רקע
דבורה בארון
טיול עברי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

(תמונה)

…וגם אנכי קבלתי כרטיס־הזמנה אל ה’טיול העברי', מאת האגודה ‘דוברות עברית’.

– נו – אמרתי אז – טיול, הא טיול… מה איכפת לי אסע!

אמרתי ועשיתי:

ביום השני בבקר כבר נזדמנתי עם כל ה’חברות' על חוף הניֶעמן; שם המתנתי לביאת האניה.

בהיר היה אותו היום וחם עד מאד.

בשמים הבהירים עמדה השמש הבוערת ותנקר בקרניה את עיני כל האנשים…

…על החוף המרֻצף עומדים פה ושם סבלים לבושי סמרטוטין מלוכלכין; מפניהם של אלו העניים מתגלגלין ויורדין טפות, טפות של זעה.

על הגשר הולכים ומטיילים אנשים ונשים המסתתרים בצל שמשיותיהם מחום השמש הבוער.

באמצע הגשר נוסע איזה אכר, הסוקר לכאן ולכאן ומאיים את העוברים בקריאותיו: הוי, הוי, שיִפְנו לצדדין ויזהרו מסוס הסומא בעינו האחת.

על ספסל נמוך יושב יהודי כפוף, אצלו מונח צרור קטן; נעליו המכוסים באבק מעידים שהוא הולך רגלי מאיזה כפר, אצלו יושב יהודי זקן, עבדקן, הוא מריח את הטבק מן הקופסא וממצמץ בעיניו לרגעים.

– נא, רבונו של עולם, זהו חמימא… אהא… כשהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, אז אין כל בריה יכולה לעמוד לפניה… הע, הע, הע, ואין נסתר מחמתו כתיב… זהו שאמר הכתוב. –

– עט, חמימא – הפסיקו השני – לא חמימא ולא קרירא… סתם… לא כלום…הוא התחיל מריח את הטבק.

על הנהר נראתה מרחוק נקודה שחורה ושהלכה הלוך וגדול, הלוך והתבלט, נשמעה שריקה איומה וממושכה, שריקה שיש בה מעין קריאה של נצחון, נראה ששְׂמֵחה היתה אניה צַוחנית זו, כי סוף סוף עלתה בידה להגיע אל החוף…

הלְכֻלְכֶן יש כרטיסי־מסע? – שאלה חברה אחת.

– לְכֻלָנו! – ענו קולות מקולות שונים.

– אם כן ‘מרש’ אל האניה! – אמרה חברה אחת שאהבה לתבל את דבורה העברי במלים לועזיות.

והחברות התחילו יורדות בשלבי הסלם…

… אחרי שריקות איומות, מחרידות את עורקי המוח, התחילה האניה זזה ממקומה. הנחתי את טנאי, הממולא צידה לדרך, על אחד הספסלים והתמתחתי מעט. חשתי בראשי מגֹדל החום ובלבי הרגשתי איזה געגועים לעירי שעזבתיה לשעות מספר.

הִנה החוף הולך הלוך ונעלם מן העינים; נראים עוד ראשי הגגים של החומות היותר גבוהות… וצַלְמי בתי כנסיות של הנוצרים, מגדל הצופים… עוד מעט וגם זה יעלם.

שעמום אחזני, התחלתי פוהקת קצת ועושה את עצמי אגב גם כאילו שומעת אני מילתא דבדיחותא של חברה אחת, האוהבת תמיד לבדח את דעתם של אחרים.

כל ה"חברות' נגבו לרגעים במטפחותיהן את הזעה מעל פניהן.

נשמעו גבובים וחצאי דברים:

– נו… אהה…

– עה, בוערת היא השמש, אמא!…

– חמימא… חמימא…

– לו נָשב עתה איזה רוח כל שהוא… חבל…

בעזבנו את האניה מהרנו תיכף אל היער הקרוב… גם פה אי אפשר היה להסתתר מחום השמש…

– חברות, ראינה, שם יש הר, הר גבֹה. שם נמצא לנו מקום טוב, שם יש בודאי גם צל… – קראה חברה אחת.

– אמנם מצל הוא ההר הזה – קראו כל החברות פה אחד, ותמהרנה אל ההר – האח, פה נמצא לנו מגן מקרני השמש האכזריות…

– אהא – התפארה אותה החברה – אנכי לראשונה מצאתי את ההר…

– ואנכי את הצל מצאתי – התפארה השניה.

– טפשית – גערה בה הראשונה – זאת מובן שאם יש הר יש גם צל.

– הר וצל! האח, מה נעים, אין אנחנו מתיראות עוד מחום השמש…

– הר וצל… האח! הר־צל… הרצל… נשמעו מלים מקֻטעות מכל העברים…

מאֻשרת הייתי בשעה זו… בכל המרחב שמסביב לי מצלצל הדבור העברי, ואנכי בתוך אחיות הנני יושבת… את שפתי אנכי שומעת מדברים… ופה הר וצל!…

מתוך עונג התחלתי מנמנמת…

…ונדמה לי ששם מעבר להר נמצאת איזה ארץ יפה… ארץ נפלאה… ארץ זבת חלב ודבש… ויכולות אנחנו כלנו לִכָּנס לארץ זו… אם אך נואיל לטפס, לעלות על ההר…ופה… אצלי יושב זקן לבוש שחורים ועטוף שחורים ואצלו… אצל הזקן מונח ספר גדול… מדרש רבא מונח אצלו והוא, הזקן מעלעל ולומד…

ולומד הוא ככה: תָשורי מראש אמנה… אמר ר' יוסטא הר הוא ואמונה שמו… עד אותו ההר ארץ ישראל!…

… …

עדיין חולמת אני והנה עוד הפעם שריקה נשמעת…

– חברות אל האניה! – שומעת אנכי…

וצריכה אני להפרד מהרי, מצלי…הה, אל אלהים!!…

עוד הפעם יושבת אני באניה.

השמש ממעל בוערת; ראשי כבד עלי.

ומתוך כֹבד ראש אני מתחילה מסתכלת בכפר הנראה על החוף.

ושם בכפר חיים וחגיגה: השדות מלאים בר; הכל עטוף מכורבל ירקות… בקצה השדה עומדות אכרות יחפות ומאלמות אלֻמים, כל אחת שולי מטפחתה מופשלים לה אחורנית והיא מחזיקה חרמש בידה האחת וביד השניה ממהרת לתפוש את התבואה… הנה… אלֻמה בידה… עוד אחת… שתים… על החציר מסביב מונחות צרורות קטנים; כדי מים גדולים עֹמדים פה ושם.

האכרות קוצרות את התבואה ומנגנות:

1 O Земля, Матушка Родная!.

ובכל המרחב מסביב מצלצל הד הנגינה הזאת…

ומקנאה אנכי בשעה זו באכרות הללו.

– הן מנגנות ואנכי מדוע שותקת? שתיקה מה היא?…

חפצה אני לשיר… וכבר אני מתחילה מתרגמת המלים האלה לעברית…

– א… אמא!…… אבל חבל… אינני יכולה לשיר… ה’אֵם' שלי איננה… גלמודה אנכי… שַכולה הנני מה’אֵם' שלי!…

והשמש ממעל לוהטת ולוהטת…

אָ, מה כבד עלי ראשי!


קאוונא

הצפירה, כ“ט באלול תרס”ד (9.9.1904)


  1. רוסית: ‘הו, אדמה, אִמֵנוּ הורתנו’.  ↩

המלצות קוראים
תגיות