ עליו, שמוֹ בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ. מה השם הזה בּעֵיניךָ? שם של גוֹי, האַף אֵין זאת? אבל מַה בּכךְ, אִם שם של גוֹי, אוֹ שם יהוּדי – לעֵת־עתּה לוֹ הכּסף. וכסף רב. רב מאוֹד. להוֹדיעךָ, שאֶצלנוּ בּקוֹדני מַעריכים אוֹתוֹ כּמעט בחצי מיליוֹן. ואֶפשר, אִם תּפצר בּי מאוֹד, אַסכּים עמךָ, שיֶש לוֹ כּל המיליוֹן כּוּלוֹ. כּלוֹמַר, לפי זה שהוּא מוּחזק, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, דבר אַחר, ראוּי הוּא, שיִהיוּ לוֹ שני מיליוֹנים. וּראָיה לדבר: אַף־על־פּי שאני רוֹאֶה אוֹתךָ בּפּעם הראשוֹנה, מבין אני, שאַתּה נוֹסע והוֹלךְ בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, על כּל פּנים, יוֹתר ממני. אמוֹר לי אֵיפוֹא את האמת: השמַעתּ מיָמיךָ את השם בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, שיִתגדל בעוֹלָם בּדבר יהוּדי כּל־שהוּא, בּנדבה הגוּנה, בּצדקה וּמַעשׂים טוֹבים? אֶצלנוּ בּקוֹדני עדיִין לא שמַענוּ כּזאת באָזנינוּ. אַךְ אִם נעיין בּדבר מצד אַחר, הרי אֵין אני ממקנאֵי קנאַת השם צבאוֹת, ועל כּיסוֹ של פּלוֹני כל אֶחָד משׂים עצמוֹ וָתּרן. מדבּר אני לא בּנדבוֹת וּצדקה; מדבּר אני בּמידה אנוֹשית אני מדבּר. אלוֹהים היה בּעֶזרךָ ואַתּה עשיר כּל־כּךְ, שיכוֹל אַתּה לגרוֹם הנאָה לעצמךָ וּלהביא פּרוֹפיסוֹר אֶל בּיתךָ, – מַה יבוּלע לךָ, אִם גם אַחר יֵיהנה על־ידיךָ מזכוּת זוֹ? אַין מבקשים ממךָ כּסף, מבקשים ממךָ רק מלה טוֹבה – לֶמה תַּקשה לבבךָ ותאטוֹם אָזנךָ? הקשב אֵיפוֹא ותשמע דבר נאֶה.

וּבכן, היה מַעשׂה ואֶצלנוּ בּקוֹדני נוֹדע הדבר (אֶצלנו בּקוֹדני יוֹדעים כּל דבר), כּי בּביתוֹ של הגביר הקאשיֶוואריֶבקאִי, של אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקו זה, חָלתה בּת. כּסבוּר אַתּה, מַה מַחלָתה? דבר של מַה בּכךְ, מַעשׂה־אהבים. בּת זוֹ אָהבה גוֹי, וּמשךְ הגוֹי את ידוֹ ממנה, והלכה הבּת ושתתה רעל. אַךְ אֶתמוֹל קרה הדבר. מיד רצוּ והביאוּ פּרוֹפיסוֹר, את הטוֹב שבּפּרוֹפיסוֹרים. היד גביר כּזה תּקצר? וניצנץ רעיוֹן בּמוֹחי: מאַחַר שהפּרוֹפיסוֹר לא יִשהה שם הרבּה, היוֹם אוֹ מחר ישוּב למקוֹמוֹ, ונסוֹע יִסַע בּין כּךְ וּבין כּךְ דרךְ התּחנה שלָנוּ, כּלוֹמַר, על־יד קוֹדני, – אֶפשר כּדאי הדבר, שבּחזירתוֹ, כּשהוּא עוֹבר מרכּבת לרכּבת, יסוּר אֵלינוּ, כּלוֹמַר אֵלָי? אֶצלי שוֹכב בּן חוֹלה, לא עליכם. כּסבוּר אַתּה, מה מיחוּשוֹ? גם אני אֵיני יוֹדע מה. מַשהוּ יֶש לוֹ מבּפנים. כּלוֹמַר, השתּעֵל, תּוֹדה לָאֵל, לא יִשתּעֵל. וחוּץ מזה, גם כּאֵב לא יחוּש בּלבּוֹ. אֶלָא מה? אֵין טיפּת דם בּפניו, וחַלָש הוּא, חַלָש כּזבוּב. מחמַת זה, שאֵינוֹ אוֹכל. אֵינוֹ אוֹכל ולא כּלוּם. לא כּלוּם כּיצד? לחלוּטין לא כּלוּם. כּוֹס חָלָב לפעמים שוֹתה הוּא. ואַף זוֹ – בּעל־כּרחוֹ. צריךְ לפצוֹר בּוֹ, להתחַנן ולבכּוֹת לפניו. וחוּץ מזה – לא כּף מרק ולא פּרוּסַת לחם. וּבשׂר לא כּל־שכּן. בּשׂר אֵינוֹ יכוֹל לראוֹת בּעֵיניו. מַפשיל ראשוֹ לאחוֹריו. כּל זה בּא לוֹ מיוֹם שגָנַח דם. בּקיִץ, אַל יִיזכר הדבר היוֹם, גָנַח דם. רק פּעם אַחַת, אבל בּשפע. עכשיו, תּוֹדה לָאֵל, כּבר חָדל. הלוַאי מכּאן וּלהבּא כּךְ. אֶלָא שנחלש כּוּלוֹ בּמידה שאֵין אַתּה יכוֹל לשעֵר. בּקוֹשי רב הוּא עוֹמד על רגלָיו. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – אָדם קוֹדחַ לוֹהט כּמוֹ בּאבעבּוּעוֹת לוֹהט הוּא! למן חַג השבוּעוֹת. שלוֹשים ותשע מַעלוֹת עם מחצה, או שלושים ותשע בלא מחצה. ואֵין שוּם תּרוּפה לכךְ. כּבר היִיתי עמוֹ אֵצל הרוֹפא לא פּעם אָחָת. אבל מַה יוֹדעים הרוֹפאִים שלָנוּ? יַרבּה בּאכילה, הם אוֹמרים, יִשאַף אַויר צח. אבל כּיצד? הלא בּאוֹכל גָעלָה נַפשוֹ. ואַויר צח? אֵיפה נקח אֶצלנוּ אַויר צח? בּקוֹדני – אַויר צח? עיירה טוֹבה היא קוֹדני, עיירה יהוּדית. יש לָנוּ, בּלא עֵין־הרע, קצת יהוּדים, יש לָנוּ בּית־מדרש, יש בּית־כּנסת, יש רב, הכּל יש לָנוּ. ורק משני דברים שמר אוֹתנוּ אלוֹהים: מאַויר וּמפּרנסה. מילא, על פּרנסה אֵין מַה לדבּר. מתפּרנסים אָנוּ, בּרוּךְ השם, זה מזה. ואַויר? כּשאָנוּ רוֹצים לטעוֹם טעם אַויר, אָנוּ הוֹלכים אֶל “החָצר”. בחצר, עליךָ לָדעת, יש דווקא אַויר. לפנים, כּשקוֹדני היתה שיֶיכת לפּריצים הפּוֹלָניִים, לא היתה ליהוּדי דריסַת־הרגל בּחָצר. הפּריצים לא הניחוּ להיכּנס. ולא הרי הפּריצים כהרי הכּלָבים. אבל מיוֹם שהחָצר הקוֹדניִית נפלה בידי יהוּדים, חָדלוּ כּלָבים מן החָצר, והחָצר לָבשה צוּרה אַחרת. הנאָה ליהוּדי עכשיו להיכּנס לתוֹךְ החַצר. אַמנם אַף אֵלוּ פּריצים, בּעלי־אחוּזה, אַךְ בּעלי־אחוּזה יהוּדים. מדבּרים יהוּדית כּמוֹני וכמוֹךָ. מתנַהגים בּמידה יהוּדית ואוֹהבים אִיש יהוּדי. בּקיצוּר. יהוּדים לכל דבר! כּלוֹמַר, לא אוֹמַר לךָ, כּי צדיקים גמוּרים הם. להתפלל בּבית־הכּנסת שלָנוּ אֵין הם נחפּזים כּל־כּךְ, ולָבוֹא בּעֶרב שבּת עם כּל היהוּדים לבית־המרחַץ שלָנוּ, להבדיל, לא כּל־שכּן. ושיִהיוּ חוֹששים מפני חילוּל שבּת – אַף זאת לא ראינוּ. וגם מפּני תּרנגוֹלת מטוּגנת בּחמאַה, כּפי שאוֹמרים, אינם נבהלים בּיוֹתר. וּשאַר דברים שם. כּגוֹן גזיזת הזָקָן והליכה בּלא כוֹבע וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ – על אַחַת כּמה וכמה. עבירוֹת אֵלוּ כּבר התחילוּ דשים אֶצלנוּ בּעקבים. כּבר יש לָנוּ, בּרוּךְ השם, גם בּקוֹדני מיני בּחוּרים צעירים, שהכּוֹבע יִכבּד על ראשם. אָמנם קוֹדני אֵין לָה להתאוֹנן על בּעלי־האחוּזה שלָנוּ. הפּריצים היהוּדים שלָנוּ יוֹצאִים ידי חוֹבתם די־צרכּם כּלפּי העיירה. אַדרבּה, מתנַהגים הם עמנוּ בּמידה יפה, עד כּמה שידם מַגעת. משנכנַס סתיו, שוֹלחים הם כמאָה שׂקים תּפּוּחי־אדמה בשביל העניִים. בּחוֹרף – קש להסקה. בּעֶרב פּסח – מעוֹת חיטים. זה לא כּבר נדבוּ לבינים לבניין בּית־תּפילָה חַדש. מַה שייךְ? הכּל טוֹב ויפה, כּמידתם של בּני־אָדם הגוּנים. ורק התּרנגוֹלת המטוּגנת בחמאָה מקלקלת את השוּרה. הוֹי, אִילמלא תּרנגולת זו!… ואַף־על־פּי־כן אַל תֹּאמַר, שמתכּוון אני כּאן להוֹציא חַלילָה לעז עליהם. מַה לי ולָהם? אַדרבּה! אני עצמי יָקַרתּי בּעַיניהם. נכבּדתּי מאוֹד. לא יחליפוּני ולא ימירוּ אוֹתי בּשׂק בּצלים. רב אַלתּר (קוֹראִים לי אַלתּר קוֹראִים לי) הוּא אֶצלָם בּמַעלָה עֶליוֹנה. כּשיֶש לָהם צוֹרךְ בּעיר לדבר נחוּץ, כּגוֹן לוּחַ לראש־השנה, מַצוֹת לפּסח, הוֹשענוֹת לסוּכּוֹת, וכל כּיוֹצא בּדברים אַלוּ, – הרי הם שוֹלחים לקרוֹא לרב אַלתּר. גם בּחנוּתה של אִשתּי (אִשתּי מַחזיקה חנוּת מַחזיקה היא) הם קוֹנים צרכיהם בּכסף מלא – מלח וּפילפּלים וגפרוּרים וכל דבר המצוּי. עד כּאן בּעלי־האחוּזה עצמם. וּבניהם הסטוּדנטים הצעירים – הלָלוּ כּרוּכים אַחרי בּני בּלב וָנפש. כּיוָן שבּא קיִץ והם חוֹזרים מפּייטרבּארג, הם מלמדים אוֹתוֹ כּל מַה שלבּךָ חָפץ. יוֹשבים עמוֹ יוֹם יוֹם על הספרים. וספר בּשביל בּני, עליךָ לָדעת, הוּא כּל חיוּתוֹ ונשמתוֹ. הספר יקר לוֹ מאָביו וּמאִמוֹ. ירא אני לאמוֹר זאת, אבל סבוּר אני, כּי הספר – הוּא מַלאַךְ־המות שלוֹ. מן הספר נפתּחָה כּל הרעה… אָמנם זוֹ שלי מוֹכיחָה לי, כּי כּל זה בּא לוֹ ממבחַן־הצבא. מה עניין מבחַן־הצבא לכאן? את מבחַן־הצבא שכח זה כּבר. אַךְ מילא, אֵיךְ היה שם המַעשׂה – אִם ספר אוֹ מבחַן־הצבא, וּבינתיִים מוּטל אֶצלי תּינוֹק עלוּב־נפש, לא על שוּם אָדם מיִשראֵל, ונמק, נמק מיוֹם ליוֹם, דוֹעֵךְ כּנר. רק אלוֹהים ירחם עליו…

רגע חָלפה כּעֵין עננה קלה על פּניו המאִירים של היהוּדי שלי. אבל לא יוֹתר מרגע אֶחָד. עד מהרה הציצה החַמה, גירשה את העננה, וּפניו הבהיקוּ שוּב, עֵיניו האִירוּ וּפיו גיחךְ. ושוּב הוּא חוֹזר לסיפּורוֹ:

– הכּלָל, היכן אָנוּ עוֹמדים? כּן, נמלכתּי אֵיפוֹא וגָמַרתּי בּדעתּי לָרוּץ לקאשיֶוואריֶבקה, אֶל אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, כלוֹמר, אֶל הגביר. כּפי הרגיל, לא יצאתי לדרךְ בּידיִים ריקוֹת. לָקחתּי אִתּי מכתּב לָקחתּי אִתּי. מאֵת הרב שלָנוּ (רבּה של קוֹדני שמוֹ ידוּע). מכתּב נאֶה: “היוֹת כּפי שהשם יִתבּרךְ היה בעֶזרת מַעלָתוֹ, וידוֹ מַשׂגת להביא פּרוֹפיסוֹר אֶל בּיתוֹ בּשעת הצוֹרךְ, והיוֹת כּפי שבּנוֹ של אַלתּר שלָנוּ, לא עליכם, מוּטל גוֹסס על עֶרשׂ דוָי, אִי לָזאת אוּלי יִתעוֹרר בּלב מַעלָתוֹ ניצוֹץ של רחמים וישפּיל לָרדת ממרוֹם שבתּוֹ אֶל מַצב העני וישפּיע על כּבוֹד מַעלת האָדוֹן הפּרוֹפיסוֹר, כּי בּשוּבוֹ מדרכּוֹ סמוּךְ לקוֹדני יסוּר אֵלינוּ בּין רכּבת לרכּבת לרבע שעה לָשית עֵינוֹ על החוֹלה המסוּכּן. וּבשׂכר זה…” וגוֹמר. מכתּב יפה, כּיד השם הטוֹבה על הרב שלָנוּ.

פּתאוֹם נשמַע ציפצוּף, ואָנוּ נעצרים. היהוּדי שלי מַפסיק סיפּוּרוֹ וקוֹפץ ממקוֹמוֹ.

– אהא! תּחנה? הבה אֶקפּוֹץ אֶל המַחלקה הראשוֹנה רק לרגע אֶחָד. רק אָעיף עיִן בּהפּרוֹפיסוֹר שלי ואָשוּב תּיכף וּמיד, ואָז אסַיֵים לךָ אֶת המַעשׂה.

כּשחָזר, היוּ פּניו מאִירים יוֹתר מבּתּחילָה. לוּלא יראתי להגזים, היִיתי אוֹמר: השכינה היתה שרוּיה עליו. משיָשב על ידי, גָחַן על אָזני ולָחַש לי, כּאִילוּ חוֹשש היה, שמא יעיר את מי שהוּא:

– יָשֵן הוּא, הפּרוֹפיסוֹר שלי, יעזרהוּ אלוֹהים, שיִישן יפה די־צרכּוֹ, כּדי שיבוֹא אֵלינוּ במוֹח צלוּל… בקיצוּר, היכן עמַדנוּ בּקאַשיֶוואריֶבקה.

בּאתי אֵיפוֹא לקאשיֶוואריֶבקה וּפניתי מיד אֶל בּית הגביר, צילצלתּי בּפּעמוֹן אַחַת וּשתּיִים ושלוֹש, והנה קפץ משם בּרנש בּפרצוּף־פּנים אָדוֹם וּבסַנטר מגוּלָח, לוֹעֵס בּפיו ולוֹקק שׂפתיו, כּחָתוּל, ואוֹמר לי בּלָשוֹן יוָנית: “שטוֹ נאַדאַ?” כּלוֹמַר, מה חפצי פּה? אָמַרתּי לוֹ דווקא בּלָשוֹן יהוּדית: “מסתּמא,נאַדאַ‘; אִילמלא היה ,נאַדאַ’, לא היִיתי מטלטל עצמי לכאן ממרחַקי קוֹדני”… והרי הוּא שוֹמע את דברי, לוֹעֵס ולוֹקק שׂפתיו וּמניע בּראשוֹ: “אֵין לָבוֹא עתּה לפני אַנשי הבּיִת שלָנוּ, משוּם שהפּרוֹפיסוֹר יוֹשב”. אָמַרתּי לוֹ: “אַדרבּה, דווקא משוּם שהפּרוֹפיסוֹר יוֹשב. בּאתי לכאן, אני אוֹמר, אָמנם לשם הפּרוֹפיסוֹר”. אָמַר לי: “מה עסקים לךָ אֵצל הפּרוֹפיסוֹר?” שאֶעמוֹד אַיפוֹא וַאסַפּר לוֹ מַעשׂיוֹת! הוֹצאתי את מכתּבוֹ של הרב והגשתּי לוֹ: “נוֹחַ לךָ, אני אוֹמר, לשׂוחחַ, כּשאַתּה עוֹמד מעֵבר מזה, ועלי, אני אוֹמר, יוֹרד גשם. הא לךָ, אני אוֹמר, אֶת הדוֹקוּמנט הזה וּמסוֹר אוֹתוֹ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, לבעל־הבּיִת שלךָ, אני אוֹמַר, לעֶצם ידיו”. ואני עצמי נשאָר עוֹמד מבּחוּץ, מעֵבר הדלת מזה, וּמַמתּין עד אשר יִקראוּני. אני מַמתּין חצי שעה, אני מַמתּין שעה. אני מַמתּין שתּי שעוֹת. הגשם יוֹרד, מַבּוֹל מַיִם, ועדיִין אֵיני רוֹאֶה, שיִקראוּני. וּכבר היטב חָרה לי. לא על כּבוֹדי אני חָס כּל־כּךְ, אֶלָא על כּבוֹד הרב. הלא את המכתּב כּתב לא נַער – רב כּתב אוֹתוֹ (רבּה של קוֹדני שמוֹ ידוּע)! עמַדתּי וּמשכתּי בּפּעמוֹן עוֹד פּעם ועוֹד פּעם, עד שקפץ מבּפנים אוֹתוֹ בּרנש עצמוֹ, בּעל פּרצוּף־הפּנים האָדוֹם, בּצעקה וּבחמַת־רצח: “הראִית, הוּא אוֹמר, עזוּת של יהוּדי – מצלצל הוּא!” “הראִית, אני אוֹמר, עזוּת כּזאת, שיניחוּ ליהוּדי לעמוֹד שתּי שעוֹת בּחוּץ תּחת הגשם!” ואני פּוֹרץ אֶל הפּתח וּמבקש להיכּנס לפנים – לאָן? הלָה סגר את הדלת בּרעש, ולךְ תּבעֵהוּ לבית־דין של מַעלָה! מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? מַעשׂה לא נעים כּלָל. לחזוֹר בידיִים ריקוֹת לא נאֶה לי. ראשית, משוּם הבּזיוֹן לעצמי. הלא קצת בּעל־בּיִת אני אֶצלנוּ בּקוֹדני, לא חָלילָה קבּצן המַחזיר על הפּתחים… ואַגב לבּי דָוֶה על בּני עלוּב־הנפש…

ואוּלם הלא יש לנוּ, כּיצד אַתּה אוֹמר, אֵל גָדוֹל בּעוֹלָם. אני מַבּיט לפנַי – והנה קרבה מרכּבה רתוּמה לאַרבּעה סוּסים ועמדה ליד הדלת. אני פּוֹנה אֶל הרכּב: מַה טיבה של מרכּבה זוֹ ושל מי הסוּסים? נתבּרר לי, שזוֹהי אָמנם המרכּבה של הגביר והסוּסים של הגביר, בּשביל הפּרוֹפיסוֹר. כּלוֹמַר, רתמוּ את המרכּבה לאַרבּעה סוּסים, כּדי לָקחת אוֹתוֹ, את הפּרוֹפיסוֹר, וּלהֹוליכוֹ אל הרכּבת. מכּיוָן שכּךְ, אני אוֹמר בּלבּי, הלא שוּב טוֹב ויפה. ועדיִין לא הספּקתּי להתבּוֹנן כּה וָכה, והנה נפתּחָה הדלת ונתגלָה הוּא עצמוֹ, כּלוֹמַר, הפּרוֹפיסוֹר. ישיש קטן, זקן מוּפלָג, וּפניו – מה אוֹמַר וּמה אדבּר לךָ? – פּני מַלאָךְ, מַלאָךְ מן השמַיִים! אַחריו הוֹלךְ הגביר, הוּא אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, דווקא בּלא כּוֹבע. ומאַחרי הגביר פּוֹסע הבּרנש בּפרצוּף־הפנים האָדוֹם, נוֹשׂא בּידוֹ אֶת מזוַדתּוֹ הקטנה של הפּרוֹפיסוֹר. וּכדאי היה לךָ לראוֹת פּני גביר של מיליוֹן וָמַעלּה, אַל אֶחטא לאלוֹהים בּשׂפתי! לָבוּש הוּא מין מקטוֹרן של אָריג פּשוּט, כּזה שלוֹבשים אֶצלנוּ בּקוֹדני, מַחזיק ידיו בּכיסי מכנסיו וּמַבּיט לצדדים, פּוֹזל קצת בּעֵיניו. אני עוֹמד וּמהרהר בּפני עצמי: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! וזה יֶש לוֹ מיליוֹנים?” אבל לךְ הגש עצוּמוֹתיךָ לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!… משֶרָאני עוֹמד כּאן, נעץ בּי את עֵיניו הפּוֹזלוֹת ואָמַר לי: “מה חפצךָ?” קרבתּי אֵלָיו ואָמַרתּי לוֹ: “כּךְ וכךְ, אני אוֹמר, אני הוּא שהבאתי לךָ, אני אוֹמר, את מכתּבוֹ של הרב שלָנוּ הבאתי לךָ”. אָמַר לי: “של אֵיזה רב?” השוֹמע אַתּה? אֵין הוּא יוֹדע כּלָל, של אֵיזה רב. “של הרב הקוֹדניִי, אני אוֹמר. אני עצמי תּוֹשב אני בּקוֹדני, וּבאתי בּכוונה, אני אוֹמר, מקוֹדני אֶל הפּרוֹפיסוֹר, שיטריחַ אֶת כּבוֹד מַעַלָתו, אני אוֹמר, לקוֹדני בּין רכּבת לרכּבת לרבע שעה אֶל בּני, אני אוֹמר, יֶש לי, אני אוֹמר, בּן חוֹלה, לא עליכם, נוֹטה לָמוּת”… כּךְ, כּדברים האֵלה אָמַרתּי לוֹ, אֵין אני מַגזים לךָ אפילוּ כּחוּט השׂערה. מַה סבוּר היִיתי? סבוּר היִיתי: אָדם שקרהוּ אָסוֹן, בּת, לא עליכם, שתתה אֶצלוֹ רעל, אֶפשר יִישבר לבּוֹ, אוּלי יחוּס, אוּלי ירחם אָב עני ואוּמלָל? לבסוֹף – לא היוּ דברים מעוֹלָם! לא ענַני אפילוּ חצי דיבּוּר, אֶלָא הציץ בּעֵיניו הפּוֹזלוֹת על הבּרנש בּעל פּרצוּף־הפּנים האָדוֹם, כּאָדם האוֹמר: “שמא תּפנה מן הדרךְ את היהוּדוֹן הזה?” והפּרוֹפיסוֹר שלי נכנַס בּינתיִים עם המזוָדה לתוֹךְ המרכּבה. עוֹד רגע – ואֵין פּרוֹפיסוֹר! מה אֶעשׂה אָז? ראִיתי, כּי רע המַעשׂה לפנַי, ונמלכתּי בּעצמי: יעבוֹר עלי מה, יהי מַה שיִהיֶה – חַייב אני להציל אֶת בּני! ואני מאַמץ את לבּי כּגיבּור ורץ וּמתנַפּל אַפּיִים אַרצה לרגלי הסוּסים!… מילא כלוּם אוֹמַר לךָ, כּי נעים היה לי לשכּב תּחת רגלי הסוּסים? – אֶת זה אֵיני יוֹדע. אֵיני זוכר אפילו, כּמה זמַן שכבתּי שם. אֶפשר, שלא שכבתּי שם כּלָל. ורק יוֹדע אני, כּי לא עבר אפילוּ רגע כּממרה והישיש הקטן, כּלוֹמַר הפּרוֹפיסוֹר, כּבר עמד אֶצלי: “שטוֹ טאקוֹיֶה” ו“גוֹלוּבּטשיק”, כּלוֹמַר: מה הדבר, חביבי? – כּי אסַפּר לוֹ הכּל, אגלה לוֹ אֵת כּל חפצי, אַל אִירא דבר. והגביר עוֹמד מן הצד וּמַבּיט בּי בּעֵיניו הפּוֹזלוֹת, ואני מדבּר! ועליךָ לָדעת, כּי בּעל־דבּרן גָדוֹל בּרוּסית אֵינני, ורק בּפּעם הזאת נתן בּי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מין כּוֹח כּזה, וּפי דיבּר מאֵלָיו! סיפּרתּי לוֹ אֵת כּל נגעֵי לבּי. אָמַרתּי לוֹ: “כּךְ וכךְ, אדוֹני הפּרוֹפיסוֹר, אֶפשר מן השמַיִים ריחמוּ עלי, שאַתּה תּהיֶה השליחַ הטוֹב להשיב לי אֶת בּני, אֶת בּני יחידי, שנשאַר לי מששה בּנים, יִיבּדל מהם לחַיִים ארוּכּים. ואִם, אני אוֹמר, הדבר צריךְ לעלוֹת בּכסף, הנה יֶש לי בּכיסי שטר תּמים בּן כּף־הֵא קרבּוֹנים, כּלוֹמַר עֶשׂרים וַחמשה רוּבּל, לא שלי חָלילָה, כּי מאַיִן בּא לידי כּסף רב כּל־כּךְ? הכּסף כּספּה של אִשתּי, אני אוֹמר, מוּכן וּמזוּמן לקניית סחוֹרה בּעיר לחנוּתה. והרי אני מַפקיר, אני אוֹמר, אֶת הכָּפהֵיוֹן, יִקח הרוּחַ הטוֹב את חנוּתה של אִשתּי, וּבלבד שאַציל אֶת ילדי ממות!”… כּךְ אני אוֹמר ועוֹמד לפַתֵּחַ את הקפּוֹטה וּמבקש להוֹציא את עֶשׂרים וחמשה הכּסף שלי. עמַד הישיש הקטן, כּלוֹמַר הפּרוֹפיסוֹר, והניחַ את ידוֹ על כּתפי: “ניטשיֶבוֹ!” כּלוֹמַר: לא צריךְ ולא כּלוּם! וּמצווה אוֹתי לטפּס ולעלוֹת על המרכּבה – כּה יחַיֵיני אלוֹהים לראוֹת את בּני בּריא ושלם, אִם לא סיפּרתּי לךָ דברים כּהוָייתם! וּבכן, אני שוֹאֵל אוֹתךָ: ולא כּדאי הוּא, אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ זה, שיִהיֶה כּפּרת ציפּרנוֹ הקטנה של הפּרוֹפיסוֹר? הלא כּמעט שחַט אוֹתי בּלא סַכּין שחַט אוֹתי! אָמנם טוֹב, כּי אלוֹהים הוֹליכני והביאַני עד כּה. אבל מה היה עלי, אִילוּ היה חָלילָה להפךְ?… הא? מַה תֹּאמַר אַתּה?…

בּקרוֹן קמה המוּלָה, והיהוּדי שלי קוֹפץ ממקוֹמוֹ וּפוֹנה אל הקרר:

– קוֹדני?

– קוֹדני.

– היֵה שלוֹם וסַע בּשלוֹם ואַל תֹּאמַר לשוּם אִיש, עם מי אני נוֹסע. אֵיני רוֹצה, שיֵדעוּ אֶצלנוּ בּקוֹדני, כּי בּאתי עם פּרוֹפיסוֹר. כּל העיר תיזָעק אֵלָי!…

כּעבוֹר רגַעים, כּשאָנוּ עוֹמדים לנסוֹע הלאָה, אני רוֹאֶה בּעד החַלוֹן מיטלטלת מרכּבה צוֹלעת, רתוּמה לשני סוּסים מדוּלדלים, אפוֹרים, עגוּמים ודוֹאגים. בּמרכּבה יוֹשב אִיש זקן, קטן וצנוּם, בּמשקפיִים, בּלחָיים צעירוֹת אדוּמוֹת וּבזקנקן שׂב. ממוּלוֹ, בּקצה המרכּבה, מצדד ויוֹשב היהוּדי שלי, כּוּלוֹ כּתלוּי בּמשקוֹלת, מֵישיר מַבּטוֹ אֶל עֵיני הזקן וּמתנוֹדד על מוֹשבוֹ, וּפניו מַזהירים, ועֵיניו – עוֹד מעט ותצאנה מחוֹריהן.

צר לי, שאֵין בּידי כּלי־צילוּם. כּדאי היה לצלם את דמוּתוֹ של היהוּדי הזה. יִראֶה העוֹלָם ויֵדע מַה טיבוֹ של אִיש מאוּשר – המאוּשר בּכל אַנשי קוֹדני.

הפּעם היִינוּ כּשני מניינים יהוּדים בּקרוֹן המַחלקה השלישית וישבנוּ לא ברחבוּת יתירה. כּלוֹמַר, ישבוּ רק אֵלה, שהקדימוּ לתפּוֹס לָהם מקוֹמוֹת, ואִילוּ השאָר עמדוּ בּמַעבר, נשענים אֶל דוֹפני הסַפסלים, ואַף־על־פּי־כן גם הם לָקחוּ חלק בּשיחָתם של היוֹשבים. והשׂיחָה היתה שׂיחָה חַיה מאוֹד. הכּל דיבּרוּ, והכּל יחד, כּדרךְ העוֹלָם. הדבר היה עם השכּמַת הבּוֹקר. קהל הנוֹסעים קמוּ משינה ארוּכּה, התפּללוּ, סעדוּ אֶת לבּם, הרבּוּ לעשן סיגָריות לשׂוֹבע נַפשם, ודעתּם היתה זחוּחָה עליהם, נוֹחָה לשׂיחָה. על מה שׂוֹחחוּ? על כּל מה שהפּה יכוֹל למַלל. כּל אֶחד בּיקש לסַפּר דבר חָדש, המתרגש וּמפרכּס בּעוֹלָם, שיהא מוֹשךְ את הלבבוֹת, שהכּל יֹאבוּ לשמוֹע. ואוּלָם אַף אֶחָד מראשי המדבּרים לא עלה בּידוֹ לתפּוֹס את השוֹמעים בּלבּם, וּמדי פּעם בּפעם עברוּ מעניין לעניין. הנה דיבּרוּ על היבוּל, על חיטים ושיבּלי־שוּעל שנַעשׂוּ יפוֹת בּשנה זוֹ, והנה עברוּ בּקפיצה אַחַת אֶל המלחָמה. לא נשתּהוּ בּמלחָמה אַף חמשה רגָעים, וּכבר קפצוּ אֶל הריֶבוֹלוּצייה, מן הריֶבוֹלוּצייה פּנוּ אֶל הקוֹנסטיטוּצייה, וּמן הקוֹנסטיטוּצייה נפלוּ ממילא אֶל תּוֹךְ הפּוֹגרוֹמים, עם הרציחוֹת והרדיפוֹת והגזירוֹת הרעוֹת, המתחַדשוֹת על היהוּדים חדשוֹת לבּקרים, עם הגירוּשים מן הכּפרים, עם הריצה לאמריקה, עם שאָר צרוֹת וּפוּרעניוֹת, ההוֹלכוֹת בּעקבוֹתיהם: פּשיטוֹת־רגל, אֶכּספּרוֹפּריאֶציוֹת, מַצב־מלחָמה, תּליוֹת, רעב, חלירע, פּוּרישקיֶביטש, אַזיֶב…

“אַזיֶב!”

אֶחָד הוֹציא מפּיו את השם הזה, וכל הקרוֹן היה למרקחה: אַזיֶב זה, חלאַת מין האָדם, מַלשין וּפרוֹבוֹקאטוֹר, שמכר את נַפשוֹ לשׂטן, שמסר את חביריו הריֶבוֹלוּציוֹנרים לממשלת הזדוֹן להעלוֹתם לגרדוֹם, יהוּדי הוּא, לבָשתּנוּ וּלחרפּתנוּ! אָמנם יהוּדי מוּמר, משוּמד מנוּדה, ואַף־על־כן ממוֹצא יהוּדי, שחילל שם יִשׂראֵל בּרבּים. אוֹי לָנוּ, שהגענוּ לכךְ!…

– אַל־נא יִחַר אַפכם בּי, כּוּלכם אֵינכם אֶלָא בּהמוֹת! עניין מצאוּ לענוֹת בּוֹ – אַזשיֶב! ראוּ־נא את הרעש אשר הקימו פּה – אַזשיֶב! מִי הוּא וּמה הוּא אַזשיֶב? סתם מנּוָול, חדל־אִישים, אֶפס שבּאפסים, מסוֹר וּמשוּמד נבזה! אִם אַתּם לוּא בַּקשוּני, ואסַפּר אני לָכם מַעשׂה בּמָסוֹר יהוּדי, אָמנם אֶחָד מאַנשי עירנוּ קאמינקה, ואָז תּוֹדוּ כּוּלכם ותאֹמרוּ, כּי אַזשיֶב הוּא בּפניו, שַווּ־נא בּנַפשכם, כּכלב בּפני אָדם!

בּלָשוֹן זוֹ יצא אֶחָד מן הנֹוסעים, מאֵלה שלא מצאוּ לָהם מקוֹם בקרוֹן והיוּ תּלוּיִים ועוֹמדים בּין דוֹפני הסַפסלים. הוֹפךְ אני את ראשי ונוֹשׂא אֶת עֵינַי, ואני רוֹאֶה בּן־אָדם מפוּטם וּמוּצק, בּכוֹבע־משי של שבּת, בּפנים אדוּמים, זרוּעים עדשים, בּעינַיִים שׂוֹחקוֹת וּבלא שינַיִים קדמיוֹת. וּמפני שחסרוֹת לוֹ השינַיִים הקדמיוֹת, הרי הוּא הוֹגה את הזיִין, הסָמךְ והצָדי מתּוֹךְ ציפצוּף, ולָכן יוֹצא מפּיו לא “אַזיֶב”. אֶלָא “אַזשיֶב”.

בּעֵינַי מצא בּן־האָדם הזה חן בראִייה ראשוֹנה. נראוּ לי לשוֹנוֹ הפּסקנית, המַכרעת, שאֵין להרהר אַחריה, אוֹפן דיבּוּרוֹ מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת, וּבעיקר – התייחסוּתוֹ אֶל כּוּלָנוּ כּאֶל בּהמוֹת. אנשים כּאֵלה מעוֹררים בּי אֶת יֵצר הסַקרנוּת.

משקיבּלוּ הנוֹסעים מפּי יהוּדי קאמינקאִי לפתע פּתאוֹם תּעוּדה של בּהמוֹת, נשתּתּקוּ כּוּלָם בּרגע הראשוֹן כּנדהמים, כּאִילו שפכוּ קיתּוֹן של צוֹננים על ראשם. אבל עד מהרה התאוֹששוּ, הבּיטוּ אִיש אֶל פּני רעֵהוּ בּגיחוּךְ ואָמרוּ אֶל היהוּדי הקאמינקאִי:

– רצוֹנךָ, שנבקש ממךָ, והרי אָנוּ עוֹשׂים רצוֹנךָ וּמבקשים ממךָ. אַדרבּה, סַפּר־נא לָנוּ ונשמַע, מה אֵירע אֶצלכם בּקאמינקה? אבל לָמה תּעמוֹד? לָמה לא תּשב? אֵין לךָ מקוֹם? יהוּדים! הוֹאִילוּ בּטוּבכם לָזוּז קצת, פַּנוּ מקוֹם, בּמחילָה מכּבוֹדכם, ליהוּדי מקאמינקה!

והנוֹסעים, שישבוּ צפוּפים למַדי, דחקוּ עוֹד מעט את עצמם וּפינוּ מקוֹם להיהוּדי הקאמינקאִי. והיהוּדי הקאמינקאִי ישב בּתוֹכם בּהרחָבה, כּסַנדק בּברית־מילה, המכין עצמוֹ לקבּל על בּרכּיו את הרךְ הנוֹלָד, הזיז למַעלָה את כוֹּבעוֹ על ראשוֹ, חָשׂף קצת זרוֹעוֹתיו וּפתח בּלשוֹנוֹ המדבּרת גדוֹלוֹת כּךְ:

שמעוּני אֵיפוֹא, יהוּדים חביבים שלי. מַעשׂה זה, שאני אוֹמר לסַפּר לָכם, אֵינוֹ, עליכם לָדעת, פּזמוֹן מן הפּזמוֹנוֹת, שקוֹראִים בּספר מן הספרים, ולא סיפּוּר־בּדים מאֶלף לילה ואֶחָד, הרי זה, שווּ־נא בּנַפשכם, מאוֹרע אמיתּי, דברים כּהוייתם, שקָרוּ ונהיוּ מַמש אֶצלנוּ, בּעירנוּ קאמינקה. אָבי, עליו השלוֹם, סיפּר לי בּמוֹ פיו, כּי הוּא עצמוֹ שמע את הדבר מפּי אָביו כּמה וכמה פּעמים. להוֹדיעכם, שכּל המַעשׂה כּוּלוֹ היה כּתוּב אֶצלנוּ בּפינקס ישן, שעלה בּאֵש בּזמַן השׂריפה הגדוֹלָה בּעירנוּ. רשאִים אַתּם לצחוֹק כּכל אַוַת־נַפשכם, אבל אני אוֹמר לָכם: חבל על אוֹתוֹ פּינקס שנשׂרף. שם היוּ כּתוּבים, כּפי שאוֹמרים, סיפּוּרי־מעשׂיוֹת יפים מאוֹד, יפים פּי־עשׂרה מאֵלה, הנדפּסים בּימינוּ בּספרים וּבעיתּוֹנים.

קיצוּר המַעשׂה, הדבר היה בּימי ניקוֹלאי הראשוֹן, ימים של מַכּת־מַרדוּת. מה אַתּם מחַייכים? כּלוּם יוֹדעים אַתּם פּירוּשה של מַכּת־מַרדות? מַכּת־מַרדוּת פּירוּשה, שהיוּ מַכּים את אֵלה, שנחתּךְ גזר־דינם לרעה, מַכּת־מַרדוּת. היוּ דנים אוֹתם בּריצה בּין הטוּרים. וּמַה פּירוּשה של ריצה בּין הטוּרים – אַף זה אֵינכם יוֹדעים? צריךְ אני אֵיפוֹא לבאֵר לָכם בּאֵר היטב. שווּ־נא בּנַפשכם שני טוּרים של חַיילים ניצבים מזה וּמזה ושבטי־ברזל בּידיהם, ואַתּם מטיילים בּיניהם, הלוֹךְ וָשוֹב, כּעֶשׂרים פּעם וָמַעלָה, ערוּמים, בּמחילָה מכּבוֹדכם, כּביוֹם צאתכם מבּטן אִמכם, והחַיילים עוֹשׂים לָכם מַה שעשׂה לָכם רבּכם בּחדר, כּשלא רציתם ללמוֹד… וּבכן, כּבר יוֹדעים אַתּם טעמה של ריצה בּין הטוּרים? יכוֹלים אַתּם אֵיפוֹא להוֹסיף ולשמוֹע.

וַיהי היוֹם, וּבעירנוּ אֵירע מַעשׂה. פּקוּדה בּאה משׂר־הפּלךְ, – וואסילטשיקוֹב היה בּימים ההם שׂר־הפּלךְ אֶצלנוּ, – לָדין בּמַכּת־מַרדוּת יהוּדי אֶחָד מאַנשי קאמינקה וקיבקה שמוֹ. מי היה קיבקה זה וּמה חָטא? בּסַךְ־הכּל היה קיבקה פּוּנדקי, מַחזיק בּית־מַרזחַ, לא מאַנשי המַעלָה, וגם רווק היה, כּלוֹמַר, בּחוּר זקן, ששהה בּלא אִשה עד שהלבּין ראשוֹ. נמלךְ קיבקה זה ונכנַס בּויכּוּחַ עם הגוֹיִים השוֹתים ייש בּבית־המַרזחַ שלוֹ, בּראשוֹן בּשבּת היה מַעשׂה, והתנַצח עמהם בּענייני אמוּנה ודת: “נאַש בּוֹג – וואַש בּוֹג”, כּלוֹמַר: אלוֹהינוּ, אלוֹהי היהוּדים, הוּא האלוֹהים. וכךְ היוּ מנַצחים זה אֶת זה בהלָכה, עד שהגוֹיִים הביאוּ את זקן העֵדה שלָהם ואת קצין־המחוֹז וכתבוּ שׂיטנה על קיבקה ועשׂוּ לוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, פּרוֹטוֹקוֹל. קוּם אֵיפוֹא, פּוּנדקי שכּמוֹתךָ והַעמד להגוֹיִים הין ייש, ויבטלוּ את הפּרוֹטוֹקוֹל! אָמר הוּא, “לא! קיבקה מדבָרוֹ לא ישוּב אָחוֹר!” גם עקשן הוּא, נוֹסף על כּל הצרות! מַה סבוּר היה? סבוּר היה, שמסתּמא יטילוּ עליו עוֹנש כּסף, ויֵצא ידי חוֹבתוֹ בּשלוֹשה קרבּוֹנים. מי פּילל לגזר־דין כּזה, שבּשביל פּליטת־פּה של בּחוּר טיפּש יִדַינוּ דינוֹ של אָדם למַכּת־מַרדוּת? קיצוּר המַעשׂה, תּפסוּ לוֹ לקיבקה והוֹשיבוּהוּ, שווּ־נא בּנַפשכם, בּבית־הסוֹהר, עד אשר יעשׂוּ לוֹ משפּטוֹ ודינוֹ, יריצוּהוּ בּכבוֹד והדר עֶשׂרים וחָמש פּעמים בּין שבטי־ברזל, כּאשר ציוָה אלוֹהים.

