רקע
אהוד בן עזר
"השבועה" ליחיאל יוסף ליבונטין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1931

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.7.1975


אין ספק, כי שעה שכתב ברנרד מלמוד את ספרו “יום הדין” (במקור: “המתקין”, 1966) לא שמע כלל על סופר עברי נשכח בשם חושי הארכי ועל רומן שלו “השבועה”, שהופיע בתל־אביב בראשית שנות השלושים [למאה ה־20]. ועם זאת, מפתיע דמיון הנושא והתקופה בשני הרומאנים.

גיבורו של מלמוד, היהודי המתבולל, חסר התודעה הלאומית, יעקב בוק, בן־דמותו של מנדל בייליס, עושה דרך ארוכה ומכאבת, בעקבות עלילת־הדם שהואשם בה, אל הכרת שורשו הלאומי והזדהותו עם יהדותו, בתור מצב חילוני־פוליטי, מצב של סבל קיומי ללא האידיאה של אלוהים וללא אלוהים של הברית.

ניקולאי אנדרייביץ טראכטנברג, גיבור “השבועה”, עושה דרך דומה, בתקופה דומה, השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה; אך רקעו הביוגראפי והחברתי של טראכטנברג שונה לחלוטין מזה של יעקב בוק. בוק הוא בעל מלאכה יהודי, משכיל־למחצה, משכבה חברתית לא־גבוהה, הנקלע שלא־בטובתו להיות גיבור לאומי.

ואילו טראכטנברג הוא פרוֹקוּרוֹר, תובע של בית המשפט, פקיד צעיר, נוצרי, בעל קשרים משפחתיים מצויינים במוסקבה ובפטרבורג, ועתיד מזהיר בשירות הממשלה. ומנקודה רמה זו הוא מתחיל את מסעו הממושך והרומאנטי – אהבת נערה יהודייה, הכרת היהדות על בעיותיה הלאומיות הדתיות והתרבותיות, ולבסוף גילוי מקורו היהודי ושיבה אליו עד לידי החלפת שמו וזהותו וניתוק כל קשריו המשפחתיים והחברתיים עם בני משפחת דודו, הרופא היהודי־המומר, שגידל אותו כל השנים והסתיר ממנו כי שריד יחיד הוא להוריו שנהרגו בפרעות.


קורבן על מזבח האהבה

תחילתו של הרומאן בעיר הצפונית זרען (מעניין מה מקור השם, ואיזו עיר שימשה לליבונטין דגם לספרו), בנשף סטודנטים. קלאבוחוב, צעיר רוסי מעשירי המדינה, וטראכטנברג, מתוודעים בנשף לשתי עלמות יהודיות, מריה אוסיפובנה ברגסון, בתו של הרופא המקומי, וסופיה ברשדסקי, בתו של בעל המינסרה הגדולה מיכאל ברשדסקי. קלאבוחוב מתאהב במריה, וטראכטנברג בסופיה.

דרכי שני הזוגות שונים מן הקצה אל הקצה. מריה ממירה דתה ללא הרהור נוסף, ואף ללא קרע עם משפחתה המתבוללת, ויוצאת לקראת קריירה של זמרת במוסקבה.

מסובך וממושך יותר הוא הקשר בין טראכטנברג לסופיה. זמן רב עובר עד שהם מרשים לעצמם לגלות זה לזה את המתרחש בליבם, וגם אז ברור לסופיה – היא את דתה לא תמיר. לה אין עתיד ברוסיה ובנצרות. היא לומדת במוסקבה ביולוגיה ורפואה, והרעיון הציוני כובש את ליבה. היא מציגה בפני טראכטנברג את הדילמה שלהם: אין היא מוכנה להמיר את דתה, כחברתה מריה, ו"אם אני אומר לך, ניקולאי אנדרייביץ' את הדברים האלה: שמע־נא, יקירי, אהובי!.. אנו אוהבים איש את רעהו, אנו נהיה מאושרים… היה אתה יהודי!.. יהודי באופן רשמי ויהודי המסור לענייני עמו ולהקדיש לו את מיטב כישרונותיו, מאמציו, ידיעותיו… המוכן אתה להביא קורבן כזה על מזבח אהבתנו?!.. (עמ' 169. חלק א.)

טראכטנברג נרתע, ובכך מסתיים חלקו הראשון של הרומאן.

חלקו השני פותח בתפקיד חדש שהוטל על טראכטנברג, לחקור בפרשת רצח נער נוצרי, שמאשימים בה יהודי.

“אילו היה הדבר פשוט בפני עצמו, כי יהודי או איש אחר הרג נער אחר – לא היה כדאי להטריד את כבודו, כי גם שם יש פרוקורורים וחוקרי דין שלא יעוותו משפט,” נאמר במכתב שמקבל טראכטנברג מלשכת שר המשפטים, “אבל בעניין הפלילי הזה ננעץ דבר חשוב אחר: הרצח הוא רצח דתי, ומנקודת מבט של ההנחה הזאת יש לכוון את החקירה. כידוע מאשימים את היהודים, או אולי רק כיתה אחת שלהם, שהם צריכים לדם נער נוצרי בשביל מנהגי דתם, וכידוע התעוררו כבר פעמים אחדות נגדם משפטים כאלה. אבל מכיוון שהיהודים מאוחדים בהתבדלותם וכל הקהל מגן על היחיד ואינם חסים על הוצאות לארגן הגנה על הנאשם בידי עורכי־דין, מלומדים, עיתונאים – לכן אני סבור כי כבודו יתאמץ לתת לחקירה את הכיוון הנכון ויתכן את כתב־האשמה.” (חלק ב. עמ' 7).

טראכטנברג, אשר העניין היהודי ודמותה של סופיה ממלאים את כל ליבו, עושה עבודתו נאמנה, כאותו חוקר הגון ואומלל, צ’יצ’יקוב, בספרו של מלמוד. והוא מעלה בחקירתו כי כל העניין אינו אלא עלילת דם שטפלו על יהודי, וכי אשמים הם המאשימים ולא הנאשם.

בתמימותו הוא סבור כי תוצאות עבודתו יזכוהו בהערכת הממונים עליו, אך כמובן, לא כך קורה. מסקנות חקירתו מעוררות עליו רוגז רב במיניסטריון המשפטים, ונשלחת אליו פקודת התמנות לפרוקורור בעיר קראסנויארסק אשר בסיביר, כלומר מעין הגלייה.

מאורע זה הוא מיפנה בחייו. ברשדסקי, אביה של סופיה, מגלה לו ברמז שייתכן שיהודי הוא, וכי הכיר את הוריו. טראכטנברג נוסע לפטרבורג, אל משפחת דודו המומר ובנות־דודו שהן כאחיות לו ומעמדן במרומי החברה הפטרבורגית, מגלה את פרשת מוצאו היהודי תוך ויכוח מר עם דודו. ומשם נוסע הוא אל העיר בלטה, מקום קבורת הוריו. חוזר למקורו היהודי, משנה שמו לעזריאל, וכותב מכתבי אהבה והתגלות־הנפש לסופיה אהובתו. הזמן – החודשים פברואר־יוני 1914.


שבועה לאומית

פורצת המלחמה. פקודת הגיוס מוצאת את טראכטנברג בטרם שב “למצבו האזרחי הקודם” והוא מתמנה קצין משפטים במטה הצבא הרוסי. סופיה משמשת כרופאה בבית־חולים לפצועי החזית. בסיום הרומן אנו מוצאים את עוזי טראכטנברג1 לאחר כחמש שנים בברלין. הוא פוגש במקרה מכר יהודי־ציוני ברחוב, נחומוביץ, ושואלו על משפחת ברשדסקי.

מתברר שהם גרים באחד הרחובות בשרלוטנבורג. הפגישה עם סופיה מרגשת. מתברר כי טראכטנברג נקלע בין מחנות ה“לבנים” וה“אדומים” ולבסוף הקים עם עוד בחורים יהודיים גדוד קטן, אשר ניסה להגן על יהודי אוקראינה בתקופת הפרעות שלאחר המלחמה.

הסיפור מסתיים בדברי סופיה על מטרתם המשותפת. היא מזכירה לו את השבועה אשר השביעו אביו טרם מותו, להיות יהודי נאמן לדתו ולעמו ולהקדיש את כל שנות חייו לטובת עמו, ואומרת:

“עוזי יקירי! נאזור יחד את התאמצותנו, את מרצנו, נקדיש את חיינו – למען עמנו השסוי והבזוי, המפוזר והמפורד, והמתאמץ עתה לקום לתחייה… נרים יחד עם כל הבאים לבנות את הארץ – את דגלנו הלאומי… ובעבודתנו זאת המאוחדת נמצא את אושרנו…” (חלק ב. עמ' 141).

גיבורו של ליבונטין מגיע אפוא למסקנה לאומית־ציונית, שונה מזו של יעקב בוק. מלמוד כתב רומן היסטורי הבא לבטא בעיקר את בעייתיות קיומו הלאומי־חילוני של יהודי לא־ישראלי כיום. בעוד ליבונטין כתב רומן על רקע תקופתו וחיי דורו.


יחיאל יוסף ליבונטין (1861–1936) היה אחיו הצעיר של זלמן דוד לבונטין, ממייסדי ראשון־לציון ומחבר הספר “לארץ אבותינו” (“ספרי דורות קודמים”, “הארץ”, 20.10.1972). יחיאל יוסף נולד באורשה, בפלך מוהילב שברוסיה הלבנה. הוא סיים את לימודיו כמהנדס בבית הספר הגבוה להנדסה במוסקבה, ועבד עד המהפכה במפעלי הרכבת של הממשלה בפרס וברוסיה. היה פעיל בתנועת חיבת־ציון ו“בני משה”, עלה לארץ בשנת 1922 וחי בתל־אביב. הוא החל את כתיבתו בסידרת כתבות מפרס ב“המליץ” ב־1891, ולפני “השבועה” פירסם שני רומנים: “שמעון עציוני” (ורשה תרנ"ט, 1899) ו“מבין הערפל” (ורשה 1914). לאחר מותו יצאו שני קובצי סיפריו: “מן המיצר” (תרצ"ח, 1938) ו“בין תקווה וייאוש” (תרצ"ח, 1938).


* יחיאל יוסף ליבונטין (חושי הארכי): “השבועה”, רומן בשני חלקים וסיום. הוצאת בימ“ס “מוריה” תל־אביב, תרצ”א [1931]. המחיר 180 מא“י [מיל ארץ־ישראלי בתקופת המנדט. בלירה היו 1,000 מא”י]. לחותמי בימ“ס “מוריה” 125 מא”י. חלק ראשון 170 עמ‘. חלק שני 142 עמ’.


*

בין “השבועה” של ליבונטין ל“יום הדין” (המתקין) של מלמוד, הופיע מנדל בייליס גם בספרו של אשר ברש “כעיר נצורה”, סיפורה של תל אביב בראשיתה. שיצא לאור בשנת 1945:


הנה דמותו האפלה של גילר, אשר בחצות לילה בוקעת ונשמעת בפרבר זעקתו מקפיאת הדם, כקאראמאזוב האב:

“רוצח! מנוול!… בשלך אאבד את עצמי לדעת… רוצח! רוצח אב!” (עמ' 162).

גילר יוצא למרפסת ומכריח את נחום טרוי להיכנס אליו לשתות כוס תה. הוא מוכרח לדבר רעות בבנו: “בטוח אני, שיקרה אסון… או אני – או הוא… לשנינו אין מקום בעולם הזה…”

וגילר מתפרץ בווידוי המתחיל כך:

“העלילו עליי עלילות שקר וחבשוני כך וכך חודשים במאסר, ולבסוף – יצאתי לחופשי. כלום אין עוד בני־אדם, שהעלילו עליהם עלילת רצח ומשפטם יצא לאור והם חיי חיים נורמאליים ככל האדם?… אבל אין טעם בדברים האלה: אני שונה מהם, ‘גורלי’ אחר, עליי רובצת קללה היסטורית, לאומית… הוי, יאמין לי, מי שפגעה בו עלילה איומה כזו, אין לו מנוחה עולמית… כחלודה היא באה בנפשו, כארס של מקק, והיא מפעפעת ומחלחלת בו ועושה אותו נטול מן העולם…” (עמ' 164).

ומיהו גילר זה, בסצינה הקאראמאזובית המופלאה, המלוּוה ברישום דיוקנו מאת נחום גוטמן, המתארו כשהוא מהלך במרי רוחו? – ללא ספק שימש לו “מודל” מנדל בייליס בכבודו ובעצמו, אשר לאחר ששוחרר ממשפט עלילת הדם בקיוב, ב־1913, היגר לארץ־ישראל. תושבי הפרבר, מספר ברש, כבר נילאו לשמוע את גילר חוזר בפניהם על סיפור מאסרו ומשפטו. דיוקנו של האיש, לפי ברש, הוא של אדם רדוף שדים.


*

העיר הדמיונית

ביום שישי 9.5.75 הופיעה במדורכם “ספרי דורות קודמים” כתבתו של מר אהוד בן עזר, הנוגעת לספר “השבועה” של הסופר יחיאל יוסף לבונטין (חושי הארכי).

מר בן עזר כותב "תחילתו של הרומן בעיר הצפונית זרען (מעניין מה מקור השם ואיזו עיר שימשה לליבונטין דגם לספרו.")

הסופר י. י. ליבונטין התגורר זמן ממושך, והיה שותף עם אבי המנוח דוב ליבונטין, במפעל גדול לייצור מכונות חקלאיות בעיר מחוז ששמה ריאזן, הנמצאת במרחק של כ־150 ק"מ ממוסקבה.

אין ספק שהעיר ריאזן היתה הדגם של העיר הדמיונית זרען, על זאת גם למדתי מפיו של הסופר המנוח יחיאל יוסף ליבונטין – דודי.

בנימין ליבונטין

חיפה

“הארץ”, 20.5.1975


*

זהותה של זרען

העיר “הצפונית” זרען, המופיעה ברומן “השבועה” ליחיאל יוסף ליבונטין (“ספרי דורות קודמים”, 9.5.1975), ואשר על זהותה שאלתי, אינה אלא העיר העתיקה במרכזה של רוסיה ושמה ריאזן, והיא מרוחקת כ־200 קילומטר מדרום־מזרח למוסקבה – על זהות זו העמידני בנו של הסופר, אינג' אביגדור ליבונטין, וכן כתבו לי על כך א. גלוקמן, ג. אלקושי, ודניאל יעקובזון, נכדו של זלמן דוד ליבונטין, אשר מוסיף כי את יחיאל יוסף ליבונטין, שהיה דוד אימו, הוא זוכר בהיותו ילד קטן.

אביגדור ליבונטין כותב כי אביו עבד בתור מנהל קו הרכבת מריאזן ועד לעיר ולאדימיר, שהיה שייך לעסקן היהודי פולאקוב. לאחר שהרכבת עברה מידי פולאקוב לממשלה, היה יחיאל יוסף ליבונטין צריך להתפטר בגלל היותו יהודי. הוא פתח בית־חרושת למכונות חקלאיות, שנתקיים בידו עד למהפכה הקומוניסטית. לאחר־מכן עבר למוסקבה, ובשנת 1922 קיבל רשיון יציאה ועלה ארצה. הוא נפטר ב־1935. זאת ועוד: מריה ברגסון, אחת מגיבורות “השבועה”, שהתאהבה בבחור רוסי, היתה באמת בתו של רופא יהודי מקומי בריאזן ושמו יוסף סולומונוביץ אידלסון. רופא זה, שמת לפני שנים רבות, היה מתבולל וחשב שליהודים אין עתיד (ממש כתיאורו ברומן) אף כי היה לו מקום מכובד בבית־הכנסת.

אגב, בריאזן חי סולז’ניצין משנת 1957, לאחר שטוהר שמו והותר לו לעזוב את מקום גלותו במרכז־אסיה. הוא שימש בה מורה לפיסיקיה ולמתמטיקה בכיתות הגבוהות של בית־הספר התיכון, ובה כתב כמה מיצירותיו הגדולות כ“יום אחד בחיי של איוואן דניבוביץ'”, “במדור הראשון” ו“אגף הסרטן”.

אהוד בן עזר

“הארץ”, 6.6.1975



  1. מעניין אם הוריו של עוזי עילם, שנולד כעוזי טרכטנברג בקיבוץ תל יוסף בשנת 1934, קראו בשנת 1931 את ספרו של ליבונטין והחליטו להעניק לבנם את השם עוזי. בשנת 1954 התנדב עוזי עילם לצנחנים, השתתף בפעולת התגמול “חץ שחור” ברצועת עזה, וקיבל צל“ש הרמטכ”ל (שהוסב לימים לעיטור העוז) על עוז רוחו והדרך בה לחם ופיקד במהלך הפעולה. עילם הוא תת אלוף (בדימוס) בצה“ל, שימש כמנכ”ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה וכראש המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון, ואלה הם רק חלק מקורות חייו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות