רקע
אלכסנדר קופרין
ביעותי־לילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

גונדתו של הקאפיטן מארקוב קיבלה פקודה להדביק את גדוד־העונשין ולהצטרף אליו. החיילים המרוגזים והרצוצים, שעייפו מרוב טלטול בתוך הקרונות הצרים, היו זעופים ודוממים. באיזו תחנה המכונה בשם מוזר, לא רוסי, יצאו לקראתם איזו אנשים, המלובשים בגדים רוסיים והשקו אותם יין־שרף ושיכר. החיילים קראו “הוּרא”, שרו שירים ורקדו, כשפניהם מאובנות ומקדירות.

אחר־כך התחיל עצם העניין – לטפל בכל השבויים ולהובילם חיים היה קשה, ומשום־כך ירו בכל חשוד ומחוסר תעודה, אשר נתפס בדרך, והמיתוהו מייד. הקאפיטן מארקוב לא טעה בהנחתו הפסיכולוגית, ידוע־ידע, שהחיילים הנרגזים ומרי־הנפש ימצאו קורת־רוח בשפיכת־דמים ומעשי־אלמוּת אשר יעשו ביושבי־המקום.

בערב השלושים־ואחד בדצמבר התעכבה הגונדה באחוזת־רוזנים חרבה למחצה, כדי ללון בה. עד העיר נשארו עוד כעשרים־וחמש פרסה. להגיע שמה אפשר היה, לפי חשבונו של הקאפיטן, ביום המחרת לפני הצהרים, ושם, בתוך העיר – מובטח היה לו – יהיה עליהם להשתתף בפעולה רצינית וממושכת. טוב, איפוא, שינוחו האנשים הלילה, יירגעו ויחליפו כוח. הוא גופו בחר לו לחדר־משכב אולם ריק ורחב־ידיים, אולם, אשר הכירה שבתוכו בנוייה בסגנון הגוטים, ואילו את המיטה שבו לקחו בחזקה מידי הכוהן המקומי.

לילה שחור, ליל גשם ורוח, בא מהר ולפף את האחוזה. מארקוב ישב לבדו בתוך האולם הגדול והריק. בכירה התלקחו העצים – קרשי אחד הפרגודים שנהרס – ובערו באור בהיר, והקאפיטן סמך את רגליו בסורג הכירה, פרש על ברכיו הרזות את מפת־המטה, עיין בה ולמד לדעת את השטח אשר בין האחוזה והעיר. לאור השלהבת האדומה ניראו פניו, עם המצח הרחב, השפם המסולסל והסנטר הטיפשי, העקשני, קשים וזעופים ביותר.

אל החדר נכנס הפֶלדפֶבּל1, כשהוא טפוח גשם כולו. לאחר שעמד רגעים אחדים וראה שהקאפיטן אינו שׂם אליו לב, התחיל מכעכע בשקידה.

“האתה הוא זה?” הפך אליו הקאפיטן את פניו. “ומה?”

“הכול כשורה, רום הוד־מעלתו, האגף השלישי מזומן, הפלוגה הראשונה היא, איפוא, על־יד גדר בית־התפילה והשניה…”

“כך, וסימני־המעבר נמסרו כבר?”

“כן, נכון, רום הוד־מעלתו…” הוא שתק רגע, כאילו המתין לדברי הקאפיטן, אולם הלה שתק אף הוא, ואז פנה אליו החייל בקול יותר נמוך:

“ומה יצווה רום הוד־מעלתו בנוגע לאותם השלושה אשר…”

“להמית בירייה עם עלות־השחר,” הפסיק מארקוב את דבריו. “ואחר־כך…” הביט אל החייל בעיניים אמוצות, “אל תטרידני יותר בשאלות כאלה. המבין אתה?”

“שומע אני, רום הוד־מעלתו,” גנח הפלדפבל. ושוב נשתתקו שניהם. הקאפיטן השתטח על גבי מיטתו, כשהוא לבוש בבגדיו, והפלדפבל עמד בצל, על־יד הדלת, ולא מיהר משום־מה לעזוב את החדר.

“ותו לא?” שאל מארקוב באי־סבלנות.

“כן, נכון, רום הוד־מעלתו,” רקע החייל ברגליו, התאושש ואמר פתאום בהחלטה גמורה:

“רום הוד־מעלתו… החיילים שואלים, איפוא, מה יצווה בנוגע להלז… להישיש?”

“צא מכאן!” נתמלא הקאפיטן חימה, התרומם מעל המיטה וכאילו התכונן להתנפל על החייל.

הפלדפבל החזיר את פניו מייד ובזריזות, כדרך אנשי־הצבא, ופתח את הדלת, אולם בעמדו על הסף התעכב לרגע ואמר בטון רשמי:

“אם כן, רום הוד־מעלתו, הריני מתכבד לברכו בשנה טובה ומוצלחת, יהיה רצון…”

“תודה, אחא,” ענה מארקוב בקול יבש. “אל תשכח לצוות על החיילים שיבדקו היטב ברוביהם.”

עכשיו, כשנשאר לבדו, צנח ושכב על מיטתו לבוש בבגדיו וחרבו על ירכו. בבת־אחת נשתנו פניו, הקדירו וכאילו הזקינו פתאום. ראשו הגזוז נשקע לבין הכתפיים, והעיניים נדעכו ונסגרו למחצה מתוך הבעה של חולניוּת ועייפוּת. הוא שכב פרקדן, הביט אל קילוחי־האש המהבהבים בתוך הכירה, והרגיש, כי אותה הקדחת הקשה, המטרידה אותו בלילות זה כשבוע ימים, הולכת ומתגנבת אליו שוב, תוקפת אותו לאט ובמתינות, מחלישה את גופו ומערפלת את מוחו. הוא הירהר עכשיו על הזקן שנתפס בבוקר, אותו הזקן שעל אודותיו דיבר זה עתה הפלדפבל. מעט מעט התחיל להתברר לו, כי צדק החייל. אכן נפלא הוא הישיש הזה ונפלאים הם עוצבו הגדול, ענוותנותו ושוויון־הנפש הנשׂגב בו הוא מתייחס אל החיים. מעין דוגמא של זה נזדמן לו, למארקוב, לראות רק שם, על־יד לאורן ומוקדון, בשורות החיילים הפשוטים, שמתו במנוחה בשדות־הקטל. כשנתפסו היום שלושת האנשים, והוא, מארקוב, הסביר להם בתנועה צינית, כי דין מרגלים הוא דינם ואחריתם רעה, נזדעזעו שניים מהם בבת־אחת ופניהם החווירו ונתעוותו מחמת אימה. לא כן השלישי, הזקן. הלה צחק רק, מתוך איזו הבעה משונה של עייפות, שוויון־נפש וגם… גם מעין רחמנות כמוסה עליו, על שׂר מלאכות העונשין.

אם מורד ומתקומם הנהו זקן זה באמת, – חשב גם מארקוב בסוגרו את עיניו הקודחות ובהרגישו באיזו חשיכה רכה ועבה הצפה ומפעפעת באוויר מסביב – אז אין ספק שהוא תופס שם מקום חשוב, ותיתי לי שציוויתי להמיתו בירייה. אלא מה – שמא חף הוא מפשע? גם אם כך – אוי ואבוי לו, שהרי אני איני יכול להפקיד שני אנשים שישגיחו עליו ויבטלו את זמנם, בייחוד לפני מאורעות יום־המחרת. ולבסוף – משום מה ייבדל זה לטובה מאותם חמישה־עשר השבויים אשר השארנו מאחרנו? לא. חטא היה זה ביחס לקודמים אלמלי חמלו על הזקן והשאירוהו בחיים.

הקאפיטן פקח במתינות את עיניו וקפץ פתאום מעל מיטתו מתוך אימה גדולה – הזקן הנדון למיתה ישב עכשיו לפניו על־גבי ספסל נמוך כשהוא כפוף כולו, עצוב וידיו שמוטות לו על ברכיו.

בתנועה רגילה וזריזה הוציא הקאפיטן את האקדח מתוך נרתיק־העור, כיוונוֹ כלפי הזקן וקרא בכעס:

“אם תזוז ממקומך, יקחך השד…”

הזקן הפך במתינות את ראשו ובשפתיו נתלה אותו החיוך המשונה, שכל־כך נתרשם ממנו הקאפיטן בבוקר.

“אל־נא תפחד, הקאפיטן, אני באתי אליך בלי שום כוונות רעות,” אמר הזקן. “שלוט, איפוא, ברוחך והימנע נא משפיכת־דמים לפחות עד הבוקר.”

חדגוני וחסר־נגינה היה קולו של אורח מוזר זה, תמוה ומשונה, כמו החיוך אשר על שפתיו. מעין קול כזה היה מארקוב שומע לפעמים בימי ילדותו בשבתו יחידי בחדר, קול ללא גוון וללא הבעה, הנובע מאיזו מקום פלאי מעבר לגב, קורא ומטיל אימה. והקצין נכנע לחיוך המוזר ולקול המשונה. הוא הניח את האקדח מתחת לכר, שכב שוב על המיטה, תמך את ראשו במרפקו ואת עיניו לא גרע מעל הזקן הפלאי אשר לפניו. רגעים אחדים שררה בחדר דממה כבדה. נשמעו רק תקתוק שעונו של מארקוב וקול דרדור הגחלים העמומות, שנשרו בתוך הכירה וירדו למטה.

“אמור נא, מארקוב,” פתח הזקן לבסוף, “מה תעשה ביום שמוּסר־כליותיך יציק לך וידרוש דין־וחשבון על כל מעשי האלמוּת שעשית? – לא שופטים ודיינים, אף לא הממשלה או המלך בעצמו, אלא מוּסר־כליותיך, הכרתך הפנימית…”

מארקוב משך בכתפיו מתוך לגלוג.

“אבל שקט ומתון מדי הוא הטון הזה, סבא, בשביל אדם, אשר המת־ימיתוהו בירייה על־יד העץ בעוד ארבע שעות. אלא יהי כן – נשוחח קצת, אדרבה. הן זהו בכל אופן יותר מעניין מאשר להתהפך על־גבי המשכב מתוך נדודי־שינה. ובכן – מה אענה למוסר־כליותיי – שואל אתה – ביום שיבוא לדרוש ממני דין־וחשבון? ענה־אענה, ראשית, שאני איני אלא חייל, חייל אשר עליו להיכנע ולציית מבלי לבקש חשבונות רבים. ושנית: אני הנני רוסי, רוסי מבטן ומלידה, ולהווי ידוע לכל העולם, שכל מי אשר יעיז להתקומם נגד ממלכה אדירה זו – רמוס־יירמס כתולעת מאוסה ולא תהא לו תקומה עולמית.”

“הו, מארקוב, מארקוב, כמה מן הגאווה הפראית יש בדבריך אלו,” אמר הזקן, "וכמה מן השקר. האומנם סבור אתה, שארץ־מולדתך האדירה לא תימוט לעולם? אולם כלום לא כן חשבו לפנים גם יושבי פרס ומוקדון, רומא הגאה, אשר אחזה בציפורני־הברזל שלה את כל העולם כולו, גדודי ההוּנים הפראים, שהתפרצו לאירופה והציפוה כולה, וספרד אשר משלה על שלושה חלקים מחלקי התבל? ואתה עיין נא בהיסטוריה, דוק ומצא איה, איפוא, הוא שלטונם וחילם הרב של אותם העמים? ואני אגלה לך שעדיין לפניהם, לפני אלפי שנים ודורות היו בעולם ממלכות אדירות, הרבה יותר אדירות, גאות ותרבותיות ממולדתך אתה, אולם החיים, שהם אדירים יותר מכל העמים ועתיקים יותר מכל מציבות־הזכרון, הם הם שהביאו עליהן כלייה ומחו אותן מעל האדמה מבלי השאר להן שריד ופליט.

“שטותים,” אמר הקאפיטן בקול רפה, כשהוא צונח ושוכב פרקדן, “ההיסטוריה זורמת בשטפה הרגיל, ולא לנו לטפל בתיקונה ולהראות לה את הדרך הנכונה.”

הזקן צחק בקול חרישי.

“אל תהא, בבקשה, כאותו העוף האפריקאי המסתיר את ראשו בחול, בבוא עליו הציידים… האמן נא, כי בני־בניך, אשר יקומו אחריך ייבושו וייכלמו לזיכר אביהם הזקן אלכסנדר בן ואסיליה מארקוב התליין והרוצח.”

