רקע
אהוד בן עזר
"פרשה אחרונה" לקנוט האמסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.10.1974


שמונה מספריו של קנוט המסון תורגמו לעברית: “רעב”, “ויקטוריה”, “ברכת האדמה”, “פן”, “עבדי האהבה”, “בעלי חלומות”, “פרשה אחרונה” ו“מסתורין” – אף אחד מהם לא הופיע במהדורה חדשה או בתרגום חדש לעברית מזה כמה עשרות שנים, ואין להשיגם בשום חנות ספרים. והתוצאה – כשני דורות של קוראים בארץ לא שמעו כלל את שמו של הסופר הנורווגי המופלא הזה. למרבית הוצאות הספרים בארץ אין מדיניות תרגום עצמאית, והן הולכות אחרי האופנה במערב (וגם זאת בפיגור רב ובהשמטת ספרים חשובים). לדוגמה – הרמן הסה.

הקורא העברי חזר וגילה ספר כ“נרקיס וגולדמונד” – אשר תורגם והופיע בעברית כבר לפני עשרות שנים. אבל, כל עוד לא נעשה הרמן הסה אופנתי במערב, לא טרח איש להדפיסו מחדש אצלנו. אילו תרבות חיקוי זו היתה מביאה לפחות להדפסתם מחדש של ספרי המסון, לאחר שהתעורר בו מחדש העניין במערב! אבל לא. ישנם אצלנו מומחים מדופלמים לתרגום מנורווגית, אשר מצאו לנחוץ לתרגם מחדש את “פר גינט” (לאחר שתורגם כבר ביופי שירי נדיר בידי לאה גולדברג) אך משום־מה טרם גילו את המסון.


הילת המחלה

“פרשה אחרונה” שייכת ל“משפחת” הרומנים אשר רקע התרחשותם בבתי מרפא בהרים, רובם לשחפנים כדוגמת “הר הקסמים” לתומס מאן ו“בבית המרפא” לדוד פוגל. קסמם של בתי המרפא האלה כפול: מצד אחד, ההווי האירוטי־החולני הנוצר בהם, על גבול ההיסטריה, תמיד במעלת חום אחת או שתיים יותר מהנורמאלי. ומצד שני – האפשרות לשקף עולם שלם ותקופה, על רבדיהם החברתיים וגווניהם הפילוסופיים, על־ידי מיקרוסמוס של בני־אדם המתנהגים, בתנאים של בידוד־למחצה, באורח קצת גרוטסקי ופאתטי, והם מביעים במוגזם את המחלות הכמוסות אצל רוב בני־דורם.

האם היו המחלות עצמן, מנקודות־מבט של הסופרים עליהן – אציליות יותר? את העונג החולני, הדקאדנטי, אשר בשלוש היצירות הללו אין למצוא, למשל, ב“אגף הסרטן” של סולז’ניצין. כלום זה רק ההבדל שבין הסרטן לשחפת? סולז’ניצין, שנולד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אינו מסוגל ואינו רוצה לראות בדעיכה במחלה סוג של יופי ענוג ועצוב. ואולי דורנו מתייחס למחלות מסויימות כאל משהו מפלצתי, דמוני, ואינו רוצה לחיות במחיצתן, אפילו במחשבה, כקורא על ייסורי אחרים, מתוך הזדהות של חמלה, רחמים וקדושה.

אכן, סולז’ניצין השתמש במחלת הסרטן, אותה ידע מבשרו – כאמצעי מפחיד – להעמיד את הקורא בסיטואציה דתית־קיומית. ואילו במאה הקודמת [ה־19] נילווה אפילו לעגבת רטט של מסתורין רומאנטי, ולשחפת היה זוהר טראגי של התלקחות אחרונה בטרם דעיכה.

“פרשה אחרונה” מעמתת דמויות של שני טיפוסים הלוקחים חלק ביצירתו של המסון מראשיתה. האחת – דמות הנווד הרעב, האומלל באהבתו, העני מילדותו, התימהוני, הנכשל באהבה, והמתאבד. דמות שקירבתה הביוגראפית להמסון רבה. דמות זו מופיע ב“רעב”, “מסתורין”, “פן”, “ויקטוריה”, והמשכה בדמות אוליבר מגנוֹס “המתאבד” שב“פרשה אחרונה”.

והדמות השנייה היא זו של האיכר השורשי, ההררי, הכורת ברית קשה עם האדמה, איתני הטבע ויצרי החיים, ואלה מביאים אותו עד לידי פשע. דמות זו מאפיינת את התקופה השנייה ביצירתו של המסון, הניסיון להגיע לחיוב החיים, להשתרשות. זו דמותו של יצחק ב“ברכת האדמה”, הרומאן אשר עליו קיבל המסון את פרס נובל בשנת 1920. ומקבילה לו ב“פרשה אחרונה” דמותו של דניאל. החי בהר, מעל הכפר טוראס, מקום בו עומד לקום בית־המרפא, שם מסתופפים הטיפוסים המנודים, החולניים, כאוליבר מגנוס ה“מתאבד”, אנטון מוס המצורע, העלמה יוליה ד’אספר ומאהבה הנוכל העדין מר פלמינג.


הזוג הפאתטי

החברה המתאספת בבית־המרפא היא צירוף קרתני־קוסמופוליטי של חולים, מאחזי־עיניים, מיואשים, תאוותניים וחומדי ממון, המתקיימים במידה רבה זה על חשבון זה, בין אם מדובר באמצעים חומריים או בפאראזיטיות נפשית ובבדידות עמוקה המוצאת לה עוגן זמני בנפש הזולת.

הזוג הפאתטי ביותר ברומן, אשר זיכרו מלווה את הקורא שנים לאחר הקריאה, הם המתאבד וחברו המצורע. הראשון שלם בגופו, אך נפשו שקועה בייאוש עמוק, עקב בגידת אשתו, דבר שאותו הוא שומר בסוד כמוס. והשני – פצע שאינו מתרפא לו באצבעו החבושה תמיד, פניו נמקות ועיניו מתעוורות והולכות, ועדיין הוא בבית־המרפא מפני שטרם נתגלה כי מחלתו היא הצרעת, וסבורים שהוא לוקה בחולי־עור כלשהו. השניים תלויים זה בזה, מכאיבים זה לזה בתופסם את גווני־הגוונים הדקים והאכזריים ביותר אשר לחולשותיו ולפגמיו של כל אחד מהם.

הסצנה אשר בה מתגלה למתאבד דבר עזיבתו של חברו מוס את המוסד, מפני שעליו להיכנס לבית המצורעים, היא מן החזקות ביותר בספר. כדי לחפות על מצבם הנורא, ולא לגלוש לסנטימנטאליות, הם מחרפים ומעליבים איש את רעהו.

אך שונה תגובתו של מוס כאשר עליו לגלות את העובדה המרה לידידתם המשותפת, העלמה ד’אספר, החפצה לגמול לו על עזרתו לה ולהעניק לו מתנת כסף לקראת נסיעתו:


תודה, אומר הוא, איני זקוק לכסף.

הרי זה לעת מצוא. הביטה, אין זה סכום גדול –

אך אני לא אוכל להשתמש בו, העלמה ד’אספר!

אינני מבינה, אומרת היא בפחי נפש.

מוס בקול עמום: הנני מאלה הנתונים לחסות הציבור, מקום יוקצה לי מטעם הממשלה.

כך? שואלת היא בתמימות. איזה מקום? מישרה?

כן. מישרה קלה. כל חובתי היא לשוטט עם פעמון ביד ולצעוק טמא – טמא!

העלמה תולה בו את עיניה בחלחלה ולוחשת: האם אתה? – היא משתתקת. (עמ' 199).


וכך, רק פה, באמצע הרומן – מתוודע הקורא אל מלוא האימה שבמצבו של מוס, וכל פרשת יחסיו הקודמים עם סביבתו מוארת לפתע באור חדש.


הזרימה הפנימית של החיים

השינויים הפתאומיים, התמוהים, המעמידים בבת־אחת את מצב גיבוריו באור חדש נוסח נאגל, גיבור “מסתורין” – הם בין הקווים האופייניים ביותר לסגנון כתיבתו של המסון, לא מעט בהשפעת דוסטוייבסקי. בהמשך “פרשה אחרונה” מתברר כי לא צרעת היתה מחלתו של מוס, והוא משתחרר מבית המצורעים.

מגנוס, המתאבד, סבור כי ההתאבדות שפלה היא מן הרצח, ולפיכך חייב הוא לברור לעצמו מיתה משונה ומיוחדת במינה, בעלת רמה גבוהה. רמה שתעלה את ההתאבדות למעלת הרצח. (עמ' 55). ובמקום אחר הוא אומר: “בואה, מוות, בואה ותבוא הפרשה האחרונה!” (עמ' 229). הפרשה האחרונה היא אפוא המוות. אבל, לא מותו שלו, אלא מות אשתו האהובה, הבאה אליו לבסוף לבית־המרפא בבקשת מחילה, ונשרפת סגורה בחדרה בלילה, והמפתח בידו. כל בית המרפא עולה באש שהחלה באופן מקרי, בחדרם של משחקי קלפים עד לשעה מאוחרת בלילה. ומגנוס, בעקיפין, אשם במות אשתו.

ובמקביל, העלמה ד’אספר נעזבת על ידי הנוכל העדין, האצילי והחולני, מר פלמינג, והיא בראשית הריונה. לאחר שלא נותר שום מועמד אחר לנישואים, היא עוברת לחיות עם דניאל, ומסבבת אותו בכחש למען יחשוב כי הילד שלו. בעימות בלתי־נמנע בין מר פלמינג, החוזר לפתע, ודניאל רדוף השמועות על ספק־אבהותו – הורג דניאל את פלמינג. מות אהובה, אבי־בנה, גורם לעלמה ד’אספר להבריא משאפתנותה החולנית, הרומנטית ורודפת־הבצע כאחד. דניאל מסגיר את עצמו, ונשפט למאסר לא־ארוך.

הרומן מסתיים בפגישה לעת בוקר בין המתאבד, שאיבד את אשתו בשריפה, לבין העלמה ד’אספר, המחכה בנאמנות לתום שבע שנות מאסרו של דניאל. ובינתיים: "היא חוזרת ונפנית לעבודתה – בזריזות רבה עושה היא במלאכה, גם בטוב וגם ברע, – פעלתנות קרקעית, כך אנו קוראים לזה – " (עמ' 436. סוף הרומן).

כתיבתו של המסון אינה ניתנת בנקל להכללות ולפירוש סמלים ומוטיבים. היא מפתיעה, חמקמקת ורבת־תהפוכות, ומותירה את הקורא נדהם לנוכח גורלות אנוש, ממש כאילו היה מדובר באנשים קרובים אליו. כאילו מנסה המסון לחקות את הזרימה הפנימית של החיים עצמם.


* קנוט המסון: “פרשה אחרונה”. תרגום יצחק שנברג [שנהר]. כרך א’־ב' 436 עמ'. ספריית שטיבל. הוצאת ספרים. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. תל־אביב. 1933.

המלצות קוראים
תגיות