עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.7.1974

דומה כי מרבית הרומנים ש“בית” או “משפחת” הוא במרכיבי שמם, והקרויים גם, אמנם מתוך הרחבה של השם – “סאגות”, סוד קסמם בכך שמלבד העלילה, הדמויות, התקופה המתוארת, ושאר מרכיביו של רומן – הולך הקורא שבי אחר השתלשלות דורותיה של משפחה אחת. לכאורה יש משהו “מיושן” בכתיבת סאגה כיום, ו“הבתים” המפורסמים כמו “בית בודנברוק” “בית פורסייט” ו“בית טיבו” כמו נעשו חומר־קריאה לקוראים ממוצעים, ונושא לסדרות טלוויזיוניות.

והנה מופיע ספר כ“מאה שנים של בדידות”, ומתברר שמתכונת זו, של רומן־דורות־במשפחה, מסוגלת להתחדש, כשסגנונה מעכל לתוכו מרכיבים בולטים מן הזרמים החדשים של הרומן במאה העשרים.

“האחוזה” ליצחק בשביס־זינגר (מחברה של “משפחת מושקאט”) הוא ספר ראשון ברומן־דורות ההולך ונכתב בימינו, על־פי כללי מסורת סיפור לא־חדשנית, קלאסית, ואין הדבר פוגם כהוא־זה ברעננותה, בחיוניותה ובכוח שכנועה של היצירה.

הדור הפוחת והולך    🔗

רומן־דורות מעלה את הווייתה של המשפחה כמין גיבור מרכזי, אשר שלשלת הדורות היא בגדר אופנים שונים של התגלמותו. השינויים החלים מדור לדור הם המדגישים את המשותף, כשהנטייה היא, משום־מה, לעבר השקיעה והניוון, כאילו מוסכמה היא שהדורות הראשונים, המייסדים, בורכו בתכונות חיוניות, ואילו ההתבססות של המשפחה והתעדנות צאצאיה הן חלק בלתי־נמנע מהתנוונותה של השושלת. כך במלכים, וכך בבני־אדם רגילים.

אינני יודע אם קיים רומן־דורות שבו התהליך הפוך – ממשפחה של מייסדים רפי־כוח עולים וצומחים במשך השנים דור ודורותיים של בנים עזים ובריאים בנפשם. ואגב, זו אולי הסיבה שכה מעט נכתב בארץ במתכונת רומן־דורות של “הבתים” ו“המשפחות” שבספרות העולמית. המיתוס הארץ־ישראלי והציוני ביקש לראות בכל דור חדש בארץ תכונות חזקות ונעלות על הוריו, והדבר מתבטא בייחוד בעימות שבין “הצבר האליל” ל“יהודי הגלותי הנחות”. ומגמה זו, שנעשתה חלק מאופיינו הלאומי, עומדת בניגוד גמור לאותה אנטרופיה [התפוררות] שהיא סוד קסמו של רומן־דורות.

האם רק שקיעתה של חברה ותקופה מצמיחה רומן־דורות? יצחק בשביס־זינגר, ואחיו הבכור ישראל יהושע זינגר (1893־1944), לא הצטרכו להביא בחשבון את התביעה לראות בציונות ובישראל תשובה של קוממיות על שואת יהודי מזרח־אירופה. אולי משום כך “משפחת מושקאט” של הראשון, ו“בית קרנובסקי” של השני – הם רומנים המסכמים תקופה מתוך תחושה של שקיעה והתפוררות. דומות גם התקופות אשר עליהן מספרים שני הרומנים הללו, וכנראה גם התחברו באותה תקופה. שני האחים, שנולדו בפולניה, היגרו לאמריה באמצע שנות השלושים [למאה ה־20]. ואם “משפחת מושקאט” מסתיים בנסיעת גיבורו לאמריקה, הנה “בית קרנובסקי” מקבל את מלוא משמעותו רק בפרק האמריקאי שלו, המתרחש בשלהי שנות השלושים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

br />

המלאך הצהוב    🔗

שלושה דורות מתוארים ב“בית קרנובסקי”. דוד קרנובסקי מפולין הגדולה, בן למשפחת למדנים, הנושא את בתו של ליב מילנר, הגדול שבסוחרי היערות במלניץ. דוד קרנובסקי אינו מוצא מקום לעצמו בעיירתו של חמיו. גיבורו הוא משה מנדלסון. הוא עוקר עם אשתו לאה לברלין. שם הוא זוכה למעמד נכבד, קשור בעסקי העצים של חמיו, ועוסק בהשכלה ובדקדוק עברי.

בנו, גיאורג קרנובסקי, נולד בברלין וגדל בה וסופו שנעשה רופא ומשמש בתפקיד זה בצבא הקיסרי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אהבתו העזה לרופאה היהודייה בת־גילו אילזה לאנדוי אינה באה על תיקונה. אילזה אדומת־השיער והפעלתנית משקיעה את כל כוחה בתנועת הפועלים הגרמנית ואינה מוכנה להשתעבד לגבר, והוא נושא לאישה את האחות הרחמנייה תרזה הולבאק, בת למשפחה גרמנית אמידה שירדה ממעמדה לאחר המלחמה. אחיה של תרזה, האוברלויטננט המובטל הוגו הולבאק, עתיד להיות אחד מחסידי התנועה הנאצית.

הדור השלישי במשפחה, והפרובלמאטי ביותר, הוא יגור, או בשמו המלא גיאורג יואכים הולבאק־קרנובסקי, בנם של גיאורג ותרזה. על רקע החברה הגרמנית והיהודית בברלין בשנות העשרים ובראשית השלושים [למאה ה־20], בצל הצלחתו הגדולה של האב כרופא־מיילד בעל מרפאה פרטית לעשירים, וקשרים חברתיים רבי־עוצמה, צומח הנצר המדולדל, המסובך והמעניין ביותר למשפחת קרנובסקי יגור.

יגור, בעל העיניים הכחולות והשיער השחור, מעריץ את דודו הגרמני הוגו הולבאק ובז לאביו היהודי. המדים, הדגלים, השירים והתהלוכות הנאציים קוסמים לו. אך בבית הספר הוא נחשב ליהודי. המנהל הגזעני, מתוך קנאות להשקפתו, מפשיט את יגור ערום בפני כל התלמידים, בשעת הרצאה על תכונות הגזע השמי הנחות, והמלווה בהדגמה חיה. מאז אותה טראומה מסתגר יגור בביתו, שוקע בהזיות, ובמקום להזדהות עם מוצאו היהודי, מתחולל בו תהליך הפוך, שסופו להרעיל את כל חייו:

"דעתו לא סבלה חיבובי אימו לאביו. הוא הסתכל בעיניים עכורות בלילה, שעה שאביו היה מכבה את הנר בחדר־האוכל ונכנס עם אימו לקיטון וסוגר את הדלת אחריו. אימו היתה סורקת ארוכות קודם שינה את שערותיה הארוכות, הצהובות, גוללתן בצמות. בצמותיה הארוכות, בשמלתה הרפיפה, בהירה, מלאה ועגולה, נשית, היתה בעיני יגור היפה הנשים, דומה לאותה אישה גרמנייה אידאלית המצויירת בירחונים, ישרה, עגולה, צהובה ובהירה. דעתו לא סבלה את המבטים השחורים, שהצליף אביו בנשיות הבהירה. הם הזכירו לו את ציורי־הלגלוג של חילול הגזע, גבר שחור־ראש ועקום־חוטם מחלל מלאך צהוב בצמות ארוכות וגדולות.

“פעמים היה דופק בדלת של קיטון הוריו, מוצא עילה על מיחוש שאחזו, כדי לבלבל על הוריו את ייחודם. בחלומות האהבה שראה אחר־כך, היתה האהובה דומה תמיד לאימו. שחרית היה מוטל במיטה עד עיצומו של יום, כדי להאריך בהיעלם חרפת נעוריו מעין אימו, המציעה בעצמה את מיטתו מיום שנסתלקה המשרתת.” (עמ' 296־297).

יגור משקיע עצמו בהעתקת קאריקטורות של חילול־גזע מתוך עיתונים נאציים, בהם מלאך נשי צהוב מתפתה לשולחני עב־שפתיים, מסולסל־ראש ועקום־חוטם. כאשר האב מגלה זאת, אינו מתאפק וסוטר לבנו, והלה קורא לו בשם: “יהודי!”

שנאה גזעית    🔗

לאחר אותו מקרה מחליט הד“ר גיאורג קרנובסקי לעקור מגרמניה יחד עם כל משפחתו. לאחר מאמצים הם מצליחים להגר לארה”ב. במערבו של האי מנהטן, על שפת ההדסון, מתקבצת מושבה של עקורי גרמניה. ר' דוד קרנובסקי נעשה שמש בבית הכנסת “שערי צדק”, בנו גיאורג נאבק בקשיי לימוד השפה ואיבת הרופאים המקומיים, כדי לקבל רישיון עבודה בניו־יורק.

ואילו יגור הולך מדחי אל דחי. הוא סולד מקרובי משפחתו היהודיים בניו־יורק. רואה עצמו כגרמני, בן לגזע עליון, מנסה להתחבב על צהובי־השיער, הגבוהים והלא־יהודים שבבית ספרו. גישה מוזרה זו של פליט חצי־יהודי המזדהה עם רודפיו הגרמניים מעלה עליו לגלוג ותמיהה, והוא נעשה גמגמן ומוזר. בטירופו הוא מציע לאימו לברוח עימו יחד חזרה לגרמניה. יחסו המסובך של נער בגיל ההתבגרות לאביו לובש כאן צורה של שנאה על רקע גזעי.

יגור בורח מהבית, משתקע בשכונה הגרמנית יורקוויל, ונעשה כלי־שרת בידי איש־ביון גרמני, הומוסכסואל מזדקן, המנצל את להיטותו של הנער להוכיח את נאמנותו לגרמניה, ולהיעשות “ארי של כבוד”. מאוכזב ומנוצל הורג הנער בהתקפת חימה את מעסיקו הנלוז, ושולח יד בנפשו על מדרגות בית הוריו.

הספר מסתיים במאמציו של ד"ר גיאורג קרנובסקי להציל את בנו, בניתוח חירום הנעשה בדירה, באותם מכשירים שהובאו מגרמניה וטרם נעשה בהם שימוש בארץ החדשה.

המילים הנשכחות    🔗

י. י. זינגר הוא מספר טבעי ובעל מלאכה חרוץ, לפי מיטב מסורת הסיפור של סופרי האידיש. ריאליסט, היודע לצייר תקופה ולהעמיד גלריה של דמויות, כל אחת בעלת ייחוד משלה, ולכתוב גם על ההווה מתוך נקודת מבט של ריחוק אפי. לסכם תקופה בתך התרחשותה או סמוך מאוד לאחריה. ועם זאת, יש יותר משמץ סכימאטיות בחיתוך הדמויות, וכמו חסר רובד נפשי עמוק יותר, זה שמעבר לאיפיון הסיבתי והחיצוני.

תירגומו של מ. ליפסון חגיגי ומהוקצע, אך דומה שאילו ביקשה ההוצאה להדפיס מהדורה חדשה של הספר, ראוי היה לערוך את התרגום, ולשנות בו כל אותם ביטויים ומילים שלא נשתגרו בעברית המדוברת, כנתינתם ברשימת ביאורי המילים שבסוף הספר:

בלס – בוחן ובודק עצים. גווז – שמש משרת. גתפנות – גסות, המוניות. דייל – מלצר. דלוסקמה – תיק. דפתר – פנקס. הזחח – דחה בזלזול. זיג – פראק. חילק – דג־מלוח. חיס – יחס, יוחסין. טלאיר – מטליא טלאים. טפלים – תינוקות. טצדק – תחבולה. טרטן – היה בשיווי־משקל. לבוד – מחובר. מטרופס – חוב, עונש. נחתומר – מאפייה. סרבל – מכנסיים רחבים. פלטר – מוכר פת. צורב – צעיר. צחפת – במה, דוכן. קמטר – ארון. קפיל – טבח, מבשל. קרר – נוהג בקרון. רתיון – חנינה, רחמים. שריק – חלק, חלקלק. תכה – שולחן קטן.

* י. י. זינגר: “בית קרנובסקי”. תירגם מ. ליפסון. “לדור”, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תש"ו 1946. 500 עמ'.