רקע
אהוד בן עזר
"האם הציונות משעממת?" – בעקבות "חולמים ולוחמים" ליעקב יערי־פולסקין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1922, 1964

פורסם בביטאון “מן היסוד” ביום 7.1.1965


בעת האחרונה הגיע לידי ספר די “עתיק” שיצא לאור במהדורה חדשה, והוא ממין הספרים המלאים “ציונות”. שם הספר: “חולמים ולוחמים” מאת יעקב יערי־פולסקין, הידוע לקורא העברי מספריו הרבים שעיסוקם תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל.

מהדורתו הראשונה של הספר הופיעה בפתח־תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בהוצאה פרטית – שהיא סיפור לעצמו. מהדורתו השלישית של הספר, שעודכנה והושלמה, הופיעה לאחרונה בהוצאת מ. מזרחי. הספר מכיל חמישים ותשע מונוגראפיות היסטוריות מחייהם ומפעולותיהם של ראשונים ומייסדים: מן הבארון רוטשילד, קארל נטר, יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – ועד לברנר, אנשי העלייה השנייה ודגניה, א.ד. גורדון, אנשי “השומר”, טרומפלדור, רופין, ז’בוטינסקי, אהרונסון, וייצמן ועוד רבים אחרים ששמותיהם ידועים, וחלקם ששמותיהם לא נחקקו באותיות זהב, אלא “עמך” ישראל שטיפוסיהם ודמויותיהם נרשמו בזיכרונו של המחבר מתוך היכרות אישית והתנסות בחוויות משותפות.

אחרי שגמרתי את קריאת הספר שהוא, לדעתי, ספר מרתק למדי – שאלתי את עצמי שאלה מעט “אפיקורסית”: האם באמת תולדות הציונות הן כה משעממות וחסרות־חיים בשביל הדור הצעיר בארץ, שהגיע לבגרות החל משנות הארבעים של המאה הנוכחית [המאה ה־20] ואילך? או שמא דווקא אלה שחזרו והתאוננו בפנינו ללא־הרף על הנוער אשר שם את הציונות וכל הכרוך בה במרכאות – אולי דווקא אלה המתאוננים – נוח להם שכך המצב והם האחרונים שיהיו חפצים באמת ברינסאנס של קורות הציונות ותולדות היישוב היהודי בארץ, רינסאנס אידיאי אשר יוכל להוכיח, כי תולדות ההתיישבות אינן כה מתקתקות כתוכניות “היו זמנים” ושאר המוצרים הסאכאריניים של הנוסטאלגיה שהיא לעיתים מפוברקת – אלא פרשיות מרות־כלענה ומרתקות במידה רבה, פרקי־חיים מאלפים, אכזבות מרות, שנאת־אחים ושנאת־חינם, אכזריות, עוולות ומישגים, אם מתוך תמימות ואם מתוך ציניזם – אשר לשומעם בלבד תסמרנה שערות הקורא!

ובכל זאת – ציונות במובנה הנעלה, באותו הכרח אחד, שאין כנראה שני לו, לתקוע יתד בארץ זרה ומתנכרת ולו גם במחיר ניפוצם של מרבית האידאלים החברתיים של מרבית הזרמים שלקחו חלק ביישוב הארץ – מאחר שאין כמעט תנועה אחת שלא עשתה בזמן מן הזמנים את ההיפך הגמור במציאות שבה פעלה – לבד אולי מאותה ההזדהות הפשוטה והראשונית עם ארץ־ישראל.

תהליך ההתמסדות של קדושי הציונות ותנועת־העבודה ההופכם לשמות של רחובות, כפרים, אולמי־תרבות ופרסים ספרותיים – נוטה להשכיח לעיתים את מרירות חייהם, את אכזבותיהם של אותם אנשים עצמם בחייהם, וכיצד רבים מהם נזרקו בתקופה זו או אחרת על ידי ממשיכיהם, תלמידיהם, או חבריהם הטובים ביותר לאותו זרם מפלגתי.

