רקע
דבורה בארון
משׂיחות חסידים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

מוצאי שבת קודש של חנוכה היה אז ו’הוא' שיחיה עמד אצל החלון והדליק את הנרות של חנוכה, והבית היה מלא אנשים מפה לפה. כל החסידים עמדו צפופים וכפופים איש על גבי אחיו, אזניהם נטויות ופיותיהם פעורים והמה בולעים כל מלה ומלה היוצאת מפיו הקדוש והכל יודעים הם ששם במרום נעשה עתה רושם גדול. והכל יודעים הם שבשעה שהרבי מדליק את הנרות ומברך עליהם אז מתַקן הוא כמה נשמות שלא מצאו עד כאן מנוחה בעלמא דקשוט.1

וכשסיים הרבי את ה’הדלקה' התחילו הפתילות מפזזין ומכרכרין מתיזין ניצוצות ומתרוממים.

שמחים היו הנרות על אותן הנשמות שנתקנו על ידם…

וכשסיים הרבי את ה’הדלקה' התחילו כל הכת דיליה מפזזין ומכרכרין בכל עוז…

שמחים היו מהאי ניסא דאיתרחיש בימי החשמונאים…

ו’הוא' גם ‘הוא’ בעצמו היה שמח מאד אותו הערב.

הוא שתה לכֻלם ‘לחיים’ ובשעה שחטפו הם את שיירי אכילתו – הרים הוא את עיניו למרום ולא הורידן עת רבה וַיניע בשפתיו ואז ידעו הכל שעם מלאכי מרום הוא מתלחש…

וכשסיימו את הסעודה אמר שהוא חפץ ללכת לשוח.

וכל החסידים התחילו מתפלאים ומשתוממים מדוע יחפוץ הרבי ללכת לשוח בשעה מאוחרת כזאת.

אולם אם כך עלתה אצלו במחשבה, מסתמא יודע הוא מה שהוא עושה, וַילך הרבי.

וַתלך כל הכת אחריו.

ופתאם עמד הרבי מִלכת

וכֻלם עמדו מלכת.

בֶערל רופא השנים זה שהלך שנה זו למנוחת עולמים – עולה כמו מארץ, והופיע לקראתם, לבוש לבנים ועטוף לבנים, ויגש אל הרבי, והכל התחילו צועקים:

– לך אל מנוחתך בעריל!

– אין פה לך מקום בעריל!

אך הוא עומד זקוף לפני הרבי – ואיננו זז ממקומו.

– מה חפצך בעריל? שאל הרבי בנחת.

ובעריל התחיל מקונן ובוכה בקול נורא.

– מה חפצך?

– רבי! התחיל בעריל מדבר בדחילו ורחימו – רבי! הרבה נשמות תִקנת, כן יודע אני שהרבה נשמות תִקנת, אולם גם נשמתי צריכה תקון, אין לי מנוחה שם במרום, חוס נא, רבי, גם נשמתי צריכה תקון!

– בע! בע! התחיל הרבי מגמגם בפיו הקדוש, נשא עיניו למרום ונשתקע במחשבות – לנשמתך אין תקון! החליט באחרונה.

– ומדוע רבי? מדוע לא תתקן את נשמתי?

הרבי עמד עוד רגעים אחדים ויחשוב ועל פניו נראה פתאם כעס, אולם כעס נורא עד מאד.

– טפו! ירק הרבי – האת נשמתך אתקן אפיקורס?

– כן אפיקורס היית ולנשמתך אין תקון!

הדבר יצא מפיו הקדוש ומאותו המת נעשה גל של עצמות…


* * *


בלילה ההוא עבר ברחוב איזה איש, איש צעיר לימים, ובלכתו נדבקה בנעלו אותה הטִפה של רוק שירק הרבי… הטִפה הזאת נגעה מתחִלה בנעלו ואחר כך ברגלו וכעבור רגעים אחדים באה גם בלבו ובראשו…

ומחשבות ורעיונות שונים התחילו מנקרים במוחו.

ויתחיל לדבר דברים נוראים וזרים, ולא הסתפק בדבור לבד, ויאחז קולמוס בידו ויכתוב…

אז גזר ה’רבי' שיהיה אותו האיש ל’משוגע‘, ואמנם היה ל’משוגע’ והנערים השובבים רדפו אחריו וגם החסידים עמהם וזה מת בבית המשוגעים…


המליץ, ז' בניסן תרס"ב (14.4.1902)


  1. בעלמא דקשוט – בעולם האמת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות