¹

(מִסִּפּוּרֵי זְקֶנְתִּי)

(מקדש לאחותי חנה בַּרֶן)

א    🔗

בערבי החרף הארֻכים, בעת שבחוץ נשמע רק קול יללת הרוח הקר, הדופק בחזקה על תריסי² החלונות המוּגפים³ וּבְחַדְרִי חדר־הילדים שררה דממה עמֻקה ונשמעו רק שריקותיה וגניחותיה⁴ של עריסת⁵ אחותי הקטנה, שזקנתי היתה מניעה ברגליה, – בערבים הללו אהבתי בילדותי לשמע את ספורי הזקנה הטובה, בעלת הפנים החִורים הכמושים⁶ – כי יפִים היו סיפּורי הזקנה, יפים מאד.

ושונים היו ספורי זקנתי:

יש שהיתה מספרת לי ספור עליז, והייתי מכרכרת ומפזזת מתוך שמחה; ולפעמים סִפרה ספור מגֻחך⁷ ואז הייתי צוחקת, צוחקת הרבה, עד שדמעות של צחוק היו יורדות מעיני, גם ספורים עצובים ספרה לי; אולם רֻבּם היו משמחים ועליזים, כי לְבַדֵחַ⁸ את דעתי אהבה זקנתי.

מענינים היו ספורי הזקנה.

… ובאחד מהערבים האלה, כשישבה זקנתי הכפופה סמוך לעריסה, הניעה אותה ברגליה, ובאמצעות ידיה הדקות כיתדות, סרגה⁹ גרב¹⁰ של צמר, נגשתי אליה ואשב אצלה. השעמום¹¹ תקפני, התחלתי מפהקת¹² קצת, הזקנה הסתכלה בי ותאמר:

– ומה, פהקנית קטנה, כלום לא נעים לך לשבת כאן?

– מובן שלא נעים – עניתיה – כל כך משועמם פה, לו הרשית לי, זקנה, ללכת אל חברותי.

– לא, לא – הפסיקה הזקֶנה את דברי – רק יצאנית¹³ קטנה את, ילדתי, בחוץ קר, אפל, רוח חזק מנשב. בשעות כאלה אין לפגש אפילו בכלב שוטה ברחוב. וְאַתְּ רוצה ללכת – הִתְבַּישִׁי נא!

– אבל, זקנה, הלא כל כך משועמם פה – התחלתי מתאוננת – אולי תספרי איזה ספור…

– שבי, שובבה, ואספר לך ספור מְעַנְיֵן – אמרה הזקנה, השתעלה¹⁴ והתחילה לספר:

… מעשה באכר אחד, אכר עברי שֶׁחַי לפני אלפי שנים בארץ העברים, ובארץ העברים מת… ויהי אכר זה איש טוב וישר, חרוץ ונהנה מיגיע כפיו, ושתקן"¹⁵ גדול היה מטבעו; גם אשה היתה לאכר זה, ותהי גם היא אשה ישרה, טובה ושתקנית, ותלד לו אשה זו שלש בנות; בנים לא ילדה, רק בנות; ותהיינה גם הבנות טובות, ישרות ושתקניות, וגם נאות¹⁶ היו, כי כל בנות ישראל נאות היו בעת ההיא…

– הגם חכמות היו? – שסעתי את דברי זקנתי.

– מקשנית¹⁷! – גערה בי הזקנה, ואחרי דֻמיה קצרה הוסיפה:

– מובן שגם חכמות היו – תינוקות דארץ ישראל פִקְחִים¹⁸ היו, גם כל יושבי הארץ ההיא חכמים גדולים היו, כי אַוֵּירָא¹⁹ דארץ ישראל מַחְכִּים.

ויאהב אכר זה את אשתו השתקנית, הוא אהב גם את בנותיו הנאות, אולם יותר מכלן אהב את ארצו – את ארץ־ישראל.

וחלקת אדמה קטנה הייתה לאכר זה. אדמה שְׁמֵנָה ופוריה. ויעבוד אותה האכר; ומדי בקר בבקר היה קם עם הנץ החמה"²⁰, מתפלל תפלה קצרה, אוכל קמעא²¹ ושותה קמעא, והולך אל השדה, ולא הניח האכר את כלי עבודתו, עד בוא השמש. ואז היה נגש אל נחל הקטן, רוחץ את פניו וידיו, מנַגב²² אותם בכנף מעילו, חוזר שוב²³ אל הנחל, מסתכל בִּבְבוֹאָה²⁴ שלו, מתקן את שערותיו, שולב²⁵ את ידיו על לבו, אומד וסוקר²⁶ סביביו.

אֹהב היה לראות איך שהחמה שוקעת²⁷, איך שהיא מזהיבה בקרניה האחרונות את ראשי האילנות הנאים את העשב הירקרק, את השושנים הנותנים ריח! נעים היה לו לשמע את אִוְשַׁת²⁸ העלים, המתנועעים ומרַפרפים²⁹, איש על גבי אחיו, את צפצוף הצפרים העליזות, וגם את קרקורן³⁰ של הצפרדעים אהב לשמע.

ומדי יום ביומו, באותה שעה ובאותו רגע שהתחילה חמה שוקעת היה עומד וסוקר, מקשיב ומתפלא, מביט ומשתומם, מתענג ונהנה מזיו הטבע הנהדר.

ובאחת מן השעות האלה, באחד מן הרגעים הללו כשעמד האכר והקשיב, עמד וסקר סביביו, שמע – והנה קול קול חזק בקול הארי מדבר באזניו. פנה האכר לכאן ולכאן, הביט לצדדין, וירא והנה שני אנשים הלבושים שחורים ועטופים שחורים, רוכבים על שתי אתונות צחורות³¹.

וככה דבר האיש:

– הנה יום יבא, והרימותי את חרבי על ירושלים והחרבתיה. והיו עריה שרופות ורחובותיה שוממים…

שמע האכר את דברי הרוכב ויכעס, התחיל לבו דופק בחזקה נתכרכמו³² פניו, יצאו עיניו מחוריהן וַיֵז קצף³³ מפיו, בקש לדבר ולא יכול; לזוז ממקומו – לא היה בו כח, חרק בשניו, כפף את אצבעותיו ותהיינה לאגרֹף, וירם את ידו ויקרא:

‘חרב לה’ ולירושלים'!!…

באותה שעה חדל צפצוף הצפרים, נָדַם קרקור הצפרדעים וגם המית מי הנחל לא נשמעה.

ונשמע בכל המרחב רק הד³⁴ קולו של האכר:

‘חרב לה’ ולירושלים'!!

שמעו הרוכבים ויכעסו, חרקו את שניהם, קרצו בעיניהם, קראו זה אל זה ואמרו:

– מות יומת האיש הזה!

שלף אחד מהם את חרבו, וחתך³⁵ את ידו הַמְאַיֶמֶת³⁶ של האכר.

נעלמו שני הרוכבים.

התחילו הצפרים עוד הפעם מצפצפות, החלו מי הנחל הומים ומספרים, החלו גם הצפרדעים מקרקרות, נלוו אל הקולות האלה גם אנחות האכר וגניחותיו.

ותהי יד האכר מוטלת לפניו ודמה מטפטף, וממקום הַחֲתָךְ³⁷ נטפו גם כן טפות, טפות של דם; התגלגלו הטפות ותפֹלנה על הארץ, והטפות זחלו ותתקרבנה זו אל זו, התקרבו, ותתלכדנה³⁸ אלו באלו, ודמים בדמים נגעו…

התחילו שפתי האכר דובבות:

– רבונו של עולם! הלא בשביל ציון אני סובל, בשביל צ־י־ו־ן… חביבים עלי היסורים.

ברגע זה נזדעזעה³⁹ ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, עמדה השמש ולא שקעה, ורוח דרומית, רוח חמה התחילה מנשבת.

חדל דמו של האכר לטפטף, והרוח לטפה ולטפה את פצעו עד שהגלד⁴⁰ הדם;

התחילו קרני השמש מְחַממות ומחממות את מכתו של האכר, עד שעור חדש נקרם⁴¹ על הפצע; קם האכר על רגליו, וילך הביתה.

וכשנכנס הביתה פתחה⁴² אשתו השתקנית ותאמר:

– בעלי! ידך הימנית, היד שהיתה עובדת את אדמתנו, אַיֶהָ?

פתחה שרה’לי בתו ותשאל:

– היד שהיתה מְגַפְּפַתְני⁴³ היכן היא?

עמדה צפורה’לי הבת השניה ותשאל בתמיה:

– אבא שלי! היד שהיתה צובטת⁴⁴ בְּחִבָּה את לחיי אַיֶהָ?

התחילה גם רבקהלי הקטנה תובעת⁴⁵:

– אבי, אבי, היכן היא ידך? סָח להן הָאִכָּר את המאורע⁴⁶.

התחילה אשתו השתקנית בוכה ומקוננת.

ותבכינה הבנות הקטנות.

ותרָאינה דמעות גם בעיני האכר.

החזיקה השתקנית את ידו של בעלה השמאלית בידה הימנית, ואת יד שרה’לי הימנית בידה השמאלית, החזיקה שרה’לי את ידה של צפורה’לי וצפורה’לי את ידה של רבקה’לי, הלכו כלם לראות היכן היא היד מונחת.

והשמש עמדה עוד בקצה השמים.

ראו את היד מוטלת על הארץ, לקחה השתקנית את היד וטמנה אותה עמק עמק בחול – לאחר שטמנה את היד התחילה בוכה ומקוננת, בכו גם הבנות ויבך גם האכר, ותפלנה הדמעות על הקבר הקטן. שמעו הצפרים ותצפצפנה גם הן קול עצוב, התחילו גם עיניהן הבהירות זולגות דמעות. התחילו גם הצפרדעים מקרקרות בקול איום. התאספו עדות עדות של דבורים ותזמזמנה בזמזום משֻׁנה. נשבה רוח צפונית, נתכסו השמים בעננים שחורים מאד. התחילו גם השמים בוכים. ירדו כל אלה הדמעות על הקבר הקטן. נתערבו אלו באלו. רטב הקבר הקטן מדמעות אלו…

הביט האכר אל אדמתו ויאמר:

– רבונו של עולם! את תבואתי מי יקצור?

באותו רגע נתפזרו העננים, עפו להן הדבורים, נשתתקו קולות הצפרים והצפרדעים.

חדלה השתקנית לבכות. שתקו גם הבנות ולא בכו עוד. פקחו כלן את עיניהן, ותראינה – והנה אלמות, אלמות עומדות בתוך שדן. ראה זאת גם האכר וישמח שמחה גדולה; התנחמה גם השתקנית ובנותיה, קמו כלן ויברכו את ה' והלכו הביתה כשהן מוחות את דמעותיהם מעל פניהן.

* * *

ומני אז לא זבּל⁴⁷ עוד האכר את שדהו; גם לא חרש, גם לא זרע ולא קצר: ובכל שנה ושנה באותו היום, באותה שעה ובאותו הרגע היה מוצא אלֻמות. אלֻמות, של תבואה עומדות בתוך שדהו.

* * *

ועל קברה של יד האכר עלה ארז אדיר וריח לו כלבנון. ומדי שנה בשנה, בשעה שכל העצים נובלים ונחשפים, בשעה שעליהם נכמשים ונושרים מרב גשמים או קר, גם אז אין ארז זה נובל, גם אז אין עליו נושרים…

ונפלא הוא הריח שארז זה נותן. אולם את ריחו זה אפשר להריח רק בשעה שרוח חמה, רוח דרומית מנשבת…

…כשבא האויב אל הארץ, אחרי הרבה, הרבה שנים ויאמר להחריבה, אז נשבה רוח דרומית קלה בארץ, ותפיץ אותה הרוח את ריח הארז הנפלא, והריח בא אל אפם של יושבי הארץ, ומן האף נכנס גם אל המֹח, ומשם ירד אל הלב… וימלאו כל הלבבות גבורה ועֹז אהבה וגעגועים חזקים לארץ אבות, וכל השפתים התחילו דובבות:

– חרֶב לַה' וְלִירוּשָׁלָיִם!…

* * *

אלפי שנים עברו מן היום ההוא והארז עודנו קים… יכל הוא גם לתת ריח טוב; אולם רוח דרומית, חמה וגדולה שבשעה שהיא מנשבת – משתקת היא את כל הרוחות – רוח כזאת לא נשבה עוד, ולא הפיצה עוד את אותו הריח המחמם את הלבבות, וקוראת לאהבה וגעגועים לארץ־אבות…

……………………………….

זקנתי סימה את ספורה; בדברה את דבריה האחרונים נשמט הפזמק מידה, היא התחילה מנמנמת; עת רבה ישבתי עוד אצל הזקנה, עת רבה הרהרתי וחשבתי בלבי על אדות אותו הארז הנפלא.

החיים והטבע, כ“ח באדר ב' תרס”ה (4.4.1905)