שנותיהם האחרונות של א.ד גורדון ו־י.ח. ברנר הן דוגמא אחת מיני רבות. הרצל, טרומפלדור, ז’בוטינסקי, מיכאל הלפרין, יוסף ויתקין, ד"ר יעקב כהן־ברנשטיין ויהושע איזנשטאדט (ברזילי) – איש־איש מהם בדרכו שלו, מי במוות חטוף מי מתוך תיסכול ארך־ימים – לא זכו לראות בהשלמת מפעלם, ולא פעם היתה עצם המרירות שנלוותה להקמתו הגורם הראשון במעלה למותם קודם זמנם.

תולדות היישוב מלאות בקדושים שחייהם משמשים אולי דוגמא חיובית מן הבחינה המוסרית והאידאית, אך מכל יתר הבחינות היו אלה חיים של אנשים שלא ידעו לעיתים שעה של קורת־רוח, של מנוחה ואושר. לצערנו, רבים מאותם מורים ו“מורי־הדור” שראו לעצמם חובה “להנציח” את זכר הראשונים ולחנך לאורם – הדגישו מתוך פראזיולוגיה נפוחה ומתייהרת את הצד “החיובי” שבהקרבה וב“קדושה”, אך התנכרו לצד האנושי והאישי וללקחו – מאחר שלא תמיד היה צד זה נאה ומרומם ביותר.

“מורי־הדור” הללו, ולא שומעי־לקחם מקרב הצעירים – הם שגרמו במישרין לשימת הציונות במרכאותיה המפורסמות. זוה מביא אותי למחשבה הנוספת, כי לא דור הצעירים אלא אבותיו ומנהיגיו הם אלו הדוחפים באופן ישיר והם גם הנהנים בעקיפין משימת הציונות במרכאות ובמחסני־הגרוטאות כאחד.

ישנם דברים רבים אשר לגביהם מעדיפים את השקיעה בתהום הנשייה ואת השיכחה על פני העלאה חוזרת של פולמוסים ותקופות המביאים עימם חשבון־נפש נוקב ומסעיר גם לאשר מתרחש בישראל כיום. אמנם ראינו לאחרונה שימוש מבריק בפרשיות מן העבר – אך שימוש זה היה לשם חשבון ולא לשם חשבון־הנפש, וקשה לשער כי מסקנדלים בלבד תצמח לנו רוויזיה רעיונית הבוחנת את ההווה לאור העבר וחוקרת אחר שורשיהן של מיני שגיאות ועיוורון אידיאי ופוליטי שאת פירותיהם הבאושים אנו אוכלים עד היום.

ואם יקום אי־פעם רינסאנס אידיאי של העלאתם בפרופורציה והערכתם מחדש של תולדות הציונות – נקל לשער, כי הסובלים הראשונים יהיו ללא ספק אלה השופכים כיום דמעות תנין על ירידת קרנה של הציונות ועל שימתה במרכאות, ויחד עם זאת נהנים עדיין מגביית הריבית על הקרן שאינה קיימת אלא בציורם המתקתק, המונוליטי, והמשעמם־להחריד מתולדות הציונות ויישוב הארץ, ציור שמידת האמת שלו כשיעור הדימיון המנפח עד לימינו אלה עצרות־יובל וכנסי־תעמולה וכרזות־רחוב.


הפלגתי למסקנות בטרם עמדתי לציין את מקורן, שחלקו בא מתוך אסוסיאציות העולות עם קריאת ספרו של יערי־פולסקין, אשר היטיב לתפוס אווירה זו בה ניפוח התעמולה והמאבק־האידיאולוגי מבקשים לעיתים לכסות על כיעורם ועל ניוולם של חיי היום־יום.

