א.    🔗

…ומתרומם ועולה בזכרוני חלום־פז בחיי מלפני עשרים שנה, מרקמת התקווה הנהדרה של תחית שפתנו העתיקה. הנקודה היפה והמקסימה הזאת של חיי בהוולדה אמנם, לא היתה חלום, זו היתה ישות מתהווה, שהאמנתי בקיומה ובעתידה, אך באה המציאות בדהרות מחלומותיה ותשים לחלום, ולוא גם לחלום־פז את היצור הרך בעודנו באבו והורידו מבמת־החיים. אולם אותו החלום, גם ברחפו בכנפיו המזהירות בעולם הדמיון, הוא כל־כך יפה ומצודד נפשות, עד שחושב אני, כי כדאי והוא לכך, שזכרונו יבוא לפני הקהל והיה לנחלת רבים. חלומות כאלה, בנגעם בנשמת אפם בחיי המציאות הקשים, יפיצו מסביב את מתקם ותנובתם הרוחנית וכמו מעדנים הם את החיים ומעניקים להם אור וזוהר מעולם טוב…

בשנת תרס“ח עליתי ראשונה לבקר את ארץ־ישראל. זו עוד לא היתה ארץ־ישראל של עכשיו. עוד לא נבנתה תל־אביב, עוד לא היה ה”עמק" המיושב; הכל היה עוד במצב היולי, בראשיתו, אך גם הנצנים הזעירים של התחיה צוד צדוני ונפשי הלכה שבי לפניהם. ובתוך כל קסמי התחיה לקח חלק גם הדבור העברי החי, שאת צלצולו שמעתי ראשונה בחוצות יפו. בלכתי בנוה־שלום ביום הראשון לבואי ליפו, נמשכו עיני אל חבורת ילדים משחקים על יד אחת החצרות. סרתי אליהם ונכנסתי עמם בדברים. ומה המה לבי מרגש, בשמעי בפעם הראשונה בימי חיי פטפוט ילדותי בעברית חיה ושוטפת. ואומר אז עם נפשי: מי יתנני רב בישראל, כי אז, בברכה החגיגית, הנאמרת תחת החופה, במקום שידובר בכל־כך רגש וחום על החמודות של חיים צוהלים בארץ האבות בשובה לתחיה, הייתי שם נוספות, כי “בערי יהודה ובחוצות ירושלים עוד ישמע צלצול הדבור העברי של ילדי ישראל בפטפוטי משחקים”.

ובשובי ממסעי בא“י, בהביאי בחשבון את הרשמים שנקלטו בנפשי מהמסע הנפלא, נולד ונתחזק בקרבי הרעיון, כי תחית השפה העברית בגולה, על כל פנים במדה ידועה, תוכל רק אז להיות עממית ותוכל רק אז לשוות עליה צורה של ריאליות, של ממש, לא צורה של אספורט למתי־מספפר חובבים, אם עבודת־התחיה של השפה תתרכז בנקודות ידועות, שהשפה העברית צריכה לכבוש בהן את הילדים, את הדור הבא, ולשימה בפיהם כלשון הדבור מראשית ימי ילדותם. למטרה זו צריך לבחור דווקא בקהלות קטנות בעמקי תחום־המושב ליהודים ברוסיה (אל נא ישכח הקורא, כי הדברים אמורים ברוסיה הנורמלית, קודם שנהרסה והיתה לתפתה ע"י הבולשביקים), במקומות שהיהדות המסורתית עודנה מושלת בסדור החיים והחנוך, התורה בלשונה המקורית היא יסוד־הלמוד בחדרים, ובכל שדרות העם נטועה חבה רומנטית ללשון הקודש, ויותר מזה: חלק הגון מהתושבים, ביחוד הגברים, מבין ברב או במעט את השפה העברית, וגם ביהודית המדוברת, שעוד לא נדחתה בתוך גושי העם מבמת־החיים ולא הורע כחה ולא טושטשה על־ידי הלשון הרוסית השלטת, יש הרבה אלמנטים עבריים, שיקלו את רכישת הדבור העברי בכל הסביבה. בעיירות כאלה צריך ליסד גני־ילדים, שיאספו לתוכם כל ילדי העיירה וילדותיה, מהגיל היותר פעוט, ויחנכום בעברית חיה ומדוברת. והפעוטות בכל המונם ושאונם יביאו את הדבור העברי הילדותי אל הבית, אל הרחוב, אל בית־המדרש, אל ה”חדר“; אל האחרון יביאו את הדבור העברי בעברם שמה מהגן ללמוד חומש ונביאים וגמרא – וכמובן, הכל בעברית, בלא תרגומים. וכך, במשך זמן לא רב בערך, תצמח לנגד עינינו עיירה עברית, זאת אומרת, עיירה, ששפת־עבר תהיה שם הלשון המתהלכת, לשון הדבור, ביחוד בין בני הנעורים, שהם הלא יהיו הדור הבא בשלימותו. ומה גדול יהיה הנצחון לשפתנו הלאומית! זה לא יהיה הגמגום הבעל־ביתי של אברכים “חובבים”, בהתאספם בלילי מוצאי השבת לבלות לשם מצווה שעות אחדות בדבור עברי מעושה ומאונס. זה יהיה חזיון פלא של תחית השפה, שכמוהו לא ראינו מיום גלות ישראל מעל אדמתו. והחזיון הזה, חזיון יצירת קהלה שלמה מדברת בלה”ק, כמה תמהון והתפעלות יעורר בכל הסביבה של הקהלה ההיא וכמה עוד תמצאינה קהלות, שתתאמצנה לחקות את הנסיון הנפלא ולטעת גם בקרבן את המטע הזה, המחולל נפלאות. לא נגזים להחליט, כי במשך דורות אחדים תהדוף העברית מפניה לגמרי את היהודית־האשכנזית, אבל אפשר ואפשר, כי נקודות מדברות עברית תהיינה נפוצות לעשרות במלוא תחום־המושב, והמותר יעשה הזמן מה שלא יעשה השכל. הלא יש, לדוגמא, בנגב רוסיה וליד הוולגה עשרות נקודות מדברות אשכנזית, עשרות נקודות מדברות צ’חית בפלך ווהלין, ומדוע איפה לא יהיה אפשר, כי בפלך מינסק או קובנה תמצאינה עשרות נקודות מדברות עברית?

אני מוסר בזה את תמצית רעיוני, וביתר ביאור והרחבת דברים ערכתיו בקונטרס מיוחד בשם “לשאלת תחית שפת־עבר”, שנדפס בשנת תרס"ט.

הקונטרס היה ערוך כמכתב גלוי לראשי ההסתדרות “עבריה”, שהיתה אז בעצם פריחתה, וחוג פעולותיה לטובת הדבור העברי השתרע בתעמולה לכל קצווי המדינה, באספת שקלים מיוחדים, בהוצאת קונטרסים וקו"ק ודרשות נלהבות באספות פומביות; ואנוכי התאמצתי להוכיח, כי הצמח הזה בלי יעשה קמח, כי במקום פזור הכוחות צריך להצטמצם ביצירה ממשית בעלת פרי, כי יצירת נקודה עברית אחת כתקונה תכריע את הכף יותר מכל ההמולה המיטינגאית והשאון הצירקולארי, העולים אף הם בדמים מרובים.

אני נותן בזה קטע ממחברתי ההיא, המדגישה את הלך רעיוני:

"הבה, אחים, נחלמה מעט… ובחלומנו והנה בירושלים עולה ופורח מוסד מיוחד לחנוך בנות ציון לגננות. המדע החנוכי יאמר שם את פסוקו האחרון. שפת־עבר היא חיה ומאירה ומבריקה בפיהן של התלמידות. מזוינות הן בדעת, בטוב־טעם, בחבה נלהבה לעמן ולארצן ולמולדתן. ומשם, מירושלים הורתן, תפוצינה לארצות הגולה, לתוך תחום־המושב לישראל, ליסד גני ילדים ולהרביץ את שפת־עבר בישראל. אור וחיים תביאנה אתן בנות־ציון אל בצת הגלות. האשה הישראלית, זו העלובה, בעלת התפקיד הפאסיבי בכל חיינו ההיסטוריים, צריכה עתה להופיע על במת חיינו הצבוריים ככח המסוגל ביותר להחיות את השפה הלאומית בפינת השדרות הרחבות של העם. השולמית לא תהיה עוד רחוקה ברוחה משפת־ציון ועוד תשיר לנו בשפתנו היפה “שיר השירים” חדש. בידיה הענוגות תטע על תלמי העם את חבצלת השרון, את שפת עבר, והמטע החדש־הישן יהיה למקור ברכה וחיים לעם ישראל. להקות להקות ילדים וילדות באביב ימיהם ישאפו אל קרבם דעת שפת עמם, שתהיה להם שפת דבורם בכל אשר יפנו, וביחד עם השפה ירד עליהם גם טל־בוקר ממרום ציון, טל של חיים חדשים, של קומה זקופה, של הכרת־עצמו, של בריאות הגוף והנפש גם יחד. בלשונם של דוד בן ישי וישעיהו בן אמוץ ידברו אחרת ויחשבו אחרת ויגדלו אחרת מאשר בלשונם של מנחם מנדל מיהופץ וטוביה החלבן. העברית בגאונה, מעולפת בהוד הלבנון והכרמל, תישר במדה ידועה את הגו העקום ותטהר את החלודה של היהודי הגלותי. גני־ילדים לכל ילדי העיירה מרוכזים בידי בנות־ציון ואחריהם חדרים מתוקנים וספרות שלמה מעובדת וערוכה למהפכה הגדולה יעשו את שלהם בזמן קצר; ועינינו עוד תחזינה עיירות שלמות בתוך הגולה, ששפת־עבר היתה בהן לשפה מדוברת בבית וברחוב, מראש לקטנים ואחרי כן גם לגדולים. החזיון הגדול והנאדר של תחית שפת עבר יחולל נפלאות מסביב בתחום־המושב, וכמו עם חדש יעמוד לפנינו, עם ישראל מתור הזהב אשר לו, מתקופת חירותו. הגלות החמרית על עמדה תעמוד, אבל הגלות הרוחנית אבד חלק גדול ממרירותה ומחשכה. בגאון נרימה ראשינו, את לשוננו נגביר ועם ישראל ידבר בשפת ישראל. ללשון הנביאים יתיחסו בכבוד גם מבית וגם מחוץ. לעם נהיה, לעם בעל שפה! בביתנו הרוחני נגורה, לא בבית נכרי, משלחננו אנחנו נפרנס את נשמותינו, ולא מפרורים שנלקטו מתחתיות של שולחן אחרים. שפה תהיה לנו והשפה – שפתנו אנו, שפת עם ישראל, שפת התורה והנביאים, היחידה, הגדולה, הזכה, הכבודה, העולמית – שפת־עבר!

הה, אלהים קדושים, צור ישראל וגואלו! היקום כדבר הזה? היהיה? או רק חלום הוא, חלום בהקיץ, חלום, חלום, ולא יותר?"

 

ב.    🔗

הנה יצאה מחברתי לאור, הפיצותיה ברבים ובלב נפעם חיכיתי מה תאמר דעת־הקהל. אך עברו חדשים – ואין קול ואין קשב. העתונות העברית של הימים ההם כמעט שעברה על המחברת בשתיקה, ואם גם הזכירה אותה כלאחר־יד, ניכר היה, כי לא חדרה כלל לתוכן הענין, והדברים שנאמרו היו שטחיים ויבשים, סתם לצאת ידי חובת אמירה כל שהיא. זו היא העתונות. והבריות? ודעת־הקהל בחיים, בחוג אנשי המעשה הקרובים למערכות שפת־עבר? גרתי אז בפטרבורג, מרכז חכמים וסופרים ועסקנים צבוריים ובחירי כחות האינטליגנציה העברית, ובהם גם הרבה מראשי הסתדרות “עבריה” וחובבי שפת עבר הרשמיים – ומה איפא ענו על חלומי ועל דברי? – לא כלום. “מהיכא תיתי, רעיון יפה. המחברת כתובה עברית יפה ועסיסית, בטוב טעם ובלב חם”. ומה עוד? הכוונה: “אחא רחימאה, אם מאמין אתה ברעיונך, קום ועשה ויהי ה' עמך. אדרבה ואדרבה, ואנחנו נתיצב מקרוב או מרחוק ונראה מה יהיו חלומותיך, אם הם דברים של ממש או עורבא פרח, והיה כאשר תעשה ותצליח, יברכוך טובים וזרי תפארה יענדו לראשך”…

ובעודני מתעצב כך אל ליבי על משא נפשי, כי אין לו גואל ומודע, שיתנו לו מהלכים בחיים, והנה קדמו את רעיוני כמעט בבת־אחת זרועות פתוחות משני עברים, בחומר וברוח, לחזקו ולעודדו ולסלול לו נתיב במציאות.

הנה נקרה לפטרבורג רפאל שלמה גוץ לבית וויסוצקי, והוא בעל בעמו, מפורסם בעשרו ובלמדנותו והוא גם מוקיר שפת עבר וספרותה, ויהי אך קרא במסבתי את מחברתי, הושיט לי את ידו ויאמר, כי רעיוני משך את לבו ובלא שום התעוררות מצדי בדברים שבע"פ התנדב לתת לפקודתי במשך שנתים מאה רובל לחדש, להוציא את רעיוני אל הפועל. כמובן, לפי הידיעות שהספקתי כבר לאסוף ממומחים, הסכום לא יספיק אף במדה מצערה. אך הו לא אלמן ישראל, וימצאו עוד נדיבים אנשי־לב, שישתתפו בנסיון המקסים. באותה עת קבלתי ממגלה ארוכה חוצבת להבות, המרימה את ערך מחברתי עד גבהי שחק: לא בא כבושם הזה. המחברת תברא תקומה חדשה בתולדות התחיה של שפת עבר וכו' וכו'. כותב המגלה הוא מיודעי הטוב משכבר הימים, יוסף חיים דורוז’קה מהעיירה קאלינקוביץ בפלך מינסק. ותמצית דבריו הארוכים היא לא תהלות ותשבחות סתם, רק הצעה מעשית לקרב אל המלאכה בקום ועשה ובלא שהיות יתרות. הנה העיירה קאלינקוביץ מתאימה בכל התנאים הדרושים לאותה נקודה, שעליה צריך לעלות הגורל ראשונה לעשות בה את הנסיון של תחית שפת עבר. ועורך המכתב כבר הזדרזו ועשה את הצעדים הראשונים להפיץ את הרעיון בתוך אנשי עירו וימצא לו אוזנים קשובות בתוך כל מפלגות הקהלה. ובכן הוא מציג לפקודתי את עיירתו, אשר ברצונה הטוב ומתוך הבחנה בהירה ושלמה היא נכונה להמיר לדורותיה אחריה את הלשון האשכנזית־יהודית בשפה הלאומית העברית.

המכתב הנלהב הזה, הכתוב ביתרון הכשר דעת ובחריצות של איש הרוח והמעשה גם יחד, עשה עלי רושם טוב ויעודד את רוחי בקרבי ויפח בי תקוות טובות על עתידותיו של רעיוני. זה היה ההד הספרותי הראשון לכל אשר הרה והגה לבבי, בכתבי את מחברתי. וההד – כמה היה עמוק ונאמן וכמה חדר לכל נימי נפשי.

ממרחקים חשתי את הלב העברי החם, הדופק בחזקה למחזה האידיאל של יצירת קהלה שלמה בגולה המדברת עברית. עשה עלי רושם טוב גם הצד המעשי של המכתב. הכותב תאר בשרטוטים רחבים ומקיפים את המצב הגיאוגרפי, הכלכלי, החברתי והתרבותי של העיירה. ומכל נקודת־הראיה הוכיח, כי אין טובה ממנה לנסיון הלאומי הדרוש לנו. אז החלה בינינו חליפת־מכתבים ארוכה בברור כמה וכמה פרטים השייכים לענין. קבלתי גם פרוטוקול רשמי של החלטת הקהל בעיירה, המאשרת, כי נכונה הקהלה והיא גם מתחייבת למסור את כל ילדיה, זכר ונקבה, לגן הילדים שיווסד בעיירה, למען אשר ילמדו לדבר עברית, והיתה שפת התורה לשפה המדוברת של הדור הבא במקום שפת עם נכר, שנספחה לעם, בנודו בארצות גלותו. על החתום באו הגבאים של בתי־הכנסיות, עסקני הצבור וכל הבע"ב החשובים שבעיירה.

אחרי כל השקלא וטריא בכתובים, שנמשכה הרבה חדשים, נסעתי בחודש ניסן תר"ע לקאלינוביץ, לשפוט על הכל במקום המעשה. בבואי היה, כמובן, בקורי הראשון אצל האיניציאטור הראשי, יוסף חיים דורוז’קה, זה הסופר רב הכשרון והעני המדוכא, אשר עוד מימי נעוריו חלה את רגליו והמחלה הלכה הלוך וגבור, עד כי רגליו ועמן מחצית גופו יבשו לגמרי, בלי אשר יוכל עוד להניעם. גם ידיו צמקו ופעלו בכבדות.