מילא, הלא משערים אַתּם מסתּמא כּל מַה שנתרחש אֶצלנוּ בּקאמינקה, כּששמעוּ מַעשׂה כּזה. ואֵימתי קרה האָסוֹן? דווקא בּלילה, בּליל שבּת. למחר, כּשהשכּימוּ בּבּוֹקר וּבאוּ לבית־הכּנסת, הרימוּ קוֹל־זוָעוֹת: “תּפסוּ לוֹ לקיבקה!” “דנוּ דינוֹ למַכּת־מרדוּת!” “למַכּת־מַרדוּת? על מה ולָמה?” "על מַעשׂה־שטוּת, על פּליטת־פּה! “עלילָה!” “מה עלילָה? יהוּדי יֶש לוֹ לָשוֹן ארוּכּה!” “ואִם יֶש לוֹ ליהוּדי לָשוֹן ארוּכּה, מַה בּכךְ? כּלוּם על לָשוֹן ארוּכּה דנים בּמַכּת־מַרדוּת? הכיצד? אַיךְ ידינוּ יהוּדי בּמַכּת־מַרדוּת? ויהוּדי שלָנוּ, קאמינקאִי!”…

כּךְ רעשוּ ורתחוּ, כּמוֹ בּקלחת, אַנשי קאמינקה שלָנוּ כּל אוֹתוֹ היוֹם, עד מוֹצאַי שבּת. וּבמוֹצאַי שבּת, לאַחַר ההבדלה, פּרצוּ בּהמוֹן אֶל בּית סָבי, רב ניסיל שפּירא נקרא שמוֹ: “היִיתּכן, רב ניסיל, לָמה תּחריש? אֵיךְ תּרשה לעשׂוֹת כּדבר הזה, שילקוּ יהוּדי, אֶחָד משלָנוּ, קאמינקאִי?”

והלא תּשאלוּ מסתּמא, מה ראוּ שבּאוּ בּטענוֹת דווקא אֶל סבי? לפיכךְ חַייב אני לאמוֹר לָכם, כּי סבי, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתוֹ, היה – לא משוּם שאני רוֹצה כּאן להתפּאֵר לפניכם – הגָדוֹל והנאֶה, הטוֹב והמשוּבּח, העשיר והמפוֹאָר בּכל בּעלי־הבּתּים החשוּבים בּעירנוּ, אַף תּקיף וּמקוּבּל אֵצל השלטוֹנוֹת, ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא גם חָכם מחוּכּם היה וּבעל־מוֹחֵ גָדוֹל. כּששמע סבי את קוֹל הצעקה, קם ממקוֹמוֹ והתהלךְ אַט בּבּיִת פעמים אחָדוֹת לכאן וּלכאן (טבעוֹ היה בּכךְ: כּשהיה שוֹקע במַחשבוֹת, – כּךְ סיפּר אָבי, עליו השלוֹם, – היה אוֹהב להתהלךְ בּבּיִת פּעמים אחָדוֹת לכאן וּלכאן). אַחַר־כּךְ עמד מלֶכת ואָמַר אֶל הקהל: “ילָדים! לכוּ לביתכם. אַל תּתעצבוּ כּלָל אֶל לבּכם. הכּל, אִם יִרצה השם, על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. בּקאמינקה עירנוּ עדיִין לא היה לָנו, בּרוּךְ השם, עד עכשיו יהוּדי מוּצלָף, וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ לא יִהיֶה לָנוּ גם להבּא”…

כּדברים האֵלה אָמַר לָהם סבי, עליו השלוֹם, וּבעיר ידעוּ, כּי רב ניסיל שפּירא שאָמַר דבר, הרי הדבר אָמוּר. לשאוֹל אוֹתוֹ: אֵיךְ, וּמה, ואֵימתי – את זה שׂנא תּכלית שׂנאָה. יהוּדי נגיד היה, ותקיף אֵצל השלטוֹנוֹת, וּבעל־מוֹחַ גָדול – עם אָדם כזה נוֹהגים מידת דרךְ־אֶרץ. וּמה אַתּם סבוּרים? כּאשר אָמַר סבי, כּן היה. מה היה אֵיפוֹא? המתּינוּ לי, ותשמעוּ.

כּשראה היהוּדי הקאמינקאִי, כּי הקהל בּקרוֹן כּבר מתוּחַ די צרכּוֹ, והכל רוֹצים לשמוֹע מַה יהא להלָן, עמד מִסַפּר, הוֹציא מכּיסוֹ קופסַת־טאבּאק גדוֹלָה והתחיל לגלוֹל לאַט סיגָרייה. אחָדים מן השוֹמעים קפצוּ בּבת אַחַת להגיש לוֹ אֵש – כּל־כּךְ עלתה חשיבוּתוֹ של היהוּדי הקאמינקאִי בּקרוֹן, אַחַר־כּךְ, כּשעישן את הסיגָרייה וּבלע אֶל קרבּוֹ את עשנה, חָזר אֶל סיפּוּרוֹ בּכוֹחוֹת מחוּדשים.

– עתּה תּשמעוּ מַה פּעל יהוּדי חָכם, כּוונתי אָמנם לסבי שלי, זכר צדיק לברכה. נמלךְ סבי ועשׂה בּסֵךְ־הכּל מַעשׂה של מַה־בּכךְ, דהיינוּ: שידל בּדברים את השלטוֹנוֹת, כּי הנידוֹן למַכּת־מַרדוּת, הוּא קיבקה, בּישיבתוֹ בּבית־הסוֹהר, יִגוַע שם, שווּ־נא בּנַפשכם, לרגע קטן וימוּת… מה אַתּם מַבּיטים בּי? אֵין אַתּם מבינים פּשר דבר? אוֹ שמא חוֹששים אַתּם, שהשקוּ אוֹתוֹ סַם־המות? אל תּיראוּ ואַל תּפחָדוּ. אֶצלנוּ אין מַשקים יהוּדי סַם המות. אֶלָא מה עשׂוּ? עשׂוּ דבר נאֶה מזה. בּאוּ לידי הסכּם, שקיבקה זה יעלה על משכּבוֹ בּריא ושלם בּגוּפוֹ, וכאשר יקוּם בּבּוֹקר, יקוּם מת… וּבכן, כּבר ירדתּם לסוֹפוֹ של דבר? אוֹ שמא צריךְ אני ליתּן אֶצבּע בּפיכם, כּדי שתּשכּוּה?…

כּךְ הוָה. פּעם אַחַת בּבּוֹקר בּא שליחַ מבּית־הסוֹהר וּבידוֹ נייר אֶל סבי: היוֹת כּפי שבּלילה הזה מת בּבית־הסוֹהר יהוּדי בּשם קיבקה, והיוֹת כּפי שסבי הוּא גבּאי ראש וראשוֹן בּחברה קדישא, אִי לָזאת צריךְ להוֹציא את המת מבּית־הסוֹהר ולעשׂוֹת לוֹ כּדת וּכדין, כּלוֹמַר, להביאוֹ לקבר יִשׂראַל… מַה תֹּאמרוּ על מין מלָאכה שכּזוֹ? מלָאכה נאָה, האַף אֵין זאת? חַכּוּ כּמעט רגע. אַל־נא בּחָפזכם. נקל לדבּר דבר מלעשׂוֹת מַעשׂה. אַל תּשכּחוּ, כּי מת כּאן לא סתם יהוּדי, אֶלָא יהוּדי המעוֹרב עם כּפתּוֹרים של חַיילים… עם שׂר־הפּלךְ… עם מַכּת־מַרדוּת… וכי קלה זוֹ בעֵיניכם?… ראשית חָכמה, צריכים היוּ להשתּדל, שלא ינַתּחוּ ולא יִבדקוּ את גוּפת הנפטר קוֹדם הקבוּרה. לכךְ צריכים היוּ להיזקק להרוֹפא, כּלוֹמַר, שהרוֹפא יִתּן כּתב כּתוּב וחָתוּם בּעֶצם ידוֹ, כּי בּדק את הנפטר לאַחַר פּטירתוֹ וּמצא, כּי המת מת מדפיקת הלב, מין שבץ, לא עליכם, אָחַז אוֹתוֹ… גם על שאָר השלטוֹנוֹת השפּיעוּ, שכּוּלָם יחתּמוּ על הנייר הזה, – ותם ונשלם. אֵין קיבקה. מת קיבקה.

מילא, בּכמה עלה הדבר הזה לעירנוּ – רשאִים אַתּם כּוּלכם פּה בּקרוֹן להתבּרךְ בּלבבכם, שתּרויחוּ בּכל חוֹדש. שמא חוֹששים אַתּם להפסד, הרי אני מצטרף אליכם כּשוּתּף. וּמי עשׂה כּל זאת? סבי, עליו השלוֹם. על סבי אֶפשר היה לסמוֹךְ. הוּא הוֹציא מתּחת ידוֹ, עליכם לָדעת, דבר מתוּקן, מחוּשב וּמחוּכּם, עגוֹל וחָלָק מכּל צדדיו, ועוֹד בּאוֹתוֹ היוֹם, לפנוֹת עֶרב, בּאוּ השמשים של חברה קדישא עם המיטה ונטלוּ את הנפטר החָשוּב, כּלוֹמַר את קיבקה, ונשׂאוּ אוֹתוֹ מבּית־הסוֹהר אֶל בּית־הקברוֹת בּכבוֹד רב, כּלוֹמַר, חַיילים אחָדים הלכוּ אַחַר המיטה, וּמאַחריהם – כּל העיר. בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לָכם דיבּוּרים ארוּכּים – קיבקה לא פּילל מימיו, כּי יִזכּה ללוָיה כּזאת אַחַר מוֹתוֹ. וּכשהגיעוּ לשער בּית־הקברוֹת, נתנוּ להחַיילים, שווּ־נא בּנַפשכם, לגימַת ייש הראוּיה להתכּבּד ושילחוּ אוֹתם למקוֹמם, ואת המת הכניסוּ לתוֹךְ החָצר, ושם כּבר עמד מוּכן וּמזוּמן שמעון בּעל־העגָלָה (אני קוֹרא לָכם בּשמוֹ, כּפי שאָבי, עליו השלוֹם, סיפּר לי) עם אַרבּעה סוּסים דוֹהרים־דוֹלקים, וּבטרם קרא הגבר כּבר היה הנפטר שלָנוּ, שווּ־נא בּנַפשכם, הרחק מן העיר, וּמשם יצא בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת בּדרךְ ישרה לראדיוויל, וּמראדיוויל, מעֵבר לגבוּל, לברוֹד.

דבר הלָמד מאֵלָיו, כּי עד שלא חָזר שמעוֹן בּעל־העגָלָה מראדיוויל, לא נתנה קאמינקה שינה לעֵיניה. כּל אַנשי העיר התהלכוּ בּפחָדים גדוֹלים, מְצֵירים וְדוֹאגים. ועל כּוּלָם – סבי, עליו השלוֹם. מי יוֹדע? שמא, חַס ושלוֹם, יִתפּשׂוּהוּ על הגבוּל חַי, את המת הנאֶה, כּלוֹמר את קיבקה, ויביאוּהוּ לכאן בּריא ושלם, הלא אָז אַחַת דתה של כּל העיר להתחַייב בּסַךְ־הכּל חוֹבת גָלוּת לסיבּיר!… אבל בשׂכר זה, כּשעזר אלוֹהים ושמעוֹן בּעל־העגָלָה חָזר בּשלוֹם מראדיוויל עם אַרבּעת סוּסיו הדוֹלקים והביא מאֵת קיבקה מכתּב, כּתוּב בּעֶצם ידוֹ: “בּיקשתּי להוֹדיע כּי אני בּברוֹד” – היתה בּעיר שׂמחָה ושׂשׂוֹן, עשׂוּ סעוּדה, כּמוּבן, בּביתוֹ של סבי, ושלחוּ לקרוֹא להמַשגיחַ של בּית־הסוֹהר, עם קצין־המחוֹז, עם הרוֹפא, עם שאָר כּל השלטוֹנוֹת, ושׂמחוּ כּל אוֹתוֹ הלילה, כּליזמרים ניגנוּ, והגוֹיִים שתוּ לשָכרה עד כּדי כּךְ, שהמַשגיחַ של בּית־הסוֹהר נפל, שווּ־נא בּנַפשכם, על צוארי סבי ועל צוארי כּל המשפּחה ונשק לָהם מנשיקוֹת פּיו בּוַדאי עֶשׂר פּעמים, וקצין־המחוֹז יצא עם עלוֹת השחר בּלא תּחתּוֹנים, בּמחילָה מכּבוֹדכם, לרקד על גג בּיתוֹ של סבי. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם – פּדיוֹן שבוּיִים! הצילוּ יהוּדי מעוֹנש מַלקוּת!… אִם כּן, הלא טוֹב ויפה? האַף אֵין זאת? חַכּוּ כּמעט קט, יהוּדים חביבים שלי, – רק כּאן מַתחיל עֶצם המַעשׂה. אִם רוֹצים אַתּם לשמוֹע להלָן, אבקש מכּם להמתּין לי קצת. כּאן, בּתּחנה הזאת, מוּכרח אני לָרדת לרגע קל, לָקחת דברים עם מנַהל התּחנה, שיֹאמר לי בּדיוּק, אֵימתי נַגיע לבאראנוֹביטש. כּלוֹמַר, נסוֹע אֶסַע הרחק מבּאראנוֹביטש, ורק בּבאראנוביטש אני צריךְ לָרדת ולעבוֹר מרכּבת לרכּבת…

אֵין בּרירה. מוּכרחים אּנו להמתּין. היהוּדי הקאמינקאִי יוֹרד לדבּר עם מנַהל התּחנה על־אוֹדוֹת בּאראנוֹביטש, והנוֹסעים בּקרוֹן נדבּרים בּינתיִים אִיש אֶל רעֵהוּ על היהוּדי הקאמינקאִי ועל המַעשׂה הקאמינקאִי.

– מַה בּעֵיניכם היהוּדי?

– יהוּדי כּהלָכה.

– גרעיני.

– אִיש־דברים.

– אֵינוֹ זקוּק ל“אַתּ פּתח לוֹ”.

– והמַעשׂה?

– מַעשׂה נאֶה.

– אַךְ קצר.

אַגב, יֶש כּאן בּין הנוֹסעים האוֹמרים, כּי גם בעירם אֵירע מַעשׂה כּזה. כּלוֹמַר, לא מַעשׂה כּזה בּדיוּק, אֶלָא מעֵין זה. וּמשוּם שכּל אֶחָד מבקש לסַפּר את המַעשׂה שלוֹ, קמה בּקרוֹן המוּלָה. עד שנכנַס היהוּדי הקאמינקאִי. וּמשנכנַס היהוּדי הקאמינקאִי, הכּל משתּתּקים. היוֹשבים נדחָקים יחד, והעוֹמדים בּין הסַפסלים ניצבים כּנֵד, מוּכנים וּמזוּמנים להקשיב ולשמוֹע.

– וּבכן, היכן אָנוּ עוֹמדים? נפטרנוּ אֵיפוֹא, בּרוּךְ השם, מיהוּדי ששמוֹ קיבקה. האַף אֵין זאת? כּךְ סבוּרים אַתּם? אִם כּן, טעוּת היא בּיֶדכם, יהוּדים חביבים שלי. עבר חצי שנה, אוֹ שנה, לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק, והנה נמלךְ יהוּדי ששמוֹ קיבקה ושלח מכתּב, שווּ־נא בּנַפשכם, על שם סבי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ: “ראשית, הוּא כּוֹתב, בּיקשתּי להוֹדיע, כּי הנני, בּרוּךְ השם, בּקו החַיִים והשלוֹם, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע כּזאת גם מכּם, אָמן. והשנית, הוּא כּוֹתב, נשאַרתּי בּלא פּרוּטה לפוֹרטה וּבלא שוּם משלח־יד בּמקוֹם נכר, בֵין אַשכּנַזים. הם אֵינם שוֹמעים את לשוֹני, ואני אֵיני שוֹמע את לשוֹנם. וּמקוֹם להרויחַ למחייתי אַיִן, גם כּי אֶגוַע ואָמוּת. על כּן, הוּא כּוֹתב, בּיקשתּי לשלוֹחַ…” המבינים אַתּם, עד היכן הגיעה חָכמתוֹ של חָכם זה? מבקש הוּא, כּי יִשלחוּ לוֹ כּסף! דבר הלָמד מאֵלָיו, שצחקוּ היטב על חלוֹמוֹתיו ועל דבריו, קרעוּ אֶת מכתּבוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, עשׂרה קרעים ושכחוּ את המַעשׂה. לא יצאוּ שלוֹשה שבוּעוֹת וּבא שוּב מכתּב, שוּב מן הנפטר, כּלוֹמַר מקיבקה, ושוּב על שם סבי, ושוּב “בּיקשתּי לשלוֹחַ”. אֶלָא ש“בּיקשתּי לשלוֹחַ” זוֹ בּאה הפּעם בּתוֹספת טענוֹת חריפוֹת: “הכיצד, הוּא כּוֹתב, מַה ראוּ בּוֹ, שהביאוּ צרה על ראשוֹ? מוּטב היה, הוּא אוֹמר, לוּא הלקוּ אוֹתוֹ פעם אֶָחָת. אֶת המַלקוּת, הוּא אוֹמר, היה שוֹכחַ זה כּבר והיה עוֹמד בּפרנסתוֹ כּבתּחילָה, לא שיִתהלךְ עתּה בּטל וּמבוּטל, הוּא אוֹמר, בּין האַשכּנַזים ויִפּח את נַפשוֹ בּרעב”…

כּשקיבּל סבי, עליו השלוֹם, מין מכתּב כּזה, מיד שלח לקרוֹא אֵלָיו אֶת העיר: “מַה לעשׂוֹת? יהוּדי מת בּרעב. צריךְ לשלוֹחַ לוֹ מַשהוּ”. וּכשרב ניסיל שפּירא אוֹמר דבר, אֵין מסרבים לוֹ. עמדוּ אַנשי העיר ונתנוּ אִיש כּאשר נדָבוֹ לבּוֹ, אֶחָד המַרבּה ואֶחָד המַמעיט (המַרבּה מכּוּלָם היה סבי עצמוֹ, כּלוּם אֵינכם מבינים זאת מאליכם?), ושלחוּ לוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, מעט כּסף – ושוּב שכחוּ, כּי היה לפנים יהוּדי ששמוֹ קיבקה.

ואוּלָם קיבקה לא שכח, המבינים אַתּם, כּי יש עיר ששמה קאמינקה. עבר שוּב חצי שנה, אוֹ שנה, לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק, ולא בּא, כּסבוּרים אַתּם, שוּב מכתּב ממנוּ? ושוּב על שם סבי, ושוּב “בּיקשתּי להוֹדיע”, ושוּב “בּיקשתּי לשלוֹחַ”, והפּעם, תּוֹדה לאֵל עֶליוֹן, בּצירוּף מַזל טוֹב. “בּאשר בּכן, – כּוֹתב הוּא בּמכתּבוֹ, – כּפי שזה לא כּבר נַעשׂה חָתן, נוֹשׂא הוּא כּלה הגוּנה מאוֹד, בּת־טוֹבים וּממשפּחה נאָה, על כּן בּיקשתּי לשלוֹחַ – כּלוֹמַר, שיִשלחוּ לו –מאתיִים זהוּבים, שהבטיח להשליש בּתוֹרת נדוּניה. שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, יִתבּטל השידוּךְ”… מַה תּאֹמרוּ לאָסוֹן כּזה? קיבקה יִישאֵר חָלילָה בּלא כּלה! בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לָכם דיבּוּרים רבּים, אֶת המכתּב נשׂאוּ בּקאמינקה על כּפּיִים, הכּל בּידחוּ בּוֹ את דעתּם וּמילאוּ שׂחוֹק פּיהם: “מַזל טוֹב לָנוּ”… “קיבקה נַעשׂה חָתן”… “השמַעתּם? מאתיִים זהוּבים נדוּניה”… בּת־טוֹבים"… “חַה־חַה־חַה!”…

ואוּלָם הצחוֹק לא האריךְ ימים, כּי כּעבוֹר שבוּעוֹת מספּר בּא, שווּ־נא בּנַפשכם, מכתּב, שוּב ממנוּ, ושוּב אֶל סבי, ורק הפּעם בּלא “בּיקשתּי להוֹדיע”, אֶלָא “בּיקשתּי לשלוֹחַ” בּלבד. “לפלא הוּא בּעֵיניו, הוּא כּוֹתב, שעדיִין לא שלחוּ לוֹ את מאתיִים הזהוּבים, שהבטיחַ להשליש. אִם לא יִשלחוּ לוֹ מיד, הוּא אוֹמר, את מאתיִים הזהוּבים, יֶחדל מהיוֹת חָתן, וּמחמת בּזיוֹן, הוּא אוֹמר, לא תּהיֶה לפניו אֶלָא דרךְ אַחַת: אוֹ לטַבּע עצמוֹ בּנהר, אוֹ לָשוּב הבּיתה, לקאמינקה, ושוֹטוֹ בּידוֹ”…

הדברים האַחרוֹנים האֵלה, שווּ־נא בּנַפשכם, הגיעוּ אֶל אַפּם של אַנשי העיר, וחָדלוּ לצחוֹק. וּבאוֹתוֹ עֶרב נכנסוּ לאספה בּבית סבי בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּקאמינקה ונמנוּ וגָמרוּ, כּי אחָדים מנכבּדי היהוּדים וּנשׂוּאֵי־הפּנים, וסבי בּתוֹכם, יִקחוּ את מטפּחוֹתיהם ויֵצאוּ, בּמחילָה מכּבוֹדם, בּעיר לאסוֹף נדוּניה בּשביל קיבקה. כּלוּם בּרירה היתה בּידם? ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שצריכים היוּ לכתּוֹב לוֹ גם מַזל טוֹב וּלברךְ את החָתן בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, כּי יאריךְ עמה ימים בּעוֹשר וּבכבוֹד ויִזכּה לבנים ולבני בנים, הכּל כּנהוּג וכמקוּבּל. מַה סבוּרים היוּ? כּשיִשׂא אִשה ויכניס את ראשוֹ בּעוֹל משפּחה, יִשכּח ממילא, כּי יש קאמינקה בּעוֹלָם. לבסוף – לא הוֹעילוּ חכמים בּתקנתם. אַדרבּה. לא עבר חצי שנה, אוֹ שנה, לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק, – ולא בּא, כּסבוּרים אַתּם, שוּב מכתּב ממנוּ? מה הוּא רוֹצה עוֹד? “באשר בּכן, כּפי שנשׂא אִשה, הוּא כּוֹתב, וּמצא דווקא טוֹב, אלוֹהים הוֹכיחַ לוֹ אֵשת־נעוּרים, הלוַאי יהי חלקם של כּל בּני יִשראֵל כּמוֹהוּ; אֶלָא מה? אֵין דבר מוּשלָם, הוּא אוֹמר, בּכל המַעלוֹת. אָב יֶש לָה – לוּא בּלעה האדמה אוֹתוֹ בּטרם הכּירוֹ! שקרן, מתעתּע, נוֹכל, שוֹדד בּצהריִים! הלָה, הוּא כּוֹתב, הוֹציא מידוֹ בּמרמה את מאתיִים הזהוּבים וגירש אוֹתוֹ עם אִשתּוֹ החוּצה. על כּן, הוּא כּותב, בּיקשתּי לשלוֹחַ – כּלוֹמַר, שיִשלחוּ לוֹ מאתיִים זהוּבים אחרים. שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, אֵין לוֹ אֶלָא להשליךְ אֶת עצמוֹ חַיִים אֶל תּוֹךְ הנהר, אוֹ לָשוּב הבּיתה ושוֹטוֹ בּידוֹ”…

זאת הפּעם היטב חָרה להעיר, ללא שוּם ליצנוּת. שתּי פעמים נדוּניה? הלא אֵין זה אֶלָא מַעשׂה מנוּוָל! נמנוּ וגָמרוּ, שלא להשיב לוֹ על מכתּבוֹ ולא כּלוּם. נמלךְ קיבקה והמתּין שנַיִים אוֹ שלוֹשה שבוּעוֹת ושלח, שווּ־נא בּנַפשכם, שוּב מכתּב, והכּל על שם סבי: “כּך וכךְ, מה אַתּם סבוּרים שם? לָמה אֵין שוֹלחים לוֹ את מאתיִים הזהוּבים? הפּעם ימתּין, הוּא כּוֹתב, לא יוֹתר משבוּע וַחצי, ואִם לא יִשלחו לוֹ, הוּא אוֹמר, את הכּסף, יקבּילוּ אֶת פּניו בּקאמינקה כּפני אוֹרחַ, אִם יִרצה השם, בּמהרה בּימינוּ”. ולא עוֹד, אֶלָא שסיֵים את מכתּבוֹ: “ונֹאמַר אָמן”. שקץ שכּמוֹתוֹ!

