רקע
דבורה בארון
גלגולים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

כדי להרגיל אותי ‘לבוא בין הבריות’, לקחה אותי אמי לפעמים לביתו של קלמן איסר ליבּ’ס, אחד מן האמידים שבעיירה. לשם כך לבשה את שמלת השבת עתיקת הגזרה, אשר הצרה את צעדיה, והלכה הלוך ושנן לי כיצד עלי להתנהג בבית זר.

– כשנותנים לך מה, קבלי בתודה – אמרה – היי מקדימה בשלום כל איש, והעיקר – אַל תתבישי.

אלא שעם הכניסה אל הפרוזדור האַפלוּלי, הצונן בימות החמה, עם ‘השביל’ המדונג, החלקלק, שבאמצעיתו, אבד הבטחון גם לה לעצמה:

הכלב, בּוֹבּ, אשר נטפל לנו מיד, חשׂוּף שנים, כשהוא נושא את כפותיו הקדמיות למעלה, בלי שאפשר יהיה להכיר בו אם מביע הוא כך את שמחתו, או שהוא מבקש לו רק מקום נוח לנשיכה. האומנת הנזעמה אשר הציצה מחדר הילדים מתוך כעכוע קצר, שמשמעו היה: ‘גם אלה אורחים’, ולבסוף, הוא, סוחר העצים בעצמו, אשר קרא כנפתע מתוך האולם:

– אַה, פּני רבּינוֹבה.

ואחרי חליפת דברים קצרה משך אליו את פנקס החשבונות בידו ענודת הטבעות (היד ברוכת המזל, אשר כל מה שנגעה בו – אמרו – נהפך לזהב) ושקע בשתיקה רעה, זדונית, שהקפיאה את האויר מסביב.

אולם לא ארכה השעה ובפתח המטבח הופיעה פרידה לאה אשתו, חמה מלהט התנור ומטוב לב, וכבר מנפנוּף סינר־המשבצות שלה, כאשר נגבה בו תוך כדי הלוּכה את ידיה, היתה הרוחה.

באמתלה כי פה ‘אנחנו עלולות להפריע’, עברה אתנו אל חדר האוכל הקטן, זה שמלפני שנות הטובה, עם רהיטיו הפשוטים ותמונות המשפחה הרבות, אשר מעליהן הציצו אלינו בסבר המיוחד שלהם, הידידותי, כמה מבעלי המקשאות שכנינו. ועד מהרה באה המבשלת טוֹיבה, בת סמטתנו אף היא, והביאה על טס פירות מגנו המפורסם של הזקן איסר ליב, אגסים או תפוחים אדמוּניים, שעדיין היו דבוקים בהם עלים ירוקים, כבשעת הקטפם מהעץ – ופרידה־לאה, תחת ליגע אותנו בדברי נמוסים, בחרה לה הראשונה באחד מהם ותקעה בו את שיניה, כשעיניה דורשות הטוב רק מחייכות־רומזות לנו בלשון המקרא:

– ממני תראו וכן תעשו.

ובינתים גמרה בחדר הקרוב את שעוריה גיטל, בת גילי, קפצה משם פרועת צמה ומשוּלהבת, כדרכה, ומשכה אותי תיכף אל חצר העצים, לשׂחק.

לשם קצור הדרך העבירה אותי לפעמים דרך חדרה של שפרה אחותה, תלמידת הגמנסיה שבעיר הפלך – חדר שהיה זר ומשוּנה בעיני תמיד בריח בשׂמיו ובשטיחיו הכבדים, השׂעירים, אשר הרגל היחפה סלדה ממגעם.

מסביב למנורה מסוֹככת הגולה, על השולחן, היו מוּטלים פה בערבוביה צרכי למודיה של הנערה: לוחות צפחה, מחברות מעוטפות במעטפות צבעוניות וספרים לועזיים, משוּני אותיות וזרים אף הם. אך הנה הבהיר מביניהם בכריכתו הפשוטה הספר ‘בראשית’ עם קטעי הפירושים בשפּוּלי העמודים כמו בחומש שלי, והוא פתוח במקום הנהיר לי:

ואלה תולדות יצחק.

בחצר, בין צבורי העצים, התקנו לנו קודם כל נדנדה.

לרחבו של אחד מסוארי הקורות הונח קרש, ואנחנו, רכובות בשני קצותיו, התנענענו מדודות ובנחת, כי על כן לא אהבנו את התנודות החזקות, וגם נמנעות היינו מלהקים רעש כדי שלא להעיר את תשומת לבם של בני הבית. אף כי הסוחר, עֵר לכל מה שנוגע לעסקיו, הרגיש תיכף כי ‘משהו שם, בין מעשי היער, אינו כשורה’ ונבהל לבוא דרך אותו החדר של שפרה עם הכלב בּוֹבּ לרגליו.

– אַה, אתן, הפּננקוֹת – נחה דעתו, בעוד שהוא פוסע ועובר בין תלי הקרשים. וכדי להראות לנו שאין לו עלינו כל תרעומת, גם עמד להסתכל רגע בנדנודינו.

– הנה כך, רואות אתן – השמיע את חכמתו הנצחית – פעם האחת עולה והשניה יורדת, ופעם – להפך: כמו בעולם המסחר.

וכטוב לבו עליו פעם, נתן את ידו ‘טובת המזל’ בקצה הקרש שמנגדי והכריע, כמובן, מיד אל הצד השני, בהעיפו אותי גבוה באויר, עד למעלה מחומת האבנים.

בעצם החרדה שתקפה אותי, נפתעתי לראות אז את גנו של איסר ליב והנה הוא פה, גלוי כולו, ליד עצם הגדר כמעט, אף כי מצד הרחוב אפשר היה להגיע אליו רק דרך ‘השדרות’ שמחוץ לעיר, וגם שם לא ניתן לראותו אלא בשבתות הקיץ, בשעה שאשת הגנן, הינדה־בילה, פתחה את השער כדי להסתכל באנשים המטילים.

הזקן עצמו יושב היה אותה שעה על ספרו בפתח הגן וקולף לו לאטו איזה פרי.

יהודי חסון ורחב כתפים היה, בעל פנים אומרות כבוד. וזוכרת אני אשר למקרא התאור האידילי בתנ"ך ‘איש תחת גפנו’, רחפה לפני תמיד דמותו שלו, של איסר־ליב, כפי שהוא יושב בצהרי השבת עם איזה פרי בשל בידו, כשלפניו מונח, מתעלעל ברוח, ספר המדרש.

מן הנדנדה, אם היה עוד סיפּק בידינו, עברנו אל הצד הפּנוי של החצר, כדי לסדר לנו ‘בית וגן’, משחק שהיה חביב על גיטל. אחד הארגזים הריקים נהפך בכוח הדמיון שלה לבית, ורצועת האדמה שלפניו כוסתה בשורות של עצים, שהיה להם אותו היתרון על אלה שבמציאות, אשר בעת ובעונה אחת אפשר היה גם לשתלם וגם לאכול את פרים.

ויש אשר, לרצונה של חברתי, נהפך המקום לחלקה רחוקה, אי־שם ליד הרי יהודה, ובניני משק הוקמו בה על ידה, כדוגמתם של אלה אשר עליהם דברה לפעמים אחותה שפרה, החברה באגודת ‘בנות ציון’ שבכרך.

הבּוּבה הגדולה, שהעמדה נשענה אצל ‘הבית’, השגיחה עלינו בעיני זכוכית, בעוד אשר אנחנו, כפופות אל האדמה, השקינו אותה במים שלא היו ונכּשנו בה עשׂבים שלא צמחו.

שקועות במשחקנו זה, לא הרגשנו לפעמים שהפּשפּש בגדר שמנגד נפתח והזקן איסר־ליב נכנס ובא, מהוּדק ב’סוּרדוּט' הירקרק שלו, המהוּה, כשמשקפיו הגדולים, כאלה שראיתי לאחר זמן אצל הטיסים, מופשלים לו גבוה על מצחו.

– בחקלאות מתעסקים פה? – צעד וקרב אלינו מתוך הסברת פניו המלבבים, המאירים באור הבינה – אלכה נא ואביט אל המשק.

והוא עשה עצמו כמסתכל ב’לול‘, ב’רפת’ העשוּיה קרשים כזו שבחצרו ו’בערוגות הירק', שהן מוּקפות, אף הן כתלמים שבגנה שלו, שורות של חצאי לבנים.

– ומה זה שם? – הורה באצבעו על ענפי הסרפּד התקועים בחול.

– לימונים – הרימה אליו גיטל את עיניה המהוּרהרות – ופה הנה תפוחי הזהב.

– אה – האמין האיש היקר – אז הבה ואטעם תפוח אחד.

– בבקשה – אמרה, בהושיטה לו צרור של אבן, או קיסם, אשר הוא, הזקן, קלטו בידו הגדולה, ידועת העמל, בתנועת תודה, ‘קלף’ את ‘הפרי’ באולר הקטן שהוציא מכיסו, ובצעו לאט, כזהיר שלא לאַבּד טפּה מעסיסו המדומה.


בשעת מחלתה של האומנת פעם, כשגיטל היתה פטורה מלמודיה, הציעה שאנחנו נסדר לנו שתינו גנה אמתית.

בחצר, בין מעשי היער, לא נמצא לה מקום מתאים, ואז יצאה אל מחוץ לגדר, לאדמת הבור של הכהן, ושם הקצתה לה רבוע לא גדול.

איציק, אחיה המטומטם, אבל טוב הלב, עדר לה את ‘החלקה’ והביא זבל מן הרפת, ואחרי אשר הערוגות הוכשרו, טמנה בהן זרעוני ירקות והתחילה לחכות לנביטתם באותו הבטחון השלם של האיש המחכה עם בוא הערב ליציאת הכוכבים.

והם נבטו אמנם ועלו עד מהרה הצנון, והסלק והלפת. עדיין רכים היו, אבל מעורים ועומדים בכוח עצמם וגם רוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוח.

– ממש כמו במקשאות – תמה איציק.

מחצרו של הזקן הביאה גיטל משפּך של פח, ועל פי בקשתה התקין לה אחיה דחליל מבגדיו הישנים (בצלמו וכדמותו), אז הביאה ארגז, ישבה בסמוך פה על מלאכת סריגתה ומנתה מתוך סבלנות את ‘העניבות’ ועם גמר כל ‘שורה’, הפנתה את ראשה והביטה – אם כבר גדלו הצמחים מעט.

בן־אחיו של הכהן, ה’שגץ' יוּז’יק, הגיח לפעמים מאחורי משוכת גנם ופזל בעינים לא טובות אל הערוגות, שהרי האדמה אדמת דודו היתה, אולם לאחר שקבל כמה פרוסות מעוגת השבת ה’ממוּלאה' של פרידה־לאה, נהפך לבו, והוא התחיל אפילו להשמיע עצות בנוגע לעדור ולנכּוּש, ופעמים שהביא גם באֵסל ודליים מים מבארם, להשקאה.

אמנם בלילה, כשהמבוא, בפקודת בעל הבית, נסגר, והרבוּע היקר נשאר שם, מחוץ לחומה, במחשכים, חרד הלב:

ללא גדר וחיץ – ועל אדמת זרים.

ומה בכך אם המקום הוא עזוב ממילא ולא נחשב בעיני בעליו? הן לשם שעשועים בלבד יכול השגץ עקום העינים לעמוד לילה אחד ולעקור את הכל. אפילו לעבור את הגדר אינו צריך: די לו שיתכופף רק מעט ויפשוט את היד.

אלא שלמחרת, בנגוהות הבוקר, כשהרוח, עם פתיחת הפּשפּש, קדמה את הפנים בלטיפה ואותה גדר עצמה נמצאה עומדת על מעטה הקיסוּס שלה עמידת תום, טובלת באור שמש אחת עם ערוגותינו – התנדפו החששות.

בטחון־מה העיר בלב גם חלון חדרו של סוחר העצים, שהיה קבוע בקיר למעלה, ואשר תריסו לא נסגר בלילה.

אחרי שנת הצהרים בא לפעמים האיש ועמד פה, מדובלל זקן מן השכיבה, והביט למטה, אל הערוגות במבט קהה, כמי שאינו יודע קרוא – לדפי הספר.

– אָה, עצים – נתמלא פעם שמחה, כשראה שאנו שותלות בסיוּעו של יוּז’יק שתילי צפצפה לאורך הקיר – יפה מאד, שתלו, שתלו – קרא בלשון עדוד, דברים אשר בצאתם מן הפה שלו, לא נתקבלו על הלב דוקא, כי הן הוא עצמו לא עסק כל ימיו אלא בעקירה ותלישה.

את חורשות הכפר קמינקה שמאחורי ‘השדרות’ השמיד האחת אחרי השניה במשך זמן קצר.

בבוקר פשטה על־פי־רוב חבורת שׂכיריו על המקום, ולעת ערב לא נשאר שם אלא מעט עשב רמוס עם צמחי שׂרך בודדים, נטולי חסות ונעצבים כילדים שנתיתמו.

בין גזעי האילנות האדירים התהלכו אחר כך בחצרו של הסוחר עזי השכנים וכרסמו מתוך הבעת טמטום את קליפותיהם החיות עדיין, שותתות הלח, ואחר באו מנסרי ההר והפכום לגזרים של עצי הסקה, אשר כּלו במשך החורף בעשן.

מתוך הרגל במעשי החבלה הגיע האיש לידי כך, שבשום עץ שנזדמן לפניו לא יכול לראות אלא את כמות חומר ההסקה שזה מכיל.

הירקנית הניה ממגרש הגשר ראתה אותו יום אחד מתהלך בשדה הקרוב ומסתכל באַלון אשר עם גבול חצרה, ואז אמרה בתמימוּתה כי ודאי משתאה הוא בלבו לאילן, כי על כן היה יפה־גזע וכבד־ירק, והוא נוטה בנופו אל חצרה, כמו מתוך כונה להגן על צריפה במקום שומם זה.

אולם לא עברו ימים מועטים ופועליו של הסוחר באו והפילו את העץ על שפעת פּריו וקני הצפרים שבו.

שעת צהרים היתה אז, בעת אשר הצפרים נמצאות בשדה והאשה האלמנה עם בנותיה – בככר השוק, על סליהן.

והנה שבו אלה וגם אלה.

הנשים, למראה החלל הריק שנתהוה, עמדו בראשונה רק מוכות תמהון, כאלו נעלם פה פתאום הנהר מתחת לגשר, או שההר מנגד העתק ממקומו – מין שנוי בסדרי בראשית, אולם עד מהרה הבינו את אשר עוללו להן וקול זעקתן הצטרף לצוחת הצפּרים, אשר נהרסו עליהן קניהן.

– איפה ננוח בצהרי שבת בקיץ – קוננו – ומי יעמוד לנו בפני רוח הצפון בחורף?

ובמר נפשן רצו אל פרידה־לאה, אשר ידעוה כאשה טובת לב כאלו אפשר היה עוד לעשות ולתקן פה מה.

בעל הבית, אשר קול הבכי החריד אותו ממשכב הצהרים, שלח להגיד לאנשיו שיפסיקו לעת עתה את מלאכתם, ורק כעבור איזה זמן, בערב פעם, בצעו את מעשם.


לאחר שכבר עשה כן האיש רבות ונתבסס, נתן את דעתו למסחר התבואה.

לשם כך לא היה צורך שיבזבז את זמנו הוא, כי בשכר של פרוטות נמצאו מתווכים שהביאו את הכפריים עם סחורתם לאסמיו. הוא עצמו לא היה אלא מוציא במכשיר מיוחד כמה גרעינים מכל שק, כדי לעמוד על שיעור גדלם, והמזון ברוך־האלהים נשלח בקרונות לתחנת הרכבת בלי אשר ראהו כמעט.

במשך הזמן בא מתוך כך בקשרים עם כמה סוחרים מעיר הפלך ובראשם – האחים ברודצקי, האריות בעולם המסחר.

בשעת ה’עונה' היו אלה מופיעים לפעמים בהיסח הדעת בעירה. יורדים בבגדי הכרך ההדורים שלהם אל בית המלון, ‘פנת עדן’, מקום אכסונם של האצילים הפולנים, ומזמינים את הסוחר המקומי אליהם, לחדרם, לשם משא ומתן.

– הרי שלזה נמצאו אצלו, כנראה, כשרונות – תמה היה עליו אביו הזקן, איסר־ליב.

כי בלמודיו ב’חדר', לפנים, לא עשה כל חיל.

כל כמה שטרח עליו מיכל־יונה המושלם, בעל ההסבר היפה, לא הועיל ולא כלום. מוכרחים היו להעבירו אל שמואל־חיים, האכזר, ‘בעל־השבטים’. ואם הכניס בו זה איזה מיעוט מגרסתו, הרי רק במהלומות הכניסו.

ב’מיעוט' זה היה, אגב, הסוחר משתמש בשעת השיחות עם האברך הציוני עוזר ברמן – איזה שברי פסוקים, ההולמים את השקפת עולמו הוא, כמו: ‘הכסף יענה את הכל’, או ‘קובץ על יד ירבה’, ואילו אלה של איש שׂיחו הנלהב על ענות העם, או גאולת הארץ, לא נקלטו במוחו, אם כי כסף לטובת ‘הרעיון’, משנתבע – נתן. כששפרה חזרה לאחר גמר למודיה מן הכרך, רשאית היתה לקבל בביתם חברים לדעה, בני נוער כערכה, כמובן, כמו סגלוב עוזר הרוקח, או שתי בנותיו של המורה זלדין, ובצהרי השבת, בשעת שתית התה, היה האיש מקשיב בכונה לויכוחיהם ונהנה מתוך כך ביותר, כשאלה פנו אליו פעם בפעם בקריאה ‘מר גרטנר’ או ‘מסיה גרטנר’, כי כבר נמאס לו לשמוע תמיד את השם הקרתני ר' קלמן, או קלמן איסר ליב’ס.

עם בנות זלדין אלה ניתן לנערה גם לבקר בבית ברמן בשעת הרצאותיו לפני צעירי המקום.

שם, באולם הגדול, ישבה אז לא בשורות הספסלים, כי אם על כסא מן הצד, בשמרה כן על ‘המרחק’ שבינה ובין האחרים, ובעת אשר הללו, למשמע דבריו הנלהבים של המרצה, נתלקחו עיניהם בברק של התפּעלות, התנוצצו אצלה רק מחרוזות האלמוגים שעל צוארה.

בקרוב, כשבנו של אחד הברודצקים בא אליה בהצעת נשואין, נענתה לו אחרי שקוּל דעת קצר, כי אם הבחור עצמו לא היה אמנם ‘מזהיר’ ביותר, כמאמר חברותיה, הרי ניתן לה תחת זאת לשבת מעתה בקביעות בעיר הגדולה, אשר עליה התגעגעה.

אביה, בבואו אל הכרך, שוב לא התאַכסן מעכשיו בבית מלון, כי אם אצל בני משפחת הברודצקים. שם התבונן מפעם לפעם אל מעמד הבית והליכותיו והיה מתקן אחר כך לפי זה תקונים בביתו.

על פי המנהג שם היה זה אשר קבע פעמון בפתח המבוא הראשי, למען יצלצל בו כל הבא מן החוץ.

בשביל האולם הגדול הביא רהיטי פּלוּסין, כאלה שבבית המחותנים, ותלה על החלונות וילאות משי, אשר הטילו על החדר מבפנים נוגה זך, ובו בזמן גם האפילו על בית הנגר שמנגד עם עזובת חצרו, ובימות הקיץ, כשעל ידי נשיבת הרוח התנפּחו אלה במפתח החלון ונתרפרפו – נתוספה לבית מבחוץ לוית חגיגיות, כמו כל ידי נפנופו של דגל.

מעט צל על הזוהר הזה מטיל רק הזקן איסר־ליב אשר הוסיף לנעול עוד, כמו לשעבר, את מגפיו המסומרים, הגסים, והיה מתחבר, למורת רוח הבן, אל כל מיני אורחים פורחים, ופעמים שלא בוֹש גם להעמיס על כתפו סל של פירות ולשאת אותו בעצמו אל השוק, כאלו צריך היה באמת לטרוח בעבודת הגן מאין לו, המסכן, תומך ועוזר לעת זקנתו.

ביאוּשו הרב, לאחר שדבריו שלו, של הסוחר, לא הועילו, שלח אליו פעם את אמי, הרבנית, שתשפיע היא עליו. והיא הלכה וירדה אמנם אל שדרת התרזות, נטתה לחצר בית השדה, במקום שהאיש ישב על ספרו, ואמרה לו את כל אשר שמו בפיה.

אלא שהזקן, בסלקו את משקפיו, הביט עליה בעיניו הגדולות, הפּקחיות, ושאלה בתמהון: מה הוא בעצם הטורח שהוא טורח כאן?

– הלא תראי – אמר בהורותו בידו על הפירות המציצים מבין עליהם – אני יושב וקורא בספר המדרש והם גדלים להם.


נחת רוח רבה לא גרמה לסוחר העצים גם בתו גיטל, ‘גלגולה של דודתו בעלת המלפפונות’ – לפי סברתו – אשר על שמה נקראה. פרועת שׂערה השופע, העבות, אשר נקלע דרך רשוּל לצמה ולבושה בשמלת ציץ ‘חלקה’, ללא קשוטים – בכל שעת כושר התחמקה מן הבית ונעלמה למשך שעות רבות.

‘נבלעה בתוך האדמה’, כמאמרה של אמה פרידה־לאה, אשר אפילו היא, האשה המתונה וטובת המזג, פעמים שיצאה מגדרה, כי כבר נמאס לה להשאיר לה, לנערה, את חלקה מכל תבשיל ולשמרו אחרי־כן בתנור כך, שלא יצטמק וגם יעמוד ביחד עם זה בחומו.

העלם שלום־נח בא בעת ההיא לשבת בעירה ורכּז מסביבו את בני האגודה ‘דורשי ציון’ ועליהם נספחה גיטל, דבקה ב’רעיון' בכל מאודה והשתדלה לבוא בדיקנות לכל ‘שיחה’ והרצאה.

על הספסל, שיחדה לה בבית האגודה, ישבה כמעט תמיד עם ראובן־אָשר בן הנגר וחברו ליבל כהן, ועל שום קורבה זו שביניהם, וגם מפני הרגלו של ליבל להגרר תמיד בשעת ההליכה מאחורי השנים, קראו להם פה בשם ‘הסגול’.

אם כי קרוב ללב הנערה באמת היה רק ראובן־אשר, שכנה לרחוב, ואליו נשׂאה את מבטה רב הכונה בזמן ששלום־נח הטעים בקולו הערב את חרוזיו של הלוי, או בשעת קריאתו בתנ"ך, כאשר, לאחר משא קשה על החורבן, עבר פתאום לקטעי החזון המגוללים את תמונות הנחמה. והוא אף הוא נתן רק לה בלבד לקריאה את הספרים שהשאיל לו חתנו של מיכל לוין – רק לשעות מספר בכל יום, אמנם, כי על כן התנה אתו האיש, אשר לא ישהה אצלו שום ספר יותר משבוע אחד.

כדי למנוע את חברתו מכל מיני טענות ומענות, בדעתו עד מה דל הוא בעיני השכן סוחר העצים, הביא לה בכל יום את הספר לבית זקנה, ושם קראה אותו בשעות הקבועות לכך, בימות הקיץ – בגן, על פי רוב, על גבי האצטבה שלפני שולחן הנסרים.

הזקן היה מסתובב פה אילך ואילך במשקפיו המוּפשלים על מצחו, זמר פה ושם איזה שׂיח, או שאסף תפוחי בוסר לתוך סל, עד אשר בא וישב, לבסוף, אף הוא אל ספרו, ליד השולחן, הוריד את המשקפים על עיניו, כדרך הטיסים לפני צאתם למרחקים – והפליג לתוך ספורי המדרש.

הינדה־בילה, הזקנה, בחששה כי הנערה ‘יחלש לה לבה’, הביאה לה מן הבית עוגת כוסמת, או פרוסת לחם מרוחה במרקחת, אז סלקה את הספר הצדה ונשכה מתוך פזוּר נפש מן המאכל, בעכלה מתוך כך במחשבתה את חויותיהם של ה’גבורים‘, אשר עליהם קראה זה עתה. הנערות – מסוּגה של תמר מ’אהבת ציון’ ברוּבן, והנערים: כמוהם כראוּבן־אָשר. אותה הנאמנוּת הגדולה, אותו טוהר הלב וגם אותן העינים הנוגות, התוהות משהוּ, הערפליות. אפילו בגדיהם, אחרי כל התאורים שם, לא נראו לה אלא כבגדי ‘קורט’ פשוּטים, המיושבים בדוחק על גופותיהם חזקי השרירים, והם דהים קצת מיוּשן, כאלה שלו, של חברה.