בבואי למעונו הדל, מצאתיו יושב על המטה, חציו מלובש. הוא חכה לקראת בואי: שמחתו האירה אותו כלו. הפגישה הזאת הלא היא אחת החוליות של הדבר הגדול, ההולך ומתהווה – ועל־פי האיניציאטיבה שלו. פניו הרחבים והפשוטים לא עשו רושם מיוחד, רק העינים הטובות הפיקו שכל ורגש. מדברו היה צח ומיושב והגיוני. בשיחה ארוכה העמידני על עיקרן של כל השאלות העומדות על הפרק. עשיתי ימים אחדים בעיירה. דרשתי בבית־הכנסת, בקרתי אצל הרבנים, היו אספות אחדות של טובי העיר ועסקני הצבור. התנגדות לא מצאתי משום צד. אחר דרשתי בבית־הכנסת, ניגש אלי אחד מן ההמון ויאמר אלי, כי הוא מקווה, שיבואו ימים, אשר בקאלינוביץ יתקוטטו בשוק ויחרפו איש את רעהו בלה"ק, ואז ידעו הכל, כי השפה העברית שבה לתחיה. ביחוד רבתה התנועה וגדולה היתה ההתרגשות בין הצעירים. בני הנעורים הכינו לכבודי נשף. השתתפו גם הרבה עלמות. נשאו נאומים מענינא דיומא. דברו בהתלהבות על ערכה של השפה הלאומית וגודל הדבר ההולך ומתהווה פה. בעיני רבים התנוצצו דמעות… חג נפלא ויפה היו הימים ההם גם לי ולעיירה כולה. נבחר ועד תמידי של טובי הקהל לנהל את המוסד החנוכי החדש.

הנה כי כן מהצד הרוחני הסתדר המפעל החדש כל צרכו, אבל מהצד החמרי היו הדברים יגעים מאד. לפי התכנית שנעבדה אצלי עם מומחים היה דרוש סכום של חמשת אלפים רובל לשנה בשביל מוסד של גני ילדים, שיכניסו לתוכם את כל ילדי הקהלה, כמאתים נפש של הפעוטות. ומהותו העקרית של כל הרעיון דרשה למלא את התכנית בשלמות. ע"ז התחיבה הקהלה להמציא משכר למוד של ילדי האמידים כאלף חמש מאות רובל לשנה, ואלף ושתי מאות היו בידי מנדבתו של רפאל שלמה גוץ. והמותר? הבטחות בעלמא היו מכל העברים, אך על יסוד רעוע של הבטחות אי־אפשר לכונן מוסד אחריותי כזה, דעתי היתה לדחות את פתיחת גני ילדים עד שיתברר מצב ההכנסה באופן שתספיק לכל הנהלת המוסד; אך חזקו עלי דברי הוועד המקומי, שדרש לגשת לעבודה ולוא גם במדה פחותה מהתכנית, רק לא לדחות לעדן ועדנים ומי יודע עד מתי. וכך בעבור ירחים אחדים ותקוותי לאסוף סכומים הגונים לא באה. נעניתי לעסקנים המקומיים והוסכם בינינו לגשת לעבודה.

מהקורסים הפדגוגיים אשר בהורודנא נשלח אלינו מורה מצויין, מר יעקב ברם. נמצאו לנו גם שתי עלמות פרבליסטיות, בעלות כשרונות ומסורות בלב ונפש לחנוך עברי, אסתר קליונר ושרה מנדליב.

בראשית שנת תר“ע נפתח המוסד. לפי שנתברר לנו במהלך קיומו קבענו את מהותו ופרצופו; חציו בית־ספר וחציו גן, ומספר התלמידים והתלמידות עלה לערך ששים. האמצעים שהיו ברשותנו לא הספיקו ליותר מזה. המוסד החנוכי כשהוא לעצמו היה אידיאלי ועמד על מרום גבהו, אבל עצם רעיונו כמו נטשטש ולא הגיע כלל לידי התגשמות בחיים. העסקנים והורי הילדים היו שבעים רצון מאד מהמוסד, כי מתי היתה יכולה העיירה הפוליסית הנדחת לזכות למוסד חנוכי כזה? אבל אנוכי ראיתי ונוכחתי כי לע”ע המטרה ממני והלאה, כי לא לכגון זה התפללתי בחלומי היפה והמתנוצץ; אך בכל זאת לא עזבתי את שדה המערכה, בקוותי, כי ההתחלה שנעשתה, לכשהיא לעצמה היא בריאה ורעננה כל צרכה, תביא לאט לאט אל התגשמות האידיאל בשלמותו. וכך בתכנית האמורה התקיים המוסד כשתי שנים. תקוותי להגדיל את האמצעים ולהעלות את המוסד עד כדי אמת־המדה הרחבה של רעיוני לא קמה ולא נהיתה. ה“חובבים” עמדו מנגד ולא באו לעזרה (יוצא מן הכלל היה מר הלל זלטופולסקי ששלח לי עשרים וחמשה רובל – ונשאר יחידי בנדבתו).

פעמים אחדות בקרתי את קאלינקוביץ וכמה עונג וקורת רוח היה מנחיל לי בית־הספר־הגן, שפרח ועשה חיל. היתה בו השפה העברית בכל הודה והדרה. הצלחת הילדים בלמודים, התפתחותם השכלית והמוסרית, הסדרים הטובים של המוסד, צהלת חיים בריאים ופורחים של ימי הילדות מסביב, – הכל הראה לדעת, כי לפנינו מוסד חנוכי, הראוי להיות למופת. אך עם זאת כמה התעצבתי על לבי בחשבי, כי בעזרת כחות פדגוגיים כאלה, לוא לא חסרו האמצעים הדרושים, אפשר היה להשיג את האידיאל שלי בכל ברק זהרו. בנות ציון היקרות, אלה הפרבליסטיות, המדברות וכותבות עברית כל־כך חיה ושוטפת, כמה אור וחום וחבה הכניסו לעבודתן החרוצה בתוך בית־הספר־הגן! והמורה, הפדגוג הכשרוני, הרציני כל־כך, העוסק בעבודתו באיזו הרגשה מיוחדת של כל האחריות הגדולה הרובצת עליו, כמה הוא מסור למוסד שברשותו וכמה הוא מרוצה ומקובל בכל העיירה!

במשך שנתיים התקיים המוסד בהשתתפותי. מראש הלך הכל כשורה ורק בשנה השניה החלו עכובים שונים להפריע את קיומו של בית־הספר. הלשינו בעיר הפלך, כי הפרוגרמה של בית־הספר היא לא כדין, לא לפי תביעות הממשלה. אח"כ באו גם חכוכים מצד המלמדים, שטענו כי בית־הספר מקפח פרנסתם.

וכך החל מצבו של המוסד להתמוטט. גם הנדיב שבמשך שנתים הרים מדי חודש בחדשו את פרסו הקצוב, מאה רובל, משך את ידו מכל הענין, בהחליטו, ובצדק, כי מוסד חנוכי סתם, ולוא גם טוב מאד, באיזו עיירה פוליסית, אינו צריך להיות מוטל דווקא עליו. אחרי אשר עצם הרעיון של מחברתי לא נמלא.

את המוסד כלו קדמו ימי עוני ושפלות. ובכל זאת לא הנחתי לגמרי את ידי ולא אמרתי נואש. נסיתי עוד לעמוד במערכה. היו גם מומנטים, שאנשים בעלי יכולת הבטיחו לי את סיועם כדי לחדש את המוסד על בסיס המתאים לרעיון בשלמותו. אך בינתים באה המלחמה הזעומה, באו ימי המבוכה והמהפכות – והכל היה למעי מפלה…

חלום חלמתי בעניי – ואלה תולדותיו. יפה ומתנוצץ היה החלום, אך לא זכה “החלום”, ולא זכיתי אנוכי, כי יתגשם במציאות וישוה לו פרי. נשארו רק זכרונות וממעל להם תוגה חרישית על השעות היפות שבחיים, שעות החג והזוהר וחמודות הרוח, שהלכו לבלי שוב עוד… שעות כאלה כמה מעטות הן בחיי אדם והומה הלב על לכתן ואינן.

(“הארץ”, אייר תרצ"א)