אחד הסיפורים היפים בספר הוא תיאור ביקורו הראשון של ביאליק בארץ־ישראל בשנת תרס“ט (1909). בעת ששהה המשורר ברחובות נערכה עצרת־עם לכבודו, הנוער כיבדו ביריות בלי־סוף באוויר – והמבוגרים בנאומים לכבודו שלא חדלו אף הם. סבלנותו של ביאליק פקעה, הוא קם והפסיק את הנואמים, ביקש מאחד מחברי ועד־המושבה להורות לחדול מן ה”פאנטזיה" של היריות, והרים קולו מבלי שיטרח להיראות מעודן־מדי בעיני הנוכחים:

"זה אלפי שנים אני יורים יריות לריק. אך צחוק אנו עושים ביריותינו. יודעים בארץ־ישראל לירות עם קבלת אורחים ציוניים. ובמקרים כאלה אנו נעשים ל’גיבורי ישראל'. אולם הגיע הזמן שנחדל מיריות כלפי מעלה ונשים ליבנו היטב לנעשה פה על הארץ. – יהי זה דברי אליכם: ‘הצניעו לכת!’ – – עשו את עבודתכם בשקט, בלי רעש, בלי שאון זול וטאראראם ריק, בלי נאומים ארוכים ובלי יריות ריקות ללא מטרה, לאין צורך – – "


ביפו ערכו נשף־פרידה לביאליק לפני צאתו את הארץ. במודעות ששלחו מסדרי־הנשף אל המושבות היה כתוב, כי מלבד המשתפים בדקלום ובזימרה יקרא ביאליק יצירה חדשה משלו אשר לא ראתה עוד את אור הדפוס. האינטליגנציה היפואית וחלק גדול מפועלי המושבות הקרובות באו אל נשף־הפרידה תוך ציפייה רבה. הכול באו לראות את ביאליק ולשמוע מפיו את יצירתו. ומה רבה היתה ההשתוממות, בהחל ביאליק לקרוא את הסיפור “מארינקה” – על שם נערה רוסית, – (אשר נדפס לאחר מכן ב“השלוח” בשינוי שם “מאחורי הגדר”), וכאשר עשה ביאליק הפסקה קלה בקריאתו, קם העסקן מנחם שיינקין וקרא אליו ברגש:

“אליך ביאליק משוררנו הלאומי, פונה אני בקריאת־כאב מקרב ליבי. זכינו כי תבקר את ארצנו, עברת אותה לאורכה ולרוחבה, מדן ועד באר־שבע, ראית את כל ערי היישוב העברי ומושבותיו. בעינך עין משורר, ראית את החורבן הגדול של הארץ וגם ראית את עבודתנו, עבודת קומץ אנשים הממשיכים את מעשיהם מתוך אימוץ כל כוחות נפשם, ובכל זאת, לפני עזבך אותנו, בנשף־הפרידה שנערך לכבודך – לא מצאת לנכון, אתה משוררנו הלאומי, לקרוא באוזנינו דבר אחר, זולת מעשה בגויה שקורופינשטיכה, ובשיקצה שלה מארינקה, ובכלבהּ הנובח על יהודים באיזו עיירה נידחת ברוסיה.” – – –

עוד לפני שהספיק שיינקין לגמור פנה ביאליק נרגז אל הקהל:

“רבותיי! הדבר אשר שיינקין מאשים בו אותי בשם כולכם, אתם אשמים בו יותר ממני. הלא התחננתי לפני עורכי הנשף: אל תסדרו נשף לכבודי, כי אין בפי מילה חדשה להגיש לכם. פואימת־תחייה חדשה לא כתבתי לכם על הרי יהודה. אולם עורכי הנשף לא עזבוני, וטעמם ונימוקם עימם: עליהם להציל את הקופה הדלה של אגודת המורים, היקרה להם וגם לי. אף אני התחשבתי בעזרה החומרית הדרושה לקופה ולא יכולתי להיפטר מהשתתף בנשף. וכשהמסדרים ביקשו ממני לקרוא איזו יצירה בנשף, הודעתי מראש, כי אין איתי בלתי אם סיפור מחיי עיירתי הקטנה בשם ‘מארינקה’, וביקשתי מהם שבמודעות יפרשו [יפרסמו] ברור את שם הסיפור, למען לא יבוא הקהל לידי טעות. המסדרים לא עשו כבקשתי, ומה אני כי תלינו עליי? – ובנוגע לארץ־ישראל החרבה והעזובה, ששינקין מקונן עליה, אני יכול להבטיחכם שבסיפורי ‘מארינקה’ לא הוספתי אף כלשהו על חורבנה.”

אכן, “אנטי־קליימקס” הולם לפראזיולוגיה של עסקני־היישוב, ומפי ביאליק, שאת תוכחות הזעם והשינאה־העצמית שלו הפכו בבתי־הספר ובדעת הקהל למיתוס “חיובי” עד כי בעיני בני־הנעורים הוא מלוגלג כמשורר ה“ציוני” ביותר מבין כל המוכרים להם.

הרי זה אותו התהליך שחל בגיבוריה האוטוביוגראפיים של הציונות – הפכו את מרירותם וסבלם למיתוס “חיובי”, הפכו את המיתוס למוסדות, ובכך סירסו את דמותם בעיני הציבור והשרישו בתוכו שלל דעות־קדומות ושקרים־מוסכמים המונעים לעיתים את האפשרות לחקור באופן אובייקטיבי מה היו סיבותיהן של רגשות המרירות והתיסכול בקרב מרבית ה“קדושים” הללו, ואם אין מרירות זו מעידה על פגם סטרוקטוראלי שאת פירותיו אנו אוכלים עד לימינו אלה.

דרך משל – האם אין הסתבכויותינו הפוליטיות הפנימיות מעין ראי בו משתקפת אוזלת־ידה של האידיאולוגיה הציוני להתמודד עם השאלה הערבית על כל האספקטים הרחבים יותר המסתעפים משאלה זו ומדרך הטיפול בה?

או – האם קיימת בציונות מעין דיאלקטיקה המבטיחה לנו, כי עם שקיעתה ותצמח על חורבותיה אידיאולוגיה אחרת שיש בכוחה ללכד את הכיוונים השונים המתרוצצים בקירבנו – או שמא שקעה הציונות כאונייה במצולות־הים מבלי להותיר כל זכר אחריה?

יש לי הרגשה כי רוויזיה של הדעות המקובלות לגבי תולדות היישוב היהודי בארץ עשוייה אולי לתת לנו את הזעזוע הדרוש כדי לפתוח ביוזמות חדשות ולהיחלץ מן המחנק שהדרך שהלכנו בה עד כה המיטה עלינו.


הערה מאוחרת: דברים אלה נכתבו ב־1965, שנתיים ויותר לפני מלחמת יוני 67', תקופה שבמהלכה הסופר החשוב ס. יזהר כינה בביטול ובבוז את הדור הצעיר בישראל בשם “דור האספרסו”.

הוא כמובן טעה לא רק באשר לדרך הכנת הקפה הטעים שכבש מאז את העולם – אלא גם במשפט שחרץ על הדור של הצעירים שהביא את הניצחון של מלחמת ששת הימים, ומאוחר יותר, חרף הטראומה של מלחמת יום כיפור, אוקטובר 73' – הביא את ביסוסה של ישראל כמעצמת הי־טק עולמית ותרם להיותה מדינה משגשגת בת שמונה מיליון אזרחים.

מצד שני, גם אני הייתי אז נמהר מדי לבשר על שקיעתה של הציונות.

אהוד בן עזר


*

הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובא במקור קטע מתוך הפרק השביעי, “כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ”, בספרו של בן־עזר “בין חולות וכחול שמיים”

המלצות קוראים
תגיות