והנה עברה השעה הקבועה לקריאתה, והוּא, ראוּבן־אָשר עצמו, הופיע במשעול פה, מאחורי הגדר ועמד וחכה לה, נבוך קצת כדרכו, כשהערפל בעיניו הולך הלוך ונמוג.

אם היתה זאת שעת בין הערבים, ירדו באין אומר לשפּולי ‘השדרות’ וישבו על המיצר שעם פאת השדה, והמטיילים הבודדים, תוך כדי עברם פּה, הביטו אליהם מתוך פנים אומרות רצון.

בתוך העירה, ב’רחוב הארוך', לא היתה אוּלי העין סובלת את השנים יחד, כי על כן גדול היה יותר מדי ההבדל שבין צריפו הדל של הנגר ובין הבית יפה־החזית של הסוחר, אוּלם פה בשדה, על רקע שמי השקיעה, מוקרנים שניהם באור של אותם רחשי הלב ומאוּחדים במשאת־נפש אחת – לא היוּ עוד שנים כה הוגנים זה לזו.


נעכרה רוּחם של בני הזוג, כשהשלישי ל’סגול', ליבל כהן, קם יום אחד ויצא ללכת אל הארץ המאוּוה באין מאוּמה בידיו, כשאפילו להוריו ולקרוביו לא הגיד.

כל זמן שהתגלגל אי־שם בכרכים, ללא תעוּדות וללא פרוּטה בכיס, היה רק חרד לו הלב, כמו למי שקפץ מתוך פזיזוּת ובבלי דעת לתוך ים סוער, אבל הנה נתקבלה הידיעה, כי הוּא כבר שם, בעבר ההוּא, והרי שיש דרך ולא דרוּש אלא הרצון לעברה.

ובשעת ערב פעם, בהיות החשכה, נזדמנוּ שניהם בשדה, מאחורי ‘השדרות’, כדי לדון על הדבר.

התרזות רשרשוּ בסמוך להם רשרוּש לילי, מבעית, ולפניהם האפיל, פעור כלוֹע, הגיא עם מרחבי השדות שמאחריו, אוּלם במה נחשבו אלה לעומת המרחקים אשר ציפוּ להם בחיק הבאות?

כי שניהם יחד ילכוּ, זה היה מוּבן מאליו (מתוך כך בטלה ממילא השאלה על דבר עצם הקשר שביניהם). מן הראוי היה רק אשר לא יכלו בידים ריקות, ואחרי אשר לבעל אחוזת זאבּליץ דרוש היה מורה, הלך שמה ראוּבן־אָשר למחרת עם המלצה ממיכל לוין, ונתקבל – והשכיר את עצמו לשנה שלמה.

בכסף משכרתו לא נגע. קודש היה ל’מטרה'. אפילו חליפת קוֹרט חדשה לא תפר לו, אף כי זו שלו נעשתה עכשיו צרה לגמרי על גוּפו שנתרחב ממאכלי בית האחוזה הדשנים.

שעות בקוּריו הקצרים בעיר עברוּ עליו ועל גיטל בבית האגודה בקריאת גלויותיו המצוירות של ליבל. שניהם לא שבעוּ מלהביט אל קטעי הנוף, אשר הארץ ביפיה נתגלתה בהם חלק אחרי חלק. עד עכשיו היו בשבילם הריה ועמקיה של זו משהוּ שבהפשט, מעין שטחים של מעלה, אשר רק את שמותיהם הגוּ, והנה באו והראו אותם להם במראה ובתמוּנה.

מרוב המון הלב אליה, לנכספת, שכחוּ אפילו את רגשותיהם הם של האחד אל השניה.

– כבר עת לי ללכת – הביט העלם בקצה העין אל שעונו המגושם, מתנת אביו הנגר, בעוד שהוא כולו נאחז עדיין בזיז של סלע, או בבליטת הר שעל גבי הכרטיס.

– בוא ואלוה אותך – נכמר אליו לבה של גיטל, והם יצאו אל הדרך המובילה לזבּליץ, ששם עתיד היה ‘נאמן’ האחוזה לעבור בעגלתו, אך הנה נפל מבטם על צריפו של הנפּח איגנץ עם ‘חצרו’ בצדי הדרך, והם נפנוּ וירדו שמה ועמדו להסתכל.

– זהו משק קטן – בטא העלם מתוך רטט את המושג, אשר כל כך הרבה דברוּ והתוכחוּ עליו בבית האגוּדה – והם הביטו אל הרפת, ללוּל העופות ואל מכשירי העבודה שמתחת לסככה.

עצי הפרי נמצאו פה מאחורי הצריף וגן הירקות – לפניו, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמוּנה – גדר המלופפת כולה בירק קיסוס.

– גדר חיה – מלמל ראוּבן־אָשר כמתוך חלום, והוּא קטף זלזלים מן הצמח הענוּג והמסוּלסל והושיטם לחברתו אחד, אחד – והנה נשמע שאון של גלגלים על פני הדרך ו’הנאמן', שאול־פנחס, קרא משם בקולו הזועף:

– נוּ, בחוּר, מרש, עלה.

אז ‘הקיץ’ ורץ מהר אל עבר הכביש מבלי שישמיע אפילו ברכת פרידה לנערה.

כל אותו הזמן לא פסקה גיטל מלשקוד על עניני האגודה.

בדעתה כי עוד מעט והמשא כוּלו יפול על כתפי האחרים, התעסקה עכשיו יותר מאשר כל הימים ב’עבודה מעשית‘, מכרה שקלים לחברים, הפיצה כרוּזים וחוברות והלכה לגבות כסף אצל החתוּמים על המניות. ביחד עם זה הספיקה להשתתף גם ב’שיחות’ ובאה, כדרכה תמיד, אל ההרצאות הראשונה, ואלה אשר ראוּה בכובד ראשה על הספסל ‘שלה’, יחידית עכשיו, אמרו כי מקשיבה היא בשביל כל השלשה.

באחד מלילות הקיץ, בשעת דליקה הרת סכנה פעם, כאשר כל אחד נתוּן היה להצלת רכוּשו, היתה היא היחידה אשר זכרה את בית האגוּדה.

בערדלים על רגליה היחפות רצה דרך שדות הכהן, במקום שהבהמות המוּצאות מדיריהן השתוללוּ אותה שעה מבוהלות ואימתניות בתוך אוֹדם הזועה שמסביב.

לתוך איזה מפּה שנזדמנה לידה אספה בערבוּביה חוברות, בוּלים ופנקסאות ונשאה אותם למטה, אל האָחוּ שליד הנהר, אשר שם ישבוּ כבר משפחות רבות על מטלטליהן.

ביניהן הכירה לאור הלהבות את אמה פרידה־לאה, ששקעה פה בתוך גל של כרים וכסתות עם רהיטי הפלוסין מסביבה, ואז צנחה וישבה אף היא מן הצד, בהניחה את חבילתה על אחד מן הכסאות ההפוּכים, כדי שלא תרטב.

לפנות בוקר שקעה האש והאנשים, שהיוּ עסוּקים בכבוּיה, התחילוּ לרדת אחד אחד, או בקבוצות, לכר האָחוּ, אל משפחותיהם. אתם באוּ גם שלום־נח, המורה, וראוּבן־אָשר, אשר, בהרגישו מרחוק בשרפה, קם ועבר את כל הדרך ברגל.

עכשיו הלך להביט רק אל חסיה אמו, אשר ישבה מנגד על חבילותיה, וחזר מיד וישב פה, על ידה, חיור באור הדמדוּמים וקרוב לה כאשר לא היה עוד מעולם.

שלום־נח, לאחר ששהה כמה רגעים אצל בני משפחתו, בא וישב אף הוא על השרפרף, שגיטל הוציאָה בשבילו מן הרהיטים.

המראה הזה שמסביב – כל אלה האנשים המוטלים פה בתוך השדה – הפעים אותו והעלה, כנראה, בדרך האַסוציאַציה, על לבו מחזה אחר, כי הוא התחיל לקרוא פתאום את משאו של יחזקאל על בקעת העצמות. בקול צלוּל הטעים את דברי החזון, פסוּק אחרי פסוּק, כשהסמל שבהם הולך ומתקלף מעט מעט ונגלה כפרי מתוך הקליפה.

