מה בין הליכוד למערך?

הליכוד הוא ליכוד מפני שהוא ליכוד והוא גא שהוא ליכוד. ואילו רוב המערך רק מעמיד פנים שאינו ליכוד ומתבייש להודות שהוא כבר ליכוד.

ובמה הוא ליכוד?

ב“לא” הבסיסי והנפשי לפלשתינים. ב“לא” למו"מ הוגן על פשרה הדדית ועל קח־ותן הדדי. במסמוס כל אפשרות פגישה בין הצדדים. בראיית הפלשתינים כגורם עויין ומפריע ולא כעם משועבד שהתעורר לדרוש את שחרורו. ובקהות הזו, בקהות הנוראה הזו, ובאטימות האדישה הזו למאות המומתים לילדים המומתים, למעצרים ההמוניים, לסבל אין־קץ ולשגרת הטרטור המשפיל של עם שלם. ובסבלנות הזו שהסבל יימשך ויימשך ושהנוער שלנו יוסיף להשחית שם נפשו, ויימשך הכל, ויימשך עד סוף כל נפתולי היוזמות והתכניות וההתחכמויות שלנו, ושעד אז – שימותו. הלא הם רק ערבים.

ובמה עוד?

הוא ליכוד גם בגלל האופי הימני, הבורגני,של מעמד בינוני הרודף הישגים חומריים ונוחות פרטית, ואדיש עד עויין למצוקות החברה ולדאגותיה (מלבד בקלישאות ריקות). והוא ליכוד מפני שהוא לאומני, לאומני בראש ובלב, לאומני שמרוצה כי לאחר היסטוריה של יהודים מוכים הגיעה השעה להיות יהודים מכים.

ופתאום הם מדברים על איזו “אופוזיציה לוחמת” – אופוזיציה לוחמת במי? בשמעון פרס או בליכוד?

העבודה (מיל.)

מפלגת העבודה נוצחה. מבפנים. מתוכה. מהתרוקנות.

לובה

מאחורי כל החלטה אומללה יש תמיד איזה רציונל אומלל. עם חשבונות עבר ושנאות לא נשכחות. ועם סיכויים “להשתלב”. אלא שכל עושר זכויותיו של לובה ישמש כעת תעודת־יושר לאלוף המכות ולגיבור אנצאר.

איך יצא מארץ הצבי ההכשר לקרנף?

מסכן לובה.

עם רבין ננצח

אומרים, רבין יוביל לנצחון – ולאן נגיע? הוא יהיה הנהג – ולאן ניסע? איתו תשתמר המפלגה – לשם מה? שהרי היעד שאליו הוא מושך – כבר הליכוד בו.

אומרים, רבין יעשה שהמערך יצליח בבחירות. הוא “נכס” הבחירות. אבל למה, למה כל־כך חשוב להצליח – רק כדי להאדיר את נצחון הליכוד? רק כדי לדרדר את “העבודה” לאשפת הליכוד?

קלסתר הרוב

הלא רואים אותם, את חברי הרוב, הלא שומעים אותם. הם חושבים כמו הליכוד. רוצים כמו הליכוד. לא־רוצים כמו הליכוד. אטומים לסבל בני־אדם כמו הליכוד. ורק עוד אינם בשלטון. ורק עדיין ממלמלים במה מליצות של השמאל, וכמה סיסמאות של “העבודה”, וכמה קלישאות על השלום – אין דבר, בסוף עוד יגיעו ויישבו על ספסל שחקני־המשנה של הליכוד.

עכברי “העבודה”

עכברי “העבודה” נוטשים את זירת השלום, כדי להציל עצמם ולשרוד, ואפילו אם כזנבות לעכברי הליכוד. או, מה יש להם להגיד, איזו בשורה יש להם, מלבד החזרה בשפה רפה על חזון מופלא בין לא־שלום ובין כאילו־שלום ‏(תכנית השלום) – ועל האגדה שיהיו פלשתינים מדומים שיסכימו לאוטונומיה (יזמת השלום) – או, מי שמע מהם בשורות יפות מאלה?

קלסתרו של מנהיג

מה הם רואים במנהיג הזה? מה קוסם להם בו? חוץ מהציפיה שהוא יציל אותם מהימחקות פוליטית?

איש אטום לאנשים. איש סגור לסבל אנשים. איש בלי חלום. איש בלי חרטה. מה עוד הוא מציע חוץ מדחיית השלום לעוד שנים רחוקות וחוץ מאילוץ הנוער להוסיף ולהתכתש בסימטאות הפלשתינים עוד שנים ארוכות?

הנה הם מצטופפים כעת סביב מנהיגם הקשוח. מחכים שיוליך אותם אל ארץ הבחירה, להתייבש על ספסל הליכוד.

לנצח בבחירות

לשם מה? הלא הליכוד כבר ניצח. הלא הרוב שב“עבודה” כבר התמסר. ובליבו, ובמוחו ובכסאו הוא כבר אצלם. מי צריך את מפלגת העבודה כסניף הליכוד – כשהיא כבר חתיכת ליכוד?

יזהר סמילנסקי, דבר, 28.6.1990