רקע
ס. יזהר
בין הגירה למערב והגירה למזרח

לפני כמאה שנים היה מספר היהודים בﬠולם כשבﬠה וחצי מליון; כתשﬠים אחוזים מהם ישבו בארצות אירופה; רובם הגדול באירופה המזרחית וברוסיה הצארית לבדה ישבו כשלושה מליונים יהודים. מכל שני יהודים בﬠולם אחד ישב במזרח אירופה; וישיבתם שם נתמשכה ברצף אחד למﬠלה מאלף שנים.

בסוף המאה שﬠברה נשתנו הדברים בﬠולם ובﬠיקר במזרח אירופה, והיהודים הכירו ללא־מנוס כי ﬠליהם לﬠקור מרוסיה ולצאת אל מקום אחר.

וכך, בין 1881 ו־1914 השתנתה התמונה הקודמת מקצה אל קצה: כשלושה מליוני יהודים ﬠקרו אז מאירופה ונדדו והגיﬠו לאמריקה והשתקﬠו בה. וﬠוד כשלושים אלף יהודים ﬠקרו אז מאירופה ונדדו לארץ־ישראל והשתקﬠו בה. לאמור, ﬠל כל מאה יהודים שנדדו ממזרח למﬠרב, פנה דרומה־מזרחה יהודי אחד.

המסﬠ הגדול ממזרח למﬠרב לא היה מנת חלקם של היהודים בלבד; אוכלוסיות גדולות של מהגרים נדדו באותו זמן מאירופה לאמריקה: מאירלנד, מאיטליה, מגרמניה, מסקנדיבניה, מיוון וﬠוד – בﬠוצמה שלא נודﬠה ﬠוד כמוה בתולדות ההגירות ונדידות הﬠמים. כ־20 מליון נדדו אז ממזרח למﬠרב כשבנדידות הﬠמים הקודמות לא נﬠו אלא כמה רבבות מדי פﬠם.

*

מה הניﬠ את המוני היהודים, כשנילחצו להשיב לשאלה הגדולה “לאן?” לתשובה האחת וההחלטית: “מﬠרבה”! שהרי התשובה “ציונה” היתה לכאורה צפויה יותר? ﬠם כל הרוחות החדשות שהתחילו מנשבות בתחום היהודי וסוחפות את צﬠירי בתי־המדרש “אל האור”, ﬠדיין היו רובם־ככולם אנשים דתיים, תרבותם תרבות יהודית שורשית, מנהגיהם מנהגי מורשה, ותפילתם השגורה ﬠל פיהם היתה חוזרת וקוראת וחוזרת ונשבﬠת בירושלים?

סביר היה שכשייאלצו לﬠזוב את מקומם בגולה – יתנﬠרו, ואם לא כולם הרי בהמונים ניכרים ייפנו ציונה, גם באינרציה של תודﬠת דורות ﬠל דורות, וגם בהכרה מחדש, ﬠם כל התחדשות הלאומים באירופה, מעודדים בארגומנטים ראציונאליים ובארגומנטים אמוציונליים, והנדידה מזרחה לא היתה נמחקת מפני הנדידה מערבה?

וﬠם כל זאת, באותו רגע היסטורי של ההיעקרות ושל ההכרח להשיב מניה וביה תשובה החלטית, על מגמת הנדידה – ההכרﬠה היתה אחת, כללית וסוחפת: מﬠרבה, בזרם היסטורי יחיד, מנצח ובלתי נימנﬠ.

הארגומנטים לנדידה מﬠרבה היו כבירי כוח: פשוטים, מיידיים, ופותרים היטב, ולפיכך חזקים והכרחיים ופטורים מכל תﬠמולה, ﬠידוד או הטפה: המוני בית ישראל כהמוני מהגרי איטליה, אירלנד סקנדינביה וכו' – קמו ונדדו מﬠרבה במין מובן מאליו סוחפני, ﬠד שאפילו כשהיתה קבלת־הפנים באמריקה נוקשה, וחבלי ההסתגלות היו לﬠתים קשים מנשוא, והמציאות מאכזבת ואף מתאכזרת – הרי לטווח רחוק ובסך־הכל הצדיקה הנדידה לאמריקה את ﬠצמה מהר והיטב.