מפה עבר כבמעבר טבעי לענין גלגוּל המחילות שעתידים מתי ישראל להתגלגל בדרכם אל הארץ, והסביר, כי אין מחילה זו אלא הוית הפורעניות שלנו בגולה, מין הוֹוה רע, אשר דרכו מוטל עלינו לעבור מן העבר אל העתיד.

אחר הוסיף ודבר עוד על חבלי המשיח, הם הם המוראים העתידים להתרגש, כידוּע, על העולם עם בוא גאוּלתנוּ. ולבסוף, בנשׂאוֹ את עיניו אל חרבות השרפה – והשחר הבקיע ועלה שם, בינתים, קרא, בעוד רוּחו מתפּעם בו:

– הביטו, הנה ככה יעלה לנו אורנו – מן המשוּאות.

וגיטל, נרגשת מקרבת השנים ומזה אשר שמעה ונעצבת מן הפּרידה הקרובה – הפנתה את ראשה ובכתה חרש, בקרבה.


בתחלת אלוּל, עם גמר שנת עבודתו, חזר ראובן־אָשר העירה, והוחלט כי תיכף אחרי החגים יצאוּ השנים לדרכם.

את ימי ראש־השנה בקשה גיטל לבלות בבית הזקנים, דבר אשר פרידה־לאה הסכימה לו, בדעתה כי חותנתה, המקדימה לצאת אל התפלה, אין לה מי שישגיח אצלה על התבשילים.

והישיבה מחוּץ לעירה ערבה עליה, על הנערה:

דממת השקט בתוך הבית הקטן, המבודד, אשר כה יפה היא להרהוּרי הלב, מראהוּ הסתוי של הגן, שכעין נעימת עצב של פרידה נשמעה באושתו ודרך המלך הנראית פה מנגד, כשהיא גלוּיה כולה ופתוחה לתוך המרחק.

אם גברה עליה העצבוּת מאד, לקחה את ‘המחזור’ הישן של זקנתה ומצאָה לה בו חיזוּק בתפלה, בהאריכה ביחוּד במקומות הנאים למערכי לבה, כמו: ‘ותוליכנו קוממיות לארצנו’, או ‘והביאנו לציון עירך ברנה’.

כדי שלא להעיר שום חשדים בבית אביה, העבירה מעט מעט את החפצים, שאמרה לקחת אתה, הנה, אל המחסן העזוב שמאחורי הגן, וכשהגיעה השעה המיועדת, הוציאה אותם מפה בלי קושי וראובן־אָשר נשאם דרך ‘השדרות’ אל העגלה, אשר חכתה להם בשביל הצדדי.

אותו היום יום אפית לביבות היה בביתם, מאכל החביב ביותר על גיטל, ופרידה־לאה, בראותה היאך חלקה של הנערה הולך מעט מעט ונפסד, הצטערה צער אמת, שמה אותו בכלי מיוּחד, שעטפה אותו במגבת ושמרה אותו כן עד הערב.

וגיטל כבר שרויה היתה בעת ההיא ביחד עם חברה באוירה המיודעת של ‘בית האגודה’ אשר בעיר המחוז.

שלום־נח, המורה, שבא שמה אף הוּא, הוליכם לבית מכיר וחבר לדעה, בעל בית־מלון בפרברה של העיר. בדרך מסר להם גלוּיה מליבל עם הוראות לדרך ובין השאר – גם רמז על משהוּ אשר הוא כבר הכין שם בשבילם.

בעל האכסניה סדר למחרת לזוג את הקדוּשין בביתו, על עדים וחוּפּה, כדין.

אשתו הצעירה וטובת הלב ירדה לשם כך במיוּחד העירה, אל השוק הגדול, והתקינה סעוּדה יפה, ואחרי כן פתחה בחיוּך אמהי לפני השנים את חדר המשפחה שלה עצמה, וכמה זמן נמנעה באנינות דעתה מלבוא שמה, ומה נפתעה, כאשר נכנסה לבסוף, בראותה והנה בני הזוּג יושבים כל אחד ואחת בפנה אחרת ומתירים מסבוכיהן פקעות חוטים, אשר בהם אמרו לקשור את החבילות.

לאחר שהתעודות הדרושות הוכנו, יצאו, לסוף, השנים לדרכם. בּין הספרים שבסלם היו שיריו המקובצים של הלוי, ואותם קראוּ במשך כל זמן הנסיעה, כי מצאוּ בהם ניב ובטוי להלך רוּחם: הגעגועים על אלה שנשארו מאחריהם העיקו על הלב ומסביב ‘המוּ גלים’ ו’חמרו מים' על פני הים, אולם המאויים אל החוף הפלאי חזקו מהם, ואליו חתרו, כמו המשורר בזמנו, עד אשר נגלה יום אחד לפניהם, מאיר אָמנם באותו האור שראו תמיד בלבם – עם ליבל כהן במרכזו.

מאין בכחם לבטא את רגשותיהם במלים, חבקוּ באלם את חברם, ויחד אתו יצאוּ ללכת, כמו במולדת האחרת, וכך הנה נצטרפוּ שוב לאותה חבורה הדומה ל’סגול', אם כי בצורה הפוכה, כי ליבל הוּא אשר הלך עכשיו בראש.

על פי מצות המורה הוליכם קודם כל למקום העתיקות, שרידי העבר, ורק אחרי כן הביאם אל החדש: מן הסוף אל ההתחלה, מרחק אשר במידת הזמן ימדד באלפי שנים ובשטח – רק בקילומטרים מספר.

בהיסח הדעת בא להם, לשנים, הדבר, בהיותם במפנה הדרך, והם נתונים עוד לרשמי החורבן, נגלו לפניהם במפתיע – כאותן תמונות הנחמה בשעורי התנ"ך, לפנים – שדות הפריחה, ובעוד שהם החליפו ביניהם מבט רב כונה, הראה להם חברם אותו ‘משהו’ אשר הוא כבר הכין בשבילם – חלקת אדמה לא גדולה.

בתוך הדשא המוריק הכירה גיטל מיד את ארגז משחקיה מלפנים, אשר, כמו על ידי איזה קסם, הלך וגדל ככל אשר הוסיפה להתקרב, עד אשר הפך, לבסוף, והיה לבית דירה – ואז עמדה־נשענה עליו בהמית לבה, בעוד אשר ראובן־אָשר הלך ועבר את המקום, כשהוא מודד אותו בצעדיו.

‘קום התהלך בה לאָרכה ולרחבה כי לך אתננה’.

באדמה הקורנת באור השמש מדמה היה לראות את העקבות של אותו אב קדמון והדורות שבאו אחריו.

גלות בת אלפּיים שנה איננה עוד הפסקה כה גדולה בדברי ימי עם – אמר המורה – אם יש עמה שיבה.

והנה הוא בין השבים.

עד עכשיו תלוש, אח לכל בני בלי־מה התלויים באויר, ומעכשיו עומד הכן ונאחז בנקודת קרקע, אשר יש לה מקומה שלה בכדור הארץ ופסת שמים, בד בבד כגדלה, הפרושה עליה בקביעות ממעל.


כדי שלא לאבד זמן, התחילו מיד בעיבוד המקום, בהשתמשם לעת עתה במכשירים שאולים, מכל אשר השיגו.

לפי התכנית שנהרה להם פעם, הקצו את החלקה לגן הירקות לפני הבית ואת זו שבשביל הנטיעות – מאחריו. ממילא נשאר המקום בשביל בניני המשק מן הצד, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמונה – הגדר עם הירק המשוער: גדר חיה.

החדר בבית הקרשים נמצא עזוב ואפל באשנבו היחיד, אז סידוהו, וראובן־אשר, מאומן במלאכת אביו, נסר וקרע חלון בקיר, בהכניסו כן ביחד עם האור גם קטע מנוף הסביבה, שהיה קבוע פה מעתה כתמונה.

ליבל, כדי להמצא בקרבת בני הזוג, עבר מדירתו הרחוקה הנה, אל בית האכסניה הקרוב. בבוקר יצא עם ראובן־אשר אל הסביבה ועבד אתו בכל אשר מצאו, ולעת ערב שב ועשה אתו בחצר עד הלילה.

שתילי עצים היו שמורים אצלו בעציצים ומפוזרים, מפני חוסר מקום, בפנות שונות. עכשיו אספם והעבירם הנה, ובבורות שהכשיר, שתלם רוחות, כל מין אצל מינו, עד כי מלאו את כל החלקה.

– מעין קבוץ גלויות – אמר, בסקרו את הנטיעות, אשר חורו ונתרשלו קצת לחרדתו של ראובן־אשר.

– הבט, הן אפילו לשתות אין בהן עוד כח – חלשה דעתו.

– אין דבר, אך חבלי הקליטה הם – הרגיעו חברו, בחטטו פה ושם בתלוליות העפר שמסביבן – והוא רץ מזורז אל גיגית המים לרחוץ את ידיו, כרופא לאחר שבצע את הטיפול הרפואי הדרוש. בעת ההיא כבר היוּ זרועים בערוגות הירקות וגם נבטו רובם. עדיין רכים היוּ, אבל מעורים ועומדים בכח עצמם ורוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוּח.

‘כמו במקשאות’ – חיכה גיטל לעצמה.

חבושה מטפחת צבעונית פשוטה, בלי שתשער בעצמה עד מה יפתה בכך, – היא עקרה בשקידה את עשבי הבר, זוללי לשד צמחיה, וזרקה אותם מלפניה בחמת כח, כאלו נפשה היא זאת אשר בה התנקשוּ, אוּלם כדי שלא יאבדוּ אף הם ללא תועלת, הלכה ואספה אותם אחר כך ונשאה אותם אל הלוּל, לתרנגולותיה – עופות כפריים זעופים, שהיוּ עדיין מתנכרים לה, אוּלם אל פירורי הירק עטו ולקטוּ אותם ברצון, מתוך קרקוּר עליז.

ראוּבן־אָשר אשר טרם התרגל למלל משונה זה, בא ועמד אף הוא פּה, מאחורי המחיצה של חוטי הברזל.

לבסוף הביאה הנה גיטל את ‘המזנון המטולטל’, סל נצרים שבו שמרה את צרכי האוכל, ושלשתם, יחד עם ליבל, אכלו ממה שנמצא בתוכו: ביצים שלוּקות, או זיתים כבוּשים הטובלים בצירם. ככר הלחם, שסבבה־עברה מיד ליד, הלכה הלוך והפחת.

– אלך ואביא דבר־מה מגנה של בעלת המלון – אמר ליבל, והוּא רץ והביא מעט עלי בצל או אגודת צנוניות, אשר גיטל, לפני גשתה לחתכם, סקרה אותה במבט מיוחד, כזה אשר בו תביט האשה אל תינוק זר, בשעה שהיא מרגישה כבר בקרבה את רחשי החיים של זה שלה עצמה.


שקועים בהקמת משקם, לא הרגישו כמעט בני הזוג איך שנתרגשה ובאה המלחמה.

במרחקים, אי־שם, סערו הרוחות – אמרו – ורגזה הארץ, אולם נקוּדת הקרקע שלהם פה נשארה שלוה כקודם והוסיפה לתת להם את יבולה, מבלי אשר תרגיש אף היא עצמה איזה גרעון באור של שמש יומם, או בטללים בלילות.

ליתר בטחון הגביהו השנים מסביב את הגדר וגם חדלו לסגור בצריפם את התריסים, באופן שלא נשארה עוד בלילות מחיצה בינם ובין החצר, ובחוּש, שהוא מיוחד לכל לב מסור, כּונוּ להקיץ בשעה שנשקפה שם איזו סכנה, ויצאו תמיד ברגע הנכון.

אפילו בבוא פתאם יום אחד השוֹאָה, כשהארבה, כחשרת עננים, ירד והחשיך את כל האפקים, הם – לא אָבד לבם.

את השמיכה של בית אמם הוציאוּ ופרשו אותה על הערוּגות, תופפוּ נגד המשחית בפחים וכסוּ בסירים את קלחי הצמחים וגננוּ גנון והציל, ובעת אשר בכל הסביבה שממוּ אחר כך הגינות, נמצא אצלם מעט ירק להציעו לדורשיו, ולקבל תמורתו את קמח החטים והתירס לכלכלת העופות ולמחיה להם ולחברם.

כי הוא, ליבל, במבוכת העתים, ישב עכשיו אתם, בצריפם.

מאוּחדים בדאגה לשלום הקרובים, אשר נותק הקשר אתם, דבקוּ זה בזה עוד יותר. יחד משמשו בשעות הפנאי במכתבים הישנים וחברוּ אגרות־קריאות, אשר, כמוצלי אניה מטורפת מירכתי אי־שלחון על ידי איזה עלונים לתוך חללו של העולם.

‘לנו שלום – הודיעו – איך שם אצלכם? מה אתכם?’

‘מה נשמע בבית?’ – חרד לבה של גיטל.


ושם אצלם, בבית, היה עוד בעת ההיא המצב כתיקוּנו, ואביה, כאז וכתמיד, עדיין שרתה הברכה במעשי ידיו.

קשרי המסחר עם ערי החוץ אמנם נחלשו מפני שיבוש הדרכים, אבל תחת זה גדל במדה מרובה המשא והמתן מבפנים

עוד לא היתה מעולם הצעה רבה ונוחה כל כך לממכר יערות בסביבה. ביחד עם זה ירד גם מחירן של התבוּאות, כי הכפריים המגוּייסים לצבא זקוּקים היו יותר מאשר בכל זמן אחר לכסף, והאיש, במבטו הצופה למרחוק, ראה כי ‘עת כנוס’ היא, וקנה מכל אשר הציעו. במשך ימים נהרו העגלות עמוסות הבר על פני שביל־הכפרים ההררי ונטו, כאפיק זה אל הנהר – לתוך החצר הענקית של מעשה היער.

הרחבה הצדדית עם שורת אסמיה העלתה על הלב את הבנינים של אחת מערי המסכנות שבמצרים, וגם האוירה פה מסביב, מוקרנת מאור הסיוּט שבו שרוּי היה העולם, כבר הכילה בקרבה, כאותו החלום הידוע, את פתרון האימים – הרעב.

מפּני שבתי הבנק בעיר הפלך נתרופפה עכשיו נאמנותם, העביר משם האיש את פקדונותיו הנה, הביתה.

מעלית הגג הורידו את ארגז המוהר, אשר, לאחר שחיזקו את חשוקיו וברגיו, לא נפל כמעט ביציבותו מקופה של ברזל.

כדי שלא יתבלט בין רהיטי חדר־העבודה במראהו, כסו אותו במרבד פלוּסין עם כרים מרוקמים ממעל, ובחלון פה, שנשקף על־פני השדות, קבעוּ סריגים של ברזל.


בעת ההיא קרה זה אשר, מפני איזה עסק של שותפות, עברה שפרה, הבת הנשואה, לאיזו עיר מחוז של פלך רחוק, והואיל ועל פי מכתבה הכיר האיש כי לבה כבד עליה, שלח שמה את פרידה־לאה אשתו לאיזה זמן.

על כל צרה שלא תבוא (בעתים רבות תמוּרות כאלה) רפד לה את חזיתה בשטרי ערך, ובחגורה, בכל מקום שהוא קשה מן התפרים, טמן מטבעות של זהב.

כאשר לבשה ממעל לזה את מעיל הצמר שמימות הרעה עם סודר ישן על ראשה, לא היתה עשויה למשוך את העינים.

טוֹיבה, המבשלת, היא שנהלה פה במקומה את המשק, שקדה על הלעטת העופות, והתקינה את מעשי החלב בזמנם ובערבי שבתות אפתה, בין השאר, עוגה ממולאה, אשר, לדעתו של איציק, עלתה עוד בטעמה על זו של פרידה־לאה אמו.

זה – עוד טרם הגיע זמנו להקרא לצבא, אבל מבוגר היה כבר, רחב כתפים ולבוש ‘כתונת עליונה’, כדרך אנשי הכרכים.

אחרי הארוחה, בשכב האב את משכב הצהרים, היה הוא נושא ונותן עם הקונים והמוכרים, ודבוּרו אז כה תקיף היה ומלא בטחון, שהסוחר, בחבלי התנומה, מדמה היה לשמוע את הד קולו שלו עצמו עולה אליו מן החצר.

וכך הנה התגלגלו ועברו הימים ללא תקלות, בערך.

