רקע
דבורה בארון
קוממיות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1960

שמיים, מאז שגלינו מהארץ, היו לנו בכל מקום, אפילו בין החומות של גיטאות (שם – בלי אופקים, כמובן), שעל כן הלא הם, שלא כאדמה המקבילה להם מתחת, אין בהם לא גבולות ולא תחומים, ואת אורם, מהשמש או מהירח, מרעיפים הם לכול במידה שווה, בלי הפליות. אלא שאנחנו, מרוב התלאה והדוחק והרחיפה התמידית באוויר, לא הבטנו אליהם אפילו בקצה־העין, לא יכולנו פשוט להזדקף לשם כך – משל לתלוי על חבלו, כשרגליו כבר ניתקו מהקרקע.

והנה היה זה אשר אחרי כל מיני בקשות ותחינות וטענות של פרקליטים והשתדלות של גדולים וטובים, אשר הרעה שנעשתה לנו נגעה עד ליבם, החזירו לנו שליטי התבל את גזילתנו, קיצצו, כביכול, את החבל, ואנחנו, בכוח החיוניוּת שבנו, זו שהיא מביאה לפעמים את שונאינו לידי יאוש – נמצאנו עומדים תיכף הכן על רגלינו.

מסביב שוררים עוד אמנם ערבוביה ואי־סדר, המעלים על הלב את ימי־בראשית, כאשר מעשי הבריאה והיצירה נעשו בתוך התוהו־ובוהו, אבל להזדקף ולעמוד קוממיות כבר אפשר לנו וגם להביט אל השמיים, אשר פה הם רחבי־אופק – במלוא העין.


(“דבר־השבוע”, א' אייר תשי"ג).

המלצות קוראים
תגיות