1960

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.9.1974

מבחינה ספרותית שייך פנחס כהן־ירדני לשבט התמימים של הספרות הארץ־ישראלית, שבט שרוב בניו עלומי־שם, וספריהם ידועים רק לכמה אספנים ומשוגעים־לדבר, או לבני־משפחתם של המחברים. אמנם, אחדים מהם קנו להם שם בארץ בפעילויות רבות ומגוונות, רחובות קרויים על שמם בערים ובמושבות הוותיקות, אך רק מעטים יודעים כי משכו בעט־סופרים וחיברו סיפורים או ספרי־מסעות מעניינים ונוגעים־ללב.

לעיתים אני שואל את עצמי – מה אתה מחפש בהם? הרי ספרות גדולה אין כאן, וודאי שלא ברק תרבות וידענות, שהם סחורה עוברת לסוחר באוניברסיטאות ובטרקלינים ובמוספי־הספרות. כלום בחוכמה אתה עושה שבמקום לרכוש שפות ותרבויות זרות נוספות, אתה שוקע יותר ויותר בדל"ת אמות של סופרים־חובבים מדורות קודמים?

ואני מוצא עצמי משיב לי שעצם ההשתקעות שלי כמוה כמחאה נגד אופנות ספרותיות מסויימות, ונגד מציאות ישראלית, שיש בה כל גורמי המתח העצבני שאינו מניח לך להתרכז בכתיבת “ספרות יפה”, וכל גורמי האדישות המנטרלים גם את יכולתך המוגבלת להשפיע באמצעות ספרות זו. וחוץ מזה אני מאמין בשורשים, ובספרות לוקאלית, ואין לי הרגשה שאוכל, אי־פעם, להוסיף לתרבות העולם משהו שצמיחתו לא היתה כאן, ואני מחפש.

ולכן אני מתעניין בספרים כל־כך לא־אופנתיים ולא חשובים למדע הספרות – כ“צמד שנשבה” לפנחס כהן־ירדני, וקורא ללא ביקורתיות את סיפוריו הטובים והפחות־טובים כאחד.

ילדות במטולה    🔗

פנחס כהן (1887–1956) נולד בזיכרון־יעקב, ועם ייסודה של מטולה עברו הוריו אליה. הוא למד במטולה וב“חדר” בצפת. בוגר מקווה־ישראל, קיבל תואר אגרונום בבית הספר הגבוה לחקלאות בברלין. ארבעים שנה הורה מדעי־הטבע בבית הספר הריאלי בחיפה. יסד את המכון הביולוגי בחיפה (הקרוי על שמו) ואת גן החיות על הכרמל, והיה מנהלם הראשון, וכן יסד את אגודת “המשוטטים”, תנועת הצופים־המשוטטים, איתם טייל הרבה בשבילי הארץ והדריכם בבקיאותו הרבה. תיאורי־טבע וסיפורי־טבע החל מפרסם בעיתוניו של בן־יהודה ב־1905, וכן ב“העומר”, “הפועל הצעיר” ו“העולם”.

במשך השנים פירסם ספרי הדרכה בנושאי ידיעת ארץ־ישראל, ביולוגיה והתנהגות בעלי־חיים בטבע ובשבי. קובץ סיפוריו היחיד יצא לאור אחרי מותו, והוא מחזיק שבעה־עשר סיפורים אשר רובם ראו אור בכתבי־עת שונים (וחבל שלא צויין בספר מתי ומהיכן נדפס כל סיפור).

כרובם המכריע של סיפורי הז’אנר הזה – בנויים גם סיפוריו של פנחס כהן סביב לשני צירים מרכזיים: החווייה האוטוביוגראפית וסיפורי־מסע. מיטב הסיפורים הם מעולם ילדותו של פנחס כהן במטולה: “צמד שנשבה”, “חרישי הראשון”, “עץ הרימון” ו“אבני־הכוחל”. סגנונו של פנחס כהן אופייני לתקופה הרומאנטית של הספרות הארץ־ישראלית: מטבעות־לשון תנ“כיות בתוך שפה עברית המבקשת להיות מודרנית ושימושית. נטייה לפוריזם, כלומר לטוהר לשוני, מתוך שאיפה רומאנטית של החזרת השם העתיק, ושיחזור לשוני־סגנוני. מציאת שם עברי מן המקורות לכל מקום גיאוגראפי, פריט חקלאי, בגד וכיוצא־באלה. מציאת מקבילות בעברית תנ”כית לכל צורות ברכה ודיבור ולתיאור הווי של חיי הערבים בארץ; והמייחד את כתיבתו של פנחס כהן זו בקיאותו הרבה, הבאה לביטוי בהרבה מילים ושמות ששימושם כמעט אינו ידוע לקהל הרחב, ועל כן טרח והוסיף, או שמא עשה זאת עורך הספר – את הסברן בהערות שוליים.

אוייב עריץ ונפלא    🔗

“עץ הרימון” הוא סיפור אגדי־למחצה מתקופתה הראשונה של מטולה. בלילות יורים הדרוזים, תושביו־לשעבר של הכפר, לעבר היהודים הגרים בבתיהם. ובחצר־ביתו של הנער־המספר נמצא עץ רימון שזה עתה הבשילו פירותיו. בלילה חומק הנער בחשאי לראות את רימוניו, והנה הוא פוגש ליד העץ דרוזי חסון ופגיון בידו, מחמוד פיאד, המפקד על כל ההתנכלויות למושבה החדשה. שיחה מעניינת, חלומית, מתרקמת בין הדרוזי, הבא לפקוד את עץ הרימון אשר בצילו גדלו ילדיו, לבין הנער היהודי אשר אינו רוצה לדעת מניין נובעת השנאה העזה.

במהלך השיחה, שאיום של אלימות בה, קוטף הנער היהודי את שלושת הרימונים, ביכורי העץ, ומבקש מן הדרוזי למסור אותם מתנה לבנו, ואז:

הדרוזי נשאר עומד כשאגרופו קפוץ, מוכן להנחית עליי מהלומה עזה. פתאום הרגשתי שכף ידו הגדולה לוחצת על ראשי ואצבעותיה מחליקות על עורפי וסנטרי. כנפי כפייתו נתבדרו ופניו מכורכמי השמש והרוח נגלו לפתע בכל צערם. נחשול עבר מגופו וזרם כלהבה לאורך שדרתי, עיניי נתקשרו דמעות. איזו יד! אלו אצבעות! כשל אבא, לכל דבר… צעקה נחנקה בגרוני והלטתי פניי בכנף אדרתו המחוספסת, כמתוך עילפון חשתי דחיפה אבהית נמרצת וקול־דברים נתקע סמוך לאוזני:

“לא הרימון עיקר שעה שהלב מלא דאבה. עלה על משכבך, יא־וְלַד! בטרם יקרא הגבר חייב אני להרחיק לכת.”

“איזה אוייב עריץ נפלא!” הרהרתי לי בליבי. שמחתי שנטל עימו את הרימונים בשביל בנו. (עמ' 43).

בקטע זה מגולמת כל תחושת עולמו של פנחס כהן כלפי הערבים, אשר עימם וכנגדם צמח מילדותו. וגישה זו אופיינית לספרות הרומאנטית שהחלה נכתבת בארץ בעיקר בראשית המאה [ה־20], בימי נעוריו של פנחס כהן, ואילו ב“ימים ולילות” (1926) לנתן ביסטריצקי־אגמון באה לידי העצמה תחושה זו של ראיית הערבי כדמות בעלת שתי פנים – של אב קדמון־חדש ואוייב כאחד.

אהבה ראשונה    🔗

הסיפור “אבני הכוחל” מגלה פנים אחרות בעולמו של פנחס כהן. “עיניים כחולת היו לה לבלהה, בת כפרי בגליל העליון, כחולות כשחק בליל־חורף עז ובהיר.” (עמ' 58). אהבתו של הנער־המספר, בן התשע, לבלהה הצנומה, בת הרוקח ממטולה, בעלת העיניים הכחולות המופלאות, מתוארת ברגישות רבה, תוך העלאת עולם מיוחד של ילדות גלילית, על משחקיה המיוחדים, הווי חיים ומראות נוף.

הסיפור מסתיים בתיאור פגישה, לאחר שנים, עם בלהה כבויית־העיניים, בבית בעלה, בחיפה, סוכן הביטוח, אשר לו שודכה. ואף שאין סופו של הסיפור מצטיין מבחינה אמנותית, הריהו מצליח להעביר את מלוא הרגשות שמעוררת לאחר שנים הפגישה עם אהובה ראשונה, שדהתה, וצבעיה האפירו.

שאר הסיפורים בקובץ הם, כאמור, בעיקרם סיפורי מסע ונוף: בכרמל, בערבת מואב, על היבוק, באוהלי בני צ’חר, באום אל קנטור, ממזרח לכנרת, באל־חוצן, שפרעם, אעבלין, פקיעין, הגלעד ותרשיחה.

אם יקום יום אחד במאי סרטים ישראלי רגיש וכישרוני, וירצה לעשות סרט על ילדות במושבה בגליל העליון לפני שבעים ושמונים שנה – ימצא חומר רב ערך בסיפוריו של פנחס כהן.

* פנחס כהן: “צמד שנשבה”. סיפורים. הוצאת “מסדה” בע"מ, תל־אביב, 1960. 178 עמ'.