(מספורי פונדקית)
…פנים מתוחים – מחודדים, עינים פקוחות – רחבות, שבתוכן נקפא הצער, שערות קלושות, הזקופות כמסמרים כלפי מעלה ופה פעור – כזה הריני רואה אותו תדיר בדמיוני. והוא – צוארו נתון בתוך עניבת החבל הדק. גופו הגדול, הענקי תלוי בין התקרה והרצפה והוא מתנועע בתוך האויר ומתנועע…
– מי היה? מהיכן בא? מה היו חייו?
ואני – אפילו את שמו לא ידעתי.
– אני הריני זקוק לחדר וכבוֹדה – לדַיר. על זה מעידה הפתקה, המזהירה בתוך שמשת חלונה.
אלו היו דבריו הראשונים, כשנכנס באותם הצהרים אל ביתי. הצצתי בו:
בעל קומה, וכתפיו רחבות ונאות ושערותיו – קלושות, מפושלות קצת, אלא ארוכות ביותר, והן שחורות מבהיקות ומסולקות הן לצדדין, לצדדין.
– והחדר – ודאי שמיוחד הוא?
פנים זקף בי שהם זעופים ומחייכים בבת אחת.
– ולא עוד אלא שהמבוא דרך הפרוזדור הוא.
כך צלצלה תשובתי.
כעבור שעה ראיתיו בא אל פרוזדורי, והוא זקוף כתמר, ושתי עיניו מבריקות ביותר, ומהן מנצנץ דבר סודי, דבר נורא. תחת בית שחיו היתה לו חפיסה של עור שחור ובתוך ידו – כנור.
– האלה המה כל מטלטליו?
– ואני – אפשר שלא אשהה בתוך ביתה, אלא לילה אחד.
וחיוּך משונה עִקם את שתי שפתיו העבות.
– כיצד?
במקום תשובה חרק רק המפתח בתוך המנעול, ופסיעות תכופות, כבדות וקפדניות התחילו צורמות את אזני, מגרות את עצבי, מזעזעות את כל הנימין שבגופי:
– הַך־תַּך! הַך־תַּך!
אילך ואילך, כחיה בתוך כלובה, שתי פסיעות לכאן, שלש – לכאן. עברו שעות. השמש שקעה, את החלונות לִפפה החשכה; הערב בא ואחריו – הלילה. כל דרי הבית נשתקעו כבר בתוך שֵׁנה, בתוך הרחוב נשתררה הדממה, רק אחד הוא המטריד את מנוחת הלילה – הוא, המשונה והזר:
– הַך־תַּך! הַך־תַּך!
הטיולו של אדם הוא, או שמא רקוד השטן?
– על כבודו לדעת, שדר הנהו בכפיפה אחת עם אנשים, שלמנוחה הם זקוקים.
דברים אלו זרקתי אליו דרך חוֹרו של המנעול – ומתוך כעס.
תוך כדי־דבור נפתחה הדלת:
–כבוֹדה…
והוא – מבולבל ומבויש, כאדם שמצאוהו בשעת קלקלתו. נתעכב מתוך הלוכו, כשמבטו הבָּדוּר1 תועה על גבי פני, השרוים ברוגז:
– אני מפריע… כך… זהו ההרגל?… ואני הריני נוהג לטַיל קצת בתוך חדרי אחרי הסעודה, חי, חי…
איזה סעודה? ושתי שפתיו – צרובות מאש פנימית – שחורות ויבשות היו, כמו לאחר צום של שמִטות ויובלים.
– וכבודה הלא תסלח… ודאי שתסלח… מה?… ואני – שלא בכונה, שלא בכונה…
על גבי חלבונות שתי עיניו נשתטחו – כשתי רשתות הקלועות מִדם אדם – עשרות, עשרות של גידים דקים, פעוטים ואדומים־אדומים. עור מצחו זלף את הזֵעה.
– ניחא, ניחא… ואני שוב לא אחזור, עוד לא אוסיף…
כתינוק זה, שסרח על אמו־אוהבתו והוא שומע את קלונו, מודה על עווֹנו, ומבקש את פיוסה.
ואת הבטחתו קִים, דממה – לא, זו לא היתה דממה, אלא שתיקה, שתיקה כבדה, אִלמת ומעיקה ביותר נשתררה פתאום בתוך חדרו.
– האם ער הוא עדיין, או שנה חטפתו – ונשימתו לא נשמעה.
כִּונתי את אזני כלפי דלתו:
– תַּק־תַּק! תַּק־תַּק!
קשה היה להבחין, אם קשקוש השעון הוא, או דפיקת לבבו בתוך חזהו.
ופתאום כבשו רחמי את כעסי ולבי התחיל נוקפי:
– נזיפתי זו – כלום כדאי היה לה? אדם רגיל בכך…
ועוד הרהרתי:
– עכשו – ודאי שהוא מתירא לזוז ממקומו, חושש הוא שמא יקים שאון…
ואז גחנתי אל חוֹרו של המנעול ונסתכלתי:
כשידיו פרושות למרום, בפנים הפוכים אל הכותל וכבושים בו, עמד בקרן זוית וגופו הענקי – מזדעזע, מפרפר…
הִיבב שם בחשאי ואיבריו פרכסו מתוך התיפחות – ואולי חלחלו ונתעותו סתם עורקיו בתוך בשרו מתוך איזה כאב פנימי?
קולו לא נשמע.
ואז נתכוץ הלב בתוך חזי ודעתי נבלגה2 בתוך המֹח!
– מה אתו? מה הוא ומי? מה ממרר את חייו?
ורצון כביר אחד תקפני:
להכנס אל תוך חדרו, לגשת אליו, ליטול את ראשו הגדול בשתי ידי, לאמצו אל לבי וללטף את פניו, את שערותיו, את גופו הענקי:
– ש־ש־ש־ש… ואני הריני מרחמת אותך… ואני הריני מרחמת אותך…
– שמא יפתח לי לרגע אחד, א? ‘זה’ – מה שמו… יפתח נא… כך התחננתי אליו וקולי ספוג דמעות.
עכשו היו פניו קרים – קפואים ושתי עיניו – שני גלידי קרח:
– מרתי?!
– ואני – רצוני היה להציע לפניו כוס תה…
– תה?
– כך, תה… המיחם עדיין רותח.
– אַח, תה, מרתי אומרת – תודה! ואני הלא כבר שתיתי, שתיתי הלא – וכבודה לא הרגישה בזה? חי, חי…
– וכבודו עוד טרם הודיע לי את שמו, מה?
והוא – מתוך לגלוג:
– שמי? כך את שמי… והפונדקיות שלי נוהגות לקרא אותי בשם דַיָר… דַיָר… – הרי זהו פשוט כל כך, פשוט כל כך…
ודממה.
– כבודו – ודאי שאין לו כאן מכרים, מה? וקרובים – לא כל שכן?
– קרובים? והאיך זה אין, וכיצד זה אין?…
וכעבור רגע:
– בקרובים כבודה מסיחה? – לא, באמתו־של־דבר הרי אין לי קרובים, אין…
– אם כן הרי גלמוד הנהו?
– אני?
ואז נטל מעל השלחן מספרַים קטנים והתחיל משפר ומיפה את צפורן אגודלו הימנית:
– ומה דעתה של כבוֹדה על אוירו של היום? אויר נפלא, אויר נפלא! ותלה בי את מבטו.
עינים היו לו רחבות והבָּבות – שחורות כל כך.
* * *
צמרמֹרת של אימה זעזעה פתאם את כל איברי גופי. השמטתי את ראשי מעל הכר ואת עיני פקחתי: על המרבד, שלפני מטתי התלבט איזה חתול, והוא שחור כל כך! מאחורי חלוני יללו הכלבים; המרישים, שבתוך עליַת ביתי חרקו מתוך איזה התפקעות משונה – סימן לאסון הממשמש ובא.
– איזו שעה היא עכשו? – השֵנית.
הטיתי את אזני כלפי הפרוזדור מתוך ציתנות:
הֵד עמום של דפיקות, דפיקות חשאיות, מרוסקות, ההולכות ומתגברות מרגע לרגע, מרגע לרגע – ובא הוא אלי משם, מחדרו:
– הך־תך! הך־תך!
אלו לא היו פסיעותיו – הד הכאת הקורנס על הברזל היה זה.
ורעיון שחור אחד הקריש את מחי בתוך קדקדי:
– מסמר… הוא תוקע מסמר אל תוך התקרה…
שנתי נתבדרה מעלי; בתוך העורקים תסס הדם:
– עדיין זה אני חסרה… עדיין זה אני חסרה…
שפשוף הגפרור בקופסה, צעדים אחדים והרי הוא חוֹר המנעול.
– במה הוא עוסק שם? א, מטיֵל… שוב אותו הטיול – וכמה משונה הוא עכשו:
על גבי הרצפה שטוחה שמיכה גדולה, מגפיו מסולקים הם לאיזה זוית והוא – בגרבים על רגליו, הריהו מהלך אילך ואילך, אילך ואילך. עשר אצבעותיו – כלן נעוצות הן בתוך שערותיו הארוכות, עיניו – דם, וכל גופו – העויות, העויות.
– אַי־אַי־אַי־אַי… אַי־אַי־אַי־אַי….
ככה גוֹעה ומפרפר שור כפוּת, בשעה שעל החַלף החד מצטנן כבר דמו.
ופתאם:
הוא נתעכב באמצע החדר, הגביה את פניו כלפי מעלה ובתוך ידו הִבהיר החבל.
ואז אספתי את כל כחותי ואתפרץ אל חדרו:
– ישמע נא, ישמעני נא.. אם גזרה היא מלפניו לעשות ‘זה’ – אלהים אתו, אלא – רק לא בביתי… במטותא – רק לא בביתי…
רק רגע עמד כמסומר על מקומו והסתכל בי ואחרי כך־ אדמומית קלה פעפעה על גבי שתי לסתותיו הנופלות, כסתה את מצחו, את אזניו:
– ומה כבוֹדה סבורה, מה?… ובמה היא חושדתני, במה?… ואני – הרי מטפל אני רק בהתגוששות… בהתגוששות רק, בהתגוששות… וכעבור רגע:
– בהתגוששות־חי־חי־חי־חי… ומתוך עיניו – דמעות, דמעות… ואז נתקל מבטי בשלחן, שבתוך החדר: שנים־שלשה גליונות של ניר, קסת, עט, שעדיין לא נתנגב מהדיוֹ ואצל כל אלה – קְמָצִים, קְמָצים של שערות. והן – כולן ארוכות. כולן שחורות – מבריקות. עכשו הבינותי כבר, משום מה קלושות הן כל כך שערות ראשו.
* * *
מתוך התעלפות העירתני שפחתי הזקנה. שתי ידיה הגסות שפשפו את מצחי, מחצו את רקותי, נדנדו את ראשי:
– הרי יוציאוהו מכאן… כרגע יוציאוהו…
פקחתי את עיני:
עשרות, עשרות של סקרנים, כולם צפופים ומכונסים אל שטח קטן, פניהם מכֻוונים כלפי פתחו של אותו החדר, ואזניהם – כלפי איזה קול צרוד, המגיע משם:
‘שתי שמשות שחורות היו לי – שתי עיניה… באורן נִשמתי משתמשת ושבע ביום בו טובלת… בחומן – מתחממת היא, מתחממת… וכשחשכו הללו בעדי – כיצד לא אקפא בקרה?… וכשחשכו הללו בעדי – האיך לא אגוע בחשכה?’…
זה קרא השוטר מעל גליונותיו של הדַיָר.
‘רעיון נצנץ במֹחי, רעיון נפלא. אני – את לבי אוציא מתוך חזי, אוציאנו לגמרי… וכשהוא פצוע וזב דם אקחנו – ואשגר לה… לרגליה אניחנו, מה?… יהא הדם החם שותת ומטפטף, שותת ומטפטף, ואני – “טלי, גברתי, אל תעליבי אותי – ואני עני ואביון, ומתנה אחרת אין לי בעדך, אין” – כך אומר לה, אשתחוה ואצא… תחתכנו נא לחתיכות קטנות־קטנטנות, תזרֹק אותן אל הביב, תאכיל בהן את הכלבים. ואני –אשתחוה רק ואצא… רעיון נפלא, חַ־חַ־חַ, השטן!’…
קרא השוטר בקושי, בקול ספוג לעג ובהפסקות. ופעם גם שרק בשפתיו:
– פִיִ־יִ־יִ ’קַנַ־ל־יה’![98]
רפרפה התלחשות מקוטעת ואחריה – גחוך, זה דברו הסקרנים בחשאי וצחקו צחוק כבוש.
– יכניסו לכאן את בעלת־המעון! – מצוָתו של השוטר היתה זאת. ואז פנה אלי:
– ואת הלא תגידי – מי היה זה? מהיכן בא? מה היו חייו?…
ובדברו זקף את ידו כלפי הגוף הגדול והקר ודחפוֹ דחיפה קלה־קלה.
שלא בכונה הצלפתי את מבטי למעלה:
פנים מתוחים־מחודדים, עינים פקוחות־רחבות, שבתוכן נקפא הצער, שערות קלושות, הזקופות כמסמרים כלפי מעלה ופֶה פעור – כזה, שאני רואה אותו תדיר בדמיוני. והוא – צוארו נתון בתוך עניבת החבל הדק, גופו הגדול, הענקי תלוי בין התקרה והרצפה והוא מתנועע באויר ומתנועע…
‘מי היה? מהיכן בא? מה היו חייו?’
ואני – אפילו את שמו לא ידעתי.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
העולם, כ“ו בחשון תר”ע (10.11.1909)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.