(ציור)
זה כשעה קלה שהיא עומדת באמצע החצר ונמלכה בלבה אנה לפנות… על פניה השחרחרים והמקומטים שעליהם ירחף תמיד שחוק של הנאה והסתפקות1, נראתה עתה איזו עצבות.
היא שרויה בצער.
דממה שוררת בחצר.
כל חלונות הבתים מוארים; מבעד לוילונות נראים הנרות הדולקים ונשמע לפעמים גם צלצול של כפות ומזלגות המתקשקשים זה בזה.
פה – ביציע2 התחתונה – וילון החלון מקופל מעט והיא רואה איך עורכים שם את השלחן… הנה, כמדומה לה, הגישו את הדגים… אבל… אמרו לה, כי רק נשים יש כאן, הבעל הוא באפריקא…
ושם בדירה השניה אצל שרה החנונית גם כן אין הבעל בביתו, אם אמנם ‘גברים’ יש כאן: שני דַיָרִים יש לה לשר’ל החנונית, אבל כלום הם מברכים על היין?… ובכן… עליה להמתין עד שיבוא חיים הבורסי מבית התפלה… כן, אצל חיים הבורסי תוכל ‘לחטף קידוש’.
והיא עומדת ומַמתנת.
השמים, שהיו כל אותו היום מכוסים בעננים, טָהרו עתה ועליהם מטַילת הלבנה. דממה מסביב; על הכל שפוכה איזו קדושה מהולה בעצבות.
נשמעת אך אִוְשַׁת העץ הזקן, העומד בודד בפנת החצר…
… הנה… נשמע גם איך שבמטבח אחד השכנים מטילים3 את הידים… שם… שם
אוכלים. כנראה, ‘בלי קידוש’… נאַ, רבונו של עולם – מוסיפה היא לחשֹב – אל נא אחטא בשפתי… ‘בלי קידוש’ איך אפשר לפתוח את הפה…?
… זוכרת היא שבשעה ש’הוא' עדיין היה חי, אז חיתה כמלכה ממש… לקידוש היתה קונה יין… וסתם טוב היה לה אז… טוב עד מאד; בכל ימות השבוע היו חיים אפילו בדוחק קצת, אבל מכיון שהיה מתחיל ממשמש ובא יום השבת הקדוש, מיד היה הקב"ה מזמין להם איזה ‘שׂכר’ והבית היה מתמלא כל טוב; הוא עליו השלום היה אפילו קצת בכין מטבעו; טענות ותביעות היו לו על קודשא בריך הוא על מה שברא את העניות בעולמו… ובכלל מקטני אמנה היה… בראשו היו מנקרות לפעמים תכופות השאלות: מה יהיה אם לא אשׂתכר? כלום יבוא מלאך מן השמים ויאכילני? והיא היתה אז משיבה לו:
– לא כלום, מאן דיהיב חיי יהיב מזונא4…
… נו, אז לא היתה חסרה כלום… אבל מסתמא לא היתה כדאית… כלום רשאית היא להקשות קֻשיות לרבון העולמים… הוא לקח את הנזר מעל ראשה… מסתמא הלא היה כך רצונו ודי!…
…אחרי מיתתו גם כן לא היה על מה להתאונן; היא ישבה אז בבית בנה; בלילה היתה מורטת נוצות וביום – מניעה את עריסתו של הנכד ומתקנת שקים…
אשת הבן היתה אפילו קפדנית קצת… כעסנית היתה לפעמים… אבל נוחה היתה להתפייס…
בעיקר לא נעים היה לה בימי השבתות ו“ימים טובים”; אז היתה מרגישה ביותר ‘שהיא ירדה מגדולה’.
מקום מגורותיה לא היה אז באמצע השלחן, כי אם על הכרכוב… על כרכוב התנור, במקום שהבורית ושאר דברים קטני־־ערך מונחים; והיא בעצמה היתה יושבת בקצה השלחן… אבל להתאונן לא יכלה אז; אדרבא, לפעמים היתה מקבלת גם מעט נחת; כשהיה הבן בא מבית המדרש היה תיכף ממלא את הכוס ונגון הקידוש היה מתחיל מסתלסל ויוצא מתוך גרונו, אז היתה מרגישה ‘שהיא מתמוגגת מנחת’.
אבל עכשיו מאי?
– הוא – הבן – נסע לאמיריקא והיא צריכה להיות למשרתת לעת זקנתה.
לפני ימים אחדים הציעו לפניה את המשרה בבית החולנית הזקנה והבודדה.
והיא קבלה את המשרה הזאת בשמחה רבה. ‘יותר טוב מלהצטרך לבריות’ – אמרה אז, אבל עתה?
כלום יכלה לדעת מראש, שאצל חולנית השוכבת תדיר על מטתה אין מברכים על היין?
נו, מחלא, מסתמא כך הוא רצונו.
קול צעדים מדודים העירו אותה ממחשבותיה.
… הבורסי בא מבית המדרש…
פניו של זה היו מרוחצים למשעי, המעיל העליון היה תלוי לו על כתפיו והשרוֻלים מופשלים אחורנית.
…שתי ילדות, הלבושות שמלות בהירות, יצאו מפרוזדורו של הבורסי ותחלנה רצות וטסות לקראת אבא.
– יום טוב! יום טוב! – התחילו הילדות מברכות את האב.
– יום טוב! – אמר האב, ויתחיל מסלסל את תלתליה של האחת ואח לחי השנית צבט.
– איה יענקעלי?
– בבית הוא, אבא, וגם אמא שם… – אמרה האחת.
– אבא! כבר השלחן ערוך, גם יין וכוס בבר העמידו על השלחן, מתי נאכל?…אמרה השניה בהחזיקה בשרוֻל מעילו של האב.
– כרגע – ענה האב בפתחו את דלת הפרוזדור.
… ותחל גם ‘היא’ הולכת ומתקרבת אל הפתח; לבה התחיל דופק בקרבה… היא התביישה קצת ליכנס למקום שאין מכירין אותה… אם כי מה יש כאן להתבייש – חשבה – כלום הם אינם יהודים… הלא יודעים הם, כי בת ישראל אני, כי קידוש אני חפצה לשמוע…
אבל… מה זאת?… שם, כמדומה לה… אך לא כלום…
כן, משם. מחדר הזקנה הבודדה נשמע שיעול, ואחרי כך גם קול חלש:
– אסתר! אס־תר… אָח, אַח, אח! אס־ת־ר! היא ‘מניחה’ אותי לבדי… אוי, אוי, אוי, השפחות, יקחן האֹפל; את התחבשת צריכים להחליף… וסמי המרפא… עדיין…אסתר! אוי, אוי, אוי…
– אני הולכת – נשמעה תשובתה של אסתר – שהתחילה פוסעת פסיעות גסות.
– סברי מרנן ורבנן ורבותי!… נשמע נגונו של הבורסי.
ואסתר באה הביתה ותתחיל ממלאה את מצוַת החולה…
– ומשום מה אינך אוכלת ארוחת ערב, אסתר? אמרה החולה אחרי שהוקל לה מעט.
– א! לא אאחר…
– לכי, לכי ואכלי. במזנון יש, כמדומחני, כנף תרנגלת… קורקבן… ושם במטבח נתח דג.
אסתר יצאה אל המטבח.
חצי־חֹשך היה במטבח. נר אחד כבר נכבה ואשו של השני התהבהב קצת…
מסביב לכלי הנחושת התעופפו זבובים אחדים ויזמזמו בזמזום של געגועים ומן הלול נשמע צרצור הצרצר…
אסתר הטילה5 את הידים… לקחה פרוסת חלה ומתחילה לאכול ‘בלי קידוש’.
הצפירה, י“ד בתשרי תרס”ה (23.9.1904)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.