רקע
מיכאיל לרמונטוב
מְצִירִי

 

הקדמת המתרגם    🔗

המשורר הרוסי הגדול מיכאיל יוריביץ' לרמונטוב נולד בשנת 1814 במוסקבה. התיתמותו המוקדמת – בן שלוש היה במות עליו אמו – חיי בדידותו בבית סבתו בכפר נדח, רגשי האיבה שרחשה הזקנה אל אביו הטביעו על נשמתו הרכה חותם עצבות והסתגרות. סבתו, בעלת אחוזה עשירה, לא חשכה עמל וכסף למען חנוכו והשכלתו של נכדה האהוב. כשהגיע “מישל” לגיל ארבע־עשרה הביאתו הזקנה למוסקובה והכניסתו ל“פנסיון אוניברסיטאי”, ששימש מעין מוסד חנוך תיכון לבני האצילים.

כאן נבטו נצני הכשרון הפיוטי של לרמונטוב. בהשפעת ביירון והמשוררים הרוסיים ז’וקובסקי ופושקין חיבר לרמונטוב את שיריו הליריים הראשונים ואת פואימות־הנעורים שלו. לראשית בגרותו הספרותית מגיע המשורר בשנות למודיו באוניברסיטה (31 – 1830). כאן, בין הצללים הקודרים של הסביבה האוניברסיטאית נצנצו בראשונה זהרורי־שירתו המבהיקים (“המלאך”, “המפרש” ועוד). ירודות שבעתים היו מסבות חייו ולמודיו בבית הספר של היונקרים־הפרשים, מקום שם שקע בהוללות ובתעתועי־אהבים של הנוער האריסטוקרטי־הצבאי. אולם בעזוז רוחו מתגבר המשורר על השפעת סביבתו: בשנת 1837, שנת מותו הטרגי של פושקין בדו־קרב, מזעזע לרמונטוב את החברה בשירו השגיא “על מות המשורר”, שבו נתן ביטוי נועז ולוהט לרגשי מרירותו וזעמו על חברת־האצילים הרקובה. הדבר הגיע עד לצאר שהוציא פקודה להעביר את “קורנט הלייב־גורדיה של גדוד ההוסרים” את לרמונטוב, אל גדוד דרגוני בקוקז. מקום־מגוריו החדש השפיע השפעה מרעננת ומפרה על רוח המשורר: כפושקין בשעתו הוקסם גם לרמונטוב מהוד־זיוו הקודר של הנוף הקוקזי, שבבואתו האמנותית קבועה בכמה שירים ליריים וברוב הפואימות של המשורר. כאן נגלו לו גם צפוני התנועה המהפכנית של ה“דקבריסטים”. כאן אמץ כשרונו, עמק חזונו, רחב מבטו על יעודו הספרותי־צבורי. לא ארכו הימים ולרמונטוב קיבל חנינה והועבר לפנים רוסיה, לנובוגרוד ומשם – לפטרבורג. השיבה אל החברה “המזהירה” של עיר־הבירה הביאה את המשורר “ירוד־המעמד” לידי התנגשות עמה. לרגל אחת מהרפתקאותיו הרומנטיות נלחם לרמונטוב עם בן־הציר הצרפתי דה־ברנט בדו־קרב. דו־הקרב נגמר בשלום, אולם גרם לגלותו השניה של המשורר לקוקז. לרמונטוב השתקע בעיר פיאטיגורסק והמשיך את יצירתו הפוריה; כאן השתתף גם בפעולות צבאיות נגד אחד השבטים ההרריים. בתקופה זו משכלל ומפרסם המשורר את מיטב יצירותיו בשיר ובפרוזה. ברם הגורל האכזרי שם עד מהרה קץ לחייו הסוערים. מתוך אהבתו ללגלג לאנשים פחותי ערך בעקיצות ובקריקטורות, העליב פעם את המאיור מרטינוב. בדו־קרב שהתקיים ביניהם ב־15 ביולי 1848 פלח כדור־מות את לב המשורר, והוא בן 27.

*

הקו היסודי ביצירת לרמונטוב הוא – הקרע שבלב, נפתולי הניגודים הפנימיים שבנשמתו הדוויה. מצד אחד מתמיה המשורר הצעיר בקדרות הפסימיות שלו. שירו הקלסי “הרהור” חושף את השרשים האישיים והציבוריים של הרזיגנציה שלו.


אַבִּיטָה עַל דּוֹרֵנוּ מִתּוֹךְ רַעַד,

עֲתִיד חַיָיו הוּא רֵיק אוֹ מְעֻרְפָּל,

בֵּינְתַּיִם תַּחַת עֹל סְפֵקוֹת וָדַעַת

הוּא מִזְדַּקֵּן בְּאֶפֶס מַעֲלָל.

הדור הזה – מוסיף המשורר – מטוּפל כמעט משנות עריסתו בשגיאות הוריו וב“שכלם המאוּחר”. הוא אדיש לטוב ורע, הוא מוּג לב בפני הסכנה, הוא מתרפּס כעבד נרצע לפני השלטון. “האפסוּת היא מקור האושר בעולם הזה” – קורא הוא במרירות סרקסטית באחד משיריו. ואחרי מרי הזעם – קול אלגיה חרישית:


שִׁמָּמוֹן וְתוּגָה – וְאֵין אָדָם שֶׁנּוֹשִׁיטָה לוֹ יָד,

בְּשָׁעָה שֶׁיִּסְעַר לְבָבֵנוּ.

כִּסּוּפִים? אַךְ מַה בֶּצַע לִכְמֹהַ לַשָּׁוְא וְלָעַד?

וְהַשָּׁנִים נְגוֹזוֹת, הַטּוֹבוֹת בִּשְׁנוֹתֵינוּ.

לֶאֱהֹב? אַךְ אֶת מִי? עַד אַרְגִּיעָה – לַשָּׁוְא הֶעָמָל

וְעַד נֶצַח אֱהֹב – אֵין יְכֹלֶת - - -

וְהַחַיִּים – אִם קַר־דַּעַת בָּהֶם תִּתְבּוֹנֵן, אֵינָם –

בִּלְתִּי הֲלָצָה תְּפֵלָה וְנוֹאֶלֶת.

מנבכי הפסימיות שלו עולה לפעמים באזניו גם מַשק כנפי המות, הד־הנצח מעבר לחיים, ש“אין שם צפיות ותאוות, לא דמע, לא תהלה ולא כבוד” (“המות”).

אולם מצד שני – בריחתו זו מהחיים, מחמודות עולם, מ“ההמון שנשתטה מרב חכמה” אינה נזירוּת פטלית, הסתלקות של יאוש ושרפת־גשרים, כי אם להיפך, גילוי אנטיפּוֹדי של צמאון־חיים לוהט וחיפושי מעשה נועז. תוך המריאו במרומי הדימיון הלוהט הוא עורג עד כלות־נפש לאדמה, אוהב אותה אהבה גשמית. “גיל האדמה” – אומר המשורר – “קטן שבעתים מברכת השמים, אולם בזה יתרונו, כי ידוע נדעהו” (“שמים וארץ”).

לרמונטוב הוא משורר המרדנוּת, ההתקוממות נגד המקובל, השגור, המקודש…הוא – המפרש הנודד בלב ים – מבקש תמיד סערה, “כאילו יש בסערה מרגוע” (“המפרש”). יש שהסער יחדל מזעפו. לב המשורר שבע־הרוגז מבקש אז מרגוע בתפילה זכה, בקסמי־טבע, בשלום ונוחם. אז הוא כותב את “התפילה”, “כשמכה גלים השדה המצהיב”, “המולדת”, “ענף פלשתינא”. אולם עד מהרה כובש שוב את לבו יצר הספק והמרד והרפלכּסיה האכזריה והרדיפה אחרי שכרון־אהבה וחמודות־חיים, היצר הדימוני של “גבור דורנו”. כי לרמונטוב נושא את ליבו אל יפי שלמות־בראשית, אל הפראות הישרה והחופש הבלתי־מרוסן של הבריאה. מכאן אהבתו אל “מולדת־השירה של משוררי רוסיה” – אל קוקז הזועם, המושך את לבו בשיאי־סלעיו הגאים, בקדרות נקיקיו וחגויו. מכאן גם קרבתו הנפשית אל שבטי־ההרים הקוקזים הנועזים וכני־הנפש, “המשלמים טובה תחת טובה ודם תחת דם”.

לרמונטוב הוא משורר הבדידות. הוא רואה את עצמו זר לא רק לתבל, אלא גם לשמים (“להמון”). בתפילתו הוא נפתל עם אלוהיו ומבקש ממנו, "לבל ייסרהו על שאהב את קדרות האדמה ותשוקותיה, על ששכלו התועה והנבוך רחַק מאלוהים, על שזעזועים פראיים הדליחו את זגוגיות־עיניו, על שצר עליו העולם, על שהתפלל לאלוהים אחרים בשיריו החוטאים. “אם אלוהים” – אומר המשורר – “יכבה את מדורתי הנפלאה ויהפוך את לבי לאבן, אם ישחררני מצמאון השירה האיום, אחזור שוב אליו בתשובה בנתיב הגאולה הצר”.

אולם לרמונטוב לא חזר בתשובה. כי פחות מכל היה מסוגל להכנע, להסתגל, להשלים עם מציאות. לרמונטוב – אומר המבקר המובהק בילינסקי – היה בניגוד לפושקין, משורר הרגש הפנימי – משורר האמת האכזרית. בעוד שפושקין שאב את הפּתוס שלו ממקור האמנות עצמה, מצא אותו לרמונטוב בשאלות המוסריות של הגורל וזכויות האדם. מבחינה זו היה לרמונטוב אולי יותר מפושקין משורר פרוגרסיבי. בשירתו הצליף – אם כי בצורה מופשטת, בהתאם לרוח התקופה ולתנאי המציאות הריאקציונית – את רקבון דורו, אכוּל הצביעות וגסות הנפש ואת שלטון־העריצות הרוסית. שירו “על מות המשורר”, שבו שפך את זעמו הנבואי על “בניהם השחצנים של האבות מהוללי־התועבה, תלייני החופש, הגאון והתהלה, המעוותים אמת וצדק” ושבו ניבא ליום הדין האיום והנורא, שיחתוך עליהם את משפטו ללא משוא־פנים – יוכל להחשב לאחד השירים המהפכניים הראשונים בספרות הרוסית. בשירת תוכחתו הזועמת נצרף וזוקק לב המשורר עד כדי הרגשת יעוּד נבואי. “ראית זדון” – שר המשורר על עצמו – “אך ראשך הגא לפניו לא הרכנת, שוררת חופש עת השתולל עריץ ונגזרו משפטי־מות”. בניגוד ל“נביא” של פושקין, זה האדם העליון המחונן סגולות לא־אנוש לפי תיאור־עצמו של ישעיהו הנביא (פרק ו') הנה ה“נביא” של לרמונטוב קרוב יותר לטיפוסו האנושי־יהודי של ירמיהו הנביא שנוּא־החברה ורדוף בעלי־הזרוע.

בפואימה “מצירי”, שנתחברה לפני מאה שנה, נתמזגו רוב היסודות הפיוטיים של כשרון המשורר. מבחינת התוכן: לבטי־יצרים ועדינות רגש, התמרמרות גאה וענוַת־תום, צמאון חיים ורעל הספק והייאוש, כסופי־אהבה וגעגועי מולדת, תאורי הנוף הקוקזי ומלחמת־חיים נואשת. ומבחינת הצורה: בליטות־ציור ופשטות הבעה, עזוז סגנון וקלילות־חרוז. הקצב הימבי הקצר והחריזה מלרע משווים לפואימה הסוביקטיבית ביותר של המשורר שגב ואיתנות.

“תגיע שעת־הדמים ונפול אפול שדוד” – ניבא המשורר את סוף ימיו הקצרים. ממסתרי השפלות האנושית ארב גם לו גורל־הדמים של אחיו הגדול. כאלה – ימותו באביב ימיהם, אך שמם יִנוֹן לעד וירושת־רוחם צרורה לנצח בצרור החיים.

*

מְצִירִי / מִיכָאִיל יוּרְיֶבִיץ' לֶרְמוֹנְטוֹב


טָעֹם טָעַמְתִּי… מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת.

(שמואל א י“ד מ”ד)


 

א    🔗

לִפְנֵי מִסְפַּר שָׁנִים לֹא רַב

בִּמְקוֹם שָׁם חֲבוּקוֹת יַחְדָו

אֲרַגְוָה וְקוּרָה1 זוֹרְמוֹת

כִּשְׁתַּיִם אֲחָיוֹת־תְּאוֹמוֹת –

עָמַד מִנְזָר. שָׁם עַד יוֹם זֶה

תַּיָּר מִצַּד הָהָר יֶחֱזֶה

עַמוּדֵי שְׁעָרִים בָּלִים,

גַּג בֵּית יִרְאָה וּמִגְדָלִים.

אַךְ בּוֹ לֹא תֶעֱשַׁן עַתָּה

קְטֹרֶת־מֹר שֶׁל הַמַחְתָּה,

לֹא יַעַל רֶנֶן נְזִירִים

בְּתַחֲנוּנִים מְאֻחָרִים.

שָׁם רַק זָקֵן חָלוּשׁ כָּעֵת,

שׁוֹמֵר־מַפֹּלֶת מֵת־לֹא־מֵת

שְׁכוּחַ מָוֶת וּבְרִיוֹת

מוֹחֶה אֲבַק הַמַּצֵּבוֹת.

הִנָּן שָׂחוֹת עַל כְּבוֹד קְדוּמִים,

עַל צַאר אֶחַד מִכְּבַר יָמִים

שֶׁלְּרוּסְיָה אֶת עַמּוֹ הִפְקִיד,

עֵת עַל רֹאשׁוֹ נִזְרוֹ הִכְבִּיד.

וּמִשְּׁמֵי רֹם יָרְדָה בְּרָכָה

עַל גְּרוּזִיָּה! מֵאָז פָּרְחָה

בְּצִלְלֵי גַּנִּים תָּמִיד,

שָׁכְנָה לָבֶטַח, אֵין מַחֲרִיד,

מֻגֶנֶת כִּידוֹנֵי יָדִיד.

 

ב    🔗

לְעִיר טִיפְלִיס בָּא פַּעַם שַׂר-

צָבָא רוּסִי מִמְּרוֹם־הָהָר.

תִּינוֹק שָׁבוּי עִמּוֹ הוֹבִיל.

חָלָה הַיֶּלֶד, אִי־רָגִיל

לְסֵבֶל דֶּרֶךְ בַּשִׁבְיָה.

לְפִי מַרְאוֹ בֵּן־שֵׁשׁ הָיָה,

פָּחוּד כְּעֹפֶר־בָּר מֻדָּח

וּכְמוֹ אַגְמוֹן - רָטִיט וְרַךְ.

אוּלָם חָלְיוֹ רַב־יִסּוּרִים

נָטַע בּוֹ רוּחַ־אַדִּירִים,

מוֹרֶשֶׁת־אָב. בְּלִי טַעֲנָה

נָשָׂא סִבְלוֹ. אַף צֵל־תְּלוּנָה

מִפִּי הַיֶּלֶד לֹא נִפְלָט.

מָזוֹן דָּחָה בְּנִיעַ־יָד

וְגֵא, שָׁקֵט דָּעַךְ בַּלָאט.

נָזִיר אֶחָד מֵרֹב חֶמְלָה

הוֹשִׁיט לוֹ עֵזֶר בַּמַחְלָה,

וְכֹה מָצָא לוֹ בֵּית־חָסוּת,

מֻצָּל בְּחֶסֶד יְדִידוּת.

אַךְ בַּז לְתַעֲלוּלֵי־יַלְדוּת,

תְּחִלָּה מִכָּל אָדָם רָחַק,

גַּלְמוּד שׁוֹטֵט לוֹ וְשָׁתַק,

אֶל הַמִּזְרָח הִבִּיט, עָרַג,

מְזֵה־כְּמִיהָה בִּלְתִּי־בְּרוּרָה

אֶל הַמּוֹלֶדֶת הַיְּקָרָה.

אוּלָם אַט־אָט לַשְּׁבִי הִסְכִּין.

לְשׁוֹן־נֵכָר הִתְחִיל מֵבִין;

אֶחָד סַנְדָּק אוֹתוֹ טָבַל

וּמֵהֲמוֹן עוֹלָם מֻבְדָּל

הָיָה מוּכָן בְּבַחֲרוּת

קַבֵּל עָלָיו עֹל נְזִירוּת.

אוּלָם בְּלֵיל סְתָו פִּתְאֹם

הַנַּעַר נֶעֱלָם. בִּמְרוֹם

הָרִים מַאֲפִילָה חֹרְשָׁה.

לַשָּׁוְא נֶחְפַּשׂ יָמִים שְׁלֹשָׁה,

עַד כִּי בְּאֶפֶס־הַרְגָשָׁה

נִמְצָא מוּטָל בָּעֲרָבָה

וְשׁוּב אֶל הַמִּנְזָר הוּבָא.

הָיָה חִוֵּר מְאֹד וָדַל,

חָלוּשׁ כְּאִישׁ אֲשֶׁר סָבַל

עֲמַל שָׁנִים, רָעָב, מַחֲלָה.

הוּא לֹא עָנָה עַל שְׁאֵלָה,

לְעֵין רוֹאִים יוֹם־יוֹם כָּבָה

וְקֵץ יָמָיו קָרַב וּבָא.

אָז בָּא אוֹתוֹ נָזִיר אֵלָיו

בִּתְחִנּוֹתָיו וּבְשִׁדּוּלָיו.

הִקְשִׁיב הַנַּעַר גֵא־לֵבָב,

קְצָת הִתְרוֹמֵם וַיִתְאַזֵּר,

וְכֹה אֵלָיו זְמַן רָב דִּבֵּר:

 

ג    🔗

"לִשְׁמֹעַ נֶפֶש מִתְוַדָּה

הִגַּעְתָּ הֵנָּה – רַב תּוֹדָה.

וַדַּאי מוּטָב לִשְׁפֹּךְ לִבִּי

לִפְנֵי אָדָם – יוּקַל עָצְבִּי.

אַךְ לֹא עָשִׂיתִי מִיָּמַי

כָּל רָע לְאִישׁ, וְכִי מַעֲשַׂי

תֵּדַע, מַה בֶּצַע בַּדָּבָר?

וְהַנְּשָׁמָה – אֵיךְ תְסֻפָּר?

חַיִּים קְצָרִים, חַיֵּי שִׁבְיָה

רָאִיתִי. לוּ אֶפְשָׁר הָיָה,

כִּי אָז חַיֵּי־מְעָט לִרְאוֹת

בָּחַרְתִּי, אַךְ חַיֵּי סְעָרוֹת!

בִּי מַחְשָׁבָה אַחַת שָׁלְטָה,

זוֹ הַתְּשׁוּקָה הַלּוֹהֲטָה.

הִיא כַּתּוֹלַעַת בִּי חָיְתָה,

אָכְלָה, שָׂרְפָה אֶת לְבָבִי.

חֲלוֹמוֹתַי קָרְאָה מִשְּׁבִי,

מִתָּא מַחֲנִיק וּמְקוֹם תְּפִילָה

לִמְחוֹז־סוּפוֹת וּקְרָב מֻפְלָא,

שָׁם צוּר עַד עָב יַגְבִּיהַ רֹאשׁ,

כַּנֶּשֶׁר שָׁם חָפְשִׁי אֱנוֹשׁ.

זוֹ תְשׁוּקָתִי בְּלֵיל־דְמָמָה

בִּכְאֵב טִפַּחְתִּי וְדִמְעָה,

בִּפְנֵי שָׁמַיִם וַאֲדָמָה

אֲגִל אוֹתָהּ וְלֹא אַסְתִּיר,

וְלִסְלִיחָה אֵינִי מַעְתִּיר.

 

ד    🔗

זָקֵן, שָׁמַעְתִּי זֶה כַּמָּה,

כִּי הִצַלְתַּנִי מִדּוּמָה.

וְלָמָּה? נֶעֱזָב וָזָר,

עָלֶה טְרוּף סַעַר, בְּמִנְזָר

קוֹדֵר גָדַלְתִּי, בְּגִילִי –

תִינוֹק, נָזִיר – בְּגוֹרָלִי.

אִישׁ לֹא יָכֹלְתִּי לְקַדֵּם

בִּשְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ; אָב וָאֵם.

זָקֵן, אָבִיתָ בְּלִי סָפֵק,

כִּי בַּמִנְזָר פֹּה אֶסְתַּלֵּק

מֵהֶם וּמֵחֶמְדַּת צְלִילָם.

לַשָּׁוְא! הֵם בָּאוּ לְאוֹר עוֹלָם

עִמִּי. רָאִיתִי לְכָל זָר –

מוֹלֶדֶת, בַּיִת, אָח, מַכָּר,

וְלִי – לֹא רַק לִבּוֹת עֵרִים, -

פֹּה לֹא מָצָאתִי אַף קְבָרִים!

מִבְּלִי לִשְׁפֹּךְ דְּמָעוֹת לַשָּׁוְא

הִפְלֵיתִי נֶדֶר בַּלֵּבָב:

יְהִי רָצוֹן וּלְרֶגַע קַל

לִבִּי בּוֹעֵר לַצְמִיד אוּכַל

בְּגַעְגוּעַ אֶל לֵב זָר,

יְהִי לִי זָר, אוּלָם יָקָר.

אֲהָהּ! כָּעֵת נָבְלוּ אוֹתָם

הַחֲלוֹמוֹת בְּזִיו־הוֹדָם,

וַאֲנִי – חָיִיתִי אַף אָמוּת

יָתוֹם וְעֶבֶד בַּגָּלוּת.

 

ה    🔗

לִבִּי הַקֶּבֶר לֹא יַפְחִיד;

אוֹמְרִים, שָׁם בִּדְמָמָה נִצְחִית

תָּנוּם עֱנוּת הַלֵּב. אֲבָל –

לִפְרוֹשׁ מִן הַחַיִּים – חֲבָל.

צָעִיר אֲנִי, צָעִיר… הָאִם

יָדַעְתָּ חֲלוֹמוֹת־נְעוּרִים?

וְאוּלַי שָׁכַחְתָּ כְּבָר הַיּוֹם,

כֵּיצַד אָהַבְתָּ וַתִשְׂטֹם

כֵּיצַד אֶת רוּחֲךָ הִסְעִיר

מַרְאֶה הַשֶּׁמֶש וְהַנִּיר,

מִמְּרוֹם מִגְדָּל בְּרֹאש פִּנָּה,

הָרוּחַ שָׁם רַעֲנַנָּה,

וּבְמַעֲמַק חוֹמָה סְדוּקָה

אוֹרְחָה מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

יוֹנָה רַכָּה שָׁם נִכְנְפָה.

רוֹטֶטֶת מֵאֵימַת סוּפָה.

זִיו הָעוֹלָם אוּלַי עַכְשָׁיו

תִּמְאַס – אַתָּה חַלָּש וָשָׂב,

וְהַתְּשׁוּקוֹת – לֹא תִפְקְדֵן…

הֲלֹא חָיִיתָ, אִישׁ זָקֵן!

יֵשׁ מָה שֶׁתֶּשִׁי בָּעוֹלָם,

חָיִיתָ! וְחַיַּי אַיָּם?

 

ו    🔗

תִּרְצֶה לֵדַע, מַה בַּמֶּרְחָב

רָאִיתִי שָׁם? שַׁדְמוֹת־זָהָב,

אַף גְּבָעוֹת הָעֲטוּרוֹת

נִזְרֵי עֵצִים כִּבְדֵי פֹּארוֹת,

עֵדָה פּוֹרְחָה, כְּחַבְרַיָא

בִּמְחוֹל מַחְנַיִם הוֹמִיָּה.

רָאִיתִי שָׁם שִׁפְעַת הָרִים,

בִּתְּרָם הַפֶּלֶג לִבְתָרִים

אַף בַּנְתִּי גַּם לְסוֹד־שִׂיחָם…

שְׁמֵי־עָל הִשְׁרוּ עָלַי רוּחָם!

פְּרוּשׂוֹת מִכְּבָר לְעֵין רוֹאִים

זְרוֹעוֹת־הָאֶבֶן שֶׁל סְלָעִים,

כָּל רֶגַע לִפְגִישָׁה צְמֵאִים.

אוּלָם יָמִים, שָׁנִים עוֹבְרִים –

לֹא יִפָּגְשׁוּ לָעַד הָרִים!

רָאִיתִי שָׁם רִכְסֵי סְלָעִים,

כַּחֲלוֹמוֹת הֵם מֻפְלָאִים,

עֵת בִּמְרוֹם־תְּכֵלֶת הַשִּׂיאִים

עָשְׁנוּ כְּמִזְבְּחוֹת, בְּקוּם

עַמּוּד־הַשַּחַר בִּשְׁמֵי־רוּם,

וּבְנוֹת־עָבִים, אַחַת־אַחַת

מְלוֹן־סְתָרִים עָזְבוּ בַּלָאט,

פָּנוּ אֶל הַמִּזְרָח, כִּפְנוֹת

הַשַּׁיָרוֹת הַלְּבַנְבַּנּוֹת

שֶׁל צִפֳּרִים מֵאֶרֶץ נֹד.

רָאִיתִי בַמֶּרְחָק יַזְהִיר

בַּשֶּׁלֶג כִּפְנִינָה בָּהִיר

קַוְקַז הַשָּׂב וְהָאַדִּיר!

וְכֹה רָוַח אָז לַנְּשָׁמָה,

אֵינִי יוֹדֵעַ עַל שׁוּם־מָה.

קוֹל פֶּלִּאי לִי לָחַש דּוּמָם,

כִּי גַּם אֲנִי הָיִיתִי שָׁם

וּבְזִכְרוֹנִי כָּל הֶעָבָר

לִי פִּי־שִׁבְעָה עַתָּה הָבְהַר…

 

ז    🔗

אֲזַי זָכַרְתִּי בֵּית־הוֹרִים,

וּמִסָּבִיב בִּנְקִיק־הָרִים

פָּזוּר הַכְּפָר בְּחֵיק צְלָלִים.

נִדְמֶה לִי, בְּאָזְנַי עוֹלִים

מִצְהַל עֶדְרֵי סוּסִים שָׁבִים

וּמִמֶּרְחָק – נִבְחַת כְּלָבִים.

זָכַרְתִּי זְקֵנִים שְׁזוּפִים,

לְאוֹר־הַסַּהַר, בִּנְשָׁפִים,

יָשְׁבוּ בְּכֹבֶד־רֹאשׁ מִמּוּל

לִמְבוֹא בֵּית־אַבָּא בָּ“אָאוּל”2

וְהַנְּדָנִים הַמַּבְרִיקִים

לַפִּגְיוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים…

כֻּלָּם בְּסַךְ עָמוּם פִּתְאֹם

עָבְרוּ נֶגְדִי כְּבַחֲלוֹם.

וְאַבָּא? הוּא מַמָּשׁ כְּחַי

הָיָה מוֹפִיעַ לְפָנַי

בְּמַדֵּי־קְרָב… וּבַדִּמְיוֹן

רָאִיתִי בְּרַק־רוֹבֶה, שִׁרְיוֹן

מַבַּט־עֵינָיו יָהִיר־תַּקִּיף,

אֶת אַחְיוֹתַי מְלֵאוֹת־הַזִּיו,

שִׁירַת־הָעֶרֶשׂ וְהַפִּטְפּוּט

הִנְעִימוּ לִי בִּימֵי יַלְדוּת.

זָרַם שָׁם פֶּלֶג בַּחֲגָו;

הָמוּ אַךְ לֹא עָמְקוּ מֵימָיו.

בַּחֲצִי הַיּוֹם בְּחוֹל־זָהָב

שַׂחֵק אִוִּיתִי שָׁם מְעָט

וְצוּד סְנוֹנִית בְּמוֹ מַבָּט,

עֵת כְּנָפָהּ נָשְׁקָה לַגַּל

עִם רֶדֶת גֶּשֶם מִשְּׁמֵי־עָל.

בֵּיתִי זָכַרְתִּי, בֵּית־מְנוּחוֹת,

אֶת הַשִּׂיחוֹת הַמְּמֻשָּׁכוֹת

בָּעֶרֶב, מוּל הָאָח עַל־דְּבַר

חַיֵּי־אָדָם בִּשְׁנוֹת עָבָר,

בִּהְיוֹת עוֹלָם יוֹתֵר נֶהְדָּר.

 

ח    🔗

אוּלַי תֹּאבֶה לָדַעַת, שָׂב,

מַה שָׁם עָשִׂיתִי בַּמֶּרְחָב?

חָיֹה חָיִיתִי, וְלוּלֵא

שְׁלוֹשָׁה יְמֵי הַדְּרוֹר, הֲרֵי

חַיַּי קָדְרוּ אָז פִּי־שִׁבְעָה

מִזִּקְנוּתְךָ הָעֲלוּבָה.

לִבִּי נָתַתִּי זֶה מִכְּבָר

לְהִתְבּוֹנֵן אֶל נִיר וָכָר,

לִרְאוֹת אִם הָעוֹלָם נֶהְדָּר,

לִרְאוֹת עַל־מֶה רָאִינוּ אוֹר:

לְשֵׁם הַכֶּלֶא אוֹ הַדְּרוֹר;

וְעֵת בַּלַּיְלָה, לֵיל נוֹרָא,

אֶתְכֶם הִפְחִידָה סְעָרָה,

עֵת מוּל מִזְבֵּחַ, הֲמוֹנִים

בָּאֲדָמָה כְּבַשְׁתֶּם פָּנִים –

בָּרַחְתִּי! מַה לִּבִּי שׁוֹקֵק

כָּאָח הַסַּעַר לְחַבֵּק!

עֵינַי רָדְפוּ עָבֵי שְׁחָקִים,

בַּיָּד חָטַפְתִּי בְּרָקִים!

הַגִּידָה, מַה הִיא הַמַּתָּת

יָכֹלְתָּ תֵּת לִי תְּמוּרַת

רֵעוּת תַּמָּה, אִם גַּם קְצָרָה,

בֵּין לֵב גּוֹעֵשׁ וּבֵין סְעָרָה?

 

ט    🔗

הוֹסַפְתִּי רוּץ – לְאָן? אַיֵּה?

אֵינִי יוֹדֵעַ! חַתְחַתֵּי-

דַּרְכִּי אַף לֹא הֵאִיר כּוֹכָב.

כַּמָּה שָׂמַחְתִּי בַּמֶּרְחָב

לִשְׁאוֹף בִּמְלוֹא חָזֶה נִכְאָב

רֵיחוֹת שֶׁל יַעַר רַעֲנָן, -

אַךְ זֹאת. כֹּה רַצְתִּי הַרְבֵּה זְמָן,

עַד כִּי סוֹף־סוֹף חֲסַר־אוֹנִים

לָפוּש צָנַחְתִּי בֵּין דְּשָׁאִים.

הִקְשַבְתִּי: אֵין רוֹדֵף. שָׁכַךְ

הַסַּעַר. אוֹר קָלוּשׁ נִמְשַךְ

כְּפַס אָרֹךְ הַבָּא לִגְשֹׁר

הָאֲדָמָה וּשְׁמֵי־הַשְּׁחוֹר.

הִבְחַנְתִּי בוֹ רִכְסֵי־הָרִים

בַּמֶּרְחַקִים כְּצִיּוּרִים.

דּוּמָם שָׁכַבְתִּי בְּלִי תְּנוּעָה.

עִתִּים שָׁם תַּן יִלֵּל, פָּעָה

בֵּין חַגְוֵי סֶלַע כְּעוֹלָל

וּבֵין צוּרִים נָחָש זָחַל,

גָּלַשׁ בֵּינוֹת אַבְנֵי־נָקִיק

וּבְחֵלֶק־קַשְׂקַשִּׂים הִבְרִיק.

לִבִּי הַפַּחַד לֹא הֵעִיק.

הָיִיתִי לַחַיָּה כָּאָח

וְכַנָּחָשׁ נֶחְבָּא וָגָח.

 

י    🔗

תַּחְתַּי, מִמַּעֲמַקֵי הָהָר

עָלָה שְׁאוֹן פֶּלֶג שֶׁהֻגְבַּר

בְּהֵד סְעָרָה. קוֹלוֹ הָיָה

עָמוּם, כְּאִילוּ כָּאן מֵאָה

קוֹלוֹת רָגְזוּ. הוּבַן לִי כֹה

גַּם בְּלִי מִלִּים זֶה סוֹד־שִׂיחוֹ,

רִיב־עַד, תַּרְעֹמֶת־עוֹלָמִים

עַל גַּלֵי־אֶבֶן עַקְשָׁנִים.

יֵשׁ כִּי פִּתְאֹם קוֹלוֹ יִדֹּם,

אוֹ פִּי־שִׁבְעָה בַדְּמִי יֵהֹם.

הִנֵּה בְּעַרְפִלֵי מָרוֹם

הַצִּפֳּרִים פָּצְחוּ בְשִׁיר,

וְהַמִּזְרָח הוּפָז; צַפְרִיר

הֵנִיד עֲלֵי־עֵצִים לַחִים;

נֵעוֹרוּ מִתְּנוּמָה פְרָחִים,

וְכַפְּרָחִים לִקְרַאת הַיּוֹם

רֹאשִׁי שָׁלַחְתִּי לַמָּרוֹם…

סָבִיב הֵצַצְתִּי; וּבְלִי סוֹד:

חִיל אֲחָזָנִי. עַל־גְדוֹת

תְּהוֹם־אֵימִים אֲנִי שׁוֹכֵב.

נָהַם, סָבַב שָׁם גַּל זוֹעֵף.

דַּרְגוֹת־צוּרִים יָרְדוּ לְכָאן,

בָּהֶן צָעַד בְּכוֹר־שָׂטָן,

עֵת כִּי גֹרַש מִשְּׁמֵי־מָרוֹם

וַיֵעָלֵם בְּנִבְכֵי־תְהוֹם.

 

יא    🔗

סָבִיב פָּרַח גַּן־עֲדָנִים.

פְּנֵי־הַצְּמָחִים הַצִּבְעוֹנִים

דִּמְעוֹת־שָׁמַיִם עוֹד סְפוּגִים.

תַּלְתַּלֵּי־גֶפֶן מִשְׂתָּרְגִים

וּמִתְהַדְּרִים בֵּין עֲנָפִים

בִּיפִי־יְרַק עָלִים שְׁקוּפִים.

אֶל אַשְׁכְּלוֹת הָעֲנָבִים,

דּוֹמִים לַעֲגִילִים נָאוִים

בִּפְאֵר פִּרְיָם, יֵשׁ וְעָטוֹת

סִיעוֹת־עוֹפוֹת מְרַטְּטוֹת.

צָנַחְתִּי שׁוּב לָאֲדָמָה,

הִטֵּיתִי אֹזֶן וָאֶשְׁמָע:

קוֹלוֹת זָרִים וּמֻפְלָאִים

הִמְתִּיקוּ סוֹד בֵּין עֳפָאִים,

כְּאִילוּ שִׂיחָתָם זָרְמָה

עַל סוֹד שָׁמַיִם וַאֲדָמָה.

כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁל הַבְּרִיאָה

פֹּה נִזְדַּוְּגוּ; אוֹתָהּ שָׁעָה

שֶׁל שִׁיר וְתִשְׁבָּחָה נָדַם

רַק קוֹל גֵּאֶה שֶׁל בֵּן־אָדָם.

אֵין זֵכֶר עוֹד לַהֲגִיגַי

אֲשֶׁר מִלְאוּ לִבִּי אֲזַי.

אַךְ לְסַפְּרָם יֵשׁ לִי רָצוֹן,

כְּדֵי שׁוּב לִחְיוֹת, לוּ בְדִמְיוֹן.

בְּבֹקֶר זֶה טָהַר כָּל כַּךְ

הַשַּׁחַק, עַד טִיסַת־מַלְאַךְ

יָכֹל מַבָּט שׁוֹקֵד לִסְפֹּג.

הָיָה שָׁקוּף כֹּה וְעָמֹק

וּבִתְכֶלְתּוֹ כֹּה חַדְגוֹנִי.

נָעַצְתִּי בוֹ לִבִּי, עֵינִי,

עַד שֶׁפִּזֵּר אֶת דִּמְיוֹנִי

חֹם־צָהֳרַיִם, וְהִנֵּה –

צָמָא הִתְחִיל נַפְשִׁי עַנֵּה.

 

יב    🔗

בְּזֶרֶד־שִׂיחַ נֶאֱחָז,

כְּפִי־כֹחִי גָּלַשְׁתִּי אָז

אֶל מֵי הַפֶּלֶג מִמָּרוֹם

דַּרְגָה־דַרְגָה. יֵשׁ שֶׁפִּתְאֹם

תַּחְתַּי שָׁם אֶבֶן נִשְׁמְטָה

וַתִתְגַּלְגֵּל. בִּנְפִילָתָהּ

תִּמֵּר אָבָק, חָרִיץ עָשֵׁן.

נִדַּרְדְּרָה בְּקוֹל שׁוֹאֵן,

עַד שֶׁבְּלָעָהּ הַגָּל. עַד־מָה

תָּלוּי הָיִיתִי עַל בְּלִימָה,

אַךְ עַז הַנֹּעַר הֶחָפְשִׁי –

הַמָּוֶת לֹא הִפְחִיד נַפְשִׁי!

עוֹדִי גּוֹלֵשׁ מִצּוּק סְלָעִים,

וְרֵיחַ שֶׁל מֵי־הַר חַיִּים

קִדְּמַנִי וָאֶגְהַר אֶל מֵי

הַפֶּלֶג בְּלֵבָב צָמֵא.

וּלְפֶתַע… הֵד־צְעָדִים קַלִּים…

מִיָּד נֶחְבֵּאתִי בֵּין עָלִים,

וּבְלִי אֲשֶׁר נַפְשִׁי אֵדַע

הֵעַפְתִּי עַיִן בִּרְעָדָה.

הַקְשֵׁב הִקְשַׁבְתִּי קֶשֶׁב רָב:

אֵלַי הִגִּיעַ וְקָרַב

קוֹל שֶׁל בַּת־גְרוּזְיָה צְעִירָה;

כֹּה חַי־טִבְעִי הָיָה שִׁירָהּ,

וּצְלִיל־קוֹלָהּ עָרֵב־קָלִיל,

כְּאִילוּ לֹא נוֹצַר הַצְּלִיל,

אֶלָּא לְשְׁמוֹת־חֶמְדָה וָגִיל.

זוֹ הַשִּׁירָה הָיְתָה פְּשׁוּטָה,

אַךְ בְּמֹחִי הִיא נֶחְרְתָה,

וְעַד הַיּוֹם, עִם הַשְּקִיעָה,

לִי רוּחַ־פֶּלֶא יַשְׁמִיעָהּ.

 

יג    🔗

הַגְּרוּזִית בְמִשְׁעוֹל יָרְדָה

אֶל שְׂפַת־הַפֶּלֶג, כְּשֶׁכַּדָּהּ

עֲלֵי רֹאשָׁהּ. עֵת מָעֲדָה

בֵּינוֹת לָאֲבָנִים, שָׂחֲקָה

לְרִשׁוּלָהּ עֲלֵי דַּרְכָּהּ.

בִּגְדָהּ הָיָה צָנוּעַ, דָל.

הָיְתָה צוֹעֶדֶת צַעַד קַל.

הִפְשִׁילָה אֶת שׁוּלֵי־צְעִיפָהּ

הָאֲרֻכִּים עַל כְּתֵפָהּ.

פָּנֶיהָ וְחָזָהּ שָׁזַף

שָׁרָב קֵיצִי בְּצֵל־זָהָב.

לֶחְיָהּ וּפִיהָ כֹה סָמְקוּ,

לֵילוֹת עֵינֶיהָ כֹה עָמְקוּ

וְכֹה שָׁפְעוּ רָז־אֲהָבִים,

כִּי הֲגִיגַי הַנִּלְהָבִים

נָבוֹכוּ. רַק קִשְׁקוּשׁ הַכַּד

  • עֵת זֶרֶם מַיִם אַט־לְאַט

נִכְנַס תּוֹכוֹ – עוֹדִי זוֹכֵר,

אַף הֵד רִשְׁרוּשׁ… וְלֹא יוֹתֵר.

עֵת קַמְתִּי שׁוּב וָאֶתְאוֹשֵׁשׁ,

עֵת לֵב חָדַל מֵהִתְרַגֵּשׁ

בַּמֶּרְחַקִּים זֶה כְּבָר הָיְתָה.

הָלְכָה קַלּוֹת, אַךְ לְאִטָּהּ,

מִתַּחַת לְנִטְלָהּ זְקוּפָה

כִּמְלֶכֶת־נִיר – הַצַּפְצָפָה.

בַּעֲרָפֶל צוֹנֵן נִרְאִים

כִּמְדֻבָּקִים אֶל הַסְּלָעִים

שְׁנֵי צְרִיפִים, כְּזוּג רֵעִים.

תִּמֵּר עָשָׁן מֵעַל לְגָג

שָׁטוּחַ, חוּט תָּכֹל וָדַק.

וּכְמוֹ עַתָּה רוֹאוֹת עֵינַי:

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה בַחֲשָׁאי,

וְשׁוּב נִסְגֶּרֶת אַחֲרֵי־כֵן.

יָדַעְתִּי, לֹא תּוּכַל הָבֵן

אֶת כִּסּוּפַי וְאֶת עָצְבִּי,

לוּ בַנְתָּ וַיִדְאַב לִבִּי.

הַס רֶגַע זֶה מִלְּהִזָּכֵר;

עִמִּי יָמוּת, בִּי יִקָּבֵר.

 

יד    🔗

יָגֵעַ מֵעֲמַל הַלֵּיל

שָׁכַבְתִּי בַּעֲבִי־הַצֵּל.

עֵינַי סָגַר חֲלוֹם־עֶדְנָה.

וְשׁוּב רָאִיתִי כְּבַשֵּׁנָה

מַרְאֵה הַגְּרוּזִית הַצְּעִירָה.

וּבִלְבָבִי שׁוּב נֵעוֹרָה

תּוּגָה־פְלִיאָה וּמֶתֶק בָּהּ.

לִנְשֹׁם עָמַלְתִּי עֵת רַבָּה

וֶהֱקִיצוֹתִי. הַלְּבָנָה

זָרְחָה בָרֹם, וַעֲנָנָה

קַלָּה אַחֲרֶיהָ נִגְרְרָה

וּכְמוֹ לְטֶרֶף שׁוֹחֲרָה

כַּפֶּיהָ הַחוֹטְפוֹת שָׁלְחָה.

סָבִיב – הַשְׁקֵט וַחֲשֵׁכָה.

רַק שִׂיאֵי־שַׁרְשְרוֹת־שְׁלָגִים

לִפְנֵי עֵינַי הָיוּ נוֹגְהִים

כִּמְלִילַת־כֶּסֶף בַּמֶּרְחָק

וּפֶלֶג בִּשְׂפַת־חוֹף שָׁקַק.