הידיעות מן החוץ, לאחר שעתון הגליל נפסק, הגיעו הנה רק למקוטעין, ובאיחור זמן, על ידי החנונים המבקרים בעיר הפלך. מהם נודע פעם לסוחר כי אותה עיר רחוקה, אשר בה התישבה בתו, נכבשה על ידי האויב, והוא הצטער על הקשר שניתק בינו ובין בני המשפחה ושמח על ‘הזהב’ שכיון לשלוח שמה על ידי אשתו בזמנו.

פעם אחרת היה זה שספרו כי מוגר המלך מכסאו, ידיעה אשר האיש במתינוּתו התיחס אליה בזהירות, הואיל והאנשים מסרוּ אותה בנוסחאות שונות הסותרות זו את זו.

הוא גם עסוק היה באותם הימים בכריתת חורשותיו שמעבר לנהר, אשר איזה נעלמים התחילו לעשות בהן פרצות בלילות. ועד אשר העבירו הנה אחרי כן את העצים, ועד שנסרוּם וגזרוּם וערכוּ אותם בסדר ובמקום בטוח, נשמע הדבר אשר פרצה המהפכה ושאין עוד בכלל לא סדרים, ולא שלטון ולא ערך של קנין ורכוש.

בערב עוד האיש במרום בית הבולשת החלון, והדלת המזוגגת הבהיקה בברקה הרגיל, השלו, ולבוקר לא נשארו עוד שם אלא מסגרות מרופּטות, ריקות כחורי עינים שנוקרו – וממעל להן טפטף, רענן ורוה, כשקוי דם, הדגל האדום.


יום אחד צף לפתע, כעולה מן הארץ, מיטקה איש קוכטיץ, אשר ידוּע היה כי נתלה אי־שם בעוון בגידתו במלכוּת.

בפניו המסוגפים ובזקן המעוגל, הבהב מרחוק כאיקונין של הצלוב הקבוּע בשער בית הכניסה.

ברגל, עם מקלו ביד, ירד לדרך המובילה לכפר מולדתו, ולא עבר זמן רב ומאחורי חומת יערו של קוכטיץ הבקיע ועלה עמוד של עשן. כקול ענות של תהיה נשמע שם בצלצולו של פעמון הכנסיה, אשר בה שמש אביו של אותו מיטקה בכהונה.

בערה על שפת הנהר טחנתו של הקבלן קדובסקי, וכנגדה, מן העבר השני, התלקח עד מהרה בית מבשל השכר של בעלת האחוּזה ינוביץ.

במשך שעות מספר אוכלו קירות הבנינים ונתקעקעו המכונות עם הגלגלים ואבני הריחים, ומהד קול המפולת שם – התמוטטו פה שני האחים גרין, וגדליה בלוך וברוך הושע’ס, מספּקי החטה, והשעורה וחמרי ההסקה לבעלי הבנינים ההם.

אלה לא היו עוד אותן התנודות הקלות עם העליות והירידות, אשר סוחר העצים רגיל היה להשווֹתן לנענועי הנדנדה, כי אם זעזועי אימים, אשר, כמו בשעת רעש וזועות, מוט תתמוטטנה בהם אָשיות ארץ.

בשעת ערב פעם הודיעה טויבה לאיש, כי איזה זקן שואל לו בחצר, וכאשר בא והציץ שמה, ראה והנה הגדול בבני הברודצקים לפניו, אדיר הנכסים ומלך הבורסה בכרך.

עוד הלילה צריך היה להגיע אל הגבול, והוא בקש לו בגד חם ופרוּסת לחם, כי גווע הוא – אמר – ברעב.

סוחר העצים הביא לו את מעיל הדרך שלו עצמו עם מזודת העור והלך ללוותו עד לאחורי ‘השדרות’ אשר שם חכתה לזקן עגלתו.

בבית נכנס אחר כך לחדרו, פתח את ארגז המוהר ומשמש שם זמן מה מתוך בלבוּל חוּשים בחבילות.

המטבעות עם פרצופי המתכת המלכוּתיים הבעיתו אותו, ואז סילק אותן הצדה ועמד להוציא את ה’ניירות', אשר עליהם דיבר הזקן הפליט, והנה נאמר לו, כי שואלים לו שוּב.

הפעם היה זה שליח מ’בית הקוֹמוּנה', אשר האיש, דומה היה שהוא כאלו חכה לו, ועיניו נתרחבו רק רגע, כשהכיר בו את השכן יוּז’יק, בן אחיו של הכהן.

כמנהגו תמיד, הזמין את הבא אל שולחן התה וגם העמיד לפניו את הכלי עם עוגת השבת הממוּלאה, אבל זה – פזלוּ עיניו והביטו ממנה והלאָה.

דרושים היו לו מעשי יער בשביל הבית המשותף, והוא הודיע כי מחר יבואו הנה חברים עם ‘המוּמחה’ שלהם לבחור.

המומחה שבא ביום המחרת היה בנו הצעיר של השכן הנגר.

לפי פקוּדתו העבירו נערים מבני גילו את החומר הנבחר אל הנגריה שמנגד, ושני בניו המחוטטים של ליפא הבורסקי, התהלכוּ מסביב כשומרים.

– באין עין צופיה, מתרבה האשפה בבית – התגעגעו רבים על אנשי השלטון שלשעבר, והם שמחוּ כמעט כשחבוּרת רוכבים, ספק שוטרים, ספק חיילים, נכנסה פעם, עם ערב, אל העיר עם פטשיק, מי שהיה שוטר הבולשת, בראשה.

בחצר ‘בית הקוֹמוּנה’ אשר התרוקנה, כמובן, תיכף, הסתדרוּ אלה ללינת הלילה ומבני העירה לא דרשו אלא מספוא בשביל סוסיהם וסעוּדת ערב לעצמם.

והאנשים המציאוּ להם זה וגם זה.

במרתפה של האשה ינוביץ שמוּרים היו עוד כמה קנקני שכר שהצילו מן השרפה, וגם את אלה הביאו ומסרוּם לראש החבוּרה, אשר בקש למסור את רחשי לבו הטובים לבני המקום. אלא שעם חצות, בהיות הרחוב שרוּי בחשכה, פלחה פה כעין צוחה את האויר, ועד שהאנשים הנבהלים תהוּ ולא ידעוּ אם לא בכי של ילד הוא, נשמע קול נפץ של זכוּכית והצעקות התפרצוּ כבר ברוּרות מבעד לחלונות.

לבית סוחר העצים בא פטשיק בעצמו, זה אשר לשעבר, בשרתו בבית הבולשת, רגיל היה לבוא הנה בימי החג ל’כבּוּד'.

מאחר שסדר החדרים היה ידוּע לו, נכנס ובא ישר לחדרו של בעל הבית, ובעת אשר החזיק בחזקה בידו האחת, בקשו להגיש לו בשניה את המפתחות.

רק לאחר שארגז המוהר נפתח, וכנגדו האירו באורן העצמי מטבעות הזהב, סדוּרות בצפיפוּת כולן, כקשקשים אלה על עורו של הדג, נתבלבל רגע והרפה מן האיש, וזה, בהתחמקו דרך הפתח הצדדי, ירד למרתף, שם נמצאוּ כבר איזיק והמבשלת טויבה. האשה הטובה, אשר מבואות הבנין היו נהירים לה גם בחושך, הביאה בשביל השנים קש ומחצלאות לישיבה, וכשהבוקר האיר, הגישה להם את כד החלב ופרוסות הפשטידה שנמצאו פה אצלה בארון, והיא עצמה החליקה בגופה הגמיש דרך אשנב והתגנבה לראות את הנעשה בחוץ.

וככה היתה יוצאת אחר כך בכל פעם, יצוא ושוב, עד שלבסוף, עם שעת ערב, לא יספה לבוא עוד, והשנים למטה שמעו, כי מטפלת היא בעופות ליד הלוּל – וידעו כי הוקל המצב.


באחד מן הימים ההם, בעת אשר העירה היתה שרויה בלי כל שלטון, מת בבית השדה שלו הזקן איסר־ליב, מת מיתת עצמו, בידי שמים – קנאוּ בו האנשים, והם לווּהוּ עד עצם בית העלמין, אשר שם יכלוּ, אגב, להביט עכשיו באין מפריע אל קברי קרוביהם שנקברו בזמנם קבוּרת בהלה – ואחר היוּ מתאספים שלש פעמים ביום בביתו המרוּוח של סוחר העצים האָבל ומתפללים תפלה חמה, מתוך רגש של צפיה לאיזו ישועה שתבוא, אשר מוכרחת היתה לבוא, שהרי אי אפשר היה להוסיף ולחיות עוד כך. אלא שעם נטות היום השלישי ל’שבעה' נשמע כבר קול רעם של יריות מאחורי ההר, ובמעלה הדרך המוובילה אל הרכבת עלה עתר ענן של אבק:

חזרוּ ובאו בעלי ‘בית הקוֹמוּנה’ והפעם – בלוית אנשי שלטון חדשים.

הללוּ – בחורים מכמילובקה הקרובה – לא התמהמהוּ אמנם פּה, כי היה עליהם להדביק איזו פלוגה בדרך, ואולם בלילה, בצאתם ללכת, לקחו בכל זאת אתם את קדובסקי וגם את – איציק.

– סורג הברזל היה בעוכריו – אמרו – כי הוא, לאחר שהצליח להמלט לחדר אביו – רץ אל החלון, והנה נמצא זה מסורג לפניו. בשל החשכה לא יכלו לראות להיכן הובילו את השנים ומפקפקים היו אם הוּצאוּ בכלל מתחוּם העירה.

– אלה, על כל פנים הלא אין לפחוד מפניהם, שהרי אנשים מיודעים הם – התנחמו רבים, עד שבוקר אחד בא והתיצב לפני סוחר העצים בחור מבחורי הגיא עם ‘כתונת עליונה’ בידו, מגואלת בדם:

– הכר נא – אמר בסגנון הישן, הידוע מאז, כאשר קמו אחרים לרצוח את אחיהם.


כשנאמר יום אחד לאיש, כי עליו לעזוב בפקודת השלטון את ביתו, לא הביע לא תמיהה ולא מחאה, כי אם לקח בפנת החדר את מקלו ויצא ללכת אל עבר השדות, בכוון לבית אביו.

בשדרות נטפלו אליו שני הרריים והפשיטוּ מעליו את מעיל הצמר שלו. נערים בני שבע־עשרה – שמונה־עשרה היו, שלא הראו לו כל סימני איבה והשיבו לו אפילו את פנקס החשבונות שמצאו בכיסו.

בבית השדה הביאה לו הינדה־בילה את ה’סורדוט' הירקרק של בעלה, וזה נתקבל והלם יפה את גופו החסון, שהיה כבר עכשיו כפוף קצת, כגוף אביו.

בחדר היחידי פה התקינה בשבילו האם משכב נוח וחלקה אתו ברצון את הארוחה הדלה שלה.

את גן הפירות הפקיעו הגויים השכנים, אבל אדמת הגנה עדיין נשארה אצלה, והיא עבדה אותה, באביב ביחד עם בנה, שהיה מציית לה עכשו יותר מאשר בימי ילדותו.

חלק מן הלפת והסלק הטמינו במרתף, בערמת חול, ובזה התפרנסו בימי החורף.

המבשלת, טויבה, התגנבה הנה לפעמים דרך המקשאות והביאה מבית אביה קב, או שנים של אפונה, אשר הזקנה הכינה ממנה דיסות שיש בהן כדי שביעה.

רע היה רק שאזלו עצי ההסקה.

כשהקור גבר, הרס האיש את המחסן הישן, גזר את הקורות במשור והכשירן להסקה. אבל לבסוף נגמרו גם אלה, אז התעוררו אחדים מידידיו והלכו להשתדל אצל מי שהיה שכנו, הנגר, אשר מהיות בנו מקורב לשלטונות, היה מצבו עכשו מבוסס.

– הן סוף־סוף מחותן הוא – הוכיחה אותם אמי, הרבנית, אשר גם עכשיו, עם כל שנויי העתים והערכין, עדיין נשאו בכל זאת פניה בבית הנגר. והאשה חסיה התחילה לשלוח שמה מזמן לזמן במגררת יד מעט חמרי הסקה – קיסמי פסולת, על פי רוב, ודבלולי גרודות, אשר נשתלהבו אָמנם מתוך רעש גדול, אלא שאוּכּלוּ וכבו מהר, בהעמיקם עוד יותר את הקדרות שמסביב.

בגבור שממונו היה האיש קם ונצב לפעמים ליד החלון ומביט אל מגרשי הגיא, במקום שחורשות קמינקה התנוססו לפנים לתפארת, ואשר עכשיו רק התאבכו בהם, כעשן, אבקות שלג. או יש אשר הוציא מכיסו את פנקס החשבונות ודפדף בו אילך ואילך, אלא שהמספרים, ריקים עכשיו ונטולי ערך, התחילו להטשטש עד מהרה והאפירו כעשן אף הם.

פעם, בשעה אשר כזאת, נמלך והסיר מעל המדף את ספר המדרש, הרכיב על חטמו את משקפי אביו, שנמצאו בתוכו והתחיל לעיין. וראה: הדברים – כמו לפנים, אחרי ספגו את המכות מרבו הקפדן – נעשו נהירים לו.

במשך הזמן התחיל להבין גם את אמרותיו של עוזר ברמן, הציוני הנלהב, שאליו התקרב במימי אבלותו, בשעת התפלה בצבור: זה – כאלו מנשיבת רוחות הזועה המשתוללות מסביב – נתלהט עכשיו עוד יותר, נתדבק כבר לגמרי בבני אגודתו של שלום־נח ויחד אתם עבד בסתר, במחתרת, מתוך סכנת נפשות.

כבר היתה אצלם, במחיצתם, שורה שלמה של אנשים, שעמדו הכן לקום ולעלות לארץ, והנה נתקבלה הידיעה על הבטחתם של רבי המדינות לסייע להם בעליה זו ועל ההודאה שהודו אלה בזכות שיש לכל אחד מהם לכך.

אותם הדברים שהשמיע פעם, בהתפּעם רוחו בו, שלום־נח, קמו, איפוא, ונהיו: מן המשואות, בהיות עוד העולם עשן כולו, הבקיע ועלה האור.


בדרכי עקיפין, אחרי כל מיני גלגולים, הגיע הנה, לבסוף, גם מכתב מ’הסגול'.

דאגה ביחוד לכולם גיטל, שאלה לשלום בני המשפחה וחרדה בפרט – כאלו נבא לה לבה מה – לאביה זקנה, זה איש האדמה הנפלא אשר יקר לה מכולם.

סוחר העצים, כשנודע לו הדבר, בא דרך המקשאות אל המרתף החשאי של בני האגודה, נוגע עד הלב בהתרגשותו ובאהבה בלתי המשוערת שנתגלתה אצלו לבתו.

– רב לי, אלכה ואראנה בטרם אמות – קרא, בהפליאו כן את כל העומדים עליו בבקיאוּתו ובעצם המאמר, שכל כך היה פה בעתו. גיטל, כשמסרו לה את כל זה, נזדרזה ושלחה לו את התעודות הדרושות. בהשתדלוּתם של הברודצקים, קרוביו מעיר הפלך, הושגה בשבילו דרכיה, והוא יצא עם ראשוני העולים, בחורים נאמני לב, אשר טפלו בו כל הדרך במסירות וגם הביאו אותו אחר כך מן החוף ישר למקום מושב בניו.

שקועה בעבודת גנתה לא הרגישה גיטל בהפתח הפשפש לפניה, והנה נשאה את עיניה וראתה – את אביה־זקנה הולך וקרב אליה:

אותו הגוף החסוֹן, המהודק בסורדוט המהוה, ואותם הפנים המלבבים, אשר בינת חיים מאירה מבין קמטיהם.

כאלו עבר רק את המרחק שבין בית השדה ובין החצר למעשי היער, לא חש כל עיפות, ואחרי החלפת דברי השלום הראשונים, בקש להראותו את המשק.

והיא הלכה אתו והראתה לו: את הלול, הרפת, שהיתה עשויה קרשים, וערוגות הירק, המוקפות שורות של חצאי לבנים.

– ומה זה שם? – הורה באצבעו על העצים, אשר כמוהם לא ראה מימיו.

– אלה הם הלימונים ופה הנה – תפוחי הזהב. הבה ותטעם נא – אמרה והושיטה לו אחד מן הבשלים שבפירות, אשר הוא, בידו הגדולה, – ידועת־העמל עכשיו – קלטו בתנועת תודה, קלף אותו באולר הקטן, המיודע, ובצעו לאט, זהיר שלא לאַבד טפּה מעסיסו – העסיס האמתי.

המלצות קוראים
תגיות