*

יוצא, שלמבט מרחוק המשקיף ﬠל מﬠשי היהודים בשלהי המאה הקודמת ובפרוס המאה הזאת – לא היתה נדידת יהודים אז אלא רק אחת, כולה ממזרח למﬠרב. ה“סטייה הציונית”, ממזרח לדרום־מזרח, לא זו בלבד שהיתה מבוטלת בכמותה (30 אלף כנגד 3 מליונים) אלא אף ברישומה ההיסטורי – אלמלא מה שבא אחרי־כך, לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה – ממבט מרחוק, ניראה שכשנצטרכו יהודי מזרח אירופה (שהם יהודים משורשים ביהדותם, באמונתם לרבות בתקוות המשיחיות) לﬠקור ממקומם – קמו כולם וﬠקרו בתנופה גדולה ואחת – ממזרח למﬠרב.

אלא, שלהיסטוריה, כמדומה, אין אף מהלך אחד שמתמצה כולו במהלך אחד ובתנופה אחת; והמהלך שהקיף בשﬠת גבורתו כמה שהקיף במוﬠד אחד, המתין, כביכול, לעוד מוﬠד כדי שישלים מה שלא נישלם בפﬠם הראשונה. כﬠבור דור או שניים או שלושה, חוזר אותו חוק היסטורי גדול, שכשנוצרות נסיבות הולמות, ותוקף את אלה שלא הופﬠלו ﬠל ידיו בפﬠם הקודמת, ואוסף ולוקח אותם להמשך מסעו.

וכך, הנדידה מערבה לא נתמצתה כולה בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הזו, אלא נשתהתה דור או שניים וחזרה ונתגלתה שוב במלוא תוקפה, כחוק היסטורי, ועתה, משניתנה רשות ליהודי רוסיה לצאת, הרי הם נושרים ברובם מﬠרבה (“הנושרים”) ולמרבה התמיהה, גם בני הנודדים ציונה ובני בניהם, מכל מיני סיבות, עוקרים ונודדים מﬠרבה (“היורדים”). כביכול רק ﬠקף חוק הנדידה את הקו הישר והקצר, ורק נתמהמה בכמין לולאה היסטורית שנישמטה לזמן־מה, וחזר לשלוט במהלך הדברים, בשלב מתאחר, וחוזר ומנצח הכיוון ההכרחי, דרך־המלך ההיסטורית של הנדידה הגדולה: עקור ונדוד ממזרח – מﬠרבה.

*

בני־אדם מרובים, כשהם קמים ונודדים ממקומם אל מקום אחר, מניﬠ אותם, מן הסתם, הצורך הדוחק להחליף פחות ביותר; מרﬠב אל לחם, מרדיפות אל מיקלט, ממאסר אל חופש וכו' וכו' – וכביכול פוﬠל כאן איזה חוק ברזל פשוט והכרחי המוליך כאמור מן הפחות אל היותר, מן המצוקה אל הרווחה, נקרא לו “חוק ההסתברות האנושית הנוחה”, שלפיו פונים בני־אדם אל המקום שסביר מכל למצוא בו תשובה יעילה יותר למצוקה הדוחקת,‏ בפחות קשיים, בפחות מאמצים, בחסכון אנרגיה וביתרון של תוצאות מיידיות. אין צורך להסביר הרבה מפני מה הנוח ﬠדיף על הקשה, והמיידי ﬠדיף על המשתהה, וריבוי ההזדמנויות עדיף על דלות ההזדמנויות.

אבל, ﬠם זאת, גם לחוק הזה יש יוצא מן הכלל. כנגד הנדידה מן המצוקה החומרית המיידית אל הפתרון החומרי המיידי, יש ﬠוד נדידה אחרת. לﬠתים היא ניראת כהליכה כנגד ההיסטוריה, או אפילו כהליכה למרות ההיסטוריה. נדידה שאינה מוכתבת ﬠ“י הפתרון הנוח לכל האוטומאטי אלא ﬠ”י פתרון של דווקא. פתרון של בחירה אישית ושל הכרﬠת רצון אישי המתגרה בהיסטוריה. הכרﬠה שניזקקת מייד להתמודד ﬠם כל השטנים האורבים לה מﬠבר לקו דרך־המלך.

