(זכרונות מימי ילדותה של נערה אחת)
נמסר לדפוס ע"י דבורה ברן
[א] 🔗
בילדותה היו הבריות אומרים עליה, כי היא שובבה קצת.
– היא אהבה, למשל, להתרועע ולהשתעשע דוקא את הילדים. משחקי הילדות לא היו מעַניְנִים אותה כלל; מעולם לא השתעשעה בְּבֻבּוֹת; ואת אותן הילדות המשתעשעות בבבֻוֹת היתה מְכַנָּה תמיד בשם: ‘אִמָּהוֹת’…
אולם את משחקי הילדים אהבה, ובערבי הקיץ הַחַמִּים היתה משתעשעת תמיד את הילדים בחצר בית הכנסת.
ביחוד היתה מאֻשרה באותם ‘יְמֵי דְפַגְרָא’2, שתלמידי ה’חדרים' היו חפשים מלמודיהם גם ביום…
– עור חדש מתקרם3 על עצמותיה, בשעה שהיא יכולה להשתעשע את הילדים – היתה אמא שלה אומרת – שובבה היא יַלדָּתי ‘כנער’ ממש…
– פוי, לא נאה לילדה להיות שובבה כ’ילד' – היו אחרים אומרים.
… שונאה היתה, אם היו מזכירים לה שֶׁבַּת ‘מין אחר’ הִנֶּהָ; במקרים כאלה היתה כועסת גם על הילדים…
למשל, בשעה שבקשו הילדים לעשות דבר מה (לאסוף אבנים וכדומה) אז היו אחרים אומרים: ילך נא נער; ‘לה’ קשה יהיה…
בשעות כאלה היתה מתגברת כארי… אָז הִתְאַמְצָה בכל כֹּחָה להראות להם שגם היא יכולה לעמוד בשורה אחת עם ה’ילדים'.
ולא לבדה היתה באה בחברת הילדים:
אח היה לה; ויהי אחיה זה דומה לה בטבעו, באפיוֹ, בתנועותיו… וגם הפנים שלו היו דומים לפניה; שחרחרים היו פניהם, ושחורות וּמְתֻלְתָּלוֹת4 קצת היו שערותיהם… רק עיניה היו יותר שחורות ויותר יפות מעיניו…
ואת אחיה זה אהבה. וַיֶּאֱהָבֶהָ גם הוא; ואל המקום אשר הלך הוא, הלכה גם היא, ורק בעזרת אחיה זה אפשר היה לה לבא בחברת הילדים: הוא היה מגן לה תמיד; הוא היה גם תובע את עלבונה5 מאותם הילדים שהעיזו להעליבָהּ.
……………………………….
ובעלת רחמים היתה מִטִּבְעָהּ…
לא פעם ולא שתים היתה מבקשת מאת אמא, שתתן לה לאכול בחוץ.
בחוץ אהבה לאכול, יען ששם אפשר היה לה להאכיל גם את אליעזר, הנער הַחִגֵּר6 שאֵם חורגתו7 היתה מרעיבה אותו עד התעלפות8.
ואת אותם העניים לבושי הסמרטוטים9 המחזירים על הפתחים היתה כל כך מרחמת… בחשאי10 היתה נותנת להם תמיד את אותן האגורות שהיתה מקבלת מאמא לקנין סוכריות…
– כשתגדלי, תזכי נא להיות עשירה ולחלק תמיד אגורות לעניים – היו אותם האמללים אומרים אליה.
וכשהיתה שומעת את הדברים האלה, היתה משתוממת ומדברת אל לבה:
– אנכי אהיה עשירה ולעניים אחלק רק אגורות?… לי יהיה כסף הרבה, ולעני אמלל אתן רק פרוטה… רק אגורה אחת… מוזר… איך זה?…
בשום אופן לא יכלה להבין זאת…
……………………………….
ולא דוקא על בני־האדם היתה מרחמת; רחמיה היו נכמרים גם למראה זבוב אמלל… גם על עוף גם על כלב היתה חסה… כל מה שיש בו רוח חיים, כל מה שהוא חי, שהוא מרגיש, את זה היתה מרחמת…
כועסת היתה על אותם הילדים והילדות החוטפים זבובים ותולשים11 את כנפיהם או – עוקרים את רגליהם…
– זוהי רציחה, רציחה… היתה צועקת אז – הנעים היה לך, לו היית גִדֵּם12 ולא עוד אלו היית אתה גדם, כי אז הייתה אמא שלך מאכילה אותך, אבל את זבוב אמלל זה מי יאכיל?… הלא אם לא יקלוט13 מן האויר אז ימות… ימות ברעב…
……………………………….
וגם את הכלבים הייתה מרחמת…
בשכונתה14 היה ‘כלב בלי בעָלִים’.
כלבים הרבה ממין זה היו בעיָרָה, אבל מצבם של אלו לא היה כל כך נורא כמצָבוֹ של כלבלב זה…
לכלם אפשר היה להיות נזונים משיָרי האכילה, המשלכים בַּסִימְטָאוֹת15. גם סביב הָאַטְלִיז16 היו כלבים אלו מתגודדים וחוטפים שם לפרקים איזו עצם יבשה… אבל לכלבלב זה אסור היה לבא במקומות כאלה: הכלבים עצמם שנאוהו תכלית שנאה…
מרדף בלי חשך היה כלב זה על ידי אחיו הכלבים… עורו היה תמיד מכֻסה בשׁריטות17 ופצעים מנשיכות הכלבים, גֵווֹ הקטן היה דל וצנום, וגם סומא18 בעין אחת היה…
……………………………….
את כלב זה היתה מרחמת… כמעט… כמעט שהיתה גם אוהבת אותו… כי את כל האמללים אהבה…
פעם אחת עלה במחשבה לפניה לאספהו הביתה, אבל אבא שלה גער בנזיפה19.
– ‘בעלת רחמנות’ שלי' – אמר אז אבא – לגדל כלבים בתוך ביתי היא חפצה… מה יאמרו הבריות? בבית הרב מגדלים כלב… ממש כבבית ‘פָּריץ’…
דומיה שררה ברחוב. ערב נעים, ערב קיץ היה.
בשמים הכחולים טיְלה הלבנה הזכה, ורבאות כוכבים הזהירו… עלי העצים הנטועים פה ושם ברחוב הִתְאַוְשו20; על אחד הַכְּלוֹנסוֹת21 היה תלוי איזה סמרטוט שהתנפנף22 על כנפי הרוח הקלה ויאים23 עליה…
והיא פסעה24 פסיעות גסות… היא ואחיה.
האח הטוב! הוא לא נתנה ללכת לבדה…
– מדוע לא בקשת ממני לפני שעתיים, שאלך אתך? – לחש לה אחיה באזנה.
– אבל… התיראתי, שמא ישמעו… שמא לא יתנו לנו ללכת…
– הנך מתיראה? – שאָלה אחיה ומקולו הרועד הכירה שהוא בעצמו מתירא.
– לא! ואתה, בנימין?
– אֶט, אינני… פחדן…
הוספנו ללכת.
היא הוציאה את ה’מאכלים' מכיסה וַתָּכָף את ראשה להסתכל בכלבלב… והנה אהה!…
הכלב שכב פרקדן25, עיניו היו פקוחות וסנטרו26 מורם למעלה; התחילה מקשבת…
אף אנחה אחת, אף גניחה27 אחת לא שמעה… הוא מת…
– הוא מת ביסוריו… היסורים גרמו לו במיתתו… התחיל אחיה לנַחם אותה.
– לא, לא… רעב היה… רעב היה… הוא מת… הוא גוע ברעב…
דמעות גדולות, דמעות חמות רותחות התגלגלו ותטפנה מעיניה… התגלגלו ותפלנה על גופת המת…
– והלבנה מוסיפה להאיר כבתחלה… דומיה שררה בכל הרחוב ונשמע רק הד קולי הבכיָני:
– הוא מת… הוא גוע ברעב… ברעב…
………………..
החיים והטבע, כ“ט באדר א' תרס”ה (6.3.1905)
-
הניקוד וביאורי המלים – במקור. ↩
-
ימי החפש. ↩
-
איבערציעהען облекаться. ↩
-
תלתלים האַארלאָקקע курчавые. ↩
-
קראֶנקונג обица. ↩
-
פסח хромой. ↩
-
שטיעפמוטטער мачиха ↩
-
אין אהנמאכט פאללען упастъ въ обморокъ. ↩
-
לומפען лохмотья ↩
-
בסתר. ↩
-
וקורעים оторвать. ↩
-
אהנע הענד безрукiй. ↩
-
יקח. ↩
-
נאכבארשאפט соседство. ↩
-
החוצות. ↩
-
פליישבודע мясная лавка. ↩
-
ריטצע царалина. ↩
-
עור слепиой. ↩
-
פארוורורף Выговор. ↩
-
גערוישען шелестеть. ↩
-
שטאנגע коль. ↩
-
שהתנועע качался. ↩
-
הפיל פחד. ↩
-
צעדה. ↩
-
על גב на спине. ↩
-
קינן морда подбородокъ. ↩
-
דאס שטאֶהגען стон. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.