יֵשׁ כִּי לְפֶתַע נִתְלַקַּח

אוּר־אֵשׁ בִּצְרִיף אוֹ שׁוּב דָּעַךְ…

בְּתוֹךְ אַשְׁמֹרֶת־לַיִל כָּךְ

כּוֹכָב בָּהִיר בָּרֹם גּוֹסֵס.

נַפְשִׁי חָשְׁקָה… אַךְ הִכָּנֵס

עֹז לֹא הִרְהַבְתִּי. מַטָּרָה

אַחַת – לָשׁוּב אֶל הַמְּכוֹרָה –

בַּלֵּב קִנֵּנָה וָאַבְלִיג

בָּאֹמֶץ עַל רָעָב מֵצִיק.

אָחַזְתִּי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה

אִלֵּם, רוֹטֵט. אַךְ בִּמְהֵרָה

בְּתוֹךְ עֲבִי־הַיַּעַר סָר

מִמּוּל עֵינַי מַרְאֵה הָהָר

וּפֹה דַּרְכִּי עָלַי סֹרָר.

 

טו    🔗

יֵשׁ וְלַשָּׁוְא בְּזַעַם־עֹז

סִבְכֵי־אָטָד עֲטוּף קִיסוֹס

תָּלָשְׁתִּי מְיֻאָשׁ בַּיָּד.

סָבִיב לִי יַעַר, יַעַר־עַד,

כֻּלּוֹ – עֳבִי, כֻּלּוֹ – מָגוֹר.

בְּרִבְבוֹת עֵינֵי־שְׁחוֹר

מִתּוֹךְ כָּל שִׂיחַ וְעָנָף

אֱשׁוּן־הַלֵּיל אֵלַי נִשְׁקָף.

רֹאשִׁי סָבַב עָלַי, סָבַב.

טַפֵּס הִתְחַלְתִּי עַל אִילָן.

אַךְ גַּם בִּקְצֵה־שְׁחָקִים אוֹתָן

צַמְּרוֹת הַיַּעַר הַמְּשֻׁנָּן,

נָפַלְתִּי אָז עַל־אֲדָמָה,

בָּכִיתִי מַר וּמְלֵא חֵמָה,

נָשֹׁךְ נָשַׁכְתִּי הַקַּרְקַע,

וּמֵעֵינַי לְתוֹךְ חֵיקָהּ

נָזְלוּ דְּמָעוֹת כְּטַל לוֹהֵט.

אַךְ הַאֲמֵן: דָּחִיתִי אֶת-

עֶזְרַת כָּל־אִיש. הָיִיתִי זָר

לָהֶם תָּמִיד, כְּחַיְתוֹ־בָר;

וְלוּ בָגַד בִּי קוֹל־שַׁוְעָה,

כִּי אָז עָקַרְתִּי – אֶשָּׁבַע! –

אֶת לְשׁוֹנִי הָעֲלוּבָה.

 

טז    🔗

בִּימֵי חָרְפִּי – זוֹכֵר אַתָּה?

לִי הַדִּמְעָה זָרָה הָיְתָה.

כָּעֵת בָּכִיתִי בְּלִי בוּשָׁה.

וּמִי רָאָה זֹאת? רַק חֹרְשָׁה

קוֹדְרָה וְסַהַר שָׁט בָּרֹם.

מוּצֶפֶת אוֹר קַוָּיו, פִּתְאֹם

נִגְלֵית לִפְנֵי עֵינַי שְׂדֵמָה,

כֻּסְּתָה אֵזוֹב וָחוֹל. חוֹמָה

אוֹתָהּ מַקֶּפֶת אֲטוּמָה.

וּלְפֶתַע – צֵל נִצְנֵץ בִּפְנִים

וּשְׁנֵי גִּצִּים שֶׁל אִישׁוֹנִים

חִישׁ הִתְמַלָּטוּ… וּמִיָּד

מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ בְּבַת אַחַת

חַיָּה עַל פְּנֵי־הַחוֹל זִנְּקָה

וַתִּתְפַּרְקֵד תּוֹךְ מִשְׂחָקָהּ.

הָיֹה הָיָה זֶה בַּרְדְלֵס

פְּרִיץ־מִדְבָּר. נָהַם עָלֵז

וַיְגָרֶם עֶצֶם. לִפְעָמִים

הָיָה מֵעִיף מַבַּט־דָּמִים

אֶל מוּל אֲגַן־הַסַּהַר; יֵשׁ

וּבְנַחַת בִּזְנָבוֹ כִשְׁכֵּשׁ;

כַּכֶּסֶף עוֹר־גֵּווֹ נִצְנֵץ.

אֲזַי תָּפַשְׂתִּי עֲנַף־עֵץ,

מוּכָן לִקְרָב כִּי יִתְפָּרֵץ.

פִּתְאֹם הֻצַּת לִבִּי לִשְׁלַל-

דָּמִים וּקְרָה – כֵּן, יַד־גּוֹרָל

בִּשְׁבִיל אַחֵר אוֹתִי נָחֲתָה.

אוּלָם אֵין צֵל־סָפֵק עַתָּה,

כִּי בְאֶרֶץ־אֲבוֹתַי יָכֹל

הָיִיתִי שֵׁם־גִּבּוֹר לִנְחֹל…

 

יז    🔗

חִכִּיתִי. בְּחֶשְׁכַת־הַלֵּיל

הִרְגִּישׁ הוּא בְּאוֹיְבוֹ, וִילֵּל

מַר וּמְמֻשָּׁךְ פָּרַץ, כְּמוֹ

אֶנְקַת אָדָם. בְּזַעְמוֹ

הַחוֹל בְּצִפָרְנָיו חָפַר,

קָם עַל רַגְלָיו, מִיָּד גָּהַר

וְזִנּוּקוֹ רִאשׁוֹן נִמְהָר

נִבָּא שׁוֹאָה לִי אֲיֻמָּה,

אוּלָם הִקְדַמְתִּי הַמְּזִמָּה.

כַּמָּה הִפְלֵאתִי הַמַּכָּה!

מוֹטִי הַנֶּאֱמָן בִּקַּע

כְּמוֹ בְקַרְדֹּם מִצְחוֹ הָרָם.

הוּא נֶאֱנַק כְּבֵן־אָדָם

וַיִּפֹּל אָרְצָה. וּמִיָּד –

אִם כִּי מִתּוֹךְ פִּצְעוֹ שָׁתַת

דָּמוֹ, כְּגַל רָחָב, עָבֹת –

פָּרַץ הַקְּרָב שֶׁבַּקְּרָבוֹת!

 

יח    🔗

הוּא עַל חָזִי קָפַץ קָפֹץ.

הִסְפַּקְתִּי בִּגְרוֹנוֹ לִנְעֹץ

וּפַעֲמַיִם הַעֲמֵק

בּוֹ כְלִי זֵינִי … הִתְחִיל נוֹאֵק

וּבִשְׁאֵרִית כֹּחוֹ זִנֵּק,

וּכְצֶמֶד־נְחָשִׁים קְלוּעִים

וַאֲחוּזִים כִּשְׁנֵי רֵעִים

נָפַלְנוּ וְעַל הָאֲדָמָה

הִמְשַׁכְנוּ אֶת־הַמִּלְחָמָה.

הָיִיתי רֶגַע זֶה נוֹרָא;

כִּנְמֵר־צִיָּה פִּרְאִי וָרָע,

לוֹהֵט כָּמֹהוּ וְשׁוֹאֵג…

כְּאִילוּ גַּם אֲנִי בְּחֵיק

זְאֵבִים נוֹצַרְתִּי וּנְמֵרִים,

מִתַּחַת לְחֻפַּת־יְעָרִים.

נִדְמֶה לִי, כִּי שְׂפַת־אָדָם

שָׁכַחְתִּי וּבְלִבִּי נוֹלְדָה

זוֹ הַיְּלָלָה הַמַּחֲרִידָה,

כְּאִילוּ לֹא יָצָא מִפִּי

צְלִיל אַחֵר מִיּמֵי חָרְפִּי.

אַךְ יְרִיבִי – כֹּחוֹ אָפֵס;

הִתְחִיל נוֹשֵׁם אַט וּמְפַרְכֵּס,

לָחַץ גוּפִי וְלֹא יָסַף…

בְּאִישׁוֹנֵי עֵינָיו חָלַף

בְּרַק־אֵימִים וּבִמְהֵרָה

שְׁנַת־עוֹלָמִים אוֹתָם סָגְרָה.

אַךְ עִם יָרִיב עַלִּיז־תִּגְרָה

אֶת פְּנֵי־הַמָּוֶת, כְּלוֹחֵם

בִּשְׂדֵה־מַעֲרָכָה, קִדֵּם.

 

יט    🔗

רְאֵה חָזִי – מָה עֲמֻקּוֹת

מִצִּפָּרְנָיו הַצַּלָּקוֹת;

הֵן לֹא הִגְלִידוּ וְהָעוֹר

עוֹד לֹא נִקְרַם. אוּלָם הַבּוֹר

יַבְרִיא אוֹתָן, בָּאֲדָמָה

תִּמְצֶאנָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה.

שָׁכַחְתִּי אָז כָּל צַלְּקוֹתַי.

וְעֵת הִחְלַפְתִּי כֹּחוֹתַי

הִמְשַׁכְתִּי בַחֹרְשָׁה שְׁבִילִי,

אוּלָם לַשָּׁוְא עִם גּוֹרָלִי

נִפְתַּלְתִּי: מַה לָּעַג הוּא לִי!

 

כ    🔗

יָצָאתִי מֵחֹרְשָׁה. אוֹר־יוֹם

קָם מִשְּׁנָתוֹ. צְבָא־מָרוֹם,

לִוַּנִּי בְּדַרְכִּי, נֶעְלָם.

בָּעֲרָפֶל נָשְׂאוּ קוֹלָם

עֲצֵי־הַיַּעַר. הָ“אָאוּל”

הִתְחִיל עָשֵׁן. הֵד אִי־צָלוּל

עִם רוּחַ בַּבִּקְעָה חָלַף.

יָשַׁבְתִּי וָאַקְשִׁיב אֵלָיו.

אַךְ עִם הָרוּחַ שָׁךְ גַּם הוּא.

סָבִיב־סָבִיב עֵינַי תָּהוּ.

הִכַּרְתִּי כַּנִּרְאֶה הַכְּפָר –

וָאֶתְפַּלֵץ. אֶת הַדָּבָר

בִּין לֹא יָכֹלְתִּי בְּשִׂכְלִי,

כִּי שׁוּב חָזַרְתִּי לְבֵית־כִּלְאִי,

כִּי זֶה יָמִים רַבִּים בִּכְדִי

טִפַּחְתִּי מְזִמַּת־סְתָרִים

בְּסֵבֶל, עֹנִי, יִסּוּרִים,

וְלָמָּה? כְּדֵי בְּאֵב־נְעוּרִים,

עוֹדִי צָמֵא לְזִיו־הָאוֹר

וְנֶהֱנֶה מִגִּיל־הַדְּרוֹר

בִּשְׁאוֹן הַיַּעַר הַנָּעִים, -

הוֹרֵד אֶל קֶבֶר גַּעְגּוּעִים

אֱלֵי מוֹלֶדֶת אֲהוּבָה,

מוּסַר־תִּקְוָה שֶׁנִּכְזְבָה

וְחֶמְלָתְךָ הַמַּעֲלִיבָה!

עוֹד בִּסְפֵקוֹת נַפְשִׁי שְׁקוּעָה

חָשַׁבְתִּי: זֶה – חֲלוֹם זְוָעָה.

פִּתְאֹם בְּדִמְמַת אֲוֵיר

קוֹל פַּעֲמוֹן הִתְחִיל נוֹסֵר

וְאָז הַכָּל לִי נִתְבָּרֵר…

כֵּן, הִכַּרְתִיו! כַּמָּה פְּעָמִים

מֵעַל עֵינַי בָעֲלוּמִים

גֵּרַשׁ מַרְאוֹת־חֲלוֹם חַיִּים

שֶׁל קְרוֹבִים וְשֶׁל רֵעִים,

מֶרְחָב בַּעֲרָבוֹת אֵין קֵץ,

סוּסִים פְּרָאִים קַלִּים כַּחֵץ,

קְרָבוֹת־הַפֶּלֶא בֵּין צוּרִים –

אֶחָד נִצַּחְתִּי בָם צָרִים!

הִקְשַׁבְתִּי בְּלִי דִמְעָה, בְּלִי אוֹן!

נִדְמֶה לִי, צְלִיל הַפַּעֲמוֹן –

הוּא פְלִיט־חָזִי, כְּאִלּוּ אִישׁ

בִּמְטִיל־בַּרְזֶל עָלָיו הִקִּישׁ.

אָז נִצְנְצָה בִּי הַכָּרָה,

כִּי בִּשְׁבִילִי לָעַד גֻּדְּרָה

דַּרְכִּי אֶל אֶרֶץ־מְכוֹרָה.

 

כא    🔗

כֵּן, גּוֹרָלִי – הוּא לִי שָׂכָר!

סוּס שֶׁהִפִּיל בִּשְׂדֵה־נֵכָר

מֵעַל גַּבּוֹ רוֹכְבוֹ הָרָע, -

בִּקְפִיצַת־דֶּרֶךְ יְשָׁרָה

אֶל אֶרֶץ־הַמּוֹלֶדֶת שָׁב.

וְאֵיךְ אֶשְׁוֶה לוֹ? רַק לַשָּוְא

כִּסּוּף וָחֵשֶׁק בֶּחָזֶה.

עָקָר וָרֵיק הוּא לַהַט זֶה,

מִשְׂחַק־דִּמְיוֹן, לִקּוּי שִׂכְלִי.

עָלַי הִטְבִּיעַ בֵּית־כִּלְאִי

אֶת חוֹתָמוֹ. כָּזֶה מִשְׁפַּט

כָּל צִיץ־צִינוֹק. חִוֵּר, בָּדָד

בֵּין אֲבָנִים לַחוֹת יִצְמַח.

יָמִים רַבִּים עוֹד לֹא פִּתַח

עָלָיו רַכִּים. קִוָּה, שָׁאַף

לְקֶרֶן־שֶׁמֶשׁ. כֹּה עָלָיו

עָבְרוּ יָמִים, וְיָד רַכָּה

חָנְנָה הַפֶּרַח הַנִּדְכָּא

וַתַּעֲלֵהוּ אֶל הַגַּן,

סָמוּךְ לַשּׁוֹשַׁנִים. וְכָאן

מִזִּיו הַיְּקוּם יָנַק הַצִּיץ.

וּמָה? הַשַּׁחַר אַךְ הֵצִיץ,

צָרַב־שָׂרַף בְּלַהַט־אוֹר

הַצֶּמַח שֶׁגָּדַל בַּבּוֹר.

 

כב    🔗

כָּמֹהוּ גַּם אוֹתִי אָכְלָה

שַׁלְהֶבֶת־יוֹם לְלֹא חֶמְלָה.

לַשָּׁוְא כָּבַשְׁתִּי רֹאשׁ נִלְאֶה

בְּתוֹךְ הַדֶּשֶׁא. הֶעָלֶה

אֲשֶׁר לָעֵשֶׂב הַקָּמֵל

סָבִיב לַמֵּצַח הִסְתַּלְסֵל

כְּזֵר־קוֹצִים. הָאֲדָמָה

בְּלַהַט־אֵשׁ עָלַי נָשְׁמָה.

גִּצִּים חִישׁ סַבּוּ בָּרָמָה,

הָאֵד רָעַף מִצְּחוֹר־סְלָעִים

וְעוֹלָמוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

בְּאֵלֶם־קִפָּאוֹן שָׁקַע,

בִּשְׁנָת נוֹאֶשֶׁת עֲמֻקָּה.

צִפּוֹר שָׁם לֹא הִשְׁמִיעָה קוֹל

וְלֹא נִשְׁמַע סִלְסוּל חַרְגּוֹל,

אַף פֶּלֶג לֹא מִלְמֵל בִּשְׂפַת

תִּינוֹק. שָׁם הַנָּחָש בִּלְבַד

בְּעֵשֶׂב־בָּר יָבֵשׁ שָׁרַק;

גַּבֵּהוּ הַצָּהֹב בָּרַק

כְּלַהַב־חֶרֶב בּוֹ חָרוּת

כְּתָב־זָהָב. הוּא בִּזְהִירוּת

זָחַל, אַגַב חָרְשׁוֹ בְּחֵיק

עַפְרוֹת־הַחוֹל. יֵשׁ וְשִׂחֵק

עַל פְּנֵי הַחוֹל וְהִתְפַּנֵּק,

גֵּווֹ כְּטַבָּעוֹת שִׁלֵּשׁ.

יֵשׁ כִּי לְפֶתַע, כִּכְווּי־אֵשׁ

הִתְחִיל קַרְטֵעַ וּפַרְכֵּס

תּוֹךְ הַשִּׂיחִים הַמְּרֻחָקִים…

 

כג    🔗

וַיְהִי הַכֹּל בִּמְרוֹם־שְׁחָקִים

בָּהִיר־שָׁקֵט. בְּאֵד־הַדֹּק

הִשְׁחִירוּ שְׁנֵי־הָרִים רָחוֹק.

זֶה הַמִּנְזָר הִבְרִיק מִבְּעַד

לְקִיר שָׁנוּן, וּבַמּוֹרָד

עָנְדוּ אֲרַגְוָה וְקוּרָה

עֲטֶרֶת־כֶּסֶף שְׁזוּרָה

לְחוֹף אִיִּים מְלַבְלְבִים

וּבֵין שִׂיחִים מְדוֹבְבִים

שָׁטְפוּ קַלּוֹת הֵן וּדְבֵקוֹת.

כַּמָּה הֵן מֶנִּי רְחוֹקוֹת!

לָקוּם אִוִּיתִי – חִישׁ מַהֵר

הַכֹּל מִנֶּגֶד הִסְתַחְרֵר.

לִצְעֹק חָפַצְתִּי – לְשׁוֹנִי

בְּלִי נִיב וָנִיעַ בִּגְרוֹנִי.

גָּסַסְתִּי. הֲזָיָה דִּכְּאָה

נַפְשִׁי. נִדְמֶה לִי: עַל קַרְקַע-

נָהָר, לַחָה וַעֲמֻקָּה,

שׁוֹכֵב אֲנִי וַעֲלָטָה –

סָבִיב, כֻּלָּה רָזִים לוּטָה.

וְזֶרֶם־גַּל, כְּקֶרַח קָר,

מַאֲוַיֵי־הַנֶּצַח שָׁר,

בְּקוֹל הֶמְיָה בָא אֶל קִרְבִּי.

אַךְ הֵרָדֵם – פָּחַד לִבִּי:

כֹּה הִתְעַנְּגָה, שָׁלְתָה נַפְשִׁי.

וּבַמָרוֹם מֵעַל רֹאשִׁי

גַּל יִדָּחֵק אֶל חֲבֵרוֹ,

וּבְעַד לִגְבִישׁ־הַגַּל אוֹרוֹ

הֵפִיז הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹר־פְּלָאִים.

וּדְגֵי־נָהָר רַבֵּי־צְבָעִים

הָיוּ בָּאוֹר מִשְׁתַּעַשְׁעִים.

אֲנִי זוֹכֵר דָּגִיג אֶחָד,

הוּא הִתְרַפֵּק עָלַי, נֶחְמַד

מִיֶּתֶר חֲבֵרָיו. הַגָּב

צֻפָּה קַשְׂקֶשֶׂת שֶׁל זָהָב.

לֹא פַּעַם הִתְפַּתֵּל וְחָג

מִמַּעַל לְרֹאשִׁי הַדָּג,

וַעֲמֻקּוֹת, נוּגוֹת־רַכּוֹת

הָיוּ עֵינָיו הַיְּרַקְרַקּוֹת.

לָחֹשׁ לָחַשׁ לִי לַחַש זָר

וַחֲלִיפוֹת נָדַם וָשָׁר.

הוּא סָח לִי:


יֶלֶד־חֵן שֶׁלִּי,

עִמִּי פֹּה מְקוֹמְךָ,

חַיִּים שֶׁל חֹפֶשׁ בְּגַלִּי,

גַּם קֹר גַּם מְנוּחָה.

אֶת אַחְיוֹתַי אֲנִי אַקְהִיל

בְּמַעְגַּל שִׂמְחָה,

אֶת מַבָּטְךָ קוֹדֵר אַצְהִיל

וְשֶׁבֶר־רוּחֲךָ.

יְשַׁן! עַרְשְׂךָ – כֻּלָּהּ הִיא רֹךְ

וּשְׂמִיכָתְךָ צְלוּלָה.

שָׁנִים, דּוֹרוֹת יִנְקֹפוּ תּוֹךְ

קִסְמֵי חֲלוֹם נִפְלָא.

לֹא אֲכַחֵד, מַחְמַד נַפְשִׁי

כִּי לְךָ מַאֲוַיָּי,

אֹהַב אוֹתְךָ, כְּגַל חָפְשִׁי,

אֹהַב כִּמְקוֹר חַיָּי.

זְמַן רַב הִקְשַׁבְתִּי לַמִּלִּים.

נִדְמֶה הַגַּל נְעִים־צְלִילִים

מִזֵּג עִם מֶלֶל דַּג־הַפָּז

אֶת לַחַשׁ רִטּוּנוֹ. וְאָז

אָבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתַי. אוֹר־יָהּ

כָּבָה סָבִיב בַּמֶרְחַבְיָה.

גֵּוִי עֻלַּף, כֹּחִי בִי תַּם…

 

כד    🔗

כֹּה מְצָאוּנִי בְּנֵי־אָדָם.

הַשְּׁאָר – יָדַעְתָּ הֵן כֻּלּוֹ.

סִיַּמְתִּי. הַאֲמֵן אוֹ לֹא –

לְסִפּוּרִי, לִי לֹא־אִכְפַּת.

אֶת לְבָבִי יַדְאִיב אַחַת.

כִּי גּוּפָתִי אִלְּמָה, קָרָה

תִּרְקַב בַּאֲדָמָה זָרָה,

וְקוֹרוֹתַי רַבּוֹת־הַכְּאֵב

לֹא יְמְשְׁכוּ לֶב־אִישׁ דּוֹאֵב

לִשְׁמִי הַפֶּלִּאי בַּשֵׁמוֹת

תּוֹךְ הַחוֹמוֹת הָאֲטוּמוֹת.

 

כה    🔗

שָׁלוֹם אָבִי, נָא תֵּן יָדְךָ.

תַּרְגִישׁ כַּמָּה יָדִי קוֹדְחָה.

דַּע, לַהַט זֶה מִיּמֵי אִבִּי

צָפוּן בְּמִסְתְּרֵי לִבִּי.

אוּלָם כַּיּוֹם אֵין טֶרֶף לוֹ,

שָׂרֹף שָׂרַף מוֹסְדֵי כִּלְאוֹ

וְשׁוֹב יָשׁוּב לַה'

אֲשֶׁר יַחְתּוֹךְ שַׁלְוָה וּדְוָי,

יִקְצֹב כַּחֹק מְנָת־כָּל־חַי.

וּמַה בְּכָךְ? בְּעֵדֶן־גָּן

בִּזְבוּל־הַקֹּדֶשׁ מְזֻמָּן

אוּלַי לְנִשְׁמָתִי מִקְלָט.

אֲהָהּ! בְּעַד רִגְעֵי־מְעָט

בֵּין רִכְסֵי־צוּר, כְּיֶלֶד קָט

שִׂחַקְתִּי שָׁם, מוּכָן אֲנִי

הָמֵר נִצְחִי וְגַן־עֶדְנִי!

 

כו    🔗

עֵת מָוֶת עַל דַּלְתִּי יִדְפֹּק –

וְדַע, יוֹמוֹ לֹא יִרְחַק חֹק –

צַו לְהָבִיא אֶת גּוּפָתִי

לְגַן הוֹרַי, שָׁם שְׁתֵּי שִׁטִּים

צְחוֹרוֹת הָיוּ מְלַבְלְבוֹת.

סָבִיב הָעֵשֶׁב כֹּה עָבֹת,

כֹּה רֵיחָנִי שָׁם הָאֲוִיר

וְכֹה זָהָב, שָׁקוּף־בָּהִיר

עָלֶה לְאוֹר חַמָּה יַזְהִיר.

שָׁם לְהַשְׁכִּיב גּוּפִי צַוֵּה.

בְּפַעַם אַחֲרוֹנָה אֶרְוֶה

זִיו יוֹם־הַתְּכֵלֶת הַמוּפָז.

מִשָּׁם נִרְאֶה גַּם הַקַּוְקָז!

מִמְּרוֹם צוּקֵי־סְלָעָיו אוּלַי

בִּרְכַּת־שָׁלוֹם יִשְׁלַח אֵלַי,

יִשְׁלַח בִּכְנַף צַפְרִיר קָרִיר;

וּבְרֶגַע אַחֲרוֹן יָעִיר

שׁוּב אֶת אָזְנִי הֵד־קוֹל קָרוֹב.

וְאָז אֶחְשׁוֹב, כִּי רֵעַ טוֹב

אוֹ אָח עַל גּוּפָתִי שָׁחָה,

בְּיָד רַחְמָנִיָּה מָחָה

מֵעַל פָּנַי זֵעָה קָרָה

וְשָׁר בְּלַחַשׁ לִי שִׁירָה

עַל הַמּוֹלֶדֶת הַיְּקָרָה.

בְּרֶגֶשׁ זֶה עֵינַי אֶסְגֹּר

וְאִישׁ בַּחֶלֶד לֹא אָאֹר".


  1. שני נהרים בקוקז.  ↩

  2. כפר קוקזי  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52819 יצירות מאת 3068 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!