כזו היתה הציונות בכללה, בעיקרה. אבל, כמובן, לא בכל פרטיה: תמיד נימצאו אנשים שקיוו למצוא בציון מה שקיוו אחיהם למצוא באמריקה: פתרון חומרי מיידי, קונקרטי, בפחות מאמצי השגה, וביותר השגים נמדדים מיד. אלה הﬠמידו ﬠצמם כמרומים, והאריכו ישיבתם כאן רק לזמן ורק בתנאי, וכﬠומדים ﬠל סף תור היוצאים – מיד יתקנו את הסטייה ויחזרו למגמה ההיסטורית: ממזרח למﬠרב.

יהודי הזרם הגדול, משﬠמדו לפני ההכרח להגר, ידﬠו בדיוק מפני מה הם מהגרים ולשם מה הם נודדים: מפני המצוקה הקונקרטית ולשם ההיחלצות הקונקרטית ממנה. מהר, היטב, וביתר נוחות, שהיפוכו הוא, כמובן, לאט, במאמץ אין־קץ, ובדחיית סיפוקים.

והמערב, כידוע, הוא “ארץ ההזדמנויות” הפתוחות, למרות כל התלאות ויסורי הקליטה, ארץ מרחבים ﬠשירה, ומקום בה לכל המוני המהגרים, וסיכוי סביר להצלחה. היהודי שקם במזרח ונדד מﬠרבה, נסﬠ כדי לפתור היטב את מצוקתו המיידית, את מצוקת משפחתו, את מצוקת בני סביבתו, וחוק “ההזדמנות הסבירה הנוחה” הבטיח לו פתרון אישי כזה, פתרון סביר לו, למשפחתו ואף לקהילתו הקרובה.

ואילו הנדידה למזרח, אף כי לכאורה הונﬠה ﬠ"י מאגר חלומות דורות, ופניה אל הגשמת חזון דורות, וכאילו היתה כבר מסוכה במזיגה דמו היהודי, – חל ﬠליה חוק אי־ההסתברות, אי הסיכוי־הסביר לפתור פתרון ריאלי למצוקה ריאלית; וכבר למחרת בואו של הנודד אל חוף יפו, ניתקף לחצים מכל צד, מצוקות, פחדים, שינויים, היפוכים, מﬠל לכוחו המצוי ומﬠל הרגליו השגורים, בבת־אחת ניקלﬠ למצב חסר הגדרה, למצב פתוח מאד, פתוח מדי, בעיר פרזות חשופה, נתבע לעירנות יתר, לﬠמידה ﬠל המשמר, למלחמות של הכל בכל סביבתו הקרובה והלא־ידוﬠה, והרוב מה שהביא ﬠימו, החל בחליפת בגדיו וכלי העבודה וﬠד למושגי היסוד, ולדפוסי היום־יום ניראו שלא במקומם ומחוץ לתוקפם, ובקצרה הוא טבע מייד בתוך מצב שאפשר לקרוא לו “התחלה אין־קץ”, התחלה בלתי־מבטיחה, בלתי־בטוחה ובלתי־מבוטחת – בארץ המובטחת.

כך, שמהר מאד התברר כי אי־אפשר לחיות בברירה הציונית בלי להיות מצויד או מופעם באיזה אף־ﬠל־פי־כן נחוש, מוסבר ובלתי מוסבר, אﬠפ“כ של יום־יום, קונקרטי יותר מכל קונקרטי, ריאלי מן הריאליות מין אﬠפ”כ הדוחה אכזבות, הדוחה יאושים, הדוחה הוכחות מיאשות, והמﬠדיף סיפוקים רחוקים על פני תשובה קרובה, כשם שמקבל חלום באותה רצינות, שאחרים מקבלים מציאות.

הנודד מזרחה היה אפוא שונה מן הנודד מערבה, גם כשהיו אחים שגדלו כאחד.

הנודד מﬠרבה בתוך הזרם האדיר והגורף, נדד לשם פתרון מצוקתו האישית, המשפחתית, הקבוצתית; בﬠוד הנודד מזרחה הוסיף ﬠל פתרון מצוקתו האישית גם את פתרון המצוקה הגדולה, שמעבר למצוקתו האישית, מצוקת יחיד. באופן ציורי אפשר לתאר את הנודד מזרחה כמי שנוסף ﬠל צרורותיו האישיים גם הוסיף וכיתף ﬠליו משהו ממשא ההיסטוריה היהודית – את האחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של הﬠם היהודי. ו“היסטורי” כאן, מכיל בו את כל מה שהיסטוריה אוטונומית כוללת: לרבות ﬠבודה מתשתית וﬠד טפחות. לרבות הגנה עצמית פעילה, לרבות תחיית הלשון הﬠברית, לרבות יצירת תרבות לאומית, וﬠוד וﬠוד, וקודם־לכל: ממש נטילת אחריות להיסטוריה של הﬠם היהודי, לקיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של הﬠם היהודי, אחריות להמשכה של ההיסטוריה, אבל גם לשינוייה כביטוי לשאיפות להקמת חברה מודרנית משופרת, משוכללת, צודקת, ובקצרה שיש בה “יותר” מן החזון היהודי והחזון האנושי בכללו.

יוצא, שהנדידה היהודית מזרחה, הנדידה הציונית, היה בה רצון השתמטות מאוכפו של חוק כללי איתן: מחוק הגיון הסבירות האנושית הנוחה: שבפחות אנרגיה יושג יותר סיפוק אישי מיידי. הנדידה מן הפחות אל היותר, נתפרשה כאן במונחים של אידיאל ושל אוטופיה ושל חזון לﬠתיד, ושבדיוק מטבﬠ היותם אידיאל, אוטופיה וחזון וכו' – לא היו כולם קונקרטיים, ולא כולם ריאליים, ולאו דווקא תשובה אד־הוק מספקת לאדם שפקדתו מצוקה קשה.

*

השאלה ששאל היהודי שנדד מזרחה ושלא הייתה שאלתו הראשונה של היהודי, שנדד מערבה – היתה, איך לקיים את ﬠצמו כיהודי, ולא רק איך לקיים את ﬠצמו; איך לקיים את יהדותו של היהודי בתקופה ההיסטורית הזו: כיהודי מודרני, בﬠולם חילוני כבן לעם ממשיך היסטוריה ייחודית, לעם מודרני בהתהוותו בין ﬠמים מודרניים, ולא רק התקיימות כחברה בﬠלת זיכרונות וקשרי ﬠבר מתרחקים ופוחתים. הציונות היתה הכרה כי כדי לקיים אחריות ﬠל המשך ההיסטוריה היהודית, מן ההכרח לקיימה‏ ﬠל פיסת טריטוריה פיסית, וכי אם טריטוריה פיסית – הרי אין לו לעם היהודי ﬠלי אדמות אלא ארץ ציון וירושלים.

הפתרון הציוני הוא איפה ההכרה כי אין דרך אחרת מלבד דרכה, לשם קיום העם היהודי ולשם קיום יהדותו של היהודי, לרבות יהדותו של היהודי הלא־דתי, החילוני, לרבות היהודי שומר המסורת, לרבות היהודי המבקש לשנות מן המסורת: הציונות אפוא היא התשובה איך לﬠשות שלא ייתם יהודי כיהודי מתחת השמיים, ואיך הניצל מרוב הפורﬠנות לא יימחה מרוב הטובה.

יסוד התנועה מזרחה, של אותו זרם דק שהפקיע ﬠצמו לפני מאה שנה מן הזרם ההיסטורי האדיר שנהר מﬠרבה – היה האף־ﬠל־פי־כן, הבﬠת הרצון להפיכה, הבﬠת הרצון להתקיים כיהודי, הבﬠת רצון מתוך הכרת חשיבות המשך הקיום היהודי כיהודי, מתוך הכרﬠה בין ברירות סבירות יותר, ומתוך נכונות, וזה בﬠיקר, מתוך נכונות ליטול ﬠליו אחריות. אחריות להליכה כנגד הזרם.

יסוד התנוﬠה הוא איפה האﬠפ“כ. כשהוא אﬠפ”כ מתרופף החוק הגדול שביסוד הנדידה הגדולה מﬠרבה, ואילו כשמתרופף האעפ"כ – ‏מייד מתחזק הזרם הגורף הנוטל את יהודי רוסיה “הנושרים” ואת יהודי ישׁראל “היורדים”, וכאילו רק המתין להם בפינה לשﬠת חולשה זו כדי לגרפם הלאה במדרון.


בעקבות דברים בוועדת הקליטה של הכנסת אשר דנה ב“נושרים”, 1982

המלצות קוראים
תגיות