ערב טוב! – אמר יצחק זלמן אל הפלונית שלו, שישבה סמוך אל השלחן ורגליה סמוכות על דרגש קטן וַתתקן פוזמק.
– ערב טוב, שנה טובה!
– ה־ן, ה־ן – התחיל יצחק זלמן בהפשיטו את בגדו העליון – סבור הוא שאינש זוטר אני… חושב הוא מסתמא, שיש לו עסקים עם איש מן השוק ‘הימח־שמוניק’ הזה; אבל עתה יודע הוא, שאני הנני יצחק זלמן, בעל בית הגון ברסן… והוא הוא הנהו הערצקע ותו לא.
– אבל מה קרה לך, איציק, מה היה? – שאלה הינדא לאה, שהיתה טרודה בתפישת החוטים על המחט, ובהרימה את ראשה הסתכלה בפני בעלה בעד משקפיה, וחטמה היה דומה לתפוח אדמה קלוף.
– לא כלום, ע־הע, ע־הע! – השתעל יצחק זלמן – לא כלום, אנכי… הלא תדעי, כי ראובן מכפר בזליץ בא אלי בתור סרסור על אודות שלוש מאות עגלות התבואה, שיש אצל פלטריצקא למכור. אנכי אמרתי, כי מחרתים אביא אליו דמי קדימה. בקיצור, לא כלום. כך הוא, הלכתי, השגתי ‘גמילות חסד’ ובאתי לראובן והנה – התבואה כבר נמכרה להערצקע. בקיצור, מילא, לנגיד הלא יש לו מזל, ותיכף כשקנה את התבואה התחיל גשם לרדת ארצה ובכל יום יורד מטר בלי הפסק. כמובן, מביא עתה הגשם נזק לתבואה בשדה, והערצקע מעלה עתה את המחיר מיום ליום… ואנכי… אנכי מתפוצץ! אבל עתה – ע־הע ע־הע! – עתה יתפוצץ הוא ולא אני…
– דהיינו, באיזה אופן? – שאלה הינדא לאה בהניחה את הפוזמק על ברכיה ובתפשה בידה את סנטרה – דהיינו?
– באיזה אופן? – פשוט מאד! בבית המדרש, תודות לאל, עוד דעתי נשמעת… בקיצור, לא כלום. אחר תפלת המנחה נגשתי אל הרב ואומר לו, כי חס אני על עירנו ועל עניי דכֻלא עלמא סתם, ובכן – אמרתי – ובכן… יען כי הגשם מביא נזק רב לתבואות השדה, לכן נחוץ להתחיל לומר בכל יום את ה’יהי רצון' שיח דל הגשם. הצעתי נתקבלה ומחר בבקר יוציאו זאת לפעֻלות – התביני? ע־הע, ע־הע! יצחק זלמן התבונן ישר אל משקפי אשתו במבט כזה, כאילו היה אומר לה – ומה, הינדא לאה, היש לו לבעלך מֹח בקדקדו? יש!!
והינדא לאה הסתכלה בפני בעלה בהנאה יתירה וַתתקן, אגב אורחא, את הפאה הנכרית שעל ראשה…
ובכן – בעוד רגעים אחדים, בעוד שעה קלה ואני… ואני טובעת פה בנהר.
– מה יפה הוא מראה הנהר! מימיו שוקטים, הולכים בנחת; מעין צניעות, איזה חסידות מרחף עליהם. עליהם לא ניכר כלל, כי בעבור עוד רגעים אחדים ישללו חיי עלמה…
הנה, גם פה נשמע קול רעש העיר. הכל הומה, הכל חי והכל שואף לחיים, ורק אני הולכת למות, רק אני שובקת חיים לכל חי…
מה נעימים ומה חביבים נראים לנו החיים בשעה שאנחנו הולכים למות.
למות! מה נורא הדבר!!
כן, נורא הוא למות, אבל לחיות חיים כאלה עוד יותר איום, עוד יותר נורא. העבודה הקשה מפרכת את גופי מתשת את כל כחותי. מרגישה אני, כי כחותי פוחתים והולכים: פָני נצטמקו, נתחורו ונתקמטו… וזה הוא אך בשביל שאני יגעה יותר מדאי… ובשביל… בשביל שאני משׂתכרת מעט מאד. ועניותי מנַולתי, כן… כבר אני נחשבת בין המכוערות שבעיר… ואיש לא ישים אלי לב…
זוכרתני, כי פעם אחת החלטתי להתפטר על שבועות מספר ממשמרתי, למען אשר אנוח מעט; אבל בבואי אל הורי, לקחת מהם רשות על זאת, מצאתי מצבם עוד יותר רע ממצבי…
בחֹרף כמדומתני, היה הדבר. בבית היה קר ואפל, קירות הבית רטובים ומשִמשות החלונות טפטפו טפות של מים; הכפור, שהוגלד על השמשות, נתמסמס עתה והמים ירדו על קרקע החדר, שאיננה מרוצפה. על התנור ישבה אמי; היא מרטה נוצות והשתעלה לפעמים תכופות. ומעיניה – כמו משִמשות החלונות – טפטפו טפות, טפות של דמעות…
אבי, הסומא בעין אחת, שכב על קופת סמרטוטין, מטפחת מזוהמת ומקופלת היתה קשורה לו על לחייו ומתחתה נראו סריטות ופצעים מגולדים.
אנכי הבטתי על אבי ואחרי כך על אמי בתמיהה ועיני נתמלאו דמעות…
ואמי ספרה לי אז, במחתה בידיה הרועדות והכחולות מקור דמעותיה מעל לחייה הכמושות והכחושות, כי אבי שוכב זה כשבוע ימים במצב כזה. בלכתו על חלקת הקרח מעדו רגליו וַיפול, ופניו מלאים עתה פצעים; ונוסף לזה עוד הצטנן. בביתה אין לחם ואין עצים להסקה… ושכניה – שכניה גם כן אינם מרחמים אותה, מפני שמרגלא בפומייהון1 לאמר: ‘יוסף הבנאי עשיר הוא, אלא שהוא מתמסכן’.
ויותר לא שמעתי… נִערתי מכיסי את המטבעות האחרונות ואנוס…
אז שבתי עוד הפעם לעבודתי. כל היום עמדתי בחנות, ןָאטען על שכמי סחורות מסחורות שונות; טפסתי על הסולמות וכו' וכו', ובעתות הפנאי עוד עשיתי סדרים בבית החנוני… ופני?… פני נתקמטו עוד יותר… ושערותי גם הן התחילו להלבין…
אך למה זה אני ממתנת… הלא כבר החלטתי… כבר באתי לידי מסקנא, כי אין לי דרך אחרת בלתי אם לשום קץ לחיי. ולמה לי לחכות… לשהות?…
אך מי זה הולך שם? – איזה בחור, כמדומתני… אחכה עד שיעבור ואחרי כן…יעבור נא הוא… ואז אקפוץ… כן, בחור… בעל שפם שחור… הוא מתבונן בי… אמנם ‘בחור נאה’…
אך מה איכפת לי? למה זה אני ממתנת? – הלא כבר עבר…
והוא סקר בי… כן… ואני עומדת כגולם!…
אך מה לי לעשות? – למות…?
לא אאחר את המָות!…
קאוונא
המליץ, כ“ו באב תרס”ג (19.8.1903(
-
מרגלא בפומייהון \(–\) שגור בפיהם. ↩
קובר מתים הייתי.
וגם את החומות מסביב להקברים הייתי עושה.
ומעשה באשה אחת ושושנה שמה, שחלתה במחלת הסרטן ותמת.
ושושנה זו לאו אשה מן השוק היתה. תמחול נא לי, אם כי הבריות אמרו שהיא טפשית קצת, אבל, לא שייך, היא היתה עקרת הבית וחביבה אצל בעלה היתה…
בעלה לא היה דומה לה, לא באפיוֹ ולא בכלום. ממין אחר היה בעלה.
הבריות אמרו עליו שהוא ידען גדול, שיודע הוא את הנקודות השחורות, ואחרים היו אומרים שהוא… שהוא מין, אפיקורס רחמנא לצלן. אבל בכלל היה איש טוב ועסקן גדול במילתי דצִבורא1.
אבל אין זה מגוף הענין – בקיצור היא מתה ואנכי קברתיה.
קברתיה, וגם חומה עשיתי סביב קברה.
והחומה היתה יפה באמת, משופרי דשופרי היתה החומה הזאת.
כדאית היתה שושנה לחומה כזו…
…אז הזמנתי את בעלה, את ברוך הסוחר שיואיל בטובו לבוא, לראות את ‘המלאכה’ והעיקר לשלם לי…
ובבֹקר בהיר אחד בא.
בצעדים מדודים עבר את בית העלמין ויגש אל החומה, אל קבר אשתו…
ויתחיל מסקר ומסתכל בחומה, מתבונן בה מכל הצדדים.
ואנכי הבטתי אז ישר אל עיניו: חפצתי לדעת איזה רושם עושה עליו מלאכתי.
פתאום התחיל ממשש בידיו את החומה, וַיך גם באגרופו אחת ושתים, כאילו חפץ לדעת, החזקה היא אם לאו?
– ומה? – שאל – מה??
– מה? – שאלתי גם אנכי בתמיה.
– חזקה היא החומה? כן?!
– קֻשיות כבודו מַקשה, ‘אם חזקה היא’? בודאי חזקה היא.
– זאת אומרת – גמגם ברוך – זאת אומרת שלעולם לא תצא עוד שושנה מזה, לעולם??!
– בודאי, כמובן, לעולם, – עניתיו.
באותו שעה נשבה רוח דרומית בעצים, ויזדעזעו העצים ויניעו בראשם ובכל בית העלמין נשמע:
– בודאי לעולם…
ובשעה זו הזדעזע גם ברוך.
– לעולם – אמר – וַיִפל ויתעלף…
* * *
ושוב מעשה באשה אחת, בחנה אשת יוחנן הנגר שחלתה במחלת דלקת־הגרון ותמת.
ואשה נאה היתה חנה, יפה כשמש בתקופת תמוז.
זוכרני, שבשעה שהנחתיה בקבר, כסה אודם קל את פניה. סימן יפה למת…
כבֻבָּה ממש היתה יפה חנה.
– ‘חבל, חבל על האי שופרא דבלי בעפרא’2 היו הכל אומרים אז.
חס הייתי אז גם אנכי על יפיה. זוכרני, שעד זיבולא בתרייתא3 הייתי מדבר ביפיה של אשה זו.
איש גס היה בעלה ואוהב לפעמים גם את הטִפה המרה…
אך בכל זאת היו שניהם כיונים ממש.
…בקיצור, – קברתיה אז וָאעש חומה סביב קברה.
והחומה היתה פשוטה מאד, מִלבנים וחֹמר עשיתיה, כבקשת יוחנן.
ביום מעונן אחד בא יוחנן הנגר לראות את מלאכתי ולשלם לי.
הוא עבר בפסיעות גסות את בית העלמין, וַיגש אל הקבר.
הוא הסתכל בה וַימששה בידיו.
ואנכי פהקתי בשעה זו, וָאגרד את פדחתי; חפץ הייתי שלא יכיר בפַני כי החומה איננה חזקה.
והוא התחיל:
– ומה? שלמה, החזקה היא החומה? כן!
– חזקה, עהע, כמובן – עניתיו – וָאשתעל מעט.
– זאת אומרת – שזוגתי לא תצא עוד לעולם מזה??
– ………
– לעולם?! דַבֵּר!!
– בודאי, כמובן, מתים בל יחיו… עניתיו, ואמצץ את מקטרתי.
לעולם! אמר הנגר, ובידיו הגסות והמלוכלכות בזפת משש עוד הפעם את החומה.
אנכי לא עניתיו.
– והמלאכה טובה?
– חזקה!…
– ואתה סיימת את כל המלאכה?
– בודאי, סיימתי…
– ובכן… ובכן נלך ואשלם לך, ואחרי כך נשתה מעט יין, נשתה ‘לחיים’…
ובשעה זו נשבה רוח צפונית, רוח קרה, בעצים וַיזדעזעו העצים ובכל בית העלמין נשמע:
– לחיים…!
* * *
ומעשה בכלבא אחת שמתה, והיתה נבלתה מוטלת בתעלה, אשר סביב בית העלמין.
ועל גופה של כלבא זו היו תולעים זוחלים, זבובים מזמזמים ונמלים רומשים…
וזוכרני, שבעלֵי נפש היפה היו אומרין, שכבר גם ריח רע נודף ממנה…
וכלבה זו שתקנית גדולה היתה וסבלנית גם כן…
היא גדלה אצל חלבן עברי וַתהי היא חיה עם חברבר ‘כלב הפריץ’ בשלום, כבעל ואשה היו חיים.
היא היתה שתקנית והוא גם כן לא היה נַבחן מטבעו…
אבל אין זה מעניננו.
בקיצור, פעם אחת זוכרני, ואני עמדתי אז סמוך לפרגוד בית הקנרות והמַרדה4 בידי.
והנהה חברבר הולך וקרוב אל בית הקברות.
ופתאום עמד אצל נבילתא של כלבא.
הוא הסתכל בגופה, הריח את בשרה וַיגע גם בכף רגלו בגופת רעיתו…
אחרי כך עמר רגעים אחדים תפוש במחשבות… כאילו שהיה נמלך בלבו…וַיריח עוד הפעם את כלבא.
וירם חברבר את ראשו ויתחנן בי בעיני־שאלה. דומה כמו שהיה שואל:
– ומה אתה סובר – התחיה המתה? התזדעזע?…
ואנכי התחלתי מנענע את ראשי בשלילה:
– לא תחיה! לא תזדעזע! – אמרתי.
ורוח נשבה בין עצי בית הקברות, ובכל בית הקברות נשמע:
– לא תחיה!… לא תזדעזע!…
ויסתכל חברבר עוד הפעם בכלבא, וַיריח עוד הפעם את בשרה, ופתאום והנה התחיל פושט את עורה ואוכל את בשרה…
קאוונא
הצפירה, י“א בתשרי תרס”ד (2.10.1903(
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.