עד כּמה הסעיר הדבר והרתּיחַ אֶת לב כּל אֶחָד ואֶחָד – תּבינוּ מאליכם. אבל מה אֶפשר היה לעשׂוֹת? שוּב קראוּ לאספה בּבית סבי, ושוּב יצאוּ בּעלי־בתּים חשוּבים בּעיר וּמטפּחוֹתיהם בּידיהם. אָמנם אַנשי העיר, שווּ־נא בּנַפשכם, בּיקשוּ הפּעם להתחַמק, התפּתּלוּ וּמיאנוּ לָתת כּסף בּשביל נבל שכּמוֹתוֹ, אבל כּלוּם לא הוֹעילוּ בּנַפתּוּליהם. כּשרב ניסיל שפּירא מצווה לָתת, אֵין מסרבים לוֹ. ורק תּנַאי התנה כּל אֶחָד, כּי נוֹתן הוּא בּפּעם האַחרוֹנה. וגם סבי עצמוֹ לא חָשב אַחרת, אֶלָא שזוֹהי הפּעם האַחרוֹנה. ואָמנם כּךְ כּתבוּ לוֹ, כּלוֹמַר לקיבקה, בּפירוּש וּבכל חוֹמר הלָשוֹן, כּי שוֹלחים לוֹ זאת בּפּעם האַחרוֹנה, וכי לא יהין עוֹד כּלָל וכלָל להזכּיר אפילוּ דבר וַחצי דבר על־אוֹדוֹת כּסף. וּבכן, וַדאי שנבהל מאוֹד, אוֹתוֹ גנב, מַה דעתּכם? פּעם אַחַת, בּפרוֹס החג, כּסבוּרים אַתּם, שלא בּא שוּב מכתּב ממנוּ? מה חפצוֹ הפּעם? "בּאשר בּכן, הוּא כּוֹתב, כּפי שהתחַבּר בּברוֹד אֶל אַשכּנַזי אֶחָד, אָדם מהוּגָן וישר מאוֹד, ונכנַס עמוֹ, הוּא אוֹמר, בּשוּתּפוּת לעֵסק של חַרסינה, עֵסק טוֹב מאוֹד, עֵסק בּטוּחַ, שאֶפשר, הוּא אוֹמר, להתפּרנס ממנוּ בּכבוֹד, על כּן בּיקשתּי לשלוֹחַ – כּלוֹמַר, שיִשלחוּ לוֹ, למַען השם, אַרבּע מאוֹת וחמשים זהוּבים, ותיכף וּמיד, אַל יִתמהמהוּ, הוּא אוֹמר, במשלוֹחַ הכּסף, משוּם שהשוּתּף, הוּא כּוֹתב, אֵינוֹ רוֹצה להמתּין, יֶש לוֹ, הוּא אוֹמר, כּנגדוֹ עשׂרה שוּתּפים, ואִם חָלילָה יחמיץ את העֵסק, יִישאֵר בּלא עֵסק, וכיוָן שיִישאֵר בּלא עֵסק, אֵין לוֹ, הוּא אוֹמר, אֶלָא להשליךְ אֶת עצמוֹ אֶל תּוֹךְ הנהר, אוֹ לָשוּב לקאמינקה ושוֹטוֹ בּידוֹ – אוֹתוֹ הנוֹסַח הישן! והוּא מסַיֵים בּרמיזה, כּי אִם לא יִשלחוּ לוֹ במשךְ שבוּעיִים אֶת אַרבּע מאוֹת וַחמישים הזהוּבים, יעלה לָהם הדבר בּיוֹקר רב, משוּם שיִצטרכוּ להחזיר לוֹ את הוֹצאוֹת הדרךְ מבּרוֹד לקאמינקה וּמקאמינקה לברוֹד. נבל שכּמוֹתוֹ!

כלוּם צריךְ אני לסַפּר לָכם, כּמה נשבּתה שׂמחַת החג בּעיר? וּביִיחוּד, אֵצל סבי עלוּב־הנפש! הוּא, עליו השלוֹם, שווּ־נא בּנַפשכם, נטל אֶת חלקוֹ יוֹתר מכּוּלָם. כּי כּאשר קראוּ לאספה בּמוֹצאֵי החג, התחילוּ ממַלמלים על סבי וּבאוּ עליו בּטענוֹת: “די! עד היכן שיעוּרה של סחיטת־כּספים? הלא כּל דבר צריךְ שיִהיֶה בּמידה נכוֹנה. גם אכוֹל לביבוֹת הרבּה לא טוֹב. קיבקה זה שלךָ יהפוֹךְ אוֹתנוּ לקבּצנים!”… כּךְ טענהּ העיר. אָמַר לָהם סבי: “לָמה קיבקה שלי?” אָמרוּ לו: “אֶלָא של מי הוּא? מי זמַם אֵת כּל המזימה הזאת, כּי המַמזר יאֹחזהוּ פּתאוֹם השבץ בּבית־הסוֹהר?”…

מתּוךְ דיבּוּרים אֵלוּ ראה סבי ונוֹכח (יהוּדי חָכם היה!), כּי לא תּהיֶה תּפאַרתּוֹ על הדרךְ הזאת – העיר לא תּתּן עוֹד כּסף. מיד פּנה ורץ אֶל השלטוֹנוֹת, – הלא גם השלטוֹנוֹת אחוּזים בּסבךְ הזה, – אוּלי יִתּנוּ הם, לכל הפּחוֹת, מַשהוּ מכּיסם לטוֹבת העניין? תּקוַת־שוא! גוֹי אֵינוֹ יהוּדי. גוֹי אֵינוֹ שׂם על לב ואֵינוֹ חוֹשש ולא כּלוּם. בּקיצוּר, שווּ־נא בּנַפשכם, מוּכרח היה עלוּב־הנפש, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, כּלוֹמַר סבי, להתּיר אֶת צרוֹרוֹ ולשלוֹחַ מכּספּוֹ את מספּר הזהוּבים לאוֹתוֹ רוֹצחַ, יִמַח שמוֹ, וּמכתּב כּתב לוֹ, מכתּב כּהלָכה (סבי, עליו השלוֹם, כּשרצה, יכוֹל היה)! בּמכתּב הזה, שווּ־נא בּנַפשכם, שפךְ על ראשוֹ אֵת כּל חמַת־רוּחוֹ, כּראוּי לוֹ. גינה אוֹתוֹ בּכל לָשוֹן של גנַאי, קרא לוֹ נבל, וּמנוּול, ונוֹכל, ועם־האָרץ, וּפוֹשע יִשראֵל, וּמוֹצץ־דם, וַעלוּקה, ורשע מרוּשע, וּמוּמר להכעיס, וכל מַה שלבּכם חָפץ. והזהיר אוֹתוֹ בּכל תּוֹקף, לבל יהין עוֹד לכתּוֹב מכתּבים וּלבקש אפילוּ פּרוּטה אֶָחָת. אַף הזכּיר לוֹ, כּי יש אלוֹהים שוֹפטים בּאָרץ, יש לָנוּ אֵל גָדוֹל ונוֹרא, הרוֹאֶה הכּל ויוֹדע הכּל וּמשלם לרשע כּרשעתוֹ כּפל כּפלָיִים. וסיֵים את מכתּבוֹ (אַף־על־פי־כן לב יהוּדי!) בּתחנוּנים, כּי ירחם על ימי זקנתוֹ ואַל יביא צרה על עיר שכּוּלָה יהוּדים, וּבזכוּת זה יעזרהוּ אלוֹהים ויצליחַ שם אֶת דרכּוֹ בּכל אשר יִפנה. מין מכתּב שכּזה כּתב לוֹ סבי וחָתם עליו את שמוֹ מפוֹרש: “ניסיל שפּירא” – וּבזה, יִמחַל לי בּעוֹלם האמת, נוֹאַל מאוֹד לעשׂוֹת, כּאשר תשמַענה אָזניכם מתּוֹךְ סיפּוּר־המַעשׂה להלָן.

כּאן הפסיק היהוּדי הקאמינקאִי שוּב את סיפּוּרוֹ, הוֹציא את קוּפסַת־הטאבּאק שלוֹ, גָלל לאַט סיגָרייה, עישן אוֹתה וּבלע אֶל קרבּוֹ היטב את עשנה, פּעם וּשתּיִים ושלוֹש, לא השגיחַ כּלָל, שקהל היוֹשבים והעוֹמדים עליו כּוּלָם נכספים לשמוֹע, נַפשם תּכלה לָדעת את סוֹף המַעשׂה ואת העוֹקץ שבּוֹ. לאַחַר שעישן את הסיגָרייה והשתּעֵל כּל־צרכּוֹ, גָרף יפה את חוֹטמוֹ, חָזר וחָשׂף זרוֹעוֹתיו וּפתח באוֹתוֹ נוֹסַח כּבתּחילָה:

– שמא סבוּרים אַתּם, יהוּדים חביבים שלי, כּי הכּלב שבּכלָבים נבהל מאוֹד ממכתּבוֹ של סבי? אֵינכם אֶלָא טוֹעים. לא עבר חצי שנה, אוֹ שנה, – והנה בּא, שווּ־נא בּנַפשכם, מן המשוּמד מין מכתּב כּזה: “ראשית, בּיקשתּי להוֹדיע, כּי שוּתּפי האַשכּנַזי, יבַהלהוּ חלוֹם־בּלָהוֹת, רימה אוֹתי מכּף רגלי ועד קדקדי, הציגני כּלי ריק והשליכני מתּוֹךְ העֵסק החוּצה. מתּחילָה אָמַרתּי לתבּוֹע אוֹתוֹ לדין, אֶלָא שראִיתי, כּי לא אוֹעיל כּלוּם. כּדי לָדין עם אַשכּנַזי, חַייב אָדם לפרוֹש מן החַיִים. כּוּלָם מַמזרים כּאֵלה, שאָסוּר לעמוֹד בּדלת אַמוֹת שלָהם, נמלכתּי אֵיפוֹא והלכתּי ושׂכרתּי לי חנוּת סמוךְ לחנוּתוֹ, דלת בּצד דלת, ואני פּוֹתחַ עֵסק חָדש, אַף זה של חַרסינה, וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ אֶקבּוֹר את האַשכּנַזי בּמַעמַקי האדמה, וילחךְ אֶצלי עפר! אֶלָא מה? חָסר אני דבר אֶחָד, חוּטים לתפירה, לכל הפּחוֹת אֶלף זהוּבים. על כּן בּיקשתּי לשלוֹחַ”… כּךְ הוּא כּוֹתב, כּלוֹמַר קיבקה, וּמסַיים מכתּבוֹ בּדברים אֵלוּ: “ואִם לא אקבּל ממךָ בּמשךְ שמוֹנה ימים אֶת אֶלף הזהוּבים, אני שוֹלחַ, הוּא אוֹמר, מיד את מכתּבךָ האַחרוֹן, החָתוּם בּעֶצם ידךָ ‘ניסיל שפּירא’, אֶל שׂר־הפּלךְ וּמסַפּר לוֹ אֵת כּל המַעשׂה מאֶלף ועד תּיו: כּיצד אחָזני השבץ בּבית־הסוֹהר, כּיצד קמתּי אַחַר־כּךְ בּבית–הקברוֹת לתחיית־המתים, כּיצד הביאַני שמעוֹן בּעל־העגָלָה בּשלוֹם לברוֹד, וכיצד שלחתּם לי כּמה וכמה פּעמים דמי לא־יֶחרץ. אֵת כּל הדברים האֵלה, הוּא אוֹמר, אסַפּר לָהם כּהוייתם, למַען יֵדעוּ, כּי יש לָנוּ אֵל גָדוֹל בּשמַיִים וקיבקה לא מת”…

מַה בּעֵינכם, דרךְ משל, בּשׂוֹרה טוֹבה כּזאת?! כּיוָן שקרא סבי, עליו השלוֹם, את המכתּב הנעים הזה, מיד הרגיש את עצמוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, בּרע, עד להתעלף. שוּתּק אֶצלוֹ, לא עלי ולא עליכם… יהוּדים, עוֹמדים אָנוּ? היכן אָנוּ נמצאִים?

– תּחנת בּאראנוֹביטש… תּחנת בּאראנוֹביטש…

כּךְ מַכריזים הקררים, כּשהם רצים זה אַחַר זה לפני חַלוֹנוֹת הקרון שלָנוּ.

מששמַע היהוּדי הקאמינקאִי את השם “בּאראנוֹביטש”, מיד קפץ ממקוֹמוֹ, תּפס את צרוֹרוֹ, מין שׂק מלא וגָדוּש אלוֹהים יוֹדע בּמה, סחב אוֹתוֹ בּכל כּוֹחוֹתיו וּפנה אֶל הדלת. עוֹד רגע – וּכבר עוֹמד הוּא בּשתּי רגליו על הרציף, מזיע ודוֹחק עצמוֹ עם השׂק בּין העוֹברים והשבים, מציץ לכל אֶחָד בּפניו:

– בּאראנוֹביטש?

– בּאראנוֹביטש.

משל למה הדבר דוֹמה? ליהוּדים העוֹמדים בּקידוּש לבנה:

– שלוֹם עליכם?

– עליכם שלוֹם!

רביּם מן הנוֹסעים בקרוֹן שלָנוּ (וגם אני בּתוֹכם) רצים אַחריו ותוֹפסים לוֹ בּשוּלי בּגדוֹ:

– רב יהוּדי! מידינוּ לא תּימלט! לא נַרפּה ממךָ עד שתּאֹמַר לָנוּ, מה היה סוֹף המַעשׂה?

– אֵיזה סוֹף? זוֹהי רק התחָלָה! הרפּוּ ממני! מה אַתּם מבקשים? כּי בּשבילכם אאַחר מן הרכּבת? יהוּדים משוּנים! הלא שוֹמעים אַתּם: בּאראנוֹביטש! תּחנת בּאראנוֹביטש!

ועדיִין לא הספקנוּ להתבּוֹנן על סביבוֹתינוּ, וּכבר לא נשאַר זכר להיהוּדי הקאמינקאִי.

לוּא עלתה תּחנת בּאראנוֹביטש באֵש!

(בסיפורי הרכבת של סוכן־נוסע)

א

פתיחָה: ההוֹלךְ בּטל

היוֹדעים אַתּם, אֵיזוֹהי הנסיעה הטוֹבה בּיוֹתר בּמסילת־הבּרזל? הטוֹבה, הנוֹחָה, השקטה?

בּ“הולך בטל”.

״ההוֹלךְ בּטל״ – כּךְ קראוּ יהוּדי בּוֹהוֹפּוֹליה את שם הרכּבת של מסילת־הבּרזל הצרה, העוֹברת לאוֹרךְ שוּרה שלימה של עיירוֹת: בּוֹהוֹפוֹליה, הייסין, טאֶפּלִיק, נאֶמירוֹב, חַאשציֶוואטה, וכיוֹצא

בּאֵלו מקוֹמוֹת נידחים, שרגלוֹ של אָדם הראשוֹן לא דרכה בּהם מעוֹלָם.

יהודי בּוֹהוֹפּוֹליה, שיצא לָהם שם בּעוֹלָם כּשנוּני־לָשוֹן וחוֹמדי־לָצוֹן, מסַפּרים בּשבחוֹ של “ההוֹלךְ בּטל” כּמה וכמה מַעלוֹת טוֹבוֹת.

ראשית, אֵין אַתּה חוֹשש, הם אוֹמרים, שמא תּאַחר לָבוֹא אֵלָיו. בּכל עֵת וּבכל שעה שתּבוֹא, עוֹמד הוּא וּמַמתּין לךָ. ושנית, הם אוֹמרים, מַעלָה כּפוּלָה וּמכוּפּלת לוֹ, שאֵין אַתּה צריךְ להילָחם על

מקוֹם לָשבת בּוֹ. יכוֹל אַתּה לנסוֹע בּוֹ מַהלָךְ רב יחידי, בּאֵין

נוֹסעים אחרים זוּלָתךָ, להשתּטחַ על הסַפסלים לבדךָ, כּאַחַד הפּריצים,

להתהפּךְ להנאָתךָ מצדךָ אֶל צדךָ ולישוֹן כּכּל אַוַת־נַפשךָ.

ואָכן, אמת הדבר. זה לי כּשלוֹשה שבוּעוֹת, שאני נוֹסע בּ“הוֹלךְ בּטל” זה בּאוֹתה פּינה בּרוּכה, ונדמה לי. שאני עוֹֹמד בּמקוֹם אֶחָד. אֵין זה אֶלָא מַעשׂה־כשפים! אַךְ אַל תּחשבוּ עלי, שאֵין דעתּי נוֹחָה מנסיעה אִטית זוֹ. אַדרבּה, הנאָה לי ממנה. אני רוֹאֶה כּאן דברים נאִים כּל־כּךְ ואני שוֹמע מכּל העברים סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת לָרוֹב, שאֵיני יוֹדע, אֵימתי אַספּיק לסַפּר אֶת כּוּלָם.

ראשית – תּוֹלדוֹת ההוֹלךְ בּטל: כּיצד בּנוּ את מסילת־הבּרזל הצרה הזאת? הרי זה סיפּוּר בּפני עצמוֹ, הראוּי להיכּתב בּספר.

כּשהגיעה השמוּעה מפּטרבּוּרג עיר־הבּירה, כּי עוֹמדים

לָסוֹל מסילת־בּרזל בּאֵזוֹר הזה, אָמרוּ היהודים: “שוא ושקר. מַה צוֹרךְ ליהודי טאֶפּליק, אוֹ גוֹלטה, אוֹ הייסין בּמסילת־בּרזל? כּלוּם מימי ילדוּתם לא היוּ אמוּנים אֶלָא על מסילוֹת־בּרזל?” כּךְ טענוּ יהוּדי המקוֹמוֹת ההם. כּל־שכּן יהוּדי בּוֹהוֹפּוֹליה – הלָלוּ שָננוּ לשוֹנם

והפליגוּ בּהלָצוֹת, כּדרכּם, הראוּ על כּף ידם ואָמרוּ: “כּשיעלוּ שׂערוֹת כּאן”.

אַחַר־כּך, כּשבּא המהנדס ועמד למדוֹד את השׂדה וּלתכּן תּכניוֹת, נאֶלמוּ בּעלי־הלָשוֹן בּבוֹהוֹפּוֹליה והחכמים טמנוּ ידיהם בּכיסיהם (מַעלָה טוֹבה אַתּה מוֹצא בּהם, שאִם אֵין נבוּאָתם מתקיֶימת,

אֵינם מתעצבים אֶל לבּם: “לוּחַ־השנה, הם אוֹמרים, אַף זה טוֹעֶה לפעמים”). ואַנשי הסביבה בּאוּ בּהמוֹניהם אֶל המהנדס, צבאוּ על פּתחוֹ בּכתבי־המלָצה וּבפרוֹטקציוֹת, בּמכתּבים וּבבקשוֹת, כּי יִתּן לָהם עבוֹדה. יהוּדים

צריכים פּרנסה, וּשמוּעה שמעוּ, שכּל מי שעוֹסק בּבניין מסילות־הבּרזל סוֹפוֹ להתעשר. וּראָיה לדבר – פּוֹליאקוֹב, שמשפל המַדריגָה עלה לגָבהי מרוֹמים.

סוֹחרים יהוּדים, אפילוּ אֵלה, שאֵין מסחָרם בּעֵצים אוֹ

בּאבנים, אֶלָא בּחיטים וּבשיפּוֹן, אַף הם הניחוּ את עסקיהם וקפצוּ על מסילת־הבּרזל. כּל יהוּדי המקוֹם נַעשּׂו בּן־לילה קוֹנצסיוֹנרים, קבּלָנים, בּנאִים של מסילוֹת־בּרזל. ״הפּוֹליאקוֹבים שלָנוּ״ – כּךְ קראוּ לָהם בּבוֹהוֹפּוֹליה, וּכבר חישבוּ חשבּוֹנוֹתיהם קוֹדם למַעשׂה, כּמה,

דרךְ משל, יחטפוּ כּאן ויעלוּ בּחלקם?…

בּקיצוּר, היתה בּהלה בּאוֹתה סביבה, מין בּוּלמוּס של מסילת־בּרזל אָחַז קטן וגָדוֹל, לא פּסח על שוּם בּיִת יהוּדי. גָדוֹל יֵצר־הרע של כּסף, וּכלוּם יש לךָ אָדם מיִשׂראֵל, שיִמשוֹךְ את ידוֹ מהזדמנוּת טוֹבה להתעשר בּבת אַחַת ולא יֹאבה להגיע למקוֹמוֹ של פּוֹליאקוֹב?

ההתחָרוּת והדחיקוּת של הקוֹנצסיוֹנרים, הקבּלנים ובנאֵי

מסילת־הבּרזל גָדלוּ כּל־כּךְ, שהממוּנים על המלָאכה מוּכרחים היוּ לחַלקה בּיניהם על־פּי גוֹרל. מי שזכה בּעֵיני אלוֹהים ונשׂא חן וחסד לפני המהנדס – זה נספּח אֶל אַחַת הכּהוּנוֹת. וּמי שלא זכה לכךְ, בּכה והתחַנן והסתּפּק בּמוּעט מחלקם של אחרים, וּבלבד שלא יעמוֹד בּחוּץ. ויהוּדים נתנוּ בּעבוֹט את קפּוֹטוֹת־השבּת שלָהם ואת מַחרוֹזוֹת המַרגָליוֹת של נשיהם ועמדו לָסוֹל מסילת־בּרזל, ולא נתקררה דעתּם עד שהפסידוּ כּל מַה שהיה לָהם, וציווּ לבניהם ולבני־בניהם עד דוֹר אַחרוֹן, לבל יִשִׂאו את נַפשם אֶל מסילוֹת־בּרזל.

ואַף־על־פּי־כן אֵין רשוּת אַחַת נוֹגעת בּחברתּה. אָמנם יהוּדי המקוֹם נידלדלוּ ויצאוּ מן העֵסק בּשן ועיִן, אבל את אשר קיבּלוּ על עצמם הוֹציאוּ לפוֹעל: מסילת־הבּרזל נבנתה והיא שרירה וקיֶימת. ואַף כּי אַנשי בּוֹהוֹפּוֹליה קראוּ להרכּבת, העוֹברת בּמסילה צרה זוֹ, כּאָמוּר

למַעלַה, בּשם “הוֹלךְ בּטל”, בּכל זאת הם נהנים מהוֹלךְ בּטל זה הנאָה משוּנה וּמַרבּים לסַפּר בּשבחוֹ כּל מיני חידוּשים, נסים

ונפלָאוֹת.

למשל, מתפּארים הם, כּי מיוֹם שההוֹלךְ בּטל הוֹלךְ אֶצלָם

בּטל עדיִין לא קרהוּ אָסוֹן, כּמקרה האסוֹנוֹת והתּאוּנוֹת בּשאָר

מסילוֹת־הבּרזל בּעוֹלָם. מַה טעם? הטעם, הם אוֹמרים, טעם פּשוּט: מי שהוֹלךְ לאַט אֵינוֹ נוֹפל. וההוֹלךְ בּטל אָמנם הוֹלךְ לאַט, עקב בּצד

אגוּדל. חַכמי בּוֹהוֹפֹוֹליה, האוֹהבים להפליג בּכל דבר, מסַפּרים מַעשׂה

שהיה בּאֶחָד מבּעלי־הבּתּים שלָהם. אֶחָד מבּעלי־הבּתּים שלָהם, הם אוֹמרים, יצא פּעם אַחַת בּהוֹלך בּטל זה מבּוֹהוֹפּוֹליה אֶל מחוּתּנו

בּחַאשציֶוואטה לברית־מילה, וסוֹפו שהגיע לשׂמחַת בּר־מצוָה של הרךְ הנימוֹל. ושוּב מסַפּרים הם מַעשׂה בּבתוּלָה בּרשאדית וּבבחוּר

נאֶמירוֹבי, שיצאוּ שניהם לפגישה ראשוֹנה בּאַחַת התּחנוֹת שבּאֶמצע הדרךְ,

ועד שבּאוּ אֶל המקוֹם הלבּינוּ שׂערוֹתיו של הבּחוּר ונשרוּ שיניה של הבּתוּלה, וּמשוּם כּךְ נתבּטל השידוּךְ.

ואוּלָם יוֹדעים אַתּם את אשר אוֹמַר לָכם? אֵין אני אוֹהב את הלָצוֹתיהם של שנוּני־הלָשוֹן הבּוֹהוֹפוֹליִים ואני שׂוֹנא את גוּזמותֹיהם. אני אֵין עסקי אֶלָא בּמאוֹרעוֹת וּמַעשׂים, בּדברים

כּהוייתם, מַה שראִיתי בּעֵינַי וּמה ששמַעתּי מפּי בּני־אָדם

מהימנים.

למשל, בּאָזנַי שמַעתּי מפּי סוֹחר יהוּדי מהייסין, כּי זה לא כּבר, לפני שנים מוּעטוֹת, בּיוֹם הוֹשענא רבּה, קרה אֶצלָם אָסוֹן אֶת ההוֹלךְ בּטל, כּמעט תּאוּנַת־דרכים, שעוֹררה בּהלה בּכל הקו של מסילת־הבּרזל החדשה והסעירה את הלבבוֹת של כּל יוֹשבי המקוֹמוֹת האֵלה. התּאוּנה נגרמה על־ידי יהוּדי עם כּוֹמר, להבדיל. והרי אני מוֹסר לָכם אֶת המַעשׂה הזה כּמוֹת שהוּא, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, בּלשוֹנוֹ של המסַפּר, הוּא הסוֹחר ההייסיני, כּפי ששמַעתּי מפּיו. כּשתּקראוּ את הדברים, תּראוּ ותוָכחוּ מאליכם, כּי אֵין זה סיפּוּר־בּדים.

חזקה על סוֹחר יהוּדי מהייסין, שלא יִבדה סיפּוּרימַעשׂיוֹת מלבּוֹ.

ב

גוּף המַעשׂה

– ״נס הוֹשענא רבּה״ – כך קראו אֶצלנו לתאוּנַת־הרכּבת, שאֵירעה בּדיוּק בּהוֹשענא רבּה, לאַחַר מַתּן הפתקה. וקרה האָסוֹן, שעֵר־נא לעצמךָ, דווקא אֶצלנוּ בּהייסין. כּלוֹמַר, לא בּהייסין גוּפה, אֶלָא בּמרחַק תּחנוֹת אחָדוֹת לפני הייסין. סוֹבּוֹליווקה שם התּחנה…

בּלָשוֹן זוֹ פּתח לפנַי סוֹחר הייסיני, אָדם מהוּגָן לפי

מַראֵהוּ, את סיפּוּר־המַעשׂה על תּאוּנַת־הדרכים, שאוּנתה אֶצלָם בּמסילת־הבּרזל הצרה לרכּבת ההוֹלכת שם הלוֹךְ וָשוֹב, זוֹ שנקראת בּמקוֹמוֹת ההם בּשם “הוֹלך בּטל”. וּמשוּם שהסוֹחר ההייסיני סיפּר לי את סיפּוּרוֹ בּשבתּנוּ בּאוֹתה רכּבת עצמה, כּלוֹמַר, בּ“הוֹלךְ בּטל”,

ההוֹלךְ לאַט, וּבקרוֹן היִינוּ בּסַךְ־הכּל רק שנינוּ לבדנוּ, התּיר את כּפתּוֹריו לרַווחָתוֹ, השתּטח כּמוֹ בּכרם בּית־אָביו, דיבּר דברים

שקוּלים וּמכוּוָנים יפה לעניין, דבר דבוּר על אָפניו, כּמפיק מַרגָליוֹת, החליק בשעת מַעשׂה על כּרסוֹ, גיחךְ נעימוֹת ונהנה בּעצמוֹ הנאָה משוּנה מסיפּוּרוֹ.

– הלא נוֹסע אַתּה בּהוֹלךְ בּטל שלָנוּ, בּרוּךְ השם, זה השבוּע השני, ואַתּה יוֹדע מסתּמא את דרכּוֹ והליכוֹתיו? טבע יֶש בּוֹ, כּשהוּא בּא ועוֹמד בּאַחַת התּחנוֹת, הרי הוּא עוֹמד עד בּוֹש, שוֹכחַ זמן וּמקוֹם. כּלוֹמַר, לכאוֹרה, לפי לוּחַ־השעוֹת, אסוּר לוֹ לעמוֹד יוֹתר מן המצוּוֶה עליו. למשל, בּתחנַת זאטקיֶוויץ קבעוּ לוֹ, שיעמוֹד בּדיוּק שעה וחמשים וּשתּיִים דקוֹת, אוֹ בּתחנַת סוֹבּוֹליווקה, שאני מסַפּר לךָ, – שם אָסוּר לוֹ לעמוֹד יוֹתר משעה וּשלוֹשים וּשתּיִים דקוֹת. ואוּלָם כּה

יִתּן לוֹ אלוֹהים וכה יוֹסיף לוֹ מַכּוֹת, כּכל שהוּא מוֹסיף לעמוֹד גם

בּזאטקיֶוויץ וגם בּסוֹבּוֹליווקה יוֹתר משתּיִים, וּפעמים אַף יוֹתר

משלוֹש שעוֹת. הכּל תּלוּי בּזה, כּמה זמן נמשכים אֶצלוֹ התּמרוֹנים. וּמַה

טיבם של תּמרוֹנים אֵצל ההוֹלךְ בּטל שלָנוּ – אֵין אני צריךְ לפרש לךָ. מַפרידים את הקטר מן הרכּבת, וה“צוות”, כּלוֹמַר, הקרר עם המכוֹנן ועם מַסיק־התּנוּר. יוֹשבים עם מנַהל התּחנה ועם הגאנדארם ועם הטֶלֶגרָפאי לשתּוֹת שיכר, בּקבוּק אַחַר בּקבּוּק.

מה עוֹשׂים אֵיפוֹא הנוֹסעים בּזמַן התּמרוֹנים? הלא כּבר

ראִית מה הם עוֹשׂים: משתּעממים, יוֹצאִים כּמעט מדעתּם מאֶפס מַעשׂה. הלָלוּ מפהקים, הלָלוּ פּוֹרשים לקרן זוית וּמנַמנמים, והלָלוּ מטיילים אֵילךְ ואֵילךְ על־פני הרציף וּמפזמים לעצמם פּזמון חרישי.

והנה אֵירע מַעשה בּסוֹבּוֹליווקה בּשעת התּמרוֹנים. פּעם

אַחַת, בּבוֹקר הוֹשענא רבּה, עמד לוֹ אֵצל הקַטָר הנפרד, בּידיִים

מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, בּן־אָדם אֶחָד, דווקא לא מן הנוֹסעים, אֶלָא סתם יהוּדי, שעֵר־נא לעצמךָ, אֶחָד מבּעלי־הבּתּים בּסוֹבּוֹליווקה, עוֹמד מתּוֹךְ סַקרנוּת וּמַבּיט. מַה, למשל, מַעשׂהוּ של בּעל־בּיִת סוֹבּוֹליווקאִי כּאן? לא כּלוּם. היוֹם הוֹשענא רבּה, והתפּלל בּעל־הבּיִת

הסוֹבּוֹליווקאִי תּפילָה נאָה בּבית־הכּנסת, חָבט את ההוֹשענוֹת כּדת

וּכדין, הלךְ לביתוֹ וסעד סעוּדתוֹ. לבּוֹ טוֹב עליו, חַג וחוֹל משמשים בּוֹ בּעירבּוּביה, אֶת הפּתקה הטוֹבה כּבר חָתמוּ לוֹ שם בּין כּךְ ובּין

כּךְ, בּבּיִת עֶרב יוֹם טוֹב וּמלָאכה לעשׂוֹת אֵין לוֹ, – עמד ונטל

מַקלוֹ ויצא אל בּית־הנתיבוֹת לפגוֹש את הרכּבת.

“לפגוֹש את הרכּבת”, עליךָ לָדעת, מנהג הוּא אֶצלנוּ בּכל

המקוֹמוֹת אשר בּסביבה. כּיוָן שהגיעה שעת בּיאתָה של הרכּבת, מיד אוֹחזת הרוּחַ בּציצית ראשךָ ונוֹשׂאת אוֹתךָ אֶל בּית־הנתיבוֹת, אוּלי יַקרה

אלוֹהים לפניךָ לשמוֹע דבר־חידוּש אוֹ לראוֹת פּנים חדשוֹת. מַה תּשמַע שם? אֶת מי תּראֶה? יהוּדי מטאֶפּליק? יהוּדייה מאוֹבּוֹדיווקה? כּוֹמר

מגוֹלוֹבוֹניֶיבסק? אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם, הכּל הוֹלכים אֶל

בּית־הנתיבוֹת. ואַגב, בּימים ההם עדיִין היתה מסילת־הבּרזל בּמקוֹמוֹתינוּ בּריאָה חדשה, שמשכה את הלבבוֹת. אִם כּה ואִם כּה – וּבבּוֹקר הוֹשענא רבּה, לאַחַר מַתּן הפּתקה, עמד, כּפי שאני מסַפּר לךָ, חציוֹ עמידה של חַג וחציוֹ עמידה של חוֹל, בּעל־בּיִת סוֹבּוֹליווקאִי וּמַקלוֹ בּידוֹ והבּיט.

אִם כּן מַה בּכךְ? כּמדוּמה לי, יהוּדי סוֹבּוֹליווקאִי

העוֹמד וּמַבּיט על קטר שנפרד מן הרכּבת – מי מחוּייב ליתּן דעתּוֹ עליו? יעמוֹד לוֹ ויבּיט כּכל אַוַת־נַפשוֹ! אַךְ הנה אֵירע מסתּמא כּךְ, שבּין

שאָר הנוֹסעים נמצא אֶחָד כּוֹמר, אָמנם, שעֵר־נא לעצמךָ, כּוֹמר גוֹלוֹבּוֹניֶיבסקי, כּלוֹמַר, מגוֹלוֹבּוֹניֶיבסק, עיירה כּזאת, לא־רחוֹקה מהייסין. הכּוֹמר לא היה לוֹ מַה לעשׂוֹת, ויצא אַף הוּא לטייל על־פּני הרציף, אַף הוּא ידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, ועמד אַף הוּא אֵצל הקטר הנפרד. פּתח הכּוֹמר ואָמַר אֶל היהוּדי: “שמַע־נא, יוּדקוֹ, מה ראִית פּה?” ענה היהוּדי ואמר לוֹ, קצתוֹ בּרוֹגז: “לָמה יוּדקוֹ דווקא? שמי לא יוּדקוֹ, שמי בֶּרקוֹ”. אמר לוֹ הכּוֹמר: “לוּא יהי בּרקוֹ. מה, למשל, אַתּה מַבּיט פִה, בּרקוֹ?” ענהוּ היהוּדי, כּשאֵינוֹ גוֹרע עיִן מן הקטר: "עוֹמד אני ומתבּוֹנן אֶל מַעשׂי אלוֹהים ונפלאוֹתיו, שעל־ידי דבר־שטוּת, על־ידי סיבּוּב אחד שמסַבּבים בּוֹרג לכאן וּבוּרג לכאן, מַתחילָה לָלכת מכוֹנה עצוּמה כּזאת!״ אָמַר לוֹ הכּוֹמר: “מאַיִן יוֹדע אַתּה, שעל־ידי סיבּוּב בּוֹרג לכאן וּבוֹרג לכאן מַתחילָה המכוֹנה לָלכת?” אמר לוֹ היהוּדי: “אִילמלא ידעתּי, לא היִיתי אוֹמר”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: "פּשטידה בּשבּת

יוֹדע אַתּה לאכוֹל – הנה מַה שאַתּה יוֹדע!" חָרה לוֹ להיהוּדי (יהוּדי

סוֹבּוֹליווקה גאַותנים הם!), ואָמַר להכּוֹמר: “הבה, אדוֹני אָבי, אֶפשר תּטריחַ עצמךָ לעלוֹת עמי על הקטר, וַאבאֵר לךָ את השׂכל. מַדוּע הקטר הוֹלךְ וּמדוּע הוּא עוֹמד?” הדבר הזה כּבר פּגע בּכבדוֹ של הכּוֹמר: הכיצד? יהוּדוֹן זה יבאֵר לוֹ את השׂכל, מדוּע הקטר הוֹלךְ וּמדוּע הוּא עוֹמד?! אָמַר לוֹ להיהוּדי בּחמַת־רוּחַ: “טפּס, היֶרשקוֹ, וַעלה על הקטר!” אָמַר לוֹ היהוּדי שוּב: “שמי לא היֶרשקוֹ, שמי בּרקוֹ”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: “לוּא יהי בּרקוֹ. טפּס, בּרקוֹ!” אָמַר לוֹ היהוּדי: “מַה פּירוּשה של לשוֹן טפּס? ולמה אטפּס אני? טפּס אַתּה תּחילָה, אדוֹני אָבי!” אָמַר לוֹ הכּוֹמר בּלעג מַר: “הלא אַתּה מלמד אוֹתי, ולא אני אוֹתךָ, ואַתּה צריךְ תּחילָה לטפס!” בּקיצוּר, זה אוֹמר כּךְ וזה אוֹמר כּךְ, עד שלבסוֹף, שעֵר־נא לעצמךָ, טיפּסוּ שניהם יחד ועלוּ על הקטר, והיהוּדי הסוֹבּוֹליווקאִי עמד ללמד את הכּוֹמר הלכוֹת מכוֹנה, סיבּב לאַט בּרז אֶחָד לכאן וּברז אֶחָד לכאן, וּבטרם הספּיקוּ להוֹציא מלה מפּיהם ראוּ, לחרדת לבּם, כּי הקטר זז ממקוֹמוֹ – והלךְ!

כּעֵת, כּמדוּמה לי, שעת־הכּושר היא לָנוּ, שנַעזוֹב את היהוּדי עם הכּוֹמר על הקטר ההוֹלךְ, יִסעוּ לָהם שניהם בּשלוֹם, וַאנַחנוּ נשׂים פּנינוּ אֶל היהוּדי עצמוֹ, אֶל טיבוֹ ואוֹפיוֹ: מי היה בּעֶצם יהוּדי סוֹבּוֹליווקאִי זה, שהרהיב עוֹז בּנפשוֹ לסַכּן את חַייו וּלטפּס עם כּוֹמר על קטר שנפרד מן הרכּבת?

בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ – כּךְ, שעֵר־נא לעצמךְ, נקרא שמוֹ של היהוּדי הסוֹבּוֹליווקאִי, שאני מסַפּר לךָ עליו. ולָמה קראוּ שמוֹ

עוֹשׂה־החוֹמץ? משוּם שמלאכתוֹ בּכךְ, עוֹסק הוּא בּעשׂיית חוֹמץ, עוֹשׂה

את החוֹמץ הטוֹב בּיוֹתר בּמקוֹמוֹתינוּ. מלָאכה זוֹ בּאה לוֹ בּירוּשה

מאָביו, אֶלָא שהמציא לָה – כּךְ אוֹמר בּרל עצמוֹ – מין מכוֹנה כּזאת,

המפיקה תּמצית של חוֹמץ, שאֵין טוֹבה ממנה. אִילוּ היה לוֹ פּנַאי, הוּא אוֹמר, יכוֹל היה לסַפּק חוֹמץ לשלוֹשה פּלָכים. אֶלָא מה? אֵינוֹ זקוּק,

הוּא אוֹמר, לכךְ, אֵין הוּא אָץ להעשיר. מין בּן־אָדם כּזה הוּא עוֹשׂה־החוֹמץ שלנוּ. לא לָמַד בּשוּם מקוֹם – ויוֹדע כּל מלָאכה יפה שבּעוֹלם וּמבין בּטיב כּל מיני מכוֹנוֹת. אֵיךְ הגיע לכךְ? השׂכל מחַיֵיב,

הוּא אוֹמר, שעשׂיית חוֹמץ יֶש לה שייכוּת לזיקוּק ייש, וזיקוּק ייש יֶש לוֹ מגַעָ וּמַשׂא עם הלכוֹת בּית־חרוֹשת, וּבּית־חרוֹשת יֶש בּוֹ כּמעט אוֹתוֹ המַנגָנוֹן שבּרכּבת. בּית־חרוֹשת, הוּא אוֹמר, מצפצף ורכּבת מצפצפת – מה הבדל בּדבר? העיקר – אוֹמר בּרל וּמַסבּיר בּידיו – הוּא הכּוֹחַ היוֹצא מן ההסקה. סן ההסקה שמַסיקים, הוּא אוֹמר, מתחַמם הדוּד, והמַיִם מתחילים לרתּוֹחַ, והרי זה הוֹדף את הגלגל, והאוֹפנים סוֹבבים לכל צד שאַתּה רוֹצה. רצוֹנךָ, הוּא אוֹמר, שיֵלכוּ לצד ימין – סַבּב את הוַסָת לימין, רצוֹנךָ לצד שׂמאל – סַבּב את הוַסָת לשׂמאל. הדבר פשוּט, הוּא אוֹמר, בּתכלית הפשטוּת, שאֵין עוֹד פּשוּט ממנוּ!… עכשיו, שאַתּה מכּיר

את טבעוֹ של היהוּדי הסוּּבֹוֹליווקאִי, כּבר נתיישבוּ לךָ, סבוּר אני, כּל הקוּשיוֹת, ואנוּ יכוּלים לחזוֹר אֶל התּאוּנה.

כּלוּם צריךְ אני לסַפּר לךָ, מַה גדוֹל היה הרעש וּמה רבּה היתה הבּהלה בּקרב הנוֹסעים המַמתּינים בּתחנַת סוֹבּוֹליווקה,

כּשראוּ את הקטר הנפרד הוֹלךְ לבדוֹ בּכוֹחַ נעלָם, שאֵין יוֹדעים מהוּ? והמהוּמה שקמה בקרב הצֶוות? תּחילָה, שעֵר־נא לעצמךָ, קפצוּ אַנשי הצֶוות והתחילו לָרוּץ אַחרי הקטר, בּיקשוּ, כּפי הנראֶה, לתפּוֹס אוֹתוֹ

מאחוֹריו. אבל עד מהרה ראוּ ונוֹכחוּ, כּי טרחתָם לשוא. כּאִילו להכעיס, נמלךְ הקטר הפּעם ורץ כּל עוֹד רוּחוֹ בוֹ, טס כּמשוּגָע. מיוֹם שההוֹלךְ בּטל התחיל לילךְ בּמקוֹמוֹתינוּ, עדיִין לא היה כּדבר הזה, שהקטר ירוּץ במהירוּת משוּנה כּל־כּך. חזרוּ אַנשי הצֶוות העלוּבים בּידיִים ריקוֹת,

וּבהסכּם עם הגאנדארם וּמנַהל התּחנה עשׂוּ פּרוֹטוֹקוֹל, כּדת וּכדין,

ואַחַר־כּך הריצוּ טלגרמוֹת לאוֹרךְ כּל הקו: “יצא קטר לבדוֹ. אָחזוִ אֶמצעים. טלגרפוּ”.

כּמה גדוֹלָה היתה החרדה, שהטלגרמה הזאת עוֹררה בּכל הקו, – יכוֹל אַתּה לשעֵר לעצמךָ. ראשית, לא הבינוּ את פּשר הטלגרמה. מַה מַשמע: “יצא קטר לבדוֹ”? אֵיךְ עוֹמד קטר ויוֹצא לבדוֹ? והשנית, מַה פּירוּש המלים: “אֶחזוּ אֶמצעים”? אֵילוּ אֶמצעים אֶפשר לאחוֹז, מלבד משלוֹחַ טלגרמוֹת? ומיד התחילוּ עפוֹת טלגרמוֹת לאוֹרךְ כּל הקו. הטלגרף עבד בּמלוֹא הקיטוֹר. כּל התּחנוֹת החליפוּ דברים זוֹ עם זוֹ, והשמוּעה הנוֹראה

נפוֹצה עד מהרה, שעֵר־נא לעצמךָ, בּכל הערים והעיירוֹת אשר בּסביבה, וּפחד־אלוֹהים נפל על יוֹשביהן. אֶצלנוּ בּהייסין, למשל, כּבר סיפּרוּ, כּמה נפשוֹת נהרגוּ בּתּאוּנה. אכן גזירה נגזרה על בּני־אָדם לָמוּת מיתה משוּנה כּזאת! ואֵימתי? דווקא בּיוֹם הוֹשענא רבּה, לאַחַר מַתּן הפתקה!

נראֶה, שכּךְ הכריזוּ עליהם מלמַעלָה!…

כּךְ סחוּ אֶצלנוּ בּהייסין וּבכל המקוֹמוֹת אשר מסביב

להייסין, ואֵין לתאֵר בּדברים את ההתרגשוּת עם יִיסוּריהנפש, שתּקפוּ את כּוּלנוּ בּאוֹתוֹ יום. אבל מה עֵרךְ היה לָזה לעוּמת ההתרגשוּת ועגמַת־הנפש של הנוֹסעים העלוּבים, שנשארוּ בסוֹבּוֹליווקה בּעֶצם נסיעתם כּצאֹן בּלי רוֹעֶה, בּרכּבת מתה ללא קטר! מַה יעשוּ וּלאָן יפנוּ? הלֹא הוֹשענא רבּה היוֹם, עֶרב יוֹֹם טוֹֹב, אֵיפה יחוֹגוּ את חג שמיני העצרת ואֵיפה יִשׁמחוּ בּשׂמחַת־תּוֹרה?… והנוֹסעים עלוּבי־הנפש נדחקוּ כּוּלם לקרן־זוית ועמדוּ לדבר על גוֹרל עצמם ועל גוֹרלוֹ של “הבּוֹרח” (כך קראוּ בּאוֹתוֹ מַעמד להקטר המטוֹרף, הרץ ללא שוּם תּכלית על־פּני פּסי מסילת־הבּרזל). מי יוֹדע מה יארע לוֹ לאוֹתוֹ שלוּמיאֵל בריצתוֹ? הן לא יִימלט, שהבוֹרחַ לא יִפּגע בּאֶמצע הדרךְ בּחבירוֹ ההוֹלך בּטל, זה הנוֹסע

לקראתוֹ מהייסין דרךְ זאטקיֶוויץ לסוּבֹוליווקה! מַה יהא אֵיפוֹא על הנוֹסעים ההם? וכוֹחַ־הדמיוֹן כּבר צייר לָהם התנַגשוּת איוּמה, תּאוּנה על־פּני מסילת־הבּרזל לכל פּרטית ודיקדוּקיה: קרוֹנוֹת הפוּכים, אוֹפנים עקוּרים, גוּלגָלוֹת מרוּסקוֹת, רגליִים שבוּרוֹת, ידיִים קרוּעוֹת,

מעזוָדוֹת דרוּסוֹת, מתבּוֹססוֹת בּדם… פּתאוֹם – טלגרמה! בּאה טלגרמה

מזאטקיֶוויץ. מַה כּתוּב בּטלגרמה? בּטלגרמה כּתוּב: "בּרגע זה טס לפני זאטקיֶוויץ בּמהירוּת נוֹראָה קטר עם שני נוֹסעים. אֶחָד נראָה כּיהוּדי, והשני כּוֹמר. שניהם הניעוּ בּידיהם, ואֵין יוֹדע מה. הקטר הלךְ להייסין.

ורק כּאן התחוֹלל עֶצם הרעש: מַה פִּירוּשוֹ של זה? יהוּדי עם כּוֹמר על הקטר הבּוֹרחַ? לאָן ברחוּ? וּלשם מה בּרחוּ? וּמי הוּא היהוּדי?… התחילוּ חוֹקרים ודוֹרשים אִיש מפּי אִיש, עד שנוֹדע הדבר, כּי

היהוּדי הוּא אָמנם אֶחָד מאַנשי סוֹבּוֹליווקה. מי הוּא? הכּל מַכּירים

אוֹתוֹ! בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ! מאַיִן יוֹדעים, כּי זה הוּא? יוֹדעים! יהוּדי

סוֹבּוֹליווקה נשבּעים, כּי בּעיניהם ראוּהוּ מרחוֹק עוֹמד עם כּוֹמר לפני

הקטר הנפרד וּמניע בּידיו… מה מתרחש כאן? מַה עניינוֹ של יהוּדי עוֹשה־חוֹמץ אֵצל כּוֹמר, שיעמוֹד עמוֹ לפני קטר נפרד ויניע בּידיו?… וכךְ היוּ תּוֹהים וּמשתּוֹממים, עד שהקוֹל נשמַע, שעֵר־נא לעצמךָ, בּעיירה, כּלוֹמר, בסוֹבּוֹליווקה עצמה, ואַף־על־פּי שהעיירה אֵינה רחוֹקה מן התּחנה, מכּל־מקוֹם עד שהשמוּעה עברה מפּי אִיש לאִיש והגיעה לסוֹבּוֹליווקה, פּשטה צוּרה ולָבשה צוּרה, כּל אֶחָד הוֹסיף עליה נוֹפךְ

משלוֹ, וּכשבּאה לביתוֹ של בּרל, כּבר קיבּל מעשׂה היהוּדי עם הכּוֹמר

פּנים משוּנים כּל־כְּך, שאשתוֹ של בּרל עלוּבת־הנפש התעלפה עֶשׂר פעמים, והבהילוּ אֵליה את הרוֹפא. וּמיד נזעקוּ אֶל התּחנה המוֹני יהוּדים

מסוֹבּוֹליווקה, שעֵר־נא לעצמךָ, כּכוֹכבי השמַיִים לרוֹב, והרעש והמהוּמה גָדלוּ שם כּל־כּךְ, שמנַהל התּחנה פּקד על הגאנדארם לטהר את התּחנה מיהוּדי סוֹבּוֹליווקה. וכיוָן שכּךְ, מַה לנוּ שם ומי לָנוּ שם? מוּטב שנלךְ ונציץ, מה אֵירע להיהוּדי שלנוּ עם הכּוֹמר, להבדיל, על הקטר הבּוֹרחַ?

אבל נקל לאמוֹר–להציץ ולראוֹת, מה אֵירע שם על הקטר הבּוֹרחַ! מי האִיש היוֹדע את אשר נַעשה שם? צריכים אָנוּ להאמין לעוֹשׂה־החוֹמץ הסוֹבּוֹליווקאִי על דברתוֹ. מסַפּר הוּא מן הנסיעה חידוּשים כּאֵלה, שאפילוּ נֹאמַר, כּי רק החצי מהם אמת, וּמצא לנוּ. וּכפי שאני מַכּיר את טבעוֹ של עוֹשׂה־החוֹמץ הזה מסוֹבּוֹליווקה, אֵין הוּא, כּמדוּמה לי, אָדם האוֹהב להגזים בּדבריו.

בּרגָעים הראשוֹנים, כּשהקטר זז ממקוֹמוֹ, והלךְ, – כּךְ

מסַפּר בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ – היה נרעש כּל־כּךְ, שאֵין הוּא זוֹכר כּמעט מַה נַעשׂה בּוֹ. ולא מחמת פִחד, הוּא אוֹמר, אֶלָא מחמת תּמיהה, שאֵין הקטר נשמע לוֹ. על־פּי שׂכל, הוּא אוֹמר, צריךְ היה הקטר, עם הסיבּוּב השני של הוַסָת, להיעצר מיד ולעמוֹד. והנה, לתמהוֹנוֹ הרב, התחיל זה לָלכת בּיֶתר מהירוּת מבּתּחילָה, כּאִילוּ אַלפי רוּחוֹת דחָפוּהוּ מאחוֹריו!

היה רץ, אוֹמר בּרל, בּמהירוּת משוּנה כּל־כּךְ, שעמוּדי הטלגרף התעוֹפפוּ לפניו כּזבוּבים, ניצנצוּ לנגד עֵיניו בּזה אַחַר זה, עד שראשוֹ נסתּחרר ורגליו פּקוּ. אַחַר־כּךְ, הוא אוֹמר, כּשנתיישבה עליו דעתּוֹ, נזכּר, שהקטר יֶש לוֹ שסתּוֹם, מין מַעֲצַר, העוֹצר אוֹתוֹ בּלכתּוֹ, כּשרוֹצים

בּכךְ. להוֹדיעכם, מַסבּיר בּרל בּידיו, שיֵש שסתוֹם של יד ויש שסתּוֹם של רוּחַ, מין גלגל כּזה, שבּשעה שמסַבּבים אוֹתוֹ כּהלכה, הריהוּ לוֹחץ את המנוף, והאוֹפנים נעצרים מאליהם. אֵין הוּא מבין כּלָל, הוּא אוֹמר, אֵיךְ יכוֹל היה דבר כּזה לפרוֹח מזכרוֹנוֹ? והרי הוּא פּוֹנה אל הגלגל וּמבקש, הוּא אוֹמר, לסַבּב אוֹתוֹ לצד ימין, אֶלָא שתּפסוּ לוֹ בּידו: “עמוֹד!” מי הוּא זה? שעֵר־נא לעצמךָ, הכּוֹמר. פּניו לבנים כּפני מת והדיבּר כּמעט אֵין בּפיו. “מה אַתּה אוֹמר לעשוֹת?” שוֹאלוֹ הכּוֹמר בּחרדה. "לא כּלוּם,

אוֹמר בּרל, רוֹצה אני לעצוֹר את המכוֹנה"… "יִשמרךָ אלוֹהים, אוֹמר לוֹ

הכּוֹמר, אַל תּגע עוֹד במכוֹנה! שאִם לֹא תּשמע לי, אני אוֹחז אוֹתך

בּצוארוֹנךָ וּמַשליךְ אוֹתך מעל הקטר כּךְ, שתּשכּח, כּי שמךָ נקרא לפנים מוֹשקוֹ!"… “לא מוֹשקוֹ, שמי בּרקוֹ”, – אוֹמר לוֹ בּרל וּמבקש להסבּיר

לוֹ את השׂכל של הגלגל, שקוֹראִים לוֹ שסתּוֹם. אֶלָא אֵין הוּא מניחַ לוֹ לדבּר, כּוֹמר עיקש זה! "רב לךָ לסַבּב, טוֹען הכּוֹמר, כּבר סיבּבתּ דיֶיךָ, הלוַאי יסַבּבךָ השׂטן, אִיש ארוּר שכּמוֹתךָ! לוּא נשבּרה

מַפרקתּךָ בּטרם קמתּ על חַיי!"… אָמַר לוֹ בּרל: "כּסבוּר אַתּה, אדוֹני

אָבי, שחַיי אֵינם יקרים לי, כּשם שחַיֶיךָ יקרים לךָ?" “חָיֶיךָ? – אוֹמר לוֹ הכּוֹמר בּבוּז. – מה ערך לחַיֵי כּלב?”… הפּעם היטב חָרה לוֹ לבּרל, עמַד וחָלק להכּוֹמר מנה אַחַת אַפּיִים, שיִזכּוֹר אוֹתה כּל ימי חַייו.

"ראשית, אוֹמר לוֹ בּרל, מִצוָה לרחם גם על כּלב. לפי דתנוּ היהוּדית, הוּא אוֹמר, אָסוּר לפגוֹע אפילוּ בּכלב, משוּם צער בּעלי־חַיִים. והשנית, שוֹאלוֹ בּרל, בּמה גרוּעים חַיי, למשל, בּעֵיני אלוֹהים מחַיֵי אחרים? וכי אֵין מוֹצאֵנוּ, הוּא אוּמר, מיִיחוּס אֶחָד, מאָדם הראשוֹן? וּכלוּם אֵין

אָנוּ הוֹלכים כּוּלָנוּ למקוֹם אֶחָד, אֶל העפר?… ואַתּה, אדוֹני אָבי,

אוֹמר לוֹ בּרל, ראֵה גם ראֵה מה בּיני לבינךָ: שאני עוֹשׂה עד כּמה שידי מַגעת, שהקטר יעמוֹד מלכת, כּלוֹמַר, דוֹאֵג אני לשנינוּ, ואִילוּ אַתּה, הוּא אוֹמר, חמתךָ בּוֹעֶרת בּךָ כּל־כּךָ, שאַתּה עלוּל לאחוֹז בּי

וּלהשליכני מעל הקטר, כּלוֹמַר, להרוֹג את הנפש!"… וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים כּדרבוֹנוֹת הרביץ בּוֹ בּכּוֹמר, הטיף לוֹ מוּסר וּמָשַל לוֹ משלים, שהכּוֹמר, הוּא אוֹמר, כּמעט אחָזוֹ השבץ. וּבדבּרם כּךְ, הוּא אוֹמר, ראוּ

פּתאוֹם לפניהם את תּחנַת זאטקיֶוויץ עם מנַהל התּחנה ועם הגאנדארם. עמדוּ שניהם, הוּא והכּוֹמר, להבדיל, לנַענע לָהם בּידיהם, אַךְ אִיש לֹא הבין, כּפי הנראֶה, את כּוונתם, והיוּ מוּכרחים, הוּא אוֹמר, לנסוֹע הלאָה,

כּלוֹמר להייסין. בּנסיעתם הלאָה, הוּא אוֹמר, כּבר הֵרַךְ הכּוֹמר את

לבּו, אבל לנגוֹע בּמכוֹנוֹת לא הניחַ לוֹ, ורק אָמַר לוֹ כּךְ: “שמעֵני, לייבּקוֹ, שאֵלָה יֶש לי לשאָלךָ”. אָמַר לוֹ בּרל: “שמי לא לייבּקוֹ, שמי בּרקוֹ”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: “לוּא יהי בּרקוֹ. אמוֹר לי, בּרקוֹ, האִם מוּכן אַתּה, למשל, לקפּוֹץ עמי מעל הקטר לאָרץ?” אָמַר לוֹ בּרל: “לָמה לנוּ לקפּוֹץ? כּדי שניהרג חָלילָה?” אָמַר לוֹ הכּוֹמר: "בּין כּךְ ובּין

כּךְ ניהרג" אָמַר לוֹ בּרל: “זוֹ מנַיִין לךָ? כּתוּב בּספרינוּ: אֵין אָדם נוֹקף אֶצבּעוֹ למַטה אֶלָא אִם כּן מַכריזין עליו מלמַעלָה”. אָמַר

לוֹ הכּוֹמר: “מַה פּירוּשוֹ של זה?” אָמַר לוֹ בּרל: "הבה אוֹמַר לךָ, הוּא אוּמר, אדוֹני אָבי! אֶצלנוּ היהוּדים, הוּא אוֹמר, היוֹם הזה נקרא

הוֹשענא רבּה. בּיוֹם הזה, הוּא אוֹמר, חוֹתכים בּשמַיִים גזר־דינוֹ של כּל אָדם ושל כּל יצוּר על האָרץ, אִם לחַיִים, אוֹ למות. ואִם למות – מַה תּהא מיתתוֹ שימוּת בּה. והלא מַה־נַפשךָ, הוּא אוֹמר: אִם גזירה היא מלפני אלוֹהים, כּי אָמוּת, הלא אֵין להשיב את רוֹע הגזירה; מַה לי אִם אֵיהרג בּקפיצה, אוֹ בּקטר, אוֹ בּרעם? וּסתם כּךְ, אוֹמר לוֹ בּרל, בּלכתּי

בּשתּי רגלי על האָרץ, כּלוּם אִי־אֶפשר לי להיכּשל וליפּוֹל ולָמוּת, אִם חָפץ אלוֹהים בּמוֹתי? אֶלָא מה? שמא נחתּךְ היוֹם גזר־דיני לחַיִים – אִם כּן, לָמה אֶקפּוֹץ?"

וּמה אוֹמר וּמה אדבּר? – כּךְ מוֹסיף בּרל עוֹשׂה־החוֹמץ

מסוֹבּוֹליווקה לסַפּר את סיפּוֹרוֹ ונשבּע כּל השבוּעוֹת שבּעוֹלָם,

שאפילוּ משוּמד נאמן עליהן, – אֵין הוּא זוֹכר, כּיצד אֵירע הדבר, אֶלָא כּשקרבוּ להייסין וּכבר ראוּ מרחוֹק את ארוּבּת־העשן של בּית־החרוֹשת ההייסיני, התחיל הקטר לפתע פּתאוֹם להאֵט את הליכתוֹ, תּחילָה פּוֹחת והוֹלךְ, אַחַר־כּךְ לאַט לאַט, מתוּן מתוּן, כּמעט לא נשמַע קוֹלוֹ,

ואַחַר־כּךְ נמלךְ, כּלוֹמר הקטר, ועמַד מִלֶכֶת. מה המַעשׂה? נראֶה, שכּלתה לוֹ הסקה, וקטר, אוֹמר בּרל, שכּלתה הסקתוֹ, המַיִם פּוֹסקים

מרתּוֹחַ והאוֹפנים פּוֹסקים מהסתּוֹבב – וסוֹף לדבר. משוּל, הוּא אוֹמר.

כּאָדם, להבדיל, שפּסקוּ מזוֹנוֹתיו… וַדאי, הוּא אוֹמר. שאָמַר לוֹ

להכּוֹמר בּאוֹתוֹ מַעמד: "וּבכן, אדונֹי אָבי? ולא כּךְ. הוּא אוֹמר,

אָמַרתּי לךָ? אִילמלא חָתם לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא היוֹם את דיני מלמַעלָה, כּי צריךְ אני עוֹד לחיוֹת בּעוֹלמוֹ, מי יוֹדע עד כּמה היתה מַספּיקה ההסקה ועד מיכן היִינוּ מַגיעים עתּה?" כּךְ אוֹמר לוֹ בּרל, וזה, הוּא אוֹמר, עוֹמד לפניו בּעֵינַיִים כּבוּשוֹת בּקרקע ומַחריש. כּי מַה יענה

עלוּב־נפש זה וּמַה יֹאמַר?… ורק אַחַר־כּךְ, הוּא אוֹמר, בּשעת הפּרידה, ניגש אֶלָיו הכּוֹמר, הוֹשיט לוֹ אֶת ידוֹ ואָמַר לוֹ: "היֵה שלוֹם,

אִיצקוֹ". אָמַר לוֹ בּרל: “שמי לא אִיצקוֹ, שמי בּרקוֹ”. אָמַר לוֹ הכּוֹמר: "לוּא יהי בּרקו. השוֹמע אַתּה, בּרקוֹ? לא ידעתּי כּלָל, הוּא אוֹמר, כּי אַתּה כּזה״~ ויוֹתר לא שמע מפּיו אַף מלה, כּי הכּוֹמר, הוּא אוֹמר, הרים את שוּלי גלימתוֹ והתחיל פּוֹסע בּרגליו לחזוֹר לביתוֹ, כּפי הנראֶה, לגוֹלוֹבּוֹניֶיבסק, והוּא, כּלוֹמר בּרל, פּנה והלךְ בּדרךְ ישרה

העירה, אֵלינוּ להייסין. ואֶצלנוּ, שעֵר־נא לעצמךָ, כּבר עשׂה את החָג, בּירךְ בּרכּת הגוֹמל, סיפּר לָנוּ את המַעשׂה מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ, בּלא

גוּזמה, אֶלף פּעמים, וּמדי פּעם בּפעם בּתוֹספת חידוּשים והמצאוֹת. כּל

אֶחָד מאִתּנוּ משַךְ את עוֹשׂה־החוֹמץ הסוֹבּוֹליווקאִי אֶל בּיתוֹ, בּיקש

לאָרחַ אוֹתוֹ על שוּלחָנוֹ בּיוֹם טוֹב, ואַגב לשמוֹע מפּיו אֶת המַעשׂה

בּנס הוֹשענא רבּה, – והיתה לָנוּ, שעֵר־נא לעצמךָ, שׂמחַת־תּוֹרה כּהלָכה, אשר לא יסוּף זכרה מלבּנוּ!…

יכוֹל אני להישבע, כּי זה הוּא… כּוּלוֹ כּמוֹת שהוּא! אַף כּפוּף קצת, עֵינֵיִים חוּמוֹת, טוֹבוֹת, שֹׂוחקוֹת תּמיד, שן אַחַת

בּפיו עקוּמה קצת, גדוֹלָה מן המידה; כּשהוּא מַתחיל לצחוֹק, נחשׂפת השן העקוּמה.

ורק שׂער ראשוֹ – לפנים היה צהבהב, כּעֵין הזהב; והיוֹם הכסיף, מַבהיק לנוֹכח השמש וּמשתפּךְ בּשני גוָנים: זהב וָכסף.

שוּב אֵיננוּ, כּפי הנראֶה, אִיש צעיר, אַף כּי שנותיו כּשנוֹתי.

אֶלָא מכּאן. שגם אני אֵינני עוֹד איִש צעיר; כּבר בּן ארבּעים וָמַעלה…

האִם אֶגש אֵלָיו? נראָה הוּא לי כּהדוּר מאוֹד בּלבוּשוֹ.

אפוּדה לבנה על כּרסוֹ עם שרשרת־זהב כּבדה, עניבה נהדרה, וּכפי ששמַעתּי עליו, הרי הוּא עכשיו בּמַעלָה עֶליוֹנה. עוֹשׂה עסקים גדוֹלים, יוֹצא בכירכּרה, מַרעיש עוֹלָמוֹת!

והרי אני חוֹשש, שמא יעלה בּלבּוֹ מַחשבה זרה עלי, שיֵש בּלבּי כּוונה זרה אֵלָיו…

ואני, עליכם לָדעת, נוֹהג גדלוּת בּעצמי מעוֹדי ועד היוֹם הזה. גדלָן אני בּמקצת.

לא בּעל־גאוָה, אלא גדלָן.

והגדלָן אֵינוֹ חָביב על העוֹלָם. פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ – העוֹלָם שׂוֹנא גדלָן, וּבפרט כּשהוּא עני.

וָאני, אוֹדה ולא אֵבוֹש, – העניוּת, כּמַאמַר הבּריוֹת,

לא חרפּה היא – אֵין חלקי, לא עליכם, עם עשירים, רחוֹק אני מהיוֹת עשיר! הרי אני, עליכם לָדעת, מאוֹתם העניִים המקוּשטים, המתחפּשׂים כּעשירים, מאוֹתם הדלים הגאִים, המַסתּירים את הדלוּת בּביתם מאחוֹרי אַספּקלרייה

מאִירה וּפסַנתּר מַבהיק. וּבחוּץ – מתּחת למעיל מגוֹהץ וּמגבּעת חדשה;

ואוּלָם מי שמתבּוֹנן בּהם יפה רוֹאֶה, כּי עמידתם – דלים וריקים.

בּקצרה – מַצבי לא טוֹב. זה ימים רבּים שההצלָחַה מַסתּירה פּנים ממני, וּבכל אשר אני פּוֹנה אני נכשל ונוֹפל. כּבר ניסיתי לעשׂוֹת כּל עבוֹדוֹת־פּרךְ, לעבוֹד כּל עבוֹדה זרה – ללא הוֹעיל. אֵיני מַצליחַ עד כּדי כּךְ, שכּבר נמאסַתִּי בּעֵיני עצמי; בּעֵיני אחרים – על אַחַת כּמה וכמה!

אֶפשר, שהאחרים אֵינם מַשגיחים בּי כּלָל ואֵינם נוֹתנים

דעתּם עלי, אבל לי נדמה, שכּל מי שרוֹאה אוֹתי אוֹמר לעצמוֹ: “הנה הוּא בּא, שלוּמיאֵל זה! מסתּמא רוֹצה הוּא לבקש גמילוּת־חסד! לא אֶתּן לוֹ!”

ויהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, שלא אבקש עוֹד ממנוּ דבר, גם כּי אֵדע, כּי אֶגוַע ואָמוּת. ואַף אִילוּ היה בּדעתּי לבקש טוֹבת־הנאָה ממנוּ. לא אוֹציא הפּעם הגה מפּי, על אַפּוֹ ועל חמתוֹ!

– מַה שלוֹמךָ? – שוֹאֵל הוּא אוֹתי ומַישיר מַבּטוֹ אֶל עֵינַי.

– מַה תּשאַל לשלוֹמי! – אני אוֹמר לוֹ מתוֹךְ בּיטוּל וּמַישיר עֵינַי נגד עֵיניו.

– אבל מַה מַצבךָ? לא רע?

– לא רע.

– נוּ, תּוֹדה לָאֵל, – הוּא אוֹמר ולוֹחץ את ידי.

– לוּא יהי חלקךָ כּמוֹני! – אני אוֹמר בּלבּי ולוֹחץ את ידוֹ.

וכךְ אָנוּ נפרדים זה מזה וּפוֹנים אִיש לעֶברוֹ.

לא כן הבּיט אֵלי הוּא, זה שאני מסַפּר לָכם עליו, בּשעה שנפגשתּי עמוֹ בּשדרוֹת העיר אוֹדיסה. מַבּטוֹ היה מַבּט ממין אַחר – קראתי אוֹתוֹ בּעֵיניו החוּמוֹת, הטוֹבוֹת, השׂוֹחקוֹת.

הוּא ליבּבני וּמשךְ אוֹתי אֵלָיו בּעֵיניו החוּמוֹת,

הטוֹבוֹת, השׂוֹחקות, וַאני קמתּי ממקוֹמי וּמיד פּניתי לָגשת

אֵלָיו.

הוּא פּוֹשט אֵלי את ידוֹ מרחוֹק, פּוֹתחַ פּיו לצחוֹק, ותוֹךְ כּדי כּךְ נחשׂפת שינוֹ העקוּמה, המגוּדלת.

– אָה?!".

– אָה?!…

אָנוּ עוֹמדים זה לעוּמַת זה ואוֹחזים אִיש בּידי רעֵהוּ –

וַאני מוֹדה וּמתוַדה: מיוֹם שפּנתה אֵלי ההצלָחָה עוֹרף אני שׂוֹנא

עשירים. מתעֵב אני פּרצוּפים שמנים, בּריאִים, שׂמחים; הבּט לא אוּכל אֶל פּניהם של אֵלוּ, השׂבעים רצוֹן מעצמם וּמכּל העוֹלם כּוֹלוֹ. אַךְ

בּן־אָדם זה מַרכּין עצמוֹ אֵלי בּידידוּת טוֹבה וּגלוּיה, ואָנוּ נוֹשקים

אִיש לרעֵהוּ.

אֵיני יוֹדע, כּיצד אֶפנה אֵלָיו בּדיבוּרּי? האדבּר

אֵלָיו בּלשוֹן ״אַתּה״ – הלא כּבר נזרק כּסף בּזהב שׂערוֹ; האוֹמר לוֹ ״אַתּם״ – הלא שנינוּ לָמַדנו יחד בּחדר אֶחָד שנים רבּוֹת!

אַף הוּא, כּפי הנראֶה, לבּוֹ היה מהסס בּדבר, לפי שפּתחנוּ שנינוּ את שׂיחָתנוּ בּלשוֹן נסתּר, כּלוֹמר, התחַכּמנוּ כּל

אוֹתה השעה להימנע מלשוֹן “אַתּה” וּמלשוֹן “אַתּם”.

אֵיךְ יִיתּכן כּדבר הזה? הנה תּשמעוּ:

הוּא: אני עוֹמד וּמַבּיט וחוֹזר וּמבּיט, שכּן, דוֹמה, ודוֹמה,, שלא? השלוֹם?

אני: וַאני עוֹמד וּמהרהר כּל הזמן: האוּמנם זה הוּא? דוֹמה, שהוּא, ודוֹמה, שלא הוּא? מַה נשמע? מאַיִן בּאִים?

הוּא: מאַיִן? הלא אני תּוֹשב כּאן, אוֹדיסאִי. זה כּמה וכמה שנים!

אני: וַאני יוֹשב כּאן ימים לא רבּים. בּאתי לכאן לבקש עֵסק.

הוּא: עֵסק? כּלוּם עֵסק צריכים לבקש? אֶצלי הרי זה להפךְ: העסקים מרוּבּים בּיוֹתר. הלוַאי מצאתי לָהם די אנשים. רע בּלא אנשים, רע מאוֹד! כּמה כּסף אני מוֹציא בּמשךְ השנה על אנשים! (מתפּאֵר עלי! – אני אוֹמר בּלבּי). אֵין לי מַזל לאנשים! כּמה פּעמים אני מהרהר בּפני עצמי: לוּא מצאתי לי אִיש אֶחָד כּלבבי, שאֶפשר לסמוֹךְ עליו, היִיתי מוֹסיף, כּמדוּמה לי, עֶשׂר שנים על שנוֹתי! כּבר ניסיתי להעסיק אֶצלי כּל מיני אנשים, גם ממַדריגָה נמוּכה, גם ממַדריגָה גבוֹהה, גם ממדריגָה עֶליוֹנה – כּוּלם כּאֶחָד, אֵין בּהם מוֹעיל, אֵין אנשים נאמנים! (כאן, אני אוֹמר בּלבּי, יפליג מסתּמא בּשבח עצמוֹ, כּמה טוֹב וּמיטיב הוּא לאנשיו וכמה מנַצלים הם את טוּב לבּוֹ – מַכּיר אני אֶת הפילאנתּרוֹפּים האֵלה! אֶלָא שאֵיני מַפסיקוֹ וּמַניחַ לוֹ לדבּר). לפנים היוּ לי חבירים רבּים כּל־כּךְ, אִילוּ בּא אֵלי אֶחָד מהם להיוֹת לי לעֵזר, הלא העשרתּיו עוֹשר גָדוֹל! (שקרן כּהלָכה! – אני אוֹמר בּלבּי). אבל, לדאבוֹני, אֵין אני פּוֹגש אַף אִיש אֶחָד מאַנשי שלוֹמי. יכוֹל אני לאמוֹר, כּי זוֹהי הפּגישה

הראשוֹנה מיוֹם שבּאתי לָדוּר בּעיר הזאת. כּמדוּמה לי, שהיִינוּ לפנים חבירים קרוֹבים מאוֹד, האַף אֵין זאת?

אני: חבירים? חבירים מיוּחָדים בּמינם! יחד לָמַדנו, יחד אָכלנוּ על שוּלחַן רבּנוּ, יחד יָשַנוּ.

הוּא: אני זוֹכר אפילוּ את שם רבּנוּ. רב זרח היה שמוֹ. ישנוּ על התּנוּר, בּלילוֹת־החוֹרף הקרים.

אני: וּבלילוֹת־הקיִץ החַמים – בּחוּץ, על האָרץ.

הוּא: עם הצפרדעים, המקפּּצוֹת מן הבּיצה.

אני: וּמי זרק אבנים אֶל חלוֹנוֹת בּיתוֹ של השכן טוֹביה והפּיל פּחד־מות על כּל אַנשי הבּיִת?

הוּא: וּמי משךְ וגָנַב תּפּוּחים מסַלָה של הפּירוֹנדית בּמַקל, שמַסמר תקוּע בּקצהוּ?

אני: וַאבטיחַ מעָגלָתוֹ של גדליה הזקן בּליל הוֹשענא רבּה?

וכל כּיוֹצא בּדברים אֵלוּ.

משהפלגנוּ בּימי הילדוּת המאוּשרים, התּמימים והטוֹבים,

שוּב אֵין אנוּ יכוֹלים להפסיק. הדברים שוֹטפים כמַיִם שאֵין להם סוֹף, כּמתּוֹך מַעיין סתוּם, שנפתּח מקוֹרוֹ פּתאוֹם, – עד שאנוּ בּאים אֶל

מַעמדנוּ כּיוֹם הזה, ואַנוּ שוֹמעים אִיש מפּי רעֵהוּ הרבּה טוֹבה והרבּה

רעה, הרבּה שׂמחָה והרבּה צער. אֶחָד מאִתּנוּ דרכּוֹ סוּגה בּשוֹשנים ואֶל

כּל אשר יִפנה יצליחַ, והשני דרכּוֹ מלאָה חַתחַתּים והוּא מתלבּט ללא תּקוָה. האֶחָד עשיר, גביר אַדיר, והשני כּתריאֵלי. האֶחָד מחַנךְ את ילָדיו בּיד רחָבה, את בּתוֹ הבּכירה השׂיא לאִיש מוּרם מעם, וכל בּניו למוּדי גימנַאסיה, והשני מתענה עם ילָדיו בּעוֹני וּבלחץ, הבּת הבּכירה מבקשת הוֹראוֹת־שעה ואֵינה מוֹצאת, ואת בּנוֹ אֵינוֹ יכוֹל להכניס לגימנַאסיה, צריך הוּא למליצי־יוֹשר, וּמליצי־יוֹשר אֵין מַמליצים חינם, ואֵין ידוֹ מַשׂגת. האֶחָד יֶש לוֹ בּיִת שלוֹ, בּנוּי לתפאַרה, מוּקף גן,

עם כּל תּענוּגוֹת בּני־אָדם, והשני נע ונד זה שנים רבּוֹת מדירה לדירה. בּעיר־מגוּריו עיקלוּ את כּלי־ביתוֹ וּמכרוּם בּפוּמבּי, ואוֹתוֹ השליכוּ בּחרפּה החוּצה. ולא היתה לוֹ תּקנה אֶלָא לעקוֹר מעיר לעיר. אוֹמרים, סגוּלָה היא להצלָחָה: משַנה מקוֹם, משַנה מַזל.

מיָמַי לא שפכתּי את לבּי לפני אִיש בּדברים גלוּיִים כּל־כּךְ, כּמוֹ עתּה לפני חבירי, ואִיש לא שמע את דבָרַי עד תּוּמם בּאָזנַיִים קשוּבוֹת וּבהשתּתּפוּת נאמנה כּל־כּךְ, כּמו חבירי. הרגשתּי, כּי אֶבן־מַעמסה נגוֹלָה מעל לבּי. וראִיתי. כּי עֵיניו החוּמוֹת,

הטוֹבוֹת, השׂוֹחקוֹת, כּאִילוּ נתלחלחוּ וּפניו הזוֹהרים קדרוּ רגע בּעננה

קלה. הוּא מַניחַ את ידוֹ על כּתפי ואוֹמר לי:

– וּבכן, קץ לדבר! מן היוֹם הזה והלאה יִסוֹב הגלגל לטוֹבה. אמת, אמת. משנה מקוֹם, משנה מַזל. יוֹדע אני זאת מעצמי. גם אני, אַל יִיזכר הדבר היוֹם, ראִיתי עוֹני לפנים. מעתּה שוּב נשב יחד.

– מַה פּירוּש, אני אוֹמר, יחד?

– יחד מַה פּירושה? – אוֹמר הוּא לי בּניגוּן, ועֵיניו

החוּמוֹת, הטוֹבוֹת, שׂוֹחקוֹת. – יחד פּירוּשה, שאֶחָד יש לוֹ עסקים, והוא זקוּק לעֵזר וּמבקש איש כּלבבוֹ, ישר ונאמן, שכּל אשר יִרבּה שׂכרוֹ ראוּי הוּא לכפליִים, ואלוֹהים היה בּעֶזרוֹ ושלח לוֹ את חבירוֹ, שלא ראה את פּניו זה שנים רבּוֹת, והוּא שוֹמע מפּיו, כּי מטה ידוֹ והוּא מבקש עבוֹדה להחיוֹת נפשוֹ, – מַשמע, ששניהם צריכים זה לזה, וּכלוּם יש לךָ דבר השוה לשניהם גם יחד יוֹתר מזה?

וּכדי שלא יִיפּלא בּעֵינַי, שהוּא מַציע לי אוֹשר כּזה,

הוּא חוֹטף וּמוֹציא את אַרנקוֹ, פֹותחוֹ לפנַי וּמבקש להראוֹתני טלגרמה,

שבּה קוֹראִים אוֹתוֹ לרגל עסקיו אֶל אֶחָד המקוֹמוֹת, ואֵין הוּא יכוֹל

להיפּנוֹת לכךְ בּשוּם אוֹפן! ואוּלם עֵינַי מבּיטוֹת לא אֶל הטלגרמה,

אֶלָא אֶל צרוֹר שטרוֹת־הכּסף אשר בּאַרנק. צרוֹר הראוּי להתכּבּד – שטרוֹת

אפוּרים בּני מאה וּשטרוֹת מגוּוָנים בּני חמש מאוֹת. ועֵינַי, כּפי

הנראֶה, בּוֹערוֹת, ועֵיניו נפגָשוֹת עם עֵינַי, והוּא משער, כּפי הנראֶה,

את כּוונת מַבּטי, והוּא אוֹמר אֵלי בּאוֹתוֹ הניגוּן:

– העֵסק, בּרוּך השם, יֶש בּוֹ כּדי להספּיק לכל דבר, ואִיש חָדש שנכנס לעבוֹד בּעֵסק צריךְ מסתּמא למעט כּסף, וכסף, בּרוךְ השם, הלא יש למַדי, – לָמה אֵיפוֹא לא יִקח כּמה שהוּא צריךְ? מַה יֶש כּאן להתבּייש? הכּל יוֹדעים פּירוּשה של עקירה ממקוֹם למקוֹם עם משפחה וילָדים, בלא עֵין־הרע… אני יוֹדע זאת מעצמי. אני עצמי היִיתי לפנים בּמַצב לא טוֹב מזה. אַף אני היִיתי מַצהיל פּנים לשטר בּן שלוֹשה, ראִיתי עוֹני בּשבט עברתוֹ– הוֹי, ראִיתי גם ראִיתי!

וחבירי יושב עמי על אַחַד הסַפסלים בּשדרוֹת העיר וּמסַפר לי את סיפּוּר־חַייו בּקצרה. סיפּוּר־חַיִים מיוּחָד בּמינוֹ, כוּלוֹ חידוּשים ונפלָאוֹת, מַעשיוֹת מאֶלף לילוֹת ואֶחָד. אני, עם תּוֹלדוֹת

חַיי, עם התּלָאוֹת אשר עברוּ על ראשי, כּאַיִן וּכאֶפס לעוּמתוֹ! אני יוֹשב ומַבּיט אֵלָיו וּמהרהר בּלבּי: "אֵיךְ יכוֹל אָדם לָשׂאת ולסבּוֹל

כּל זאת?… ואִם אלוֹהים שלח לוֹ עֶזרתוֹ ממרוֹמים אַחרי כּל הנסיוֹנוֹת

הקשים שנתנַסה בּהם, הלא יש תּקוָה כּל־שהיא, שישקיף פּעם אַחַת גם עלי !״…

וַחבירי מוֹציא שוּב את אַרנקוֹ וּמגישוֹ אֶל פּנַי.

– מַה יֶש כּאן להתבּייש? – הוּא אוֹמר אֵלָי. –

לוֹקחים לפי שעה כּמה שצריךְ…

אני שוֹאֵל את נַפשי, אִם אֵין זה חלוֹם? וַאני מַבּיט אֶל תּוֹךְ האַרנק, והאַרנק פּתוּחַ, והשטרוֹת האפוּרים בּני המאָה עם השטרוֹת

המגוּוָנִים בּני חמש המאוֹת שׂוֹחקים אֵלַי, ועמהם שׂוֹחקוֹת אֵלי עֵיניו

היפוֹת, החוּמוֹת, הטוֹבוֹת של חבירי. וַאני פּוֹשט את ידי ואוֹמר:

– שנַיִים יספּיקוּ לפי שעה.

אֵיני יוֹדע מה אוֹמַר: שנַיִים בּני מאָה, אוֹ שנַיִים

בּני חמש מאוֹת? וּכדי להקל מעלי, כּפי הנראֶה, את הבּרירה, הוּא אוֹמר לי:

– שני אלָפים, סבוּר אני, יִהיוּ קצת מעט.

והוּא מוֹנה לי ששה שטרוֹת מגוּוָנים בּני חמש מאוֹת ואוֹמר:

– האִם יספּיקוּ שלוֹשה אלָפים לזמַן הראשוֹן?

– אָה!… – יוֹתר מזה אֵיני יכוֹל להוֹציא מפּי, ואני

מקפּל את השטרוּת הקשים ותוֹחב אוֹתם לתוֹךְ כּיס־החָזה, וַאני חָש בּהם חמימוּת משוּנה, המחַממת ומלטפת…

וּכפי הנראֶה, כּדי שלא תּכבּד עלי הטוֹבה, הוּא מוֹסיף לדבּר:

– ואני חָשקה נַַפשי לראוֹֹת בּעֵינַי גם את החבוּרה בּלא עֵין־הרע, את ילדי חבירי.

וַאני אֵיני עוֹנהוּ מיד. מַחשבוֹתי נתוּנוֹת עתּה שם, לכיס־החָזה, אֵצל השטרוֹת בּני חמש המאוֹת, המחַממים וּמלטפים אוֹתי ואֵינם משים ממוֹחי. ודמיוֹני נוֹשׂא

אוֹתי אֶל בּיתי, אֶל אִשתּי וילָדי, ואני מצייר לעצמי את השׂמחָה אשר תּהיֶה בּבּיִת, כּשיִראוּ פּתאוֹם כּסף רב כּל־כּךְ ויִשמעוּ פּתאוֹם את דבר האוֹשר שנפל בּחלקי!… והוּא אוֹמר לי עוֹד פּעם, כּי רוֹצה הוּא לראוֹת אֶת פּני אִשתּי וילָדי.

– האָח! – אני אוֹמר. – הלא יכוֹלים אנוּ לָלכת תּיכף

אֵלַי. יוֹשב אני לא רחוֹק מכּאן. הילָדים נמצאִים עתּה דווקא בּבּיִת. נלךְ אֵיפוֹא?

– בּחפץ לב! – אוֹמר הוּא לי, וַאני מַכּיר מעֵיניו,

שיוֹדע הוּא, כּי מַחשבוֹתי נתוּנוֹת שם, אֵצל הכּסף, המוּנח בּכיס־חָזי,

כּי מדי פּעם בּפעם אני מרים ידי בּלי־משׂים למַשש שם וּמוֹציא מלבּי אנחה עמוּקה, והוּא, הכּלב, מבין זאת היטב וּמַעביר את שיחתנוּ שוּב אֶל ימי־הילדוּת התּמימים והמאוּשרים, מַזכּיר לי תּמוּנוֹת נשכּחוֹת, שכּבר עברוּ וחָלפוּ מן העוֹלָם. וכךְ אנוּ מַגיעים עד בּיתי.

וכאן אני מַעלה על דעתּי את בּיתי, את רהיטי… חוֹשש אני, שמא אֶתבּזה קצת בּעֵיני חבירי העשיר, וַאני מַתחיל להתנַצל לפניו:

– דירה חדשה… זה לא כּבר עברנוּ לכאן… הימים ימי קיִץ_ עירבּוּביה…

והוּא. כּפי הנראָה, מבין לכוונתי, מבקש להקדימני בּדברים ואוֹמר:

– גם זוֹ צרה!… מי שׂם לב לקטנוֹת כּאֵלוּ?… בּכל מקוֹם כּךְ!… אַף אֶצלי לא הכּל כּתיקוּנוֹ… משנכנַס קיִץ, מַתחילים

בּבדק הבּיִת… מהוּמה!

וּבשעת מַעשׂה אני נזכּר, כּי בּחיקי מוּנח אֶצלי הכּסף,

ואני נכוה בּגחלתּוֹ הלוֹהטת וצוֹרבת, ותוֹךְ כּדי רגע אני שוֹאֵל את עצמי, מה אֶעשׂה בּוֹ תּחילָה, וּבמהירוּת הבּזק חוֹלף חשבוֹן בּמוֹחי: שׂכר

דירה… להקַצָב… את הבּן לגימנַאסיה… לאִשתּי זוּג נַעליִים…

להבּנוֹת מגבּעוֹת… לעצמי מקטוֹרן… מעט רהיטים… וחוֹבוֹת! החוֹבוֹת הישנים! חוֹבוֹת! חוֹבוֹת! חוֹבוֹת!

ובמַחשבתּי חוֹלפים כּל החוֹבוֹת החמוּרים בּיוֹתר.

מוּכרח, מוּכרח אני לסַלק אוֹתם מיד! ומתּוֹךְ כּךְ אֵיני רוֹאה, כּי הפּתח

פּתוּחַ כּבר ואֶחָד מילָדי הוֹלךְ לקראתי בּפנים חיורים וקוֹדרים. הילָדים

עלוּבי־הנפש יוֹדעים את כּל צרוֹתינוּ; יוֹדעים הם פּירוּשה של דחקוּת, יוֹדעים הם, כּי חַייבים אנחנוּ על חָלָב, על בּשׂר, על ירקוֹת בּשוּק, והחַצרן אשר על הבּיִת בּא לתבּוֹע שׂכר דירה, והאִשה האַלמנה תּוֹבעת דמי תּה, והיהוּדי אִיש־העֵצים, אַברךְ זוֹעֵם בּעל זקנקן צהוֹב, טוֹען: “למן החוֹרף ועד עתּה כּבר יכוֹלים הייתם לשלם דמי העֵצים שלוֹש פּעמים!”"

– אַיֵה אמא? – שוֹאֵל אני.

– בּמיטבּח, – עוֹנה היֶלד.

– אֵין משרתת היוֹם, אַךְ אֶתמוֹל הלכה המשרתת! – אני מתנַצל לפני חבירי העשיר, וחרפּה שוֹברת לבּי, כּשאני מַעלה על דעתּי, כּי אִשתּי תּצא חָלילָה מן המיטבּח בּידיִים מלוּכלכוֹת, ואלוֹהים יוֹדע,

בּאיזוֹ שׂמלָה!…

– גם בּביתי – הוּא אוֹמר – אוֹתוֹ הדבר; בּכל שבוּע משרתת חדשה. צרת המשרתוֹת – מַכּה אשר לא כּתוּבה בּתּוֹרה!…

אֵיני יוֹדע מה לעשׂוֹת: האֶעזוֹב כּאן את חבירי ואֵלךְ אֶל המיטבח לבשׂר לאִשתּי את הבּשׂוֹרה הטוֹבה? אוֹ מוּטב שאֵשב עם חבירי כּאן בּטרקלין:

אָמַרתּי “טרקלין” רק לתפאֶרת המליצה. אָמנם חדר גדוֹל. אַךְ ריק. לא ריק כּפשוּטוֹ – עוֹמדים כּאן שוּלחָנוֹתֹ אחָדים, עציצים בּלא פּרחים, פּסַנתּר ישן ואַספּקלרייה – עֵדים ישנים לימי הטוֹבה לפנים ולימי הדלוּת היוֹם. גם נברשת יֶש כּאן – אוֹי, נברשת משוּנה! וּבאֶמצע הטרקלין עוֹמדת מיטה. בּשעה מאוּחרת כּל־כּךְ עוֹמדת מיטה בּטרקלין, ואַף זוֹ אֵינה מוּצעת! מאָה כּסף היִיתי משלם בּרגע הזה, אִילוּ בּא אָדם וסילק מכּאן את המיטה. פּנַי בּוֹערים מגוֹדל הבּזיוֹן.

חבירי, כּפי הנראֶה, משעֵר לעצמוֹ את מבוּכתי, והוּא אוֹמר לי:

– דירה נאָה, מרוּוַחַת, רחבת־ידיִים! וּמחָכמה עוֹשׂים, שישנים בּטרקלין. גם אֶצלי ישנים הילָדים בּלילוֹת־הקיִץ בּטרקלין. בּכל חַַדרי־המיטוֹת רב החוֹם עד בּלתּי נשׂוֹא!

– זהוּ בּני יחידי, – אני מַציג לפניו את בּני, שדווקא עתּה נמלךְ וחָלץ את נעליו והוּא מהלךְ יחף. חבירי רוֹאֶה, כּי המַעשׂה הזה מצעֵר אוֹתי, והוּא בּוֹדה שקר מלבּו:

– בּקיִץ הוֹלכים אֶצלי כּל הילָדים יחפים…

וכאן נכנסת אַחַת מבּנוֹתי, זוֹ השנייה להבּכירה. אני מַציג אוֹתה לפני חבר־ילדוּתי. פּניה מַאדימים כּאֵש, לא משוּם שהיא בּיישנית כּל־כּךְ, אֶלָא משוּם שלבוּשה דל מאוֹד. והעיקר משוּם נעליה – נַעליִים בּלוֹת, מטוּלָאוֹת, שנפסקוּ עקביהן, נַעלַיִים עקוּמוֹת,

קרוּעוֹת…

וּכאִילוּ להכעיסני, היא יוֹשבת כּךְ, שהוּא רוֹאֶה את נעליה, והיא רוֹאָה, שהוּא רוֹאֶה את נעליה, וַאני רוֹאֶה, ששניהם מַבּיטים על נעליה, וַאני מתבּלבּל. אִילוּ נפתּח בּוֹר לפנַי, היִיתי יוֹרד לתוֹכוֹ

חַיִים.

– ילדה נאָה, – לוֹחש הוּא לי על אָזני, – תּאוָה לָעֵינַיִים!

אני רוֹצה להשיב לוֹ דבר, והנה בּאה בתּיּ הבּכירה, כּבר בּוֹגרת. נעוּלָה היא דווקא נַעליִים שלימוֹת, אֶלָא שלָבשה חוּלצה של מַלמלה דקה מחוּסרת מַרפּק. כּפי הנראֶה, אֵין היא יוֹדעת, שהמַרפק נקרע מן השרווּל, והיא יוֹשבת דווקא כּךְ, שהמַרפק הקרוּע גָלוי לעיֵני חבירי. הוּא מבּיט אֶל המַרפק, אני מַבּיט אֵלָיו, וכוּלי נסער מצרת הנפש! אני קוֹרץ אֵליה בּעֵינַי, אַךְ היא אֵינה מבינה פּשר דבר, מתאַדמת כּאֵש, קמה וּמבקשת לָצאת – הוֹי, הוֹוֶה על הוֹוֶה! כּל החוּלצה קרוּעה על שכמה קרעים קרעים!

– כּל אַחַת נאָה מאחוֹתה, – לוֹחש לי חבירי על אָזני, – לבנוֹת יפוֹת כּאֵלה אֵין צוֹרך עוֹד אפילוּ בּנדוּניה!

וַאני נזכּר בּשידוּךְ של בּתּי, שהיה קרוֹב להתקיים בּשנה שעברה, שידוּךְ נכבּד, בּחוּר הגוּן, רוֹפא צעיר, ונתבּטל מחמַת נדוּניה, –

ולבּי דָוֶה על בּתּי, וַאני מהרהר בּפני עצמי:

"הוֹי, אִילוּ נפגשתּי שנה אַחַת קוֹדם עם חבירי הטוֹב והיקר!״…

– יֵלךְ לאבדוֹן בּעל־הבּית עם הכּיריִים, עם הדירה, עם החָצר, עם כּל החָצרוֹת, הלוַאי יעלוּ ויִבערוּ בּאש עם כּל אוֹדיסה

כּוּלָה גם יחד!

מסתּמא משערים אַתּם, מי מדבּר כּךְ. כּךְ מדבּרת אִשה,

בּשעה שהיא בּאה מן המיטבּח, כּוּלה עיֵיפה, מיוּזעת, קוֹדרת, דווּיה

וּשבוּרה, ללא עֶזרת משרתת, והיא צריכה לעמוֹד כּל היוֹם על רגליה וּלבשל בּעצמה, – שבּבית אָביה לא נתנַסתה כּלָל בּכךְ. הכּיריִים עשֵנים, הקצב

אֵינוֹ רוֹצה עוֹד לָתת בּשׂר בּלא כּסף, הגוֹיה תּוֹבעת דמי חָלָב, אֵינה

זזה מן המיטבּח, בּשוּק הכּל בּיוֹקר, והילָדים מציקים, מבקשים ארוּחַת־בוֹקר, דווקא תּפּוּחי־אדמה רכּים, ודווקא בּחמאָה!

אני רוצה לָקוּם, לָרוּץ לקראתה, לקרוֹא אוֹתה אֶל חדר אַחר, לבשׂר לָה, ראשית כּל, את הבשׂוֹרה הטוֹבה וּלבקש ממנה, כּי תּחליף שׂמלוֹתיה, – אֶלָא שחבירי אֵינוֹ מַניח לי. לוֹקח הוּא אוֹתי בּזרוֹעי

ואוֹמר כּךְ:

– מוּטב שאני עצמי אֶֶתייצג לפניה.

והוּא ניגָש אֵליה וּמַציג עצמוֹ לפניה, וּבין שניהם נקשרת שׂיחָה כּזוֹ:

הוּא: הכּרתּי את בּעלךְ, גברתּי, שנים רבּוֹת קוֹדם שהכּרתּ אַתּ אוֹתוֹ!

היא: אוֹשר רב נפל בּחלקךָ!

הוּא: שנינוּ חבירים למן ימי הילדוּּת.

היא: אמוֹר לי, מי הם חביריךָ, ואוֹמר לךָ, מי אָתּה!

הוּא: יחד לָמַדנוּ, יחד אָכלנוּ, יחד יָשַנוּ, ואפילוּ יחד גָנַבנוּ תּפּוּחים מסַל אֶחָד.

היא: תּעוּדת־יוֹשר יפה לשניכם!

הוּא: לא תּפּוּחים בּלבד, אֶלָא גם אבטיחים.

היא: די, כּבר יוֹדעת אני, מי אַתּה…

את הדברים האֵלה מַשמיעה אִשתּי בּלעג מַר כּל־כּךְ, שחבירי נוֹתן פּניו אַרצה ונאלָם. אני רוֹמז לָה, קוֹרץ לָה בּעֵינַי, כּי

תּחדל לדבּר דברים חריפים ועוֹקצים כּאֵלה, וַאני מהרהר בּלבּי: אִילוּ ידעה, למשל, מי הוּא האִיש הזה ומה הוּא בּשבילנוּ? והרי היא מַשגיחָה בּדבר ואוֹמרת לי:

– מה אַתּה קוֹרץ לי בּעֵיניךָ? יוֹדעת אני, מה טיבוֹ של טרזן זה, מאַחַר שהוּא חבירךָ!

– גברתּי! – מתאוֹשש חבירי ואוֹמר לָה בּנעימה של אָדם,

הרוֹאֶה את עצמוֹ נעלָב קצת. – גברתּי, כּפי שאני רוֹאֶה, אֵין אַתּ נוֹתנת עֵרךְ רב לבעלךְ. לָכן צריךְ אני לאמוֹר לָךְ, כּי מַכּיר אני אוֹתוֹ יוֹתר ממךְ.

– לָכן צריכה אני לאמוֹר לךָ, – משיבה היא לוֹ בּנוּסַח שלוֹ, – כּי אֵין אִיש מבקש ממךָ להיוֹת לוֹ למליץ־יוֹשר. יכוֹל הוּא להחזיק מַעמד בּעוֹלמוֹ גם בּלעדיךָ.

רוֹאה אני, כּי פּני חבירי שוּנוּ: לחָייו בּוֹערוֹת בּאֵש זרה, עֵיניו החוּמוֹת, הטוֹבוֹת, השׂוֹחקוֹת תּמיד, חָדלוּ לשׂחוֹק, והוּא

מזיע, מזיע נוֹראוֹת!… מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? אני נסער מאוֹד! אני מרגיש, כּי בּא קצי! כּל שׂמחתּי הוּפרה, נהפכה לי לרעל. שכחּתי את דבר הכּסף, המוּנח בּכיס־חָזי, הסַחתּי דעתּי מכּל דבר. רק רעיוֹן אֶחָד מנַקר בּמוֹחי, רק מַחשבה אַחַת כּוֹבשת את לבּי: כיּצד אסַלק מכּאן את אִשתּי? כּיצד אוֹדיעֶנה, מי הוּא חבירי וּמה עשה בּשבילנוּ? וַאני מבּיט אֵליה בּתחנוּנים, כּאָדם האוֹמר: “אָנא, חוּסי עלי, סגרי את פּיךְ, חדלי לדבּר!” והיא, כּאִילוּ להכעיסני, שטף של דברים שוֹטף מפיה:

– יוֹדעת אני, היא אוֹמרת, את אֶחָיו ורעיו הטוֹבים, את חביריו הנאִים מן החדר! אָדם הגוּן לא יִמצא את הדרךְ אֵלָיו… אוֹ קבּצן חדל־אִישים, אוֹ מתהלל בּשקר, הבּא לסַפּר נסים ונפלָאוֹת… הנה אַךְ בּשבוּע שעבר בּא אֵלָיו בּן־עירוֹ, אֶחָד מאוֹהביו, חָבר דבק מאָח, מרחוֹק בּא, מעֵבר להריחוֹשךְ, וסיפּר לוֹ מיני גוּזמוֹת על עצמוֹ, שהראש נסתּחרר: כּי בּעל־מיליוֹנים הוּא, ונַדבן, אִיש טוֹב ומיטיב לכּל, עוֹשׂה כּל ימיו רק חסד וּצדקה. וכשהגיע הדבר לידי כּךְ, שבּעלי… מפּני מי אַתּה מתבּייש? הלא חבירךָ הוּא, אַתּה אוֹמר, שגָנַבתּ אִתּוֹ לפנים תּפּוּחים מעריבה אֶחָת… וכשהגיע הדבר לידי כּךְ, שבּעלי אָמַר לוֹ, כּי…

אֵיני יכוֹל עוֹד להתאַפּק. אני יוֹצא מכֵּלי. בּקוֹשי רב

אני עוֹמד על רגלָי. אני מַרגיש, כּי עוֹד מעט ויִתפּקע בּי לבּי. מוּכרח, מוכרח אני לָשׂים קץ לשׂיחָה זוֹ! וַאני מרים על אִשתּי קוֹל־זוָעוֹת, קוֹל לא לי:

– אבל די לָךְ!!!

………..

– מַה לךָ? מה אַתּה צוֹעק? אלוֹהים עמךָ! עוּרה! קוּמה! – אוֹמרת לי אִשתּי, כּוּלה נפחדת עד מות, ומעירה אוֹתי משנתי.

אני ניעוֹר ויוֹשב על משכּבי, מוֹחה את עֵינַי וּמתבּוֹנן על כּל העברים.

– אַיֵהוּ?

– מי? אֶת מי אתּה מבקש?

– אֶת קרוֹבי… כּוונתי, אֶת חבירי…

– אֵיזה קרוֹב? אֵיזה חָבר? חלוֹם חָלמתּ… קוּם וירַק

שלוֹש פּעמים… עלית על משכּבךָ בּשעה מאוּחרת… כּמה פּעמים אָמַרתּי

לךָ, שלא תּכתּוֹב בּלילה עד שעה מאוּחרת…

וַאני ממַשש בּידי מסביב לחיקי… אני מחַפּשׂ את כּיס־החָזה. אני מַרגיש, כּי – אִי שמַיִים! – כּאן, כּאן, בּמקוֹם הזה, היה מוּנח זה עתּה צרוֹר של שטרוֹת קשים מגוּוָנִים בּני חמש מאוֹת! עדייִן שוֹמע אני את נקישתם, עדייִן חָש אני את מַגָעם החָלָק בּידי, את חמימוּתם בּנשמתי!…

ואני נזכּר, כּי מחר בּשעה עֶשׂר בּבּוֹקר יבוֹא אֵלי קצין בּית־המשפט לרשוֹם וּלעקל אֶת הכּיסאוֹת, וּבעל־הבּיִת עוֹמד להשליכני מן הדירה, והקצב תּוֹבע דמי בּשׂר, והגוֹיה דמי חָלָב, והיהוּדייה מן החנוּת הבטיחָה, כּי מחר, אִם יִרצה השם, עם השכּמַת הבּוֹקר, תּהיֶה עוֹד פּעם אֶצלי, והיהוּדי אִיש־העֵצים אַף הוּא לא יחריש. בּא הוּא מדי פּעם בּפעם ושוֹאלני רק אַחַת: “היִיתּכן?”… וּבני הנַער בּישׂר לי בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי מוּכן הוּא כּבר לבחינוֹת! מחר תּהיֶה הבּחינה הראשוֹנה – מזל טוֹב

לךָ, בּני, הלואי תזכּה לבשׂר לי בּשׂוֹרוֹת טובוֹת מזוֹ!… זיעה מכסה את בּשׂרי וקוֹר מַפחיד אֵת כּל עצמוֹתי.