רקע
אהוד בן עזר
שָׁאוּל־יַלְדָּה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

הָיֹה הָיָה יֶלֶד בְּשֵׁם שָׁאוּל וְהוּא הָיָה יֶלֶד כְּמוֹ כָּל הַיְּלָדִים קָם בַּבֹּקֶר וְשׁוֹבֵר בַּלָטָה, אוֹכֵל אֵיזֶה קִילוֹ אוֹ שְׁנַיִם גְּלִידָה לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר וְעָף לְבֵית־הַסֵּפֶר רָכוּב עַל מַטְאֲטֵא־סִילוֹנִי וּמַשְׁאִיר אַחֲרָיו שֹׁבֶל עָשָׁן לָבָן בַּשָּׁמַיִם. וּפַעַם, כְּשֶׁאֵחַר לָבוֹא לְבֵית־הַסֵּפֶר, הִתְנַצֵּל וְאָמַר שֶׁנִּכְנַס פַּרְפַּר בַּמָּנוֹעַ!

כָּל זֶה, כַּמוּבָן, הָיָה קוֹרֶה בַּחֲלוֹמוֹתָיו־בְּהָקִיץ. וּבֶאֱמֶת, שָׁאוּל לֹא הָיָה שׁוֹנֶה מִכָּל יֶלֶד אַחֵר: קָם בַּבֹּקֶר וְלֹא שׁוֹבֵר בַּלָטָה וְלֹא אוֹכֵל גְּלִידָה לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר אֶלָא שׁוֹתֶה סֵפֶל קָקָאוֹ חַם אַחֲרֵי שֶׁאִמָּא סִנְּנָה אֶת הַקְּרוּם, וּמַגִּיעַ לְבֵית־הַסֵּפֶר בָּרֶגֶל, כְּשֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּיַלְקוּטוֹ וְלֹא בְּהֶגֶה שֶׁל מַטְאֲטֵא־סִילוֹנִי.

וּבְכָל זֹאת הָיָה שָׁאוּל יֶלֶד שׁוֹנֶה וּמוּזָר מִילָדִים אֲחֵרִים בִּשְׁנֵי דְּבָרִים.

דָּבָר רִאשׁוֹן: הוּא הָיָה מַמָשׁ מְשֻׁגָּע אַחַר נַעֲלַיִם, סַנְדָּלִים, מַגָּפַיִם, נַעֲלֵי־בַּיִת, לֹא חָשׁוּב הַשֵּׁם, הַצּוּרָה וְהַגֹּדֶל, וּבִלְבַד שֶׁהַמִּבְחָר יִהְיֶה גָּדוֹל. אֶחָד מִתַּעֲנוּגוֹתָיו הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר הָיָה לָלֶכֶת גַם בַּקַּיִץ בְּמַגָּפָיו. לְיַד כָּל חֲנוּת נַעֲלַיִם הָיָה עוֹצֵר וְתוֹבֵעַ בְּתֹקֶף שֶׁיִּקְנוּ לוֹ עוֹד זוּג. וּבַבַּיִת הָיָה כּוֹבֵשׁ לְעַצְמוֹ אֶת נַעֲלֵי אָבִיו וְאִמּוֹ וּמְדַשְׁדֵּשׁ בָּהֶן שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת וְלֹא פַּעַם גַם נָפַל וְאַפּוֹ זָב דָּם אַךְ לֹא לָמַד אֶת הַלֶּקַח. וּפַעַם, כְּשֶׁבִּקְּרָה סַבְתָּא, הִצְלִיחַ לְהָסִיר מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי אֶת נַעֲלֶיהָ, שָׁעָה שֶׁנִּמְנְמָה מְעַט בַּכֻּרְסָה לְאַחַר הָאֲרוּחָה, וְהֶחְבִּיא אוֹתָן בְּחַדְרוֹ. וְרַק לְאַחַר חִפּוּשׂ מְדֻקְדָּק, וְהַרְבֵּה דְּמָעוֹת וּצְעָקוֹת, נִתְגַּלּוּ הַנַּעֲלַיִם.

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל כָּךְ שֶׁבַּחֹרֶף הָיָה מִתְעַקֵּשׁ לַחֲצוֹת שְׁלוּלִיוֹת בָּרְחוֹב בְּנַעֲלֵי הַבַּיִת הַחַמּוֹת שֶׁלּוֹ.

וְדָבָר שֵׁנִי: שָׁאוּל לֹא הָיָה אֶחָד, אֶלָא שְׁנַיִם, וְלֹא סְתָם שְׁנַיִם, אֶלָא יֶלֶד וְיַלְדָּה גַּם יַחַד. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הָיָה שָׁאוּל. אֲבָל כִּמְעַט כָּל יוֹם הָיָה מִתְעַקֵּשׁ שָׁעָה אַחַת וּמַחְלִיט שֶׁהוּא יַלְדָּה, וְקוֹרֵא לְעַצְמוֹ – שׁוּלָה. וּכְשֶׁשָּׁאוּל הֶחְלִיט לִהְיוֹת שׁוּלָה – שׁוּם דָּבָר לֹא עָזַר. הוּא הָיָה אוֹמֵר – אֲנִי רוֹצָה, בִּמְקוֹם – אֲנִי רוֹצֶה. וְלֹא הָיָה עוֹנֶה אֶלָא אִם כֵּן פָּנוּ אֶלָיו בְּשֵׁם שׁוּלָה, וּבִלְשׁוֹן נְקֵבָה – אַתְּ רוֹצָה לֶאֱכֹל? אוּלַי תִּשְׁתְּקִי? אַל תַּפְרִיעִי לְאַבָּא, וְכֵן הָלְאָה. וְלִפְעָמִים הָיָה נִכְנָס לְחֲדַר־הָאַמְבַּטְיָה, צוֹבֵעַ אֶת צִפָּרְנָיו בְּלַכָּה אֲדֻמָּה, מוֹרֵחַ שְׂפָתָיו בִּשְׂפָתוֹן, קוֹשֵׁר סֶרֶט בְּשַׂעֲרוֹתָיו, עוֹטֵף מָתְנָיו בְּמַגֶּבֶת, כְּמוֹ חֲצָאִית, וְיוֹצֵא כְּשֶׁעַל פָּנָיו מַבָּט תָּמִים וְטִבְעִי לְגַמְרֵי. הוּא לֹא הִתְחַפֵּשׂ. הוּא בֶּאֱמֶת הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא שׁוּלָה. הָיוּ לוֹ, כְּלוֹמַר לָהּ, שְׁתֵּי בֻּבּוֹת לְמִשְׂחָק בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה. וְהָיָה אוֹמֵר: שׁוּלָה רוֹצָה, שׁוּלָה כּוֹעֶסֶת, וּמִתְכַּוֵּן לְעַצְמוֹ בִּרְצִינוּת גְּמוּרָה.


יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהָיָה שׁוּלָה, דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת. אִמָּא הָיְתָה בַּחֲדַר־הָאַמְבַּטְיָה וְ“שׁוּלָה” פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת.

“יַלְדָּה,” אָמַר הָאִישׁ מִוַעַד־הַבַּיִת, “אִמָּא שֶׁלָּךְ בַּבַּיִת?”

“כֵּן. הִיא מִתְרַחֶצֶת.”

“אָז תִּמְסְרִי לָהּ אֶת הַקַּבָּלָה שֶׁל מִסֵּי הַוַּעַד.”

“תּוֹדָה.”

“מַה שְׁמֵךְ, יַלְדָּה?”

“שׁוּלָה.”

צָעֲקָה אִמָּא מִן הָאַמְבַּטְיָה: “שָׁאוּל, מִי זֶה?”

וְשָׁאוּל כַּמוּבָן שָׁתַק.

וְאִלּוּ הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת הִמְשִׁיךְ וְאָמַר:

“לֹא יָדַעְתִּי כִּי לְשָׁאוּל יֵשׁ אָחוֹת כָּל־כָּךְ נֶחְמָדָה. לָמָּה אַתְּ לֹא מִצְטָרֶפֶת אֶלָיו כְּשֶׁהוּא מְשַׂחֵק עִם חַגִּית שֶׁלָּנוּ?”

“אֵין לִי אָח.” אָמְרָה “שׁוּלָה”.

“שָׁאוּל!” צָעֲקָה אִמָּא בַּשֵּׁנִית.

“אֵינֶנִּי מֵבִין.” אָמַר הָאִישׁ. “אַתְּ לֹא הַבַּת שֶׁל הַגְּבֶרֶת בִּנְיָמִינִי?”

“כֵּן.”

“וּמִי זֶה שָׁאוּל?”

“אֲנִי.”

“אַתְּ?”

“כֵּן.”

“אֲבָל אַתְּ שׁוּלָה?”

“מִפְּנֵי שֶׁאִמָּא שֶׁלִי רָצְתָה כָּל־כָּךְ בֵּן, וּכְשֶׁאֲנִי יוֹצֵאת הַחוּצָה הִיא מַלְבִּישָׁה אוֹתִי בִּבִגְדֵי יֶלֶד וְקוֹרֵאת לִי – שָׁאוּל.”

“שָׁאוּל, אוּלַי תַּעֲנֶה לִי?”

“אַתָּה רוֹאֶה?” אָמְרָה “שׁוּלָה”, וּלְאִמָּהּ הֵשִׁיבָה – “תֵּכֶף אֲנִי בָּאָה, אִמָּא. זֶה הָיָה הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת.”

“מִי הָיָה מַאֲמִין?” מִלְמֵל הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת, “שִׁגְעוֹנוֹת שֶׁל הוֹרִים מוֹדֶרְנִיִּים! לֹא פֶּלֶא שֶׁהַיְּלָדִים יוֹצְאִים קְצָת מְטֻרְלָלִים!”

וְהִסְתַּלֵּק.


יָמִים אֲחָדִים לְאַחַר מִכֵּן עָבַר בֶּחָצֵר אָדוֹן רַמְגוֹלְסְקִי, זֶה שֵׁם הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת, וְרָאָה אֶת חַגִּית נֶכְדָּתוֹ מְשַׂחֶקֶת עִם שָׁאוּל. נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם וְאָמַר לְשָׁאוּל:

“שָׁלוֹם שׁוּלָה, יַלְדָּה נֶחְמָדָה!”

אָמְרָה חַגִּית: “סַבָּא, אַתָּה הִשְׁתַּגַּעְתָּ? זֶה שָׁאוּל!”

שָׁאוּל שָׁתַק וְאִלּוּ סַבָּא צָחַק וְאָמַר כְּאִישׁ הַיּוֹדֵעַ־כֹּל:

"בַּחוּץ קוֹרְאִים לָהּ שָׁאוּל, אֲבָל בַּבַּיִת –

שׁוּלָה. אִמָּא שֶׁלָהּ רָצְתָה מְאֹד בְּיֶלֶד, וְלָכֵן הִיא מַלְבִּישָׁה אוֹתָהּ בְּבִגְדֵי יֶלֶד."

“אוּיְשׁ, אֵיזֶה שְׁטֻיּוֹת אַתָּה מְדַבֵּר, סַבָּא. תַּגִּיד לוֹ מַשֶּׁהוּ, שָׁאוּל!”

פָּתַח שָׁאוּל וְאָמַר: “אֲנִי לֹא שׁוּלָה. אֲנִי שָׁאוּל. אִמָּא שֶׁלִי רָצְתָה נוֹרָא יַלְדָּה וְלָכֵן כְּשֶׁאֲנִי בַּבַּיִת הִיא מַלְבִּישָׁה אוֹתִי בִּגְדֵי יַלְדָּה וְקוֹרֵאת לִי – שׁוּלָה!”

“אֲבָל אִמָּא שֶׁלְּךָ קָרְאָה לְךָ מֵהָאַמְבַּטְיָה בְּשֵׁם – שָׁאוּל!”

“כְּשֶׁיֵּשׁ בַּבַּיִת אֲנָשִׁים זָרִים הִיא קוֹרֵאת לִי תָּמִיד בַּשֵּׁם הָאַמִתִּי שֶׁלִי!”

“נוֹרָא, נוֹרָא,” מִלְמֵל סַבָּא רַמְגוֹלְסְקִי, “מִי הָיָה מַאֲמִין? שִׁגְעוֹנוֹת שֶׁל הוֹרִים מוֹדֶרְנִיִּים. מָה פֶּלֶא שֶׁהַיְּלָדִים יוֹצְאִים קְצָת מְטֻרְלָלִים!”

וְהִסְתַּלֵּק.


יוֹם אֶחָד יָרַד שָׁאוּל לֶחָצֵר לָבוּשׁ כְּמוֹ שׁוּלָה. זוֹ הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁיָּרַד לָבוּשׁ כָּךְ לֶחָצֵר. הַיְּלָדִים סוֹבְבוּ אוֹתוֹ, צָחֲקוּ נוֹרָא, וְאֶחָד אָמַר:

“מָה זֶה כְּבָר פּוּרִים אֶצְלְךָ?”

“לֹא פּוּרִים.”

“אָז לָמָּה הִתְחַפַּשְׂתָּ לְיַלְדָּה?”

“לֹא הִתְחַפַּשְׂתִּי.”

“לֹא הִתְחַפַּשְׂתָּ?”

“לֹא. אֲנִי יַלְדָּה.”

“אַתָּה יַלְדָּה?”

“כֵּן.”

“אָז אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ?”

“שׁוּלָה!” הֵשִׁיב שָׁאוּל, אֲבָל מִשּׁוּם־מָה אִבֵּד אֶת בִּטְחוֹנוֹ.

שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן. הַיְּלָדִים לֹא אִבְּדוּ זְמַן וּמִיָד חָגוּ מַעְגָּל סְבִיבוֹ וְהֵחֵלּוּ שָׁרִים וּמוֹחֲאִים כַּף:

“שָׁאוּל־יַלְדָּה! שָׁאוּל־יַלְדָּה!”

שָׁאוּל פָּרַץ מִבֵּינֵיהֶם וּבָרַח הַבַּיְתָה בִּבְכִי וְזָרַק בְּכַעַס אֶת כָּל סְמַרְטוּטֵי־“שׁוּלָה”, הַחֲצָאִית וְהַסֶּרֶט, וְאֶת הַבֻּבּוֹת, וְיוֹתֵר לֹא לָבַשׁ אוֹתָם וְלֹא שִׂחֵק בָּהֶן. “שׁוּלָה מֵתָה!” צָרַח בְּכַעַס וּבִבְכִי, “שׁוּלָה מֵתָה, מֵתָה! לֹא תַּחֲזֹר אַף פַּעַם!”

אֲבָל הַיְּלָדִים הִמְשִׁיכוּ לִקְרֹא לוֹ “שָׁאוּל־יַלְדָּה”, וְהוּא סָבַל מְאֹד. שָׁנִים חָלְפוּ. הַיְּלָדִים גָּדְלוּ. הֵם שָׁכְחוּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה בְּשׁוּלָה, אֲבָל כִּנּוּי־הַגְּנַאי נִשְׁאַר וְדָבַק בּוֹ וְעָבַר מִפֶּה לְפֶה וְכָל מִי שֶׁרָצָה לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ הָיָה קוֹרֵא לוֹ:

“שָׁאוּל־יַלְדָּה, בּוֹא הֵנָּה!”

וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶתְכֶם, יְלָדִים, הַאִם זֶה יָפֶה לְהַדְבִּיק כָּךְ לְיֶלֶד בַּעַל־חֲלוֹמוֹת כִּנּוּי שֶׁל גְּנַאי וּלְמָרֵר לוֹ אֶת הַחַיִּים?

מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲנוֹת לִי יָכוֹל לִכְתֹּב לְפִי הַכְּתֹבֶת שֶׁאֶתֵּן לָכֶם בַּסִּפּוּר הַבָּא, וִיקַבֵּל תְּשׁוּבָה!

המלצות קוראים
תגיות