“דברים קשים תדבר, הישיש! שמוע־שמעתי אמנם על הזיותיהם של אותם בעלי־החלומות הנלהבים, האומרים לכתת את חרבותיהם לאיתים, חא, חא, חא. הריני מתאר לי בדמיוני מלכות זו של חולי השקדים העצבניים ההדיוטים וחלושי עמוד־השדרה… ואולם איך שהוא” – מארקוב שיפשף את רקותיו בחזקה בהשתדלו לזכור דבר־מה – “ואולם כל זה לא חשוב ביותר… מה חפצתי לשאול אותך? כן! לי נדמה משום מה, שאתה לא תשקר: המתושבי המקום הזה אתה?”

“לא,” ניענע הזקן בראשו.

“אבל אתה הן נולדת פה?”

“לא.”

“אבל, אף־על־פי־כן, הן אירופי אתה? – צרפתי, יהודי, רוסי, או גרמני?”

“לא, לא…”

מארקוב היכה באגרופו על דופן המיטה מתוך התרגזות:

“ומי, איפוא, אתה, לבסוף? ומזום מה זה, יקח השד, כל־כך מוּכרים לי פניך? האם נפגשנו כבר שנינו בזמן מן הזמנים?”

הזקן התכווץ עוד יותר, ישב זמן רב דוּמם, ואחר פתח לאט ובמתינות.

“כן, אנחנו נפגשנו, מארקוב, אולם ראה לא ראית את פני מעולם. אתה אינך זוכר, כנראה, היאך שתלה דודך בזמן המגיפה חמישים־ותשעה איש בבוקר אחד. באותו יום גופו הייתי במחיצתו, רק שתי פסיעות היו אז בינינו, אולם הוא לא ראני”.

“כן, נכון… חמישים־ותשעה,” לחש מארקוב. “אבל הללו… היו מורדים…”

“אני ראיתי את אביך בשעה שנלחם באכזריות על־יד סבאסטופול, ואת זקנך – על־יד אוצקוב,” הוסיף הזקן בקול חרישי, “כל נהרי־נחלי־הדם שנשפכו לעיני – היה בהם כדי לשטוף את כל כדור־הארץ. אני הייתי עם נאפוליון בשדות־הקטל אשר באוסטרליץ, פרידלאנד ובּורודינו. ראה־ראיתי את המון־העם במחאו כף כאשר הראה סנסן מעל במת־ההרג את ראשו של לוּדביג המגואל בדם. ראיתי את הקאתולים האדוקים כאשר הרגו בתפילה על שפתיהם את נשי ההוּגונוטים וילדיהם בליל ברתולומיאוס הקדוש, ובין המון הקנאים, האינקביזיטורים והכוהנים הקדושים הייתי בשעה שהעלו את הכופרים על המוקד, כאשר פשטו לשם שמיים את עורותיהם של אנשים חיים ויצקו עופרת רותחת לתוך פיהם. אני ליוויתי את צבאותיהם של אטילה, צ’ינגסחן וסולימן הגדול, אלו הצבאות, אשר סימנו את דרכם בתילי־תילים של גולגלות בני־אדם, וביחד עם האספסוף הרומאי הסואן הייתי בבתי־הקירקסאות כאשר שיסו את הכלבים בנוצרים והאכילו את הדגים שבתוך בריכות־השיט מבשר השבויים… אני ראיתי את משתאות־ההוללוּת ומעשי־האלמות של נירון, ואת קול היהודים שמעתי, בבכותם בין חורבות ירושלים…”

“אתה – סיוט! צא מפה! אתה הזייה, פרי דמיוני החולה. סור ממני,” לחש מארקוב בקושי ובשפתיים צרובות.

הזקן התרומם מעל הספסל. גופו הכפוף הזדקף וגדל בבת־אחת, גדל כל־כך עד שנגעו שערותיו בתיקרת־החדר. ושוב התחיל מדבר לאט, בקול מונוטוני ונרגש.

“אני ראיתי כאשר נשפך דם האדם על האדמה בפעם הראשונה. היה־היו בארץ שני אחים, האחד, הבכור – יהיר, אכזרי ורע־עין, והשני עדין, רחמן וחרוץ. ויהי מקץ הימים ויבא האחד מפרי־האדמה מנחה לאלוהיו והשני הביא גם הוא מבכורות־צאנו ומחלביהן. אולם הבכור – טינא היתה לו בליבו על אחיו, ולא היתה מנחתו לרצון לפני אלוהים, ועשן־קרבנו לא עלה השמיימה, ויחר לו מאוד ויקם על אחיו ויהרגהו – זה היה הרצח הראשון על הארץ…”

“הוי, סור ממני, הנח לי… בשם אלהים,” מילמל מארקוב בפרכסו על משכבו, אולם הזקן הוסיף לדבר:

"כן, אני ראיתי איך שנתרחבו עיניו מתוך זוועה ואימת־מוות – איך שפירפרו אצבעותיו אחוזות־העווית ושרטו את החול הרטוב, הספוג דם. אחר־כך, כאשר נזדעזע בפעם האחרונה והשתטח על הארץ חיוור כולו, קר דומם, נפלה אימה גדולה על הרוצח והוא ברח היערה ושכב שם עד הערב, עד אשר הגיע אליו קול אלוהים המלא זעם:

“קין, אי הבל אחיך?”

“צא מפה, אל תענני יותר,” גימגם מארקוב בקושי.

"השומר אחי אנוכי? – עניתי כשהנני מלא חרדה. ואז קיללני אלוהים ואמר: השאר־תישאר בחיים עד סוף כל הדורות, ונע־ונד תהיה כל ימי חייך. בין כל העמים תתהלך, בכל הארצות תנוּד; ולא תראינה עיניך אלא את הדם אשר שפכת, ואוזניך רק אנקת־חללים תשמענה.

הו, אל־אלוהים – הוסיף הזקן – נאמן הוא משפטך וקשה מנשוא. זה מאות ואלפי שנים נע־ונד אני בארץ – ולשווא אצפה למוות. ואיזה כוח פלאי ואכזרי ימשכני תמיד לשדה קרב וקטל, למקום שם ימותו אנשים פצועים, זבי־דם וקטועי־איברים, למקום שם אימהות מר־תבכינה וקלל־תקללנה אותי, את הרוצח הראשון, רוצח אחיו, וייסורי נפשי – אין קץ להם ואין גבול! כי על כן הלא אראה בכל אדם המתבוסס בדמו את דמות אחי המת, את אחי המוּטל על הארץ ופושט את אצבעותיו החיוורות אל החול… ואך לשווא מבקש אני לקרוא באוזני בני־האדם: ‘עורו, עורו, עורו’".

“עורה נא, רום הוד־מעלתך,” קרא וחזר הפלדפבל באוזניו של מארקוב. “טלגרמה נתקבלה…”

הקאפיטן התרומם בזריזות ועמד על רגליו. הגחלים שבתוך הכירה כבו זה כבר, ודרך חלונו של חדר־האוכל הציץ אורו הקלוש של היום הממשמש ובא.

“ומה בנוגע… לההם?…” שאל מארקוב בקול רועד.

“כן, נכון, רום הוד־מעלתו, רק זה עתה…”

“הישיש? הישיש?”

“גם כן.”

הקאפיטן צנח אין־אונים וישב על גבי המיטה, כאיש אשר עזבוהו פתאום כל כוחותיו. הפלדפבל עמד בקומה זקופה על־ידו וחיכה לפקודה.

“הנה כי כן, אחא, אתה תמלא לפי שעה את מקומי בגונדה,” אמר מארקוב בקול חלש. “אני מוסר היום הודעה על כך, משום שאני… משום שקדחת ארורה זאת התישה את כל כוחותי… ואפשר מאוד” – נתעקמו שפתיו מתוך חיוך משונה – “אפשר מאוד שבקרוב אגמור את חשבונותי לגמרי ואלך למנוחות.”

הפלדפבל שמע את דבריו בלי כל תמיהה, נתן את ידו על מצחת כובעו וענה במנוחה:

“שומע אני, רום הוד־מעלתו.”


(נדפס ב“הפועל־הצעיר”, תרע’ג, גל' 18)


  1. רב־סמל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות