רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

בין אלה הקמים ויוצאים עם בוקר למערכות העמל נוגעים אל הלב ביחוד הקטנים, המוּבלים לגני־הילדים והגנוֹנים.

ערפלים מעולם אחר מהבהבים עוד בעיניהם התינוקיות, התוהות, בעוד שעל כתפיהם, ביחד עם הילקוט, נתון כבר עוֹל החיים.

באיזו התאזרות מכוון כל אחד מהם את צעדיו בהתאם לאלה של מלוהו – האב, על פי רוב, ההולך ממילא למקום עבודתו – ובכמה יגיעה פוסע הוא ועובר על כל החתחתים שעל גבי המדרכה. בו בזמן הלא צופה הוא כבר מתוך חרדת לב את הרגע שבו יעזוב אותו מנהלו וילך לו.

אמנם, הדרך עוד ארוכה, ומסביב מושכים בתוך כך כל מיני חידושים, שהוא סוקר אותם בראייתו המיוחדת, הראשונית.

הנה שם, מנגד, פס של תכלת, שהוא נראה כקרוע מן השמים, ואשר לדברי האב הוא הנהו הים. והנה חיה ענקית, שהיא גם נוראה וגם מצחיקה, ושכפי שאומרים לו יקרא לה גמל.

– ולמה הוא ‘גס’ והולך בלי בגדים? – שואל הוא את האב ה’כל־יודע', – ומי זה ליכלך שם, למעלה, את השמים?

זה, מכוּנס לתוך עצמו, שומע ואינו שומע.

הבוקר באורו הנכון עירטל וחשף את זה שהלילה בערפליו הערים לכסות, וכמו בספר־חשבונות הערוך בדיוק נראה הכל ברור ולאמיתו:

האשה שוב אין לבה אתו. ‘פוזלת’ היא ומשתמטת ממבטו. בבית עזובה. כבסים מזוהמים בארון־הבגדים. על שולחן האוכלים, במרפסת, מחטטות צפרים בסל הלחם, ובשביל האם הזקנה, חולת הרבמטיזם, אין מקום בכל הבית, והרי היא ישנה בצדי הפרוזדור, ובלילה פולטת היא את האנחות שכבשה במשך היום. והנה נמצא שמשכורתו החדשית אינה מספיקה והוא קיבל עבודה נוספת, ועם ערב, בצאתו מן המשרד, חש הוא בגבו אותה ההרגשה שיש בודאי לבהמת־המשא, ששמו עליה עומס הכבד מנשוא.

איך קרה זה אשר הוא נתגלגל וירד כך? הן לא רחוק היום שאף הוא צעד בטוחות לצדו של האב, מוגן וחסר־דאגה, והנה הוא כבר רתום וסוחב מתוך מאמץ את הקרון, אשר יקרא לו חיים.

– אבא, אנחנו כבר באנו – מודיע הילד מתוך חולשת־דעת, כי הנה בא לבסוף הרגע ההוא, של הפרידה.

אם בית־התינוקות הוא בקומה עליונה, פוסעים עוד ועולים במדרגות, רגל בצד רגל, ומונים יחד, בקול אחד:

– אחת, שתים, שלוש.

חניה קטנה ועליה, ושוב חניה, והנה כבר המדרגות האחרונות.

– מכאן ואילך אתה הולך לבדך – אומר האב, מציץ בתנועה מהירה אל השעון ויורד.

עכשיו יש לאזור את כל הכוחות כדי להיות, כפי שאמא ציותה, ‘ילד טוב’.

– שלום – אומר הוא בהעמידו פנים אמיצות, והוא נפנה לאחוריו ומציץ, והנה אין עוד שם אלא חלל ריק ואפלולית.

– אבא – נבהל הוא, כמו מתבגר רגע ותופס את כל המורא שבמעמדו, ובלי שיוכל להבליג עוד הוא נותן קולו בבכי.

המלצות קוראים
תגיות