רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1960

(משהו על ששת המיליונים ועל הרצל)


שר־הכספים הרוסי ויטֶה, בפגישתו עם הרצל (1903), סח לו בגילוי הלב המיוחד לבני־עמו, כי הוא, בשיחותיו עם הקיסר המנוח, רגיל היה לאמור לו:

“הוד רוממות, אם אפשר לך להטביע את ששת מיליוני יהודיך בים השחור, הרי אני מסכים לכך בהחלט, אבל אם” וכו'.

והנה הוא, הקיסר, את ששת המיליונים שלו לא הטביע, אם מפני שאיסטניס היה, ונפשו סלדה ממלאכה לא נקיה כזאת, או משום שהתביש מפני “החוץ”, אבל היטלר, כשהגיעו אליו הדברים (בשביל עניין זה – השמדת היהודים – הלא יש להם, לגויים, כמין אלחוט, שידור הנמסר בשעת הצורך מעם לעם ומדור לדור), אמר: "אני אעשה זאת כשתזרח שמשי, ולאו דווקא בטביעה, אפשר גם להמיתם מיתה “יבשה”.

ואכן הוא, אשר לא ידע לא סילודים נפשיים ולא בושה, ביצע בבוא יומו את הדבר בזריזות, בדייקנות טבטונית ובשלימות – כל ששת המיליונים.

הרצל, אשר בחוש הנבואי שלו צפה בזמנו, כי כך יגיע להם לאחיו – “האומללים שלי,” קרא להם כבר אז – התחיל, כדי לקדם את הרעה, לבקש בשבילם מקום־מבטחים.

השולטן את ארץ־ישראל לא הסכים עוד בעקשנותו לתת, אז אמר למצוא לעת־עתה פינה אחרת: קפריסין, אל־עריש, קונגו, אוּגאנדה. התייצב לשם כך לפני מלכים, לפני אנשי־שררה ורץ, רץ.

ככל שהעננים המבשרים את בוא השואה כבדו באופק, כן גדלה חרדתו האָבהית וכן טרח ויגע יותר.

בשנתו האחרונה אין הוא נותן עוד את דעתו אפילו על מיחושי־ליבו. שב ודופק עוד ועוד על שערי קושטה (הן ברוסיה ־ שומע הוא – מתכוננים שוב לפרעות) ואינו מניח עם זה את ידו מן הטריטוריה שמציעים לו באפריקה, אשר הילידים שחורי־העור שבה אינם יודעים עוד כלום על שנאת־ישראל ושאפשר להשתמש בה לעת־עתה כבמיקלט־לילה.

ופתאום בעצם ריצתו, בעוד המטרה ממנו והלאה, הוא נחלה ורואה בכאב שלא יוכל להמשיך עוד – רועה נאמן האנוס לעזוב את נפוצות־צאנו אי־שם בלב יער, בין חיות טרף.

משה, בתוך מידבר לוהט, מקום נחש ועקרב, “החזיק מעמד” והביא את העם עד למקום ששם ימצא מנוחה ונחלה, ואילו הוא – תש כוחו.

והשואה שאותה צפה, באה אמנם כתומה, על כל המוראים שבה, וטוב אולי שעיניו לא ראו זאת. אף כי הוא, כמשורר, היה כותב אולי אז מגילת־איכה שנייה – הן בשעת שברון־לב ויאוש נוהג היה תמיד להיאחז בעט.

ומי יודע, ייתכן אשר הוא, שבשביל המטרה (הצלת אחיו), לא מאס בשום אמצעים, היה מוצא אולי איזו פינת־סתר, מין צוער, שלשם היה מביא את אלה שטרם הדביקה אותם הרעה, והיה מציל כן, ולוּ גם חלק מן המיליונים, מַלט והצל.


(“דבר” – ט' אייר תשי"ג).

דבורה בארון תמונה 3 קובץ 37.jpg
המלצות קוראים
תגיות