רקע
דבורה בארון
בסקירה אחת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

ובכן – בעוד רגעים אחדים, בעוד שעה קלה ואני… ואני טובעת פה בנהר.

– מה יפה הוא מראה הנהר! מימיו שוקטים, הולכים בנחת; מעין צניעות, איזה חסידות מרחף עליהם. עליהם לא ניכר כלל, כי בעבור עוד רגעים אחדים ישללו חיי עלמה…

הנה, גם פה נשמע קול רעש העיר. הכל הומה, הכל חי והכל שואף לחיים, ורק אני הולכת למות, רק אני שובקת חיים לכל חי…

מה נעימים ומה חביבים נראים לנו החיים בשעה שאנחנו הולכים למות.

למות! מה נורא הדבר!!

כן, נורא הוא למות, אבל לחיות חיים כאלה עוד יותר איום, עוד יותר נורא. העבודה הקשה מפרכת את גופי מתשת את כל כחותי. מרגישה אני, כי כחותי פוחתים והולכים: פָני נצטמקו, נתחורו ונתקמטו… וזה הוא אך בשביל שאני יגעה יותר מדאי… ובשביל… בשביל שאני משׂתכרת מעט מאד. ועניותי מנַולתי, כן… כבר אני נחשבת בין המכוערות שבעיר… ואיש לא ישים אלי לב…

זוכרתני, כי פעם אחת החלטתי להתפטר על שבועות מספר ממשמרתי, למען אשר אנוח מעט; אבל בבואי אל הורי, לקחת מהם רשות על זאת, מצאתי מצבם עוד יותר רע ממצבי…

בחֹרף כמדומתני, היה הדבר. בבית היה קר ואפל, קירות הבית רטובים ומשִמשות החלונות טפטפו טפות של מים; הכפור, שהוגלד על השמשות, נתמסמס עתה והמים ירדו על קרקע החדר, שאיננה מרוצפה. על התנור ישבה אמי; היא מרטה נוצות והשתעלה לפעמים תכופות. ומעיניה – כמו משִמשות החלונות – טפטפו טפות, טפות של דמעות…

אבי, הסומא בעין אחת, שכב על קופת סמרטוטין, מטפחת מזוהמת ומקופלת היתה קשורה לו על לחייו ומתחתה נראו סריטות ופצעים מגולדים.

אנכי הבטתי על אבי ואחרי כך על אמי בתמיהה ועיני נתמלאו דמעות…

ואמי ספרה לי אז, במחתה בידיה הרועדות והכחולות מקור דמעותיה מעל לחייה הכמושות והכחושות, כי אבי שוכב זה כשבוע ימים במצב כזה. בלכתו על חלקת הקרח מעדו רגליו וַיפול, ופניו מלאים עתה פצעים; ונוסף לזה עוד הצטנן. בביתה אין לחם ואין עצים להסקה… ושכניה – שכניה גם כן אינם מרחמים אותה, מפני שמרגלא בפומייהון1 לאמר: ‘יוסף הבנאי עשיר הוא, אלא שהוא מתמסכן’.

ויותר לא שמעתי… נִערתי מכיסי את המטבעות האחרונות ואנוס…

אז שבתי עוד הפעם לעבודתי. כל היום עמדתי בחנות, ןָאטען על שכמי סחורות מסחורות שונות; טפסתי על הסולמות וכו' וכו', ובעתות הפנאי עוד עשיתי סדרים בבית החנוני… ופני?… פני נתקמטו עוד יותר… ושערותי גם הן התחילו להלבין…

אך למה זה אני ממתנת… הלא כבר החלטתי… כבר באתי לידי מסקנא, כי אין לי דרך אחרת בלתי אם לשום קץ לחיי. ולמה לי לחכות… לשהות?…

אך מי זה הולך שם? – איזה בחור, כמדומתני… אחכה עד שיעבור ואחרי כן…יעבור נא הוא… ואז אקפוץ… כן, בחור… בעל שפם שחור… הוא מתבונן בי… אמנם ‘בחור נאה’…

אך מה איכפת לי? למה זה אני ממתנת? – הלא כבר עבר…

והוא סקר בי… כן… ואני עומדת כגולם!…

אך מה לי לעשות? – למות…?

לא אאחר את המָות!…


קאוונא

המליץ, כ“ו באב תרס”ג (19.8.1903(


  1. מרגלא בפומייהון \(–\) שגור בפיהם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות