עֶרֶב אֶחָד עָמַדְתִּי בְּתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּסִים בְּפֶתַח־תִּקְוָה וְחִכִּיתִי לַחֲזֹר לְתֵל־אָבִיב. עַל הַסַּפְסָל יָשְׁבָה אֵם נֶחְמָדָה וּלְצִדָּהּ יֶלֶד, שֶׁהִתְרוֹצֵץ כָּל הַזְּמַן מִסְּבִיבָהּ. הוּא פָּתַח בְּסִדְרָהּ שֶׁל קְפִיצוֹת מִן הַסַּפְסָל לַמִּדְרָכָה, וְאַחַר כָּךְ עָלָה עַל הַסַּפְסָל, חִבֵּק אֶת הַצִּנּוֹר הַנּוֹשֵׂא עָלָיו אֶת גַּגּוֹן הַתַּחֲנָה, וְהֶחֱלִיק בּוֹ לְמַטָה. מִדֵּי פַּעַם לִכְסֵן אֵלַי מַבָּט, כְּדֵי לִרְאוֹת אֵיזֶה רֹשֶׁם הוּא עוֹשֶׂה עָלַי.
אֲנִי חִיַּכְתִּי אֵלָיו. וְאָז פָּנָה אֵלַי וּבִקֵּשׁ:
“דּוֹד, תַּעֲלֶה אוֹתִי יוֹתֵר גָּבוֹהַּ!”
הֶחֱזַקְתִּי בְּגוּפוֹ הַקָּטָן וַהֲרַמְתִּיו בִּשְׁתֵּי יָדַי, כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לַצִּנּוֹר הַיָּרֹק, כִּמְעַט עַד הַגַּגּוֹן. שָׁם עֲזַבְתִּיו־כְּאִלּוּ לְרֶגַע, אַךְ הוֹסַפְתִּי וְתָמַכְתִּי בּוֹ, שֶׁלֹּא יִפֹּל שָׁעָה שֶׁהֶחֱלִיק לְאֹרֶךְ הַצִּנּוּר לְמַטָה.
הַהַחְלָקָה מִגָּבוֹהַּ מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו וְהוּא פָּנָה וּבִקֵּשׁ:
“דּוֹד, עוֹד פַּעַם!”
אַךְ כָּאן הִתְעָרְבָה אִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה (הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהִיא גֵּאָה עַל שֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלָהּ נָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי אִישׁ זָר כָּמוֹנִי) וְאָמְרָה בְּחִיּוּךְ מְסֻתָּר:
“לֹא. הַדּוֹד כְּבָר עָיֵף.”
לְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הָיָה הַדּוֹד עָיֵף כְּלָל. לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי לְהָרִים אֶת הַיֶּלֶד עוֹד פַּעַם וּפַעֲמַיִם. אֲבָל כְּשֶׁאִמָּא, כָּל אִמָּא, אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, מִיָד מִתְעוֹרֵר בִּי הַיֶּלֶד שֶׁבְּתוֹכִי וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא הִיא בֶּאֱמֶת צוֹדֶקֶת. מִצַּד שֵׁנִי, אִם אֲנִי וְהַיֶּלֶד רוֹצִים…
עוֹד אֲנִי חוֹשֵׁב מַה לוֹמַר, וְהִנֵה הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס. הַיֶּלֶד וְאִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה עָלוּ; עָלִיתִי אֲנִי אַחֲרֵיהֶם וְיָשַׁבְתִּי בַּסַּפְסָל הַפָּנוּי מֵאָחוֹר. הָאוֹטוֹבּוּס הֵחֵל נוֹסֵעַ. הַיֶּלֶד, שֶׁיָּשַׁב לְיַד הַחַלּוֹן, לֹא הִרְגִּישׁ בִּי. הוּא פִּטְפֵּט עִם אִמּוֹ.
“לְאָן הָאוֹטוֹבּוּס נוֹסֵעַ?”
“לְתֵל־אָבִיב.”
וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?"
“בְּפֶתַח־תִּקְוָה.”
“אָז עַכְשָׁו גַּם הָאוֹטוֹבּוּס הוּא פֶּתַח־תִּקְוָה?”
“כֵּן.”
“וּכְשֶׁהָאוֹטוֹבּוּס יַגִּיעַ לְתֵל־אָבִיב גַּם הוּא יִהְיֶה תֵּל־אָבִיב?”
“כֵּן.”
“אָז אֵיךְ אוֹטוֹבּוּס מַפְסִיק לִהְיוֹת פֶּתַח־תִּקְוָה וּמַתְחִיל לִהְיוֹת תֵּל־אָבִיב?”
הָאֵם אָמְרָה: “בַּדֶּרֶךְ יִהְיֶה הָאוֹטוֹבּוּס גַּם בְּנֵי־בְּרַק וְגַם רָמַת־גַּן, כְּמוֹ אֳנִיָּה וּכְמוֹ אֲוִירוֹן שֶׁנּוֹסְעִים מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ; בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם נִמְצָאִים – הֵם חֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם.”
“לֹא נָכוֹן,” אָמַר הַיֶּלֶד, “צָרִיךְ לְהוֹצִיא מִמֶּנוּ אֶת הָאֲוִיר שֶׁל פֶּתַח־תִּקְוָה וּלְהַכְנִיס אֲוִיר שֶׁל תֵּל־אָבִיב. וְאִם יִסְגְּרוּ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי, אָז הוּא יִשָּׁאֵר פֶּתַח־תִּקְוָה גַם בְּתֵל־אָבִיב.”
חִיַּכְתִּי, בְּדֶרֶך כְּלָל, כְּשֶׁאֲנִי מַמְרִיא בַּאֲוִירוֹן אוֹ מַפְלִיג בָּאֳנִיָּה, נִדְמֶה לִי בַּהַתְחָלָה שֶׁחֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהָיִיתִי בּוֹ לִפְנֵי־רֶגַע – הַקַּרְקַע, הַחוֹף, הָאָרֶץ – נִמְשָׁךְ אַחֲרַי; כְּמוֹ יְרִיעַת מַסְטִיק רְחָבָה וְעָבָה, שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ וְהִיא נַעֲשֵׂית דַּקָּה־דַּקָּה, עַד שֶׁנִּקְרַעַת וְלֹא נוֹתָר עוֹד קֶשֶׁר בֵּין חֲלָקֶיהָ.
לָכֵן חִיַּכְתִּי, וְאוּלַי גַּם צָחַקְתִּי בְּשֶׁקֶט. הָאֵם שָׂמָה לֵב לְכָךְ וְאָמְרָה לַיֶּלֶד:
“הַדּוֹד שֶׁהֵרִים אוֹתְךָ יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֶיךָ.”
הַיֶּלֶד פָּנָה וְהִסְתַּכֵּל אֵלַי. שָׁתַקְנוּ; אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁעַכְשָׁו צָרִיךְ לְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ. שָׁאַלְתִּי, כְּמוֹ שֶׁכָּל דּוֹד שׁוֹאֵל:
“יֶלֶד, אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ?”
“יַעֲקֹבָלֶ’ה.”
מְנוֹעַ הָאוֹטוֹבּוּס הִרְעִישׁ וְקָשֶׁה הָיָה לִשְׁמֹע; אֲבָל אֲנִי גַּם כָּךְ לֹא יָדַעְתִּי מַה לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁאֹל. אִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אֵיפֹה הוּא גָּר, זֶה יִרָאֶה אוּלַי לֹא מְנֻמָּס, כְּאִלּוּ אֲנִי מְחַזֵּר אַחַר הָאִמָּא הַנֶּחְמָדָה שֶׁלּוֹ, וְלֹא אַחֲרָיו. אוֹ, אוּלַי, חַס וְשָׁלוֹם, אֲנִי גַּנָב שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל דִּירָתָם. וְאִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אִם הוּא כְּבָר הוֹלֵךְ לַגָּן, אוֹ לְבֵית־הַסֵּפֶר, אוֹכִיחַ שֶׁאֵין לִי טְבִיעַת־עַיִן בִּילָדִים. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הַמַּפְתִּיעַ בְּיוֹתֵר יְלָדִים הוּא שֶׁמִּישֶׁהוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת גִּילָם הַמְדֻיָּק, וְחוֹשֵׁב אוֹתָם לִמְבֻגָּרִים אוֹ לִצְעִירִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת; וְאָז עָלָה עַל דַּעְתִּי לִשְׁאֹל:
“בֶּן כַּמָה אַתָּה?”
“בֶּן שָׁלֹשׁ־וָרֶבַע.”
וּמָה הָלְאָה?
אַךְ יַעֲקֹבָלֶ’ה חִלֵּץ אוֹתִי מִמְּבוּכָתִי. הוּא עָמַד עַל מוֹשָׁבוֹ, פָּנָיו נְעוּצִים בִּי מִקָּרוֹב. רֹאשׁוֹ הָיָה חָמוּד, עֲטוּר תַּלְתַּלִים חוּמִים. עוֹרוֹ חָלָק וְשָׁזוּף, מַמָשׁ לִצְבֹּט בּוֹ. וְעֵינָיו – שְׁקֵדִים נוֹצְצִים, שֶׁאִישׁוֹנֵיהֶם מִתְרוֹצְצִים הֵנָּה וָהֵנָּה בְּמַבָּט סַקְרָנִי וְחַקְרָן. עַתָּה הִסְתַּכֵּל בִּי מִקָּרוֹב מְאֹד וְשָׁאַל:
“דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ פָּנִים גְּדוֹלִים כָּל־כָּךְ?”
אָמַרְתִּי: “מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר אִישׁ גָּדוֹל.”
“וְלָמָּה יֵשׁ לְךָ אַף כָּל־כָּךְ גָּדוֹל?”
שָׁתַקְתִּי. לְמַעַן הָאֱמֶת, קְצָת נֶעֱלַבְתִּי. מָה אֲנִי, פְּנֵי־יָרֵחַ? מֵעוֹלָם לֹא אָמַר לִי מִישֶׁהוּ שֶׁפָּנַי גְּדוֹלִים מִדַּי, לְטַעְמוֹ.
וְיַעֲקֹבָלֶ’ה הִמְשִׁיךְ:
“דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ שְׂפָתַיִם גְּדוֹלוֹת כָּל־כָּךְ?”
פִּתְאֹם נִזְכַּרְתִּי בַּסִּפּוּר עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה וְהַזְּאֵב וְרָצִיתִי לִפְעֹר אֶת פִּי וְלַעֲנוֹת לְיַעֲקֹבָלֶ’ה:
“בִּשְׁבִיל לֶאֱכֹל אוֹתְךָ!”
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁאָסוּר לְהַפְחִיד יְלָדִים קְטַנִּים. וְחוּץ מִזֶּה, הֲלֹא אִמּוֹ שׁוֹמַעַת בְּאֹזֶן אַחַת אֶת כָּל הַשִּׂיחָה (הִיא לֹא הִסְתַּכְּלָה לְעֶבְרֵנוּ, אֶלָא קָדִימָה, וְהִיא שִּׁתְּפָה בַּשִּׂיחָה רַק אֶת הָאֹזֶן הַשְּׂמָאלִית שֶׁלָהּ, כְּמוֹלָּשׁ רוֹאֶה־וְאֵינוֹ־נִרְאֶה). לָכֵן שָׁתַקְתִּי, כְּשֶׁעַל פָּנַי חִיּוּךְ אֱוִילִי; אוֹ אוּלַי חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ:
“כָּכָה זֶה, אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.”
נִרְאֶה שֶׁתְּשׁוּבוֹתַי הַמְּטֻפָּשׁוֹת אִכְזְבוּ אֶת יַעֲקֹבָלֶ’ה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּנָה מֵעָלַי, יָשַׁב עַל מוֹשָׁבוֹ סָמוּךְ לַחַלּוֹן, וּמִשָּׁם הִכְרִיז לְפֶתַע:
“רָקוּב!”
וְהָיָה בָּהּ, בַּהַכְרָזָה זוֹ, כְּמִין קְבִיעָה שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ רָקוּב, וְשֶׁאֵין עָתִיד לָאֱנוֹשׁוּת… אֲבָל אִמָּא שֶׁלּוֹ לֹא כָּךְ הֵבִינָה אֶת דְּבָרָיו: הִיא חָשְׁבָה שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן אֵלַי. עַל כֵּן הִכְּתָה אוֹתוֹ פַּעַם אַחַת, לֹא בְּכֹחַ רַב, עַל אַמַּת־יָדוֹ הַיְּמָנִית. יַעֲקֹבָלֶ’ה נִפְגַּע כָּל־כָּךְ מִן הַמַּכָּה, שֶׁהִתְחִיל לִבְכּוֹת. הָיָה זֶה בְּכִי מְשֻׁנֶּה, כְּמִין גְּנִיחוֹת יְבֵשׁוֹת, שֶׁבָּאוּ לְהַבִּיעַ מְחָאָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְבָבָה.
רִחַמְתִּי עָלָיו. בְּכִיס חֻלְצָתִי הָיָה כַּרְטִיס־הַזְמָנָה גָּדוֹל, עָשׂוּי נְיָר עָבֶה, שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵהוֹצָאַת הַסְּפָרִים שֶׁלִּי כְּדֵי לְהִשְׁתַּתֵּף בִּמְסִבַּת־הַפְּרִידָה שֶׁנֶּעֶרְכָה לִמְנַהֵל הַהוֹצָאָה.
“יַעֲקֹבָלֶ’ה,” פָּנִיתִי אֶלָיו, “אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לְךָ אֲוִירוֹן?”
מִיָד פָּסַק לִבְכּוֹת. קָם וְהִתְיַצֵּב שׁוּב מוּלִי, נִשְׁעָן אֶל גַּב הַמּוֹשָׁב, הַמִּתְנַדְנֵד עִם קְפִיצוֹת הָאוֹטוֹבּוּס הַנּוֹסֵעַ.
“כֵּן!”
הוֹצֵאתִי אֶת הַכַּרְטִיס, קִפַּלְתִּי אוֹתוֹ וְחָתַכְתִּי מִמֶּנוּ רִבּוּעַ. אֶת הָרִבּוּעַ שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בַּאֲלַכְסוֹן, פַּעַם כָּךְ וּפַעַם כָּךְ, וּבָאֶמְצַע, וְקִפַּלְתִּי אֶת כְּנָפָיו פְּנִימָה, עַד שֶׁיָּצְאוּ כְּמִין שְׁתֵּי כְּנָפַיִם מְשֻׁלָּשׁוֹת. אֶת הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הָאַחַת שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בִּקְּצוֹתֶיהָ, כְּלַפֵּי פְּנִים, וְשׁוּב קִפַּלְתִּי אֶת הַקְּצָווֹת שֶׁנִּתְקַבְּלוּ, פַּעַם בְּזָוִית זוֹ וּפַעַם בָּזוֹ שֶׁמִּמּוּלָהּ, וְשַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בָּאֶמְצַע, וְצָבַטְתִּי מִתּוֹךְ הַקִּפּוּל הַמְּשֻׁלָּשׁ הַזֶּה שְׁנֵי קְצוֹת נְיָר, הֲלֹא הֵם הַחַרְטוֹם אוֹ הַמַּדְחֲפִים (בְּיַלְדוֹתַי קָרְאוּ לָהֶם “פְּרוֹפֶּלוֹרִים”) שֶׁל הָאֲוִירוֹן. מִיִּתְרַת הַנְּיָר הִתְקַנְתִּי זָנָב וְקִפַּלְתִּי אוֹתוֹ לְאָרְכּוֹ, וְאֶת רֹאשׁוֹ קִפַּלְתִּי לִמְשֻׁלָּשׁ, דָּחַפְתִּי אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הַגְּדוֹלָה, קִפַּלְתִּי לָרֹחַב אֶת מַחֲצִיתָהּ, הִדַּקְתִּי – וְהִנֵּה אֲוִירוֹן־נְיָר לְתִפְאֶרֶת: חַרְטוֹם, מָנוֹעַ, כְּנָפַיִם וְזָנָב, מוּכָן לְטִיסָה.
נָתַתִּי אֶת הָאֲוִירוֹן בִּידֵי יַעֲקֹבָלֶ’ה וְלִמַּדְתִּיו לְהַחֲזִיק אוֹתוֹ נָכוֹן, בִּגְחוֹנוֹ, בֵּין אֲגוּדָל וְאֶצְבַּע־יָד־יָמִין, כְּשֶׁזְּנָבוֹ לְאָחוֹר וְחַרְטוֹמוֹ מֻפְנֶה קָדִימָה – וְכָךְ לְהַעִיפוֹ.
יַעֲקֹבָלֶ’ה שָׁאַל אוֹתִי:
“אֵיזֶה אֲוִירוֹן זֶה?”
אָמַרְתִּי: “מִירַאז'.”
“זֶה אֲוִירוֹן־אֵשׁ?”
“כֵּן.”
מִיָד הֵנִיף אוֹתוֹ סְבִיב רֹאשׁוֹ בָּאֲוִיר, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וּמְזַמְזֵם: “אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֲוִירוֹן־אֵשׁ! הַכֹּל אֵשׁ!” וְאַחַר כָּךְ פָּנָה אֵלַי וְשָׁאַל:
“דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ נְיָר בַּכִּיס?”
אָמַרְתִּי: “יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְגֹּשׁ אוֹתְּךָ וְלָכֵן הֵבֵאתִי אִתִּי נְיָר לַעֲשׂוֹת לְךָ אֲוִירוֹן.”
“וְאַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֲוִירוֹן יוֹתֵר גָּדוֹל?”
“כֵּן. אִם הָיִיתִי מֵבִיא גִּלְיוֹן־נְיָר יוֹתֵר גָּדוֹל.”
“דּוֹד, תַּגִּיד, לְכָל יֶלֶד שֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ אַתָּה עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן?”
הִסַּסְתִּי רֶגַע, וְאָמַרְתִּי: “כֵּן, אִם הוּא יֶלֶד נֶחְמָד וּמַגִּיעַ לוֹ.”
רָאִיתִי שֶׁהַדָּבָר עָשָׂה עַל יַעֲקֹבָלֶ’ה רֹשֶׁם גָּדוֹל. הִנֵּה פָּגַשׁ בְּדוֹד שֶׁנּוֹסֵעַ בְּאוֹטוֹבּוּס, וּלְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ עַל דַרְכּוֹ הוּא עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן־נְיָר. כְּפִי שֶׁתָּבִינוּ, זוֹ אֵינָהּ הָאֱמֶת כְּלָל, וַאֲנִי סְתָם שִׁקַּרְתִּי לְיַעֲקֹבָלֶ’ה, כְּדֵי לְהָתֵל בּוֹ. (וְאוּלַי גַּם כָּעַסְתִּי עָלָיו קְצָת, עַל שֶׁהֶעֱלִיב קֹדֶם אֶת הָאַף הַגָּדוֹל שֶׁלִי). תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי כֵּיצַד הוּא בָּא הַבַּיְתָה וּמְסַפֵּר לְאָבִיו, אוֹ לְאָחִיו, אוֹ לַחֲבֵרָיו בַּגָּן, שֶׁנָּסַע בָּאוֹטוֹבּוּס וּפָגַשׁ בְּדוֹד שֶׁעוֹשֶׂה אֲוִירוֹן־נְיָר לְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ. וְכֻלָם אוֹמְרִים לוֹ שֶׁלֹּא נָכוֹן, וְלֹא יִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה. וְהֵם בֶּאֱמֶת צוֹדְקִים. אַךְ הוּא מִתְעַקֵּשׁ וַאֲפִלּוּ מַרְאֵה לָהֶם אֶת הָאֲוִירוֹן שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי לוֹ, וּכְלוּם תִּתָּכֵן הוֹכָחָה טוֹבָה מִזּוֹ?
הִתְחַלְתִּי דּוֹאֵג אִם אֵינֶנִּי גּוֹרֵם רָעָה לְיַעֲקֹבָלֶ’ה, בְּכָךְ שֶׁאֲנִי מַשְׁאִיר אוֹתוֹ בְּטָעוּתוֹ. הַאִם לֹא כְּדַאי לְגַלּוֹת לוֹ אֶת הָאֱמֶת? אַךְ בֵּינְתַּיִם הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס לְתֵל־אָבִיב. יַעֲקֹבָלֶ’ה וְאִמּוֹ קָמוּ לָרֶדֶת. גַּם אֲנִי הָיִיתִי צָרִיךְ לָרֶדֶת בְּאוֹתָהּ תַּחֲנָה, אַךְ חָשַׁשְׁתִּי פֶּן תַּחְשֹׁב הָאֵם שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם, לָכֵן נִשְׁאַרְתִּי יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמִי.
“יַעֲקֹבָלֶ’ה,” אָמְרָה הָאֵם, “עַכְשָׁו תַּגִּיד שָׁלוֹם וְתוֹדָה לַדּוֹד שֶׁעָשָׂה לְךָ אֲוִירוֹן.”
יַעֲקֹבָלֶ’ה אָמַר לִי שָׁלוֹם, וְנוֹפֵף לְעֻמָּתִי אֶת יָדוֹ הַמַּחֲזִיקָה בַּאֲוִירוֹן־הַנְּיָר. וְכָךְ יָרְדוּ הַשְּׁנַיִם, וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לִנְסֹעַ מֶרְחָק תַּחֲנָה אַחַת, וְחָזַרְתִּי בָּרֶגֶל כָּל הַדֶּרֶךְ הַמְּיֻתֶּרֶת אֶל בֵּיתִי, כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אַתָּה רוֹאֶה, זֶה עָנְשׁוֹ שֶׁל שַׁקְרָן!
אֲבָל עֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ: הַאִם טוֹב עָשִׂיתִי, שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי לְיַעֲקֹבָלֶ’ה אֶת הָאֱמֶת? הַאִם מֻתָּר לְשַׁקֵּר, כְּדֵי שֶׁיֶּלֶד קָטָן יִזְכֶּה בַּחֲלוֹם יָפֶה, שֶׁפָּגַשׁ וְרָאָה בְּמוֹ עֵינָיו בָּאוֹטוֹבּוּס דּוֹד, הָעוֹשֶׂה מְטוֹסֵי־נְיָר לְכָל הַיְּלָדִים שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ (אִם הֵם נֶחְמָדִים)?
מַה דַּעְתְּכֶם: הַאִם נָהַגְתִּי כַּשּׁוּרָה? כִּתְבוּ לִי לְפִי הַכְּתֹבֶת: אֵהוּד בֶּן עֵזֶר, ת.ד. 22135, תֵּל־אָבִיב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות