רקע
דבורה בארון
מספּורי קבּרן זקן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

קובר מתים הייתי.

וגם את החומות מסביב להקברים הייתי עושה.

ומעשה באשה אחת ושושנה שמה, שחלתה במחלת הסרטן ותמת.

ושושנה זו לאו אשה מן השוק היתה. תמחול נא לי, אם כי הבריות אמרו שהיא טפשית קצת, אבל, לא שייך, היא היתה עקרת הבית וחביבה אצל בעלה היתה…

בעלה לא היה דומה לה, לא באפיוֹ ולא בכלום. ממין אחר היה בעלה.

הבריות אמרו עליו שהוא ידען גדול, שיודע הוא את הנקודות השחורות, ואחרים היו אומרים שהוא… שהוא מין, אפיקורס רחמנא לצלן. אבל בכלל היה איש טוב ועסקן גדול במילתי דצִבורא1.

אבל אין זה מגוף הענין – בקיצור היא מתה ואנכי קברתיה.

קברתיה, וגם חומה עשיתי סביב קברה.

והחומה היתה יפה באמת, משופרי דשופרי היתה החומה הזאת.

כדאית היתה שושנה לחומה כזו…

…אז הזמנתי את בעלה, את ברוך הסוחר שיואיל בטובו לבוא, לראות את ‘המלאכה’ והעיקר לשלם לי…

ובבֹקר בהיר אחד בא.

בצעדים מדודים עבר את בית העלמין ויגש אל החומה, אל קבר אשתו…

ויתחיל מסקר ומסתכל בחומה, מתבונן בה מכל הצדדים.

ואנכי הבטתי אז ישר אל עיניו: חפצתי לדעת איזה רושם עושה עליו מלאכתי.

פתאום התחיל ממשש בידיו את החומה, וַיך גם באגרופו אחת ושתים, כאילו חפץ לדעת, החזקה היא אם לאו?

– ומה? – שאל – מה??

– מה? – שאלתי גם אנכי בתמיה.

– חזקה היא החומה? כן?!

– קֻשיות כבודו מַקשה, ‘אם חזקה היא’? בודאי חזקה היא.

– זאת אומרת – גמגם ברוך – זאת אומרת שלעולם לא תצא עוד שושנה מזה, לעולם??!

– בודאי, כמובן, לעולם, – עניתיו.

באותו שעה נשבה רוח דרומית בעצים, ויזדעזעו העצים ויניעו בראשם ובכל בית העלמין נשמע:

– בודאי לעולם…

ובשעה זו הזדעזע גם ברוך.

– לעולם – אמר – וַיִפל ויתעלף…


* * *


ושוב מעשה באשה אחת, בחנה אשת יוחנן הנגר שחלתה במחלת דלקת־הגרון ותמת.

ואשה נאה היתה חנה, יפה כשמש בתקופת תמוז.

זוכרני, שבשעה שהנחתיה בקבר, כסה אודם קל את פניה. סימן יפה למת…

כבֻבָּה ממש היתה יפה חנה.

– ‘חבל, חבל על האי שופרא דבלי בעפרא’2 היו הכל אומרים אז.

חס הייתי אז גם אנכי על יפיה. זוכרני, שעד זיבולא בתרייתא3 הייתי מדבר ביפיה של אשה זו.

איש גס היה בעלה ואוהב לפעמים גם את הטִפה המרה…

אך בכל זאת היו שניהם כיונים ממש.

…בקיצור, – קברתיה אז וָאעש חומה סביב קברה.

והחומה היתה פשוטה מאד, מִלבנים וחֹמר עשיתיה, כבקשת יוחנן.

ביום מעונן אחד בא יוחנן הנגר לראות את מלאכתי ולשלם לי.

הוא עבר בפסיעות גסות את בית העלמין, וַיגש אל הקבר.

הוא הסתכל בה וַימששה בידיו.

ואנכי פהקתי בשעה זו, וָאגרד את פדחתי; חפץ הייתי שלא יכיר בפַני כי החומה איננה חזקה.

והוא התחיל:

– ומה? שלמה, החזקה היא החומה? כן!

– חזקה, עהע, כמובן – עניתיו – וָאשתעל מעט.

– זאת אומרת – שזוגתי לא תצא עוד לעולם מזה??

– ………

– לעולם?! דַבֵּר!!

– בודאי, כמובן, מתים בל יחיו… עניתיו, ואמצץ את מקטרתי.

לעולם! אמר הנגר, ובידיו הגסות והמלוכלכות בזפת משש עוד הפעם את החומה.

אנכי לא עניתיו.

– והמלאכה טובה?

– חזקה!…

– ואתה סיימת את כל המלאכה?

– בודאי, סיימתי…

– ובכן… ובכן נלך ואשלם לך, ואחרי כך נשתה מעט יין, נשתה ‘לחיים’…

ובשעה זו נשבה רוח צפונית, רוח קרה, בעצים וַיזדעזעו העצים ובכל בית העלמין נשמע:

– לחיים…!


* * *


ומעשה בכלבא אחת שמתה, והיתה נבלתה מוטלת בתעלה, אשר סביב בית העלמין.

ועל גופה של כלבא זו היו תולעים זוחלים, זבובים מזמזמים ונמלים רומשים…

וזוכרני, שבעלֵי נפש היפה היו אומרין, שכבר גם ריח רע נודף ממנה…

וכלבה זו שתקנית גדולה היתה וסבלנית גם כן…

היא גדלה אצל חלבן עברי וַתהי היא חיה עם חברבר ‘כלב הפריץ’ בשלום, כבעל ואשה היו חיים.

היא היתה שתקנית והוא גם כן לא היה נַבחן מטבעו…

אבל אין זה מעניננו.

בקיצור, פעם אחת זוכרני, ואני עמדתי אז סמוך לפרגוד בית הקנרות והמַרדה4 בידי.

והנהה חברבר הולך וקרוב אל בית הקברות.

ופתאום עמד אצל נבילתא של כלבא.

הוא הסתכל בגופה, הריח את בשרה וַיגע גם בכף רגלו בגופת רעיתו…

אחרי כך עמר רגעים אחדים תפוש במחשבות… כאילו שהיה נמלך בלבו…וַיריח עוד הפעם את כלבא.

וירם חברבר את ראשו ויתחנן בי בעיני־שאלה. דומה כמו שהיה שואל:

– ומה אתה סובר – התחיה המתה? התזדעזע?…

ואנכי התחלתי מנענע את ראשי בשלילה:

– לא תחיה! לא תזדעזע! – אמרתי.

ורוח נשבה בין עצי בית הקברות, ובכל בית הקברות נשמע:

– לא תחיה!… לא תזדעזע!…

ויסתכל חברבר עוד הפעם בכלבא, וַיריח עוד הפעם את בשרה, ופתאום והנה התחיל פושט את עורה ואוכל את בשרה…


קאוונא

הצפירה, י“א בתשרי תרס”ד (2.10.1903(


  1. מילתי דציבורא — ענייני הציבור.  ↩

  2. חבל על האי שופרא דבלי בעפרא — חבל על אותו יופי הבלה בעפר.  ↩

  3. עד זיבולא בתרייתא — עד רגב העפר האחרון. בהשאלה: עד הרגע האחרון.  ↩

  4. מרדה – מגרפה, קלשון.  ↩

המלצות קוראים
תגיות