רקע
אהוד בן עזר
מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

כָּתַבְתִּי שִׁיר:


"לִבִּי מְחַכֶּה לוֹ

שֶׁיַּעֲבֹר עַל פָּנַי

אִם יַחֲזֹר וְיַכִּיר

שֶׁזֹּאת אֲנִי

אֶצְחַק

וְדָבָר לֹא אַזְכִּיר לוֹ

וְגַם לֹא אֶשְׁכַּח."


וְלֹא יָדַעְתִּי – הַאִם הַשִּׁיר הוּא שִׁיר? אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁהַמִּלִּים שֶׁל הַשִּׁירִים שׁוֹנוֹת מִן הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶן יוֹם־יוֹם, וְאִם רַק יוֹדְעִים לְחַבֵּר אוֹתָן נָכוֹן – נוֹלָד שִׁיר. וְהַשְּׁאֵלָה הִיא: אֵיךְ לוֹמְדִים לְחַבֵּר אוֹתָן נָכוֹן. הִנֵּה אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּסֵּפֶר: כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט – הַמְּשׁוֹרֵר לָקַח מִלִּים וְשָׂם אוֹתָן אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה, דַּוְקָא כָּךְ וְלֹא אַחֶרֶת, בַּסֵּדֶר הַזֶּה – וְיָצָא שִׁיר. אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת שׁוּרָה שֶׁמּוֹצֵאת חֵן בְּעֵינַי, וּמִתְרַגֶּזֶת – מַדוּעַ מִישֶׁהוּ אַחֵר כְּבָר סִדֵּר אוֹתָהּ דַּוְקָא כָּךְ, וְלָכֵן הִיא שַׁיֶּכֶת לוֹ – הֲלֹא אֲנִי יָּכֹלְתִּי לִהְיוֹת הַמְּחַבֶּרֶת?!

וּכְשֶׁאֲנִי מְנַסָּה לְחַבֵּר מִלִּים מִשֶּׁלִי – יוֹצֵא מַשֶּׁהוּ, וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הוּא שִׁיר. נִדְמֶה לִי שֶׁלָּקַחְתִּי מִלִּים מִכָּל מִינֵי מְקוֹמוֹת וְהִכְרַחְתִּי אוֹתָן לִהְיוֹת בְּיַחַד, וְאִם רֶגַע אֶחָד אֶחְדַּל לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶן וְלֹא אָשִׂים לֵב – תִּבְרַחְנָה אַחַת־אַחַת חֲזָרָה לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה, וְשִׁירִי יִתְפּוֹרֵר וְיֵעָלֵם לוֹ.

בִּשְׁבוּעַ הַסֵּפֶר הָעִבְרִי הוֹפִיעַ אֶצְלֵנוּ בַּכִּתָּה הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף וְסִפֵּר אֵיךְ כּוֹתְבִים סְפָרִים, וּבִכְלָל. פַּעֲמַיִם תָּפַסְתִּי אֶת הַמַּבָּט שֶׁלּוֹ וְהָעֵינַיִם שֶׁלָּנוּ נִפְגְּשׁוּ. הִתְרַגַּשְׁתִּי מְאֹד. הַבָּנוֹת בַּכִּתָּה אוֹמְרוֹת שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה עַל בַּחוּרִים כְּמוֹ אַחַת שֶׁ“נִּדְבֶּקֶת”. אֲנִי לֹא רוֹצָה לָדַעַת מַה זֶה “נִדְבֶּקֶת”. אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁהַמַּבָּטִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי נִפְגֶּשֶׁת עִם בָּחוּר, הֵם דָּבָר יָפֶה וּמַפְחִיד, כְּמוֹ הַאַהֲבָה. וְאָז הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ אֶצְלִי בִּפְנִים. וְכָכָה זֶה הָיָה כְּשֶׁהִבִּיט בִּי הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי.

אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ – אֲהוּבִי, לַמְרוֹת שֶׁזֹּאת הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֹא קָרָאתִי אַף אֶחָד מֵהַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ. אֲבָל זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁלִי שֶׁרָאִיתִי אָדָם שֶׁהִדְפִּיסוּ אֶת הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ בְּסֵפֶר, חוּץ מֵהַשָּׁכֵן שֶׁלָּנוּ, דּוֹקְטוֹר יוֹסֵף אֱגוֹזִי, שֶׁהוֹצִיא סֵפֶר עַל גִּדּוּל כְּלָבִים. וְעַד כַּמָה שֶׁאֲנִי מְבִינָה, הֲרֵי בִּשְׁבִיל לִכְתֹּב סֵפֶר עַל גִּדּוּל כְּלָבִים אָדָם לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת חָכָם בִּמְיֻחָד וּלְהַמְצִיא מַשֶּׁהוּ מֵהַדִּמְיוֹן, אֶלָא פָּשׁוּט לִהְיוֹת בַּעַל מִקְצוֹעַ, וּבֶאֱמֶת הַשָּׁכֵן שֶׁלָּנוּ יוֹסֵף אֱגוֹזִי הוּא רוֹפֵא בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת־בַּיִת וְאֵינֶנּוּ סוֹפֵר.

שׁוֹנֶה הַדָּבָר כְּשֶׁפּוֹגְשִׁים סוֹפֵר אֲמִתִּי. כְּשֶׁצְּעִירָה מְשׁוֹרֶרֶת פּוֹגֶשֶׁת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶּיהָ סוֹפֵר, הִיא לֹא יְכוֹלָה שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב בּוֹ, אֲפִלּוּ הִיא לוֹמֶדֶת בְּכִתָּה אַחַת עִם כָּל מִינֵי יְלָדִים וִילָדוֹת רְגִילִים. וַאֲפִלּוּ הַיָּדַיִם שֶׁלָהּ מְלֻכְלָכוֹת בְּגִיר. וַאֲפִלּוּ הוּא בָּא מֵרָחוֹק, מִן הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, מִבָּתֵּי־הַקָּפֶה שָׂם יוֹשְׁבִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הַמְּשׁוֹרְרִים וְהַשַּׂחְקָנִים וְהַצַּיָּרִים וְהַזַּמָּרִים וְשַׂחֲקָנֵי־הַקּוֹלְנוֹעַ, וּמְשׂוֹחֲחִים עַל דְּבָרִים חֲשׁוּבִים שֶׁבְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי מַה זֶה רוּמוֹ – אֲנִי לֹא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק. אוּלַי זֶה עוֹד מִין בֵּית־קָפֶה כְּמוֹ דּוֹמוֹ אוֹ סְקַאלָה אוֹ רִימִינִי, אֲבָל בֵּית־קָפֶה אֱלוֹהִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמְצָא בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, אוֹ שֶׁאֵלָיו בָּאִים הָאֲנָשִׁים רָמֵי־הַמַּעֲלָה.

הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת שָׁאֲלוּ אֶת מִיכָה בֶּן יוֹסֵף כָּל מִינֵי שְׁאֵלוֹת.

עֶצְיוֹן: “לָמָּה כּוֹתְבִים בַּסְּפָרִים עַל הָעַרְבִי כְּאִלּוּ הוּא תָּמִיד טִפֵּשׁ אוֹ אַכְזָר, וְתָמִיד אֲנַחְנוּ ‘מְסַדְּרִים’ אוֹתוֹ בַּסּוֹף?”

יוּבַל: “הַאִם הַסּוֹפֵר יוֹדֵעַ כְּבָר בַּהַתְחָלָה כָּל מַה שֶׁיִּקְרֶה בַּסִּפּוּר?”

חַגִּית: “הַאִם יָכוֹל סוֹפֵר לְהִתְפַּרְנֵס מֵהַסְּפָרִים שֶׁהוּא כּוֹתֵב?”

הַ“שְׁוִיצֶרִית” הַזֹּאת!

וְגִדְעוֹן: “בְּאֵיזֶה גִּיל הֶחְלַטְתָּ לִהְיוֹת סוֹפֵר?”

וְאָז הֵרַמְתִּי אֶת הַיָּד וְשָׁאַלְתִּי, וּמִיָד כְּשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת הַפֶּה, הִסְמַקְתִּי נוֹרָא, אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה שֶׁאַף אֶחָד לֹא צָחַק מִמֶּנִּי, אוּלַי בִּגְלַל שֶׁהִתְבַּיְּשׁוּ מֵהַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי. אֲנִי שָׁאַלְתִּי אִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁשִּׁיר אוֹ סִפּוּר, שֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ כּוֹתֵב עַכְשָׁו – יִהְיֶה אֲמִתִּי, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לָדַעַת אֶת זֶה, וְאִם אֶפְשָׁר לָדַעַת לְפִי זֶה אִם מִישֶׁהוּ יִהְיֶה סוֹפֵר בֶּעָתִיד, אוֹ מְשׁוֹרֵר.

וְאַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת הַשְּׁאֵלָה, כֻּלָם עָשׂוּ “וּאוּוּ…” אָרֹךְ כְּאִלּוּ כֻּלָם נִחֲשׁוּ שֶׁהִתְכַּוַּנְתִּי לְעַצְמִי.

וּמִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, עָנָה לִי עַל שְׁאֵלָתִי בְּאֲרִיכוּת. הוּא אָמַר שֶׁלֹּא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּישֶׁהוּ בַּגִּיל שֶׁלִי יִכְתֹּב מַשֶּׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵרֶךְ. בְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא כּוֹתְבִים דָּבָר חָשׁוּב לִפְנֵי גִּיל עֶשְׂרִים, וְאוּלַי אֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ. וְיֵשׁ שֶׁמַּתְחִילִים לִכְתֹּב בְּגִיל הַרְבֵּה יוֹתֵר מְבֻגָּר. הָיָה אָמְנָם מְשׁוֹרֵר צָרְפָתִי אֶחָד שֶׁהִתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים בֶּן חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, וּכְשֶׁהָיָה בֶּן תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה כְּבָר הוֹפִיעַ סִפְרוֹ הָרִאשׁוֹן, וְזָכָה לִתְהִלָּה. קָרְאוּ לוֹ רֶמְבּוֹ. אֲבָל אַחֲרֵי שָׁנִים מְעַטּוֹת הִפְסִיק לִכְתֹּב, יָצָא לְאַפְרִיקָה וְנַעֲשָׂה סוֹחֵר בְּשֶׁנְהָב וּבַעֲבָדִים, וּמֵת בְּגִיל שְׁלֹשִׁים ושֶׁבַע, עָזוּב וְנִשְׁכָּח.

רֶמְבּוֹ חַי לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנָה. אֲבָל זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְיָאֵשׁ וּלְהַפְסִיק לִכְתֹּב. אַתְּ יְכוֹלָה, לְמָשָׁל, לִכְתֹּב שִׁיר יָפֶה מְאֹד, אֲבָל אִם לֹא תַּמְשִׁיכִי לִכְתֹּב שִׁירִים – אֵין לָזֶה עֵרֶךְ.

מִצַּד שֵׁנִי, אֶפְשָׁר לִכְתֹּב שָׁנִים אֲרֻכּוֹת דְּבָרִים חַסְרֵי עֵרֶךְ, שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִרְצֶה לְהַדְפִּיס אוֹתָם, פָּשׁוּט, יִזְרְקוּ אוֹתָם לַסַּל וַחֲסַל. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא מִתְיָאֵשׁ, וְאֵינוֹ חֲסַר כִּשָּׁרוֹן, יָכוֹל יוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי שָׁנִים – לִכְתֹּב דְּבָרִים יָפִים מְאֹד, וַאֲמִתִּיִּים. וְכָל הַשָּׁנִים שֶׁדָּחוּ אוֹתוֹ צְרִיכוֹת לְהֵחָשֵׁב בְעֵינָיו כִּשְׁנוֹת הַלִּמוּד שֶׁלּוֹ. כְּמוֹ בְּכָל מִקְצוֹעַ. וְצָרִיךְ לְהִתְיַחֵס אֶל כָּל מַה שֶׁכּוֹתְבִים בְּגִיל צָעִיר כְּמוֹ אֶל תַּרְגִּילִים. כְּמוֹ צַיָּר שֶׁלּוֹמֵד לְצַיֵּר שָׁנִים רַבּוֹת לִפְנֵי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה צַיָּר אֲמִתִּי.

זֹאת הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי. וְעוֹד אָמַר, כִּי הוּא עַצְמוֹ כָּתַב עֶשֶׂר שָׁנִים שִׁירִים וְסִפּוּרִים, וְאַף אֶחָד לֹא הִדְפִּיס אוֹתָם, אוּלַי גַּם מִפְּנֵי שֶׁאֶת כְּתַב־הַיָּד שֶׁלּוֹ כָּל־כָּךְ קָשֶׁה לִקְרֹא. לְבַסּוֹף קָנָה מְכוֹנַת־כְּתִיבָה, וְאָז הִתְחִילוּ לְהַדְפִּיס אֶת הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁלַח, לֹא רַק מִפְּנֵי שֶׁמֵּעַכְשָׁו הָיָה בָּרוּר וְקַל לִקְרֹא אוֹתָם, אֶלָא מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הָיוּ בְּשֵׁלִים.

שָׁאַלְתִּי: “מַה זֶה בְּשֵׁלִים?”

וְאָז הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, הִשְׁתַּדֵּל לְהַסְבִּיר לִי. הוּא דִּבֵּר עַל לִהְיוֹת מְבֻגָּר, וְצוּרָה, וְסִגְנוֹן, וְעוֹלָם פְּנִימִי, וַאֲנִי לֹא כָּל־כָּךְ הֵבַנְתִּי אֶת דְּבָרָיו. מָה עוֹד שֶׁחַגִּית, זֹאת שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בַּסַּפְסָל מֵאֲחוֹרַי, לָחֲשָׁה בְּקוֹל רָם עַד שֶׁכֻּלָּם שָׁמְעוּ הֵיטֵב:

“בְּשֵׁלָה זֶה מְפֻתָּחָה!”

וְשׁוּב הִסְמַקְתִּי וְהָיָה לִי חַם, כְּאִלּוּ הָעוֹר בּוֹעֵר לִי מִתַּחַת לַסַּנְטֵר וּבַגָּרוֹן. וְהֵבַנְתִּי כִּי לִכְתֹּב שִׁיר אֲמִתִּי זֶה כְּמוֹ לְהַצְלִיחַ בְּאַהֲבָה, וּכְמוֹ הַמַּבָּטִים שֶׁל הַנְּעָרִים שֶׁגּוֹרְמִים לָךְ הִתְרַגְשׁוּת.

הַשִּׁעוּר נִגְמַר. הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, יָצָא לַמִּסְדְּרוֹן וְהַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת צָרוּ עָלָיו, שָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת וּבִקְּשׁוּ חֲתִימָה. הוּא חָתַם בְּעֵט, וְהַיְּלָדִים לֹא הֵבִינוּ שֶׁהוּא כּוֹתֵב בִּדְיוֹ, וְשָׂמוּ אֶת הָאֶצְבָּעוֹת עַל פִּסּוֹת הַנְּיָר שֶׁעֲלֵיהֶן חָתַם, קִמְּטוּ אוֹתָן וְלִכְלְכוּ אֶת אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ. וְהַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, אָמַר:

“יְלָדִים, תִּזָּהֲרוּ, אֲנִי כּוֹתֵב בְּעֵט. רְאִיתֶם פַּעַם עֵט נוֹבֵעַ?”

וְהֵם עָנוּ בְּמַקְהֵלָה: “לֹא!”

וְהִמְשִׁיכוּ לְהִדָּחֵק אֶלָיו.

וְאָז לֹא הִתְאַפַּקְתִּי עוֹד, וְהוֹצֵאתִי אֶת הַדַּף עִם הַשִּׁיר שֶׁלִי, כְּשֶׁהַמִּלִּים מֻצְנָעוֹת כְּלַפֵּי פְּנִים כְּדֵי שֶׁהַיְּלָדִים לֹא יִרְאוּ, וְנִדְחַקְתִּי אֶל מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, וְהִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו עַד שֶׁהַסַּנְטֵר שֶׁלִי הִתְחַכֵּךְ בַּכָּתֵף שֶׁלּוֹ, וּבְקֹשִׁי הִצְלַחְתִּי לְגַמְגֵּם:

“אַתָּה מוּכָן לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי וּלְהַגִּיד לִי אֶת דַּעְתְּךָ?”

וְהוּא לָקַח מִמֶּנִּי אֶת הַשִּׁיר, וְכֻלָם דָּחֲפוּ אוֹתִי אֵלָיו כָּךְ שֶׁכִּמְעַט חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָא פַּעַם, וְעוֹד פַּעַם, וְעוֹד פַּעַם אֶת הַשִּׁיר שֶׁלִי. וּבְכָל פַּעַם הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ חָזַר וּמָצָא עוֹד טָעוּת בַּבְּחִינָה שֶׁלִי, וְהַצִּיּוּן יוֹרֵד. לְבַסּוֹף הֶחְזִיר לִי אֶת הַשִּׁיר, וְאָמַר:

“יֵשׁ לָשִׁיר שֶׁלָּךְ נִגּוּן וּמִשְׁקָל. אֲבָל הוּא עוֹד לֹא בָּשֵׁל.” (שׁוּב הַ“בָּשֵׁל” הַזֶּה, יִמַּח שְׁמוֹ! מָה אֲנִי – אָבוֹקָדוֹ?!) "תַּמְשִׁיכִי לִכְתֹּב, וְאוּלַי – "

וְלֹא סִיֵּם אֶת הַמִּשְׁפָּט. רַק חִיֵּךְ.

וַאֲנִי נֶעֱלַבְתִּי וְגַם הִתְרַגַּשְׁתִּי. וַאֲנִי שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ, וְגַם אָהַבְתִּי. וַאֲפִלּוּ לֹא שַׂמְתִּי לֵב לַיְּלָדִים שֶׁמִּסָּבִיב. הֵם דָּחֲקוּ אוֹתִי הַצִּדָּה עַד שֶׁהִפְרִידוּ אוֹתִי מֵעָלָיו. הוּא לֹא הִסְתַּכֵּל אֵלַי יוֹתֵר. אָז הָלַכְתִּי לִי, וְיוֹתֵר לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ. וְהֶחְלַטְתִּי כִּי עוֹד שָׁנָה־שְׁנָתַיִם, כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אַגִּיעַ גַּם אֲנִי לְרוּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, אֶכְתֹּב שִׁירִים יָפִים יוֹתֵר מִשֶּׁכּוֹתְבוֹת כָּל הַחֲבֵרוֹת הַמְּגֻנְדָּרוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֶהְיֶה כָּל־כָּךְ יָּפָה עַד שֶׁגַּם הוּא יִתְאַהֵב בִּי וְיִתְחַתֵּן אִתִּי. בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִי זֶה כְּבָר קוֹרֶה לַיְלָה־לַיְלָה, עַכְשָׁו.

המלצות קוראים
תגיות